תענית טו ע"ב

דף טו - ב

מעשה היה  בימי רבי חלפתא ורבי חנניא בן תרדיון, שעבר אחד לפני התיבה, וגמר את הברכה כולה, והציבור לא ענו אחריו אמן.

והשַמָש אומר לאחר כל ברכה: תקעו הכהנים, תקעו! והכהנים תוקעים.

לאחר מכן אומר החזן, העובר לפני התיבה: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה".

והשמש אומר: הריעו בני אהרן, הריעו! ^[904]

אומר החזן: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה".

וכשבא דבר מעשה זה אצל חכמים, אמרו: לא היינו נוהגין כן, שלא לענות אמן אחר ברכתו של העובר לפני התיבה ^[905], אלא בשער מזרח, ובהר הבית. כלומר, בזמן שבית המקדש קיים, כשהיו מתפללין בהר הבית, היו נכנסים אליו דרך השער שבצד מזרח. ואז אכן לא היו עונין אמן, כי אין עונין אמן במקדש [כפי שמצינו להלן טז ב] ^[906].

סדר עבודתם של הכהנים בבית המקדש היה כך: שבט הכהנים חלוק היה לעשרים וארבעה חלקים, כל חלק נקרא "משמר".

כל משמר היה עובד בבית המקדש במשך שבוע אחד.

המשמר עצמו, שהיו בו כהנים רבים, חלוק היה לשבעה חלקים, כל חלק נקרא "בית אב".

כל בית אב היה עובד יום אחד באותו שבוע הקבוע לאותו משמר.

אם היתה העבודה מרובה, ולא היו אנשי בית אב מסוגלים לעשותה לבדם, היו שאר בני המשמר של אותו שבוע מסייעים להם ^[907].

ועתה, על פי הקדמה זו, נבאר את המשך דברי משנתנו.

בשלש תעניות הראשונות, שעדיין אינן חמורות כל כך [כפי שנתבאר לעיל], אנשי המשמר, שעובדים בבית המקדש באותו שבוע שחלה בו התענית, אף שאין הם הכהנים הקבועים לעבוד ביום התענית עצמו, שאינם מ"בית אב" של אותו יום, אמנם מתענין הם עם הציבור, אבל - ולא משלימין את תעניתן, אלא אוכלים עוד לפני הערב.

והטעם, כי אף שאין אלו הימים הקבועים לעבודתם, מכל מקום יש חשש שתִּכבַּד העבודה על אנשי בית אב, שהם העובדים הקבועים לאותו יום, ויצטרכו שאר אנשי המשמר לבוא לסייעם. ואם יתענו וישלימו, לא יהא להם כח לעמוד בעבודה.

ואילו אנשי בית אב, דהיינו, אנשי המשמר שאותם ימי התענית הם זמנם הקבוע לעבודה, לא היו מתענין כלל. כי אם יתענו, לא יהיה בהם כח לעבוד.

שלש תעניות שניות, היות והן חמורות יותר, אנשי משמר מתענין, ואף משלימין תעניתן.

ואילו אנשי בית אב, מתענין, ולא משלימין תעניתן.

אבל בשבע תעניות האחרונות, שהן החמורות שבכולן, אלו ואלו, בין אנשי המשמר ובין אנשי בית אב, מתענין ומשלימין את תעניתן. דברי רבי יהושע.

וחכמים מקילים יותר, ואומרים שכך נוהגין:

בשלש תעניות הראשונות, אלו ואלו, בין אנשי משמר ובין אנשי בית אב, לא היו מתענין כלל.

שלש תעניות שניות, שהן חמורות יותר, אנשי משמר מתענין ולא משלימין, ואנשי בית אב לא היו מתענין כלל.

שבע תעניות אחרונות, אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין.

היות והוזכרו כאן אנשי משמר, מביאה המשנה דין נוסף הנוגע להם.

בכל שאר ימי השנה, שאינם ימי תענית, אנשי משמר ^[908] מותרין לשתות יין בלילות, אבל לא בימים.

והטעם, משום שבימים יש חשש שתכבד העבודה על אנשי בית אב, ויצטרכו אנשי משמר לסייעם. ואם ישתו יין, יהיו אסורים בעבודה משום שכרות ^[909].

מה שאין כן בלילה, שכבר אין לחוש שתכבד העבודה, שהרי ראו לפנות ערב שפסקו הקרבנות, ולא כבדה העבודה [ובלילה כבר אין מקריבים קרבנות].

ואילו אנשי בית אב אינם מותרין לשתות יין, לא ביום - ולא בלילה. משום שלמרות שאין מקריבים קרבנות חדשים בלילה, מכל מקום מעלים אל המזבח אברים ופדרים שפקעו ונפלו מעליו. וכן מה שלא גמרו להקטיר ביום [מהקרבנות שנשחטו ביום] - גומרים בלילה.

אבל היות ואין זו עבודה כבדה, לעולם אין אנשי בית אב צריכים לסיוע של שאר אנשי המשמר. ולכן אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות.

אנשי משמר, ואף אנשי מעמד ^[910] ["אנשי מעמד" היינו כפי ששנינו להלן כו א, היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?! התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, ועל כל משמר היה מעמד בירושים של כהנים ולויים וישראלים. הגיע זמן משמר לעלות, הכהנים והלויים עולים לירושלים. והישראלים מתכנסין בעריהם, ומתפללין על קרבן אחיהן, אנשי משמר, שיתקבל ברצון], אסורין מלספר ומלכבס כל אותו שבוע של משמרתם [אלא עליהם להסתפר קודם לכן. וטעם איסור זה יתבאר להלן].

וביום חמישי מותרין לספר ולכבס - מפני כבוד השבת ^[911].

ממשיכה המשנה ומביאה ענין אחר מענייני תענית.

כל יום טוב הכתוב ^[912] במגלת תענית ^[913] דלא למספד [שאין להספיד בו], אף ביום שלפניו אסור להספיד ולהתענות, שמא יבוא להספיד ביום טוב עצמו. אבל ביום שלאחריו - מותר. כיון שכבר עבר היום, אין חשש שמא מתוך שיספיד לאחריו - יבוא להספיד אף ביום טוב.

רבי יוסי אומר: בין לפניו ובין לאחריו - אסור.

והיינו דווקא בימים טובים שכתוב עליהם במגילת תענית שלא רק שלא יתענו בהם, אלא אף שלא יספידו בהם. וחמורים הם.

אבל ימים טובים שכתוב עליהם דלא להתענאה [שלא להתענות בהם], אבל להספיד בהם מותר, היות ואינם חמורים כל כך, בין לפניו ובין לאחריו מותר להתענות ^[914].

רבי יוסי אומר: אף בימים אלו, לפניו אסור להתענות, ורק לאחריו מותר.

אין גוזרין תענית על הצבור ^[915] בתחילה בחמישי [אין מתחילין את ימי התענית ביום חמישי], כדי שלא להפקיע ^[916] השערים [שלא לגרום להעלאת מחירים].

כי אם מתחילין להתענות ביום חמישי, הרי לעת ערב יקנו הצבור שתי סעודות. אחת לצורך סיום הצום, ואחת לכבוד שבת. וכשיראו בעלי החנויות כך, לא ידעו שזה מחמת התענית, שהרי לא כולם יודעים שגזרו היום תענית ^[917]. אלא יסברו שבא רעב לעולם, ויש מחסור, ולכן ייקרו את המזון, ויפקיעו השער ^[918].

אבל אם התחילו את ימי התענית כמה ימים לפני יום חמישי, כבר ידוע לכולם שזמן תעניות הוא, ויבינו בעלי החנויות שמחמת התענית קונים הצבור שתי סעודות.

אלא, כך הוא סדר ימי התעניות:

שלש תעניות הראשונות - בימים שני וחמישי ושני. כפי שנתבאר. כיון שמתחילין את ימי התעניות לפני יום חמישי, אין חשש להפקעת שערים.

ושלש תעניות שניות - בימים חמישי שני וחמישי. שהיות והתחילו שלשת ימי התענית הראשונים ביום שני, שוב אין חשש להפקעת שערים.

רבי יוסי אומר: כשם שאין שלש התעניות הראשונות מתחילות ביום חמישי, כך לא מתחילין את ימי התעניות השניות ביום חמישי, וכמו כן, לא מתחילין את שבע התעניות האחרונות ביום חמישי ^[919].

אין גוזרין תענית על הצבור בימים אלו:

בראשי חדשים [משום שראש חדש נקרא "מועד"], בחנוכה, ובפורים.

ואם התחילו ^[920] את ימי התעניות לפני ראש חדש, והגיע אחד מימי התענית לראש חדש - אין מפסיקין את סדר ימי התענית, אלא ממשיכים ומתענין אף בראש חדש ^[921].

והטעם, כי למרות שאף ראש חדש נקרא "מועד", מכל מקום לא נאמר עליו שהוא יום משתה ושמחה ^[922]. דברי רבן גמליאל.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל שאין מפסיקין את סדר ימי התעניות מחמת ראש חדש, אלא מתענין בו, מודה היה שאין משלימין את התענית עד הערב, אלא אוכלין כבר לפנות ערב ^[923].

וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת, אין משלימין את התענית, אלא אוכלין לפני כניסת השבת.

גמרא:

שנינו במשנתנו: סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה כו'.

תמהה הגמרא: וכי אפילו בקמייתא [בתעניות הראשונות] מוציאין את התיבה לרחובה של עיר?

ורמינהו: בשלש תעניות ראשונות ושניות, נכנסים לבית הכנסת, ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה כולה.

ובשבע תעניות אחרונות, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו.

רבי נתן אומר: אפר מקלה ^{[924] [925]} הן מביאין ונותנין בראשיהן.

הרי לנו שרק בשבע תעניות אחרונות היו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר!

אמר רב פפא: כי תנן נמי מתניתין [גם מה ששנינו במשנתנו], שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר - אשבע [על שבע] תעניות האחרונות תנן [שנינו].

אבל באמת בתעניות הראשונות והאמצעיות - אין מוציאין את התיבה.

שנינו במשנתנו: ובראש הנשיא ובראש אב בית דין.

והדר תני [ולאחר מכן שנינו במשנתנו]: כל אחד ואחד נותן בראשו.

הרי שקודם נותנין אפר בראש הנשיא וראש אב בית הדין, שהם החשובים, ורק לאחר מכן שאר העם נותנים אפר בראשם.

ותמהה הגמרא: איני? וכי כך היא הדרך?

והתניא: ^[926] רבי אומר: בדבר של גדוּלה וחשיבות - מתחילין מן האדם הגדול. שהוא מתחיל, ורק לאחריו ממשיכים הקטנים ממנו.

ואילו בדבר של קללה ופחיתות כבוד - מתחילין מן הקטן. שהוא מתחיל, ורק לאחריו ממשיכים בגדולים ממנו.

ומנין לנו דבר זה?

ענין זה שבגדולה מתחילין מן הגדול, למדים מהמקרא. שנאמר: "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר" ^[927]. הרי לנו שקודם דיבר משה אל אהרן, שהוא הגדול, ורק לאחריו דיבר אל אלעזר ואיתמר.

וענין זה שבקללה מתחילין מן הקטן, למדים מכך שלאחר שחטאו האדם ואשתו בעץ הדעת, בתחלה נתקלל נחש, שהוא הפחות שבכולם, ואחר כך נתקללה חוה, החשובה ממנו, ורק אחר כך, לבסוף, נתקלל אדם, שהוא החשוב שבכולם.

מכל מקום שנינו בברייתא, שבדבר שיש בו קללה ופחיתות כבוד, מתחילין מן הקטן והפשוט תחילה. ואם כן קשה, היאך שנינו במשנה שקודם נותנין אפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב בית הדין, ורק לאחר מכן שאר העם נותנים בראשיהם? ומבארת הגמרא: נתינת האפר בראש הנשיא ואב בית הדין אינה פחיתות כבוד, אלא אדרבה, הא חשיבותא לדידהו [חשיבות היא להם]. דאמרי להו [כי בנתינת האפר בראשם, כאילו אומרים להם]: אתון חשיביתו למיבעי עלן רחמי אכולי עלמא [אתם לבדכם חשובים לבקש רחמים על כל העם].

שנינו במשנתנו: כל אחד ואחד נותן בראשו.

אמר רב אדא: לגבי כל העם שנינו "וכל אחד ואחד נותן בראשו". ואילו גבי נשיא ואב בית דין שנינו: "ונותנין אפר על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין". משמע שאחרים נותנין את האפר על ראשם.

ויש לתמוה, נשיא ואב בית דין נמי, נשקלו אינהו ונינחו בראשייהו [שיטלו הם את האפר ויניחו בעצמם בראשם]!

מאי שנא דשקיל איניש אחרינא ומנח להו [מה נשתנה דינם, שאדם אחר נוטל ומניח בראשם]?

אמר רבי אבא דמן קסרי: הסיבה היא, משום שאנו רוצים שעל ידי מעשים אלו, של נתינת אפר בראש התיבה ובראש העם, תהיה עגמת נפש מרובה, כדי שישבר לב העם וישובו בתשובה.

הדרן עלך מאימתי מזכירין סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה כו'. ואקשינן סדר תעניות מכלל דבכולהו מוציאין את התיבה והתניא שלשה תעניות הראשונות נכנסין לבתי כנסיות ומדרשות ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה שבע אחרונות מוציאין את התיבה לרחובה של עיר כו'.

ושני רב פפא כי תנן מוציאין את התיבה בז' אחרונות תנן. ואקשינן אמאי אין מתחילין מן הקטן דתניא ר' אומר בגדולה מתחילין מן הגדול שנאמר ויאמר משה אל אהרן. ואל אלעזר ואל איתמר בניו ובקללה מתחילין מן הקטן דאמר מר בתחלה נתקלל הנחש ואחריו חוה ואחריה אדם ושנינן נתינת אפר על ראש הנשיא חשיבות היא לו דאמרינן ליה חשיבת קמיה דקב"ה למבעי רחמי אכולי עלמא.

סדר תעניות כו' ואפי' בקמייתא כלומר דתני בסתם מוציאין את התיבה דמשמע אפילו בראשונות. פאר זו תפילין דכתיב פארך חבוש עליך דגלו מבי כנישתא [לבי כנישתא] למ"ד גלות הא איכא למ"ד פרהסיא ליכא:

גרס׳‎ רבי׳‎ אלפסי ז״ל וכן הוא במשניות מדוייקות ובספרים ישינים מעשה בימי רבי חלפת׳‎ בצפורי ובימי רבי תנינא בן תרדיון שעבר א׳‎ לפני התיבה ואמר כל הברכות כלן וענו אחריו אמן תקעו הכהנים תקעו מי שענה את אברהם אבינו כו׳‎ הריעו בני אהרן הריעו מי שענה את אבותינו. וכן בכל ברכה וברכה וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגים כן אלא בשערי מזרח ובה׳‎ הבית ובפי׳‎ טענתם של רבי חלפתא ורבי חנינא נתחבטו הראשונים ז״ל יש מרבותי׳‎ ז״ל בעלי התוספות שפירש שטעותם שהיו תוקעי׳‎ על סדר הברכות ואמרו חכמים שבגבולים אומרי׳‎ הברכות בלא התרעות ומה שאמרו בר״ה שיש חצוצרות בגבולים בתעניות זהו שתוקעים בחצוצרות אחר שמשלימין כל הכ״ד ברכות וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל שאין התרעות על סדר הברכות בגבולין אלא אחר שגמרו כל התפלה ויש מסייעי׳‎ פי׳‎ זה לפי שבמשנתינו לא הזכירו שום התרעה בסדר הברכו׳‎ וזה אינו נכון כלל שהרי בברייתא פירש התרעות על סדר ברכות בגבולין ואחר כך פירש אותן שבמקדש ולא חלקו ביניהם אלא בחותם הברכות ועניית אמן כי בגבולין חותמי׳‎ כדרכן ועוני׳‎ אחריה׳‎ אמן במקדש חותמים ברוך י״י אלהי ישראל מן העולם ועד העולם גואל ישראל וכן בכלם ועונים אחריהם במקומן אמן בשכמ״לו. ומה שלא הזכיר התנא במשנה תרועות על סדר ברכות לפי שהתנא מקצר וסמך על מה ששנה בשלהי פרקא דלעיל שבאלו מתריעין ומאי דלא פריש במתני׳‎ פריש בברייתא. ורש״י ז״ל דחק עצמו לומר כי טעותם היה שלא היו עוני׳‎ אמן אחר כל ברכה אלא שהיו אומרי׳‎ בשכ״מלו כדרך שעושי׳‎ במקדש וגרס׳‎ במשנתי׳‎ ולא ענו אחריו אמן וזה אינו נכון חדא דבנוסחי עתיקי וענו אחריו אמן גרסי׳‎ עד שבא רש״י ז״ל ומחק והגיה ועוד היאך אפשר לומר כי חכמים גדולים כר׳‎ חלפתא ור׳‎ חנינא בן תרדיון יטעו טעות גדולה כזו כי אע״פ שהיו במקדש בימי התעני׳‎ וראו שעשו כך לא היה להם לעשות כן בגבולים שדבר ידוע היא כי במקדש כל השנה היו נוהגים לעשות כן כי לפי שאומרים את השם בכתבו יש להם לענות בשכמ״לו אבל בגבולי׳‎ שאינו נאמר אלא בכינויו עונין אמן ואין הפרש כזה בין תעניות לשאר ימים ואחרים פירשו שטעותם היה כי כמו שראו במקדש שהיו תוקעים בשופר וחצוצרות בתעניות הנהיגו הם כך בגבולין לתקוע בשופר וחצוצרות וכשבא דבר לפני חכמים אמרו שאין זה אלא במקדש אבל בגבולי׳‎ מקום שיש שופר אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר והפי׳‎ הזה יותר נכון ורבי׳‎ הגדול כן כתב שטעו בשתים שלא ענו אמן ושטעו בשופר וחצוצרות כמו שראו במקדש אבל עדיין אינו מחוור כי היה להם לחכמים לומר אין עושים כן אלא בשערי מזרח דהא מקרא נפקא להו התם במס׳‎ ר״ה דכתיב בחצוצרו׳‎ וקול שופר הריעו לפני המלך יי׳‎ המלך יי׳‎ הוא דאיכא חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא וגם אינו נראה שיהו טועי׳‎ בדרשא דהאי קרא ואמאי נקט לישנא לא היו נוהגים כן ולא׳‎ מרבותי שמעתי אומר כי טעותם היתה בזה כי במקדש לא היו אומר בחתימ׳‎ כל ברכה וברכה מז׳‎ ברכות מי שענה לאחר שאומר חותמ׳‎ ברוך יי׳‎ אלהי ישראל כו׳‎ ועונים העם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

וחזן הכנס׳‎ אומר תקעו ואומר ש״צ מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתם היום הזה ותוקעי׳‎ וכן בכל ברכה וברכה אבל בגבולים אין עושים כן אלא כסדר משנתינו כי קודם חתימ׳‎ כל ברכה אומר מי שענה וחותם בה ועונים אמן ואומר חזן הכנס׳‎ תקעו ותוקעים כי סדר משנתי׳‎ בגבולי׳‎ היא וטעם ההפרש הזה שבין מקדש לגבולים לפי שאנו צריכין ביום זה להעלות זכרונם לפני הש׳‎ ברוך הוא לרצון לנו ולפי׳‎ צריך בתקיעות בתפלות תענית שהוא מי שענה שמזכירין בה זכות האבות להעלות זכרונם לפני הש׳‎ ב״ה לרצון לנו ולפי׳‎ צריך שיהו התקיעה סמוכו׳‎ לתפלה זו ואלו במקדש כיון שעונים על כל ברכה בשכמ״לו שהוא ברכה בפני עצמה כמו שאמר על כל ברכה תן לו תהלה אלו היה אומר מתחלה מי שענה קודם חתימת הברכה ותוקעי׳‎ אחר בש״כ היה נראה כאלו התקיעה על ברכת בש״כ אבל בגבולים שעונים אמן שתוקעים אחר עניית אמן הרי התקיעות סמוכו׳‎ למי שענה שאין הבדל ברכה אחרת ביניהם ורבי חלפתא ורבי חנינא אירע להם שהיו במקדש וראו הסדר ההוא והנהיגו כן במקומתם וכשבא דבר לפני חכמים אמרו שאין נוהגים כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית והשתא אתי שפיר כפשטה לישנ׳‎ דמתני׳‎ מעשה בימי ר׳‎ חלפתא ורבי חנינא שעבר א׳‎ לפני התיבה וגמר את כל ברכה וענו אחריו אמן תקעו הכהני׳‎ תקעו מי שענה את אברהם אבינו כו׳‎ הרי מפו׳‎ כי אחר שגמר כל ברכה וענו אחריו אמן אמר חזן הכנס׳‎ תקעו הכהני׳‎ תקעו ובעוד שהתוקעים מזמנים עצמן לתקיעה ש״צ או׳‎ מי שענה ותוקעים וכן תמצא מפו׳‎ בברייתא כדברי רבי יהוד׳‎ ההפרש הזה שבין גבולים למקדש ואחר סדר זה של מקדש אמרי׳‎ בסופ׳‎ וכן הנהיג ר׳‎ חלפתא בצפורי וזה לשון הגון אלא שאני מוסיף ואו׳‎ כי אף במקדש היו אומר מי שענה כי מי שענה חותם הברכו׳‎ הוא כדתנן ואומר חותמיהן מי שענ׳‎ כו׳‎ ואין אומר אותה בשום מקום בלא חותם זה אלא שאחר שענו בשכמ״לו ואומר חזן הכנסת תקעו אומר ש״צ פעם שנייה מי שענה בלא חתימה וכן הלשון מוכיח כדברי רבי יהודה ששנינו וחוזר ואומר מי שענה משמע שחוזר אותו פעם שנייה וכן בדברי הרמב״ם ז״ל:

מתני׳‎ ג׳‎ תעניות הראשונות אנשי משמר מתענים ולא משלימי׳‎ אנשי בית אב לא היו מתענים. פי׳‎ כי הכהנים היו חלוקים במשמרות בכל שבוע ושבוע וכל משמרה מתחלקת לז׳‎ בתי אבות כל א׳‎ מהם עובד יומו ואם תכבד העבודה על בית אב מדמי הקרבנות וכיוצא בו מסייעי׳‎ להם שאר הכהנים של אותה משמרה וחלוק בתי אבות אלו יש מהם קבועות ליום ידוע לעולם שזה עובד בשבת לעולם וזה עובד בא׳‎ בשבת לעולם כלם ויש שלא היו קבועם כ״כ אלא פעמים שזה שעובד בשבוע או בשבת עובד בשבוע אחרת ביום אחר ובתוספת׳‎ נראה כי היו הכהנים הרבה שלא נחלקו למשמרות אלא שהיו נטפלין עם כל משמר ומשמר להוסיף ולהגדיל על אישי המשמר לסייעם כפי מה שהיו צריכים להם ויש שמגדילים על כל בית אב ויש שלא היו מגדילים אלא משנה לשנה ועל כל זה שנינו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות וכו׳‎ ואמרו בברייתא מפני מה אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבאו אנשי משמר ויסייעו אותם ומפני מה אמרו אנשי בית אב אין שותין יין לא ביום ולא בלילה מפני שהם עובדים:

מתני׳‎ כך היא הגרסא במשניות מדוייקות כל הכתוב במגל׳‎ תעני׳‎ דלא למספד לפניו אסור ולאחריו מותר וכל הכתוב דלא להתענאה לפניו ולאחריו מותר. ולפי גרסא זו על כרחנו יש לנו לומר כי איסור הספד חומר גדול הוא מאיסור התעני׳‎ כי יותר חלול לקדושת יום לנהוג בו ענוי מלנהוג בו הספד כי המתענה כל היום יותר מתענה מן הסופ׳‎ ולפי זה יש לנו לומר כי בכל הימים של מגלת תעניו׳‎ אפילו אותן שהן קלים אסרו בו תעני׳‎ לפי שהוא חלול גדול אבל לא אסרו הספד בכלם אלא באותן שהיו חמורים מאד ולפי׳‎ כל היום שכתב בו דלא למספד בהון הוא חמור וכן נראה ממה שאמרו במגלת תעני׳‎ אילין יומיא דלא להתענאה בהון ובמקצתהון דלא למספד בהון ופשוטן של דברים שכולן אסורין בתעני׳‎ ומקצתן בהספד שאם תאמר שמקצתן בהספד ומקצתן בתעני׳‎ לבדו בלא הספד כי ההספד חלול גדול מן התעני׳‎ כדברי ה״ר אפרים ז״ל לפי שהוא דבר פרהסיא יותר ופעמים שהוא אסור בהספד ומותר בתעני׳‎ והיום שכתוב בו דלא למספד הוא קל א״כ ריש ירחא דניסן שאמרו דלא למספד מותר הוא בתעני׳‎ ובש״ס אמרו על כ״ט באדר שעשאוהו כי״ט עצמו להאסר בשניהם מפני שמוטל בין שני ימי׳‎ טובים מה שאין כן בכל יום שלאחר י״ט שהוא מותר באחד מהם ואם י״ט עצמו של אחד בניסן אלא ב׳‎ אינו הספד בלבד שכתוב בו היאך יגרום לכ״ט באדר איסור בשניהם זה ודאי א״א אבל הנכון כמו שאמרנו כי הכתוב בו דלא למספד אף בתענית הוא אסור וקדושתו חמורה ומפני זה החמירו בו במשנתי׳‎ שאמרו לפניו אסור וכל שכתוב דלא להתענאה אינו אסור בהספד וקדושתו קלה ולפיכך הקלו בו במשנתי׳‎ ואמרו שאפי׳‎ לפניו מותר ואין לו לשמוע להפך גרס׳‎ משנתי׳‎ ולא להפך דברי רב אשי שאמר בש״ס כל שלאחריו בתעני׳‎ אסור בהספד מותר כמו שהגרס׳‎ בכל הספרים שלנו עד שמחק ה״ר אפרים ז״ל והגיה כל שלאחריו בהספד אסו׳‎ בתעני׳‎ מותר והאמת מורה דרכו ובש״ס אמרי׳‎ דרשב״ג פליג ואמר דבכלהו ימים טובים לפניהם ולאחריהם מותרים לגמרי ופסק שמואל הלכה כרשב״ג ורבי יוחנן פסק הלכה כרבי יוסי ואע״ג דבטלה מגלת תענית אצטריכו לה אי פסקא משום חנוכה ופורים דלא בטלה כלל ואם באנו לפסוק הלכה כרבי יוחנן וקשה עלינו תענית שאנו מתענין ביום שלפני פורים שא״א לנו לומר כדברי ה״ר אפריים ז״ל שיום לפנינו אינו אסור אלא בהספד אבל בתענית מותר דהא כתיבנא דהספד קל מתענית וא״א לאסור הספד ולהתיר תעני׳‎ אבל אנו נפסוק הלכה כשמואל כדברי הרב אלברצלוני ז״ל וכדכתיבנא בפ״ק:

מתני׳‎ אין גוזרים תענית על הצבור בתחלה בה׳‎ שלא להפקיע את השערי׳‎ היה נראה לכאורה שאין זה אלא בתעניות של גשמים כי כשרואים שגזרים תענית על הגשמים אז השער מתייקר אבל מדברי הרמב״ם ז״ל נרא׳‎ שהוא אפי׳‎ בשאר תעניו׳‎ וכן דעת רש״י ז״ל אלא שאין טעמי ברור שכתב לפי שרואי׳‎ אותן שקונין ביום ה׳‎ ב׳‎ סעודות הן א׳‎ לצורך הלילה וא׳‎ לצורך השבת והם אינן יודעי׳‎ שהוא תענית לפי שהיום התחיל לגזור וסבורי׳‎ שהמזונות הוא שנתמעטו ויבא להפקיע השערים. ויש שהקשה למה הפקיעו שערים בכך והלא בשאר הימים לוקחי׳‎ גם הם לחם לסעודה ואין מרבין בתענית אבל בבשר ויין שאין לחוש לפקעת שער שלהם כי המפקיעו משובח וממעט את התפלה ופי׳‎ הם הטעם מפני שבעלי חנויות לא ידעו בגזרת התענית ולא הבינו אלא כמנהגם לסעודה וכשהוסיפו לקנות בני אדם לסעודת תענית נמצאת שסעודת שבת חסירה. ואין זה מחוור עדיין דליטעמיהו נמי למה לא הכינו בעלי החנויות סעודה בליל התענית וי״ל לדברי רש״י ז״ל כי אף בלחם אדם מרבה לאכול מפני התענית ואין לוקחים סעודתן אלא בערב ולפי׳‎ מתוך שלוקחים לסעודת הערב לוקחים אף לסעודת שבת ביחד מה שאין כן בשאר ימים שאין לוקחי׳‎ סעודת שבת עד ע״ש ובזה השער מתייקר כשרואים בעלי חנויות שלוקחים בני אדם הרבה ביחד ואינן יודעים כי זה מפני התענית.

רבי יוסי אומר כשם שאין הראשונות ונראה דהלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ואיני יודע טעם לדברי הרמב״ם ז״ל שפסק בחבורו כר׳‎ יוסי אין גוזרי׳‎ תעניות על הצבור בר״ח בחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקים כך הגרס׳‎ במשניות ובנסחאות מדוייקות דלא גרסי׳‎ בהא בתחלה ובאידך הוא דגרסי׳‎ אין גוזרים תעניות בה׳‎ בתחלה לומר שגוזרים אותו להיותו שני אבל בר״ח בחנוכ׳‎ ובפורים אין גוזרים בו תענית כלל ואפי׳‎ להיות ב׳‎ או ג׳‎ אלא שאם גזרו תעניותי׳‎ סתם על הגשמים או על שאר צרות עד שיענו או עד זמן שהם צריכים לגשמים כפי ענין המקומות שרשאי׳‎ לעשות כן כמו שאנו עתידים לבאר והם לא קבעו זמן זה ולא עלה בדעתם שיפגע בהן ר״ח או חנוכה ופורים והתחילו להתענות ולא נענו עד שפגע בהם א׳‎ מימים אלו אין מפסיקים גזרתם שגזרו סתם אלא מתענות ומשלימי׳‎ בו שאע״פ שאין גזרתם כדאי לחול על ימים אלו של גזרת ראשונים בפרט חייל עלייהו בכולל דוגמת שבועה שחלה על שבתות וי״ט בכולל אלא דרב אחא בעי שיהא הכולל דבר נראה שהתחילו להתענו׳‎ בצר׳‎ ג׳‎ תעניות ורבי יוסי סבר דהויא התחלה אפי׳‎ ביום א׳‎ וי״מ אין גוזרים בתחלה לומר שאין עושים אותו תחלה אבל עושים אותו שני אפי׳‎ בתחלת גזרתך כגון שהיה ר״ח יום ה׳‎ יש לך לשאול א״כ היכי א״ר אחא לקמן דהתחלת ג׳‎ והלא אפי׳‎ לכתחלה גוזרים אותו שני וי״ל דלר׳‎ אחא אין גוזרין בתחילה לאו יום ראשון אלא שאין גוזרים אות׳‎ בענין שיהא נראה שהוא בתחלה והיינו בג׳‎ בתעניות הראשונות וכאלו שאינו.

אין גוזרין א׳‎ מג׳‎ ראשונות בר״ח ואם התחילו בשאר ימים בשלשה ראשונות אין מפסיקין וגוזרין האמצעיות בר״ח לפי שדחקתם הצרה יותר שר״ח וחנוכה ופורים איסור תעניתם מדבריה׳‎ הוא והם אמרו ור׳‎ יוסי סבר דהתחלת יום א׳‎ דכל שהיתה גזירת הראשון בלבד בשאר הימים שהתחילו להתענו׳‎ בו ולא עננו ולא עברה הצרה שוב אין מפסיקין וגזרי׳‎ שני או שאחריהם אף בר״ח ואף לפי שיטה זו אף לרבי יוסי אין לנו לגזור תענית בר״ח אחר שיתענו יום אחד ולא יענו ולא שנקבענו בתוך ב׳‎ וה׳‎ וב׳‎ שפגע בב׳‎ או בג׳‎ ראשי חדשים לחבירו שא״כ שיכולין לגזרו בב׳‎ או בג׳‎ בג׳‎ למאי אצטרי׳‎ למיתני סיפא דאם התחילו אין מפסיקין ברישא בלחוד סגיא א״נ לתני הכי וכיון שהתחילו אין מפסיקין אלא ודאי כדאמרן אבל יותר נראה בלשון הראשון מכיון ולא קתני בתחלה אלא בריש׳‎ דמתני׳‎ ודאי הא קמ״ל אלא שאין גוזרין לעולם ב״ד שום תענית בפי׳‎ בר״ח לא שנא בתחלה ולא שנא בסוף אלא שאם התחילו להתענות בתעניות שגזרו סתם על הגשמי׳‎ או בשאר צרות עד שיענו או שיעבור זמנם והרי נתחייבו בכך סתם מצד גזרת׳‎ ולא עלו על דעת ר״ח וחנוכה ופורים נתחייבו בנדרם. ושוב אין ר״ח מבטל גזרתם שהיתה בכולל ומוטב שתתקיים גזרה זו שהיא צריכה כיון שבאה מאליה בכולל ולא גזרנו לעקור הראשונה בפי׳‎ ובכוונה ולפי תעני׳‎ יחידים שאינה בגזרת ב״ד אלא מצד קבלתם אין בה כח לבטל גזרת חכמים שגזרתם קדמה לנדרו שאין נדר של תעני׳‎ נדרי איסר מלא מנדרי הקדש שהוא למצוה לענו׳‎ בצום נפשי לפני האל ית׳‎ לחזור בתשובה כמו שאנו עתידי׳‎ לבאר בס״ד. וכל שהוא בר״ח ובימים טובים של חכמים אינו דבר מצוה להתענו׳‎ בו ולפיכ׳‎ נראה לגמרי ופוסק בהם ואינו פורע אותו שאלו היה חייב לפרעו הא קיימא לן לוה אדם תעניתו ופורע ואפי׳‎ לתעני׳‎ שקבל ליום שהוא מסויים כדבעי׳‎ למימר קמן בס״ד. עוד נראה לומר ואפילו לגרסא ראשונה דלעולם כל שהתחילו להתענות שוב אין מפסיקי׳‎ אבל יש להם לב״ד לראו׳‎ שלא יגזרו תעניו׳‎ בזמן שיהא ר״ח בכללם שהרי שאם התחילו לגזור אין מפסיקין ולשון המשנ׳‎ מסייע ליה במקצת נסחאות דגרסי׳‎ אין כי גוזרין תעני׳‎ בלשון רבים ועכשיו רישא דמתני׳‎ אסיפא סמיך ומה טעם קאמר אין גוזרין תעניו׳‎ שיהא בהם ר״ח ולמה יגזרו אותו שני שלפני ר״ח לפי שאם התחילו אין מפסיקין והרי הוא כאלו מסכימין לגזרו בר״ח ולר׳‎ אחא אם באו לגזור תעניו׳‎ בב׳‎ ובה׳‎ וב׳‎ אע״פ שיש בהם ר״ח גוזרין ושאר הימים ומפסיקין לר״ח ולא הויא ההתחלה שלא יפסיקו עד ג׳‎ תעניו׳‎ ואעפ״כ אם ר״ח הוא ב״ד גוזרין בג׳‎ הראשונות שאין ענין חלוק לעצמו ואין חוששין כיון שאינו בכלל התעניו׳‎ כנ״ל.

מודה היה שאין משלימין כל היום בתעני׳‎ ואפסיק׳‎ הלכתא דמתענה ומשלים כל היום וכן בט׳‎ באב שחל להיות בע״ש או ביחיד שגזר על עצמו תעני׳‎ בע״ש וכדאי׳‎ בפרק בכל מערבין.

מה שבארנו במשנה שמן הנשיא מתחילים לשים אפר על ראשו אף מדת הדין כך היא נותנת שכל דבר שבגדולה מתחילים מן הגדול דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו ראשיכם אל תפרעו וכו' ובקלקלה מתחילים מן הקטן שבתחלה נתקלל נחש ואח"כ נתקללה חוה ואח"כ אדם ודבר זה אע"פ שהוא ענין צרה מ"מ חשיבות וגדולה הוא להם כלומר אתם החשובים ולכם משפט בקשת הרחמים למה נותנים בראש הנשיא ובראש אב ב"ד ואין נותנים הם עצמם כשאר העם מפני שיתביישו ביותר ויפגע לבם שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים:

גמרא רחמי אכולא עלמא ואחר כך מתחיל פיסקא וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו נשיא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואפי' בקמייתא כלומר ואפילו בג' תעניות כו' ולרחוב של עיר ואומר כ"ד ברכות כו' ורמינהי כו' כצ"ל:

בא"ד וקשה דהא כו' הא לענין כ"ד זה וזה שוין כו' עכ"ל לא קאי התם הכי במסקנא מיהו למאי דבעי למימר התם מעיקרא דבין בראשונות ובין באמצעיות היו אומר כ"ד ברכות תקשי להו מברייתא דהכא דקתני דמתפללין כדרך שמתפללין כל השנה וק"ל:

בגדולה מתחילין מן הגדול. מפורש בפ' הרואה:

במשנה לא היינו נוהגין כן אלא בשע"מ ובהה"ב. עי' בר"ן באורך. והתוי"ט כ"ע ואני שמעתי ולא אבין כו' ע"ש. ובמחכ"ת לא שת לבו להגירסא שמביא הר"ן בריש דבריו וענו אחריו אמן ואותה תפס לעיקר וע"ז סובב פירושו. גם מש"כ (לפי הבנתו) ועוד דא"כ בתרתי טעו. גם בזה ל"ד דלא טעו רק במה שענו בשכמל"ו ולפי טעותם זו שפיר עבדו במה שאמרו מי שענה אחר הברכות:

שם שלא להפקיע השערים. התוי"ט הביא לשון הרמב"ם בפי' מפני שאומר דלת העם כו' וכ"ע כלומר כו' ודוחק. ול"נ דכוונתו דלי השכל ונעדרי המדע:

גמרא והדר תני כאו"א נוטל ונותן בראשו. הגרי"פ הגיה דצ"ל נותן וכן לקמן. ואילו שת לבו לגי' הרי"ף והרא"ש במשנה נוטל ונותן וכ"ה במשנה שבירושלמי ה"ל להגיה יותר בהמשנה נוטל ונותן:

רש"י ד"ה אלא בשער מזרח. כשמתפללין בהר הבית כו'. שלא היו עונין אמן במקדש. מוכח דהר הבית ג"כ בכלל מקדש לענין זה. ולפי' הר"ן צ"ל דהיו מתכנסין בהר הבית להתפלל בז' תעניות וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה"ת הט"ו. ואף דתנינן מוציאין אה"ת לרחובה של עיר וכו'. בהר הבית היה ג"כ רחוב כדכתיב אל הרחוב אשר לפני שער המים (נחמיה ח׳:א׳) והוא אחד משערי העזרה (מדות פ"א מ"ד) וביומא (סט ב) אר"ח שהיה בע"נ. אבל ק"ל דהא שם (פסוק ו) כתיב ויברך עזרא את ה' אלהים הגדול (ועי' ביומא שם) וכתיב ויענו כל העם אמן אמן. ועל הרע"ב שנתן טעם לעניית בשכמל"ו במקדש לפי שהיו מזכירין שם המפורש. קשה דשהמ"פ לא היו מזכירין אלא בעזרה כדמוכח ביומא שם ובפרש"י. ובשכמל"ו היו עונין אף בהר הבית כמו שהוכחתי. ועוד קשה עליו לרב יוסף (ביומא שם) דמפרש הגדול שגדלו בשם המפורש ועכ"ז כתיב דענו אמן אמן:

רש"י ד"ה בלילות. שהרי ראו כו' ולא כבדה העבודה. תמוה דא"כ מאי פסקא. אבל באמת דאפילו כבדה וסייעום כיון דבלילה תו א"צ לסייע כדפי' לקמן בסמוך לכן מותרים:

בהגה"ה שבגליון צ"ל שמא יביאו רוב כו':

רש"י ד"ה ואם התחילו. דאע"ג כו' לא כתיב ביה יום משתה ושמחה. וכ"ע התוי"ט אבל פורים דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא איקרי מועד כו' אע"ג דאיקרי יו"ט כו'. במגילה (ה ב) מסקינן דיו"ט לא קבילו עלייהו. אולם צריכין דבריו לשינויא קמא דשם. אמנם דבריו דחוקים. ול"נ דרש"י לא הוצרך לטעמי' אלא על ר"ח דאורייתא אבל חנוכה ופורים פשוט הואיל דמדרבנן נינהו:

רש"י ד"ה בגדולה. וידבר כו'. בגמרא כאן מביא פסוק אחר המוקדם. אבל בברכות הגי' בגמרא כפרש"י וע"ש ברש"א בח"א. ול"נ דמפסוק ראשון אין ראיה דא"א להוציא ב' דברים כאחד. אבל מפסוק זה דייק שפיר מדלא כתיב ואלעזר אלא ואל אלעזר אתא אל ופסקיה כדאמרי' בריש מגילה אי הוה כתיב כו' וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב כו' ואת כו' ע"ש:

תוס׳ ד"ה ונותנין. מעצם אדם. נ״ב צ״ע אך זר הוא ותמה על עצמך מאיזה עצם אדם יהא אפר זה ואיה ימצאוהו וכי ישרפו עצם אדם בשביל כך ועי׳ עוד לקמן שבחנם באו לידי כך:

וְהָתַּנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: בִּגְדֻלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן. מקשים אמאי הוצרך תלמודא להביא דברי הברייתא, יקשה לו מן הפסוק עצמו דתחלה נתקלל נחש ואחר כך חוה ואחר כך אדם?
ונראה לי בס"ד דמן הכתוב ליכא קושיא דיש לומר התם שאני משום דנחש היה המסית והוא התחיל בעבירה וחוה חטאה קודם אדם לכן נתקללו בזה את זה ולעולם ליתיה להאי כללא דבקללה מתחילין מן הקטן, אך תנא דברייתא דיליף האי כללא מהאי עניינא, שמע מינה דלית ליה חילוק זה שאמרנו. ועיין בברכות דף ס"א מה שתרצתי עוד בזה.
[וזה לשונו שם: ונראה לי בס"ד כי מן הכתוב ליכא קושיא, דלעולם האדם נתקלל בראשונה וכן הסברה מחייבת מאחר דהוכיחו תחלה ודאי גמר דבריו עמו וקללו, ומה שזכר הכתוב קללתו באחרונה כן ימצא הרבה במקראות שיזכר ענין המאוחר קודם ענין שקדם לו דעל זה אמרו רבותינו ז"ל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' ויתכן דחס הכתוב על כבוד אדם והזכיר קללתו באחרונה ולעולם נתקלל בראשונה תכף בעת שהוכיחו אך רבי מאיר דיליף מהכא לענין בעלמא דבקללה מתחילין מן הקטן משמע דסבירא ליה דבקושטא הכי הוי שהנחש נתקלל בראשונה ואדם באחרונה, לכך מקשי מהא דרבי מאיר.]

רש"י ד"ה מגילת תענית נכתבה. עיין לעיל דף יב ע"א רש"י ד"ה בצלו:

וגמר את הברכה כולה הכי גי' רש"י ולא ענו אחריו אמן תקעו כו' הריעו כו' וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן כו' ופרש"י לא היו נוהגין כן אשלא לענות אמן לחוד קאי אבל אין לומר לא היו נוהגין כן לתקוע אלא במקדש דודאי תוקעין בגבולין כדמוכח כולה הך מסכת ומס' ראש השנהוקשה לי לפירושו כיון דלא היו נוהגין כן לא קאי אהך דתקעו והריעו אלא אעניית אמן לחוד למה הפסיק ותנא הא דתקעו והריעו בין מעשה בימי ר' חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון ולא הודו להם חכמים ועוד הקשה הר"ן אי גרסינן ולא ענו אחריו אמן למה הוזכר זה בתענית בלבד הלא בכל השנה כולה היה להם לחלק בכך וכתב דהכי גרסינן וענו אחריו אמן ולא היו נוהגין כן דאמר היינו שאין תוקע על סדר ברכות בגבולין אלא אחר התפלה וגם על זה קשה לי למה לי דתני וענו אחריו כלל כיון דאין זה ענין למחלוקתו לגמרי. עוד פירש הר"ן שבגבולין אמר מי שענה ואח"כ חותמין הברכה ועונין הציבור אמן ותוקעין ובמקדש על ידי שעונין על כל הברכות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אם היו תוקעין אח"כ:

היתה התקיעה על בשכמל"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה ואנו רוצין לסמוך התקיעה לתפלת תענית שהוא מי שענה לפיכך חותם הברכה קודם שיאמר מי שענה ואח"כ יאמרו הציבור בשכמל"ו וחזן הכנסת יאמר תקעו ומתחיל שליח ציבור ואומר מי שענה כו' עד ביום הזה ותוקעין או אפשר שאף קודם החתימה היה אומר מי שענה אלא שלאחר החתימה היה חוזר ואומר מי שענה כדאמרינן בגמרא בברייתא בדברי ר"י וחוזר ואומר מי שענה וטעותם של ר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ואינו צריך לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה אלו דבריו ולהאי פירוש נראה לי הא דנקט וענו אחריו אמן לומר אע"פ שלא ענו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אלא אמן בלבד אפילו הכי טעו לומר דאמן הוי הפסק בין ברכה לתקיעה משום הכי לא הודו להם חכמים דאין נחשב להפסק אלא בשכמל"ו שבמקדש לחוד אבל לא עניית אמן שבמדינה. ומ"מ נראה לי פירושו עיקר דאף קודם חתימה היה אומר מי שענה דהא צריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה כדאמרינן בפ' ערבי פסחים (דף ק'):

תקעו הכהנים תקעו מי שענה כו' הריעו בני אהרן הריעו ואיני יודע למה בתקעו אמר הכהנים ובהריעו אמר בני אהרן הוה ליה למימר בשתיהן חד לישנא או הכהנים או בני אהרן ובגמרא בברייתא נאמר בשניהן בשוה ואולי מתני' לאו דוקא נקט הכי אלא דקמשמע לן דאין קפידא בדבר אלא באיזה לשון שיאמר או כהנים או בני אהרן שפיר דמי ולאו דוקא נקט גבי תקעו הכהנים וגבי הריעו בני אהרן והקרוב בעיני דגירס' הספרים משובשת דבין גבי תקעו ובין גבי הריעו גרסינן היה אומר שניהם בני אהרן הכהנים וקרא נמי כתיב גבי תקיעה ובני אהרן הכהנים יתקעו וגו' הריעו בני אהרן הריעו פירוש בברכת גואל אומר תקעו ובברכה ראשונה מהוספה אומר הריעו וכן בכל השש ברכות של הוספה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו כדאמרינן בגמרא ושם אפרש:

אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים פירוש רש"י אנשי משמר כהנים לוים וישראלים הקבועים ועומדים וכו' ועומדים לשם בשעת עבודה דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכו' ואיני יודע מי דחקו לפרש דלוים וישראל נמי בכלל הא לא מצינו שלוי שתוי יין אסור בשיר כ"ש בית המעמד ישראל דהא לא אסרה תורה אלא לכהן לעבוד כדכתיב אתה ובניך בגשתכם אל המזבח לשרת אבל לוים וישראל אין לנו והיינו דתנן בסמוך אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס ואילו הכא גבי יין אנשי מעמד לא קתני וכן ברישא תני אנשי משמר מתענין ולא משלימין ואין אנשי מעמד בכלל זה ואדרבה אנשי מעמד היו מתענין ד' ימים בכל שבוע כדתנן לקמן בפרק ד' דף כ"ו) והוא הדין דלוים לאנשי מעמד דמו לענין יין ותענית דהא דכהנים אין מתענין מחמת כובד העבודה המוטלת עליהם כל היום והאי טעמא גבי לוים ליתא שאין עליהם כל כך כובד שהרי אין אומרים שירה אלא על קרבן ציבור לבד ולא על, של יחיד והא דנקט בסיפא גבי איסור כיבוס ותספורת אנשי משמר ואנשי מעמד ואילו לוים שייריה משום דק"ו הוא השתא אאנשי מעמד קפיד אנוול שלא יכנסו כשהן מנוולין כ"ש דקפיד אלוים שעומדים בשיר ואפילו הכי נקט נמי לאנשי משמר שהן כהנים לרבותא דבחמישי מותרין דלא תימא כהנים שהניוול גנאי ביותר מאנשי מעמד שהרי התורה הקפידה עליהם במיתה אי עבדו פרועי ראש קמ"ל דאפילו הכי בחמישי מותרין והשתא איסור לוים כל השבוע מק"ו מאנשי מעמד של ישראל אתי והתירא דבחמישי מק"ו מכהנים אתי משום הכי לא תני לוים כלל בסיפא דממילא שמעת לה:

ואם התחילו אין מפסיקין הרמב"ם בפי' המשנה פירש רצה לומר אם התחילו להתענות שעה אחת אין מפסיקין התענית אלא שמשלימין היום ואמר ר' מאיר כו' מודה היה שאין משלימין רצה לומר שמתענין קצת היום ואוכלין מקצתו ופליאה בעינישמשמע שמפרש שהתחילו אין מפסיקין מיירי הכל מיום ראשון שאם התחילו להתענות בו אין מפסיקין לאכול בו ביום אלא גומר תעניתו עד הלילה ובגמרא אינו מפרש הכי דאמרינן כמה הוי התחלה רב אחא אומר שלשה רב אדא אומר אחת אלמא מימים מחולקין איירי דאם קיבלו עליהם תענית כמה ימים מקודם ראש חודש חנוכה ופורים ואחת מימים הללו אירע בתוך סכום ימי תעניתם אין מפסיקין אבל אם אחת מימים הללו אירע ביום הראשון מימי התענית אע"פ שהתחילו להתענות בו במקצת מפסיקין ואוכלין ואפשר שמה שאמר ר"א אחת לאו למימרא שכבר התענו יום ראשון קודם ויום ב' של התענית אירע בראשון מימים הללו אלא הכי קאמר א' היינו שיום ראשון מקבלת סכום ימי תעניתם אירע באחד מימים הללו אפילו הכי אם התחילו להתענות בו שעה אחת לשם תענית אין מפסיקין ופסק כמאן דאמר אחת הוי התחלה מיהו מדמפרש רבי מאיר להא דר"ג דמודה דאין מפסיקין ואמילתא דת"ק קאי לפרש שמע מינה דאין מפסיקין דת"ק נמי לאו מהשלמה איירי אלא בהתחלת ימי תעניתם קודם לכן למר יום אחד ולמר ב' ימים וגם לישנא דרב אסי אמר אחת לא משמע דיום זה הוא ראשון לימי התענית אלא שכבר התענו יום אחד קודם לכן ונותנין אפר ע"ג התיבה כו' ר' נתן אומר אפר מקלה הן מביאין מדפליג רבי נתן ואמר אפר מקלה מכלל דאפר דת"ק עפר הוא דסתם אפר קרוי הוא עפר וכדפירש רש"י במתני' אפר סתם הוא עפר כשם שאפר קרוי עפר דכתיב מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם ומתני' ר"נ ומשמע לת"ק רצה אפר נותן רצה עפר דשניהם בכלל אפר ועוד כיון דאפר גנאי יותר מעפר כ"ש אי נותן אפר ממש דשפיר דמי והכי מוכח לקמן דפליגי אמוראי למה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כאפר וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו עפר דטעמא קמא איכא וטעמא בתרא ליכא מדלא קאמר איפכא איכא בינייהו אפר שמע מינה דבאפר לכ"ע שפיר דמי אם כן לת"ק דסגי בעפר כל שכן אפר דשפיר דמי וקצת קשה לי אמאי נקט ת"ק במילתיה אפר דאיכא למיטעי דאפר ממש קאמר דווקא הוה ליה למימר עפר ואנא ידענא דכ"ש אפר דשפיר דמי ושמא יש לומר מדפליג ר' נתן ופירש אפר מקלה דווקא ממילא שמעת מיניה דלתנא קמא עפר נמי סגי:

אמר רב אדא וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו נשיא ואב בית דין נמי נשקלו אינהו כו' ה"ג בספרים דידן ונראה לי דהאי אמר רב אדא לא גרסינן דאין שום חידוש בדבר ואין הלשון משמע שהוא הקשה להאי מאי שנא דמסיק ואזיל ועוד לא מצינו שזה גמרא רב אדא סתמא אלא או רב אדא בר אהבה או בר אבא. אלא הכי גרסינן נשיא ואב"ד כו' מ"ש דשקלי כו' והכי גירסת הרי"ף והרא"ש וגירסת ספרים דידן שיבוש הוא:

וגומר כל הברכה. כל אותה ברכה עצמה: ה''ג ולא ענו אחריו אמן תקעו בני אהרן תקעו. חזן הכנסת אומר להן על כל ברכה וברכה והוא השמש ולא שליח צבור: לא היינו נוהגין. שלא לענות אמן: אלא בשער מזרח ובהר הבית. כלומר בזמן שבית המקדש קיים כשמתפללין בהר הבית נכנסין בדרך שער המזרח לפי שלא היו עונין אמן במקדש כדאמרינן בגמרא (דף טז:) ואין לומר לא היו נוהגין כן לתקוע אלא במקדש דודאי תוקעין בגבולים כדמוכח בכולה הך מסכת ומסכת ראש השנה (דף כו: כז.): אנשי משמר. של אותה שבת: ולא משלימין. שעדיין אינן חמורין כל כך ובגמרא (דף יז.) מפרש שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב שהיו עובדין אותו היום ובאים הן לסייעם ואם היו מתענים לא היה להם כח לעמוד בעבודה: אנשי בית אב. המשמרה מתחלקת לשבעה בתי אבות כנגד שבעת ימי השבוע בית אב ליום: אנשי [מעמד]. אחד כהנים ולוים וישראלים הקבועים ועומדין ומתפללין על קרבן אחיהם שיקבל לרצון ועומדים לשם בשעת עבודה דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכולהו מפרש בפרק אחרון (דף כו.): מותרין לשתות יין. לאו גבי תענית איתמר אלא אגב דמיירי בבני משמר מייתי לה: בלילות. אין לחוש שמא תכבד העבודה שהרי ראו מבערב שפסקו הקרבנות ולא כבדה העבודה שיביאו רוב קרבנות ולא יספיקו בני בית אב של אותו היום וצריכין אלו לסייען והרי אינן ראויין לעבודה משום שכרות: אנשי בית אב אסורין בין ביום ובין בלילה. לפי שהיו מעלין כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מעל המזבח א''נ לא גמרו ביום גומרים בלילה אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייע בלילה להפך במזלג דבית אב יכול להספיק לבד היפוך המערכה: אסורים לספר ולכבס. משנכנסו למשמרתם כל אותה שבת אלא מסתפרין קודם לכן וטעמא מפרש בגמרא: ובחמישי. של משמרתן מותרים דרך רוב בני אדם להסתפר בחמישי ולא בערב שבת מפני הטורח: כל הכתוב במגילת תענית דלא למיספד. דאית יומיא דלא להתענאה ומקצתהון דחמירי טפי דלא למיספד ואותן שהן חמורים ואסורים בהספד לפניו אסור בהספד דילמא אתי למיעבד ביו''ט גופיה: ולאחריו מותר. דכיון שעבר יום לא חיישינן ואותן שאינן חמורין ליאסר בהספד אלא דלא להתענאה בין לפניו כו': שלא להפקיע את השערים. כשרואין בעלי חניות שקונין למוצאי יום חמישי שתי סעודות גדולות אחת לליל חמישי ואחת לשבת סבורים שבא רעב לעולם ומייקרים ומפקיעים השער אבל משהתחילו להתענות יודעין שאינו אלא מפני התענית: בראשי חדשים. דאיקרי מועד: ואם התחילו. שקיבלו תענית מקודם לכן ונכנס בהן ראש חדש אין מפסיקין דאף על גב דאקרי מועד לא כתיב ביה יום משתה ושמחה: שאין משלימין. להתענות כל היום אלא אוכלין סמוך לערב מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אע''פ שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא: גמ' אפילו בקמייתא. מוציאין את התיבה בתמיה: כי קתני נמי מתניתין. סדר תעניות כיצד. בסדר תעניות אחרונות קא מיירי: ה''ג בגמרא ונותנין אפר על גבי התיבה ולא גרסינן אפר מקלה אפר שריפה עדיף משום אפרו של יצחק כדלקמן: בגדולה. מצוה בעלמא שלא לפורענות וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר וגו': הא נמי. דיהבינן בראשייהו דנשיא ואב ב''ד ברישא חשיבותא הוא דאמרי להו אתון חשיביתו טפי כו': דשקיל איניש אחרינא כו'. דקתני ונותנין ע''ג התיבה כו' ועל ראש הנשיא כו' דמשמע על ידי אחר וגבי שאר כל אדם לא תני נותנין אלא כל אחד ואחד (נוטל) כו':

ואפילו בקמייתא. כלומר ואפי' בג' תעניות הראשונות ובג' שניות קאמר במתני' דמוציאין את התיבה לרחובה של עיר ואומר כ''ד ברכות כו' ורמינהו והתניא ראשונות ושניות נכנסין כו' . פי' ומתפללין בה כדרך כל השנה כולה כלומר שיאמר י''ח ברכות כדרך שמתפללין כל השנה וקשה דהא לעיל בפ''ק (דף יג:) קאמרינן אין בין ג' תעניות שניות לשלש ראשונות אלא שבאלו מתפללין ומותרין בעשיית מלאכה ובאלו אסורין בעשיית מלאכה הא לענין עשרים וארבעה זה וזה שוין דבין בראשונות בין באמצעיות היו אומרים כ''ד ועוד קשה דאמרינן לעיל ואיבעית אימא באמצעיות נמי לא מצלו כ''ד ואמאי לא מייתי לה סיועא מהא דהכא וי''ל דהא דקאמר הכא ומתפללין כדרך כל השנה לאו בעשרים וארבע ברכות קאמר אלא קאמר שמתפללין כדרך כל השנה שלא היו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר: ונותנין אפר על גבי כו'. ואותו אפר הוי מעצם אדם שהרי הוא האפר הוי לזכרון העקידה ובעקידה היה עצמות: