תענית יג ע"א

דף יג - א

שואלת הגמרא: מנין לנו שכך הוא סדר הדברים? איפוך אנא [אהפוך אני את הסדר], ונאמר שבחצי הראשון של היום קוראין בתורה ובהפטרה, ומבקשים רחמים. ובחצי השני - מעיינים בענייני העיר!

מבארת הגמרא: לא סלקא דעתך [אל תעלה על דעתך לומר כך].

דכתיב שאמר נחמיה בן חכליה: "ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה וגו' [ואני יושב משומם ^[780] עד הערב] ". והיינו, שבאו אליו טובים וכשרים שבעם ישראל להגיד על מעל וחטא בני הגולה, כדי להפרישם מן החטא.

וכתיב בהמשך המקרא: "ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ה'".

ומכך שנחמיה התפלל והתחנן לקראת ערב ^[781], משמע שבחצי הראשון של היום - מעיינים בענייני העיר.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל איסור רחיצה שאסרו חכמים שהוא משום אֵבֶל, כגון ^[782] צום תשעה באב ^[783] , שהוא מחמת האבל על חורבן הבית ^[784], וכל שכן אָבֵל ממש, שמתו לפניו, אסור ברחיצה ^[785] בין במים חמין ובין בצונן.

ואילו כל איסור רחיצה שהוא משום איסור תענוג, כגון תענית צבור, אזי דווקא בחמין אסור לרחוץ, שתענוג הוא לו. אבל בצונן - מותר, שהרי אין ברחיצה זו תענוג, אלא נקיות בלבד ^[786].

אמר רב אידי בר אבין: אף אנן נמי תנינא [אף אנו שנינו דבר זה במשנתנו]. שהרי כתוב במשנה גבי תענית צבור: ונועלין את המרחצאות. משמע שרק רחיצה במרחצאות, שהם חמים, אסור. אבל רחיצה בצונן - מותרת.

אמר ליה אביי: מה הראיה מלשון המשנה? ואי [ואם] היה סובר התנא שאף בצונן אסור לרחוץ, דהיינו, שאסור לרחוץ אף בנהרות צוננין, האם "סוכרין את הנהרות" מבעי ליה למיתני [היה לו לתנא לשנות]?!

ודאי שאי אפשר לשנות כך, שהרי אין אפשרות לסכור את הנהרות כדי למנוע רחיצה בהם.

והיות ובכל מקרה היה על התנא לשנות "נועלין את המרחצאות", בין אם אסור רק בחמין, ובין אם אף בצונן, אין ראיה מלשון משנתנו ^[787].

אמר רב שישא בריה דרב אידי: באמת מלשון זו אין ראיה. אלא אבא [רב אידי, שהיה אביו של רב שישא], הכי קשיא ליה במשנתנו:

מכדי תנן [הרי שנינו] כבר בתחילת המשנה שאסור ברחיצה. "נועלין את המרחצאות" למה לי? לשם מה שנה התנא שצריך לנעול את המרחצאות, הרי אם אין רוחצים, ממילא אין שימוש למרחצאות!

אלא לאו שמע מינה: דווקא בחמין שבמרחצאות - אסור לרחוץ. אבל בצונן - מותר. ולכן שנה התנא "ונועלין את המרחצאות", להשמיענו שאסור לרחוץ דווקא במים חמים, כאותם מים שבמרחצאות.

לימא מסייע ליה [ננסה לומר שיש סיוע] לרב חסדא, שאמר שכל שהוא משום אבל אסור אפילו בצונן, מהברייתא.

שכך שנינו בברייתא: כל חייבי טבילות, כגון נדה ויולדת - טובלין כדרכן [כפי רגילותן לטבול], בין בתשעה באב, בין ביום הכפורים.

ועתה, עלינו לבאר במאי, באיזה מים, הם טובלין?

אילימא שטובלין במים חמין, שהוחמו על גבי האש, אי אפשר לומר כך. כי טבילה בחמין מי איכא [האם יֶשְנָה]? ^[788] והלא מים שהוחמו בכלי על גבי האש - שאובין נינהו [שאובים הם] ^[789], ואסור לטבול במים שאובים, אלא צריך לטבול דווקא במי גשמים או מעיינות! ^[790]

אלא לאו - ודאי שמדובר בצונן.

ודווקא חייבי טבילות - אין, אכן, טובלין במים צוננים אף בתשעה באב ויום הכפורים, משום שטבילה בזמנה - מצוה היא ^[791], שממהר לטהר עצמו.

אבל איניש אחרינא [אדם אחר], שאינו חייב טבילה - לא ירחץ אף בצונן!

אמר רב חנא בר קטינא: אין מכאן ראיה. כי באמת אפשר לומר שבברייתא מדובר בטבילה בחמין - שלא הוחמו בכלי.

וכיצד יתכן כדבר הזה, שהמים חמים בלא שהוחמו בכלי על האש?

לא נצרכה [לא הוצרכו דברי הברייתא] אלא לחמי טבריא, שהם מי מעיין, וחמים הם כבר בנביעתם.

ודווקא חייבי טבילות מותרין בטבילה בחמין. אבל שאר אדם - אסורין בחמין, ומותרין בצונן.

ומקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא [אמור את סוף הברייתא], ששנינו שם, שנחלק ואמר רבי חנינא סגן הכהנים, שאף חייבי טבילות אין טובלין בימים אלו, כי כדי [ראוי] הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה, ואפילו טבילת מצוה.

ואי אמרת [ואם כדבריך, שאתה אומר] שבצונן מותר אף לכל אדם לרחוץ בתשעה באב ויום הכפורים, ואין בכך משום ביטול כבוד בית ה', למה יבטלו חייבי טבילה מטבילתן בימים אלו, ירחץ בצונן! אלא על כרחך, שלכל אדם אף בצונן אסור, ורק לחייבי טבילות התירו. ונחלק רבי חנינא ואמר, שאף חייבי טבילות לא יטבלו בצונן, כי כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה!

אמר רב פפא: באמת אפשר לומר שלכל אדם דווקא בחמין אסור, אבל בצונן - מותר. ולחייבי טבילות התירו גם בחמין. ובאמת רבי חנינא לא בא לאסור על חייבי טבילות רחיצה בצונן, אלא רק בחמין. ואם כן, אם קיימת אפשרות לטבול בצונן, אכן לא תאבד הטבילה, אלא יטבלו בצונן.

ומה שאמר רבי חנינא בברייתא: "כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה", מדובר באתרא [במקום] דלא שכיח צונן [שאין מצויים מים צוננים לטבול בהם] ^[792]. שבמקום כזה, אם נאסור טבילה בחמין, לא יוכלו לטבול כלל. ואמר רבי חנינא, שלמרות זאת, כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה.

תא שמע: כשאמרו חכמים שבתענית צבור אסור במלאכה, לא אמרו אלא ביום.

אבל בלילה - מותר במלאכה ^[793].

וכשאמרו שבתענית צבור אסור בנעילת הסנדל, לא אמרו אלא כשהוא בעיר.

אבל כשהולך בדרך מחוץ לעיר - מותר, כי בהליכה כזו יש סכנה אם לא ינעל מנעלים.

הא כיצד? היאך ינהגו הולכי דרכים?

כאשר הוא יוצא לדרך - נועל את הסנדל.

וכאשר נכנס לעיר מדרכו - חולץ סנדלו.

וכשאמרו שבתענית צבור אסור ברחיצה, לא אמרו אלא גבי רחיצת כל גופו.

אבל לרחוץ פניו ידיו ורגליו - מותר.

וכן, כשם שאמרנו חילוקי דינים אלו [כגון החילוק בין ההולך בדרך למי שנמצא בעיר לענין נעילת הסנדל] גבי תענית ציבור, כך אתה מוצא חילוקים אלו אף במנודה [מי שנידוהו בית דין, שעליו לנהוג מנהגי אבלות ^[794]] ובאָבֵל.

עד כאן לשון הברייתא.

ועתה, כששנה התנא בברייתא שהוא הדין לענין מנודה ואבל, מאי לאו - אכולהו [האם אין מדובר על כל החילוקים שהוזכרו], ואף על רחיצה. ואמר, שאף במנודה ואבל, אסור לרחוץ דווקא כל גופו, אבל פניו וידיו מותר!

ובמאי [ובמה, באיזה אופן מדובר]? אילימא [אם נאמר] שמדובר ברחיצה בחמין, לא יתכן לומר כך. כי לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים חמים - מי שרו [האם מותר] לאבל?!

והאמר [והרי אמר] רב ששת: אָבֵל אסור אפילו להושיט את אצבעו בחמין!

אלא לאו, על כרחך שהברייתא מדברת ברחיצה בצונן!

והרי שנה התנא, שאסור לרחוץ כל גופו, ורק פניו ידיו ורגליו - מותר.

מוכח, שבתענית צבור אסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן!

הגמרא דוחה את הראיה: לא. אין מדובר בברייתא בצונן.

לעולם מדובר בברייתא דווקא בחמין. שבאופן זה אסור לרחוץ את כל גופו, ורק פניו ידיו ורגליו - מותר. אבל בצונן - מותר לרחוץ אפילו את כל גופו.

ודקא קשיא לך [ומה שהוקשה לך] ממה ששנינו: וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, היאך יתכן לומר שמותר לאבל לרחוץ חלק מגופו בחמין, והרי אפילו להושיט אצבעו בחמין אסור -

אין זו קושיה.

כי מה ששנינו בסוף הברייתא, שאף במנודה ואבל אתה מוצא את החילוקים שהוזכרו גבי תענית - אשארא קאי [מדובר על שאר הדברים שנשנו בברייתא]: נעילת הסנדל וסיכה ^[795]. שבדברים אלו, אף מנודה ואבל - דינם כמו בתענית צבור.

אבל מה ששנינו בברייתא, שאיסור רחיצה בחמין הוא דווקא בכל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו מותר - מדובר דווקא בתענית צבור. אבל במנודה ואבל - גם פניו ידיו ורגליו אסור לרחוץ בחמין.

תא שמע, דאמר רבי אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן: מעשה היה, ומתו בניו של רבי יוסי בן רבי חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה.

הרי לנו שאבל מותר לרחוץ בצונן!

הגמרא דוחה את הראיה: התם [שם], במעשה של רבי יוסי בן רבי חנינא - כשתכפוהו אבליו הוה [שהיו ימי אבלותו זה אחר זה מיד], כי מתו שני בניו זה אחר זה. והיות והיו ימי אבלותו מרובים יותר מהרגיל, התירו לו לרחוץ בצונן אף בימי אבלותו.

וכפי שמצינו בברייתא, שאם תכפוהו אבליו, מקילים עליו: דתניא: תכפוהו אבליו בזה אחר זה, ומשום כך הכביד שערו [שערו נעשה רב, והוא מכביד עליו], שהרי אבל אסור בתספורת -

מיקל בתער [מותר לו לדלל במקצת את שערו בתער].

וכמו כן, למרות שאבל אסור לכבס בגדיו, מכל מקום אָבֵל כזה, שתכפוהו אבליו, מכבס כסותו במים.

אמר רב חסדא: דווקא בתער, שהוא דרך שינוי [שהרי באופן הרגיל מספרים את השערות על ידי מספריים], התירו לו להקל שערו. אבל לא התירו לו להקל במספרים - כדרכו.

וכן מה שהתירו לו לכבס כסותו, היינו דווקא במים. ולא בנתר ^[796] , ולא בחול, שדרך לכבס בהם, לפי שהם מלבנים את הכביסה ביותר.

אמר רבא: אָבֵל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה, מידי דהוה אבשרא וחמרא [כפי שהוא מותר בבשר ויין], שתענוג הם כצונן.

ורבעא בתרא מצלינן ומתודינן [אבל] תפלת התענית בשחרית לא יכלינן למימר דכתיב ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה ואני יושב משומם עד למנחת הערב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי [ואכרעה על] ברכי ואפרשה כפי אל ה' אלהי. ש"מ דתפלת התענית באחרית היום הוא ברביעית האחרון אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל אסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן.

אבל כל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור ובצונן מותר.

ודייק רב אידי ממתני' מאחר דקתני אסורים ברחיצה למה לי למתנא (כתב) ונועלין את המרחצאות אלא [ה"ק] רחיצה דאסרנא רחיצה במרחץ בחמין הוא דאסור אבל בצונן שרי ואתינן לסיועיה לר' חסדא מהא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ ואמרי' [בחמין] ליכא לאוקומה דשאובין נינהו אלא בצונן ואי אמרינן לכ"ע רחיצה בט' באב בצונן שרי אצטריך לאשמעינן טבילה בצונן שהיא מצוה בזמנה דשרי אלא ש"מ רחיצה אפי' בצונן אסור ובטבילה דמצוה שרי ולכ"ע אסור ואדחי' לעולם בצונן לכ"ע שרי והא ברייתא בחמין היא. וא"ת מים שאובין הן כגון חמי טבריא דמים חמין הן.

ואקשינן אי הכי סיפא דקתני ר' חנניא סגן הכהנים אומר כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה. לטבול בצונן דשרי וליכא עבירה. ודחי באתרא דליכא צונן. ורחיצה בחמין אסור משום כבוד בית אלהינו שחרב כדי הוא בית אלהינו לאבד מצות טבילה אחת בזמנה פעם אחת:

ת"ש כשאמרו בתענית אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר. וכשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר הא כיצד יצא לדרך נועל. הגיע לעיר חולץ הסנדל מרגלו ומהלך יחף. וכן אתה אומר במנודה ובאבל.

אף אנן נמי תנינא דבתענית צבור אינו אסור אלא בחמין דקתני נועלין את המרחצאות^*)אולי צ"ל א"ל אביי אלא היכי וכו'. אבל היכי איבעי ליה למיתני מי מצי למיתני סוכרין את הנהרות א"ר שישא בר אבא רב אידי בר אבין הכי קשיא ליה מכדי קתני אסורין ברחיצה דרחיצה משמע בחמין למה לי למתני נועלין את המרחצאות דמשמע נמי חמין לאו למימר דבחמין אסור ובצונן מותר והיינו דקאמר אף אנן נמי תנינא כרב חסדא דבתענית צבור בצונן מותר. נימא מסייע ליה לאביי דשמעינן ליה דאמר תענית צבור אסור בין בחמין בין בצונן:

לכולי עלמא לא הרי לך תשעה באב^**)לכאורה תמוה דהא גם לר"ח בת"ב אסור בצונן ומאי מייתי מינה ראיה לאביי ואולי דרבינו לא היה גורס בדברי ר"ח כגון ת"ב ועדיין צ"ע. שהוא תענית צבור ודייקינן דאפי' בצונן אסור אמר רב חנא מהכא לא תסייעי' לאביי דלא נצרכא הא דקתני טובלין כדרכן אלא לחמי טבריא דמצי למיטבל בהו והכי קאמר טובלין כדרכן בחמין אבל כ"ע לא אבל בצונן אפי' לכ"ע שרי:

כדיי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת שלא יהיה טובל עליו בת"ב כלל. א"א בשלמא דת"ק אמר כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בצונן בת"ב אבל כ"ע לא היינו דקא פליג רב חנינא עליה דת"ק דחייבי טבילות אין טובלין בצונן דכדיי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת אלא אי אמרת בצונן שרי לת"ק והכי קתני חייבי טבילות טובלין כדרכן בחמין אבל כ"ע לא אבל בצונן מותר לכ"ע וקפליג רב חנינא עליה דת"ק דלא מצי למיטבל בחמין א"כ ליכא איבוד טבילה דהא טביל בצונן אע"פ שאינו טובל בחמין דהא שרי בצונן לכ"ע אלא לאו לעולם אמר ת"ק בצונן טובלין אבל כ"ע לא ומסייעא. לאביי א"ר פפא לעולם אמר ת"ק טובלין כדרכן בחמין אבל לכ"ע אסור וצונן שרי לכ"ע ודאמר א"כ טבילה בצונן איכא וליכא איבוד טבילה ר' חנינא הוה קאי בדוכתא דלא שכיחא צונן ולעולם מהכא לא תסייעיה לאביי. (כל) אמרו אסור ברחיצה כו' באלו תעניות. מאי לאו הא דקתני וכן אתה מוצא באבל אכולהו אהאי נמי דקתני בסיפא דמילתא בהאי מסכתא באידך פירקא כשאמרו אסור ברחיצה וכו' ורחיצה לא משמע אלא בחמין וקשיא למאן דאמר כל שהוא משום אבל אסור בין בחמין ובין בצונן. לא אשארא לבד מרחיצה קאמר וכן אתה מוצא באבל אבל ברחיצה מוחלקין דאילו בתענית קתני ברחיצה דמשמע בחמין אבל לא בצונן ואילו באבל אסור בין בחמין בין בצונן. אין הבוגרת רשאי לנוול עצמה לפי שעומדת על פרקה וראויה לינשא. אילימא בחמין אין הבוגרת רשאי לנוול עצמה כלומר דיכולה לרחוץ בחמין:

אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל. כגון ט' באב והוא הדין לאבל אסור בין בחמין בין בצונן. ואמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. ומסקנא והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן. ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא אסור. ואם להעביר את הזוהמא מותר. ואצ"ל במי שהיו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש. וכן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינה חושש. ומי שתכפוהו אבילות רוחץ כל גופו בצונן (שם ע"ב) דא"ר אבא הכהן משום ר"י הכהן מעש' ומתו בניו של ר' יוסי הגלילי ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא כשתכפוהו אבליו. דתניא תכפוהו אביליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים. במים אבל לא בנתר ולא בחול. גבי רחיצה נמי כיון דתכפוהו אבליו רוחץ בצונן אבל לא בחמין.
בפרק היה קורא (ברכות ט"ז ע"ב) רחץ ר"ג בלילה הראשונה שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ. אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה ביום מר ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו רבנן. כ' רבינו האיי ז"ל ואין מותר לאבל לרחוץ בלילה אף ע"פ שאומר אסטניס אני. חדא דלא קיי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל. ועוד חיישינן מן הרמאין. ולא כל דאמר אסטניס אני שומעין לו. אבל ודאי אי מגליא מילתיה מעיקרא דאית ביה הא מלתא ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה. משום דאיסטני' ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו ולא כל מי שנהג בנקיות בשרו איסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ע"כ דברי הגאון. ואנו עתידין לכתוב בדין אנינות לפנינו.
אבל זו שאמר שלא כל האומר איסטניס אני שומעין לו והמתנהג בנקיות מתירין ברחיצה. יפה כיון. (שלא בא) [ולא שבא] בכך לידי סכנה ממש דוקא. דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר. [אלא] לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחלה. דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר.
לרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל: ואם צריך טבילה לטהרה מותר. דתניא [תענית י"ג ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביה"כ ומסתברא דוקא טבילה בזמנה משום דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה. אבל כגון נדה שלא בזמנה אסורה בימי אבילו' והכי איתוקמא בפרק יום הכפורים (יומא פ"ח ע"א) דגרסינן התם הזב והזבה והיולדת והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן בלילה. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו. ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול. ואוקימנא בדצלי והוינן בה אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן ופרקינן קסברי רבנן טבילה בזמנה מצוה.
וראיתי בתוספות שהם מפרשים ז"ל דאפילו טבילה שלא בזמנה נמי מותרת לדברי הכל. אלא תנא קמא חיובי מחייב לבעל קרי לטבול כל היום. ורבי יוסי פטר ליה מן המנחה ולמעלה בדצלי. הא אם רצה טובל הוא בין בזמנה של טבילה בין שלא בזמנה. וכך הם גורסים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול. תדע דהא אידך ברייתא קמייתא תני התם כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה והא האי תנא קסבר טביל' בזמנה לאו מצוה. ולפיכך מן המנחה ולמעלה לא ואם כן חייבי טבילות ונדה ויולדת למה הן טובלין. אלא שמע מינה שכל חייבי טבילות מותרין לטבול אם רצו. ובעל קרי חייב לטבול עד המנחה ומן המנחה ולמעלה אם רצה טובל הוא.
ואין הדרך הזו מחוור לי שגרסת כל הספרים וכן בתוספתא מן המנחה לא יטבול ועוד אי בטבילה שלא בזמנה למה לי למתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדות טבילתן בלילה שלא בזמנן בין ביום ובין בלילה הן טובלין אלא רישא בטבילה בזמנה וסיפא קתני בעל קרי עד המנחה. אע"ג דהא שלא בזמנה דמסתמא לאו ברואה קרי ביום הכפורי' איירי. והא דקתני באידך ברייתא ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ולא (פליגי רבנן) [פליג] נמי ארישא בזב וזבה דלא יטבלו. כיון דסבירא להו טבילה בזמנה מצוה משום דאיכא זב שרא' קרי ונד' שפלט' שכבת זרע. וכך איתא בדוכתי' במס' ברכו' כך נראה לי. אי נמי חדא דאית ביה תרתי קמ"ל.
ובספר הישר פוסק דטבילה בזמנה לאו מצוה כדתנן דיה טבילה באחרונה וליתא להך מתניתין דקתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן אלא הלכתא כר' יוסי ולא כן פסקו הגאונים ז"ל.
ירושלמי בפרק היה קורא (ברכות ב,ז) תני מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין ובדרום מרחיצין אמר ר' יוסי בר' בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתיה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינו של תענוג עלו לו חטטין מותר ונראה מכאן שהיו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה לפי שעשו אותה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת המת והשיבת' המתחוללת עליהן והיו מתירין זו הרחיצה הראשונה ואחר כך היו נוהגין איסורן ברחיצה כל שבעה. וגמרא דילן בדרבן גמליאל לית ליה האי מנהגא ואי נמי אית ליה דלמא רחיצה שניה רחץ בליל' לפי שלא הית' דעתו מיושב' עליו בכל יום עד שירחץ בחמין בשעת שכיבה ויסוך בשמן ערב שלהן. הילכך אי איכא דוכתא דנהגי בהרחצה זו אין ממחין בידן. ואשה נמי בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט דכל הני באבילות כרחיצה דמי ואסור. דתניא (מ"ק כ' ע"ב) וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת. והתם אמרי' (תענית י"ג ע"ב) אין הבוגר' רשאה לנוול עצמ' בימי אבל אביה ואוקימנא אכיחול ופיקוס דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורה. הא ברחיצה דחמין אפילו בוגרת אסורה משום דאיפשר בצונן וכן הלכה:

ת״ר כשאמר אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר. פי׳‎ כלה מתניתא בתענית צבור וכדפריש׳‎ דפרט בר פפא שאמרי בש״ס מתניתא ברחיצה בחמין מיירי אבל בצונן אפי׳‎ כל גופו ובש״ס מסיק בברייתא זה וכן במנודה ולקמן מפרשי׳‎ לה הביא דברי רבי׳‎ ז״ל בהלכותיו ירוש׳‎ תני אבל ומנודה וכו׳‎ ולמדנו מן הירוש׳‎ הזה שמנודה אסור בנעילת הסנדל וכן נלמוד בסמוך מש״ס דידן. וכן מוכיח ממעשה של רבי אליעזר שבפ׳‎ הזהב שברכוהו וחלץ מנעליו וההוא ודאי מנודה הוה ולא מבורך כדפרי׳‎ התם בס״ד ואע״ג דמס׳‎ משקין איבעיא לן. מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשי׳‎ איכא מילי טובא בתלמודא דכותה דסליק בתיקו א׳‎ דוכתא ומפשטי בדוכתא אחריתי:

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון ט׳‎ באב ואבל כך הגרס׳‎ הנכונה ואפילו לנוסחי דלא גריס ואבל ה״נ משמועתי׳‎ מדנקיט טעמא משום אבל ורבא הוא דמפליג בין אבל לט׳‎ באב אסור בין בחמין בין בצונן נראי׳‎ הדברים דאסור לגמרי ואפי׳‎ אבר א׳‎ דלא פליג אמאי דא״ר אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו בט׳‎ באב כדרך שאסור בי״ה ולא איתו לה הכא ולא התם בפלוגתא וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר ובש״ס אקשי׳‎ לה ממתנית׳‎ דלעיל דקתני כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו כו׳‎ ועד כאן אתה מוצא במנודה ואבל מאי לאו אכולהו ופרקי׳‎ לאו אשארא וקושין ודאי מאבל דאלו רפרם משמא דרב חסדא משוי דין אבל לדין ט׳‎ באב שהוא אסור להושי׳‎ אצבעו במים ואלו מתנית׳‎ מדמי אבל לתענית צבור שיש בו הית׳‎ במקצ׳‎ גופו והשתא לא נחתי׳‎ בפי׳‎ דמתנית׳‎ אי בחמין אי בצונן אלא דמ״מ איכא היתרא במקצת גופו מיאת באבל כעין תענית צבור והיינו דפרכי׳‎ מאי לאו דכי קתני סיפא וכן את׳‎ מוצא באבל דאכולהי קאי ואף ארחיצ׳‎ שאף לענין רחיצה דין אבל כדין תענית צבור ופרקי׳‎ אשארא כלו׳‎ דכי אמרי׳‎ וכן אמלאכה ונעילת הסנדל בלחוד קאי: וש״מ דמנודה אסור בנעילת הסנדל דהא לרפרם אוקי׳‎ וכן אשארא ולמאי קאי מנודה אי לאיסור מלאכה לא אפשר דהא קיימא לן נשכר ונשכרים לו אלא לאו אנעילת סנדל אלא א״כ אתה דוחק דאבל הוא דאוקי׳‎ אשארא אבל מנודה ארחיצ׳‎ בלחוד קאי ולא נהיר דמנודה ואבל כי הדדי (נינהו) נקיט להו אלא וודאי כדאמרן:

ויש נסחאות דגרסי בקושי׳‎ דלעיל וכן אתה מוצא במנודה ואבל במאי אי בחמין והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין אבל לא בצוקי פי׳‎ אלמא אף בתענית צבור כל גופו אסור בצונן ומתעני׳‎ צבור הוא דפרכי׳‎ ולא פרכינן מאבל נמי משום דליתיה במימריה דרב חסדא בהדיא ולא גרסי׳‎ בה אלא כל שהוא משום אבל כגון ט׳‎ באב ואע״פ שאח״כ חזרו והקשו מדר׳‎ יוסי בר חנינא שמתו בניו ורחץ בצונן כל ז׳‎ והקושיא הזאת היא לאבל דרב חסדא השתא מיהת ניחא להו לאקשויי מתענית צבור ופרקי׳‎ לעולם מתני׳‎ בחמין ודוקא קשיא לך וכן אתה מוצא במנודה ואבל לאו אכלהו אלא אשארא וכן גרס׳‎ זו מחוורת מ״מ למדנו ממנה דכרפרם מתניתא דתענית צבור בחמין היא דמוקי׳‎ לה והא דאמר רפרם דבתענית צבור בחמין אסור בצונן מותר ה״ק בחמין אסור כל גופו בצונן מותר אפי׳‎ כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין מותר ואמרי׳‎ בש״ס אמר רבא אבל בחמין אסור בצונן מותר מ״ט מידי דהוה אבישרא וחמרא דשרי פירש מה שאין כן בט׳‎ באב באכיל׳‎ ושתיה דאסור אפי׳‎ ברחיצה בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים ופליג אדרב חסדא דמשוי אבל לט׳‎ באב ולרבא לפום האי לישנא דקתני במתני׳‎ וכן אתה מוצא במנודה ואבל יפה היה אפשר לומר דקאי על כולהו שאף בתענית צבור יאמ׳‎ רבא דבחמין אסו׳‎ כל גופו בצונן מותר כל גופו ומוקים למתנית׳‎ בחמין כדרפרם שאף בחמין לא אסרו בתעני׳‎ צבור אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו ולא מוקים פלוגתא בזו רב חסדא ורבא בדין תענית צבור מדלא פליג בהדי׳‎ כדפליג באבל ואותבי׳‎ לה מדתניא אין הבוגרת רשאי לנוול עצמ׳‎ בימי אבל אבי׳‎ וקס״ד דהיינו שהקלו בה שאין לה להמנע מרחיצה כדין אבל ואינה רשאה לנהוג חומר׳‎ בכך ולהכי אמרי׳‎ הא נערה רשאה לנוול כלומר שלומר שאין לה לרחוץ ובמאי אי לימא בחמי׳‎ פי׳‎ כדבריך דלא סגיא לה אלא לאוקמה דהא בצונן לכל אבל אפילו רחיצת כל הגוף וא״כ אפי׳‎ נערה מותרת לרחוץ אלא ע״כ בחמין הוא דשרי לבוגרת לרחוץ ומקל בה יותר מאבל אין הבוגרת רשאה והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין פירש וכיון דמחמרי׳‎ כולי האי באבל דעלמא הכא בבוגרת דאפשרי לה בלא נוול ברחיצ׳‎ בצונן למה נתיר לרחוץ לה בחמין אלא לאו בצונן וש״מ דדוקא בבוגרת הקלו לרחוץ בצונן דאיכא נוול כי לא רחצה אפי׳‎ בצונן אבל באבל דעלמא אסור ופרקינן כי קתני אכיחול ופיקוס פירש דברחיצה לא הקלו בבוגרת כלום שהרי אפשר לה בצונן שהוא מותר לכל אדם ותו לית ליה נוול וכיחול ופיקוס הוא שהקלו בה משום נוול ומדתריץ הכי ולא מתרצי׳‎ דלעולם ארחיצה ומתנית׳‎ בצונן והקלו בבוגרת משום נוול לרחוץ כל גופה מאי שאין כן באבל דעלמא דכל גופו אסור וכי אמרי׳‎ בצונן מותר היינו פניו ידיו ורגליו שמעינן דרבא דשרי אבל בצונן לגמרי שרי ואפי׳‎ כל גופו מיהו לאו ראייה היא דלעולם אימא לך דרבא לא שרי באבל צונן אלא פניו ידיו ורגליו ומתנית׳‎ דתענית׳‎ דצבור בצונן מוקים לה ופליג אדרפרם אמר רב חסדא א״נ והוא הנכון דבתענית צבור לרפרם ס״ל וכי קתני וכן באבל אשארא כדפרישנ׳‎ רב חסדא דבוגרת לא בעי לאוקמה כל גופה דברחיצ׳‎ כל הגוף ליכא משום נוול ולא נהיר דברחיצ׳‎ הגוף נוול כדאי׳‎ בפרק בתרא דנדרים ותו דודאי לישנא דבצונן מותר לגמרי משמע ואפילו כל גופו וכי היכי דשרי בבשרא וחמרא לגמרי וכן הדין לדבריו בתענית צבור דבצונן מותר לגמרי ובחמין אסור כל גופו לגמרי וקאי וכן באבל אכולהו:

רחיצה שאסרו חכמים בתענית צבור דוקא בחמין אבל בצונן אפילו כל גופו מותר וכן פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין מותר ובאבל החמירו יותר שלא הותר אלא פניו ידיו ורגליו ובצונן הא כל גופו אפילו בצונן ובחמין אפילו ידיו ורגליו אסור למעלה מהם ט' באב שאסור אף בהושטת אצבע אף בצונן וכ"ש ביום הכפורים וקצת רבני צרפת מתירים אף בט' באב רחיצת פניו ידיו ורגליו בצונן ומה שנזכרו אבל וט' באב בשמועה זו כאחד כמו שאמרו כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל אסור אף בצונן פירושו כל גופו ומה שאמרו בפרק מקום שנהגו נ"ד ב' אסור להושיט אצבעו במים בט' באב כדרך שאסור ביום הכפרים אין הלכה כן שאם תפוש כל שהוא משום אבל אסור אף בצונן אפילו בפניו ידיו ורגליו א"כ אף מה שהתיר בתענית צבור דוקא כל גופו וא"כ הוה ליה סיוע אלא דלרפרם באבל וט' באב פניו ידיו ורגליו מותר ובתענית צבור כל גופו ואקשי ליה מיהא דקאמר דוקא פניו ידיו ורגליו ומ"מ לדעתינו ודאי לדעת רפרם ט' באב ואבל שוים אלא שאין אנו פוסקים כמותו בט' באב אלא כההיא דמקום שנהגו וביום הכפרים מיהא אסור לדברי הכל ובתלמוד המערב אמרו בתענית צבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו ר"ל אף בחמין שהוא דרכו ובט' באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו ונראה שאינה הלכה ובאבל מ"מ מי שתכפוהו אבליו רוחץ כל גופו בצונן:

ופירשו קצת גאונים שכל העושה כן לנקיות כגון שבדק עצמו ורוצה לברך על נטילת ידים ואשר יצר או שרוצה להתפלל שאף בט' באב ויום הכפרים מותר עד מקום שצריך נטילת ידים כמו שבארנו בסוף מסכת ברכות ויש חולקין כמו שיתבאר בהלכות יום הכפרים וכן יתבאר שם שטבילת מצוה כגון בעל קרי מותרת וגדולי המחברים חלקו בה מצד מה שכבר בטלוה לטבילה זו כמו שביארנו במסכת ברכות ומכאן סמכו רבים לומר בשמועה הנזכרת כאן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בט' באב וביום הכפרים שאין לה מקום בזמן הזה ששאר טבילות של מצוה אין שעתן עוברת:

סיכה אפילו כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר:

כשאמרו אסור במלאכה בתענית צבור לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר וקצת חכמי ספרד כתבו כן אף באבל ואין דבריהם נראין:

וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר כיצד הוא עושה יצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ וכן באבל ומנדה וכן בט' באב:

מי שתכפוהו אביליו הכביד שערו מיקל בתער ר"ל שחותך שערותיו בתער דרך גזיזה ולא דרך גלוח ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר וחול ורוחץ כל גופו בצונן כמו שכתבנו ולפי דרכך מדת שאבל אסור בתכבוסת כמו שיתבאר במקומו:

אלא שזה מתפלל ח"י וזה מתפלל י"ט. פי' המורה סתם תפלה קרוי ח"י דברכת הבייתוסים ביבנה תקנוה כדאמרי' בברכות (דכ"ח ע"ב) ואינו נ"ל דכיון דשמואל הקטן תיקנה היאך שוגה התנא ח"י ונ"ל דלהכי תני ח"י (דתניא בתוספתא במס' ברכות בשלהי פ"ג ח"י ברכות שאמרו חכמים כנגד חי הזכרות שבהבו לה' בני אילים וכולל של בייתוסים ושל פושעים במכניע זדים ושל זן ושל גרים במבטח לצדיקים ושל דוד בבונה ירושלי' ואם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן יצא ומייתי' לה בירו' בפ' היה קורא ובפ' תפלת השחר מוכח מכאן דלאחר שתיקנו ברכות הבייתוסים מונה אותם התנא ח"י. וטעמא דמלתא שהיו כוללים של דוד בבונה ירושלים. וכך אתה מוצא בקריבות שנתקנו על ח"י ברכות בפורים וביום הושענא ובי"ז בתמוז ובי' בטבת הוא כולל של דוד בבונה ירושלים (ת"י ועיין במדרש רבה ובתנחומא סוף פ' קרח על פי' ונשלמה פרים שפתינו אמרו ישראל רבש"ע בזמן שבה"ק קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה טוב (בגי' י"ז) תפלה י"ט ברכות הוצא משם ברכות המינין שתיקנוה ביבנה וכן צמח דוד שתקנן אחריו עכ"ל) אבל התלמוד שלנו מוכיח שאנו מברכים של דוד בפני עצמו ושל בונה ירושלים בפני עצמו דהכי אמרי' בפ' הקורא את המגילה למפרע שמסדר שם כל ח"י ברכות ומונה ברכת הצדיקים לאחריה בונה ירושלים לאחריה ברכת דוד ואע"פ שבתחילה אמר ח"י דאמרי' התם תפלה מנלן פירוש שאם אמרם למפרע לא יצא דתניא שמעון הפקולי הסדיר ח"י ברכות לפני ר"ג על הסדר ביבנה וא"ר ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרו לה במתניתא תנא ק"ך זקנים ומהם כמו נביאים תקנו ח"י ברכות על הסדר ואח"כ הולך ומונה י"ט א' אבות ב' גבורות ג' קדושת השם ד' חונן הדעת ה' השיבנו ו' סלח לנו ז' גאולה ח' רפואה ט' ברכות השנים י' קבוץ גליות י"א השיבה שופטינו י"ב ברכת הבייתוסים י"ג על הצדיקים י"ד ברכת ירושלים ט"ו ברכת דוד ט"ז שומע תפלה וג' אחרונות הרי י"ט לאחר שהובעה ברכת הבייתוסים בימי ר"ג כדאמרי' בפ' תפלת השחר (דכ"א ע"ב) ר"ג אומר בכל יום מתפלל אדם ח"י ומקשה תלמוד הני ח"י י"ט הויין א"כ ברכת הבייתוסים ביבנה תקנוה. ת"ש שמעון הפקולי הסדיר ח"י ברכות על הסדר לפני ר"ג א"ל ר"נ לחכמים כלים יש כאן אדם שיודע לתקן ברכה לבייתויסים ירד שמואל הקטן ותקנה ואע"ג שתיקן שמואל הקטן ברכות הבייתוסים לא היו אומרים אלא ח"י ברכות שהיו כוללים ברכת דוד בבונה ירושלים כדתניא בתוספתא דברכות. אבל התלמוד שלנו סובר כדתנ'י בההיא ברייתא ואם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמו יצא וכך נהגנו אנו (בתלמוד) [כתלמוד] שלנו שאנו מברכים י"ט ברכות של דוד בפני עצמה ושל בונה ירושלים בפני עצמה. והכי אמרי' בפ' ע"פ אמר רבא בר שילא בצלותא מצמיח קרן ישועה בהפטרתא מגן דוד ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ תני רב יוסף זה מגן דוד אלמא מברכים מצמיח קרן ישועה במלכות בית דוד ואינו כוללה עם בונה ירושלים. ופליגי בה אתלמוד שלנו עם תלמוד ירושלמי דבפ' בתרא דר"ה גרסי' בירו' ר' אבא בשם אבא בר רב הונא בתפלה הוא אומר אלהי דוד ובונה ירושלים בנביא אומרים אלהי דוד ומצמיח ישועה. והכי גרסי' נמי בפ' תפלת השחר בירו' בנוי לתלפיות תל שהכל פונים לו תל שכל הפיות מתפללים עליו בברכה וק"ש ובתפלה בברכה בונה ירושלים בק"ש פורס סוכת שלום ומנחם ציון ובונה ירושלים בתפלה אלהי דוד ובונה ירושלים. אלמא תלמוד שלנו סובר שאינו כוללן ותלמוד ירו' סובר שהוא כוללן. ועוד פליגי בהא דתלמוד יר' סובר שמברכים אלהי דוד ובפ' חלק (דק"ז) בהלכה וד' הדיוטות גרסי' אר"י אמר רב לעולם לא יבאי אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד הביא עצמו לידי נסיון ונכשל מיד אמר דוד נפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אומים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד א"ל לדידהו נסינא יתהון וכו' אלמא שאין אומרים אלהי דוד ולפי דברי הירו' הרי אומרים אותו בבונה ירושלים. ועוד מאי דתני רב יוסף ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ זה מגן דוד למה לא אמר זה אלהי דוד ובונה ירושלים. אל אש"מ התלמוד שלנו סובר שאין מזכירים אלהי דוד כלל הלכך טעות הוא לאומרו [אפילו] לדברי היר' שאומר אותו ה"מ בכולל ברכת דוד עם בונה ירושלים. אבל אנו שאנו עושים כפי התלמוד שלנו ואין אנו כוללים אלא מברכים בברכת דוד מצמיח קרן ישועה הדיוטות גדולה היא לומר אלהי דוד בבונה ירושלים שבברכתו אין אומרים אלהי דוד והיאך נאמר אותו בברכת ירושלים אם יש לאומרו נאמר אותו בברכתו ולא נחתום מצמיח קרן ישועה אלא אלהי דוד. אלא ודאי בורות וטעות הוא לאומרו כלל כי כל היכא דפליגי גתלמוד בבלי עם תלמוד ירו' הלכה כתלמוד בבלי כ"ש שאניו עושים כתלמוד בבלישלא לכלול ואנו חותמים בברכת דוד מצמיח קרן ישועה מה טיבו של אלהי דוד בבנין ירושלים (ת"י דברי הרב ז"ל הביאם מר אבי זלה"ה בס' בית יצחק כ"י על ש"ט א"ח (ס"ס קי"ח) ופלפל עליהם באורך וברוחב:

סליק פרקא

גמרא ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה וגו' וכתיב ובמנחה כו' אלא לאו בצונן לעולם בחמין ודקא קשיא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רב חסדא כו' ויהיב תותי כרעיה פי' היה מניח כו' כצ"ל:

גמרא במים ולא בנתר ולא בחול. לקמן (ע"ב) איתא ג"כ ולא באהל:

רש"י ד"ה בנחמיה בן חכלי'. כתיב בעזרא. ר"ל דהמסופר בנחמיה הוא ג"כ מה שנעשה ע"י עזרא ולכן צריך לכוונם אהדדי:

רש"י ד"ה כ"ש משום אבל. וכש"כ אבל ממש שמתו מוטל לפניו. ר"ל שהיה מוטל לפניו וראה מיתתו לאפוקי חורבן הבית דלא ראהו כלל. אבל כ"ז שמוטל לפניו ממש דעת הרמב"ם בפ"א מהל' אבל ה"ב דמותר ברחיצה ושא"ד והרמב"ן חולק עליו בזה:

תד"ה אר"ח. ויהיב תותי כרעי'. נראה דצ"ל כריה כמו שפי' תחת הכר. אך מש"כ כדי ללחלחו משמע דר"ל שהיה מעביר אח"כ הכר על עיניו תמוה. ונ"ל דגם זה ט"ס וצ"ל כדי לנגבו ומעביר אח"כ הסמרטוט על עיניו והוא כמו דאיתא בבבלי יומא (עח) ע"ש. ובירושלמי שלפנינו הגי' תחות כדה. ופי' הק"ע תחת הכד ע"ש ולא זכר מהגמרא דיומא ולא מדברי התוס':

תד"ה טבילה. מדלא קאמר מ"ל טבילה בחמין דכשרה כגון כו'. כצ"ל:

תד"ה וכן. וקשיא לר"ח דאמר אבל אסור כו'. ר"ל אפילו פניו ידיו ורגליו כמש"כ לקמן בס"ד ומיושב קושיית הגה"ש:

תוס' ד"ה אמר כו' תרי סמרטוטי כו'. נ"ב ר"ל מלחלח סמרטוטין ומניחן תחת רגליו במטתו מבעו"י והיא מתנגבת כל הלילה. למחר מעבירה ע״ג עיניו. וכי הא דאמרית בבתרא דיומא מטפחת היתה לריב"ל עי״כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין למחר כו׳ (ועי׳ בהגהות רש"ש):

ד"ה טבילה כו׳ שהוחמו והומשכו כו׳. נ"ב מהכא ליכא למשמע. אטו מי לא משכחת בגוונא אחרינא כמ"ש (במתני׳ דיומא לא:) מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן. אלא דכל כה"ג לא חמין נינהו פושרין מיקרו (ועי׳ בהגר"א יו"ד סי׳ ר"א ס"ק קכ"ה):

תוס' ד"ה וכן. מותר בצונן וקשיא לר"ח. ק' הא אדרבה כיון דמיירי בצונן ואפ"ה תני כל גופו אסור א"ו דהקושיא בהיפוך דמוכח דבתענית ג"כ אסור בצונן כל גופו וקשיא לר"ח וכמ"ש רש"י:

גמרא, אלא לאו בצונן.
פירוש כיון דקתני וכן (כמו שהוא בתענית ציבור) אתה מוצא באבל ומנודה, ע"כ מה דקתני דרחיצת כל גופו אסור, היינו אפילו בצונן, דאלו בחמין אפילו פניו ידיו ורגליו אסור באבל, ומוכח דגם בתענית ציבור אסור אפילו בצונן, וקשיא לרפרם אמר רב חסדא דאמר דת"צ מותר בצונן וכמו שפירש"י.
ובתוס' פירשו להיפוך דההוכחה דגם אבל מותר בצונן וקשיא לרפרם דאמר אבל אסור בין בחמין בין בצונן.
ולא זכיתי להבין לאחריתם, דהא אדרבא כיון דמיירי בצונן, וקתני דכל גופו אסור הרי סיוע לרפרם למה דסבר גבי אבל:

כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום. קשה לי דבפרק קמא דפסחים גבי מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה מפרש הגמרא דלר' אליעזר בן יעקב אסור ביום מעמוד השחר ובלילה מותר ולר' יהודה ביום נמי מותר עד הנץ החמה ואמר ליה ר"א בן יעקב וכי היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה ומקצתו אסור ופריך וראב"י נימא איהו לנפשיה הא איכא לילה דשרי ומשני אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא דתניא גבי תענית ציבור עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דר"א בן יעקב ר' שמעון אומר עד קרות הגבר והשתא יותר הוי מצי למימר אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא גבי איסור מלאכה דתענית ציבור דעדיף טפי להוכיח מעשיית מלאכה על עשיית מלאכה ועוד דבהא כ"ע מודו וי"ל דהתם אמר דמאכילת חמץ בערב פסח שמקצתו מותר ומקצתו אסור ליכא יוכיח כיון דאיסורו מן התורה וגזירת הכתוב הוא ואין זה הוכחה על תקנת חכמים דבעי טעמא והכא נמי הא דתענית ציבור דיום אסור בעשיית מלאכה ולילה מותר מדברי קבלה נפקא ליה לעיל מהקישא דאסיפת זקנים יש לומר דקבלה נמי כדברי תורה דמי להא מילתא ואין זה יוכיח על תקנת חכמים לגמרי דלית ליה שום אסמכתא מקרא כגון איסור עשיית מלאכה בערב פסח:

ובמאי עסקינן אילימא בחמין כו' והאמר רב ששת כו'. קשה לי בלא הא דרב ששת הוה מצי להקשות דתנא משוי איסור רחיצה דאבל ותענית ציבור ורב חסדא מחלק ביניהם דתענית ציבור בצונן מותר ובאבל אסור וכי תימא הא דמשוי להו תנא אהיתר פניו ידיו ורגליו קאמר וכן באבל ולא בהיתר צונן דאילו זה מותר בצונן וזה אסור אם כן מאי קשה ליה מהא דרב ששת אכתי נימא דהאי וכן אתה מוצא באבל אהתירא דפניו ידיו ורגליו קאי ובצונן ולא בחמין דאפילו אצבעו אסור בחמין ושמא יש לומר דאי אמרת בשלמא דאבל בחמין נמי שרי פניו ידיו ורגליו אע"ג דלא דמי אבל ותענית ציבור בעיקר איסור דצונן שייך למיתני וכן באבל דדמי להדדי בחמין דבשניהם כל גופו בחמין אסור ופניו ידיו ורגליו שרי אבל אי אבל בחמין אסור אפילו אצבעו וכל גופו אפילו בצונן נמי אסור ובתענית ציבור בצונן אפילו כל גופו שרי ובחמין פניו ידיו ורגליו שרי הא כיון דלא שוו להדדי בענין אחד לא בחמין ולא בצונן משום דשוה צונן אבל לחמין דתענית ציבור דב' מילי נינהו לא שייך למיתני וכן באבל כיון דלא מצינו שיהיו שוין בענין אחד בחמין או בצונן:

איפוך אנא. דפלגא דיומא קמא הוו קרו ומפטרי ובעו רחמי ובאידך פלגא מעייני: על מעל הגולה. ואני יושב משומם עד מנחת הערב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ה' אלהי: ובמנחת הערב קמתי. אלמא באידך פלגא בעו רחמי עד פניא מכלל דפלגא קמא מעייני במילי דמתא: בנחמיה בן חכליה כתיב בעזרא ואלי יאספו. לי היו מתאספין ובאין טובים שבהן להגיד לפני על מעל וחטא הגולה להפרישם: משומם. אישתורדי''ן בלע''ז על מעלם שמתוודין עד מנחת הערב מחצות ואילך שהצל נוטה כדאמרינן במסכת יומא (דף כח:) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי: קמתי מתעניתי. לא שמתענה עד המנחה ואח''כ אוכל אלא כלומר מצער נפשיה ובקרעי ואם שאני קורע בגדי ומעילי הייתי מתפלל כדי שאתרצה: כל שהוא משום אבל. כל תענית שאסרו חכמים רחיצה משום אבל כגון ט' באב שהוא משום אבילות חורבן וכל שכן אבל ממש שמתו לפניו דאית ליה צערא טובא אסור בין בחמין וכו': משום תענוג. שמצטערין ואוסרין עצמן בתענוג: ה''ג אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא ונועלין את המרחצאות וא''ל אביי ואי בצונן אסור סוכרין את הנהרות מיבעי ליה למיתני. בתמיה אף אנן נמי תנינא במתנית' דקתני גבי תענית צבור ונועלין את המרחצאות דהיינו חמין אבל צונן מותר א''ל אביי כלומר ואי הוה סבירא ליה לתנא דידן דבצונן אסור היכי הוה בעי למיתני סוכרין את הנהרות היכי מצי למיסכרינהו: אבא. רב אידי הכי קא קשיא ליה במתניתין דקאמר שמע מינה דלא אסר אלא חמין מכדי קתני מתני' אסורין ברחיצה וסתם רחיצה בין חמין בין צונן למה לי תו למיהדר ומיתנא ונועלין אלא למימרא דוקא חמין וכו': לימא מסייע ליה. לרב חסדא דאמר כל שהוא משום אבל אסור אפילו בצונן: כל חייבי טבילות. נדה ויולדת טובלים כדרכן: טבילה בחמין מי איכא. חמי האור הא שאובין נינהו: אלא לאו בצונן. וחייבי טבילות אין משום דטבילה בזמנה מצוה שממהר לטהר עצמו: ה''ג כולי עלמא לא בחמין ולא בצונן: לא נצרכה אלא לחמי טבריא. והלכך חייבי טבילות אין כולי עלמא לא אבל בצונן שרו: כדי. ראוי הוא בית אלהינו כו': ואם איתא. כדמוקמת לה דבצונן שרי מאי קא מהדר ליה רבי חנינא לתנא קמא מאיבוד טבילה נהי דלא טבלי בחמין משום כבוד בית אלהינו הא מצו טבלי בצונן אלא לאו בצונן נמי אסירי והיינו דאמר לאבד: אמר רב פפא. לעולם בחמי טבריא והיינו דקאמרי' חייבי טבילות אין כולי עלמא לא ובצונן כ''ע שרי ומאי לאבד דקאמר ר' חנינא כגון באתרא דלא שכיח צונן: כשאמרו אסור [במלאכה]. גבי תענית צבור לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר מהכא משמע דבלילי תשעה באב מותר במלאכה ואין ביטול אלא ביום אבל אין מפרסמין הדבר: יצא לדרך. חוץ לעיר: וכן אתה מוצא במנודה ואבל. הכי גרסינן במאי אילימא בחמין מי שרי והאמר רב ששת אבל אסור להושיט אצבעו בחמין אלא לאו בצונן מאי לאו אכולהו כו' הא דקתני וכן אתה מוצא במנודה ואבל אכל הני קאי ואפילו ארחיצה ושמע מינה דבתענית צבור אסור לרחוץ כל גופו ואפילו בצונן ותיובתא לרפרם בר פפא: לא אשארא קאי. אנעילה וסיכה לעולם הך רחיצה בחמין היא אבל בצונן שרי לרחוץ כל גופו והשתא דאמרת במנודה ואבל לאו ארחיצה קיימי ליכא לאקשויי כדפרכת לעיל אילימא בחמין מי שרי: ורחץ בצונן בתוך שבעה. גרסינן אלמא בצונן שרי: שתכפוהו אבליו. בזה אחר זה כדקתני שמתו בניו שניהם ולפיכך התירו לו כדאשכחן גבי שיער: מיקל בתער. דשקיל פורתא מינייהו: ובתער. דרך שינוי: נתר. קרקע הוא או אבן כעין שקורין קרי''א בלע''ז: בנתר וחול. דרך לכבס שיתלבן: מידי דהוה אבשרא וחמרא. דתענוג הן כצונן:

איפוך אנא. פי' דנימא פלגא קמייתא דיומא מצלו ובעו רחמי ואידך פלגא מעייני במיל דמתא ומשני לא ס''ד: אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב אסור אפילו בצונן ואבל אסור בין בחמין בין בצונן וכו' ירושלמי יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי בתשעה באב וביוה''כ מרחיץ ידיו ומקנח במפה ומעבירה על גבי עיניו רבי יונה תרי סמרטוטי ויהיב תותי כרעיה פי' היה מניח סמרטוט תחת הכר כדי ללחלחו ומעבירו על גבי עיניו: וכל שהוא משום תענוג וכו'. ועכשיו שאין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב מותרין אפילו בחמין אפילו י''ז בתמוז וצום גדליה כך פסק ראבי''ה ור' יואל אביו אסר לרחוץ בחמין: ונועלין המרחצאות. פי' שהן חמין: אטו סוכרין נהרות כו'. כלומר אי הוה אסור בצונן מי איכא למיתני סוכרים נהרות פשיטא דלא מצי למסכר כלומר כמו כן לא תידוק מהא דקתני ונועלין המרחצאות: טבילה בחמין מי איכא. הא שאובים נינהו מדלא קאמר משכחת לה טבילה (בחמין) דכשירה בחמין כגון שהוחמו והומשכו לבריכה אלא שאמר בחמי טבריא יש להוכיח דכולו שאוב אפילו ע''י המשכה לא מהניא טבילה והא דאמר דהמשכה כולה כשירה ר''ל לענין שאינה פוסלת את המקוה כשאר מים שאובים אבל טבילה ודאי אינו עולה בהם: וכן אתה מוצא במנודה ואבל מאי לאו אכולהו. פי' אהא דקאמרינן ובצונן מותר דאבל נמי מותר בצונן וקשיא לרב חסדא דאמר אבל אסור בין בחמין בין בצונן ומשני אשארא כלומר אשאר דינין אנעילה וסיכה אבל לא קאי אהא דבצונן: הכביד שערו מיקל בתער. פי' דרך חתיכה אבל לא כדרכו דרך גילוח מדקאמר מיקל ולא קאמר מגלח: