תענית יח ע"א

דף יח - א

אמר רב פפא: כדאמר רב [כפי שאמר רב] לעיל, גבי ראש חודש ניסן: לא נצרכא  אלא לאסור יום שלפניו. הכי נמי, אף כאן, לענייננו, מה שמצינו במגילת תענית, שאסור משמיני בניסן עד סוף המועד, לא נצרכה [אין הדבר נצרך] אלא לאסור יום שלאחריו [שאחרי המועד] ^[1023].

ותמהה הגמרא: כמאן, כפי איזו שיטה אתה מעמיד הדברים -

כשיטת רבי יוסי, דאמר שבאותם ימים טובים המוזכרים במגילת תענית, בין לפניו [לפני יום טוב] ובין לאחריו - אסור בהספד ותענית! ^[1024]

אי הכי, אם כן, שאף היום שלאחר יום טוב אסור, בעשרים ותשעה באדר נמי, שאמרנו לעיל שלכן שנינו במגילת תענית שיום א' של חודש ניסן אסור, למרות שראש חודש עצמו - מועד הוא, כדי לומר שיום עשרים ותשעה באדר, שהוא יום שלפני יום טוב ^[1025] - אסור [כי מחמת יום טוב של ראש חודש אינו נאסר, שהרי הוא מדאורייתא, ואין צריך חיזוק],

מאי איריא, למה היה צריך לומר שהטעם הוא משום דהוי יומא דמקמי יומא דמיתוקם תמידא [שהוא יום שלפני יום טוב, שביום א' בניסן הועמד התמיד, כפי שאמרנו לעיל]?

בלאו הכי, תיפוק ליה שהוא אסור משום דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא ביה [שהוא יום שאחר יום כ"ח באדר, שהוא יום טוב]! ^[1026] ולמה עשאוהו יום טוב?

דתניא: בעשרים ותמניא ביה [בעשרים ושמונה בו], בחודש אדר, אתת בשורתא טבתא ליהודאי [באה בשורה טובה ליהודים], דלא יעידון מן אורייתא [שלא יוסרו ויתבטלו מתלמוד תורה].

שכך היה מעשה:

פעם אחת, גזרה מלכות הרשעה ^[1027] גזירת שמד על ישראל.

ומה גזרו עליהם - א. שלא יעסקו בתורה,

ב. ושלא ימולו את בניהם,

ג. ושיחללו שבתות ^[1028].

מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו?

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא ^[1029] אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה [רגילים להיות עמה], ושאלוה מה כדאי לעשות כדי לבטל את הגזירה.

אמרה להם: עמדו והפגינו [צעקו] ^[1030] בלילה ^{[1031] [1032]}.

הלכו והפגינו בלילה.

אמרו וצעקו לקדוש ברוך הוא על אותן גזירות קשות: אי שמים [כמו: אהה ה']! ^[1033]

וכלפי אותם שגזרו עליהם את הגזירות הרעות אמרו: וכי לא אחים אנחנו לכם? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? הרי כולנו בני אותם אב ואם: אדם וחוה! ^[1034]

מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין רק עלינו גזירות רעות!?

שמעו ראשי השלטון את זעקתם של ישראל על הגזירות - ובטלום.

ואותו יום שהגיעה בו הבשורה שנתבטלו הגזירות - עשאוהו יום טוב.

הרי לנו שיום כ"ח באדר - יום טוב הוא. ואם כן, יום כ"ט באדר אסור בתענית משום שהוא היום שאחרי יום טוב! ^[1035]

אמר אביי: מה שאמרנו לעיל, שיום כ"ט באדר אסור משום שהוא יום שלפני יום טוב, ולא משום שהוא יום שאחר יום טוב, לא נצרכה [אין הדבר נצרך] אלא לאופן שחדש אדר מעובר. דהיינו, בשנה מעוברת ^[1036], שיש בה שני חדשי אדר, הראשון חסר, בן עשרים ותשעה ימים, והשני מלא, בן שלשים יום ^[1037].

שאז יוצא שהיום האחרון של חודש אדר אינו היום שאחרי כ"ח באדר, אלא היום שאחרי כ"ט בו, ואינו אסור בתענית והספד מחמת היום טוב של כ"ח באדר. לאופן כזה הוצרכנו לומר שהיום הראשון של חודש ניסן - יום טוב הוא, ולכן היום האחרון של חודש אדר, ל' בו, אסור בהספד ותענית, מחמת שהוא יום שלפני יום טוב ^[1038].

רב אשי אמר: אפילו תימא לאופן שהחודש חסר, בכל זאת הוצרך לומר שיום כ"ט באדר אסור משום שהוא יום שלפני יום א' של חודש ניסן, שהוא יום טוב. ואין די בכך שהוא יום שאחרי יום טוב של כ"ח באדר.

משום שכל יום שלאחריו, שאחרי יום טוב, בתענית אסור. אבל בהספד - מותר. וכן כל יום שלפני יום טוב, אסור רק בתענית, אבל מותר בהספד ^[1039].

ויום זה, כ"ט באדר, הואיל והוא מוטל בין שני ימים טובים ^[1040] , שהרי הוא לפני יום א' בניסן שהוא יום טוב, ואחרי יום כ"ח באדר שהוא יום טוב -

לפיכך עשאוהו חמור כיום טוב עצמו, ולכן אפילו בהספד נמי אסור.

אמר מר: מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד.

שואלת הגמרא: למה לי למימר ולתקן יום טוב מתמניא ביה [מיום שמיני שבחודש ניסן]?

לימא שהוא יום טוב רק מתשעה ביה. ותמניא גופיה [ויום השמיני עצמו] ממילא אסור, דהרי הוה ליה יומא דאיתוקם ביה תמידא, כפי ששנינו במגילת תענית, שמראש חודש עד יום שמיני בניסן יום טוב הוא, לפי שאז הועמד קרבן התמיד על מכונו!

ומבארת הגמרא: כיון דאילו מקלע מילתא ובטליניה לשבעה [שאם יארע דבר מה, כגון שנגזרה גזירה רעה על ישראל, ויתבטלו משום כך חלק מאותם ימים טובים שמראש חודש ניסן, וכיון שמתבטלים חלק מהם, יתבטלו כולם, לפי שאין ביטול לחצאין. ואם כן, כל שמונת הימים שמתחילת חודש ניסן יהיו מותרים בהספד ותענית],

במקרה כזה, אף שהתבטלו ימי השמחה שבתחילת חודש ניסן, עדיין יהא תמניא גופיה [יום השמיני שבחודש ניסן עצמו] אסור, משום דהוה ליה יומא קמא דאיתותב ביה חגא דשבועיא [משום שללא קשר לימי השמחה של תחילת חודש ניסן, הוא היום הראשון שבימי השמחה שנקבעו משום שהושב חג השבועות על מכונו] ^[1041].

על פי הדברים הללו, ממשיכה הגמרא ואומרת:

השתא דאתית להכי [עתה שהגעת לכך, לסברא זו], אפשר לומר סברא זו גם גבי השאלה ששאלנו לעיל על יום עשרים ותשעה שבחודש אדר, למה הוצרכנו לומר שהוא אסור משום שהוא יום שלפני א' בניסן, תיפוק ליה שהוא יום שאחרי כ"ח באדר, שהוא יום טוב! כי יום עשרים ותשעה באדר נמי, כיון דאילו מיקלע מילתא ובטליניה לעשרים ותמניא [שאם יארע מקרה, ותתבטל השמחה של יום כ"ח באדר], עדיין יהא יום עשרין ותשעה באדר גופיה [עצמו] אסור, משום דהוה ליה יומא דמקמי יומא דאיתוקם תמידא [שהוא יום שלפני היום שבו מתחילים ימי השמחה מחמת שהועמד התמיד על מכונו].

איתמר, רבי חייא בר אסי אמר רב: הלכה כרבי יוסי המוזכר במשנתנו. הסובר שבאותם ימים טובים המוזכרים במגילת תענית שלא להספיד בהם [וכל שכן שאסורים בתענית, כפי שנתבאר לעיל במשנה], אסורין להספיד בין בימים שלפניהם, ובין בימים שלאחריהם.

ואילו בימים שכתוב במגילת תענית רק שלא להתענות בהם, היות והם קלים יותר, לכן רק לפניהם אסור להתענות, אבל לאחריהם - מותר.

ושמואל אמר: הלכה כרבי מאיר, שמיקל יותר, וסובר שבימים שנאמר בהם שאסורים בהספד, רק ביום שלפניהם אסור, אבל לאחריהם - מותר.

ואילו בימים שנאמר בהם שאסורים רק בתענית, מותרים בין לפניהם ובין לאחריהם.

תמהה הגמרא: ומי אמר שמואל הכי, שהלכה כרבי מאיר?

והתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ומה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו מה שנאמר במגילת תענית "אלין יומיא דלא להתענאה בהון [אלו, הימים הטובים המוזכרים להלן, אין מתענים בהם], ומקצתהון דלא למספד בהון וכו' [ומקצת הימים הטובים, אף אין מספידים בהם] "? למה נקטו חכמים "בהון, בהון" שתי פעמים?

אלא, המילה "בהון", שפירושה "בהם", באה להדגיש ולומר לך, שדווקא הן, אותם ימים טובים עצמם, אסורין. אבל הימים שלפניהן ולאחריהן - מותרין.

ואמר שמואל, שהיות ואותם ימים טובים - מדרבנן הם, אין מחמירין בהם כל כך, ולכן פוסקים הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שבין לפניהם ובין לאחריהם - מותרין.

והרי כאן אמר שמואל שהלכה כרבי מאיר, שלפניהם אסורין!

מתרצת הגמרא: שמואל יצא מנקודת הנחה שהיות וימים טובים אלו - מדרבנן הם, צריך להקל בהם כמה שאפשר.

ולכן, מעיקרא [מתחילה], כאשר לא שמע עדיין על דעת רבן שמעון בן גמליאל, סבר, כיון דליכא תנא דמיקל כרבי מאיר [היות ואין תנא שמיקל לפחות כרבי מאיר], שסובר שלאחריהן מותרים, אמר שהלכה כרבי מאיר, כי זו הדעה המקילה ביותר.

אבל לבסוף, כיון דשמעיה לרבן שמעון דמיקל טפי [כיון ששמע את שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל, שמיקל יותר], וסובר שאף לפניהם מותרין - אמר שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ממשיכה הגמרא ודנה בענין פסק ההלכה במחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי.

וכן, כשם שאמר לעיל ר' חייא בר אסי בשם רב, שהלכה כרבי יוסי, כך אמר גם באלי [שם חכם] אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן [בשמו של רבי חייא בר אבא, שאמר בשמו של רבי יוחנן]: הלכה כרבי יוסי, שבין לפניו ובין לאחריו - אסור.

אמר ליה רבי חייא לבאלי: אסברא לך [אסביר לך את הדבר]. כי אמר רבי יוחנן [כאשר אמר רבי יוחנן] שהלכה כרבי יוסי - אדלא להתענאה [לענין אותם ימים טובים שנאמר במגילת תענית שאין מתענים בהם - אמר את דבריו]. שאסור להתענות בין לפניהם ובין לאחריהם.

אבל לענין אותם ימים ששנינו שאסור להספיד בהם, אין הלכה כרבי יוסי, שאמר שבין לפניהם ובין לאחריהם אסור. אלא הלכה כרבי מאיר, שרק לפניהם אסור. אבל לאחריהם - מותר.

תמהה הגמרא: ומי אמר רבי יוחנן הכי [וכי אמר רבי יוחנן כך]?

והאמר רבי יוחנן: כלל הוא בפסיקת הלכה: הלכה כסתם משנה [הלכה כאותה משנה שנשנתה בסתם, בלי שצויין שמו של התנא שאמר את הדברים שנשנו בה] ^[1042].

והרי תנן במסכת מגילה, גבי קריאת מגילה: אף על פי שאמרו חכמים, שלמרות שזמן קריאת המגילה הקבוע הוא ביום י"ד באדר לבני הפרזים, וביום ט"ו באדר לבני המוקפים, ישנם מקרים שבהם מקדימין את קריאתה, כגון בני הכפרים [כמבואר שם, בתחילת מסכת מגילה],

ומועד גופיה יום טוב הוא ולא צריך. ושנינן לאסור שלאחריו כר' יוסי דאמר ימים הללו בין לפניהם בין לאחריהם אסורין. אי הכי רישא דתני מריש ירחא דניסן. ואוקימנא דלא תנא ר"ח אלא לאסור יום כ"ט באדר. למה לי תיפוק דהוה לי' יום שלאחר כ"ח באדר ועשאוהו יו"ט. משום דבו בטל שמדא ואתא בשרתא טבא ליהודאי דלא יעידון מן אורייתא.

ושני אביי לא נצרכה זו וזו אלא אם יזדמן להתעבר יהיה יום כ"ט אסור בו משום שהוא יום אחר כ"ח בו ויום ל' נמי יהיה אסור משום שהוא יום דמקמי יומא דאיתוקם ביה תמידא. ואקשינן נמי למה לי למימר מתמניא בניסן מימים טובים משום דקבעי דאיתותב חגא דשבועיא. תיפוק ליה דהוה ליה מן הימים טובים דאיתוקם בהו תמידא ושנינן לא נצרכא אלא דאי הדרי ביה רבנן ובטלי להני יומי דקבעו משום דאיתוקם תמידא דלא בטלי מנייהו אלא ז' יומי ויום ח' אסור מכלל יומא דאיתותב בהו חגא דשבועיא.

השתא דאתית להכי כ"ט נמי דאי מקלעא כו' איתוקם תמידא ואיתותב חגא דשבועיא. מפורש במנחות בפרק רבי ישמעאל אומר עומר היה כו' איתוקם תמידא שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד דהוו דרשי את הכבש תעשה לשון יחיד ואהדרו להו רבנן את קרבני לחמי [תשמרו] שיהיו באין מתרומת הלשכה. ודחו דבריהם. ונתקיימו דברי רבותינו שלא יהיה תמיד בא אלא משל צבור. וכן הוו חולקים ואמרין אין עצרת חלה אלא לאחר שבת. ואהדרו להו רבנן ונדחו החזירו הדבר ליושנו שיהיו סופרים נ' יום ממחרת יו"ט של פסח. ולפי שנדחו דברי צדוקים ונתקיימו דברי חכמים עשאום אותם הימים טובים כימי גאולה מידי צורריהם.

רב אמר הלכה כר' יוסי דאמר כל הכתוב במגלת תענית די לא למספד בין לפניו בין לאחריו אסור. [די לא להתענאה לפניו אסור] לאחריו מותר. ושמואל אמר הלכה כת"ק והוא ר"מ. וסתמא דמתני' דיליה היא דא' בדי לא למספד לפניו אסו' לאחריו מותר ובדלא לאתענאה בין לפניו ובין לאחריו מותר איני והא' שמואל הלכה כרשב"ג דאמר לפניהם ולאחריהם מותרים. ומשנינן שמואל הלכה לקולא גמירי. מעיקרא סבר ליכא תנא דמיקל טפי מת"ק דמתני' דהוא ר' מאיר. ואמר הלכתא כת"ק. כיון דחזא רשב"ג דמיקל טפי אמר הלכתא כרשב"ג.

אמר באלי א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי אדילא להתענאה דלפניו אסור איני והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. ותנן במס' מגילה אע"פ שאמרו מקדימין כפרים ליום הכניסה ולא מאחרין. מותרין בהספד ובתענית בו ביום שקורין בו. וליכא לאוקומא להא מתני' בי"ד ובט"ו דקי"ל אע"פ שאין קורין בהן אסורין דתניא בהדיא ארביסר וחמיסר פוריא אינון די לא למספד בהון. ואמר רבא לא נצרכא אלא לאסור את זה בזה ואת של זה בזה. ואפילו מי שאינו יומו ואינו קורא בו אסור בתליסר ובתריסר נמי ליכא לאוקומא דהא יום נקנור ויום טוריינוס אינון וימים טובים נינהו. ליכא לאוקומא אלא כגון שהיה יום הכניסה בי"א וקורין בו ביום. ואע"פ שהוא יום לפני טוריינוס מותר בהספד ובתענית קשיא לר' יוחנן דאמר הלכתא כר' יוסי דאוסר לפניהם ושנינן יום טוריינוס בטולי בטלוה כו'. ושאר השמועה פשוטה היא:

לא נצרכא לאסור שלפניו להכי קאמר דריש ירחא הוי יו"ט לאסור כ"ט דאדר בתענית ובהספד דאי משום מועד לא הוי אסור דדברי תורה אין צריכין חיזוק. כמאן כר' יוסי דאמר די לא למספד בין לפניו בין לאחריו אסור בהספד דאי דרבנן הא אמרו לאחריו מותר. אי הכי כיון דמוקמת ליה כר' יוסי עשרין ותשעה באדר נמי מאי איריא דהוה יומא מקמי דאיתוקם תמידא דקאמר להכי אמר מריש ירחא דניסן לאסור כ"ט באדר שלפניו תיפוק ליה דלהכי הוה אסור דהוה ליה יומא דבתר כ"ח דהוי יו"ט דאסור למספד והוי כ"ט אסור דהא אמר ר' יוסי בין לאחריו אסור ועדיין פריכנא למה לי למימר מריש ירחא דניסן לימא מתרי דניסן:

והפגינו בלילה כדי שישמע קולם:

אמר אביי להכי קאמר מריש ירחא לאסור שלפניו לחדש מעובר דהוי^*)נראה דצ"ל דהוי ל' יום דנאסר ל' שלפניו וכו'. ל"א כ"ח קאסר ל' שלפניו דאילו משום כ"ח לא הוי אסור אלא כ"ט:

ה"ג רב אשי אמר אפי' תימא בחדש חסר ודפרכת כיון דמוקים לה כר' יוסי למה לי למימר מריש ירחא דניסן משום כ"ט כדי לאסור [לכ"ט] לאדר שלפניו תיפוק ליה דהוי יומא דבתר כ"ח תריץ כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר כלומר האי דאמר ר' יוסי בין לפניו בין לאחריו אסור לא אמר לאחריו אסור אלא להתענאה אבל בהספד מותר ולהכי איצטריך מריש ירחא דניסן כדי שיהא כ"ט מוטל בין שני ימים טובים^**)צ"ל בין כ"ח לריש ירחא דניסן. בין כ"ח לכ"ח דליהוי כיו"ט עצמו דאסור אפי' בהספד וכ"ש בתענית. נפרש מתניתין שלא פי' לעיל כך הורה המורה כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד כלומר אותם ימים טובים הכתובים במג"ת שמותרין כל כך דאסור להו למספד וכ"ש להתענאה לפניו אסור^***)הדבר צ"ע דהרי בהדיא אמר הש"ס לעיל דכל שלפניו או לאחריו אינו אסור רק בתענית. בהספד ובתענית הואיל וחמור הרבה שביו"ט עצמו אסור אפי' בהספד לאחריו מותר בהספד ובתענית ר' יוסי אומר הואיל וחמור כך שאסור אפי' בהספד נחמיר נמי שבין לפניו ובין לאחריו אסור בין בהספד בין בתענית ודלא להתענאה כלומר ואותן ימים טובים דמג"ת שאינו חמור כל כך שאינן אסורין אלא בתענית אבל בהספד מותרין בין לפניו בין לאחריו הואיל וקל כ"כ [מותרין] ר' יוסי מחמיר מכ"מ אע"פ שקל כ"כ לפניו אסור:

ת"ר אלין יומיא דלא להתענאה כלומר כל ימים טובים הכתובים במג"ת אסורין בתענית אבל יש בהן שאין אסורין בהספד ומקצתהון די לא למספד בהון יש מהן שחמורין הרבה שאפי' בהספד אסורין עכשיו נחזור ונפרש ההלכה כסדרה. מתמניא ביה עד סוף מועדיא איתוקם ביה חגא דשבועיא למה לי למימר מתמניא ביה לימא מט' ביה ותמניא גופיה אסור דהא אמרינן לעיל מריש ירחא עד תמניא ביה איתוקם תמידא תריץ להכי אצטריך למימר מתמניא דאי מקלע מילתא לההוא יו"ט דתמידא דלא ניבטיל אלא שבעה אבל תמניא אסור משום דאיתותב ביה חגא דשבועיא. השתא דאתת להכי דתרצת משום דאי איקלע מילתא ובטיל ליה עשרין ותשעה נמי דפרכת למה לי' למימר מריש ירחא דניסן משום לאסור כ"ט באדר תיפוק ליה דהוה יומא דבתר כ"ח לעולם להכי אמר מריש ירחי' דניסן כדי לאסור כ"ט באדר שלפניו דאי איקלע מילתא ובטליניה לכ"ח כו':

אמר רב הלכה כר' יוסי דאמר דאי לא למספד בין לפניו ובין לאחריו אסור:

ושמואל אמר הלכה כר"מ ת"ק דר' יוסי דסתם מתני' ר"מ וקאמר לפניו אסור לאחריו מותר:

מי אמר שמואל הכי דאמר לפניו אסור מעיקרא דשמעיה לר"מ דמיקל יותר מר' יוסי דר"מ אינו אוסר אלא לפניו ור' יוסי אוסר בין לפניו בין לאחריו. אדלא להתענאה דקאמר ר' יוסי לפניו אסור לאחריו מותר ולא אדי לא למספד דקאמר אסור בין מלפניו בין לאחריו:

ולענין פסק התבאר בתלמוד ר"ה י"ט ב' שבטלה מגלת תענית ומותרים הן בהספד ובתענית חוץ מחנוכה ופורים שנשאר מהם דין מגלת תענית ומגדולי המפרשים פי' שלא בטלה אלא ליחיד הרוצה להתענות בהם אבל צבור אין יכולים לגזור בו תענית וראיה להם ממה שאמרו כאן רב נחמן גזר תעניתא בתריסר באדר ואמרו לו והא יום טורינוס הוא והשיבם דבטולי בטלוה משום שמעיה ואבטליון ואם לא כן היה לו להשיב בטלוה למגלת תענית אלא שבודאי לא בטלוה אלא לתענית יחיד אבל יום טורינוס שכבר נתבטל מקדם לגמרי נתבטל ומ"מ ימים שלפניהם ולאחריהם אף צבור מותרים ומ"מ רוב מפרשים מסכימים להתיר אף ימים עצמם אף לצבור לגמרי בטלה לה מגלת תענית לדבריהם חוץ מחנכה ופורים וכן כתבוה גדולי הדורות ומפרשים בזו של רב נחמן שהמקשים היו סוברים שלא בטלה מגלת תענית והוא השיבם לרווחא דמילתא שאף למה שהם סוברים מותר ומ"מ דעת ראשון ראיה גדולה היא אלא שנהגנו לומר שבטלה מכל וכל והלכה רווחת למעשה ולא ראיתי מי שנמנע מזה כלל:

אף חנכה ופורים פי' מגדולי המפרשים שלא נשאר בהם דין מגלת תענית אלא לעצמם הא לפניהם ולאחריהם מותרים ורוב מפרשים חולקים עמהם לומר שאף לפניהם ולאחריהם אסור מעתה לדעת זה תמהו רבים האיך אנו מתענים בי"ג של אדר שהוא יום שלפני י"ד וי"ד כתוב במגלת תענית ותירצו דבר זה בהרבה פנים יש מי שאומר הואיל וי"ג עצמו כתוב במגלת תענית מטעם יום ניקנור ובטל אינו חוזר וניעור מטעם יום שלפניו ויש מי שאומר שתענית זה תענית של שמחה הוא ואינו בכלל שאר התעניות ועל הדרך שאמרו שאף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים בנין של שמחה מיהא מותר כמו שיתבאר בראשון של מגלה ויש מי שתירץ שתענית י"ג מעקר התקנה היה ולא היה כח ביד חכמים לסלקו כדכתיב קיימו על נפשם דברי הצומות וכו' או שמא הואיל ודברי קבלה הם הרי הם כעין תורה שאין צריך חזוק ויש מי שתירץ שיום י"ג אינו בדין שיאסר לנו מתורת יום שלפני י"ד שהרי יום י"ד אינו נאסר לנו ר"ל לבני כפרים ועיירות מתורת מגלת תענית אלא מכח המקרא ואינו צריך חזוק אבל בני כרכים שיום י"ד להם מימים שבמגלת תענית נאסר להם להתענות בי"ג ויום י"ו נאסר לנו מתורת יום שלאחריו הואיל וט"ו לנו יום שבמגלת תענית ומותר להם מפני שט"ו להם אינו מדין מגלת תענית אלא מכח המקרא ואין צריך חזוק:

הרבה זמנים תקנו חכמים בקריאת המגלה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ כל שאין קורים אותה בזמנה אין אותו היום נאסר בהספד ותענית מכח מקרא המגלה כמו שיתבאר במקומו:

המשנה הששית אין גוזרים תענית על הצבור תחלה בחמשי שלא להפקיע את השערים וכבר בארנו ענין הפקעת שערים בפרק ראשון בסוגיית משנה חמשית שבו ר' יוסי בין בראשונות בין בשניות בין אחרונות אין מתחילים אלא בשני והלכה כר' יוסי:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השביעית אין גוזרין תענית תחלה על הצבור בראשי חדשים ובחנכה ופורים והוא הדין לחלו של מועד וכ"ש בשבת וי"ט אם התחילו ר"ל שכבר גזרו ג' תעניות או יותר קודם שיבא אותו היום ואירע אחד מן התעניות באחד מימים אלו אין מפסיקים ומ"מ לשבת וי"ט מפסיקין ומודה ר"ג שאינו מתענה ומשלים אלא אוכל מן המנחה ולמעלה ואין הלכה כדבריו וכן ט' באב שחל להיות בערב שבת אינו משלים שלא יכנס לשבת כשהוא מתענה:

זהו ביאור המשנה ולפי מה שנאמר עליה בגמרא התחלה זו שאמרנו עליה שאין מפסיקין אפילו יום אחד נקראת התחלה לענין זה:

חנכה ופורים שאמרנו במשנה שאין גוזרים בהם תענית הוא הדין לפניהם ולאחריהם כמו שכתבנו למעלה כלל הדברים שבת וי"ט ור"ח וחלו של מועד אסור להתענות בהם לפניהם ולאחריהם מותרים חנכה ופורים והם אסורים אבל לפניהם ולאחריהם יש מי שהורה להיתר ואין נראה לי ומ"מ תענית הנהוג בי"ג של אדר כלם מודים בו קבלו עליהם תעניות הרבה והתחילו בהם ופגע אחד מהם באחד מהימים האלו אם היה שבת או י"ט מפסיקים להם ואחר שיעבור היום חוזרים לתעניותיהם אם נדחה שני לשני ואם נדחה חמשי לחמשי אבל שאר הימים אין מפסיקין הואיל והתחילו יום אחד וכבר בארנו בפרק א' שאין הדברים הללו אמורים אלא בצבור אבל יחיד מפסיק לכלם:

ערב שבת הלכה מתענה ומשלים ויש מי שהורה שלא נאמר דבר זה אלא בתעניות הקבועים לאבל כגון ד' הצומות שאירע אחד מהם בערב שבת שאין להקדים את הפורענות אבל תענית אסתר שאינו לאבל מקדימים אותו לחמשי כל שכן לדברי אלו שאין יחיד מתענה מעצמו בערב שבת אא"כ הוא תענית של מצוה ואע"פ שאמרנו בעירובין מ' ב' על התלמידים הנמשכים בשמועתם שמתענים ומשלימים בערב שבת הם מפרשים אותם בתלמידים המתענים לשם צבור ואין דבריהם נראים שאין היחיד מתענה לשם הצבור אלא שני וחמשי כמו שהתבאר בפרק א' ולעולם אף תענית של רשות מתענה בערב שבת ומשלימו ובתלמוד המערב שבפרק זה אמרו ר' אבין ציים כל ערובת ראש השנה ר' זעירא ציים כל ערובת שובתא ואחר שכן מה שאמרו בסוף מגלת תענית הנשבע להתענות ערב שבת הרי זו שבועת שוא שמקצת ערב שבת שבת ומקצת ערב י"ט י"ט אין הלכה כן לענין תענית אע"פ שבקצת עניני אבלות כתבוה רבים בחבוריהם ומ"מ משעת שקיעת החמה תוספת ענוי הוא וכבר נכנס בתחום שבת ואם רוצה לאכל אוכל ואין צריך להמתין עד שחשיכה כך דעת גדולי המפרשים והדברים נראים יש צדדים שהותר להתענות אף בשבת קצתם התבארו במסכת ברכות וקצתם יתבארו בפרק שאחר זה בע"ה:

ראיתי לקצת מפרשים שכל שאדם מתענה בו ברשות אפילו היה ר"ח או חנכה או פורים קורים מה שנהגו לקרות בתענית ומתפללים תחנה ואם אירע תענית בערב שבת נופלין על פניהם בתפלת המנחה ומ"מ לא ראיתי מי שנהג כן ובתלמוד המערב הוזכרה כאן אלא שלא הוכרעה: ונשלם הפרק תהלה לאל:

גמרא מאי איריא דהוי יומא דמקמי יומא דמתוקם תמידא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה לא כו' דהשתא כי הוה אדר שני מלא הוא יום שלשים לפני כו' ובד"ה דכל שלאחריו כו' האי כ"ט דנקט מוטל בין ב' ימים טובים משום כו' כל שלאחריו כו' הס"ד ובד"ה מה ת"ל בהון בהון דלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא נצרכה כו' וא"כ האי כ"ט לא מצינו כו' ובד"ה דאילו אי איקלע כו' לימא תשעה ואפי' אי מיקלע שום גזירה כו' ובד"ה רב אמר הלכה כו' טוריינוס דכיון דבטלו מיום כו' כצ"ל:

פ"א גזרה מלכות כו' שלא יעסקו בתורה כו'. מפורש פ"ק דר"ה:

גמרא לימא מתשעה ביה ותמניא גופי' אסור דה"ל יומא כו'. הגבו"א הקשה מזה על גי' התוס' במנחות (סה) באיתוקם תמיד' דלא להתענאה ובחגא דשבועיא דלא למספד א"כ מאי פריך הכא הא איצטריך משום איסור הספד וכן הקשה השעה"מ בפ"א מהל' מגילה. ולכאורה היה נראה לישב דפריך אליבא דר"א דמשני לעיל וזה הואיל ומוטל בין ב' י"ט כו' ואפי' בהספד נמי אסור. הרי חזינן דאפי' הא' מב' י"ט אינו אסור אלא בתענית (לפי גי' התוס' הנזכר) כיון דהב' אסור אף בהספד גם יום הביניים אסור אף בהספד. ומכש"כ אם יש בו ג"כ איסור תענית מחמת עצמו וזהו דפריך ותמניא גופי' אסור כו' ור"ל והרי הוא ג"כ יום שלפני תשעה וא"כ יאסר אף בהספד. אבל זה בורכא דא"כ נ"מ במאי דאמר מתמניא כדי לאסור גם השביעי בהספד. ורש"י דמקשה כזה אינו אלא על לשון הש"ס דאמר הנ"מ בתמניא גופיה:

רש"י ד"ה ל"נ אלא לחודש מעובר. כגון של"נ החודש יום ל' כו'. לכאורה מ"מ קשה תיפוק ליה דיהא אסור מספיקא שמא יבואו עוד היום עדים דהא ר"ח דאורייתא וספיקו לחומרא. (ולפמש"כ בס"ד בברכות (מט ב) א"ש ע"ש). ואולי כוונתו דלפי החשבון לא תוכל להתראות ביום ל':

רש"י ד"ה אכתי יומא תמניא. ואי קשיא כו' אכתי הוא אסור כו' משום קמי יומא כו'. לר"א דלעיל לא מקשה מידי אלא דהוא ז"ל אזיל לשיטתו דפי' במשנה לפניו אסור בהספד ודלא כר"א וכמש"כ הר"ן ע"ש:

בא"ד לאו פירכא הוא דהא יו"ט גופי' בטיל כו'. מה שהקשה הגבו"א מהא דקאמר השתא דאתית להכי כו' ע"ש. תמוה דהא התם לא הוי כ"ט גופי' יו"ט אלא דנאסר משום יום דלאחר כ"ח והרי לאחר הוא קיל מלפניו כדמוכח במתניתין. ורש"י לא קאמר אלא כגון ח' דהוה גופי' יו"ט ובטיל:

תד"ה ל"נ. וא"כ האי כ"ט ל"מ לאסרו כו'. עי' בגה"ש. ועי' נו"ב מ"ת חלק או"ח סי' צ"ג קצת ישוב לדבריהם:

לֹא אַחֵיכֶם אֲנַחְנוּ? לֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ? לֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ? נראה דנקטו שלשה דברים אלו כנגד שלשה גזרות והיינו כנגד גזרה של ביטול תורה אמרו לֹא אַחֵיכֶם אֲנַחְנוּ כי אח עשו ליעקב וראו והביטו מה היתה מלאכתם של שני אחים אלו מעת ביאתם לעולם דכתיב בהו וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז), נמצא כך נתרצו האחים ביניהם שעשו יעסוק בעסק הגשמי ויעקב יעסוק בעסק הרוחני של עולם הבא, ומעולם לא הקפיד עשיו על אחיו לבטלו ממלאכתו, משמע דניחא ליה בכך ואנחנו תופסים מלאכה של אבינו לעסוק בתורה למה אתם עוברים על דעת אביכם עשו לבטלנו ממלאכה זו?
ועוד אמרו לֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ כנגד ביטול מצות המילה לומר והלא יצחק שהוא אבינו ואביכם הוא הראשון אשר נימול לשמונת ימים על כן אם אנחנו הלכנו במנהג אבינו ואביכם ותפסנו שיטתו ומלין לשמונה למה תתגרו בנו היתכן שאתם תהיו מגנים מנהג אביכם?
ועוד אמרו לֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ כי רבקה היא אמנו ואמכם ומצינו שהיתה מכבדת השבת ומדלקת נירות בליל שבת שהיו נדלקים ועומדים כל השבת כולו ואם אנחנו תופסים שיטת אמנו ואמכם ומנהגה הטוב לכבד את השבת ולשומרו למה תתגרו בנו ותבטלו מנהגינו היתכן שתבזו דרך ומנהג של אמכם.

גמ' כי אמר רבי יוחנן הלכה כר' יוסי אדלא להתענאה. וכעין זה פסחים יג ע"א מנחות לב ע"ב:

רש"י ד"ה לא נצרכה וכו' דהשתא כי הוה אדר שני. עי' מג"א סי' תקצ"ח ס"ק כ':

תוס' ד"ה לא נצרכה. משום יום שלפני ר"ח ניסן. הלשון מגומגם דהא עיקר מה שאנו דנין דהוצרכו משום יום ל' דאינו שלאחריו דיום כ"ח:

גמרא, לימא מתשעה בי' (בניסן אתותב' חגא דשבועיא דלא למספד בהון, ותמניא גופא ממילא אסור, דהוי יומא דאתוקם בי' תמידא, כדקתני מריש ירחא דניסן ועד תמניא בי' אתוקם תמידא, ומשני) כיון דאלו מקלע מלתא (גזירה שצריכין להתענות) ובטלינה לשבעה (דכבר רשאי להתענות בכולן שאין לבטלה לחצאין, יהא עכשיו מ"מ) תמניא גופא אסור משום חגא דשבועיא.
ואי קשיא אכתי לימא מתשעה בי', ומ"מ יהא תמניא אסור (אף היכא דאזיל מיני' יו"ט דתמיד) מחמת שיהי' קמי יומא דחג שבועיא, (דהא כל הכתוב במגילת תענית לפניו נמי אסור), י"ל דמש"ה נקט מתמניא, דנפקא מיני' אם מקלע מלתא ובטלי' לששה ימים דיאסר היום שביעי מחמת יום שלפניו של תמניא, ומה דקאמר ובטלינה לשבעה ולא קאמר ובטליניה לששה י"ל דהתרצן מתרץ רק מה דהקשה לי' תמניא גופא, הא אסור דהו"ל יום דאתוקם תמידא, על זה מסיק לתרץ ובטליניה לשבעה, ואם נפרוך תיפוק ליה דאכתי הוי יום שלפניו, נתרץ בטלינה לששה, ועוד י"ל דקושיא מעיקרא ליתא דמ"מ נפקא מיניה דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כי אם בתענית אבל בהספד היה שרי, אבל מצד יו"ט עצמו אסור גם בהספד.
ורש"י ז"ל תירץ על קושיא זו, דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כיון דמחמת יו"ט גופי' בטל איך ניקום ונגזר מחמת יום שלפני יו"ט, וכמו דמתרץ בש"ס לקמן ביום טוריינוס.
ותימה בעיני שמשוה את החילוקים דהא אינו מהדומה כלל, דהתם כיון דהצרה שבאותו יום עצמו, שנהרגו בו שמעי' ואחי' גורם לבטל היו"ט עצמו ממנו, כש"כ שיש כח בהצרה לבטל טיבותא דידיה מחמת יום שלפניו, משא"כ הכא דיום תמניא עצמו אין בו סבה שיגרום לבטל עצומו, אלא כיון דבטליני' לשבעה וא"א לבטל לחצאין ממילא נמשך תמניא עמו ונתבטל, והיינו במה שהוא מצד שמחובר לחג דשמנה ימים דאתוקם תמידא, אבל במה שהוא שלפניו מיום תשעה בזה הוא ענין נפרד, ולא בטל בביטול חג דתמידא, וד' יאר עיני בדברי קדשו של רבינו הקדוש רש"י ז"ל:

תיפוק ליה דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא. הקשו התוס' בפרק קמא דר"ה (שם) מאי פריך הא ההיא דאיתוקם תמידא בזמן שבית המקדש קיים וההיא דעשרים ותמניא הוי בתר הכי בימי יהודה בן שמוע תלמידו של ר"מ כדאמרי התוס' ותירצו דמכל מקום המסדר מגילת תענית לא הוה ליה למיתני מריש ירחא דניסן כיון דבימיו היה שלא לצורך:

לא נצרכה אלא לחודש מעובר פירש רש"י בשנה מעוברת שיש בה שני אדר והראשון חסר דהשתא כי הוי אדר שני מלא הוי יום ל' לפני ר"ח ניסן ואיני יודע למאי נפקא מיניה מוקי לה בשנה מעוברת כיון דבאדר הסמוך לניסן מיירי כדפירש רש"י גופיה בשנה פשוטה נמי איצטריך כשעשו לאדר מלא בשלמא אי הוי מיירי מאדר ראשון הוי ניחא הא דמשכחת לה בשנה מעוברת דס"ל כמאן דאמר בפרק ב' דבכורות אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ולא מיקרי אדר מלא אלא אדר ראשון במעוברת אבל כיון דאפילו במעוברת מוקי באדר שני ובמלא אלמא ס"ל כמאן דאמר הסמוך לניסן זימנין מלא בשנה פשוטה נמי אתי שפיר ובמלא ומ"מ מדקאמר אביי לא נצרכא אלא לחודש מעובר דמשמע שנה פשוטה אלא שעיברולחודש והכי נמי משמע מדאמר רבא עלה אפילו תימא לחודש חסר מכלל דאביי מחודש מלא של שלשים יום איירי ולא משנה מעוברת ומדלא מוקי בשנה מעוברת דיום כ"ח הוי יו"ט דיליה באדר ראשון דרחוק הרבה מיום דאיתוקם תמידא שהוא בר"ח ניסן שמע מינה די"ט של מגילת תענית שבאדר אינן נוהגין באדר ראשון אלא באדר שני נמצא לעולם יום כ"ט מוטל בין שני י"ט כ"ח לפניו ור"ח ניסן לאחריו והכי נמי משמע לקמן דפריך אהא אעפ"י שאמרו מקדימין מותרין בהספד ותענית אימתי אי בתליסר יום ניקנור הוא כו' ומאי קושי' דילמא בשנה מעוברת איירי דקריאת מגילה הוא באדר שני ואילו יום ניקנור וטורינוס דמגילת תענית אינו אלא באדר ראשון אלא לאו שמע מינה די"ט דמגילת תענית שבאדר בשנה מעוברת נמי אינו אלא באדר שני כקריאת מגילה:

וקשה לי הא פליגי תנאי בפרק קמא דמגילה (דף ז) דאיכא למאן דאמר דבנתעברה השנה קורין באדר ראשון ואיכא מאן דאמר בשני. ואמרינן התם בשלמא למאן דאמר באדר ראשון מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות אלא למאן דאמר בשני מ"ט וא"ר אלעזר משום דכתיב לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית טעמיה דכתביה קרא הא לאו הכי הוה אמינא באדר ראשון מטעמא דאין מעבירין על המצות א"כ יו"ט דמגילת תענית יהיה באדר ראשון מהאי טעמא גופיה והניחא למאן דמפרש התם דהיינו טעמא דרשב"ג דבאדר שני דמסמך גאולה לגאולה עדיף פי' לפסח יש לומר דבי"ט דמגילת תענית שניתקנו על נס והצלה שייך נמי האי טעמא דמסמיך גאולה לגאולה אבל לרבי אלעזר דנפקא ליה מקרא גבי מגילת תענית מאי טעמא נוהגים בשני:

ושמא יש לומר לרבי אלעזר האי טעמא נמי דקרא גופיה דבשני דמסמך גאולה לגאולה עדיף מאין מעבירין והא דמשמע לר"ש מסברא ר"א מייתי לההיא סברא מקרא והא סברא שייך נמי לי"ט דמגילת תענית:

עוד יש לומר הא אמרינן התם הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין פירוש י"ד וט"ו שבאדר ראשון ושני וכיון שכן כל עצמן של י"ט דמגילת תענית אינו אלא לענין הספד ותענית ולא לענין אחר ואיכא למימר דגזרו על ב' אדרים והשתא ניחא הא דשמעתין:

מיהו להא דמפרש התם הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין דקאמר היינו בדוקא היכא דקראו את המגילה ואח"כ נתעברה השנה דאיירי רישא התם ועלה קאי סיפא דאין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת מגילה אבל אי נתעברה קודם פורים אין ענין איסור להספד ותענית אלא בראשון בלבד וכמו שכתבתי שם בחידושי אם כן הכי נמי לענין י"ט דמגילת תענית דאינן נוהגין אלא באחד מהן ומהשתא בע"כ שמע מינה דאינן נוהגין אלא בשני כקריאת מגילה וכתירוץ ראשון שכתבתי:

דאי מקלעי מילתא ובטלינהו לז' פירש רש"י שאם נגזרו גזירות וצריך להתענות תוך אלו י"ט דתמיד ובטלו אותן להתענות בכולן שאין לבטלם לחצאין משמע מתוך פירושו שאם התענו ברשות ביום ראשון מהן כגון על איזה צרה בטלו קדושת שאר ימים נמי עי"ז וזה תימא בעיני לומר כן דמשום שהותר מקצתן ברשות בטלו כולן והותרו ותמה על עצמך הא דתנן גבי חנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין אטו אם התענו יום אחד מח' ימי חנוכה ברשות או יום אחד מב' ימי פורים הותרו כולן הא ודאי לא מסתבר לומר כן:

אבל איני יודע מי דחקו לפרש כן כי נראה לי ברור דהכי פירושא דאי מקלע מילתא ובטלוה לשבעה דקאמר היינו כה"ג דאמר לקמן גבי יום טוריינוס דבטלוה בטליה מי"ט שלו הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיו דשמע מינה דיום שקבעו לי"ט מפני נס שאירע בו ביום אם לאח"ז אירע בו ביום איזה צרה ותקלה התקלה מבטלת החשיבות של יו"ט שלו מחללו מקדושתו לגמרי ושוה לכל ימי החול והכא נמי הכי קאמר דאי מיקלע מילתא דבר של צרה ותקלה בהני ז' יומי דתמידא מעתה בטל לגמרי קדושת יו"ט שלהם לעולם אפילו מיום ח' דאין ביטול לחצאין אפילו הכי תמניא אסור משום חגא דשבועיא:

תמניא גופיה אסור דהוה ליה יומא קמי וכו'. הקשו רש"י ותוס' אכתי לימא תשעה ואפילו אי מקלע מילתא דבטלי לשבעה אכתי תמניא אסור משום יומא דקמא דחגא ותירצו כיון די"ט גופה בטלו ואנן ניקום ונגזר מקמא יומא דחגא וכה"ג מתרץ לקמן ביום דטוריינוס וקשה לי אם כן איך מסיים עלה השתא דאתית להכי כ"ט נמי כו' ובטלו לכ"ח כ"ט אסור דהוה ליה יומא מקמא יומא דאיתוקם תמידא ולפי"ז מאי קאמר הא כיון דאי מיקלע מילתא דבטלו לכ"ח מי"ט דגופיה אי אפשר לאסרו נמי משום יומא דקמי תמידא מהאי טעמא גופה כיון די"ט דגופיה בטלו כ"ש שאין לגזור משום קמא יומא דתמידא כדאמרינן גבי אי בטלו לשבעה דתמידא דאין לאסור תמניא משום קמי יומא דחגא אלאודאי לא דמי הא להא דלקמן דהתם אע"ג דבתחילה נעשה בו נס וראוי לי"ט אפילו הכי כיון דאחר זמן נעשה הוא גופיה מאוררי יום נתחלל קדושתו ואין ראוי לי"ט מצד עצמו כ"ש משום לתא דיום ניקנור של אחריו דהא נעשה יום צרה ותוכחה אבל הכא גבי ח' יומי דתמידא אפילו אי מיקלע איזה תקלה בז' יומי דלפניו ונתבטל נמי יום ח' משום לתא דתמידא אין ביטולו מצד עצמו מחמת תקלה שאירע ביומו אלא מפני שיתוף ימים שעמו שאירע בהן תקלה נתבטל הוא נמי דאין ביטול לחצאין משום הכי אם אירע ביומו איזה דבר שראוי לקדושה ויו"ט מצד עצמו ואין לחבירו בעלי התקלה שותפות עמו למה נגרע קדושתו של עצמו בהא שאין להם שותפות עמו כלל:

ומאי דקשה ליה לרש"י ותוס' אכתי לימא תשיעי איני יודע מאי קשיא להו הא מעלין בקודש והא ודאי יותר ראוי לתלות קדושתו משום צד עצמו ולא משום לתא דיום של אחריו שאינו קדוש מצד עצמו אלא משום חיזוק דהא י"ט דאורייתא דקדיש טפי משל דרבנן ואפילו הכי לאחריו מותר משום דלא בעי חיזוק ושמע מינה שמצד עצמו אין בו שום קדושה משום הכי ניחא ליה לתנא להעלות קדושת ח' מצד עצמו דאלים טפי ולא קשיא למה לי למימר תמניא גבי חגא אלא הואיל וח' כבר קדוש מצד עצמו משום מעין תשיעי דקדוש מצד עצמו אין לחלק בין חדא קדושה לתרתי ותדע דהכי הוא כדפי' דאם לא כן המקשה דלא אסיק אדעתיה להאי טעמא דאי איקלע ובטלו ולא פריך אלא אסיפא לחוד למה לי דחשיב לתמניא בהדיה:

לאסור את שלפניו. להכי נקט מריש ירחא דניסן לאסור את יום שלפני ר''ח בתענית כדתניא בסמוך לפניהן אסורין דאי משום ר''ח לא היה נאסר כדמפרש דדברי תורה אין צריכין חיזוק: כמאן כר' יוסי. דמתני' דאמר אף לאחריו בתמיהה ושבקת רבנן אי הכי דאליבא דר' יוסי מוקמת לה למגילת תענית כ''ט באדר נמי דקתרצת לעיל דאדהכי נקט ריש ירחא דניסן דהיינו יום שלשים דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר מכ''ט יום הוא משום דקא בעי למיסר יום כ''ט תיפוק ליה דבלאו הכי הוי אסור יום כ''ט דה''ל יום דבתר כ''ח שהוא י''ט כו' ואסור יום שלאחריו כר' יוסי ואמאי נקט ריש ירחא לאסור את שלפניו: דלא יעידון. שלא יהו צריכין ליבטל מתלמוד תורה שנגזר עליהן שלא יעסקו בתורה: הפגינו. צעקו כך מתרגמינן בתהלים כל לשון שועה וצעקה לשון פגינה: אי שמים גרסינן אהה ה' להקב''ה היו צועקים על אותם שגזרו עליהם גזרות קשות והיו אומרים להם לפני הקב''ה וכי לא אחיכם וכו': לא נצרכה אלא לחדש מעובר. בשנה מעוברת שיש בה שני אדר והאחד חסר דהשתא כי הוה אדר שני מלא הוה יום שלשים לפני ר''ח ניסן א''נ דעברוה לאדר כגון שלא נראה החדש יום ל' דמשום יו''ט דכ''ח לא מיתסר אלא כ''ט: רבא אמר אפילו תימא חדש חסר. ואהכי נקט מריש ירחא דאי הוה אסר ליה ליום כ''ט משום בתר כ''ח לא הוה אסר ליה אלא בתענית לחודיה: דכל שלאחריו כו'. כלומר כל שאסור משום אחר י''ט בתענית הוא דאסור הא בהספד מותר ואהכי נקט מריש ירחא דלהוי האי כ''ט דנקט מוטל בין שני ימים משום דאי מיתסר משום דלפני יו''ט אימור לא איתסר בהספד דהאי דנקט כל שלאחריו כו' לאו משום דלפניו נמי אסור בהספד אלא איידי דפריך דליתסר יום כ''ט משום בתר כ''ח הוא דמיהדר ליה כל שלאחריו כו': לימא מתשעה ותמניא גופיה. י''ט הוא דהא הוה ליה מהנך ימים טובים דאיתוקם בהו תמידא כדכתיב ביה מריש ירחא עד תמניא: ה''ג דאי איקלע מילתא ובטליני' לשבעה תמניא גופיה אסור דהוה ליה יומא דאיתותב חגי דשבועיא. דאי איקלע מילתא שאם נגזר גזירה וצריכין להתענות תוך אלו ימים טובים דתמיד ובטלו אותן להתענות בכולן שאין לבטלה לחצאין: אכתי יומא תמניא אסור משום חגא דשבועיא. ואי קשיא אכתי לימא תשעה ואפילו אם אירע מילתא דבטלי אכתי הוא אסור תמניא גופיה משום קמא יומא דחג שבועיא דהוה יום שלפניו לאו פירכא הוא דהא יו''ט גופיה בטיל ואנא ליקום וליגזור קמיה יומא דאיתותב חגא דשבועיא וכה''ג מתרץ לקמן ביום טוריינוס: כ''ט נמי. דתרצת לה לעיל לא נצרכה כו' להכי נקט בריש ירחא דאי מיקלע כו': כרבי יוסי. דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור: כר''מ. סתם מתניתין דקתני לאחריו מותר: מה ת''ל בהון בהון. דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון וקא דריש לה כדדייק לקמן בהון משמע מיעוט: ואמר שמואל גרס: הלכה כרבן שמעון דמדרבנן נינהו ולא מחמרינן כולי האי: באלי. שם חכם: ה''ג כי אמר רבי יוחנן הלכה אדלא להתענאה. דימים הכתובים במגילת תענית דלא להתענאה לפניהן אסורים ולאחריו מותרין כרבי יוסי ולא כר''מ דאמר אף לפניהם מותר אבל אדלא למספד דאין הלכה כרבי יוסי [דאמר] לפניו ולאחריו אסור אלא כר''מ דאמר לפניו אסור ולאחריו מותר: ומי א''ר יוחנן הכי. דלפניו מיהא אסור כרבי יוסי: מקדימין. שקראו קודם זמנה:

הלכו והפגינו. הפיגו לשון נהי וצעקה. אי שמים גרסינן פירוש שמים להקב''ה היו צועקין למה יאמרו הגוים איה אלהיכם ולהם אמרו וכי לאו אחיכם אנחנו וכו': לא נצרכה אלא לחדש מעובר. פירוש דעברוה לאדר שלא נראה הלבנה עד יום ל' והוי ר''ח ניסן יום ל''א פירוש וא''כ האי כ''ט לא מצינו לאוסרו משום יום שלפני ר''ח ניסן דיום ל' מפסיק . בינתים משום הכי איצטריך לאוסרו משום יום שלאחר עשרים ותמניא: דאילו אי איקלע וכו'. שום גזרה מריש ירחא וכו' תמניא גופיה אסור דה''ל וכו' והקשה הקונטרס אכתי לימא תשעה ואפילו אי מיקלע שום גזרה ובטלינא לז' ימים וכו' אכתי אסור תמניא גופיה משום דהוי יומא דמקמי יומא דאיתותב חגא דשבועיא ותירץ הקונטרס הא לאו פירכא דהא מיו''ט גופיה דתמיד מבטלינן ליה ואנא ניקום ונגזור משום קמי יומא דאיתותב חגא דשבועיא וכי האי מתרצינן לקמן ביום טוריינוס: רב אמר הלכה כר' יוסי דאמר לפניו אסור אבל לאחריו מותר. וא''ת כיון דאמר הלכה כר' יוסי היאך אנו מתענין לפני הפורים דאי משום דבטלה מגילת תענית מ''מ אחנוכה ואפורים לא בטלו וי''ל דהא דאמר חנוכה ופורים לא בטלו ר''ל הדינין שלהם לעשותן י''ט ודלא להתענאה בהון אבל בדינים דלפניהם בטלו עוד י''ל דכיון דיום שלפני הפורים שנתבטל מיו''ט דידהו שהיו רגילין לעשות בהן ונתבטלו יו''ט שלהם ה''נ יש לנו לומר שיבטלו משום טעם לפני הפורים דה''נ אמרינן בסמוך גבי יום שלפני נקנור וכו' וכן גבי יו''ט טוריינוס דכיון דבטלו מיום שלהם לא יאסרו משום יו''ט הבא אחריהם דאסורים משום יום שלפניהם כמו כן ה''נ דכיון דיום שלפני הפורים נתבטל משום עצמו ומותר להתענות לא יאסר משום יום שלפני הפורים: