תענית יג ע"ב

דף יג - ב

מיתיבי:  אין הבוגרת [נערה שהביאה שתי שערות ^[797], שהן סימני גדלות] רשאה [רשאית] ^[798] לנוול את עצמה בימי אֵבֶל אביה [שמת אביה והיא מתאבלת עליו ^[799]]. אלא עליה להתקשט, כדי שירצו בני אדם לשאתה לאשה.

משמע, הא נערה, שאינה ראויה עדיין להנשא - רשאה לנוול עצמה.

מאי לאו, האם מה שאמרנו שאין הבוגרת רשאה לנוול עצמה, ונערה רשאה, לא מדובר ברחיצה?

ובמאי, באיזה סוג רחיצה מדובר?

אילימא בחמין, וכי אפשר לומר שעל רחיצה כזו שנינו בברייתא שאין הבוגרת רשאה לנוול עצמה, אלא צריכה היא לרחוץ? והאמר [והרי אמר] רב חסדא: אָבֵל אסור אפילו להושיט אצבעו בחמין!

אלא לאו - ודאי שמדובר ברחיצה בצונן!

ושנינו בברייתא, שדווקא בוגרת רוחצת. אבל נערה - אינה רוחצת אף בצונן. הרי לנו שאָבֵל אסור לרחוץ אף בצונן!

הגמרא דוחה את הראיה: לא. אין מדובר בברייתא ברחיצה. שהרי לא רק בוגרת מותרת לרחוץ בצונן, אלא גם נערה, וכל שאר אבלים, רשאים לרחוץ בצונן.

אלא, הברייתא מדברת אכיחול [על כיחול, שהוא הנחת כחול בעיניים] ועל פירכוס [סידור השיער]. שדברים אלו מותרים רק בבוגרת, הראויה להנשא, כדי שיקפצו עליה בני אדם.

מוסיפה ואומרת הגמרא: לימא מסייע ליה [שמא יש סיוע לדברי רבא] מהמימרא דלהלן:

דאמר רבי אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן: מעשה ומתו בניו של רבי יוסי בר חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה.

הרי לנו שאבל מותר לרחוץ בצונן!

אמרי: התם בשתכפוהו אבליו זה אחר זה.

דתניא: תכפוהו אבליו בזה אחר זה, הכביד שערו - מיקל בתער, ומכבס כסותו במים.

אמר רב חסדא: בתער - אבל לא במספרים, במים - ולא בנתר ולא בחול ולא באָהָל ["אהל" הוא מין סבון, שרוחצים בו].

איכא דאמרי [יש אומרים], שכך אמר רבא: אבל אסור בצונן כל שבעה.

שואלת הגמרא: מאי שנא [במה שונה] רחיצה בצונן מאכילת בשר ושתיית יין, שאבל מותר בהם?

ומבארת הגמרא: התם, מה שהוא אוכל בשר ושותה יין, אינו לשם הנאה, אלא לפכוחי פחדיה הוא דעביד [להעביר צערו ודאגתו הוא עושה] ^[800].

לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לדברי רבא מהברייתא]: אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה.

משמע, הא נערה - רשאה לנוול עצמה.

במאי [באיזה אופן מדובר]?

אילימא בחמין, וכי אפשר לומר על רחיצה בחמין שאין הבוגרת רשאה לנוול עצמה, אלא חייבת לרחוץ?

והאמר רב חסדא: אבל אסור אפילו להושיט אצבעו בחמין!

אלא לאו - ודאי שהברייתא מדברת על רחיצה בצונן. ודווקא לבוגרת הותר לרחוץ. משמע שלשאר אבלים - אסור לרחוץ אפילו בצונן, וכדברי רבא!

הגמרא דוחה את הראיה: לא. הברייתא אינה מדברת כלל על רחיצה, אלא אכיחול ופירכוס, וכפי שנתבאר לעיל.

אמר רב חסדא, זאת אומרת [מדברי הברייתא ^[801], שנערה אבלה אסורה בכיחול ופרכוס, משמע], שאבל אסור בתכבוסת [בכיבוס בגדיו] כל שבעה ימי אבלותו. כי איסור תכבוסת דומה לאיסור כיחול ופרכוס.

והלכתא ^[802]: אבל אסור לרחוץ כל גופו, בין בחמין ובין בצונן, כל שבעה.

אבל לענין רחיצת פניו ידיו ורגליו, יש חילוק בין רחיצה בחמין לרחיצה בצונן: לרחוץ בחמין - אסור אפילו רק פניו ידיו ורגליו.

אבל לרחוץ בצונן את פניו ידיו ורגליו - מותר.

אבל לסוך את גופו בשמן, אפילו חלק כל שהוא מגופו - אסור ^[803].

ואם אינו סך כדי להתענג, אלא רק כדי לעבר את הזוהמא [להעביר ולסלק את הלכלוך] - מותר ^[804].

עתה חוזרת הגמרא לדון בענייני התענית.

צלותא דתעניתא, היכי מדכרינן [היאך מזכירין את תפילת התענית]?

אדבריה [החשיבו, העלהו לגדולה] ^[805] רב יהודה לרב יצחק בריה [בנו], ודרש רב יצחק: יחיד שקיבל עליו תענית, מתפלל תפילה של תענית. דהיינו, תפילת "עננו".

והיכן, באיזה מקום בתפילת שמונה עשרה, אומרה [אומר את תפילת "עננו"] -

אומר את תפילת עננו עם ברכה בפני עצמה [כלומר, מסיים אותה בברכה, ברוך אתה ה' וכו'], בין ברכת "גואל ישראל" - לברכת "רופא חולי עמו ישראל" ^[806].

מתקיף לה רב יצחק: וכי תפילת תענית של היחיד חשובה כל כך, עד שהוא קובע ומוסיף בתפילת שמונה עשרה ברכה לעצמו?!

אלא אמר רב יצחק: מזכיר את התענית בתוך ברכת "שמע קולנו", וחותם על כל הברכה, כולל תפילת התענית, בברכת "שומע תפלה" ^[807]. שאותה ברכה וחתימתה, משמע בין על התענית, ובין על כל תפילתו.

וכן אמר רב ששת: מזכירה ב"שומע תפלה" ^[808].

מיתיבי: אין חילוק בין תפילת יחיד לתפילת צבור בתענית, אלא בדבר אחד:

שזה, היחיד, כולל את תפילת התענית בברכת "שומע תפילה", ומתפלל שמונה עשרה ברכות ^[809], כמו בכל תפילה.

ואילו זה, צבור, אומר את תפילת התענית בברכה בפני עצמה. ואם כן, יוצא שמתפלל תשע עשרה ברכות.

ועתה, עלינו לברר מאי [למה התכוונה הברייתא כשאמרה] "יחיד", ומאי "צבור"?

אילימא [אם נאמר] ש"יחיד" - היינו יחיד ממש, שמתפלל לבדו, ו"צבור" - היינו שליח צבור,

וכי הני [אלו], הברכות שמתפלל שליח צבור בתענית, רק תשע עשרה הן? והרי עשרין וארבע הוו [הן], כפי שמצינו להלן [טו א], ששליח הצבור אומר בתענית עשרים וארבע ברכות!

אלא לאו - על כרחך צריך לומר, שהכי קאמר [שכך היא כוונת הברייתא]:

אין בין יחיד, דקבל עליו להתענות תענית יחיד, ליחיד שקבל עליו להתענות תענית צבור, אלא חילוק זה: שזה שקבל עליו תענית יחיד - מתפלל שמונה עשרה ברכות.

וזה שקבל עליו תענית צבור - מתפלל תשע עשרה.

שמע מינה [מוכח מכך] שיחיד קובע תפילת תענית בברכה לעצמו!

ולא כדברי רב יצחק ורב ששת, שאמרו שיחיד קובעה בברכת "שומע תפילה".

הגמרא דוחה את הקושיה: לא. לעולם אימא לך [באמת אוֹמַר לך] שמה ששנינו בברייתא "צבור" - היינו שליח צבור.

ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך], היאך שנינו בברייתא ששליח צבור מתפלל תשע עשרה ברכות, והלא שליח צבור עשרין וארבע מצלי [מתפלל] -

אין זו קושיה. כי הברייתא מדברת בשלש תעניות ראשונות, דליכא [שאין בהן] עשרים וארבע ברכות, וכפי שמצינו להלן בגמרא [טו א].

ותמהה הגמרא: ולא? וכי בשלש תעניות ראשונות אכן אין אומרים עשרים וארבע ברכות?

והא בברייתא, שהביאה חילוקים בין תעניות ראשונות לאמצעיות, ולא הביאה חילוק זה, שבראשונות אין אומרים עשרים וארבע ברכות, לשון "אין בין" קתני!

שכך שנינו בברייתא:

"אין בין שלש תעניות ראשונות לשלש אמצעיות, אלא חילוק זה: שבאלו, בתעניות ראשונות, מותרין בעשיית מלאכה. ובאלו, בתעניות אחרונות, אסורין בעשיית מלאכה" ^[810].

והטעם, משום שתעניות ראשונות קלות יותר.

ומשמעות הלשון "אין בין וכו'", שהיא לשון מיעוט, שדווקא חילוקים אלו יש בין ראשונות לאמצעיות - ולא יותר.

משמע, הא לענין אמירת עשרים וארבע ^[811] ברכות, אין חילוק בין ראשונות לאמצעיות אלא זה וזה שוין!

הגמרא דוחה את הקושיה: אין הכלל כפי שסברנו, שכאשר התנא נוקט לשון "אין בין", כוונתו שרק אלו החילוקים בין תעניות ראשונות לאמצעיות, ולא יותר.

אלא תנא [שנה] התנא חילוקים אלו - ושייר [והשאיר] חילוקים אחרים. ולא שנה את החילוק שיש בין ראשונות לאמצעיות לענין ברכות.

ומקשה הגמרא: הרי אין דרך התנא לשנות הכל, ולשייר רק דבר אחד. שאם כן, למה לא שנה התנא את הדבר ששייר, הרי לא היה עליו להאריך הרבה לשם כך.

אלא, אם משייר התנא, משייר לפחות שני דברים. שלא שנאם משום שרצה לקצר בלשונו.

ואם כן, מאי שייר [מה עוד שייר] התנא - דהאי שייר [ששייר את זה], את החילוק לענין ברכות?

ותו [ועוד קשה]: והא לשון "אין בין" קתני! ^[812] משמע שחוץ מהחילוקים שהזכיר התנא, אין עוד כל חילוק בין ראשונות לאמצעיות! ומחמת קושיות אלו, נדחה תירוץ הגמרא.

מתרצת הגמרא תירוץ אחר: אלא, תנא באיסורי קא מיירי [התנא מדבר בענייני איסור. מה מותר ומה אסור בימי התענית]. אבל בענייני התפלות - לא מיירי [אינו מדבר].

ולכן התנא לא הזכיר את החילוק בין ראשונות לאמצעיות גבי ברכות, כי זהו חילוק מענייני תפילה.

הגמרא מביאה עוד תירוץ לקושיה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה, תאמר כך]: באמצעייתא נמי לא מצלי [גם בתעניות האמצעיות אינו מתפלל] עשרים וארבע ברכות. ולכן לא שנה התנא חילוק זה בין ראשונות לאמצעיות.

ותמהה הגמרא: ולא? וכי באמצעיות אין אומרים עשרים וארבע ברכות?!

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין בין שלש תעניות שניות [אמצעיות] - לשבע תעניות אחרונות, אלא חילוק זה בלבד:

שבאלו, תעניות אחרונות, מתריעין ונועלין את החנויות.

משמע, הא לכל שאר דבריהן ^[813] - זה וזה [תעניות אמצעיות ואחרונות] שוין. והרי בתעניות האחרונות ודאי שאומרים עשרים וארבע ברכות, מוכח שאף בתעניות האמצעיות אומרים אותן!

וכי תימא הכי נמי [שמא תאמר גם כאן] שתנא [ששנה] התנא חילוקים אלו, שמתריעין ונועלין את החנויות, ושייר את החילוק לענין ברכות,

והא לשון "אין בין" קתני, משמע שאין חילוק נוסף בין אמצעיות לאחרונות!

ותמהה הגמרא: ותסברא [וכי אתה סובר] שכאשר נוקט התנא לשון "אין בין" - הכוונה היא שדוקא דברים אלו יש ביניהם, ולא יותר?

ודחינן לא כי קא קתני וכן באבל אנעילת סנדל ואמלאכה קאי אבל (רחיצה לא) [לא ארחיצה] ולעולם בחמין.

אמר רבא אבל אסור כל ז' אפי' בצונן ומ"ש מבשר ויין דשרי ליה. ודחי בשר ויין שרינן ליה כדי לפכוחי פחדיה אבל רחיצה דמשום תענוג היא לא התירו.

לימא מסייעא ליה אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל בית אביה. אבל הנערה שרי לנוול עצמה ושלא לרחוץ אפילו בצונן. וש"מ אבל אפי' בצונן אסור. ודחי לא הבוגרת התירו לכחול ולפרכס.

תניא תכפוהו אבליו זה אחר זה שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים. אמר רב חסדא בתער ולא במספרים. במים ולא בנתר. ולא בחול.

אמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת. והלכתא אסור לרחוץ כל גופו כל ז' בין בחמין בין בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור ובצונן מותר. ולסוך אפי' כל שהוא אסור. ואם לעבר הזוהמא מות' לסוך שמן טוב.

דרש רב יצחק יחיד שקבל עליו תענית מתפלל עננו בין גואל לרופא ואקשינן עליה וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא מתפלל עננו בשומע תפלה בכלל הברכה ואינו מתפלל אותה ברכה בפ"ע. ומותבינן עליה מהא דתניא מה בין יחיד לצבור אלא שזה מתפלל שמ"ע ואלו מתפללין י"ט היכי דמי אילימא יחיד המתפלל בינו לבין עצמו עם הצבור וצבור דקתני ש"ץ היורד לפני התיבה האי י"ט ברכות מתפלל בתענית כ"ד מתפלל כדתנן עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל כו' ואומר לפניהם כ"ד ברכות. ושנינן הכי קתני אין בין יחיד דקאי בצבור כדאמרן ליחיד המתפלל חוץ לביהכ"נ אלא שזה היחיד העומד בחוץ מתפלל י"ח ויחיד המתפלל בכנסת מתפלל י"ט ברכות. אלמא יחיד קובע ברכה לעצמו. ושנינן לעולם יחיד.

יחיד דקאי בצבור וצבור ש"ץ ממש. וזה ש"ץ המתפלל י"ט ברכות בתעניות ראשונות הוא שאין בה כ"ד ברכות לפיכך זה מתפלל י"ח וזה מתפלל י"ט. ואקשינן והא תעניות אמצעיות דקתני בהו ואסור במלאכה וברחיצה כו'. ולא קתני כ"ד. ושנינן האי תנא באיסורא קמיירי. כלומר אסור במלאכה וברחיצה כו' הוא דמיירי בתפלות לא קמיירי. אי בעי תימא כ"ד ברכות באמצעייתא נמי ליכא. ואקשינן והא תניא אין בין ג' אמצעיות לז' אחרונות. אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות הא לכ"ד זה וזה שוין.

לעולם אימא לך באמצעיות נמי אין כ"ד ברכות בהן.

אלא לאו בצונן קאמר אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה אלא רוחצין בצונן הא נערה רשאה לנוול עצמה דאפי' בצונן אינה רוחצת וקשיא לרבא דאמר אבל בצונן מותר. לא כי קתני אין הבוגרת רשאי לנוול הא נערה רשאה אכיחול אבל בצונן מותר אפי' בנערה. התם בבשרא וחמרא ליכא אלא לפכוחי פחדא אבל ליכא תענוג לפיכך שרי. הכא בצונן איכא תענוג לפיכך אסור. אלא לאו בצונן קאמר דנערה רשאה לנוול עצמה [ש"מ] דאבל אסור בין בחמין בין בצונן והוי סיועא לא כי קתני נערה רשאה לנוול בכיחול ופירכוס אבל בצונן מותר ולא הוי סיועא:

וכי יחיד קובע ברכה לעצמו.^*)אולי צ"ל וכי יכול לברך וכו'. יש מברך העונה בעת צרה:

בשומע תפלה. שכולל בשומע תפלה ואינו מברך ברכה לעצמו. הני דש"ץ כ"ד הוויין כדמפרש לקמן וקתני שזה מתפלל תשע עשרה. אלמא דקובע ברכה לעצמו שמברך העונה בעת צרה:

[ודקא קשיא לך דהא] הוויין כ"ד ברכות בדקמייתא בשלש תעניות ראשונות קא מיירי דליכא בהו כ"ד ולא הוי אלא י"ט ולעולם אין היחיד קובע ברכה לעצמו:

אלא שבאלו אמצעיות אסורין במלאכה וראשונות מותרין במלאכה הא לעשרים וארבעה זה וזה שוין כי היכי דבאמצעיות איכא עשרים וארבעה הכא נמי איכא בראשונות כ"ד ולא מצית לתרוצי דצבור מתפלל י"ט בש"ץ דהא איכא כ"ד אלא ביחיד שקיבל תענית צבור ותיפשוט דיחיד קובע ברכה לעצמו. ה"נ תנא באיסור קא מיירי כלומר לעולם בראשונות ליכא כ"ד והא דלא קתני שבאלו יש כ"ד ובאלו אין כ"ד משום דבאיסורי קא מיירי דהוי אסור בעשיית מלאכה ובתפלה לא מיירי בברכות ולעולם הא דקתני דצבור מתפלל י"ט מוקמינן בש"ץ אבל לא ביחיד דאין יחיד קובע ברכה לעצמו. ואיב"א לעולם בראשונות ליכא כ"ד ולהכי לא קתני שבאלו יש כ"ד ובאלו אין כ"ד דבאמצעיות נמי אין כ"ד:

^**)נראה דצ"ל ה"ג וכ"ת תנא ושייר ולא גרסינן נמי כלומר וכו'. ה"נ תנא ושייר ולא נמי כלומר שייר כ"ד דבשבע איכא ובאמצעיות ליכא:

איכא דאמר׳‎ אמר רבא אבל אסור בין בחמין בין בצונן ומאי שנא מבשרא וחמרא התם לפדוחי פחדא הכא לתענוג ובודאי דלא משמט דרבה לא באבל כדין תשעה באב ואפילו פניו ידיו ורגליו כדין תשעה באב מדנקיט אבל לחודי׳‎ אלא כל גופו הוא דאסור ואפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו שרי ואפילו בחמין דלהאי לישנא חמין וצונן באבל שוין הם ומסתברא דהשתא נמי לא פליג עליה דרפרם בתענית צבור ולא משוי אבל ותענית צבור כדין זה מדלא נקט אלא אבל ותענית צבור מותר בצונן כל גופו ומתניתא בחמי׳‎ וכי קתני וכן באבל שפיר קאי אכולהו ובין חמין וצונן שאסרו באבל לא אסרי אלא כל גופו כעין חמין דתענית צבור ואמרי׳‎ לימא מסייע ליה אין הבוגרת רשאה וכו׳‎ אלא לאו בצונן וש״מ דנערה ואבל דעלמא אסור לרחוץ אפי׳‎ בצונן כל גופה בדברי רבא ואוקי אכיחול ופיקוס אבל ברחיצה לא הקלו כלום בה שאף באבל דעלמא מותר בצונן ואפילו כל גופו לא ולהני תרי לישני לפום האי פירושא לא נחלקו רפרם ורבא לעניין ט׳‎ באב ולא לענין תענית צבור אלא באבל בלבד ומפני זה לא טרח התלמוד לפסוק הלכה אלא באבל דאמרינן דהלכתא אסור בין בחמין בין בצונן פי׳‎ כל גופו ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ושלא כדברי רפרם שאוסר אבל בט׳‎ באב ואפי׳‎ להושיט אצבעו בצונן ושלא כדברי רבא שרי אבל בחמין מקצת גופו לפום מאי דפירש ואלו בתענית צבור לא פסקי׳‎ מידי דברי הכל הוא דבצונן מותר כל הגוף ובחמין מקצת הגוף ומתניתא בחמין וכי קתני וכן באבל אשאר׳‎ נמצינו למדין שג׳‎ מקומות הן ודיניהם ג׳‎ דט׳‎ באב החמור שהוא משום אבל דכל ישראל אסור להושיט אפילו אצבעו בצונן ואין צריך לומר בחמין מי׳‎ כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט׳‎ באב בין בי״ה ובלבד בטבילה בזמנה שהיא מצוה ואבל שהוא אבילות דיחיד קיל מיניה דשרי בצונן מקצת הגוף ותענית צבור דקיל טפי דלא הויא אלא משום תענוג שרי כל הגוף בצונן ושרי בחמין מקצת גופו והשתא מתני׳‎ דבוגר׳‎ שפיר מתוקמא ברחיצה ובצונן ולענין רחיצת כל הגוף דבנערה ובאבל דעלמא אסור ובדידה שרי משום נוול לרחוץ כל גופה ואם להעביר את הזוהמא מותר פירש וכ״ש לרפואה אם יש לו חטטין בראשו דהא אפילו בט׳‎ באב וי״ה שרי ובזה שמועתינו שנתקשתה לרבים מתפרשת תושבחתא למארי שמיא כל אלו דברי ש״ס.

אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש כו׳. עד אמר רב יצחק אומרה בשומע תפלה והיושב בתענית חלום בשבת כתבו הגאונים ז״ל שאומר׳‎ אחר תפלותיו קודם שיאמר יהיו לרצון אמרי פי אבל בירושלמי אמרו שאומר בעבודה דכל שהוא להבא אומר בעבודה וכן בר״ח בתפלת מוסף והכי גרסי׳‎ לקמן בפרק בג׳‎ פרקים בשנה וכן בברכות פ׳‎ תפל׳‎ השחר ר״ח שחל להיות בתענית פי׳‎ כגון צבור שגזרו תעניות ופגע בהם ר״ח דקיימא לן דאם התחילו אין מפסיקין והיינו טעמא דנקט לישנא דר״ח שחל להיות התענית ולא קאמר תענית שחל בר״ח היאך הוא מזכיר של תענית ה״ג ואיכא נוסחי דגרסי׳‎ היאך הוא מזכיר של ר״ח וא״כ יהיה פירושו האיך הוא מזכיר תפלת מוסף של ר״ח בענין שיזכיר בה תפלת תענית דאלו של שחרית אומרה כמנהגו בין גואל לרופא אבל ליכא לפרושי כפשטא דמבעי׳‎ ליה משום יעלה ויבא של ר״ח היכי אומרה דמאי תיבעי ליה ולמה לא יאמר אותה כמנהגו אלא ודאי כדאמרן והיינו דמהדרי׳‎ רבי זעירא אומר בהודייה רבי אבא בר ממל בעבודה רבי אבינא אומר בברכה רביעי׳‎ א״ר אבא מפני מה מצי׳‎ בכל מקום אומרה ברכה רביעית פי׳‎ כדקיימא לן דש״צ אומרה בין גואל לרופא ורביעי׳‎ לאו דוקא אלא חמישית אף כאן אומרה ברכה רביעי׳‎ פירש בתפלת יוצר כמנהגו ובתפלת מוסף ג״כ אומרה ברכה רביעית בפני עצמה וכן נפק עובדא בהדה דרבי אבא ע״כ ולמדנו שיחיד אומרה בעבודה שאין היחיד אומרה ברכה בפני עצמה וכל שצועק להבא אומר בעבודה.

כתב רבי׳‎ ז״ל ירושלמי רבי יונה בשם רב ואפילו שגזר על עצמו תעני׳‎ צריך להזכיר מעין המאורע והיכן הוא אומר ר׳‎ זעירא בשם רב הונא אומר׳‎ בלילי שבת ויומו פי׳‎ בערבי׳‎ ושחרית ומנח׳‎ פי׳‎ ולא בתענית שפוסק מבעוד יום כדברי בעל המאור ז״ל דהא כתיבנא דסתם תעני׳‎ יחיד אין בו הפסק׳‎ מבעוד יום וגרסי׳‎ בפ׳‎ במה מדליקין ימים שאין קרבן מוסף כו׳‎ עד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י״ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה וזו ראיה גמור׳‎ לדברי רבי׳‎ אלפסי ז״ל שאף בתענית שאוכלין ושותין משחשכה אומר עננו בתפלת ערבית בכניסתו דהכא ודאי בתענית שאוכלים בהם משחשכה איירי׳‎ דהא אמרי׳‎ עלה התם ואין בהם הזכר׳‎ בברכת המזון ואלו בתעניות שפוסק בהם מבעוד יום היאך יש בהם הזכרה בברכת המזון שאם בסעודה של התענית׳‎ מה ענין הזכר׳‎ תעני׳‎ בברכ׳‎ מזון אלא ודאי כדאמרץ וכן מסורת ביד הגאונים ז״ל ופעמים שאדם מתענה ואומר עננו ופעמים שאינו מתענה ואומר עננו כאן בכניסה כאן ביציאה וכן הלשון הזה בתוספת'. וא״ת כיון שדעתו עוד לאכול ולהשתכר אם ירצה היאך אומר יעננו ביום התענית הזה בתפלתו האי לא רישיה דודאי תעני׳‎ יום גמור אינו אלא מכ״ד שעות כענין י״ה שאמרה תורה מערב עד ערב אלא שבמקצת תעניות צבור מפני טורח צבור הקלו בענין היום שלא לאסור אכילה ושתיה כל הכ״ד שעות וכן נמי דעתו של יחיד מן הסתם שזהו מה שיוכל לסבול אבל מ״מ עיקר התענית כל כ״ד שעות הוא שאלו לא היה אלא ביום למה הצריכו לקבלה מבעוד יום ולמה נתנו זמן לאכילה בלילה עד שישן או יגמור אלא ודאי מפני שכבר חל עליו וכיון שכן ראוי הוא שיזכיר עננו בכל תפלותיו ובודאי שאין אמירת עננו חיוב ענוי והתחלת עד שתאסרנו לאכול אחריו תדע שאמרו ליה אדם תעניתו ופורע ואפי׳‎ בשהתחיל בו כדמוכח מההוא עובדא דרבי יהושע דלעיל ומסתברא אומר עננו בתפלת שחרית לדברי הכל ואפי׳‎ הכי אמרו ליה דלוזפיה וליפרע וכן צבור שבאו להם גשמים קודם חצות מפסיקי׳‎ תעניתם ואע״פ שאמרו עננו שאין תפלת תענית ערבון שלא יאכל אח״כ לשום צד שלא יתענה וזה נכון וברור כתב רבי׳‎ ז״ל ושמעי׳‎ מי׳‎ שאם טעה ולא אמר עננו בתפלת תענית אין מחזירין אותו אלא מקמי דעקר רגליה אומר עננו ואפי׳‎ אמר מכבר יהיו לרצון אמרי פי כיון שלא עקר רגליו אומר עננו דודאי רשאי אדם לומר תחנונים בין קודם יהיו לרצון אמרי פי בין לאחר כן כדמוכח במס׳‎ ברכות ולפי׳‎ הירושלמי שכתבנו לעיל כל שנזכר לאחר שומע תפלה קודם שיסיים ברכת עבודה אומר עננו בעבודה במקום יעלה ויבא ותו לא מידי.

הבוגרת הראויה לינשא שאירע לה אבל אפילו באב ואם אע"פ שחייבת לנהוג באבלות ושלא להיות כוחלת ופוקסת ולא רוחצת בחמין מ"מ אינה רשאה לנוול עצמה כל כך שלא לרחוץ גופה בצונן ואם עשתה כן גוערים בה שלא לעשות כן כדי שלא ימעטו הקופצים:

וביאור השמועה לדעתי אין הבוגרת רשאה באבל אביה לנוול עצמה שלא תרחוץ כל גופה הא שאר אבילים אסירי וממאי אלימא בחמין הא שאר אבילים אסירי בחמין ושרו בצונן והא אמר וכו' אבל אסור להושיט אצבעו בחמין והאיך מקילים בה מנגיעת אצבע לכל גופה אלא לאו בצונן דשאר אבילים מותרים בפניו ידיו ורגליו ובוגרת בכל גופה אלמא אבל כל גופו אסור אף בצונן ודחי ליה דבצונן אף אבל כל גופו מותר וזו אכיחול ופיקוס נאמרה שמקילים בה משום חנא הא לרחיצה הכל שוין ומ"מ אין הלכה כן שהכיחול והפיקוס אסור לה אלא שהותרה ברחיצת כל גופה בצונן ואבל אחר דוקא בפניו ידיו ורגליו כמו שביארנו:

ומה שהוזכר כאן בענין תפלת תענית כבר ביארנוהו למעלה בסוף סוגיית המשנה החמשית:

שש ברכות שהיו מוסיפים בתעניות וכן התרעה שמתריעים ר"ל רבוי בתפלות בתרועה וזעקה וכן נעילת החניות והוצאת תיבה ברחבה של עיר כל אלו אינם אלא בז' תעניות אחרונות ומה שאמרו אין בין אמצעיות לאחרונות אלא שבאלו מתריעים וכו' דאלמא הא לענין כ"ד ברכות שוין הן אינו כן אלא שהוא מתחיל עכשו ההבדלים שביניהם וסומך על שמסיימם בפרק ב' בהוצאת תיבה ובתוספות ו' ברכות כמו שיתבאר:

גמרא אילימא בחמין כו' והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט כו' אלא לאו בצונן פי' דבצונן איכא לפלוגי בין בוגרת לנערה משום ניוול אבל בחמין כיון דאפי' הושטת אצבע אסור בו משום תענוג לית לן לפלוגי בין נערה לבוגרת וה"ה דה"מ לסיועי מהך ברייתא לרפרם בר פפא דאסור צונן לעיל לאבל וק"ל:

בפרש"י בד"ה תפלת תענית עננו הס"ד ואח"כ מה"ד בין גואל לרופא ברכה בפני עצמה הד"א והס"ד:

בד"ה אין בין כו' תענית הס"ד ואח"כ מה"ד שזה יחיד כו' בשומע תפלה הס"ד ואח"כ מה"ד תשע עשרה כו' בברכות הס"ד:

בד"ה דאלו מותרין כו' מכ"ד דליתנהו באמצעיות הס"ד ופי' דאע"ג דליתנהו באמצעיות כדלקמן פריך ליה הכא מיניה משום דאכתי לא אסיק אדעתיה הכא הך מלתא ודו"ק:

תוס' בד"ה ותסברא והא כו' ברחוב העיר באמצעיות כו' עכ"ל נ"ל דבאמצעיות טעות הוא דהא מוציאין התיבה מפשט פשיטא ליה דאינה אלא באחרונות כפרש"י דליכא למימר דהוו גרסי התוס' הכא כגירסת השיבוש שמשבש רש"י דא"כ מאי כתבו דהא דמתריעין ונועלין מאי איסור איכא דהיינו באחרונות דוקא ודו"ק:

גמרא אילימא בחמין כו'. כתב הרש"א דה"מ לסיוע לרפרם בר פפא מהא כו' ע"ש. ולפמש"כ לעיל דלר"ח אסור אפי' פניו ידיו ורגליו בצונן וכ"כ הגבו"א וכ"מ מדכייל לאבל בהדי ט"ב (ורש"י פי' לעיל דאבל הוא כש"כ מט"ב). וט"ב אסור בזה כמו שהביא הרא"ש והר"ן מפסחים א"כ לא מיבעיא דלא מסייע ליה אלא אדרבה שיקשה עליו למה אין הבוגרת רשאה כדפריך אילימא בחמין כו' וכדפי' הרש"א בעצמו. ובזה מיושב מה שתמה בגה"ש לקמן דלר"ח לא צריך כלל לאוקימתא דכיחול ופירכוס:

שם והאר"ח אבל אסור להושיט כו'. לעיל מייתי לה בשם רב ששת ול"מ למי שיעיר בזה. וגם לפמש"כ בסמוך יהיה קשה דר"ח אדר"ח:

שם ואם לעבר את הזוהמא מותר. להגבו"א אישתמיט בכאן הטוש"ע ר"ס תרי"ד דביוה"כ אסור לסוך להעביר הזוהמא והוא מהירושלמי:

שם אדברי' כו' בין גואל לרופא כו' מיתיבי כו'. ק"ל מדוע לא הביא הש"ס הכא הא דתני ר' אושעיא כו' (שבת כד) ותענית כו' ואומר מעין המאורע בש"ת דמוכח דאף בתע"צ ממש יחיד אומרה בש"ת. ועמש"כ בברכות (כו):

שם ומאי שייר דהאי שייר. לכאורה תימה דהא שייר טובא דבאמצעיות אוכלין מבעו"י ואסורין ברחיצה סיכה כו' משא"כ בראשונות. ואולי קצר הש"ס הברייתא ולא הביאה בשלימות. אח"ז מצאתי שכוונתי בזה להגבו"א. ועי"ל ע"פ דאיתא בתוספתא פ"א כל שאמרו אוכלין ושותין מבעו"י אסורין במלאכה ברחיצה כו'. כל אלו שאמרו אוכלין ושותין משחשיכה מותרין במלאכה ברחיצה כו'. אלמא דתליין כולהון אהדדי. אולם יש עוד חילוק בינם לענין אנשי משמר ואנשי ב"א בפרק דלקמן. ואולי בפלוגתא לא קמיירי. עוד יש חילוק ביניהם לענין עוברות ומיניקות לקמן (יד). ואפשר הואיל דגם בשבע לא היו מתענין לא חשיב להו:

שם (בסה"ע) הא לכל דבריהן כו'. נ"ל שהיה כתוב בר"ת לכ"ד והכוונה לעשרים וארבעה ובטעות פתרן המעתיק לכל דבריהן. וכן לקמן בדף הסמוך:

רש"י ד"ה אין הבוגרת. שהביאה ב' שערות. נ"ל למחוק מכאן ולהציגם למטה גבי הא נערה:

רש"י ד"ה זאת אומרת. מדמוקמינן כו'. עי' בגה"ש מה שהניח בצע"ג. ואנכי תמה דהלא במו"ק (יז ב) אמר ר"ח גופי' האי ז"א באמת על הברייתא. אשר לזאת נלע"ד שחיסר המעתיק בגמרות שלפנינו וצ"ל קודם הך ז"א דאר"ח. ת"ש דאר"א הכהן כו' התם בשתכפוהו כו' דתניא תכפוהו כו' כמובא למעלה (כדרך הש"ס בכ"מ דמאי דמביא ללישנא קמא לתיובתא או לסייע מביאם לל"ב להפך) וע"ז אומר ר"ח ז"א כו' וקאי על הברייתא כדאמר במו"ק ונכון בס"ד:

תד"ה מאי. ונדבות באות מן המעשר כדאמר וזבחת שלמים כו' גבי מעשר. עי' הגהות הב"ח. ועמש"כ במגילה (ח) בס"ד:

תד"ה ותסברא. עי' רש"א. ומש"כ דא"כ מאי כתבו כו' ע"ש. אי משום הא לא איריא דנ"ל דתיבת ותסברא שבתוך דבריהם הוא דבור חדש וכ"מ בהגהות הב"ח. ועכ"ז הוא מגיה על דרך הרש"א:

אדבריה כו'. נ"ב נ״ל פירושו שהעלהו לגדולה מנהו לראש ישיבה. ודרש ר' יצחק דוק ותשכח מלת אדבריה מורה לשון מעלה וחשיבות:

רש"י ד"ה זאת אומרת. מדמוקמינן לה בכיחול כו'. תמיהני הא מרא דשמעתא הוא ר"ח דס"ל לעיל דמשום אבל אסור בצונן ול"צ כלל לאוקמא בפירכוס וכיחול. גם למאי צריך להוכחה מאוקימתא זו הא נשמע מברייתא דלעיל דתכפוהו אביליו מכבס כסותו במים ומוכח מזה דאבל אסור בכיבוס וצע"ג:

גמרא, א"ר חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת כל שבעה.
אברייתא דהביאו לעיל מיני' קאי דקתני בה תכפוהו אביליו מכבס כסותו אבל סתם אסור בתכבוסת, וכן מפורש להדיא במועד קטן (דף טז) דעלה דהך ברייתא אר"ח זאת אומרת.
ורש"י ז"ל פירש כאן דהוכחתו מברייתא דבסמוך דקתני אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה (בימי אבלה), ומוקמי לה בגמרא בכיחול ופרכוס, ודייקינן מינה דנערה אסורה בהן, וסבירא ליה לר"ח תכבוסת דמי לכיחול ופרכוס.
ויראה דטעמי' משום דאחר שהובא הברייתא דתכפוהו אביליו מפסיק בגמרא, ומביא איכא דאמרי, מש"ה לא ניחא לי' למרן למימר הכי כדפרישנא דר"ח קאי אברייתא דלעיל מיני'.
אבל א"א לפרש הכי, חדא דתיקשי על ר"ח עצמו דמה לי' להוכיח בדרך דמיון תכבוסת לכיחול ופרכוס, ולא הוכיח מדבר מפורש בברייתא, דתכבוסת מותר רק בתכפוהו אביליו.
ותו הא מה דמוקי ברייתא דבוגרת בכיחול ופרכוס ולא מפרש לענין רחיצה, היינו כי היכי דלא תסייע מיני' לרבא דאבל אסור בצונן, וא"כ לר"ח לשיטתי' דאית לי' באמת דאבל אסור בצונן לדידי' מתוקמא הברייתא כפשטה לענין רחיצה דבוגרת אינה רשאי לנוול שריא ברחיצת צונן ונערה אסורה, ולדידי' לא מצינו כלל כיחול ופרכוס בברייתא, ואיך יוכיח ממנה לתכבוסת וילמוד מאינו למוד, וד' יגלה עפר מעיני, ויגלה לי סוד כוונת רש"י ז"ל בזה:

אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה פירשו התוס' בשם ר"י דהא רשאה לאו דוקא אלא הכי קאמר אין הבוגרת חייבת הא נערה חייבת. ואומר אני דאין לתמוה על הא דמפרש רשאי חייבת דכה"ג מצינו בפרק ח' דערכין (דף כ"ח) אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"פ שאינו רשאי ופירושו אינו חייב וכן הא דאמר בפ"ק דקדושין אין בעלי אומניות רשאים לעמוד בפני ת"ח פירושו אין חייבין מ"מ איני יודע למה דחקו לפרש כאן הכי דיש לומר אינה רשאה דבוגרות היא כפי' בכל מקום דאיסורא נמי איכא לנוול את עצמה אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה ובסמוך יתבאר זה:

בימי אבל אביה. פירש רש"י אפילו אירע אבילות לאביה שמת בנו אי נמי שמת אביה ממש ולפירוש ראשון קשה לי אי מיירי שמת בנו למה תליהאבילות באביה הא בבן אביה שמת דהוה ליה אחיה הוה ליה אבילות שלה עצמה דחייבת להתאבל על האח ועל פירוש השני שמת אביה נמי קשה לי מ"ש אביה דנקט הוה ליה למימר בימי אבלה סתם והכל בכלל בין שמת אביה או אחד משאר קרוביה שחייבת להתאבל עליו. ולי נראה לפרש דהאי בימי אבל אביה היינו שאביה אבל ולא היא כגון שמת אביו או אמו או אחיו או אחותו דמדינא אין הבת מתאבלת עליהן אלא שחכמים תקנו כל המתאבלין עליו מתאבלין עמו כדאמרינן במ"ק פרק ג' (דף כ') ומוכח התם דאינו אלא מפני כבוד האבל דאמר התם לא אמרו לכבוד אשתו אלא בחמיו וחמותו בלבד ומש"ה אין מתאבלין עמה אלא בפניו ומהאי טעמא נקט אבל אביה לרבותא דאפילו אביה שחייבת בכבודו יותר מן הכל ואפילו מן האם כדתנן בשילהי מסכת כריתות כבוד האב קודם לכבוד האם שהוא ואמו חייבין בכבודו אפילו הכי אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה כ"ש בימי אבל שאר קרובים שאינה חייבת בכבודם כ"ש שאינה רשאה ואע"ג דקאמר התם וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ופוקסת והכא במסקנא מוקי דאין הבוגרת רשאה אכיחול ופירכוס בוגרת שעומדות להנשא שאני מנשואה כבר דצריכה קישוט טפי אע"ג דפירוש להאי אבל אביה כשהוא אבל ולא היא אפ"ה מדמי לה בשמעתין לאבילות דעצמו דכמו באבילות דעצמו אסור בחמין ה"ה נמי באבילות דמתאבלין עמו דכל בפניו משום כבודו אין לחלק ביניהם:

ובמאי אלימא בחמין אין הבוגרת רשאה והאמר רב חסדא קשה לי כיון דלמאי דרצה לומר בחמין קשיא ליה מהא דרב חסדא דאמר אבל אסור להושיט אצבעו בחמין אלמא לא ניחא להגמרא לומר דחכמים הקילו באבילות לבוגרת יותר מנערה א"כ כי מוקי לה בצונן ורוצה להוכיח דאבל אפילו בצונן אסור אכתי תקשה אמאי הקילו בבוגרת יותר מנערה למה ניחא ליה להקל לענין צונן אי אבל אסור בצונן יותר מלענין חמין ועוד כי משני לא אכיחול ופירכוס והרי אשה אבילה אסורה בהן כדתניא בפ"ק דכתובות ובפרק ב' דמ"ק (דף כ') מי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ופוקסת וכן היא שמת חמיה וכו' ואפילו הכי הקילו גבי בוגרת מהשתא לוקמי ארחיצה ובוגרת שאני דאקילו בה:

ועוד קשה לי מדקאמר אלימא בחמין והאמר ר"ח אבל אסור משמע בלא הא דר"ח הוי ניחא ליה הא דאין הבוגרת רשאה דמשמעהא נערה רשאה דהכי פירושו אין הבוגרת רשאה דעבדה איסורא כי מנוולת את עצמה כיון דמדינא שרי אבל נערה הרשות בידה להחמיר על עצמה אף על גב דמדינא שרי א"כ כי מוקי לה בצונן מאי מקשה לרבה דמתיר בצונן לאבל דילמא כל אדם הרשות להחמיר בצונן אבל בוגרת לא כיון דמדינא שרי אין הרשות בידה להחמיר כדי שיקפצו עליה להנשא ויש לומר דודאי אי איירי בחמין דהוי דבר של קישוט ותענוג גמור שמעדן את הבשר אי הוה לאבל רשות בוגרת עבדה איסורה אי מונעת מהן כדי שיקפצו הוי ניחא הא דאין הבוגרת רשאה דעבדה איסורא אבל כיון דאמר רב חסדא דאיכא איסורא בחמין אע"ג שהוא דבר של קישוט כיון דאיכא תענוג יתירא לא מסתבר להגמרא שיתירו לבוגרת תענוג יתירא. אבל אי מוקי לה בצונן דאין בו לא קישוט גמור ולא תענוג גמור אם איתא דצונן לאבל רשות ובע"כ האי אין הבוגרת רשאה היינו שחייבת לרחוץ כדי שיקפצו עליה קשה מאי חובה איכא בהא הא אינו קישוט כל כך ועל ידי קישוט זה דצונן לא יקפצו עליה בני אדם כל כך אלא ודאי בצונן איסורא איכא לאבל והאי אינו רשאה דגבי בוגרת היינו אינה חייבת כההיא דפרק ח' דערכין דבצונן כיון דאיכא קישוט קצת ואינו תענוג יתירא רשות איכא משום חובה ליכא אבל אי מוקי לה בחמין אי הוי לאבל רשות אינה רשאה דבוגרת הוי חובה משום דהוי קישוט ותענוג גמור וכי משני לא אכיחול ופירכוס ואע"ג דאיכא איסורא בנערה כיון דאיכא קישוט ולא תענוג יתירא הקילו בבוגרת. אבל פניו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר אבל לסוך אפילו כל שהוא אסור קשה לי הא ריש פרק ג' דמ"ק אמר אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה וכיון דרחיצה מסיכה נפקא ליה כמו דסיכה אסור כל שהוא רחיצה נמי אסור בכל שהוא ואמאי פניו ידיו ורגליו מותר ויש לומר דנפקא ליה רחיצה מסיכה היינו דווקא של חמין שהוא של תענוג ודמיא לסיכה אבל לא של צונן דאינו הנאה יתירא כל כך ולא דמי לסיכה אלא דרבנן גזרו אפילו על רחיצת צונן וכיון דלא נפקא ליה מקרא לא גזרו אלא רחיצת כל הגוף דווקא ותדע דהא לרבא אין אבל אסור בצונן כלל שמע מיניה דסבירא ליה דאין רחיצה בכלל סיכה אלא של חמין בלבד:

ואם לעבר את הזוהמא מותר קשה לי מאי קמשמע לן הא אפילו יום הכפורים דחמיר מאבל תניא בפ"ח דיומא (דף ע"ז) אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שיש לו חטטיןבראשו סך כדרכו ואינו חושש ושמא התם לא שרי אלא לחולה או לחטטין דאיכא צערא טפי אבל משום זוהמא בעלמא לא מיהו התם גבי איסור רחיצה דיום הכיפורים תניא אם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ושמא מלוכלך אלים מזוהמא ואפילו תימא דלא אלים יש לומר הא דשרי להעביר הליכלוך אפילו ביום הכיפורים הני מילי רחיצה שאינה תענוג כמו סיכה אבל סיכה דתענוג יותר לא קמשמע לן גבי אבל דקיל יותר מיום הכיפורים אפילו סיכה דאלים שרי לעבר את הזוהמא:

יחיד שקיבל עליו תענית וכו' בין גואל לרופא. קשה לי מדנקט סתמא יחיד שקיבל עליו תענית משמע אפילו בקיבל תענית יחיד קובע ברכה לעצמו בין גואל לרופא אם כן תקשה הא דתניא בסמוך אין בין יחיד לציבור אלא שזה מתפלל י"ח וזה י"ט אלמא אין יחיד קובע ברכה לעצמו ובדוחק י"ל דהאי יחיד דקאמר כו' היינו ביחיד שקיבל עליו תענית ציבור והברייתא מפרש לה ליחיד שקיבל עליו תענית יחיד וציבור יחיד שקיבל עליו תענית ציבור:

הני תשע עשרה עשרין וארבעה הוו דסלקא דעתך דבשלש תעניות אמצעיות או בשבעה אחרונות איירי דהא משני עלה דמיירי בשלש ראשונות דליכא כ"ד וקשה לי אם כן הוה ליה להקשות הא טובא איכא בינייהו דבאלו אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה רחיצה וכו' וכל הני בתענית יחיד ליתא ויש לומר דהאי יחיד דקאמר איכא למימר ביחיד שקיבל עליו תענית ציבור מיירי דאסור בכל הני עוד יש לומר דסלקא דעתך דהמקשה דציבור דקתני היינו בג' ראשונות דמותר בכל הני אלא דסבר דעשרים וארבע בג' ראשונות נמי איכא כדפריך אח"כ והא אין בין קתני וחדא קושיא היא. אין בין שלש ראשונות לשלש אמצעיות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה ואע"ג דאיכא בינייהו עוד טובא דבאלו אוכלין מבעוד יום ואסורין ברחיצה כו' משא"כ באלו וכדתנן במתני' יש לומר דבסיפא דההיא ברייתא חשיב לכל הני והגמרא לא הביאה אלא לרישא והיינו דפריך מאי שייר דהאי שייר:

ובמאי אלימא בחמין וכו' ומדחמיר כולי האי דאפילו אצבעו אסור אלמא לא שנא נערה לא שנא בוגרת אסור. ומדרבא דאמר לעיל אבל אסור לרחוץ ידיו פניו ורגליו כל ז' ליכא לאתויי ראיה דאפשר בשאר אבלים אסור חוץ מבוגרת אבל כיון דאמר רב חסדא דאפילו אצבעו אסור לא מסתבר להתיר בוגרת כל גופה. אכיחול ואפרכוס בהא נערה אסורה ובוגרת מותרת אבל רחיצת גופה בצונן אף נערה מותרת. לקוטי רבינו בצלאל ז"ל כ"י בשם תוספי הרא"ש ז"ל:

אלא שזה מתפלל שמנה עשרה וכו'. רבינו ישעיה הראשון ז"ל בחידושיו האריך הרבה וכתב דהאומר אלהי דוד טועה הוא וכ"ש לומר אלהי דוד ובונה ירושלם ודיבר בתוקף גדול ע"ש ורבינו בחיי ז"ל פרשת וישלח כתב וז"ל היה רגיל הרב אבי הקבלה רבינו יצחק בן הרב ז"ל (הוא הראב"ד זלה"ה) לומר בתפלתו אלהי דוד ובונה ירושלם וכו' עכ"ל ואלו ידע זה רבינו ישעיה ז"ל לא היה מזלזל כל כך במי שאומרו וכבר ידוע גדולת וקדושת רבינו יצחק בן הראב"ד ז"ל שהיה מדבר עם אליהו זכור לטוב ולמדו הקבלה:

זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת פירש"י מדמוקמי' לה אכיחול ופירכוס וכו' וק' מאי דוחקיה לפרושי דרב חסדא אשינוייא דרבינא ורב אשי דלא היו בימי רב חסדא הו"ל לפרש דדייק מהבריתא דקתני ומכבס כסותו במים דוקא תכפוהו אביליו אבל שאר אבל אסור בתכבוסת. לקוטי מהר"א פליף כ"י ויש להשיב על דבריו כאשר המעיין ישר יחזה:

אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש. כלומר שם בפיו שידרוש כך בפיו בדרשא שידרוש בצבור בפרקא. חידושי הגאונים כ"י ורש"י סוף פ' אין צדין פירש אדבריה הנהיגו ומטייל עמו במבואות העיר ע"ש וכל מקום לפי ענינו דהתם פ' אין צדין קאמר אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש ודוק:

אין הבוגרת. שהביאה שתי שערות רשאה לנוול את עצמה אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה הא נערה שאינה ראויה להינשא עדיין עד שתבגר רשאה דבת חיוב אבילות היא וקטנה אינה חייבת ולא כלום: בימי אבל אביה. אפילו אירע אבילות לאביה שמת בנו אי נמי שמת אביה ממש אע''פ שהיא בת חיוב אבילות אינה רשאה לנוול: אלא לאו בצונן. ואפ''ה נערה אינה רוחצת בצונן אלמא דאבל אף בצונן אסור: אכיחול ואפירכוס. ולא קא מיירי ברחיצה כלל פירכוס בשיער כבוס בבגדים רחיצה בגוף: זאת אומרת. מדמוקמינן לה בכיחול ופירכוס הוא הדין לתכבוסת: תפלת תענית. עננו: בין גואל לרופא. ברכה בפני עצמה: וכי יחיד. חשוב כל כך שיהו מתקנין לו ברכה בפ''ע להוסיף בתפלתו: בשומע תפלה. שכוללה בתוך הברכה וחותם בשומע תפלה דאותה ברכה וחתימתה משמע בין אתענית בין אכל מילי: אין בין יחיד לצבור. גבי תענית: שזה. יחיד מתפלל ביום תעניתו שמונה עשרה וכולל תפלת תענית בשומע תפלה: תשע עשרה. דקבע ליה בין גואל לרופא סתם תפלה קרי שמונה עשרה דברכת ולמלשינים ביבנה תקנוה כדאמרינן בברכות (דף כח:): כ''ד הויין. בפירקין דלקמן (דף טו.) דכ''ד ברכות הוו ביומא דתעניתא והכא קתני י''ט ותו לא: וצבור. יחיד שקיבל עליו תענית צבור אלמא יחיד קובע ברכה לעצמו כשקיבל תענית צבור: בקמייתא. בג' תעניות ראשונות דליכא כ''ד כדאמרינן בפרק סדר תעניות כיצד בגמ' (שם): דאלו מותרין בעשיית מלאכה וכו'. ראשונות דלא חמירי כולי האי הא לכ''ד ברכות זה וזה שוין וקס''ד דאיתנהו לכ''ד באמצעיות מדקמתריץ קמייתא דליכא כ''ד מכלל דבאמצעיתא איתנהו ולא היא דליתנהו אלא באחרונות כדקתני התם ומשום דהא מילתא קמייתא מש''ה פריך ליה מכ''ד דליתנהו באמצעיות: תנא ושייר. תנא מילי דאיתנהו בין אמצעיות לראשונות ושייר אין בין לאו דוקא הוא כדמוכח לקמן גבי אידך: ה''ג מאי שייר דהאי שייר אלא באיסורי קא מיירי בתפלות לא קא מיירי ומאן דגריס שייר תיבה מוציאין את התיבה כו' שיבוש הוא דאינה אלא באחרונות כדבסמוך ומיפשט פשיטא ליה דאינה אלא באחרונות: מאי שייר דהאי שייר. דלא אורחא דתנא למתני כל מילי ולשיורי חדא אלא לעולם כ''ד בקמייתא ליתנהו ולהכי לא חשיב להו באין בין דבתפלה לא קמיירי: באמצעיות נמי ליכא כ''ד. אלא באחרונות כדאמרינן התם: שבאלו. האחרונות מתריעים ונועלין כדתנן נמי במתני' הא לכ''ד זה וזה שוין דבתרוייהו איתנהו:

אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה. אומר ר''י דהא רשאה לאו דוקא אלא ה''ק אין הבוגרת חייבת הא נערה חייבת: אלא בצונן. וקאמר נערה רשאה כלומר דאסורה ואת אמרת דבצונן מותר וקשה לרבא דאמר דבצונן מותר ומשני כי קתני אכיחול ואפירכוס: אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה. והכי פסק בשמעתא דתפלת תענית בשומע תפלה ואין יחיד קובע ברכה לעצמו לכך צריך כשאומר עננו בש''ת (דצריך) לאומרו קודם שאומר הברכה כשמגיע לעננו קודם שיתחיל לומר כי אתה ש''ת עמך ישראל ברחמים יאמר עננו ולא יחתום אלא יאמר כי אתה ה' עונה בעת צרה ומושיע ואח''כ כי אתה ש''ת עמך ישראל ברחמים בא''י שומע תפלה אבל שליח צבור אומר גואל ישראל וקובע ברכה וחותם: תנא ושייר. פי' תנא עשיית מלאכה ושייר כ''ד ברכות פי' כ''ד ברכות שבתעניתא היו מוסיפין ו' ברכות כדמפרש לקמן ברפ''ב (דף טו.): מאי שייר דהאי שייר כו'. פי' דמשום חדא מילתא לא הוי לתנא לשייר וא''ת הכא קאמר דלא תנא ושייר דהא אין בין קאמר דמשמע דאין בין זה לזה אלא אלו בלבד וקשה דהא במגילה (דף ח.) קתני אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן ואנו יודעין דיש חילוק אחר דנדרים אינן באים אלא מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ונדבות . באות מן המעשר כדאמר (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת דכתיב גבי מעשר וי''ל דהתם נמי דזה וזה שוה והני מילי גבי שלמים יש חילוק והא דקתני אין בין מיירי בעולות דאין בין עולות דנדרים לעולות דנדבה אלא שהנדרים חייב באחריותן מה שאין כן בנדבה דהא אין בין עולות דנדרים לעולות דנדבות אלא חילוק זה דהא כל עולות אינן באין אלא מן החולין: ותסברא והא שייר תיבה. פי' ... מפרש לקמן (דף טו:) שמוציאין התיבה ברחוב העיר (באמצעיות) באחרונות ותסברא דהא שייר תיבה פי' וליכא למימר דבאיסורא קמיירי דהא דמתריעין ונועלין מאי איסור איכא: