דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס

תענית טז ע"א - טקסט הדף

למתבייש מאחרים והיכא מנח להו אמר רבי יצחק במקום תפילין שנאמר {ישעיה סא-ג} לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר: רחוב תיבה ושקים אפר אפר קבורה ומוריה סימן: למה יוצאין לרחוב ר' חייא בר אבא אמר לומר זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא ריש לקיש אמר גלינו גלותינו מכפרת עלינו מאי בינייהו איכא בינייהו דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר אמר ר' יהושע בן לוי לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו ולמה מתכסין בשקים אמר ר' חייא בר אבא לומר הרי אנו חשובין כבהמה ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה אמר רבי יהודה בן פזי כלומר {תהילים צא-טו} עמו אנכי בצרה ריש לקיש אמר {ישעיה סג-ט} בכל צרתם לו צר אמר ר' זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כאפר וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק מאי בינייהו איכא בינייהו עפר סתם למה יוצאין לבית הקברות פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים מאי בינייהו איכא בינייהו קברי עכו''ם מאי {דברי הימים ב ג-א} הר המוריה פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים: הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין: ת''ר אם יש זקן אומר זקן ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה אטו זקן דקאמרי אף על גב דלאו חכם הוא אמר אביי הכי קאמר אם יש זקן והוא חכם אומר זקן והוא חכם ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה אחינו לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא האלהים את שקם ואת תעניתם אלא {יונה ג-י} וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה {יונה ג-ח} ויתכסו שקים האדם והבהמה מאי הוו עבדי אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד אמרו לפניו רבונו של עולם אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו {יונה ג-ח} ויקראו אל אלהים בחזקה מאי אמור אמרו לפניו רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב צדיק ורשע מי נדחה מפני מי {יונה ג-ח} וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם מאי ומן החמס אשר בכפיהם אמר שמואל אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפי' טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה שנאמר {משלי כח-יג} ומודה ועוזב ירוחם ואומר {איכה ג-מא} נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים: עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן כו': תנו רבנן עמדו בתפלה אע''פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל (איזהו רגיל) ר' יהודה אומר מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות ובקי בכל הברכות כולן ויהבו ביה רבנן עינייהו בר' יצחק בר אמי
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

והיות ובאנשים חשובים אינו דומה מתבייש מעצמו [על ידי מעשה שעשה הוא עצמו] -  למתבייש מאחרים [על ידי מעשה שעשו לו אחרים], שבכך הוא מתבייש יותר [928], לכן נותנין אחרים את האפר בראש חשובי העם.

אבל שאר העם, אינם מתביישים בנתינת אחרים יותר מאשר בנתינת עצמם [929], ולכן הם עצמם מניחים אפר בראשם.

והיכא מנח להו [והיכן, באיזה מקום בראש, מניחין את האפר]?

אמר רבי יצחק: במקום שבו מניחין תפילין של ראש [במקום שמוחו של תינוק רופס] [930].

שנאמר בנבואת ישעיה [פרק סא פסוק ג]: "לקרוא שנת רצון לה' וגו' לנחם כל אבלים, לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר". והיינו, שהקדוש ברוך הוא ישים לאבלים פאר, במקום האפר שהיה עליהם. הרי שדרך אבלות לשים אפר במקום של הפאר.

ו"פאר" - היינו תפילין, כפי שנאמר בספר יחזקאל [פרק כד פסוק יז], שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: "בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו', ולא תספוד ולא תבכה וגו' אֵבֶל לא תעשה, פְּאֵרךָ חֲבוֹש עליך" [931], והגמרא במסכת ברכות [יא א] אומרת ש"פארך" היינו תפילין [932] [933].

הרי לנו שיש להניח את האפר במקום של הנחת התפילין.

[רחוב תיבה ושקים אפר אפר קבורה ומוריה סימן].

ועתה ממשיכה הגמרא לדון ולבאר את דברי המשנה.

שנינו במשנה, שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר. ושם, ברחוב, מתפללים וזועקים [934]. ויש לנו לבאר, למה יוצאין לרחוב?

רבי חייא בר אבא אמר: כדי לומר ולרמז בכך: בתחילה זעקנו בצנעא, בבית הכנסת, ולא נענינו מן השמים.

נצא להתפלל ברחובה של עיר, ונבזה עצמנו בפרהסיא [935] , אולי כך יענה לנו הקדוש ברוך הוא.

ריש לקיש אמר: היציאה לרחוב הרי היא גלות ממקומנו הרגיל. וכך אנו אומרים: גלינו, גלותינו תהא מכפרת עלינו.

מאי בינייהו [מהי הנפקא מינה בין שני הטעמים]?

איכא בינייהו [ישנו חילוק למעשה בין שני הטעמים], באופן דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא [אם יצאו וגלו העם מבית הכנסת שהיו רגילין בו, לבית כנסת אחר [936]].

אם הטעם הוא משום גלות, הרי אף בכך יש גלות.

אבל אם הטעם משום ביזוי בפרהסיא, הרי באופן זה אין ביזוי!

ממשיכה הגמרא ומבארת את דברי המשנה.

ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר?

אמר רבי יהושע בן לוי, לומר ולרמז: כלי צנוע היה לנו. שעד עתה היתה התיבה מוצנעת תמיד בבית הכנסת. ועתה - נתבזה בעוונינו. שמחמת עוונותינו - נענשנו בעצירת גשמים, והיה עלינו להוציא את התיבה לרחוב [937].

ולמה מתכסין העם בשקים? [938] אמר רבי חייא בר אבא, לומר ולרמז על ידי לבישת השקים, העשויין מנוצה של עיזים [939], שהרי אנו חשובין [נחשבים] כבהמה.

ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה? [940] אמר רבי יהודה בן פזי: כלומר [כאילו אומר הקדוש ברוך הוא]: "עמו אנכי בצרה". וזהו ששמים אפר אף בראש התיבה, שבה מונח ספר התורה, ספרו של הקדוש ברוך הוא.

ריש לקיש אמר, שלמדים דבר זה, שהקדוש ברוך הוא מצטער יחד עם ישראל, ממקרא זה: "בכל צרתם לו צר" [941]. והיינו, שבכל צרתם של ישראל, צר אף לקדוש ברוך הוא.

אמר רבי זירא: מריש [מתחילה], כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה [כאשר הייתי רואה שהחכמים נותנין אפר מקלה על גבי התיבה] - מזדעזע לי כוליה גופאי [היה מזדעזע לי כל גופי] [942].

ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד מהציבור? [943]

פליגי בה [נחלקו בדבר זה] רבי לוי בר חמא ורבי חנינא.

חד [אחד מהם] אמר, שנותנין את האפר כדי לרמז ולומר לפני הקדוש ברוך הוא: הרי אנו חשובין לפניך כאפר, שאין לו כל ערך. כלומר, אין אנו חשובים כלום.

וחד מהם אמר, שעושים זאת כדי שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא את אפרו של יצחק [944] , שמסר נפשו להיות קרבן על גבי המזבח [945].

מאי בינייהו [מה נפקא מינה למעשה בין שני הטעמים]? איכא בינייהו [יש ביניהם] נפקא מינה, האם אפשר לתת עפר מן האדמה סתם, ולא אפר שריפה, בראש כל אדם.

לפי הטעם שמרמזין לפני הקדוש ברוך הוא שהרי אנו חשובין כאפר, אותה רמיזה אפשר לעשות גם בעפר, שאינו נחשב לכלום.

אבל לפי הטעם שעושין זאת כדי להזכיר לפני הקדוש ברוך הוא את עקידת יצחק, צריך לתת דווקא אפר שריפה.

למה יוצאין לבית הקברות? [946]

פליגי בה [נחלקו בטעם הדבר] רבי לוי בר חמא ורבי חנינא.

חד [אחד מהם] אמר, שעושין זאת כדי לרמז ולומר לפני הקדוש ברוך הוא: הרי אנו חשובין לפניך כמתים [947].

וחד אמר, שעושין זאת כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים [948].

מאי בינייהו [מהי הנפקא מינה בין הטעמים]?

איכא בינייהו [נפקא מינה] אם אפשר לצאת לקברי נכרים.

לפי הטעם שיוצאים כדי לרמז שאנו חשובין כמתים, אפשר ללכת גם לקברי נכרים.

אבל לפי הטעם שיוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים, צריך ללכת דווקא לקברי ישראל. שהרי הנכרים אינם יכולים לבקש אפילו על עצמם רחמים, כל שכן שאינם יכולים לבקש עלינו [949].

והיות והזכרנו שנחלקו בדבר רבי לוי בר חמא ורבי חנינא, מביאה הגמרא עוד מחלוקת ביניהם, בענין אחר לגמרי [950].

מאי "הר המוריה" [951]? למה נקרא המקום שהלך אליו אברהם לעקוד את יצחק [הוא הר הבית] [952], בשם זה? [953]

פליגי בה [נחלקו בענין זה] רבי לוי בר חמא ורבי חנינא.

חד [אחד מהם] אמר: ההר נקרא כך, על שם שיצא ממנו הוראה לישראל. ששם היתה לשכת הגזית, שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל [954].

וחד אמר: ההר נקרא כך, על שם שיצא ממנו מורא לאומות העולם. שהם שומעים על אודות גדולת ישראל וירושלים - ומתפחדים [955] [956].

שנינו במשנתנו: הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין.

תנו רבנן: אם יש ביניהם זקן - אומר הזקן את דברי הכיבושין.

ואם לאו, אם אין ביניהם זקן - אומר חכם דברי כיבושין.

ואם לאו, אם אין ביניהם אפילו חכם - אומר את דברי הכיבושין אדם של צורה [בעל קומה [957], כדי שיישמעו דבריו, וימריך ויכניע את הלבבות].

ממה ששנינו בברייתא, שלכתחילה אומר זקן, ואם לאו - אומר חכם, משמע שזקן עדיף, אף שאינו תלמיד חכם. ורק אם אין זקן, אומר חכם.

ותמהה הגמרא: אטו זקן דקאמרי [וכי אותו זקן שאמרנו, שהוא עדיף], הכוונה אף על גב דלאו חכם הוא? הרי ודאי שתמיד חכם עדיף על זקן עם הארץ!

אמר אביי: הכי קאמר [כך היא כוונת התנא]: אם יש שם זקן, והוא גם חכם - אומר אותו אדם, שהוא זקן והוא גם חכם.

ואם לאו, אם אין שם אדם כזה - אומר חכם שאינו זקן.

ואם לאו, אם אין שם אף חכם שאינו זקן - אומר אדם של צורה [958].

ומה הם אומרים?

אחינו! לא לבישת שק, ותענית, שהם מעשים חיצוניים, גורמים שייענה לנו הקדוש ברוך הוא [959], אלא - תשובה ומעשים טובים גורמים.

שכן מצינו באנשי נינוה, שלא נאמר בהם כאשר חזרו בתשובה, ולבשו שקים והתענו [כפי שמסופר בספר יונה]: "וירא האלהים את שקם ואת תעניתם", אלא כך נאמר: "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".

נאמר באנשי נינוה: "ויאמינו אנשי נינוה באלקים וגו' ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדוליו וגו' ויתכסו שקים האדם וה בה מה".

מאי הוו עבדי [מה וכיצד היו עושים]? [960] אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד [היו אוסרין את הבהמות לחוד, ואת ולדותיהם לחוד], אופן שנגרם להם צער רב.

אמרו לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים על אלו [961].

כלומר, כשם שאתה אומר ומצוה עלינו לרחם על כל בעלי החיים, כפי שנאמר: "ורחמיו על כל מעשיו", כך תרחם אתה עלינו.

עוד נאמר באנשי נינוה: "ויקראו אל אלהים בח זקה".

לשון "בחזקה" משמע שדיברו בכח וניצוח דין.

מאי אמור [מה אמרו בתפילתם]? [962]

אמרו לפניו: רבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע, מי נדחה מפני מי? [963] הרי ודאי שהצדיק נדחה מפני הרשע [964]. ולכן, רחם עלינו, תשחיתנו.

עוד נאמר שם: "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" [965].

מאי "ומן החמס אשר בכפיהם"?

אמר שמואל: אנשי נינוה חזרו בהם מן הגזל עד כדי כך, שאפילו אם גזל אחד מהם מריש [קורה], ובנאו ושיקעו בבירה [בבנין גדול], לא היה מסתפק בהשבת דמי הקורה לבעליה, אלא היה מקעקע והורס את כל הבירה כולה [966] , ומחזיר את המריש עצמו לבעליו [967] [968].

אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה, ומתודה עליה, ואינו חוזר בה [כגון שיש בידו עוון גזל [969], ומתודה על העון, ואינו משיב את הגזילה], למה הוא דומה?

לאדם שתופס שרץ מת, שמטמא את האדם במגעו, בידו.

שכל זמן שהשרץ בידו, אפילו אם הוא טובל בכל מימות שבעולם - לא עלתה לו טבילה, שהרי מיד הוא חוזר ונטמא מהשרץ שבידו.

אבל אם זרקו [זרק אותו אדם את השרץ] מידו, אזי כיון שטבל במקוה שיש בו ארבעים סאה [970] של מים - מיד עלתה לו טבילה - ונטהר מטומאתו.

כך אדם זה, שמתודה על עוון הגזל שבידו, אבל אינו משיב את הגזילה, אין תשובתו עולה לו, שהרי הוא עדיין תפוס ואחוז בגזילה.

שנאמר: "ומודה ועזב ירחם". הרי לנו, שרק אם מתודה, ואף עוזב את חטאיו, אז ירוחם החוטא מן השמים.

ועוד אומר הכתוב: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". משמע, שעם הכפים צריך לישא את הלב לשמים. כלומר, לחזור בו מקלקולו [971].

שנינו במשנתנו: עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן כו'.

תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם בין הקהל זקן וחכם, אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל בתפילה [972].

רבי יהודה אומר, צריך שיהיו באדם היורד לפני התיבה בתענית גשמים מעלות אלו: [973]

א. שיהא מטופל בילדים, ואין לו במה לפרנסם [שלבו דואג עליהם, ויצעק מקירות ליבו],

ב. ויש לו יגיעה בשדה. ששדותיו זרועות, ומשום כך הוא זקוק ביותר לירידת הגשמים,

ד. וביתו ריקם [הגמרא סוברת כעת, שהכוונה שאין לו כלום בביתו, שהוא עני],

ה. ופרקו נאה [להלן יתבאר],

ו. ושפל ברך [עניו] [974],

ז. ומרוצה לעם [שהוא נוח לבריות, ומסכימים לתפילתו],

ח. ויש לו נעימה [שיודע להנעים בקולו בנגינה, ועל ידי כך הוא מושך את הלב],

ט. וקולו ערב,

י. ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, שעל ידי כך פסוקי התפילה שגורין על פיו,

יא. ובקי בכל הברכות כולן, שהן שגורות על פיו.

ויהבו ביה רבנן עינייהו [נתנו החכמים את עיניהם] ברבי יצחק בר אמי, שיש בו כל המעלות הללו, והוא ראוי לרדת לפני התיבה.

ועתה דנה הגמרא בדברי רבי יהודה.

הערות

[928] כך פירש רש"י. אבל הר"ן כתב, שכך יש מעט עגמת נפש. והקשה הרש"ש, הרי במסכת סנהדרין [מב א] ובירושלמי כאן מוכח להדיא כפירוש רשי ! ועיין במצפה איתן.

[929] כך פירש רש"י. שמשום כך בשאר בני אדם אין עושים כך, כי כלפיהם אין בכך ביוש גדול יותר. אבל הקרן אורה כתב, שבאמת גם בשאר בני אדם יש ביוש גדול יותר כשמתבייש מאחרים. אלא שרק באדם חשוב, שיש לתלות בו החטא, צריך ביוש גדול. אבל שאר בני אדם, שאין לתלות בהם החטא, אינם צריכים ביוש כזה.

[930] המקום הראוי להנחת תפילין של ראש הוא בין המקום שמוחו של תינוק רופס [רך] עד המקום שבו מתחילות שערות הראש לצמוח. המעברתא [המקום שבו הרצועה עוברת] - לצד המקום שמוחו של תינוק רופס, והקצה השני - לכיוון מקום התחלת צמיחת השערות. עיין שולחן ערוך סימן כז סעיף ט, ובמשנה ברורה שם.

[931] והיינו, שאמר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל, שלא ינהג כמנהג אבלים כלל, ולכן, אף שאבלים אין מניחים תפילין, אתה - פארך חבוש עליך.

[932] וכן, תרגום המקרא "פארך חבוש עליך" הוא "טוטפתך הויין עלך". רש"י. והמהרש"א כתב, שתפילין הם כתב תורה, כפי שמצינו במסכת קידושין, וכאילו נפלה עטרת ראשנו במקום אפר. עיין שם.

[933] הרד"ק על הפסוק כתב, ש"פארך" היינו מגבעת הראש, שהיא פאר האדם, כפי שמצינו "פארי המגבעות". ואבל חייב בפריעת הראש, שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו, וישב בגלוי הראש ממגבעתו, ויעטוף בסודרו בעטיפת השפה עם הראש [כפי שנאמר גבי מצורע "ועל שפם יעטה"], שהוא סימן לאבלות. לכן אמר הקב"ה ליחזקאל, שלא לנהוג מנהגי אבל במות אשתו, להיות למופת לישראל.

[934] וכך מצינו במסכת מגילה [כו ב], שרבי מנחם ברבי יוסי סובר שיש ברחוב קדושה, משום שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות. עיין שם.

[935] מבאר הבן יהוידע, דהיינו שכאשר ישראל עושים סליחות ותחנונים על הגשמים או על איזה צרה, ואינם נענים, הם מתבזים ביותר בעיני האומות. כי אומרים, איה דבריכם שאתם אומרים "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו"? ! וזהו שאומרים, ביזינו עצמנו בבית הכנסת, שצעקנו ולא נענינו, ובזה נתבזינו אצל האומות ששמעו בדבר. ועתה, נבזה עצמנו בפרהסיא, ברחובה של עיר, שהכל רואים אותנו בעיניהם, ובודאי ילעגו לנו כאשר יראו שלא נענינו ח"ו.

[936] כתב המגן אברהם [סימן תרע"ט ס"א] שאין הכוונה בדווקא שגלו לבית כנסת אחר, כי באמת הוא הדין אם גלו לבית סתם. אלא שהגמרא קוראת לכך בית כנסת אחר, משום שעתה הוא נעשה בית כנסת, שהרי מתפללים שם עתה.

[937] כך הוא לכאורה הביאור בפשטות. אמנם בתפארת ישראל כתב: רצונו לומר, שעל ידי עוונינו, יתהווה רעבון, ונצטרך להתבטל מעסק התורה על ידי זה. ובהגהה שם כתב: דבמה שחטאנו בזינו התורה לבלי להשגיח במצוותיה. וזהו שכתב רש"י "וידוי הוא". עיין שם.

[938] רש"י מביא שכך שנינו בירושלמי, שהיו חוגרות שקין, ויוצאין לבית הקברות, ותוקעין בקרנות [ענין זה של תקיעת קרנות פירש בירושלמי: לומר, חשבינהו כאילו גועין כבהמה לפניך]. וכתב מהרצ"ח, שמכאן ראיה לדברי הרי"ף, שכתב בסוף מסכת עירובין שהש"ס הירושלמי היה כבר מסודר לפני חותמי התלמוד הבבלי. עוד הביא, שבספר יד מלאכי הביא את דברי רבינו יהונתן, שלכן כאשר דברי הירושלמי נוגדים את דברי הבבלי - אין חוששין לדברי הירושלמי, משום שאותם שחיברו את הבבלי הביאו בו את אותן סברות שהן כהלכה שנאמרו בירושלמי, ורוב תלמוד בבלי נובע מהירושלמי, כגון כגון דברי רבי יוחנן וריש לקיש וכל אותם שנקראים "רבי". והראיה לכך, שהרי הגמרא מקשה "בית הקברות למה", אף שאין לענין זה שום רמז בירושלמי, אלא מוכח שסמכו על המקור מהירושלמי. אבל הריטב"א כתב, שלא מצינו מנהג זה בשום מקום. לא במשנה, ולא בברייתא. אלא שכך הם היו נוהגים. וכן כתב הר"ן, וסיים: וכמו כן מצינו במסכת ראש השנה [טז א]: למה תוקעין בשופר של איל, ולא מצינו בשום משנה ענין זה, אלא כך היה מנהגם. והמאירי כתב: מתוך מה שנאמר במשנה, למדנו שמתכסין היו בשקין. שהרי היה דורש להם לא אמר וירא אלקים את שקם וכו'. ובספר המכתם פירש עוד, מזה ששנינו במשנה שנותנין אפר, על כרחך שהלבישו גם שקים, כפי שמצינו במגילת אסתר: "שק ואפר יצע לרבים".

[939] כך פירש רש"י. וכתב המגן אברהם [סימן תקעט סק"ב], שרש"י רק בא לפרש שסתם שק הוא מנוצה של עיזים. אבל באמת אפשר להתכסות גם בשאר שקים, כי מכל מקום נמשל כבהמות נדמו, שדרך לכסות בהמה בשק. וכתב, שלכן נראה שישים את השק מעל הבגדים, כדי להדמות לבהמה. וכעין זה כתב המהרש"א, דהיינו כפשוטו, שדרך לכסות את הבהמה בשקים, שהוא דבר פחות ערך.

[940] הרמב"ם [פרק ד' הלכה א'] כתב: ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה, כדי להגדיל את הבכיה, ולהכניע לבם. והבית יוסף [סימן תקע"ט] כתב על דברי הרמב"ם: ולא ידעתי מנין לו [שנותנים גם על גבי ספר תורה]. וכתב הברכי יוסף, שהיתה לפני הרמב"ם ועוד ראשונים גירסא אחרת בגמרא: למה מתכסין בשקין וכו' ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אר"י בן פזי לומר עמו אנכי בצרה. וזהו שכתב שנותנים אפר על גבי התיבה, כפי שמצינו במשנתנו. ועל גבי ספר תורה, כפי שמצינו בגמרא, שמוכח שכך נהגו, למרות שלא מצאנו זאת במשנה או בברייתא. והמעשה רקח כתב, שיצא דין זה לרמב"ם מדברי רבי זירא, שהיה מזדעזע כל גופו. אמנם בשושנים לדוד הקשה כמה קושיות, וכתב שבאמת אפשר לומר שלא נתכוון הרמב"ם לכך. ומה שכתב "ועל גבי ספר תורה", היינו שנותנין את האפר על התיבה - כאשר ספר התורה מונח בתוכה.

[941] בפסוק כתוב "בכל צרתם לא צר". אלא שאנו דורשים את הפסוק כאילו נאמר "לו" [עיין במסכת סוטה לא א]. אמנם ברש"י על הפסוק [ישעיהו סג ט] ביאר לפי הכתיב, שבכל צרתם שהביא עליהם, לא צר - לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויים ללקות. עיין שם. ועיין במהרש" א.

[942] כתב השפת אמת, שמכאן למד הרמב"ם [הובא לעיל] שטעם הנחת אפר על גבי התיבה וס"ת, כדי להרבות בכיה ולהכניע ליבם. שלכן הביא הגמרא את דבריו של רבי זירא, שכאשר ראה כך, היה גופו מזדעזע.

[943] הרמב"ם [שם] כתב, כדי שיכלמו וישובו.

[944] חז"ל נוקטים במקומות רבים "אפרו של יצחק", למרות שלבסוף לא נשרף. והכוונה כפי שפירש רש"י כאן, שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא את מסירות נפשם של אברהם ויצחק, שהיו מוכנים לעשות את המעשה. וראה בגמרא במסכת ברכות [סב ב]: ובהשחית ראה ה' וינחם, מאי ראה וכו'? ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה. שנאמר: אלהים יראה - לו השה. ובירושלמי מצינו: מאן דאמר כדי להזכיר זכותו של יצחק, ובלבד אפר, רואין אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח. ועיין שם שמובאת מחלוקת האם הכוונה להזכיר את אברהם או את יצחק. ולפי הדעה שבאים להזכיר את אברהם, נותנין בין עפר ובין אפר, כפי שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר".

[945] כפי שפירש רש"י על הפסוק [בראשית כח ב]: "ויאמר אברהם: אלקים יראה לו השה לעולה בני, וילכו שניהם יחדיו". שאמר אברהם ליצחק: אלקים יראה ויבחר לו השה. ואם אין שה - לעולה בני [בני יהיה קרבן העולה]. ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט, וילכו שניהם יחדיו - בלב שוה.

[946] ביאר הריטב"א, שפשוט היה לגמרא שאין היציאה לבית הקברות כדי להתפלל שם, שהרי אסור להתפלל בבית הקברות, משום לועג לרש ! וכל שכן שאסור להתפלל בקברי גוים ! ועוד, הרי מצינו במסכת מגילה [כו א] שהיו מתפללים ברחוב ! ולכן פירשה מה שפירשה.

[947] בירושלמי מצינו: ולמה יוצאין בין הקברות? אם נתחייבנו רעב - הרי אנו רעבים ומתענים. ואם נתחייבנו גלות - הרי גלינו ממקום למקום. ואם נתחייבנו מיתה - הרי אנו בבית הקברות כמתים.

[948] הגמרא במסכת סוטה [לד ב] מביאה, שכלב פירש משאר המרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות ואמר: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. והקשו שם התוספות [ד"ה אבותי]: הרי הגמרא במסכת ברכות [יח א] אומרת שהמתים אינם יודעים מאומה, ואפילו אבות העולם, אם כן, היאך יידעו לבקש רחמים ! ותירצו, שעל ידי התפלה שזה מתפלל, מודיעין להן שכך נתפלל. והביאו ראיה מהגמרא שלנו, שיוצאים לבית הקברות כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים. עיין שם.

[949] כך פירש רש"י. והגבורת ארי כתב, שודאי שבמקום שיש קברי ישראל - עדיף ללכת לשם. שהרי אז יש את שני הטעמים. והנפקא מינה היא באופן שיש רק קברי נכרים. עוד כתב, שיתכן שהנפקא מינה היא גם כשיש קברי ישראל, כי לפי הטעם של "אנו חשובים כמתים" עדיף ללכת דווקא לקברי נכרים, לומר: הרי אנו חשובים כמתים הללו. כי קברי ישראל - חשובים הם כחיים.

[950] כך הוא לכאורה בפשטות. אבל היעב"ץ כתב, שהגמרא דנה בענין זה כאן, משום שבמשנה הוזכר הר המוריה. עוד אפשר לומר, שהגמרא מביאה ענין זה משום שהזכרנו את עקדת יצחק.

[951] באמת בתורה לא מצינו לשון זו, אלא "ארץ המוריה". "הר המוריה" מופיע בדברי הימים. ועיין במהרש"א.

[952] כתב הרמב"ם [הלכות בית הבחירה, פרק ב' הלכה א']: המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם. שנאמר: זה מזבח לעולה לישראל. ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר: ולך לך אל ארץ המוריה. ונאמר בדברי הימים: ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי.

[953] כתב רבינו גרשום: אברהם קראו "יראה", ומלכי צדק קראו "שלם". ועשה הקדוש ברוך הוא פשרה ביניהם - וקראו "ירושלם". ועיין בתוספות [ד"ה הר].

[954] עוד כתב רש"י, שמשם יצאה תורה לישראל, כפי שנאמר: "כי מציון תצא תורה", "יורו משפטיך ליעקב". עיין שם. ורבינו גרשום כתב, ששם יושבים סנהדרין, בלשכת הגזית, ומורין הוראות.

[955] עוד פירש רש"י, דהיינו הר סיני, שיצא ממנו מורא לאומות העולם במתן תורה. והתוספות כתבו, שזה ירושלים, שנקרא על שם אברהם שקראה "הר ה' יראה", וכבר ההי נקרא שלם, כדכתיב "ומלכי צדק מלך שלם". ונקרא "ירושלם" על שם יראה ועל שם שלם. עיין שם. אמנם ענין זה תמוה, הרי הר סיני בחוץ לארץ, ואילו הר המוריה - בארץ ישראל הוא ! עיין במהרש"א ובמהר"ץ חיות. ובמצפה איתן הביא, שבמדרש רבה מצינו: "ששה שמות נקראו לו: ה אלקים, הר בשן, הר גבנונים, הר המוריה, הר חורב, הר סיני". והקרן אורה כתב: והנכון בזה הוא גירסת הילקוט [שיר השירים]: מאי "הר המור". כי הר המור יכול להדרש היטב על הר סיני.

[956] אונקלוס מבאר באופן אחר, שנקרא "מוריה" על שם עבודת הקטורת, שיש בה מור נרד ושאר בשמים. עיין רש"י על התורה [בראשית כב ב, ד"ה ארץ המוריה]. ובפסיקתא רבתי [פרשה מ', ד"ה דבר אחר בחדש] מצינו עוד דעות רבות בענין זה: "המוריה" - אמר רבי שמואל, הארץ שמתוכה עתיד הקדוש ברוך הוא להורות על הרשעים שירדו לגיהנם וכו'. דבר אחר, ארץ המוריה, אמר רבי יהושע בן לוי: הארץ שהצדיקים מורים מתוכה, וגוזרים על הקדוש ברוך הוא - והוא עושה וכו'. דבר אחר, ארץ המוריה, אמר רבי יהודה בר פדייה: מוריה. אמר לו [אברהם לקב"ה]: להיכן הוא? אמר לו לארץ שאני מראה אותך. דבר אחר, מוריה, אמר לו: רבון העולמים ! וכי כשר אני להקריבו? כהן אני? שם כהן גדול יבוא ויקבלו ממני? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כשתגיע למקום, אני מקדשך, ועושה כהן אותך. מהו מוריה? תמורתו. על שם חליפיו. כמה דאת אמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו". דבר אחר, מהו המוריה? אמר רבי פנחס, בארץ שמרותו של עולם בתוכה וכו'. דבר אחר, מהו המוריה? אמר רבי שמעון בן יוחי: בארץ שהיתה מקושטת כנגד מזבח של מעלן או ירה יירה. דבר אחר, הארץ שקטורת הסמים קריבים בתוכה וכו'. עיין שם. ועיין עוד במדרש תנחומא בראשית [פרשת וירא].

[957] כך פירש רש"י. ותמה המהרש"א, וכי משום שהוא בעל קומה נשמעין דבריו יותר? וברש"י שברי"ף מצינו: יפה תואר, ופניו כפני אריה, ודבריו נשמעין. והמאירי פירש: אדם של צורה היינו אדם מסויים, ושעניינו מפורסם במעלה וחסידות, ודבריו נשמעין. והמהרש"א כתב, דהיינו שהוא חכם במילי דעלמא.

[958] כתב הגבורת ארי, שיש ארבע מדרגות בדבר: א) זקן והוא חכם. ב) חכם שאינו זקן. ג) זקן שאינו חכם. ד) אדם של צורה. ועיין שם שהאריך בענין טובא.

[959] ולמה באו - להכנעת הלב, להצטער על העבירות שעשו, ולשוב מדרכם הרעה. מהרש" א.

[960] כתב הרי"ף: יש לדקדק, מה שואלת הגמרא, הרי מפורש בפסוק מה עשו, שהתכסו שקים האדם והבהמה ! ועוד, היכן נרמז בפסוקים שאסרו הבהמות לחוד וכו'? וביאר, שהדקדוק הוא מזה שכתוב "ויאמינו אנשי נינוה, ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם". אם כן, מה הוסיף אחר כך מלך נינוה בהכרזתו: "ויתכסו שקים האדם והבהמה"? הרי כבר עשו זאת קודם לכן ! ואם ציוה רק לכסות הבהמות, למה הזכיר גם את האדם בהכרזתו? וזו שאלת הגמרא: מאי עבדי. עוד קשה, מה שייך לבישת שק גבי בהמה? בשלמא גבי אדם, שרגיל ללבוש בגדים נאים, הרי לבישת שק - סימן צער ואבלות היא. אבל גבי בהמה, שאינה מתלבשת כלל, מה נפקא מינה בלבישת שק? לכן פירשו את "ויתכסו שקים" כך: היות והכריז המלך: האדם והצאן והבקר אל יטעמו מאומה. ואותה הכרזה היתה גם על הוולדות של האדם והבהמה, היונקים משדי אימותם, נמצא, שאף שהאמהות לא יטעמו, מכל מקום הוולדות יונקים מאימותם ! לכן אמרו: ויתכסו שקים, היינו במקום היניקה, כדי שלא יניקו בניהם. וזהו שאסרו הבהמות לחוד והוולדות לחוד. והטעם להתאכזר על הוולדות שאין בהם דעת הוא, שמתוך כך יקראו אל אלקים, לומר, אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על אלו, ואתה ציויתנו: ורחמיו על כל מעשיו. ועיין עוד במהרש"א מה שכתב בזה.

[961] קשה, הרי דברים אלו נראים כחוצפה כלפי שמיא ! וביאר הבן יהוידע, שכך אמרו: כיון שהבהמות נוצרו עבור האדם, אם אין אתה מרחם עלינו לבטל הגזירה, אין אנו צריכים לרחם על אלו, כי מה צורך לנו בהם? והעץ יוסף מבאר, שעשו פעולה בעקירת הרחמים, כדי שבזה יתעורר בליבם הרחמים על הבהמות. וכל המרחם - ירוחם. עיין שם.

[962] עיין במהרש"א שהביא שרש"י על ספר יונה כתב, ש"ויקראו אל אלקים בחזקה" - היינו מה שהגמרא מזכירה לעיל, שאסרו הבהמות לחוד והוולדות לחוד. וכתב, שלפי זה ניחא טפי.

[963] לשון זו מצינו גם במסכת מגילה [כט א]: "רב ששת הוה יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אתיא שכינה - ולא נפק. אתו מלאכי השרת וקא מבעתו ליה. אמר לפניו: רבונו של עולם ! עלוב - ושאינו עלוב, מי נדחה מפני מי? אמר להו: שבקוהו".

[964] בפשטות הכוונה, שכך אמרו אנשי נינוה: אנו הרשעים והעלובים, ויש לדחות את ענין אלו שאינם עלובים - מפני עניינינו ! ועיין ברבינו גרשום שכתב: כלומר - דחה גזירתם מלפנינו. אבל הרא"מ כתב להיפך. שהעלוב היינו הקדוש ברוך הוא, הסובל עלבון מבני אדם שהיו עוברים על דבריו. ולפי זה, העלוב, שהוא החלש כביכול, נדחה מפני מי שאינו חלש. וכן הביא המהרש"א בשם העין יעקב [בחידושין], שהכוונה היא להיפך. והיינו, שהרי בכל דור ודור אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם כן, היאך יהיו נדחים מפני הרשעים. וזהו "בחזקה", מפני שהיא תשובה נצחת. עוד כתב שם, שעלוב היינו חצוף. והיינו, שהחצוף ועז הפנים - מתגבר על מי שאינו חצוף. וזהו שפירש רש"י: בחזקה, בכח וניצוח דין. אף שאינה טענת אמת. עיין שם.

[965] בירושלמי דרשו מקרא זה לגנאי, שרק מה שהיה בכפיהם החזירו. אבל מה שהיה בשידה תיבה ומגדל - לא החזירו.

[966] וזהו "אשר בכפיהם", שהיו מחזירים את הקורה שבנו בכף ידם. מהרש"א.

[967] המאירי ובעל הצרורות מבארים, שלמרות שתקנת חכמים היא שכאשר גזל מריש ובנאו בבירה - נותן רק את דמיו, עדיין זה נחשב חמס, כפי שמצינו במסכת בבא קמא [סב א]: גזלן לא יהיב דמי, חמסן יהיב דמי. אם כן, נמצא שיצא מתורת גזל, ועבר לתורת חמס ! והיות וכתוב באנשי נינוה "ומן החמס אשר בכפיהם", משמע שלא היה בידם אף עוון חמס, וזהו משום שהיו מקעקעים כל הבירה ומחזירים מריש לבעליו. וכן כתב בבן יהוידע.

[968] כתב השפת אמת, שנראה שלאחר שתקנו חכמים ששינוי החוזר [שינוי שיכול לחזור למצבו הראשון. כמו כאן בענין מריש, שאפשר לפרק את הבנין, ואז המריש יעמוד שוב בפני עצמו], קונה מטעם תקנת השבים, הרי זו תשובה שלימה אף אם לא מקעקע את הבירה, אלא מחזיר לנגזל את דמי המריש. אמנם מזה שהרי"ף מביא את דברי שמואל, משמע קצת שהרוצה לזכות בתשובה שלימה, צריך לקעקע הבנין, אם חבירו רוצה את המריש שלו בדווקא, ואינו מוכן לקבל דמים תמורתו. וסיים בצ"ע.

[969] כך כתב רש"י, שהענין מתייחס לעוון גזל. אבל הרמב"ם [הלכות תשובה פרק ב' הלכה ג'] כתב ענין זה גם על שאר עבירות שבין אדם למקום. שאם אינו חוזר בו, כגון שאינו גומר בליבו שלא יחזור על העבירה שוב, אין תשובתו תשובה.

[970] שיעור סאה לשיטת הגר"ח נאה: 8. 294 ליטר, ולשיטת החזון איש: 14. 3 ליטר. שיעור ארבעים סאה איפוא: לשיטת הגר"ח: 331. 8 ליטר בקירוב, ולשיטת החזון איש: 572 ליטר. אם כן, השיעור המינימלי של מקוה הוא לפחות כ 332 ליטר. אמנם נהגו להוסיף ולעשות בשיעור של לפחות כפליים.

[971] כך כתב רש"י. וכתב המהרש"א, שצריך לומר שהוא סובר ש"כפים" הוא מלשון עננים, כפי שמצינו במסכת יבמות [קה ב]. ורבינו חננאל הביא שבירושלמי מצינו: נשא לבבנו אל כפים אל א ל בשמים, נשוה לבבנו לכף ידינו. כשם שכף ידינו נקיה, כך ניקה ליבנו, ואחר כך - אל א ל בשמים. אמנם הפירוש הפשוט של הפסוק הוא כך: נשא לבבנו באמת להקדוש ברוך הוא, כאדם הרוחץ בנקיון כפיו, שמשליך מידיו כל טינוף [רש"י איכה ג מא]. והרש"ש ביאר, דהיינו שצריך לחזור מקלקולו ולהחזיר הגזילה בכפיו. ודורשים "כפים" מלשון כף יד, ואחר כך לשוב אל ה'. והמהרש"א כתב לבאר על פי מה שכתב רש"י על מגילת איכה, נשא לבבנו באמת לקדוש ברוך הוא, כאדם הרוחץ בנקיון כפיו, שמשליך מידיו כל טינוף, כי מודה ועוזב ירוחם, והמודה ואינו עוזב - כטובל ושרץ בידו.

[972] כתב האור זרוע [חלק א', הלכות שליח ציבור סימן קטז], שהיינו דווקא כשנתמלא זקנו, ודווקא באופן שהזקן והחכם אינם רגילים בתפילה, ובלבד שיש בו כל המידות שהגמרא מביאה כאן.

[973] כתב בשו"ת מהרש"ל [סימן כ'] שמדות אלו נצרכות רק בשליח צבור היורד לפני התיבה בתעניות, ולא בסתם ש"ץ קבוע. כפי שברור כי מה שצריך שתהא לו יגיעה בשדה היינו דווקא בתענית גשמים. וכתב שלכן לא הביא הרמב"ם ענין זה בהלכות תפילה, רק בהלכות תעניות.

[974] כתב הבן יהוידע, שלכן מכונה עניו "שפל ברך", כי עניו רואה עצמו רך הן בעניינים הנפשיים, והן בעניינים הגופניים. וזהו "ברך", ב' רך. שהוא רך בשני דברים. עיין שם.

למתבייש מאחרים, שאז בזיונו מרובה. וכיון שרוצים שראשי העדה יראו צער בעצמם, לכך אחרים מניחים להם את האפר. ושואלים: והיכא מנח להו [והיכן מניחים להם] את האפר? אמר רב יצחק: במקום הנחת תפילין של ראש. וראייה לדבר ממה שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר" (ישעיהו סא, ג), משמע שנתינת האפר צריכה להיות במקום נתינת הפאר, שכמקובל בידינו הוא כינוי לתפילין.

א "רחוב, תיבה, ושקים, אפר, אפר, קבורה, ומוריה" סימן לטעמי ההלכה הבאים. ושואלים לטעמי הדברים שעושים בתענית: למה יוצאין לרחוב? ר' חייא בר אבא אמר: לומר על ידי כך באופן סמלי: זעקנו בצנעא בבית הכנסת ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא ובכך תישמע ותתקבל זעקתנו.

ריש לקיש אמר: הסמל שבדבר הוא, שהם כאומרים: גלינו, תהא איפוא גלותינו מכפרת עלינו, ושואלים מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא [שגולה מבית כנסת אחד לבית כנסת אחר] שלטעמו של ריש לקיש, כיון שגלות היא זו — די בכך, ולטעמו של ר' חייא בר אבא אף שגלות היא זו, מכל מקום כיון שהיא בצינעה אין די בכך.

ולמה מוציאין את התיבה (ארון הקודש) לרחובה של עיר? אמר ר' יהושע בן לוי, לומר על ידי כך: כלי צנוע היה לנו, שתמיד נמצא בסתר, ונתבזה בעוונינו.

ולמה מתכסין בשקים? אמר ר' חייא בר אבא : לומר לך הרי אנו חשובין כבהמה, ששקים אלה עשויים משערה. ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה? אמר ר' יהודה בן פזי: כלומר, כאילו אנו אומרים בשם הקדוש ברוך הוא: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו). ריש לקיש אמר אותו רעיון מכתוב אחר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט) וכך כביכול משתפים את הקדוש ברוך הוא (שארון הקודש הוא סמל לנוכחותו) בצערם של ישראל. ומספרים: אמר ר' זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי [מתחילה כאשר הייתי רואה אותם, את החכמים שהם מניחים] אפר מקלה על גבי תיבה — מזדעזע לי כוליה גופאי [היה מזדעזע כל גופי] מחמת התרגשות.

ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד? פליגי בה [חלקו בכך] ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד [אחד] מהם אמר בטעם הדבר, שהוא כאילו היו אומרים: הרי אנו חשובין לפניך כאפר, וחד [ואחד] מהם אמר: כדי שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא אפרו של יצחק אבינו, ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי נתינת עפר סתם. שעפר סתם איננו מזכיר את קרבנו של יצחק, ורק מסמל התבטלות.

למה יוצאין ביום התענית לבית הקברות? פליגי בה [נחלקו בכך] ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד [אחד] מהם אמר, כי דבר זה בא לסמל: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד [ואחד] מהם אמר, שהולכים לבתי הקברות כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין הליכה אצל קברי גוים. שאם הכוונה להראות עצמם כמתים — די בכך, אבל אם רוצים שיבקשו עלינו רחמים — הולכים דווקא לקברי ישראל.

כיון שהבאנו דברים אלה שנחלקו בהם ר' לוי בר חמא ור' חנינא מביאים גם נושא אחר שנחלקו בו, מאי [מה] משמעות הר המוריה, מדוע נקרא כך? פליגי בה [חלקו בכך] ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד [אחד] מהם אמר: הר שיצא ממנו הוראה לישראל, שהרי היא מקום הסנהדרין, מורי כל ישראל ולכן נקרא "מוריה", מלשון מורה. וחד [ואחד] מהם אמר: הר שיצא ממנו מורא (אימה) לגוים, שכן באותו מקום נבחרו ישראל להקדוש ברוך הוא, ו"מוריה" מלשון מורא.

ב שנינו במשנה: הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אם יש שם זקן — אומר זקן, ואם לאו [לא] — אומר חכם, ואם לאו — אומר אדם של צורה, אדם העושה רושם בצורתו ובמראהו. ושואלים: כיון שהזקן קודם לחכם לענין זה, אטו [וכי] זקן דקאמרי [שאמרנו] בתחילה אף על גב דלאו [אף על פי שלא] חכם הוא ומעדיפים מלכתחילה כל אדם הזקן בשנים? אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדבר: אם יש שם זקן והוא גם חכם — אומר זקן והוא חכם, ואם לאו — שאין שם זקן חכם — אומר חכם גם אם הוא צעיר, ואם לאו, שאין שם חכם — אומר אדם של צורה.

ומה הוא אומר: אחינו, לא שק ותענית גורמים לכפרת עוונות והיפוך הדין לטובה, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים. שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם "וירא האלהים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג, י).

אגב הזכרת תשובת אנשי נינוה מביאים מה שנאמר בהם: "ויתכסו שקים האדם והבהמה" (יונה ג, ח), מאי הוו עבדי [מה היו עושים]? אסרא [אוסרים] את הבהמות האמהות לחוד ואת הוולדות לחוד, אמרו לפניו: רבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו — אין אנו מרחמים על אלו, ואם אין אנו ראויים לרחמים — בעלי החיים לפחות ראויים לרחמים.

נאמר עוד באנשי נינוה: "ויקראו אל אלהים בחזקה" (יונה ג, ח), ושואלים: מאי אמור [מה אמרו]? אלו דברים אמרו שאפשר לקרוא להם "בחזקה"? אמרו לפניו: רבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע — מי נדחה מפני מי? ודאי הצדיק מוותר לרשע, ואף אתה ראוי לך שתרחם עלינו.

נאמר: "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג, ח), מאי [מה פירוש] "ומן החמס אשר בכפיהם"? אמר שמואל: אפילו גזל אדם מריש (קורה) ובנאו בבירה (בבנין) — מקעקע (שובר, הורס) את כל הבירה כולה ומחזיר את המריש לבעליו, אף על פי שמתקנת חכמים אפשר להחזיר רק את תמורתו הכספית, אלא רצו לעשות תשובה שלימה ומעולה, שלא ישאר בידם שום דבר מן הגזל.

באותו ענין אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה, ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה — לאדם שתופס (שמחזיק) שרץ מת בידו, שהוא מטמא את הנוגע בו, שאפילו אם הוא טובל בכל מימות שבעולם — לא עלתה לו טבילה, שהרי הטומאה עדיין בידו היא. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה בלבד — מיד עלתה לו טבילה,

שנאמר: "ומודה ועזב ירחם" (משלי כח, יג), משמע שלא די להיות מודה, אלא צריך לעזוב את חטאו ומיד כשהוא עוזב — הרי הוא מרוחם. ואומר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא). כלומר, לא די לשאת את הכפיים בתפילה, אלא צריך גם לשאת את הלב ולחזור בתשובה.

ג שנינו במשנה: עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהיה לבו שלם בתפילה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם זקן וחכם — אין מורידין לפני התיבה את הגדול בחכמה דווקא, אלא אדם הרגיל בתפילה. (איזהו רגיל) בענין זה? ר' יהודה אומר: מטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם, ויש לו יגיעה בשדה ותחינתו לגשם תהיה בודאי מתוך כוונה גדולה, וביתו ריקם,

ופרקו נאה, ושפל ברך (עניו, המשפיל את עצמו), ומרוצה לעם שחביב על הבריות ורצוי להם, ויש לו נעימה (שבקי בנגינה), וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן. מובן שאדם שיש בו כל המעלות הללו איננו מצוי, ומסופר: ויהבו ביה רבנן עינייהו [ונתנו החכמים עיניהם] כאשר דיברו באדם כגון זה בר' יצחק בר אמי, שבו היו כל התכונות הטובות הללו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one who is humiliated by others. Accordingly, ashes are placed on the heads of the leaders of the community by others, to increase the appearance of their suffering. The Gemara asks: And where exactly are the ashes placed upon their heads? Rabbi Yitzḥak said: On the place of the phylacteries of the head, as it is stated: “To appoint to those who mourn in Zion, to give to them an ornament [pe’er] instead of ashes” (Isaiah 61:3). This verse likens the placement of ashes on one’s head to an ornament, and the term pe’er is traditionally interpreted as a reference to phylacteries.

§ The Gemara provides a mnemonic device for the forthcoming statements. Square; ark; and sackcloth; ashes; ashes; cemetery; and Moriah. The Gemara asks: Why do they go out to the square? Rabbi Ḥiyya bar Abba said: This is a symbolic action, as though to say: We cried out in private inside the synagogue and we were not answered. We will therefore disgrace ourselves in public, so that our prayers will be heard.

Reish Lakish said that the move into the square symbolizes exile, as though they are saying: We have been exiled; may our exile atone for us. The Gemara asks: What is the practical difference between these two explanations? The Gemara answers that the practical difference between them is in a case where they are exiled, i.e., they move, from one synagogue to another synagogue. According to the opinion of Reish Lakish, they have exiled themselves, and therefore this ceremony is adequate. Conversely, Rabbi Ḥiyya bar Abba maintains that as the ritual is performed in private, it is insufficient.

The Gemara asks another question concerning the meaning of the ritual. And why do they remove the ark to the city square? Rabbi Yehoshua ben Levi said: This is done as though to say: We had a modest vessel, which was always kept concealed, but it has been publicly exposed due to our transgressions.

The Gemara further asks: And why do they cover themselves in sackcloth? Rabbi Ḥiyya bar Abba said: This is as though to say: We are considered before You like animals, which are likewise covered with hide. And why do they place burnt ashes on top of the ark? Rabbi Yehuda ben Pazi said: This is as though to say in God’s name: “I will be with him in trouble” (Psalms 91:15). Reish Lakish said that the same idea can be derived from a different verse: “In all their affliction, He was afflicted” (Isaiah 63:9). By placing burnt ash on the ark, which is the symbol of the Divine Presence, it is as though God Himself joins the Jews in their pain. Rabbi Zeira said: At first, when I saw the Sages place burnt ashes upon the ark, my entire body trembled from the intensity of the event.

And why do they place ashes upon the head of each and every individual? Rabbi Levi bar Ḥama and Rabbi Ḥanina disagree with regard to this matter. One said that this is as though to say: We are considered like ashes before You. And one said that these ashes are placed in order to remind God of the ashes of our forefather Isaac, on our behalf. The Gemara asks: What is the practical difference between these two explanations? The Gemara answers that the practical difference between them is in a case where one placed ordinary earth upon the heads of the individuals instead of ashes. Although earth does symbolize self-nullification and may be used according to the first explanation, it has no connection to the sacrifice of Isaac, and therefore it does not satisfy the second explanation.

The Gemara further asks: And why do they go out to the cemetery on a fast day? Again, Rabbi Levi bar Ḥama and Rabbi Ḥanina disagree with regard to this matter. One said this is as though to say: We are like the dead before You. And one said that one goes out to the cemetery in order that the deceased will request mercy on our behalf. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers that the practical difference between them concerns graves of gentiles. If the purpose of going to graves is to say that they stand before God like the dead, graves of gentiles would suffice. However, if they go to the cemetery for the deceased to ask for mercy on their behalf, they should visit specifically Jewish graves.

§ Apropos disputes between Rabbi Levi bar Ḥama and Rabbi Ḥanina, the Gemara mentions another dispute between them. What is the meaning of the name Mount [Har] Moriah, the Temple Mount? Rabbi Levi bar Ḥama and Rabbi Ḥanina disagree with regard to this matter. One said that the name alludes to the Great Sanhedrin that convened there, as it is the mountain from which instruction [hora’a] went out to the Jewish people. And one said that it is the mountain from which fear [mora] went out to the nations of the world, as this place signifies God’s choice of the Jewish people.

§ The mishna taught: The eldest of the community says to them statements of reproof. The Sages taught in a baraita: If there is an elder, then the elder says the admonition, and if not, a Sage says the admonition. And if not, a person of imposing appearance says it. The Gemara asks: Is that to say that the elder of whom we spoke is preferred to a scholar simply by virtue of his age, even though he is not a scholar? Abaye said that this is what the mishna is saying: If there is an elder, and he is also a scholar, this elder scholar says the admonition. And if not, even a young scholar says the reproof. And if there is no scholar of any kind available, a person of imposing appearance says it.

What does he say? Our brothers, it is not sackcloth and fasting that cause atonement for our sins. Rather, repentance and good deeds will cause our atonement. This is as we find with regard to the people of Nineveh, that it is not stated about them: And God saw their sackcloth and their fasting. Rather, the verse states: “And God saw their deeds, that they had turned from their evil way” (Jonah 3:10).

§ Apropos the repentance of the inhabitants of Nineveh, the Gemara discusses their behavior further. The verse states: “But let them be covered with sackcloth, both man and beast” (Jonah 3:8). What did they do? They confined the female animals alone, and their young alone, in a different place. They then said before God: Master of the Universe, if You do not have mercy on us, we will not have mercy on these animals. Even if we are not worthy of Your mercy, these animals have not sinned.

It is further stated with regard to the people of Nineveh: “And let them cry mightily to God” (Jonah 3:8). The Gemara asks: What did they say that could be described as calling out “mightily”? The Gemara explains that they said before God: Master of the Universe, if there is a dispute between a submissive one and an intractable one, or between a righteous one and a wicked one, who must yield before whom? Certainly the righteous forgives the wicked. Likewise, You must have mercy on us.

The verse states: “And let them turn, every one from his evil way, and from the violence that is in their hands” (Jonah 3:8). What is the meaning of the phrase “and from the violence that is in their hands”? Shmuel said that the king of Nineveh proclaimed: Even if one stole a beam and built it into his building, he must tear down the entire building and return the beam to its owner. Although the Sages decreed that one need only pay financial compensation in a case of this kind, these people wanted to repent completely by removing any remnant of stolen property from their possession.

§ Similarly, Rav Adda bar Ahava said: A person who has a transgression in his hand, and he confesses but does not repent for his sin, to what is he comparable? To a person who holds in his hand a dead creeping animal, which renders one ritually impure by contact. As in this situation, even if he immerses in all the waters of the world, his immersion is ineffective for him, as long as the source of ritual impurity remains in his hand. However, if he has thrown the animal from his hand, once he has immersed in a ritual bath of forty se’a, the immersion is immediately effective for him.

As it is stated: “He who covers his transgressions shall not prosper, but whoever confesses and forsakes them shall obtain mercy” (Proverbs 28:13). That is, confession alone is futile, but one who also abandons his transgressions will receive mercy. And it states elsewhere: “Let us lift up our heart with our hands to God in Heaven” (Lamentations 3:41), which likewise indicates that it is not enough to lift one’s hands in prayer; rather, one must also raise his heart and return to God.

§ The mishna teaches: They stood for prayer, and the congregation appoints an elder. The Sages taught in a baraita: They stood for prayer, and even if there is a man there who is elderly and a scholar, they appoint to descend before the ark as prayer leader only a person who is accustomed to lead in prayer. Who is considered an accustomed prayer leader in this sense? Rabbi Yehuda says: One who has financially dependent children but he does not have the means to support them, and he has no choice but to toil in the field, and whose house is empty, and who will therefore pray for rain with great devotion.

Rabbi Yehuda continues with his depiction of the worthy prayer leader. And his youth was becoming, and he is humble and accepted by the people, as he is likable. And furthermore, he must be familiar with songs and his voice pleasant, and he is expert in reading the Torah, the Prophets, and the Writings, and he knows how to study midrash, halakha, and aggada. And finally, he must be expert in all of the blessings. Clearly, it is hard to find someone with all these qualities. And the Gemara relates that when this worthy person was described, those Sages present turned their eyes toward Rav Yitzḥak bar Ami, who possessed all of these virtues.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולמה אינו נותן הנשיא ואב ב"ד הן בעצמן על ראשיהם שהמתבייש מן אחרים גדול הוא מהמתבייש עצמו. כלומר בושה גדולה היא כדי שיכוין כל לבו והיכן מחית ליה לאפר זה בראשו במקום תפילין שנאמר לתת להם פאר תחת אפר:

יוצאין לרחובה כדי לשבר הצבור לבם. כלומר צעקנו בצנעא ולא ענינו נבזה עצמנו בפרהסיא ור"ל אמר שתחשב לנו גלות כי הגלות מכפרת עון.

ולמה מוציאין את התיבה לרחובה אריב"ל כלי צנוע היה לנו ונתבזה.

נתינת אפר על גבי התיבה משום שנאמר בכל צרתם לו צר ולמה מתכסים בשקים לומר כי נחשבנו כבהמה וכל אחד נותן אפר בראשו לומר הנה אנו כאפר (אולי יזכור) [וי"א להזכר] זכות אפרו של יצחק (ופעמים) [וטעם] שיוצאין לבית הקברות כלומר הרי אנו כמתים וי"א שיבקשו מתים עלינו רחמים מאי הר המוריה הר שיצא ממנו הוראה לישראל. וי"א שיצא ממנו מורא לאומות:

ירושלמי ונותנין אפר בראש נשיא. ר' אבהו ורבנן חד אמר חטא הנשיא הגדולה במקומה (כל ישראל נשאים) חטא הצבור נדחית הגדולה וחד אמר לפי שחטא הלמד והמלמד לפיכך יצאו ויתפרסמו על שם והוציא את הפר מחוץ למחנה שידעו הכל חטאתו של כ"ג:

נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים נשוה לבבנו לכף ידינו כשם שכף ידינו נקיה כך ניקה לבנו ואח"כ אל אל בשמים. ג' דברים מבטלין רוע גזרה תפלה תשובה צדקה. ושלשתן בפסוק אחד נאמרו [דה"ב ז'] ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני. ויתפללו זו תפלה. ויבקשו פני זו צדקה שנא' אני בצדק אחזה פניך. וישובו מדרכיהם הרעים זו תשובה. מה כתוב תמן ואני אשמע (מן) השמים ולמה יוצאין בין הקברות אם נתחייבנו רעב הרי אנו רעבים ומתענים. ואם נתחייבנו גלות הרי גלינו ממקום למקום. ואם נתחייבנו מיתה הרי אנו בבית הקברות כמתים וקרעו לבבכם ואל בגדיכם אם קרעתם לבבכם בתשובה אינכם קורעין בגדיכם על בניכם כי חנון ורחום הוא מאריך חמיה:

ת"ר אם יש שם זקן חכם אומר זקן חכם ואם לאו אומר אדם של צורה אחינו לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומע"ט גורמין שלא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה אפילו מי שגזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע הבירה כולה ומחזיר המריש לבעליו:

ת"ר אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו דומה למי שיש בידו שרץ שאפילו הוא טובל בכל מימות שבעולם אין טהרה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח זרקו כיון שטובל במ' סאה כו' שנאמר ומודה ועוזב ירוחם:

מתני' עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל:

ת"ר אע"פ שאמרו אם יש שם זקן חכם אין מורידין לפני התיבה אלא רגיל רבי יהודה אומר דל שיש לו טף ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם מעבירה ופרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו שפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במדרש בתלמוד בהלכות ובאגדות ובקי בכל הברכות כולן.

יהבי ביה רבנן עינייהו בר' יצחק בר אמי:

הרי אנו חשובין לפניו כבהמה שהרי לובשין שק שהן של שיער בהמה:

א"ב עפר סתם למ"ד הרי אנו חשובין לפניו כעפר בעפר סתם סגי למ"ד כדי שיזכור אפרו של יצחק מיבעי ליה אפר מקלה:

קברי כותים למ"ד הרי אנו חשובין כמתים ה"נ מצי למיפק לך לקברי אבות של גוים ומ"ד כדי שיבקשו עלינו רחמים איבעי להו למיפק לקברי ישראל:

מאי הר המוריה למה נקרא שמה הר המוריה*)נראה דחסר כאן איזה תיבות ואולי צ"ל דירושלים נקראת על שם שאברהם וכו' ועי' בתוס' כאן ד"ה הר: דאברהם קראו יראה ומלכי צדק קראו שלם ועשה הקב"ה פשרה ביניהם וקראו ירושלם:

הר המוריה שיצאה ממנו הוראה לישראל שכן יושבין סנהדרין בלשכת הגזית ומורין הוראות. דברי כיבושין דברים שאדם מכבש ללבו:

מי נדחה מפני מי כלומר דחה גזירתם מלפנינו:

מריש. קורה:

ועוזב שחוזר בו:

ורגיל להתפלל שצ"ל זכרונות ושופרות לפי שאין זכרונות ושופרות אלא בר"ה:

שפל ברך עניו:

ויש לו נעימה שיודע לבסם קולו:

גמ׳‎ הא דאמרי׳‎ למה מתכסי׳‎ בשקין ולמה יוצאין לבית הקברות לא מצינו ז׳‎ בשום מקום שאמר זה לא במשנה ולא בברייתא אלא שהם היו נוהגים כן וכבר כתבנו בפ״ק דר״ה כיוצא בו שהוא שאלה על המנהג ודבר פשוט הוא שאין יציאתם לבית הקברות להתפלל שם שאסור להתפלל בבית הקברות משום לועג לרש וכל שכן שאסור בקברי עובדי כוכבים ומזלות וברחוב הוא דמתפללין כדאי׳‎ במגלה בפרק בני העיר אלא להכניע לבם שהם חשובים כמתים או כדי שיבקשו המתי׳‎ עליהם רחמים היו יוצאין שם אחר שהתפללו.

מאי בינייהו איכא בינייהו קברי עובדי כוכבים ומזלות. פי׳‎ כל היכא דאיכא קברי ישראל הא עדיפא דאיכא תרתי ומאי דאיכא בינייהו היינו היכא דליכא קברי ישראל ואיכא קברי עובדי כוכבים ומזלות:

אפר זה היכן היו מניחים אותו במקום תפילין הוא שרמז לנו בנחמות לשום לאבילי ציון לתת להם פאר ר"ל תפלין תחת אפר:

למה יוצאים לרחוב לומר צעקנו בצנעה ולא נענינו נבזה עצמינו בפרהסיא ואולי יכנע לבבנו ביותר ותהא תשובתנו שלימה ולמה מוציאים שם את התיבה כדי להגדיל רעדה בלבבות לומר אוי לנו שכל צנוע ויקר נתבזה בעונינו:

ולמה נותנים אפר על גבי התיבה על שם בכל צרתם לו צר כלומר שהצרה מונעת השלימות ולא יפורסם אחדותו רק על יד האוהב הדבק כאמרם ז"ל כל זמן שעמלק קיים אין כסאו שלם ולמה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד כדי לזכור אפרו של יצחק:

מתוך מה שנאמר במשנה למדנו שמתכסים היו בשקים שהרי היה דורש להם לא אמר וירא אלהים את שקם וכו' למה היו עושים כן מפני שהשקים נעשים משער הבהמה לומר הרי אנו לפניך כבהמה ובתלמוד המערב אמרו למה תוקעים בקרנות לומר הרי אנו גועים לפניך כבהמה ונראה לי בפירושם שסרה השגחתך מעלינו בעונותינו ובא על דרך ותעשה אדם כדגי הים:

אע"פ שלא נתפרש במשנה ידוע היה להם שלבית הקברות היו יוצאים למה היו עושים כן להכניע לבבם לומר הרי אנו לפניך כמתים:

זקן שאמרנו במשנה שדורש להם דוקא זקן וחכם לא היה שם זקן חכם דורש להם חכם אפילו בחור אין שם חכם הדברים חוזרים מיהא לזקן אין שם לא זקן ולא חכם מעמידים אדם של צורה ר"ל אדם מסויים ושענינו מפורסם במעלה וחסידות ודבריו נשמעים ואומר להם לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים כענין האמור באנשי ננוה שנאמר בהם וישובו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם ודרשו בו שאפילו גזל אחד מריש ובנאו בבירה מקעקע את הבירה כלומר שלא היה פוטר עצמו בדמים מחשש חמס ועל הדרך שאמרו חמסן יהיב דמי אע"פ שמתקנת חכמים נאמר בכגון זה להפטר בדמים ומוכיחם ומרבה בדברים כחזקת ידו ומודיע להם שצריך להם להשיב חמסם ולהתחרט ולדאוג על מה שקדמם מן החטאים ולהתודות לשם עליהם ולגמור בלבבם גמר מוחלט שלא לשוב עוד לכך שהעובר עבירה ומתודה והוא חוזר לעשותה דומה למי שטובל מטומאתו ועדין השרץ בידו שאפילו טובל בכל טבילות שבעולם לא עלתה לו טבילה הדא היא דכתיב ומודה ועוזב ירוחם:

המשנה השניה עמדו בתפלה וכו' כונת המשנה לבאר תכונת התפלה המתחדשת ומי ראוי להתמנות עליה שליח צבור ואומר על זה עמדו בתפלה ר"ל אחר שדרש להם החכם ורכך את לבבם בדברי תוכחות היו עומדין מתוך אותן הדברים בתפלה ברחוב ויורדים לפני התיבה ר"ל שממנין לכך אדם הגון ופי' בגמ' שאם היה אותו זקן שדרש להם ראוי לכך הוא נעשה שליח צבור ואם לאו כגון שאינו רגיל או שאין קולו ערב ממנין אחר הגון לכך ומתנאיו שיהא זקן שלבו נשבר ורתיחת בחרות פרחה ממנו ורגיל להתפלל לשם הצבור שתהא תפלתו שגורה בפיו ויש לו בנים שמזונותיהן מוטלין עליו והוא לשון מיטפל האמור בגמ' מלשון טף שמתורגם טפלא וביתו ריקם שאין לו כדי פרנסתם כדי שיהא לבו שלם בתפלה שכל כיוצא בזה תפלתו יוצא מעצה עמוקה שבלבו ובגמרא פירשו עוד במדותיו שיהא רגיל לקרוא בתורה ובמקרא ונביאים וכתובים ובקי בעניני הברכות וכן שיהא ביתו ריקן מעבירה ושיהא פרקו נאה ר"ל שלא יצא עליו שם רע בילדותו ושיהיה שפל ברך ר"ל עניו ושפל רוח ולא בעל גאוה ושיהיה מרוצה לעם וקולו ערב ושתהא לו יגיעה בשדה ר"ל בעבודת האדמה שזה מכוין לבו יותר לתפלת גשמים ופי' בגמרא שאף בכל השנה צריך למנות אדם הגון אלא שמ"מ לעת כזאת אנו צריכים לדקדק בו ביותר ובמדרש אמרו עיר קטנה זו בית הכנסת ואנשים בה מעט זה צבור ובא אליה מלך גדול זה הקב"ה ומצא בה וכו' ומלט הוא את העיר מחכמתו זה שליח צבור:

מאי הר המורי' הר שיצאתה ממנו הוראה לישראל פי' המורה כי מציון תצא תורה זו לשכת הגזית שבה עמוד נביאים המוכיחים את ישראל. פי' הר המוריה הר סיני. ופי' קמא נ"ל עיקר דכתיב בד"ה ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו אשר הכין במקום דוד בגורן אורנן היבוסי אלמא מוכח כי הן המוריה היא ירושלים (ת"י גם מהרש"ק בח'י אגדות הצריך עיון על פי' א' מנח פסוק זה וע"ש) וי"ל הר הבית קורא הר המוריה או י"ל כל הר ירושלים קורא מוריה ובמקום שנעקד יצחק שם היה המזבח והוא שאמר אברהם אשר יאמר היום בהר ה' יראה שבהר הזה היו מתקבצים כל ישראל בג' רגלים דכתיב בהו ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך אבל ק"ק שהמקראות אינם מוכיחים כן דכתיב ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על א' הההרים אשר אומר אליך מוכיח שלא היה יושב שם וכל ההרים ששם נקר' ארץ המוריה וכתיב וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק ואילו היה הר הבית שבתוך ירושלים ידוע היה ועוד שאמר לנעריו שבו לכם פה עם החמור אנה הושיבם שהרי המוריה היה בתוך עיר ירושלים. ועוד שראה איל אחד נאחז בסבך וכי בתוך העי רהיה יער ומכל זה מוכח שלא הי העיר ויישוב שם ואין לומר שאח"כ נבנית ירושלים שם שהרי קודם זה המעשה כתיב ומלכי צדק מלך שלם ומתרגמינן מלכא דירושלים. וי"א שהר הבית שבתוך ירושלים לא הי' בתים בנוים בו אלא כמו יער הי השהיו צומחים בו אילנות שהרי אף בימי דוד גורן היה ולא הי' בחים בנוים בו וכל ההרים שסביבות ירושלים נקראים ארץ המוריה על שם ירושלים:

בפרש"י בד"ה למתבייש מאחרים דאיכא עגמת נפש טפי כו' עכ"ל כן הוא בנוסחאות בפי' רש"י שלפנינו [א] והוא מגומגם לכאורה דאם הוא עגמת נפש טפי שאר בני אדם דלא חשיבי למה לא יתביישו גם כן בנתינת אחרים ולשון הר"ן מדוקדק בזה שכתב דאיכא עגמת נפש פורתא כו' אבל סוף דבריו אינן מתישבין שכתב דשאר בני אדם סגי להו בנתינת עצמן דה"ל למימר ובעי נתינת עצמן וצ"ע:

בד"ה דחוגרות כו' ולמה מתכסין בשקין שהיו חוגרות שקין כדתניא בירושלמי כו' ובד"ה איכא דאמרי כו' צ"ל חד אמר הר שיצא הוראה כו':

בד"ה אדם של צורה כו' דבריו להמריך את הלב עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה במקום תפילין פי' לתת האפר כו' עכ"ל ובד"ה הר שיצאה כו' ה' יראה והעיר היה נקרא כבר שלם כו' עכ"ל כצ"ל:

פאר תחת אפר כו'. חושבניה דדין כחושבניה דדין והתפילין הם כתר תורה כמ"ש בקידושין פרק האומר וכאילו נפלה עטרת ראשינו במקום אפר וע"ד עמו אנכי בצרה וגו':

ולמה מוציאין את התיבה כו'. גם שדרך מתפללין לעמוד לפני התביה וכבר נתנו טעם למתפללין ברחוב כיון שיכולין להתפלל בלא תיבה לא היה להם להטריח ולהוציא לחוץ מיהו המ"ל טעמא דלעיל שתהא התיבה גם כן גולה ע"ש עמו אנכי בצרה וכדאמרינן בסמוך:

מתכסין בשקין כו' כבהמה כו'. פרש"י דמשער בהמה נינהו מנוצה כו' עכ"ל וקצת דחוק דמלבושי בגד נמי מצמר נינהי ויש לפרש כפשטיה שדרך לכסות הבהמה בשקין שהוא דבר שפל ואיך שיהיה יש לעיין אמאי דקדק כן אירושלמי כפרש"י ואי אמנהגא כפי' הר"ן לפרש הכא בתעניות למה מתכסין בשקין הא בכמה מקראות כתיב כה"ג וכן ק' לקמן שדקדק אמתני' למה אפר ולא דקדק כן אקרא דמרדכי וילבש שק ואפר וכתיב שק ואפר יצע לרבים ויש ליישב דכל הני שק דבמקרא מתפרשין שעל גופן היו לובשין אותם ומשום צערא דגופן וזה בנין אב לכולן וישם שק על בשרו משמע ממש על גופן אבל הכא בתעניות אמנהגא פריך דאין לובשין אותן על בשרן ממש אלא מתכסים בה מלבושיהן דליכא צערא דגופא ולמה מתכסין אלא לומר כו' וכן באפר דקרא דכתיב ואפר יצע וגו' היינו נמי משום צערא שהיו מתפלשין באפר אבל הכא דנותנין רק אפר מעט בראש דליכא צערא אלא הרי אנו חשובין לפניך כעפר דרך שפלות כמ"ש באברהם ואנכי עפר ואפר וגו':

עמו אנכי בצרה כו'. כמפורש במדרשות בכל הגליות שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם כו' ובמקום התיבה שבו התורה היא במקום הארון שהשכינה היה שרויה שם במקדש ור"ל דדריש ליה מבכל צרתם לו צר בא' כתיב לא צר ודריש ליה כאילו כתיב לו בו' כמפורש ס"פ כשם והפסוקים מפורשים בזה שאמר בכל צרתם בגליות שעברו עליהם הוא עמהם בגלות וכביכול אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין וע"כ מלאך פניו הושיעם ולא בעצמו אבל אמר דבגאולה עתידה דמאהבתו וחמלתו הוא בעצמו גאלם בגאולה גמורה ולא ע"י מלאך ורמז במלת הו"א שהם אותיות השם שיהיה שלם והכסא שלם ונוסף לזה אמר וינטלם וינשאם וגו' כי כבר בעוה"ז נשאם לאשה אבל לא (לעוה"ב) [לעולם] כמ"ש הן ישלח איש את אשתו וגו' אבל לעתיד לא ישלחם רק ינשאם לאשה לעולם א"ס ועי"ל בזה למ"ד ארוסה שגירשה מותר להחזירה ומשום דבעוה"ז לא היה לו להקב"ה דיבוק עם ישראל רק כארוסה בעלמא שנאמר וארשתיך לי באמונה ואף שגרשה מותר להחזירה אבל לעתיד וינשאם לעולם שיהיה לו דיבוק עם ישראל כנשואה ולא תהיה גרושה ממנו שלא יהיה מחזיר גרושתו משנשאת:

וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים כו'. והכי איתא במדרש שאבות מבקשים רחמים עלינו:

מאי הר המוריה פליגי כו'. בתורה כתיב ארץ המוריה אבל בד"ה כתיב כן הר המוריה ובקרא יש לפרש שנקרא ההר כן בשם זה ע"ש הארץ כדמשמע שקראו ארץ המוריה אבל כאן בנוסח התפלה לא היה לו לקראו בשם זה הר המוריה דמי יימר שהיה נענה בהר המוריה שהוא מקום המקדש ואימא הר אחר היה בארץ המוריה כמ"ש על אחד ההרים וגו' וקאמר דמאי הר המוריה שיצא ממנו הוראה כו' ע"ש העתיד וא"כ באברהם נמי לא קראו מוריה אלא ע"ש זה שהיה נענה בעקידת יצחק בהר זה שהוא מקום המקדש והתימה לפי' שני שפרש"י ותוספות שהר המוריה הוא הר סיני ובקרא מפורש לבנות בית ה' בהר המוריה:

אדם של צורה כו'. פרש"י בעל קומה שישמעו כו' עיין שם ובמ"ק פרק משקין פרש"י חכם ובשמעתין ליכא לפרושי הכי דהא קאמר אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה מיהו פירושו הכא בעל קומה דחוק וכי משום שהוא בעל קומה נשמעו דבריו ביותר ולפי מה שכתבנו במסכת נדרים הא דאמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם כו' דהיינו חכם במילי דעלמא הכי נמי יש לפרש כן הכא אומר חכם היינו חכם בתורה ואם לאו אומר אדם של צורה במילי דעלמא:

לא שק ותענית כו' אלא תשובה ומעשים טובים גורמים כו'. ושק ותענית לא באו אלא משום הכנעת הלב להצטער על עבירות שעשו ולשוב מדרכם הרעה:

ויתכסו בשקים האדם והבהמה מאי הוו עבדי אסרי כו' לא ידענא משמעו מהי קרא ובפרש"י בספר יונה הך דרשה דאסרו הבהמות כו' אם אי אתה מרחם עלינו כו' אקרא ויקראו אל האלהים בחזקה וניחא טפי:

צדיק ורשע מי נדחה מפני מי כו'. פרש"י הוי אומר צדיק מפני רשע עכ"ל ובע"י בשם חידושין פי' בהיפך דבכל דור ודור אי אפשר שלא יהא שם צדיק וא"כ האיך נדחין מפני הרשעים כו' והיינו בחזקה מפני שהיא תשובה נצחת עכ"ל:

אבל הא דקאמר עלוב ושאינו עלוב כו'. דעלוב היינו חצוף משמע כפרש"י גם לשון בחזקה לא משמע תשובה נצחת באמת אלא נציח בכח שאינו טענת אמת וכמו שפרש"י בפרק חלק גבי שלשה בעלילה באו כו' וכ"ה לשון הירושלמי מהו בחזקה חוצפא נצא לכשירא כ"ש לטובתו של עולם:

אפילו גזל מריש כו'. דהיינו בכפיהם שבנאו בכף יד בבירה ולקמן גבי נשא לבבנו אל כפים פרש"י צריך לישא הלב לשמים כו' ע"ש נראה שמפרש להמלשון עננים וכה"ג מתפרש בפ' מצות חליצה דהמתפלל צריך שיכון לבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אבל הדרש דלקמן אינו סובל פירושו ויותר נכון פירושו בספר איכה דלפי הדרש דלקמן נמי יהיה כפים מלשון כף ויד ממש וז"ל ומדרש רבותינו נשא לבבנו באמת להקב"ה כאדם הרוחץ בנקיון כפיו שמשליך מידיו כל טינוף כי מודה ועוזב ירוחם והמודה ואינו עוזב כטובל ושרץ בידו עכ"ל:

גמרא בכל צרתם לו צר. עי' רש"א בח"א שכ' דאיכא למ"ד ארוסה שגירשה מותר להחזירה. ובמחכ"ת שגה במאי דאיתא ביבמות (יא ב) לריב"כ המחזיר גרושתו מן האירוסין מותרת. אבל התם המכוון שנתארסה לשני כפרש"י שם וכדמוכח נמי שם (דף פח). ועי' בגיטין (דף פט) ובשו"ע אה"ע סי' מ"ו ס"ה. והא דכתיב ברה"פ כי יקח איש אשה ובעלה. הא דרשינן ליה להאי ובעלה בקדושין (ט ב) ע"ש. וכן אנכי תמה על מהרשד"ם שהביאו המל"מ בפ"י מהל' גירושין הכ"א שכ' דקרא דכי מצא בה ערות דבר בנשואה מיירי מדכתיב ובעלה ע"ש. ובזה נ"ל הא דפסיקא ליה להש"ס ביבמות (נט) דגרושה דכתיב גבי כ"ג איירי אף מן האירוסין הוא משום דעיקר דין גירושין כתיב בהאי פרשתא דכי יקח כו' דמיירי בארוסה לכן סתם גרושה וודאי קאי אהך. שוב מצאתי בספרי שם דדריש לאסור ארוסה שגירשה לחזור מלא יוכל כו' הראשון ע"ש בפי' ז"א. ובזה יהי' דברי מהרשד"ם מיושבין (גם מהל"י מנ"ל דהמל"מ) ובעיקר דברי הרש"א שבעוה"ז לא היה דבוק בהשי"ת עם ישראל רק כארוסה אבל לעתיד יהיה לו דבוק עמם כנשואה. כן מבואר להדיא במ"ר שמות ספט"ו ע"ש:

שם א"ב עפר סתם. נ"ל דר"ל היכא דליכא אפר מקלה דומיא דא"ב קברי נכרים דבסמוך. אבל אי איכא אפר כ"ע מודו דעדיף טפי דאלת"ה למאי נקיט במתניתין אפר מקלה וכ"נ מפרש"י במשנה ומהר"ן בגמרא:

רש"י ד"ה למתבייש מאחרים. עי' רש"א שהביא מהר"ן דאדרבה מתבייש מאחרים קיל. וקשה דבסנהדרין שם מוכח להדיא כפרש"י ע"ש:

רש"י ד"ה נשא לבבינו. עם הכפים צריך לישא הלב לשמים. מפרש כפים מלשון כף יד. ומש"כ לשמים הוא מסיפא דקרא אל אל בשמים והרש"א בח"א לא הבין כן ע"ש:

תד"ה אפר. דאילמלי כו'. כצ"ל ביו"ד בסוף:

גמ' מאי הר המוריה. נ"ב משום דתני ליה נמי במתני׳ קבעי ליה:

תוס׳ ד"ה אפר כו' מעצמות אדם כדי כו'. נ״ב אינו מוכרח שבשביל כך יצטרכו לאפר של עצמות אדם דוקא. שגם באפר של עצים יש זכרון לאפרו של יצחק. אדרבה משם ראיה שא״צ לאפי של עצם אדם שהרי יצחק לא נשרף אלא אפר של עצים שנשא לצורך עקידתו ונשרפו נעשו אפר. זהו שקרוי אפרו של יצחק. לכן באפר של שריפת עצים בעלמא יש זכירה זו. זה פשוט ברור ומוכרח שלא כדתו"ס שהם ודאי זרים מאד גם בלא"ה כמש״ל:

זָעַקְנוּ בְּצִנְעָא וְלֹא נַעֲנֵינוּ, נְבַזֶּה עַצְמֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא. קשה מאי בזיון איכא בזה שהם מבקשים רחמים בפרהסיא, ואם בעבור הנחת האפר דמניחין שם, הנה כשהיו בצנעא בבית הכנסת לא נתבזו שלא הניחו אפר? ועוד בפרושא אתמר על הזמנה ולא על האפר!
ונראה לי בס"ד כי בעת שישראל עושים סליחות ותחנונים על גשמים או על איזה צרה שלא תבא ואין נענים, הם מתבזים הרבה בעיני האומות כי אומרים איה המה דבריכם שאתם אומרים (דברים ד, ז) 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו'. ולכן אומרים בזינו עצמינו כצנועה בבית הכנסת שצעקנו ולא נענינו ובזה נתבזינו אצל בני האומות ששמעו בדבר הזה ועתה נבזה עצמינו בפרהסיא ברחוב העיר שהכל רואין אותנו בעיניהם ובודאי אחר כך ילעגו עלינו כאשר רואין שלא נענינו.

לוֹמַר, הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה. עיין פירוש רש"י ומה שהקשה עליו מהרש"א עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ביצה כה:) ישראל עזין באומות ועז בבהמה דקה ושור בבהמה גסה ואריה בחיות, ולפי זה לובשין שק מנוצה של עזים לומר אנחנו חשובין כבהמה בעלת שער זה שהוא העז שהוא בעל העזות כן אנחנו היינו עזים וקשי עורף שלא שבנו בתשובה עד עתה.
ולפי דברי מהרש"א לובשין השק מפני שהוא מלבוש בהמה, ונראה לי לכך אומרים 'חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה' כלומר נהיה חשובין כבהמה זו שאף על פי שאין לה זכות תרחם עליה. או כבהמה זו שזדונה נחשב שוגג. או על דרך אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' (תהלים לו, ז).

וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּבָה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי: כְּלוֹמַר: (תהלים צא, טו) "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". נראה לי בס"ד מלבד טעם הגמרא עושים בזה סימן טוב כי דיו לעולם שישתמש בחצי השם (עירובין יח:), וכתיב (תהלים קיח, ה) 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ' נמצא הרפואה של הצרה תהיה משם יָ־הּ ואם תניח אותיות תֵּיבָה על אותיות אֵפֶר לעשות מהם צירוף אחד יהיה הצרוף כך תְּרַפֵּא יָ־הּ כלומר בשם יָ־הּ תרפא לישראל.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר". נראה לי בס"ד מאי בינייהו, דרבי יהודה בן פזי דהביא הכתוב (תהלים צא, טו) 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה' סבירא ליה עושין כך דרך ודוי שהם אומרים ודוי על אשר גרמו צער כביכול לשכינה. וריש לקיש דהביא פסוק (ישעיה סג, ט) 'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר' סבירא ליה עושין כן לנחם לבבם כי תיבת לוֹ היא קרי וכתיב ודרשינן לתרווייהו והכי קאמר כיון ד'לוֹ צָר' על כן 'לֹא צָר' אינה נחשבת זו צרה כי ודאי סופה להתרפאות דאם אין אנחנו ראויין יעשה השי"ת בשביל צער השכינה!
ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים כז, יג) 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ'' פירוש משום לו ולא דקרי וכתיב האמור בפסוק 'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר' אזי הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ', דאם אין אנחנו ראויין יעשה בעבור שכינתו יתברך ואף על גב דתהלים קדים לישעיה, רוח הקודש מרמזת מבראשית על מה שנאמר באחרית כי הכל מסודר למעלה.
ונראה לפרש בס"ד הטעם דלא ניחא לריש לקיש בפסוק 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', משום דזה יש לומר על דרך שנאמר (בראשית כח, טו) 'וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' כלומר בעזרתך, וכן (רות ב, ד) הֳ' עִמָּכֶם, וכן (שופטים ו, יב) הֳ' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל, רוצה לומר כשהוא בצרה אנכי אהיה בעזרתו.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם דלא ניחא לריש לקיש בפסוק זה משום דאיירי בצדיק דכתיב (תהלים צא, יד) 'כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי' שאפשר צדיק גמור כזה דוקא מגיע צערו לשכינה כביכול ולכך מביא פסוק 'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר' דאיירי בסתם בני אדם.
ועוד נראה לי האי קרא עדיף ליה, דקאמר להדיא 'בְּכָל צָרָתָם' דקאי על כל צרה הן גדולה הן קטנה אבל קרא ד'עִמּוֹ אָנֹכִי' יש לפרשו דוקא על צרה גדולה של נפשות וכיוצא דלא אמר בזה כָל.

הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִים לְפָנֶיךָ כְּאֵפֶר. קשא לפי זה למה מביאין אפר ולא עפר? ונראה לי בס"ד מביאין אפר דהוא גרוע מעפר כי העפר יצלח למלאכה לעשות ממנו כלים העולים על שלחן מלכים ולבנות בו בנין גדול ומהודר כארמנות מלכים אך האפר לא יצלח למלאכות כאלו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו תירץ שמביאים אפר ולא עפר לעשות בזה סימן לטובה כי האפר יתהפך לפאר כי האדם אף על פי שחטא יעשה תשובה ויתהפך משם רשע לשם צדיק, עד כאן דבריו נר"ו.

מַאי 'הַר־הַמּוֹרִיָּה'?. הא דהביא דרשא דהר הכא, כדי לפרש טעם למה שיוצאין לקברי אומות העולם והיינו דדריש כאן 'הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מוֹרָא לַעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים' ובזה מובן הטעם שיוצאין לקברי אומות העולם ללמוד מוסר, ומה אלו שגם בחייהם היו נחשבים מתים כמו שהן עכשיו בקבר עם כל זה הופיעה עליהם קדושת ההר יראה בלבבם דלכך נקרא 'הַר־הַמּוֹרִיָּה' כל שכן ישראל שעמדו ממש על ההר וקבלו תורה עליו שראוי שיהיו צדיקים גמורים שיהיה על פניהם יראת שמים.
ומה שאמר הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ הוֹרָאָה לְיִשְׂרָאֵל, נראה לי בס"ד הוראה הוא 'אור ה"ה' כי הלוחות היו שנים, ובכל אחת כתיב חמש דברות, וזהו הוֹרָאָה 'אור ה"ה'.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מְרַחֵם עָלֵינוּ, אֵין אָנוּ מְרַחֲמִים עַל אֵלּוּ. קשא לפי פשוטם נראין אפקירותא! ונראה לי בס"ד הכונה כיון דבהמות נוצרו בעבור האדם ואם אין אתה מרחם עלינו לבטל הגזרה אין אנחנו צריכין לרחם על אלו כי אין צורך בהם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, יָכוֹל וְשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל, צַדִּיק וְרָשָׁע, מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי?. הטעם דנקטי שלשה חלוקות נראה לי בס"ד עָלוּב כנגד יונקי שדים דאין להם דעת עדיין להבחין בין טוב לרע ולכן עלובים הם בהשחתה זו דנשחתים עם הגדולים. וְאֵינוֹ יָכוֹל כנגד תינוקות שיש להם דעת להבחין בין טוב לרע אך הם בסוג אינו יכול דעדיין אין להם דעת שלם שלא גדלו. ואומרם חלקת צַדִּיק וְרָשָׁע כנגד הגדולים שדעתם שלמה.

מַאי (יונה ג, ח) "וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם"? אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִלּוּ גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בַּבִּירָה, מְקַעְקֵעַ אֶת הַבִּירָה כֻּלָּהּ, וּמַחֲזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו.. נראה לי בס"ד דאם גזל מריש ובנאו והוא נותן דמיו עדיין זה נקרא חמס יען דאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא סב.) גזל לא יהיב דמי, חמס יהיב דמי, ואם כן נמצא העון יצא מסוג גזל ונרשם בכפם בסוג חמס וכיון דאמר 'מִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם' שמע מינה דאפילו חמס לא נשאר אצלם והיינו כי היה מקעקע כל הבירה ומחזיר המריש עצמו.
ועוד נראה לי דריש 'כַּפֵּיהֶם' לשון כיפה, שאם הקורה בכיפה מקעקע הכיפה ומוציא את הקורה מתוכה ומחזירה.

אֵין שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם, אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. פירוש בעל דרך ארץ ומצויין במלבושיו ומהלכו ודיבורו. ולפי דברי מהרש"א שפירש חכם במילי דעלמא, נראה לי להכי קרי ליה 'בַּעַל צוּרָה' כי מילי דעלמא הם צורה ודמיון למילי דשמיא.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש רוצה לומר צדיק שיש לו צלם אלקים על פניו. אי נמי שיוכל להלביש דברים בתוך דברים, עד כאן דבריו נר"ו.

וּשְׁפַל בֶּרֶךְ. פירש רש"י עניו. ונראה לי לכך קראו וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, כי ברך רוצה לומר עניו שרואה עצמו רך הן בעניינים הנפשיים הן בעניינים הגופניים וזהו בֶּרֶךְ 'ב' רַךְ' שהוא רך בשתים. אך יש שהוא עניו מבחוץ ובלבו מתגאה בענוה שלו כאותו הכומר שהיה בזמן הרמב"ן ז"ל, לכך קראו 'שְׁפַל בֶּרֶךְ' שהוא שפל בחוץ ובפנים וזהו ב' רך.
ומה שאמר בֵּיתוֹ רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה, כי ידוע על בעל עבירות כתיב (חבקוק ב, יא) 'אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק' וכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית יא.) אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק' ולכן על זה שהוא צדיק שאין לו עבירות אמר 'בֵּיתוֹ רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה' רוצה לומר ריקם מן צעקות ועדיות של עבירה שאין אבני ביתו וקירותיו זועקין ומעידין עליו בעבירות ואין נשמע קולם מאחר שהוא נקי. גם אמר רֵיקָם, בהיפוך אתוון מִקִּיר.
ועוד נראה לי בֵּיתוֹ רוצה לומר גופו רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה כי העבירות רשומין על עצמות גופו של אדם כדכתיב (יחזקאל לב, כז) 'וַתְּהִי עֲו‍ֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם'.

וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּבָה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי: כְּלוֹמַר: (תהלים צא, טו) "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". והא דנותנין אפר ולא עפר פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כדי לעשות רמז לצרוף אותיות 'י־ה תרפא' כי מן אותיות 'תיבה ואפר' יהיה צירוף זה כלומר שם 'י־ה תרפא' חולי ויסורין של ישראל דכתיב מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ (תהלים קיח, ה) עיין שם.
ועתה נראה לי לפרש בס"ד לרמוז הצלת ישראל מן הצרה וישועתם תלויה בחבורם ותערובתם זה בזה דכתיב חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד, יז) ונרמז זה באפר כי האפר לבדו לא יצלח לבנין אך על ידי תערובת בסיד יהיה ממנו תועלת גדולה לבנין שיהיה בו בנין חזק מאד מה שאין כן העפר הוא לבדו יצלח לבנין ולכן מניחין אפר ולא עפר בעת צרה.
ועוד נראה לי בס"ד כי אפר בהפוך אתוואן פאר ותיבה בהפוך בת י־ה שישראל כשעושין רצונו של מקום הקב"ה קורא אותם בשם בת וזהו בת י־ה והיסורין הרמוזים באפר יתהפכו לפאר.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ, כִּי הֲוָה חֲזִינָא לְהוּ לְרַבָּנָן, דִּיהָבֵי אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּבָה, מִזְדַּעֲזֵעַ לִי כּוּלֵי גּוּפָאִי. באומרו מֵרֵישׁ משמע דלא הוה ליה הכי אחר כך וצריך להבין מה טעם יש לו בזה לבסוף?
ונראה לי בס"ד הכונה מֵרֵישׁ קודם שידעתי הטעם של נתינת האפר הייתי מזדעזע בזה על בזיון שנראה בזה למקום ספר תורה אך אחר ששמעתי הן כמו שאמר רבי יהודה בן פזי הן כמו שנאמר רבי שמעון בן לקיש לא הייתי מזעזע, והנה בודאי כשהיו מניחין אפר על התיבה היו מניחין עליה ספר תורה באותה שעה שהיו קורין בו וַיְחַל (שמות לב, יא) גם ברחובה של עיר ולכך כתב הרמב"ם ז"ל (רמב״ם הלכות תענית ד, א) שמניחין אפר על גבי התיבה ועל ספר תורה.
ובודאי לא היו מניחין האפר אלא על התיבה דוקא, אך באמצע עושין דופן קטן כדי לסמוך עליו הספר תורה כשפותחין לקרות בו ומניחין האפר על שטח התיבה שעומד עליה הספר תורה ועל גבי הדופן הזה שנסמך עליו הספר תורה, ולכן נחשב שהטילו האפר על הספר תורה כי הדופן הזה זקוף ועולה עד ראש הספר תורה ונמצא כאלו הניחו על הספר תורה ממש דאי אפשר שלא יפול מן האפר על הספר תורה וגם יהיה נדבק מן האפר בספר תורה בשוליו מחמת שמונח על האפר ששוטחין אותו על התיבה שמונח עליה.

יֵשׁ שָׁם זָקֵן, אוֹמֵר זָקֵן, וְאִם לָאו, אוֹמֵר חָכָם, וְאִם לָאו, אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. נראה לי בס"ד בוחרים בזקן והוא חכם לסימן טוב דאיתא בשער הכונות בדרוש הפורים הטעם דאמרו רז"ל (ירושלמי מגילה א, ד) בפורים כל הפושט ידו ליטול אותו היום נותנים לו מפני כי אותו היום יתגלה יסוד דחכמה ואור החכמה הוא הארה גדולה ולכן אין להקפיד אם אינו ראוי אלא כל הפושט נותנים לו עיין שם.
ולכך מביאים אדם שהוא חכם כי החכם אחוז באור החכמה ועל ידו יתגלה אור החכמה ואז הקב"ה ירחם על ישראל אף על פי שאין ראוים וכל הפושט ידו לקבל שפע הרחמים ינתן לו, וגם רוצים שיהיה אותו אדם זקן כי שורש הזקנה הוא ככתר ושם הוא רצון ועל פי הרצון ינתן השפע גם לאינו ראוי וכמו שנאמר טוֹב הֳ' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט) דאין טעם ברצון וכמו שאמרו המקובלים ז"ל ברמז מאמר 'לא בסבי טעמא' (שבת פט:) ואם אין זקן מביאין אדם של צורה נקרא בשם זה כי צורה בהפוך אתוון רוצה שהוא מבני אדם שהקב"ה רוצה בהם כדכתיב רוֹצֶה הֳ' אֶת יְרֵאָיו (תהלים קמז, יא).
ומה שאמר 'בֵּיתוֹ רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה' נראה לי בס"ד הכונה אין לו עונות במזיד אבל על שגגות אין קפידה בדבר זה דכתיב שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין (תהלים יט, יג), וההפרש בין זדון לשוגג הוא רק בכונה ומחשבה שהם בתוך גופו של אדם דהשוגג נקי מצד כונה ומחשבה שלא היו לו בעבירה אבל במעשה שבגלוי שוין המזיד והשוגג ולזה אמר בֵּיתוֹ שהוא תוכיות גופו רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה שאין לו מעשה עון במזיד שעשה בכונה ומחשבה של איסור עבירה.

גמרא כדי שיבקשו עלינו רחמים. עיין סוטה דף לד ע"ב תוס' ד"ה אבותי:

למתבייש מאחרים. דאיכא עגמת נפש טפי ומשום חשיבותם הם מתביישים מאחרים אבל שאר בני אדם דלא חשיבי לא מתביישי בנתינת אחרים וסגי להו בנתינת עצמן: פאר תחת אפר. ש''מ במקום תפילין דכתיב בהו (יחזקאל כד) פארך חבוש עליך ואמרינן (ברכות דף יא.) אלו תפילין ומתרגמינן נמי טוטפתך הויין עלך והיכא מניחין תפילין במקום שמוחו של תינוק רופף: בצינעא. בבית הכנסת: גלינו. שיצאנו מכניסתנו: גלותינו. תהא מכפרת עלינו: דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא אחריתא. גלות איכא פרהסיא ליכא: נתבזה בעוונינו. וידוי: [ולמה מתכסין]. חוגרות שקין תנינן בירושלמי שהיו חוגרות שקין ויוצאין לבית הקברות ותוקעין בקרנות ובעי ליה מיבעיא שקין למה ובית הקברות למה ותקיעת שופר למה: כבהמה. דמשער בהמה נינהו מנוצה של עזים: עפר סתם. שאינו אפר מקלה זכירת אפרו של יצחק ליכא סתם לא גרסינן אלא איכא בינייהו עפר: קברי עכו''ם. במקום שאין קברי ישראל לבקש רחמים אפי' על עצמן ליכא כל שכן עלינו: מאי הר המוריה וכו'. איידי דאיירי בפלוגתא דרבי לוי ור''ח תנא נמי הא פלוגתא מאי הר מוריה דאברהם קרא למקום העקידה הר יראה וכתיב (בראשית כב) אל ארץ המוריה: חד אמר הר שיצא הוראה. תורה לישראל כי מציון תצא תורה (ישעיה ב) יורו משפטיך ליעקב (דברים לג) ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל: מורא לעובדי כוכבים. ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם שמעתי לישנא אחרינא הר המוריה הר סיני מורא לעובדי כוכבים במתן תורה דכתיב (תהלים עו) ארץ יראה ושקטה: אע''ג דלאו חכם. אלא עם הארץ בתמיהה הא ודאי חכם עדיף: אם יש זקן והוא חכם. אומר זקן והוא חכם: אדם של צורה. בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו להמריך את הלב: מאי אמור. אנשי נינוה דכתיב בחזקה דמשמע בכח וניצוח דין: מי נדחה מפני מי. הוי אומר צדיק מפני רשע: אם אין אתה מרחם כו'. כלומר כשם שאתה אומר לרחם על אלו דכתיב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו כן תרחם עלינו: מריש. קורה: בירה. מגדל: שיש בידו עבירה. גזל: ואינו חוזר בו. לשלם את הגזל למה הוא דומה וכו': נשא לבבנו אל כפים. עם הכפים צריך לישא הלב לשמים כלומר שיחזור מקלקולו: מטופל ואין לו. יש לו טפלים ואין לו במה להתפרנס שלבו דואג עליו [והוא צריך לקרות מקירות לבו עליהן]: ויש לו יגיעה. שמתכוין יותר בתפלת הגשמים: ופרקו נאה. מפרש לקמן: ושפל ברך. עניו: ומרוצה לעם. נוח לבריות ומסכימין לתפלתו: נעימה. בסומי קלא שמושך הלב: ורגיל לקרות כו'. שיהו הפסוקים של תפלה סדורין בפיו:
במקום תפילין. פירוש לתת האפר במקום הפאר דאילו התפילין נקראו פאר כדכתיב לשום לאבילי ציון לתת להם פאר וגו': איכא בינייהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא. פירוש למ''ד משום גלות איכא ולמ''ד משים פרהסיא ליכא דהא בי כנישתא הוי כמו בצנעא: אפר מקלה. פירוש אותו אפר הוה מדבר הנשרף מעצמות אדם כדי לזכור עקידת יצחק דאלמלא שלא היה בא אלא כדי לומר שהרי אנו לפניך כאפר כמו כן מהני עפר סתם והיינו פירוש איכא בינייהו עפר סתם: יוצאין לבית הקברות. מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בט' באב שהרי ט''ב הוי תענית צבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים: הר שיצאה ממנו הוראה לישראל. י''מ דזה ירושלם שנקרא על שם אברהם שקראוהו הר ה' יראה (בראשית כב) והעיר היה נקרא כבר שלם כדכתיב (שם יד) ומלכי צדק מלך שלם ונקרא ירושלם על שם יראה ועל שם שלם לכך אין אנו נותנין יו''ד בירושלם בין למ''ד למ''ם על שם שלם וההר נקרא מוריה על שם תורה כדכתיב (ישעיה ב) כי מציון תצא תורה וכתיב (דברים לג) יורו משפטיך ליעקב והוא לשכת הגזית. המוריה זה סיני ונקרא מוריה על שם שממנו יצא מורא לעובדי כוכבים במתן תורה כדכתיב (תהלים עו) ארץ יראה ושקטה אי נמי רצה לומר דירושלם נקרא מוריה על שם שיש מורא לעובדי כוכבים על גדולתה ומתפחדים: אדם שיש לו צורה. פירוש בעל קומה כדי שישמעו דבריו ויקבלו ממנו להמריך הלב ופרקו נאה פירוש כשעמד על פרקו אפילו כשהיה בחור היה בלא שם רע:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד