תענית יז ע"א

דף יז - א

לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות  אלא בזמנים אלו:

א. בראש השנה, כפי שמצינו במסכת ראש השנה [טז א]: אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות [ושם בגמרא מתבאר טעם הדבר].

ב. ויום הכפורים שביובלות [בשנת היובל, שחלה אחת לחמישים שנה], כפי שמצינו במסכת ראש השנה [כו ב]: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות.

ג. ובשעת מלחמה. כפי שמצינו במקרא [במדבר י]: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם, והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם" ^[988].

שנינו במשנתנו: על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם כו'.

תנא: יש מחליפין את סדר הדברים. ומשייכים את חתימת "שומע צעקה" לברכת "מי שענה את אליהו בהר הכרמל",

ואת חתימת "שומע תפלה" - משייכים לברכת "מי שענה את שמואל במצפה".

שואלת הגמרא: בשלמא גבי שמואל, אפשר לסיים אף ב"שומע תפילה", כי כתיב ביה לשון תפלה, כפי שנאמר: "קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם", וכתיב ביה גם לשון צעקה, כפי שנאמר: "ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה" ^[989].

אלא גבי אליהו, הרי רק לשון תפלה כתיב, שנאמר: "ענני ה' ענני", שהוא לשון תפילה ובקשה. ואילו לשון צעקה לא כתיב! ואם כן, היאך אפשר לסיים את ברכת "מי שענה את אליהו" בלשון צעקה?

ומתרצת הגמרא: "ענני ה' ענני" - לשון צעקה היא ^[990].

שנינו במשנתנו: על הששית הוא אומר מי שענה את יונה כו' על השביעית הוא אומר מי שענה את דוד כו'.

ותמהה הגמרא: מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה [הרי בסדר הדורות, יונה היה אחרי דוד ושלמה ^[991]], מאי טעמא מקדים ליה ברישא [למה מקדימין להזכיר את יונה בששית, ורק בשביעית מזכירין את דוד ושלמה]? ^[992]

ומבארת הגמרא: הטעם שמזכירין את דוד ושלמה רק בסוף הברכות הוא, משום דבעי למיחתם [שרוצים לחתום] ולסיים את כל הברכות בחתימת "ברוך מרחם על הארץ". ומזכיר באותה ברכה את דוד ושלמה, שהם התפללו על ארץ ישראל ^[993].

תנא, משום סומכוס אמרו, שאין מסיימין "ברוך מרחם על הארץ", אלא "ברוך משפיל הרמים". והיינו, שעל ידי שמנע הקדוש ברוך הוא את הגשם, הכניע את ישראל לחזור בתשובה ^[994].

שנינו במשנתנו: שלש תעניות הראשונות אנשי משמר מתענין ולא משלימין כו'.

תנו רבנן: מפני מה אמרו שאנשי משמר מותרין לשתות יין רק בלילות, אבל לא בימים -

משום ששתויי יין אסורים בעבודה בבית המקדש. ואנו חוששין שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב שעובדים באותו יום, ויצטרכו לסיוע, ויבואו אנשי משמר ויסייעו להם. לכן, אף שאין אותו היום זמנם הקבוע של אנשי משמר, אסורין לשתות יין בימים. אבל בלילות מותרין, כיון שאז אין העבודה כבדה.

מפני מה אמרו שאנשי בית אב אינם מותרין לשתות יין, לא ביום ולא בלילה - מפני שהן עסוקין תמיד בעבודה. והיות ושתויי יין אסורין בעבודה, לכן אסור לאנשי בית אב לשתות יין כלל.

מכאן, מדברי משנתנו, שאף אנשי משמר, שאין זמן עבודתן באותו היום, אסורין לשתות יין, אמרו:

בזמן הזה ^[995], שאין בית המקדש קיים, כל כהן שמכיר ויודע איזוהי משמרתו ומשמרת בית אב שלו, כגון, שיודע שהוא שייך למשמרת יהויריב או יהוידע, ויודע באיזה יום ובאיזה שבוע היה קבוע זמן עבודתם, ויודע שבתי אבותיו קבועין שם, שלא נתחללו ונגואלו מן העבודה, אלא ראויין הן לעבוד במקדש ^[996], אסור לשתות יין כל אותו היום ^[997] שיודע שהוא הזמן הקבוע לעבודת בית אבותיו. שמא יבנה בית המקדש, ואז יהיה כהן זה צריך לעבוד ^[998].

ואילו בכהן שמכיר את משמרתו, באיזה שבוע הם עובדים, ואין מכיר משמרת בית אב שלו, ולכן אינו יודע איזה מימות השבוע הוא זמנו הקבוע, ויודע שבתי אבותיו קבועין שם, אסור לשתות יין כל אותה שבת [כל אותו שבוע, שהוא זמנו של המשמר שלו]. משום שכל יום מימות השבוע בספק הוא, שמא הוא זמנו של כהן זה.

ואילו כהן שאינו מכיר כלל משמרתו ומשמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועין שם, אסור לשתות יין כל השנה, כי בכל יום מימות השנה יש חשש שמא הוא היום הקבוע לבית אב שלו ^[999].

רבי אומר, אומר אני, שאם חוששין שמא יבנה בית המקדש, צריך להיות הדין שאסור כל כהן לשתות יין לעולם, אף אם הוא מכיר את משמרתו ומשמרת בית אב שלו, שנקבעו לו בעבר.

והטעם, כי יתכן שבעתיד ישתנה סדר המשמרות. ועוד, שיתכן שיעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת, ויהא כהן זה צריך לעבוד ^[1000].

אבל מה אעשה, שתקנתו של הכהן, שבגללה הוא מותר לשתות יין - היא קלקלתו.

ומהי אותה קלקלה, שמחמתה מותרין הכהנים לשתות יין -

שהרי כמה שנים שלא נבנה בית המקדש ^[1001].

ולכן מותרין לשתות יין, כי אין חוששין שמא יבנה, ויצטרכו לעבודתו ^[1002].

אמר אביי: כמאן שתו האידנא כהני חמרא [כמו מי, לפי איזו שיטה, שותין בזמננו הכהנים יין] -

כשיטת רבי ^[1003].

שנינו במשנתנו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.

מאי טעמא, למה אנשי משמר ואנשי מעמד אסור לספר ולכבס?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולין בשיער ארוך ובבגדים שאינם מכובסין.

שאם נתיר להם לספר ולכבס בימי משמרתן, לא יקפידו לעשות זאת קודם אותו זמן, אלא יסמכו על אחד מימי אותו שבוע של משמרתן.

אבל עתה, שהן אסורין לעשות זאת בימי משמרתן, יקפידו להקדים להסתפר ולכבס בשבוע שלפני כן, ויכנסו למשמרתם כשהם מסופרים ולבושים בבגדים נקיים.

תנו רבנן: מצוה שיהא המלך מסתפר בכל יום.

כהן גדול מסתפר מערב שבת - לערב שבת. כלומר, אחת לשבוע.

כהן הדיוט, מסתפר אחת לשלשים יום.

ועתה דנה הגמרא בביאור דברי הברייתא.

מלך מסתפר בכל יום - מאי טעמא [מה טעם הדבר]?

אמר רבי אבא בר זבדא: משום שאמר קרא: "מלך ביפיו תחזינה עיניך" ^[1004]. והיות והמלך צריך להתראות אל העם ביפיו, לכן עליו להסתפר בכל יום ^[1005].

כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת, מאי טעמא?

אמר רב שמואל בר יצחק: הואיל ומשמרות מתחדשות ובאות כל שבוע ושבוע [שהרי כל משמרת עובדת שבוע אחד בבית המקדש, ולאחר מכן באה אחרת ומחליפה אותה]. ומשמרה שלא ראתה את הכהן הגדול עד עתה, ובאה לראותו, הדבר נאה שתראהו ביפיו.

כהן הדיוט מסתפר אחת לשלשים יום - מנלן [מנין לנו דבר זה]?

אתיא [דבר זה בא ונלמד] בגזירה שוה "פרע - פרע" מנזיר, וכדלהלן:

כתיב הכא, גבי כהנים: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו" ^[1006] , הרי לנו לשון "פרע" בכהנים.

וכתיב התם, גבי נזיר: "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו", הרי לנו לשון "פרע" בנזיר.

מה להלן, בענין נזיר, הכוונה היא שצריך לשמור נזירותו ולגדל שער ראשו במשך שלשים יום,

אף כאן, גבי כהנים, מה שנאמר "ופרע לא ישלחו", היינו שלא יגדלו שער ראשם יותר משלשים יום.

ונזיר גופיה [עצמו], מנלן שזמן נזירותו שלשים יום הוא?

אמר רב מתנה: כי סתם נזירות - שלשים יום היא.

מנלן?

אמר קרא בענין נזיר: "קדש יהיה". והמילה "יהיה" בגימטריא תלתין הוי [שלושים היא]. משמע שצריך הנזיר לשמור על קדושתו שלושים יום.

אמר ליה רב פפא לאביי: ודלמא [ושמא] מה שנאמר גבי כהנים "ופרע לא ישלחו", הכי קאמר רחמנא [כך אמרה התורה]: לא לירבו כלל [שלא יגדלו הכהנים שערותיהם כלל] ^[1007], אלא יסתפרו בכל יום!

שכך היא משמעות הכתוב: "ופרע", דהיינו, שער של שלשים יום [כפי שמצינו בענין נזיר], "לא ישלחו", לא יגדלו. אלא יגלחו שערם כל יום.

אמר ליה אביי: אי הוה כתב [אילו היה כתוב] כך: "לא ישלחו פרע" - היה באמת משמע כדקאמרת [כפי שאמרת], שלא יגדלו שערם עד שיעור "פרע".

אבל השתא [עתה], דכתיב "ופרע לא ישלחו", כך היא משמעות הכתוב:

פרע, גידול שיער של עד שלשים יום - ליהוי [יהיה. מותר להם לגדל שערם כך]. שלוחי [לשלחו, לגדל אותו יותר] - הוא דלא לישלחו [זה לא יעשו], אלא יגלחוהו.

ומקשה הגמרא: אי הכי, אם כן, שלמדים דבר זה מן המקרא, אפילו האידנא [עתה, בזמן הזה] נמי [גם כן] יהיו הכהנים צריכין לגלח שערם כל שלשים יום!

ומבארת הגמרא: הטעם שאין דין זה נוהג בזמן הזה הוא, משום שהמקרא "ופרע לא ישלחו" - סמוך למקרא "ויין לא ישתו". ולכן דין איסור גידול שיער צריך להיות דומיא דשתויי יין [דומה לדין שתויי יין].

מה שתויי יין, דווקא בזמן ביאה לבית המקדש הוא דאסור, כפי שנאמר בספר יחזקאל: "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית", אבל שלא בזמן ביאה - שרי [מותר] לכהן לשתות יין,

אף הכא נמי [גם כאן, בענין גילוח], כך הוא הדין, שדווקא בזמן שבית המקדש קיים אסור לגדל שיער פרע. אבל עתה, שאין בית המקדש קיים, מותר.

ומקשה הגמרא: והתניא, רבי אומר, אומר אני: כהנים אסורים לשתות יין לעולם. אבל מה אעשה, שתקנתו של הכהן, שמחמתה מותר הוא לשתות יין - מחמת קלקלתו של בית המקדש היא. שהיות ועברו כמה שנים שלא נבנה בית המקדש, אין חוששין שמא יבנה, ויימצא הכהן שתוי יין.

על הששית מי שענה את יונה במעי הדגה על השביעית מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלים תנא יש שמחליפין צעקה לאליהו וחותמין בברכה החמישית ברוך שומע צעקה ובברכה רביעית שהיא מי שענה את שמואל חותמים ברוך שומע תפלה. ואסיקנא ענני ה' ענני דכתיב ביה באליהו לשון צעקה הוא. ואמאי חתים לדוד ושלמה בנו בסוף והלא אינהו קדימי ליונה משום דבעי למחתם ברוך מרחם על הארץ תנא סומכוס אומר בשביעית הוא אומר ברוך משפיל רמים:

מתני' שלש תעניות הראשונות אנשי משמר כו' פי' הכהנים היו חלוקים כ"ד חלקים משמש שבוע ומתחלף יוצא זה נכנס אחר ואותו החלק המשמש שבוע נקרא משמר וכל המשמר היו חולקין ז' חלקים כל אחד משמש יומו ויצא ונכנס אחר משמש למחר ונקרא חלק שהוא אחד משבעה במשמר בית אב. וכן הוא מפורש בתוספתא (דמכילתין) משמר שיש בו ד' בתי אבות או ז' בתי אבות או ח' או ט' משמר שיש בו ד' בתי אבות ג' מהן מקריבין כל אחד ב' ימים והרביעי מקריב יום אחד ומשמר שיש בו ח' בתי אבות כו'. משמר שיש בו ז' בתי אבות כל אחד משמר יומו והן כל אחד ואחד ועל זה הסדר שנו בחיצונה אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים שמא יזדמנו אותו היום זבחים הרבה ותכבד העבודה על אנשי (בתי דין) בית אב ויסייעו אותן אבל אנשי בית אב אסורין לשתות יין בין ביום בין בלילה מפני שהן תדירין בעבודה ויש באלו כ"ד משמרות שהפילו גורלות מי שעלה גורלו ביום ראשון נקבע במשמרתו להיות היא משמש ביום ראשון לעולם ומי שנקבע ביום שני כמוהו כגון שהיא משמרת יהויריב בתחלת ניסן בית אב פלוני באחד בשבת. בית אב פלוני בשני בשבת. וכן כולן לפיכך אמרו [המכיר] משמרתו באיזה חדש ובאיזה שבוע זמנו ובית אב שלו באיזה היום מן השבוע זמנו והוא מן הקבועים לעולם אסורין לשתות יין בו ביום מ"ט אמרינן שמא יבנה הבית ויהיה שתוי ואינו יכול לשמש בו ביום ומי שאינו מכיר בית אב שלו אבל מכיר באיזה שבוע זמן משמרתו אסור לשתות יין כל אותו שבוע ומי שאינו מכיר [לא] זה ולא זה אבל יודע שבתי אבותיו קבועין בעבודה אסור לשתות יין לעולם דבכל יום חיישינן שמא יומו הוא ר' אומר אומר אני כגון זה אסור לשתות יין לעולם אסור דרבנן וכדאמרין (אצל) [אבל] תקנתו קלקלתו זה השמועה כולה בסנהדרין בסוף פ' כ"ג פי' כיון שנתקלקלה בבית אב שלו הותר שאפילו אם יבנה הבית אינו משמש עד שישב ב"ד של כהונה ויקבעוהו באיזה יום ישמש לפיכך עכשיו מותר וכן כל כהן שאינו בר עבודה ביום ידוע מותר ועל זה אמר אביי כמאן שתי האידנא כהני חמרא כרבי מכלל רבנן סברי כשמעתייהו ואביי דהוא כהן מבני עלי לא הוה שתי חמרא דהא אמר רבא לדביתהו דאביי ידענא ביה בנחמני דלא הוה שתי חמרא (כתובות סה ע"א) ונהגו הכהנים לשתות יין עכשיו כרבי. הכהנים והלוים אנשי משמר וישראל אנשי מעמד בשבוע המשמשין בעבודה אסורין לספר ולכבס כדי שלא יכנסו במשמרתם מנוולים כיון שיודעין שאסורים (אף) [אז] מקדימין ומתקנים את עצמן ובחמישי מותרין לכבס ולספר מפני כבוד השבת:

אנשי משמר מתענין ולא משלימין מתענין הואיל ואין עצמן עוסקין בקרבנות ולא משלימין דכיון דמשמר שלהן עוסקין בקרבן היום יו"ט הוא להם לפיכך אין משלימין:

אנשי בית אב שמקריבין קרבן היום לא היו מתענין כלל הואיל ועוסקין בקרבן:

שלש שניות. שכבר תקפה הגזירה:

אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות הואיל ואין עוסקין בקרבן היום:

אנשי בית אב שעובדין היום לא ביום ולא בלילה הואיל דבלילות מקריבין נמי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב:

כל כהן שמכיר משמרתו ויודע מאיזה משמרה הוא ומשמרת בית אב שלו שיודע באיזה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועין שיודעין באיזה יום עובדין בית אב שלו:

אסור לשתות יין כל אותו היום אע"פ שאינו בירושלים אלא הואיל ויודע שהיום עובדין בית אב שלו ואסורין ביין הוא נמי אסור:

מכיר משמרתו שיודע מאיזה משמרה הוא ואינו מכיר משמרת בית אב שלו שאינו יודע מאיזה בית אב הוא:

ויודע שבתי אבותיו קבועין שיודע שמשמרה שלו קבועין ועובדין בשבת [זו] אבל אינו יודע באיזה יום עובד בית אב שלו אסור לשתות יין כל השבת דשמא היום עובד בית אב שלו:

ויודע שבתי אבותיו קבועין שיודע שבית אב שלו עובדין יום אחד בשנה שהרי כהנים הן^*)והיו עובדין עבודה בזמן שבהמ"ק היה קיים כצ"ל. ובית המקדש קיים רבי אומר אומר אני אם היה כהן בזמן ביהמ"ק קיים שאין מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו היה אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו כלומר חרבן ביהמ"ק שהיא קלקלתם תקנתם לשתות יין כרבי דאמר שתקנתו קלקלתו אבל חכמים אומרים אין מותרין לעולם כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולין שכשיודעין שאין יכולין לספר ולכבס במשמרתן מספרין ומכבסין קודם שיכנסו למשמרתם כשהן מנוולין הואיל ומשמרות מתחדשות שיראו אותו ביפיותו:

ראשם לא יגלחו פרע לא ישלחו ראשם לא יגלחו משמע לא יגלחו כל שעריהם לגמרי ופרע לא ישלחו משמע שלא יגדלו שעריהם:

ודילמא הכי אמרה רחמנא ופרע לא ישלחו דלא לירבו כלל אלא מסתפרין בכל יום:

פרע להביא שיגדילו שערם כל שהוא דהיינו לל' יום שלוחי לא ישלחו יותר מדאי:

אי הכי הואיל וילפת פרע פרע מנזיר אפילו האידנא נמי יהו אסורין בפרוע ראש נמי שהרי נזירות נוהג בזמן הזה:

דומיא דיין דהא איתקש פרוע ראש ליין דכתיב ויין לא ישתו כל כהן וגו' בזמן ביאה למקדש אסור דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד:

מכלל דרבנן אסרי בזמן הזה ביין ונימא דפרוע ראש בזמן הזה נמי אסור. תריץ מ"ט אסרי רבנן בזמה"ז מהרה יבנה ביהמ"ק וכו' אבל פרוע ראש לא אסרי:

מכאן אמרו כל כהן שהוא מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי דינין אבותיו קבועים אסור לשתות יין כל היום. פי׳‎ שיודע זמן משמרתו באי זו זמן ובאי זה יום בית אב שלו ויודע שהוא קבוע ליום ידוע שאינו משתנה אסור לשתות יין בזמן הזה כל אותו היום בלבד ובכלל זה ג״כ שיודע שאינו מן הכהנים הנטפלים שאינן קבועים אלא לכל זמן שיצטרכו להם שמא מהרה יבנה בית המקדש באותו יום ויצטרך לעבוד עבודה ושאר הימים מותר שהרי יודע משמרתו והוא שיודע שבתי אבותיו קבועים שאין משנין משמרותם משבוע לשבוע וגם שאינו מן הכהנים הנטפלים שאין להם קביעות.

אינו מכיר משמרתו ומשמר׳‎ בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועים שאסור לשתות יין כל השנה. פי׳‎ שהרי שאינו מכיר מאי זו משמרה הוא ומה שאמרנו בזה שבתי אבותיו קבועים לרבות׳‎ הוא שאע״פ שהיו קבועים כיון שאינו מכיר זמנן אסור כל השנה ויש שפי׳‎ שאותן כהנים שלא נתחלקו למשמרות ואינן קבועי׳‎ אלא נטפלים אינן אסורים לעולם שאין חיוב עבודה עליהם והיינו דקתני בכל חדא ויודע שבתי אבותיו קבועים ודוקא הוא שכל שיודע שאינן קבועים אלא מן הנטפלין מותר לעולם ואפי׳‎ מכיר בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועים והטעם לא מפני שיש להם לחוש שמא לא יהא כהן אחר מצוי ביום שאינו שלו ויצטרך לעבוד עבודה כדמפ׳‎ מורי נ״ר דהא ודאי חששא רחוקה היא אלא דקסבר דלעתיד לבא אין חילוק משמרות שעברו אלא כל הכהנים יהיו שוין בעבודה כמו שהיו ברגלים.

אבל מה אעש׳‎ שתקנתו קלקלתו פי׳‎ מורי נ״ר חרבן הבית שהוא קלקלתו לכל הדברים תקנתו לכל זה שאלו היה הבית קיים היה נוהג איסור יין ביום ובלילה ובמשמרה שלו ביום אבל עכשיו שחרב הבית ואין עבוד׳‎ אין לנו לאסרו מפני חשש שמהרה יבנה בית המקדש שזו גזרה שא״א לעמוד בה וחששא גדולה אלא שיהו כלן מותרים ביין נמצא שמרויחי׳‎ בענין זה בחרבן הבית שהיא קלקלתן והיינו דאמרי׳‎ בש״ס אמר אביי כמאן שתו כהנים חמרא האידנא כמאן כר׳‎ פי׳‎ שמתירים לכלם לגמרי מה שאין כן לת״ק שאוסר אותן אף בזמן הזה לפי הסדר דקתני רישא מהם כל השנה ומהם יום ידוע או שבת ידוע ולא עוד אלא שכלם יהיו אסורים לשתות יין כל השנה דת״ק שאין בהם מי שיכיר משמרתו ובית אב שלו והא ודאי מדברי אביי למדנו לת״ק איסור יין לכהנים בזמן הזה דאי לא הוה ס״ד שלא אמר ת״ק אלא בזמן שבית המקדש קיים ולכהן שהוא חוץ לירושלים והיכי דאמרי׳‎ בש״ס על הא דאביי מכלל דרבנן אסרי ואע״ג דרבי יחידאה הוא הלכתא כוותי׳‎ דהא דהני עבדי כוותיה ומאי דאקשיי בש״ס גבי גדל פרע בזמן זה דמייתי׳‎ הא מתני׳‎ דחמרא ומימרא דאביי ואמרי׳‎ מכלל דרבנן אסרים לאו למימרא דהלכתא כרבין ביין אלא ה״ק כיון שלמדנו מדברי אביי דרבנן אסרי בזמן הזה ביין שחוששי׳‎ לבנין בית המקדש כך אוסרים לגדל שער בזמן הזה מהאי חששא ואע״פ שעושין העולם כר׳‎ ביין ולא מחינן בהו מפני שא״א לעמוד בה והוא תקון נאה להם היה לנו למחות על ידם ולכוף אותן לעשות כדברי חכמים שלא לגדל פרע מל׳‎ יום ואילך.

שתיית יין שהוזכרה איסורה במשנה לכהנים לא נאמר אלא בשעת ביאה למקדש ר"ל שלא ליכנס אחר שתייתו למקדש עד שיהא שכרותו נפקע מכל וכל וכן גדול פרע כתבו גדולי המחברים שאין אזהרתו אלא שלא ליכנס עמו למקדש הא כל שאינו רוצה ליכנס אין קפידא בכך ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף שלא בזמן ביאה אסור להם לשלח פרע וזמן ביאה הנאמר כאן פי' בתוך משמרתם וכן בכהן גדול כתבו גדולי המחברים שמסתפר מערב שבת לערב שבת אף שלא בשעת ביאה למקדש וכן שלא לקרוע אף שלא בשעת ביאה ולא דברו כאן אלא בכהן הדיוט שאסורו בשעת ביאה לבד ומ"מ כל שחושש שמא יבהילוהו לבא ולעבוד צריך לו שיהא נזהר בכך מעתה כל שאינו מאותה משמרה העובדת באותה שבת שותה כמו שירצה ואם הוא מאותו משמר ולא מאותו בית אב שותה בלילה ואם הוא מן הבית אב אסור אף בלילה כמו שביארנו במשנה:

מעתה כהן היודע משמרתו ובית אב שלו ויודע שבית אב שלו קבוע לעבודת אותו היום אסור לשתות יין כל אותו היום שמא יצטרכו לו ויבהילוהו לבא היה יודע משמרתו ואינו יודע בית אב שלו אסור כל אותה שבת ואם אינו יודע אפילו משמרתו הדין נותן לאסרו לעולם אלא שקלקלת בלבולו מורה על פחיתותו ושאינו מאותם שדרכם לימנות ומותר לשתות יין לפי דרכך למדת על פירוש בריתא זו לפי שטה זו שעל זמן שבית המקדש קיים היא שנויה ואין גורסים בה ויודע שבתי אבותיו קבועים אלא בראשונה ר"ל בשמכיר בית אב שלו ויודע שאותו היום הוא שלהם ואם אתה גורסו במכיר משמרתו ולא בית אב שלו אתה מפרשו כשיודע שאותה שבת קבועה למשמרתו אבל באחרונה אי אתה גורסו בשום פנים ונראה לומר שזו היא שטת גדולי המחברים ומה שאמר כמאן שתו כהני חמרא האידנא שענינו על זמן חורבן וכמו שיתבאר למטה שמא יבנה בית המקדש וכו' פירושו לדעתי שמאחר שפוטר בשאינו מכיר משמרתו מתוך קלקלתו אחר שקלקלתו מוכחת עליו שלא יהא תכוף מצד חבריו להביאו לעבוד אף לאחר חורבן ואע"פ שהיה לנו לחוש לשמא יבנה קלקלת החורבן ושולטנות יד האויב עליו מתקנתו לשתיה ואין חוששים לתכיפת גאלה ואפילו באותו זמן שהיה סמוך לחורבן והם היו מקוים גאלתם כרגע ולא היו צריכים לבנין שהרי מקריבים אע"פ שאין בית והיה לנו לאסרה לכל כהן שמא יתחלפו המשמרות או יצטרכו כולם לחנוכת הבית או יהו שוות בו ברגלים אינו כן אלא קלקלת החורבן מתקנתו ומ"מ לנסחת הספרים שגורסים באחרונה ויודע שבתי אבותיו קבועין על כרחך אתה מפרש כל הבריתא בזמן חורבן ואתה מפרש ידיעת קביעות בתי אבותיו שיודע שהיה מאותם הראוים לעבודה ולא מאותם שנתגאלו מהכהנה או מהרבה כהנים שלא הוקבעו במשמרה ולשיטה זו אי אתה גורס ויודע שבתי אבותיו קבועין אלא באחרונה שהרי מכיון שאתה אומר בראשונות שמכיר בית אב שלו או משמרתו על כרחך יודע הוא שבתי אבותיו קבועים ואם אתה גורסו אתה מפרש שהוא שנוי בהם שלא לצורך וכמו שאומרים תמיד איידי דאצטריך למתנייה בסופא נקט ליה נמי ברישא ולשיטה זו אתה מפרשה דרך פסק שבדין היה שאף לאחר שגלו שיהא כהן המכיר משמרתו ויום בית אב שלו אסור לשתות יין ביום שהוא יודע בו שהיה מגיע לזמן עבודתו וא"ת שיאסר כל השבת שמא תכבד העבודה ויצטרך לסייע דייה לחששא רחוקה בפני עצמה ולא שנגלגל עליה חששא אחרת רחוקה שברחוקות ואם מכיר את משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו שיהא אסור כל אותה שבוע ואם אינו מכיר אפילו משמרתו ויודע שבתי אבותיו היו קבועים בחשבון המשמרות ולא היו מאותם שנתגאלו מן הכהנה או מהרבה כהנים שלא הוקבעו במשמרות שיהא אסור לשתות יין לעולם שמא יבנה מקדש מעט בפתע ויצטרכו להקריב מיד ולא ימצאו שתויי יין הא מ"מ כל שאינו יודע בזו אע"פ שהוא מוחזק בכהן מותר אף מן הדין שאין חוששים לכמה ספיקות הא כל שיודע שאבותיו הוקבעו במשמרות ואינו מכיר אף משמרתו אסור מן הדין אלא שמ"מ קלקלה שאנו רואין בחורבן הבית ושאין מהירות בנינו נראה לנו מתקנת אותם להיתר שתייה מ"מ גדול פרע אף מן הדין הם מותרים בו שאם יבנה בית המקדש מסתפרים לאלתר והם נכנסים:

מלך ראוי לו שיתהדר ביופי ולא יראה עצמו בשום נוול כדי שלא יקל מוראו כלל ומפני זה אמרו מלך מסתפר בכל יום כהן גדול מערב שבת לערב שבת כהן הדיוט אחת לל' יום ואנשי משמר מסתפרים לפני שבתם ומגדולי המחברים כתבו שמגלחים ורוחצים ומכבסים לפני שבתם ונראה שעל רחיצת הראש אמרו כן וכן נמצא בקצת חבוריהם:

מי שאמר הריני נזיר ולא פורט בו זמן הרי הוא נזיר מל' יום שסתם נזירות ל' יום ומ"מ אם אמר שבועה שלא אשתה יין אין לזה זמן כמו שיתבאר במקומו:

בפרש"י בד"ה ולא ידעינן כו' ופסוקי מלכיות זכרונות ושופרות כו' ובד"ה צעקה כו' ההיא צעקה דבתר פרשת ויקבצו כל ישראל כו' ובד"ה גבי אליהו כו' כתיב תפלה דכתיב ענני כו' כצ"ל:

בד"ה אסור לשתות יין כו' ותכבד העבודה כו' עכ"ל הוא מגומגם דלא שייך שמא תכבד העבודה אלא באנשי משמר אבל באנשי בית אב של יום זה מדינא אסורין ובין ביום ובין בלילה וק"ל:

שם בתוס' בד"ה לא לירבו כלל פי' כו' עד ל' יום אלא יגלח בכ"ט עכ"ל כצ"ל נ"ל ושוב מצאתי כן בתוס' בס"פ כ"ג ע"ש:

ותפלה לשמואל כו'. עיין פרש"י והוא דחוק דמנין לנו לומר דבמצפה היה הך דויחר לשמואל ויזעק וגו' דבפרשה אחרת כתיב רחוקה מפרשה דויקבצו כל ישראל המצפתה וגו' והתימה ממנו דהא בהך פרשה גופה דויקבצו כל ישראל המצפתה וגו' מפורש זעקה לשמואל דכתיב ויאמרו בני ישראל אל שמואל אל תחרש ממנו מזעק אל ה' וגו' וכתיב ויזעק שמואל אל ה' וגו' ואין לומר משום דלשון צעקה לא כתיב בהך פרשה אלא זעקה בז' הא בהך פרשה דנחמתי וגו' נמי כתיב לשון זעקה אלא ע"כ דזעקה היינו צעקה והיא היא ודו"ק:

מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה מ"ט מקדים כו': אליהו נמי בתר דוד ושלמה הוה ולא תקשי ליה מ"ט אקדמיה ולמ"ד דאליהו הוא פנחס ניחא דאקדמיה מקמיה דוד ושלמה ובהכי ניחא הא דפסיקא ליה תפלה לאליהו דכתיב גבי פנחס ויעמוד ויפלל ורש"י נדחק לפרש דענני ה' משמע ליה מלשון בקשה ותפלה מיהו בכמה מדרשים מוכח דלאו כהן הוה כמ"ש בכל זה התוס' פ' המקבל ויש ליישב דגבי אליהו ניחא ליה דרמז רמזו דאליהו יבא קודם משיח בן דוד:

רבי אמר אומר אני אסור כו' הוא שתקנתו קלקלתו כו'. פרש"י אפי' המכיר משמרתו כו' שמא ישתנה משמרות כו' אבל כו' שתקנתו קלקלתו דהוי כמה שנים שלא חזרו כו' עכ"ל והוא דוחק דעיקר טעמו חסר מן הספר ולולי פירושו נראה דלא פליג אלא בדלא מכיר כלל וה"ק שתקנתו להתיר לשתות לו יין הוא קלקלתו שלא ידע ומכיר משמרתו ובית אב שלו כלל ושמא אינו כהן כלל דהשתא לשמא הוא כהן ולשמא יבנה לא חיישינן אבל במכיר חיישינן לשמא יבנה וכן מצינו בעולי בבל אשר לא התייחשו נגאלו מן הכהונה ודו"ק:

גמרא ת"ר מפני מה אמרו אנשי משמר כו' שמא תכבד כו'. בגבו"א לקמי' בד"ה אסור כו' כל אותו היום הב' משמע דפשוט אצלו דיותר מרביעית אסורין אף בלילות. וכוונתו נראה משום דאמרי' לקמן דביותר מרביעית כש"כ ששינה משכרתו וא"כ לא יהיו יכולים לסייע למחרת ביום. והוא תימה דלפ"ז לא יהיה החילוק בין ימים ללילות אלא ברביעית מצומצמת. ובאמת הא דאמרי' דביותר מרביעית לא מהני שינה היינו כל שהוא אבל הרבה מפיגה כמש"כ הכ"מ בפ"א מהל' באהמ"ק ה"ה וכאשר יעיד ג"כ הנסיון. ולשון הרמב"ם שם אלא ישהה כו' ע"ש. וחשש דשמא תכבד אינו אלא משום קרבנות יחידים שמא ירבו להביא וז"א אלא לאחר תמיד של שחר ויש די שהות:

שם כל כהן שמכיר כו' אסור כו' כל אותו היום. מה שהקשה הגבו"א דליתסר נמי כל השבת בימים שמא תכבד כו' ע"ש. נ"ל דלק"מ דז"א אלא משום קרבנות יחידים כמש"כ בסמוך. והתוס' כתבו לקמן דחשש שמא יבנה אינו אלא משום קרבנות צבור שדוחין אה"ט:

שם רבי אומר כו' שתקנתו קלקלתו. עי' רש"א בח"א שכתב ולולי פרש"י נראה דל"פ רבי אלא בדלא מכיר כו' ע"ש. בעיקר פירושו נעלם ממנו שכבר קדמו הרמב"ם בפ"א מהל' באהמ"ק ה"ז ע"ש. אבל מש"כ דטעמא שמא אינו כהן לא מחוור דהא מיירי ביודע שב"א קבועין שם לפי הגירסא שלפנינו וגי' רש"י. והרמב"ם שם כתב טעם אחר. ובכ"מ שם נראה דיש השמטה וכצ"ל ובמכיר משמרתו ואינו מכיר משמרת ב"א שלו וכן באינו מכיר כו' אינו גורס כו': ונל"פ ע"ד הרש"א דרבי לא קאי רק על מי שאינו יודע שבתי אבותיו קבועין שם וכולה רבי היא (כה"ג מפרש הש"ס בכ"מ) ולכן א"ש מה שמדייק לקמן מאביי מכלל דרבנן אסרי ולא מייתי מרישא דברייתא להדיא ורש"י נדחק בזה:

רש"י ד"ה ובשעת מלחמה. ול"י מנא איתפריש כו'. עי' בר"ן. ומה שהוסיף רש"י מלכיות צ"ע מנ"ל הא דלא הוזכרו לא במשנה ולא כאן בדברי הגמרא וע"כ לא אמרינן להו אלא בר"ה וביובל:

רש"י ד"ה המכיר משמרתו. מיהויריב. כצ"ל ברי"ש וכן לקמן בסמוך:

רש"י ד"ה קבועין. שלא נתחלל ב"א שלו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה רבי אומר (בסופו). ולשמא יבנה ל"ח. (עי' עירובין מג ב) בתד"ה ואסור. ולהגבו"א אישתמיט התוס' הזה. אך מש"כ התוס' שם דאפשר דישן מעט. תימה דהא אמרינן לקמן דביותר מרביעית לא מהני:

רש"י ד"ה ומשמרות מתחדשות. ומשמרה שלא ראתו עד עכשיו ובאה כו'. כצ"ל:

תד"ה ויודע. דיין שבתוך הסעודה אינו משכר. הוא ירושלמי הביאו הרשב"ם בפסחים (קיז ב) במשנה וע"ש ובהגר"א באו"ח סי' תע"ג סק"ח:

גמ׳ "במכיר" משמרתו. צ"ל מכיר (וכ׳׳ה ברש"י):

מֶלֶךְ מִסְתַּפֵּר בְּכָל יוֹם, כֹּהֵן גָּדוֹל, מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. כֹּהֵן הֶדְיוֹט, אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. נראה לי בס"ד הטעם כי ידוע התספורת היא כדי להעביר כוחות הדינין ולכן המלך שכל ישראל תלויים בו צריך להעביר כוחות הדינים בכל יום, רמז לדבר (מלכים א' ח, נט) 'לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ'.
אך כהן גדול שאין תלויים בו כמו המלך יסתפר בכל ערב שבת, וכהן הדיוט בכל חודש דאינו דומה בענין זה לכהן גדול שיש לו יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים שכל ישראל תלויים בו.

אסור לשתות יין כל אותו היום וטעמא כדמסיק משום מהרה יבנה בית המקדש וקשה לי אמאי אסור כל היום משום הכי הא תנן בפרק ד' דמנחות (דף מ"ט) אין מחנכין את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר והא תמיד של שחר אינו קרב אלא לרבי יהודה עד ארבע שעות ולרבנן עד חצות ותו לא כדאמרינן ריש פרק ד' דברכות (דף כ"ו) וא"כ לר"י לאחר ד' שעות ביום ולרבנן לאחר חצות היום יהא מותרין כהנים לשתות יין בזמן הזה דהא אפילו יבנה בית המקדש בו ביום לאחר זמן הקרבת תמיד של שחר בטלה עבודה ביום זה לגמרי דאי אפשר להקריב בו ביום שום קרבן ע"ג המזבח כיון דעדיין לא נתחנך בתמיד של שחר ויש לומר דס"ל כמאן דאמר התם דמחנכין את מזבח הזהב בקטורת של בין הערבים ואכתי איכא למיחש שמא יבנה ויקטירו קטורת אי נמי משום מנורה דאמר התם מחנכין אותה בז' נירותיה בין הערבים ודברי הכל היא:

אסור לשתות יין כל אותו היום קשה לי אמאי כל אותו היום ותו לא דהא אע"פ שמכיר בית אב שלו יהא אסור כל אותו שבת בזמן הזה כמו שבזמן שבית המקדש קיים דאסורין אנשי בית אב כל השבת של משמרתן משום חששא דשמא תכבד העבודה וכי תימא דתרי חששי לא חיישינן לשמא יבנה ושמא תכבד ליתא דהא בסיפא באינו מכיר משמרתו ובית אב שלו אסור לעולם אלמא חיישינן לתרי חששי לשמא יבנה ולשמא בית אב שלו היום הכי נמי ניחוש אע"ג דהוה ליה תרי חששי וכי תימא אין הכי נמי דבמכיר בית אב שלו בזמן הזה אסור לשתות ביום כל אותו שבת כמו בזמן הבית משום תכבד ואינו מותר אלא בלילות והא איכא בין מכיר בית אב שלו לאינו מכיר אלא משמרתו דבמכיר יום בית אב שלו קתני אסור כל אותו היום שלו אפילו בלילה והיינו דקתני כל לרבויי לילה אבל כל השבוע של משמרתו בר מאותו היום של בית אב שלו ביום אסור משום שמא תכבד כמו בזמן הבית אבל בלילות שרי אבל באינו מכיר אלא משמרתו ולא בית אב שלו לילות נמי אסור דכל השבוע איכא לספוקי דילמא היום בית אב שלו ואנשי בית אב בלילה נמי אסורים ליתא דבזמן הזה אפילו במכיר בית אב שלו אפילו הכי מותר באותו לילה דהא טעמא דבית אב אסורים בליל בית אב שלהם משום אימורין שניתותרו מקרבנות יום העבר שמקטירין כל הלילה והאי טעמא לא שייך אלא בזמן הבית אבל בזמן הזה אפילו יבנה בית המקדש בזו הלילה כיון דלא נבנה עדיין ביום העבר אין כאן מה להקריב בליל זה ומהשתא בע"כ הא דתני במכיר בית אב שלו דאסור כל אותו היום היינו ביום ממש ולא בלילה מכלל דשאר ימי המשמר ביום נמי מותר והדרא קושיתי לדוכתא:

מיהו בהא יש לומר דבמכיר בית אב שלו אפי' בלילה בזמן הזה אע"ג דליכא הקטרת אימורין של יום העבר אפילו הכי אסור משום סידור המערכות ושני גיזרי עצים כדפרישית בסמוך דמהאי טעמא אסורין בית אב בליל שבת ויו"ט. מכל מקום אכתי קשה דבעל כרחך הא דבזמן הזה אסורים ביין אפילו ביום בית אב שלו אינו אלא ביותר מרביעית דאילו ברביעית מצומצם ליכא למיתסריה למאי דמפרש לקמן דהכי נמי הא דלא גזרו בזמן הזה על פרועי ראש שמא יבנה הבית משום דאפשר דמסתפר ועייל אבל יין אע"ג דאית ליה תקנתא בשינה כל שהוא הני מילי בשתה רביעית אבל יותר מרביעית כל שכן שינה משכרתו וא"כ רביעית כיון דאית ליה תקנתא בשינה כל שהוא בעל כרחך לא גזרו בזמן הזה כמו דלא גזרו על פרועי ראש מהאי טעמא וכי גזרו ביותר מרביעית דלית ליה תקנתא בשינה כל שהוא ואין נפקותא בזמן הזה בין יום בית אב שלו לכל אותו שבת של משמרתו דבכדי רביעית אפילו ביום בית אב שלו שרי דהא יש לו תקנה בשינה כל שהוא ואי ביותר אפילו בלילה אסור אפילו בכל אותו שבת של משמרתו משום תכבד כיון דלית ליה תקנה בשינה כל שהוא וכיון שבזמן הבית אסור מהאי טעמא בכל הלילות של משמרתו ליתסר נמי בזמןהזה אפילו במכיר בית אב שלו כל לילות של אותו שבת משום שמא יבנה ושמא תכבד דביותר אין לחלק בין ימים לילות של כל אותו שבת של משמרתו אפילו שלא יום בית אב שלו והא ליכא למימר דלעולם בזמן הזה ביום בית אב שלו ברביעית נמי אסור אע"ג דאית ליה תקנתא בשינה דגזרינן רביעית אטו יותר מרביעית דלית ליה תקנה בשינה כל שהוא ולא דמי לגדול פרוע דאית ליה תקנתא לעולם דמסתפר ועייל וליכא למיגזר מידי. הא ליתא דא"כ אנשי משמר דמותרין בלילות ברביעית אבל לא ביותר מרביעית נגזור נמי רביעית אטו יותר מרביעית אלא ודאי הא לאו מילתא היא:

וי"ל לרבנן לתרי חששי לא חיישינן משום הכי במכיר בית אב שלו מותר שאר לילות משמרתו חוץ מליל בית אב שלו ביין ולשמא יבנה ושמא תכבד דהוה ליה תרי חששי לא חיישינן אבל באינו מכיר משמרתו ולא בית אב אסור לעולם ולא הוה ליה תרי חששא אלא חדא שמא יבנה היום שמא לא אבל שמא אין היום בית אב שלו אין זה ספק גמור דא"כ נימא הכי לעולם וא"כ אתה מתירו לשתות ביום בית אב שלו בודאי דהא יום אחד הוא ודאי יום בית אב שלו דהא אי אפשר לך לברר איזה יום מן הימים לאסרו בו ביום ולהתירו בשאר כל הימים דמה יום מימים ובע"כ או תאסרו כל הימים או תתירו כל הימים וכיון דבע"כ אי אפשר לך להתירו כל הימים דאם כן שותה ביום בית אב ודאי שלו דליכא אלא הדא חששא דשמא יבנה בע"כ צריך לאסרו כל הימים משום יום בית אב ודאי שלו. והאי טעמא נמי במכיר משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו דאסור כל אותו שבת מספיקא דאם אתה מתירו הא שותה ביום בית אב שלו בודאי מה שאין כן במכיר משמרתו ובית אב שלו דבו ביום של בית אב הרי הוא אסור אין לאסור כל אותו שבת משום שמא יבנה ושמא תכבד דהוה ליה תרי חששי לגמרי וכולי האי לא חיישינן מיהו רבי דאמר אסור לשתות יין לעולם לדידיה ב' חששי נמי חייש לשמא יבנה ושמא ישתנו סדר המשמרות או שמא יעבדו כולן לחנוכת הבית וכדפירש רש"י ואפשר לומר אליבא דרבנן דרבי הא דחששא לשמא יבנה היינו טעמא נמי משום דהא ודאי הבית עתיד להבנות ואם יתמהמה חכה לו:

עוד יש לומר דהאי טעמא דבמכיר בית אב שלו דמותר כל אותו שבת ולא חיישינן לתרתי ובמכיר משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו אסור כל אותו שבת וחיישינן לתרתי משום דהני תרתי ספיקי במכיר בית אב שלו אלימא טובא וכל אחד מהן לחוד אלים וכדי להתירו ביין דאם לא יבנה הבית היום בודאי ראוי להתירו ביין אפילו ביום בית אב שלו ואי משום דבית אב שלו היום לית לן בה כיון שאין בית בנוי באותו שבת ואפי' תימא שיבנה הבית מכל מקום באותו שבת שלא ביום בית אב אכתי אין ראוי לאסרו אי לא יכבד העבודה על בית אב של היום לפיכך לא חיישינן לה אבל במכיר משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו נהי דאם לא יבנה הבית בהא חששא לחוד כדי להתירו ביין מ"מ אם תמצא לומר שיבנה שמא היום אין יום בית אב שלו האי טעמא לחוד אינו כדי להתירו ביין דהא אכתי יש לומר אפילו תימא דאין היום יום בית אב שלו אכתי אין להתירו משום שמא תכבד וכיון דהחששא שניה אין כדי בפני עצמו להתירו חיישינן ליה לאסור כל אותו שבת. מיהו תירוץ זה אינו מספיק אסיפא דבאינו מכיר משמרתו ולא בית אב שלו אמאי אסור לעולם דהא הוה ליה תרי חששי אלימי שמא לא יבנה ושמא אין זו שבוע של משמרתו כלל. ולתירוץ ראשון ניחא מיהו הא דקתני ליודע שבית אב קבועין שם דמשמע הא מספיקא שרי ניחא בין לתירוץ ראשון בין לתירוץ שני דהא כיון דאין יודע אם קבועין הוה ליה תרתי חששי גמורים דאם אינו קבוע אפילו יבנה לאו בר עבודה הוא דאפי' יבנה אין לו שום יום איסור לתירוץ קמא:

אסור לשתות יין כל השנה קשה לי אמאי אסור כל השנה מטעמא שמא יבנה הבית היום כדמסיק לקמן הא עד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור"י בפרק קמא דר"ה (דף י') אי בתשרי עתידין לגאול או בניסן אבל באחד משאר כל החדשים לכ"ע אין נגאלין. וא"כ אמאי אסורין כל השנה לישתרי ביין כל י"א חודש בשנה חוץ מתשרי לר' אליעזר וניסן לר' יהושע אבל לא בשאר כל החדשים דודאי לא יבנה והכא נמי אמאי אסרו ברישא גבי יודע משמרתו או בית אב שלו כל אותו שבת או אותו יום אי שבת של משמרתו או יום בית אב שלו אינו בתשרי לר' אליעזר או בניסן לרבי יהושע לישתרי דודאי באותן חדשים לא יבנה וליכא למיחש לתקלה:

מיהו בהא יש לומר דבנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד דהיינו ביאת הגואל. וכדאמרינן בירושלמי פרק ה' דמעשר שני גבי כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב בית המקדשהיה התנאי ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה וגרסינן עלה בירושלמי זאת אומרת שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד. והשתא אפשר לומר דאין יום קבוע לבנין בית המקדש אלא כל ימות השנה ראוי לבניינו. ובחידושי בפ"ק דראש השנה פירשתי דשני מיני קיצין הם זכו אחישנה לא זכו בעתה וכי נחלקו ר' אליעזר ורבי יהושע אי בניסן עתידין ליגאול או בתשרי היינו על קץ דבעתה אבל על קץ דאחישנה אין לו זמן קבוע אלא כל יומי זמניה הוא וכדאמר ליה משיח לריב"ל היום אם בקולו תשמעו א"כ לא קשה מידי אפילו תימא דבנין הבית יהיה בביאת המשיח אכתי אסורין לשתות כל השנה שמא יהיה הקץ של אחישנה וזה אין לו זמן ושמא היום יבא ואין זה מקומו כי דברי חכמינו ז"ל שבירושלמי נאמנים עלינו ואין אנו צריכים להאי טעמא והרחמן יזכנו לבנין הבית ולימות המשיח שתקנתו קלקלתו ולשמא יבנה לא חיישינן והא דאמר בפרק קמא דביצה (דף ה') אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה בי"ט שני כו' ואמרי' אי הכי עדות נמי לא נקבל מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא קבלנו עדות החודש כל היום אלמא חיישינן לשמא יבנה אתיא דלא כרבי אלא כרבנן אי נמי אפילו תימא רבי ועד כאן לא קאמר רבי דלא חיישינן לשמא יבנה אלא בהא דיין דאם יבנה אין כאן חששא אלא ביום הבנין לחוד ולא אתי למישרי בית אב אי נמי בני המשמר בשבתם אחר הבנין דבין זמן שעת עבודה לשלא בזמן לא טעי ולא מיחלפי משום הכי לא חייש שלא בזמן הבית משום חשש תקלת חד יומא אבל ההיא דביצה דכשיבנה איכא חשש תקלה כל השנים שיאמרו אשתקד וקודם הבנין מי לא וכו' מודה רבי דחיישינן והא דתנן בפ"ג דר"ה (דף ל') וסוף פ"ג דסוכה (דף מ"א) שהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיום הנף כולו אסור משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול ובדין הוא דמחצות היום ניכול דהא בזמן הבית מחצות שרי דאין ב"ד מתעצלין בו אלא משום דילמא איבני בלילה אי נמי סמוך לשקיעת החמה כדאמרינן התם. והא דאסרו מחצות אינו אלא משום גזירה דההוא יומא דשנת הבנין וביומא דשנת הבנין גופיה ליכא למיחש לתקלה אלא אם שיבנה דוקא סמוך לשקיעת החמה אי נמי בלילה דוקא אבל אם יבנה כל השנה ליכא למיחש לתקלה אפילו הכי חייש לה כל שכן גבי יין דכל אימת שיבנה דאיכא למיחש לתקלה דניחוש לשמא יבנה ההיא ודאי דלא כרבי ורבי מפרש לה דהיינו טעמא דתקנת רבן יוחנן בן זכאי משום דס"ל כר' יהודה דאמר מן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם היום וקסבר עד ועד בכלל כדאמר ר"נ בר יצחק התם ובאמת הכי ס"ל לרבי בפ"ק דערכין מיום הראשון עד יום השביעי דראשון וראשון בכלל ושביעי ושביעי בכלל נ"ל. כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין קשה לי דלהאי טעמא אין לאסור אלא לכבס וללבוש במשמרתן אבל לכבס במשמרתן ולהניח ללבוש אחר זה לית לן בה דהא מצד עצמו ליכא שום איסור בכיבוס אלא שלא יכנס כשהוא מנוול וכיון שאתה אוסרו לכבס וללבוש בשבוע זו אלא לאחר זמן תו לא יכנס לה מנוול ויזהר לכבס קודם לכן כדי שיהיה לו מה ללבוש בשבוע של משמרתו אבל בכביסה בלא לבישה לית לן בה והא דתנן ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת הא לאו הכי היה אסור לכבס בחמישי וללבוש בשבת היינו משום דבשבת אכתי לא שלים משמרתו כדאמרינן בשילהי מס' סוכה (דף נ"ו) משמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין והוה ליה כביסה ולבישה שתיהן בשבוע של משמרתן ואיכא משום שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין והשתא תקשה אמאי נקט במתני' אסור לכבס כיון דעיקר האיסור הוי הלבישה ולא הכביסה ויש לומר כיון דבלבישה לחוד נמי ליכא איסורא דהא מותר ללבוש במשמרתו המכובסים קודם שבוע זו וליכא איסור אלא בלובש מה שנתכבס בשבוע זו כדי שלא יסמוך על כביסת שבוע זו ויכנוס לה כשהוא מנוול וכיון דהלבישה אינו אסורה אלא אם כן קדם לה הכביסה דשבוע זו דוקא נקטה שהוא התחלת הדבר מן האיסור ולכבס וללבוש קאמר וכה"ג צ"ל לקמן פרק ד (דף כ"ט) גבי שבוע שחל ט"ב להיות בתוכה דאר"כ שנו אלא לכבס וכמ"ש שם:

כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולים. ועתה שאסורין לגלח בימי משמרתן יגלחו מקודם. הקשה הראב"ד כיון שמסתפר משלשים יום לשלשים יום מאי מנוולים איכא. ועוד אי מטי שלשים יום בתוך משמרתו אמאי אסרו לו וכי אתי קנסא דרבנן ועקר לאו דאוריתא. ולא תירץ. והרא"ש בתוספותיו כתב על דברי הראב"ד ונ"ל דמיירי אפי' בתוך ל' וקרי ליה מנוול דבעינן שיכנס ביופיו לעבודת הבורא. ואי מטי ל' דידיה בתוך משמרתו פשיטא דמותר לגלח אלא קנסוהו שיהא מנוול עד עת בא התגלחו. לקוטי רבינו בצלאל כ"י:

(יז א) ויודע שבתי אבותיו קבועין שם וכו'.—מה שפי' בפי' המיוחס לרש"י דחוק, והעיקר כפי' ר"ח ע"פ התוספתא פ"ב (ע"ש).