תענית יח ע"ב

מותרין בהספד ותענית אימת אילימא בני חמיסר וקא קרו ליה בארביסר ומי שרי והכתיב במגילת תענית יום ארבעה עשר בו ויום חמשה עשר בו יומי פוריא אינון דלא למיספד בהון ואמר רבא לא נצרכא אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה ואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתליסר יום ניקנור הוא ואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתריסר יום טוריינוס הוא אלא לאו דקא קרו ליה בחדיסר וקתני מותר בהספד ובתענית לא בני ארבעה עשר וקא קרו ליה בתריסר ודקאמרת יום טריינוס הוא יום טריינוס גופיה בטולי בטלוהו הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו כי הא דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר אמרו ליה רבנן יום טוריינוס הוא אמר להו יום טוריינוס גופיה בטולי בטלוהו הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני ניקנור אמר רב אשי השתא איהו גופיה בטלוהו משום יום ניקנור ניקום ונגזר מאי ניקנור ומאי טוריינוס דתניא ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר אימתי תפול בידי וארמסנה וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים ואמרו פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים תעשה בהם נקמה מאי טוריינוס אמרו כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא אמר להם אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר אמרו לו חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי ליעשות נס על ידו ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך אעפ''כ הרגן מיד אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין: אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי כו' אין גוזרין תענית בראשי חדשים כו': וכמה הויא התחלה רב אחא אמר שלש רבי אסי אמר אחת אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן (שמעון בן) גמליאל אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים:

הדרן עלך סדר תעניות כיצד

מתני' סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה אבל צמחים ששנו מתריעין עליהן מיד וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין עליהן מפני שהיא מכת בצורת ירדו לצמחין אבל לא ירדו לאילן לאילן ולא לצמחין לזה ולזה אבל לא לבורות לשיחין ולמערות מתריעין עליהן מיד וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים דכתיב {עמוס ד-ז} והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וגו'

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

מכל מקום, מותרין בהספד ותענית.

ועתה, אימת [מתי], על אילו ימים שנינו במשנה שמותרים בהספד ותענית?

אילימא [אם נאמר] שמדובר בבני חמיסר [בבני הערים המוקפות חומה, שזמנם בחמשה עשר באדר], וקא קרו ליה בארביסר [ובאופן שהם קוראין את המגילה בארבעה עשר], כגון שאדם שמתגורר באופן קבוע בכרך [שהוא מוקף חומה] הלך לכפר, שזמן קריאתו ביום י"ד באדר, שהדין הוא שאותו בן כרך קורא עמהן בי"ד, כי אדם שנמצא אף ליום אחד בעיירה שאינה מוקפת, קרוי "פרוז בן יומו", וקורא עמהם.

אי אפשר לומר כך.

כי ומי שרי [וכי אכן מותר] בן כרך, שזמנו ביום ט"ו, בהספד ותענית ביום י"ד?

והכתיב [והרי כתוב] במגילת תענית: יום ארבעה עשר בו ויום חמשה עשר בו יומי פוריא אינון [ימי הפורים הם], דלא למיספד בהון [שלא להספיד בהם].

ויש להבין, לשם מה שנינו שם שאסורין בהספד ותענית.

אם לאסור לבני הפרזים, שקוראים בארבעה עשר, תענית והספד ביום ארבעה עשר, ולבני הכרכים, הקוראים בחמשה עשר, תענית והספד ביום חמשה עשר -

אין הדבר נצרך. שהרי כתוב בפירוש במגילה: "לעשות אותם [את ימי הפורים] ימי משתה ושמחה", והיינו שאסור להתענות ולהספיד בהם!

ואמר רבא: לא נצרכא [אין הדבר נצרך], אלא לאסור את היום של זה, דהיינו, את יום חמשה עשר, שהוא זמנם של המוקפין - בזה, בבני הפרזים, שאף הם אסורים בהספד ותענית ביום חמשה עשר.

וכן להיפך. לאסור את היום של זה, את יום ארבעה עשר, שהוא זמנם של הפרזים, בזה, בבני המוקפין. שאף הם אסורים בהספד ותענית ביום ארבעה עשר.

הרי לנו שכולם, בין המוקפין ובין הפרזים, אסורים בהספד ובתענית בין ביום י"ד באדר, ובין בט"ו בו!

ואלא מה נאמר, שמדובר באנשי הכפרים, שמעיקר הדין הם בני ארביסר, ככל הפרזים. אבל תקנו להם חכמים, שתמיד הם מקדימים קריאתם ליום הכניסה [יום שיושבין בו בתי דינין בעיירות, ונכנסים לשם בני הכפרים לדין], דהיינו, ימי שני וחמישי ^[1043]. ולפי אותה תקנה יוצא, שאם חל יום י"ד באדר ביום שלישי בשבוע, אזי מקדימין את בני הכפרים, וקא קרי ליה בתליסר [והם קוראים את המגילה ביום שני, י"ג באדר].

ונאמר שבאופן כזה דברה המשנה. שבאותו יום, י"ג באדר, שבני הכפרים קוראים בו את המגילה, מותרין בהספד ותענית -

אי אפשר לומר כך.

שהלא תאריך זה, י"ג באדר - יום ניקנור הוא [להלן יבואר מה עניינו של יום זה], שהוא יום טוב, ואסור בהספד ותענית מצד עצמו!

ואלא מה נאמר, שמדובר באנשי כפרים, שהם בני ארביסר, ובאופן שחל יום י"ד באדר ביום רביעי בשבוע, שאז מקדימין את קריאתן ליום שני, שהוא יום הכניסה, ויוצא שקא קרי ליה בתריסר [שהם קוראין את המגילה ביום י"ב באדר],

ונאמר שבאופן כזה דברה המשנה. ואמר התנא, שבאותו יום, י"ב באדר, מותרין בהספד ותענית -

אי אפשר לומר כך.

שהלא יום י"ב בחודש אדר - יום טוריינוס הוא [להלן יתבאר מהו עניינו של יום זה], והוא יום טוב, ואסור בהספד ותענית מצד עצמו!

אלא לאו, על כרחך צריך לומר, שמדובר באופן שחל יום י"ד באדר ביום ראשון בשבוע, שאז בני הכפרים מקדימין ליום חמישי, ויוצא דקא קרו ליה בחדיסר [שהם קורין בי"א באדר].

וקתני [ועל יום זה שנינו במשנתנו], שהוא מותר בהספד ובתענית, אף שיום י"א באדר הוא יום שלפני יום טוריינוס, החל ביום י"ב באדר, שהוא יום טוב!

הרי לנו, שהיום שלפני יום טוב, מותר בהספד ותענית. ולא כפי שאמר רבי חייא בשם רבי יוחנן, שהיום שלפני יום טוב - אסור בהספד ותענית!

ודחינן: לא. באמת מדובר במשנה בבני ארבעה עשר, ובאופן שחל יום י"ד באדר ביום רביעי בשבוע, דקא קרו ליה בתריסר [שאז הם קוראין ביום י"ב באדר]. ועל אותו יום אמר התנא, שמותרים בהספד ותענית.

ודקאמרת [ומה שאמרת וטענת], הלא יום טריינוס הוא, שיום טוב הוא, ואסור בתענית והספד!

יום טריינוס גופיה [עצמו] - בטולי בטלוהו, ועשאוהו סתם יום של חול, הואיל ונהרגו בו, באותו יום, שני חסידים: שמעיה, ואחיה אחיו ^[1044].

כי הא [כפי שמצינו], דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר [גזר תענית ביום י"ב באדר].

אמרו ליה רבנן: הלא יום טוריינוס הוא, שאסור בתענית! ^[1045]

אמר להו: יום טוריינוס גופיה [עצמו] - בטולי בטלוהו, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו.

מקשה הגמרא: ועדיין, למרות שיום י"ב עצמו אינו יום טוב, היאך מותרין בו בהספד ותענית? תיפוק ליה [תוציא ענין זה] שאסורין בכך, משום דהוה ליה [שזהו] יום שלפני יום ניקנור, שזמנו ביום י"ג באדר, ומשום כך יהא אסור בתענית והספד, כמו כל יום הקודם ליום טוב!

אמר רב אשי: לא יתכן לאסור את יום י"ב בהספד ותענית משום כך, שהרי קל וחומר הוא!

השתא איהו גופיה בטלוהו [עתה, הרי את השמחה שתקנו באותו יום משום מאורע שאירע באותו יום עצמו, דהיינו, יום טוריינוס - בטלו], משום שאירע בו מאורע רע לישראל, ולכן אמרו שצריך לנהוג בו צער ולא שמחה.

והיאך אפשר לומר שמשום שהוא יום שלפני יום ניקנור - ניקום ונגזר [נקום ונגזור שאסור בהספד ותענית]?! הרי לא יתכן שאת קדושת ושמחת היום עצמו בטלו, ועדיין תהיה בו קדושה ושמחה מחמת יום אחר!

ועתה חוזרת הגמרא לבאר, מחמת אילו מאורעות נקבעו אותם ימים טובים.

מאי ניקנור, ומאי טוריינוס [מה היה המעשה בניקנור, ומה היה המעשה בטוריינוס]?

דתניא: ניקנור - אחד מאפרכי [מדוכסי] יוונים היה.

וכאשר נלחמו היהודים ביוונים, בכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: אימתי תפול עיר זו בידי - וארמסנה ^[1046].

וכשגברה מלכות בית חשמונאי, ונצחום [את היוונים], קצצו את בהונות ידיו ורגליו ^[1047] של ניקנור, ותלאום בשערי ירושלים.

ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה, וידיים שהיו מניפות על ירושלים - תעשה בהם נקמה ^[1048].

ואת אותו יום, שבו נהרג ניקנור, קבעו חכמים ליום טוב.

מאי טוריינוס? אמרו: כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס ^[1049] אחיו, שהיו צדיקים גמורים, בלודקיא [היא העיר לוד ^[1050]], אמר להם טוריינוס:

אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם - ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר שהשליכם לכבשן האש!

אמרו לו לוליינוס ופפוס: חנניה מישאל ועזריה - צדיקים גמורין היו, וראויין היו ליעשות להם נס.

ואף נבוכדנצר, מלך הגון היה ^[1051] , וראוי לעשות נס על ידו [כדאי הוא שיתקדש שם שמים על ידי כך שינצלו מגזרתו בדרך נס].

ואילו אותו רשע [על טוריינוס אמרו כך] - הדיוט הוא, ואינו ראוי לעשות נס על ידו.

ואנו, אין אנו יוצאים להריגה מחמת עלילה זו שאתם מעלילים על היהודים, אלא מחמת עבירה שבידינו, שעונשה מיתת בית דין - נתחייבנו כליה [הריגה] למקום.

ולכן, אין מיתתנו תלוי בך.

ואם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים אחרים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו, שפוגעין בנו והורגין אותנו [שיכולים לפגוע בנו ולהרגנו כדי לעשות שליחותו של מקום].

ובאמת יכול היה הקדוש ברוך הוא להרגנו באופן אחר.

אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך, שאתה תהרגינו אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך [כדי שיפרע את עונש הריגתנו ממך].

ואף על פי כן, אף ששמע טוריינוס את דבריהם, לא שת ליבו לכך, אלא הרגן מיד ^[1052].

אמרו: לא זזו משם [לא הספיקו טוריינוס וחבורתו לזוז משם], ממקום ההריגה, עד שבאו דיופלי [שני שרים ^[1053]] מרומי, ופצעו את מוחו של טוריינוס בגיזרין [במקלות ^[1054]].

שנינו במשנתנו: אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי כו' אין גוזרין תענית בראשי חדשים כו' ואם התחילו - אין מפסיקין. אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין, מודה היה שאין משלימין.

הרי לנו, שאף שאין גוזרין תענית בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים, מכל מקום, אם התחילו כבר בתענית מקודם, אין מפסיקין את התענית כאשר מגיעים אותם ימים.

ועתה, עלינו לברר כמה הויא התחלה [כמה זמן נחשב התחלה, שאז כבר אין מפסיקין את התענית]?

רב אחא אמר: שלש תעניות ^[1055]. דהיינו, שני וחמישי ושני. אם כבר התענו בימי שני חמישי ושני קודם שהגיעו אותם ימי שמחה, שוב אין מפסיקין את התענית.

רבי אסי אמר: אף אם התחילו להתענות תענית אחת - הרי זה נחשב התחלה, ושוב אין מפסיקין תעניתן.

אמר רב יהודה אמר רב: זו, מה ששנינו במשנתינו, שאף שאין מפסיקין לגמרי את התעניות, מכל מקום אין משלימין תעניתן, אלא אוכלין קודם חשיכה, דברי רבי מאיר, שאמר משום [בשם] רבן גמליאל היא.

אבל חכמים אומרים: באופן כזה, שכבר התחילו בתענית קודם לכן, מתענה בראש חודש, חנוכה ופורים, ואף משלים את תעניתו עד הערב.

דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: פסק הלכה - אם התחיל את התעניות מקודם, מתענה ומשלים ^[1056].

הדרן עלך פרק סדר תעניות כיצד

הערות

^[1043] כפי שמבואר בתחילת מסכת מגילה, עיין שם ולהלן שם [ד ב].

^[1044] בערוך [ערך הרג] מצינו, ששמעיה ואחיה אחיו הם הרוגי לוד המוזכרים במסכת פסחים [נ א] ובמסכת בבא בתרא [י ב]. וכן משמע בספר אמונות ודעות [מאמר ד', ד"ה ואומר אחרי], שהמעשה המוזכר להלן עם טוריינוס, היה בשמעיה ואחיה. שכתב שהם ענו למלכי אדום: ואם אנו מחוייבי מיתה לשמים, אם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים יש לו לפגוע בנו. וברש"י להלן [ד"ה בלודקיא] כתב, שהרוגי לוד הם לוליינוס ופפוס אחיו. עיין שם. וצריך ביאור.

^[1045] הקשה השפת אמת, הרי קיימא לן שבטלה מגילת תענית, ואם כן, נהג רב נחמן כהוגן ! ומכאן הוכיח הראב"ד, שאף שבטלו אותם ימים טובים, מכל מקום אין גוזרין באותם ימים תענית. עיין שם שהאריך.

^[1046] במסכת יומא [לז א] איתא: "ניקנור נעשו נסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותו לשבח". משמע שהיה אותו ניקנור מבני ישראל. וכתב המהרש"א שאין זה אותו ניקנור המוזכר כאן, שהוא היה רשע.

^[1047] בהונות ידיו - כנגד מה שהיה מניף ידיו. בהונות רגליו - כנגד מה שאמר "וארמסנה". מהרש"א.

^[1048] במגילת תענית מצינו: שבכל יום ויום היה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף ומנאץ, ואומר: מתי יפלו בידי, ואהרוס את המגדל הזה. וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום, נכנסו לחיילות שלו, והיו הורגין עד שהגיעו לקרולין שלו [לעגלות החשובות שלהם], וחתכו את ראשו וקצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאוהו נגד ירושלים, וכתבו מלמטן: הפה שהיה מדבר וכו'. וכן הביא המהרש"א מהירושלמי, שחתכו את ראשו [כך מצינו בירושלמי: מהו יום ניקנור? שלטון משל מלכות יוון עובר לאלכסנדריאה, וראה את ירושלם, וחירף וגידף וניאץ, ואמר: בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה. ויצא אליו אחד משל בית חשמוניי, והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע לקרובין שלו. וכיון שהגיע לקרובין שלו, קטע את ידו, וחתך את ראשו, ותחבן בעץ. וכתב מלמטן: הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאוה. ותליין בקונטס נגד ירושלם]. וכתב, שלפי זה ניחא מה שאמרו "פה שהיה מדבר בגאוה - תעשה בהם נקמה. כי לפי הגירסא שלפנינו, לא מובן איזו נקמה נעשתה בפה.

^[1049] ברש"י במסכת בבא בתרא [י ב, ד"ה הרוגי לוד] משמע קצת שאותם אחים לא היו יהודים. שכך כתב שם: "לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית, על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד, על שנמצאת בת מלך הרוגה, וחשדו את ישראל עליה. ועמדו האחים הללו ואמרו: מה לכם על ישראל? אנו הרגנוה !"

^[1050] כתב רש"י, דהיינו דאיתא במסכת בבא בתרא [י ב]: הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן. ויש אומרים שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו הנכרים שהיהודים הרגוה, וגזרו גזירה על שונאיהם של ישראל. ועמדו אלו, לולינוס ופפוס, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך רק אותם, ועל ידי כך נצלו שאר ישראל.

^[1051] ביאר המהרש"א, שאף שבכמה מקומות מכונה נבודכדצר בכינוי רשע, מכל מקום היה הגון באותו דבר, שלא בעלילה בא עליהם, כי מה שעשה היה מחמת שבאו והלשינו על היהודים [כפי שמסופר בספר דניאל ג, ח ט]. אבל טוריינוס היה רשע באותו ענין, כי הוא ידע שלא היהודים הרגו את בת המלך. והבן יהוידע כתב, שנקרא הגון על שם שהיה נזהר בכבוד השם, ומודה בשבחו, כפי שמצינו במסכת סנהדרין [צו א] שנעשה מלך בזכות הכבוד שכיבד את הקב"ה כשהחזיר את האיגרת [עיין שם]. וכן, אחרי שראה את הצלת חנניה מישאל ועזריה אמר "אתוהי כמה רברבין". וגם כשהחריב את בית המקדש והגלה את ישראל, פחד מהקב"ה, ולא החריב עד שאמרו לו על פי נביא שגזירה היא משמים, ורק אז החריב. והעיון יעקב הביא, שאף שהיה רשע, מכל מקום אחרי שנצולו חנניה משאל ועזריה, קידש שם שמים והודה לקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר "ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון וגו'". אבל בטוריינוס היו יודעים שקשה עורף הוא, ואפילו יעשה להם נס - לא יחזור מרשעתו לקדש שם שמים על ידו.

^[1052] כתב ביפה עינים, שאף שנהרגו פפוס ולוליינוס לבסוף, מכל מקום מכל מקום עשו את אותו יום ליום טוב, בעבור הצלת הכלל. ומכל מקום בטלו את אותו יום טוב משום שנהרגו בו שמעיה ואחיה. ובתורת כהנים [פרשת אמור] מצינו: מכאן אמרו, כל המוסר עצמו על מנת שיעשו לו נס - אין עושין לו נס. ושלא לעשות לו נס - עושין לו נס. וכשתפס טוריינוס וכו' אמרו: לא נסעו משם עד שבאו דיופלי וכו'. וכתב שם בעל קרבן אהרן: הצילם הא ל יתעלה [את לוליינוס ופפוס] במה שהביא עליו [על טוריינוס] דיופלי מרומי וכו'. משמע שבאמת לבסוף לא נהרגו. ולפי זה, משום כך עשו את אותו יום ליום טוב. וכתב המנחת יהודה, שלפי זה מתבארת הסוגיא על פי דברי הערוך, שכתב ששמעיה ואחיה הם הרוגי לוד הנזכרים במסכת פסחים [נ א]. והיינו, שמתחילה עשאוהו יום טוב, ולבסוף, כשנהרגו בו שמעיה ואחיה - בטלוהו. ובירושלמי [במסכת שביעית פרק ד' הלכה ב', ובסנהדרין פרק ג' הלכה ה'] מצינו, שנהרגו על קדוש ה', שנתנו להם לשתות בכוס שצבוע עליו שם עבודה זרה, ולא אבו לשתות. וכתב היפה עינים, שלפי זה יש לומר, שמשום כך בטלו את אותו יום טוב, משום שנהרגו לבסוף. [לגבי עצם ענין זה, אם היה עליהם למסור עצמם באופן זה, ולא לשתות מהכוס, עיין בתוספות במסכת שבת עב ב, ד"ה רבא]. ובמסכת שמחות [פרק ח'] משמע שאכן נהרגו באותה גזירה של טוריינוס, ומכל מקום לא מתו - עד שראו שמנקרין את עיניו. עיין שם.

^[1053] כך כתב כאן רש"י. ובמסכת סוכה [נא ב] כתב: דיו - שנים. פלו - לשון שרים. והר"ב מוספיא [המובא בערוך] כתב, שבלשון רומי "דופלי" היינו אנשים חשובים בין אנשי הצבא, אשר מפני גבורתם היו נותנים להם פי שנים ושכר כפול. ורבינו גרשום כתב, ש"דיופלי" היינו שלוחים.

^[1054] כך כתב רש"י. שהוא מלשון גזרי עצים. אבל רבינו גרשום כתב, שהוא קופיץ [סכין גדולה].

^[1055] כך פירש רש"י. אבל הרמב"ם כתב בפירוש המשנה: אם התחילו אין מפסיקין, שאם התחילו אפילו שעה אחת, אין מפסיקין התעניות, אלא משלימין. משמע שהוא מפרש כי מה שנקטה הגמרא שלש ואחת, אין הכוונה לימים, אלא לשעות. והיינו, שאף שלא היה להם לגזור תעניות בימים אלו, מכל מקום אם התחילו להתענות, ואפילו שעה אחת, אין מפסיקין. וכתב הריטב"א שאין זה נכון. כי אם התחילו להתענות מחמת גזירת בית דין במזיד או בטעות, איזו סברה יש לחלק בין שלוש שעות לשעה אחת, הרי עדיין לא עבר רוב היום בקדושה שלא יחזרו מטעותם. וכל שכן אם התענו שלא בגזירת בית דין, שאינו כלום. ובאמת ביד החזקה לא כתב הרמב"ם כך, אלא כך כתב: " אם התחילו להתענות אפילו יום אחד, ופגע בהן ראש חודש או חנוכה ופורים, מתענין ומשלימין היום בתענית". וכתב הריטב"א, שנראה ודאי כי מה שכתב בפירוש המשנה, טעות סופר הוא. ובאמת היה צריך לכתוב "תענית אחת" במקום "שעה אחת". עיין שם.

^[1056] פירוש: אם ירצה להשלים - שרי להשלים [מותר לו להשלים]. רא"ש.

פרק שלישי - סדר תעניות אלו

מתניתין:

סדר תעניות אלו האמור בפרק הקודם, שבתחילה מתענין יחידין, ואחר כך מתענין הציבור, ואחר כך מחמירין את תעניתן, וכל הסדר האמור שם, מדובר באופן שהגיע זמן רביעה ראשונה ^[1057] של גשם - ולא ירדו גשמים.

אבל צמחים ששנו ממנהגן, דהיינו, שתחת חטה יצא חוח [מין קוץ], או שתחת שעורה עלתה באשה ^[1058] - מתריעין ^[1059] עליהן מיד. שכבר בתעניות הראשונות, נוהגת חומרת התעניות האחרונות המוזכרות במשנה לעיל ^[1060].

וכן באופן שפסקו גשמים בין גשם לגשם [שהיתה הפסקה בירידת הגשמים בין רביעה ראשונה לשניה] למשך ארבעים יום, מתריעין עליהן, מפני שהיא מכת בצורת [שזהו סימן למכת בצורת ^[1061]].

וכן באופן שירדו גשמים לצמחין, אבל לא ירדו לאילן ^[1062] [כלומר, שירדו באופן שהם מועילים רק לצמחים, ואינם מועילים לאילן. ובגמרא יתבאר באיזה אופן מדובר], או שאירע להיפך, שירדו גשמים לאילן, ולא ירדו לצמחין,

או שירדו גשמים לזה ולזה, לצמחין ולאילן, אבל לא ירדו לבורות לשיחין ולמערות [בור - חפירה עגולה היא. שיח - ארוך וצר. מערה - חפירה מקורה], שהם מקומות לכינוס מים לשתיה ולכיבוס בגדים -

בכל המקרים הללו, מתריעין עליהן מיד.

וכן באופן שירדו גשמים במדינה, אבל יש עיר אחת שלא ירדו עליה גשמים, כפי שמצינו דכתיב בספר עמוס: "נשבע ה' וגו' והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וגו'" ^[1063] , שסימן קללה הוא ^[1064],

הערות

^[1057] כתב הרמב"ן, דהיינו שברביעה ראשונה עושין על הסדר הזה האמור, שמתענין, ואחר כך מתריעין בשופר. אבל גבי מה ששנינו להלן, צמחין ששנו, וגשמים שפסקו, עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו', בכל אותם מקרים המוזכרים להלן במשנתנו, מתריעין בשופרות בתעניות הראשונות. ובמכה שאינה מהלכת נחלקו רבי עקיבא ורבנן להלן, רבנן סוברים שהמקומות שסביבותיהן, אף שאין להם פחת באותה צרה כלל, צריכים להשתתף בצרת חבריהם, ולכן מתענין, אבל לא מתריעין. ורבי עקיבא סובר, שאין מתענין אלא על צרת עצמם, ולכן רק מתריעין, כפי שעושים בראש השנה, שרק תוקעים בשופר. עיין שם.

^[1058] כך פירש רש"י [ו"באשה" היא מין שעורה, וגרועה ממנה]. ורבינו חננאל פירש, דהיינו שכמשו.

^[1059] כתבו התוספות כי מה ששנינו כאן "מתריעין" - היינו אף בתענית. עיין שם. ודעת הראב"ד, שבכל מקום ששנינו "מתריעים" בסתם, היינו התרעה בשופר, בלא תענית. וכתב הריטב"א, שלשיטתו אין בשינוי הצמחים מכה גדולה כל כך, שעל ידי זה עלולה לבוא מכת רעב, אלא שהתבואה נפסדת קצת, עד שהיא כעין מכת בצורת, ודי שיתריעו עליה בשופר. ועיין שם שהביא ראיות לדבריו. אבל כתב הריטב"א, שאין שיטה זו נכונה כלל מכמה טעמים. והביא, שלכן מפרש הרמב"ן, שכל מקום ששנינו התרעה סתם, אינו אלא התרעה בתענית, כשבע תעניות אחרונות, חוץ מהתרעה שכתוב בפירוש שהיא בשופר. וכן התרעה שאמרו על עיר שהקיפוה נכרים, ודאי שאין הכוונה בתענית, שהרי שנינו שמתריעים בשבת, ובשבת אין מתענין. ועכשיו עולה משנתינו יפה: סדר תעניות אלו האמור, שלא התריעו בהן עד האחרונות, ברביעה הראשונה. כי אף כיון שהגיע מרחשון - בא זמן הגשמים, אין השעה עוברת להיות צרה דחוקה, וגם אין לראות נפשנו בגזירת שמים, משום שדרך רביעה להתאחר קצת, עד ז' אחרונות, שאז עוברת זמנה של רביעה לגמרי, ולפיכך לא נחמיר בתעניות להתריע עד אותה שעה, כי ההתרעה סוף בקשת רחמים. כמו שכתוב בתורה: "וכי תבואו מלחמה בארצכם וכו'". אבל אחר שצמחו הצמחים, והגיע הרביעה האחרת, שהיא באה לגדלם ולהולידם לצמחים, ונמנעו הגשמים, עד כדי כך שהתחילו הצמחים לשנות, זה סוף צרה, ושעה עוברת להפסדם, ולפיכך מתריעין עליהם מיד, כדין ז' אחרונות, וכל חומרותיו ותפלותיו. כי תחלתה של זו - כסופה של עצירת גשמים ברביעה הראשונה. וכן מפורש בירושלמי, כי פעמים שבג' הראשונות גוזרין כז' אחרונות בכל חומרותיו. ואמרו שם [פרק א' הלכה ה'] לגבי דין עוברות ומניקות שאין מתענין בראשונות: אמר רב שמואל בר רב יצחק: נראין דברים כשגזרו כבר שלא להפסיק מבעוד יום. אבל אם גזרו מיד להפסיק מבעוד יום, עוברות ומניקות מתענות בהם. וזהו במקרה של צמחים ששינו, או על שאר צרות דחוקות שבפרק זה. עיין שם.

^[1060] ביאר הר"ן, שהטעם, משום שאין הדבר סובל דיחוי. כי כשהגשמים מתאחרים מלרדת, אפשר להמתין. כי גם אם ירדו הגשמים באיחור, יצמחו פירות השנה כתיקונן. ולכן גוזרים תעניות כסדר שנזכר לעיל. אבל צמחים ששינו, אם לא יתוקנו במהרה, יופסדו לגמרי. לפיכך גוזרין את התענית כבר בתחילה - כחומר שבע התעניות האחרונות של גשמים, דהיינו, בהתרעה. וכן בשאר הדברים שהוזכרו במשנה. כשפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום, הצמחים יינזקו במהרה. וכן כשירדו גשמים לצמחים ולא לאילן, מתריעין עליהן בפרוס הפסח [כפי שמצינו בגמרא], משום שבאותה שעה האילנות מלבלבים. ואם לא ירדו להם אז הגשמים הנצרכים להם, שוב לא יוציאו ענפיהן כהוגן. וכן כשירדו גשמים לאילן ולא לצמחים, כיון שכבר ירד מטר, ולא היה כפי מה שצריך לזרעים, הרי זו ראיה שהרביעה הצריכה לזריעה תתאחר הרבה, או לא תבא כלל, לפיכך מתריעין עליהם מיד. וכן כשכלו המים מן הבורות, דהיינו בפרוס החג, כפי שאומרת הגמרא, הרי זה דבר שאינו סובל דיחוי, שהרי יש סכנה שימותו בצמא, ולכן מתריעין עליהם מיד. ועיין בשפת אמת מה שכתב בזה.

^[1061] אף שמכת בצורת קלה ממכת רעב, כפי ששנינו במסכת אבות [פרק ה' משנה ח']: רעב של בצורת בא - מקצתן רעבים ומקצתם שבעים, מכל מקום כך היא כוונת המשנה: אף שירדו גשמים, ומשום כך יתכן שלא יהיה רעב, למרות זאת, כיון שפסקו הגשמים ארבעים יום, לפחות מכה המביאה לידי בצורת היא זו. ר"ן. והתפארת ישראל כתב, שכאשר לא ירד הגשם הראשון, יש רק חשש בצורת. אבל באופן זה, שפסקו גשמים - ודאי בצורת היא, כי מקצתם רעבים כפי ששנינו במסכת אבות. והיינו, אותם ששדותיהם קרקע יבשה.

^[1062] בגמרא מתבאר שמתריעין בפרוס הפסח. והטעם, כי אז האילנות מלבלבים, וכל שלא ירדו אז הגשמים הנצרכים להם, שוב אין מוציאים ענפיהם כהוגן, אפילו אם ירדו להם גשמים לאחר מכן. מה שאין כן ברביעה, שאף שמאחרת את הזמן הסדור לתעניות, יכולים לזרוע לאחר מכן. וכן כשירדו לאילן ולא לצמחים, כיון שכבר ירד מטר, ולא היה בו די הצורך לצמחים, הדבר מראה שהרביעה הצריכה לצמחים תתאחר הרבה או לא תבוא כלל, ולכן מתריעין מיד. וכן כשכלו המים מהבורות, הרי זה דבר שאינו סובל מתון, כי זו סכנת מיתה בצמא, ולכן מתריעין מיד. ר"ן.

^[1063] המצודת ציון שם [עמוס ד' פסוק ז'] כתב: "והמטרתי. ולמען לא יאמרו שבמקרה קרה לשנה שאיננה גשומה, לכן המטרתי על עיר אחת, ועל עיר אחת הסמוכה לה לא המטרתי. למען דעת שבא בהשגחה".

^[1064] לכאורה הכוונה כפירוש הפסוק המובא במשנה "והמטרתי על עיר אחת, ועל עיר אחת לא אמטיר", ששתיהן לקללה, כפי שהגמרא אמרה לעיל [ו ב]. אבל בלאו הכי, אין להתענות. שהרי הגמרא אומרת שם, שגשמים שירדו על מקצת מדינה - אין בהם משום ועצר. אבל השפת אמת כתב, שתמוה לפרש כך. כי אם כן, שני המקומות צריכים להתריע. אמנם אפשר היה לומר דהיינו משום שאי אפשר לתקן, כי כבר נתקלקל המקום, אבל מרש"י לקמן משמע שהוא לא סובר כך, אלא מדובר שבעיר שירד הגשם - היה זה לברכה, ובכל זאת גם אותה העיר מתענה, משום שיבואו משם לקנות תבואה, ויהיה יוקר. עיין שם. והר"ן מפרש, שמתריעין מיד ואין נוהגין סדר התעניות האמור, משום שהדבר מראה בעצמו שזה בא עליהם בגזירתו של הקדוש ברוך הוא, ולא כמנהגו של עולם, לפיכך ראוי שיתענו ויתריעו מיד.

מותרין ימים אלה בהספד ותענית. ונברר: אימת [אימתי], באלו ימים מדובר? אילימא [אם תאמר] שמדובר בבני כרכים הקוראים את המגילה בחמיסר [בחמישה עשר] באדר וקא קרי לה בארביסר [והם קוראים אותה בארבעה עשר] והותרו להם הספד ותענית ביום זה, אולם ומי שרי [והאם מותר] כלל להתענות בימים אלה?

והכתיב [והרי נאמר] במגילת תענית: יום ארבעה עשר בו באדר ויום חמשה עשר בו, יומי פוריא אינון דלא למיספד בהון [ימי הפורים הם שאסור לספוד בהם]. ואמר רבא: לא נצרכא [נצרך] הדבר להיאמר במגילת תענית, שהרי הוא כבר נאמר במגילת אסתר שבמקרא, אלא בחזרה זו על הדברים בא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה, שאפילו מי שהפורים שלו ביום חמישה עשר — אסור לו לספוד בארבעה עשר, ולהיפך.

ואלא, יש לפרש את המשנה שמדובר בה באלה שהם בני ארביסר [הקוראים בארבעה עשר] והקדימו וקא קרי ליה בתליסר [וקוראים אותה, את המגילה בשלושה עשר], אך הלא אין צורך בטעם זה לאיסור תענית, שהרי שלושה עשר באדר יום ניקנור הוא שהוא יום שמחה מחמת עצמו! ואלא תפרש שמדובר בבני עיירות הקוראים בארביסר [בארבעה עשר] והקדימו וקא קרי ליה בתריסר [וקוראים אותה, את המגילה בשנים עשר], אולם הלא גם יום זה הוא חג לעצמו, שכן יום טוריינוס הוא!

אלא לאו [האם לא] דקא קרו ליה בחדיסר [שקראו אותה באחד עשר] וקתני [ושנה] במשנה על יום זה שהוא מותר בהספד ובתענית, אף שהוא יום שלפני יום טוריינוס, ונמצא שסתם משנה אינה כשיטת ר' יוסי, והרי זו סתירה בדברי ר' יוחנן!

ומשיבים: לא, הכוונה היא במשנה בבני ארבעה עשר, וקא קרו ליה בתריסר [והם קוראים אותה, את המגילה בשנים עשר] ודקאמרת [ומה שאמרת] שהלא יום טריינוס הוא — יום טריינוס גופיה [עצמו] בטולי בטלוהו [ביטלו אותו] מלהיות יום חג, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו. כי הא [כמו זה] שמסופר: רב נחמן גזר תעניתא [תענית] בתריסר [בשנים עשר באדר]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים]: הלא יום טוריינוס הוא! אמר להו [להם]: יום טוריינוס גופיה [עצמו] בטולי בטלוהו [ביטלו אותו] הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו.

ומקשים: ותיפוק ליה דהוה ליה [וייצא לו איסור תענית ביום זה שהרי הוא] יום שלפני יום ניקנור! אמר רב אשי: השתא איהו גופיה בטלוהו [עכשיו, הרי, אותו עצמו ביטלו] משום האבל, וכי משום יום ניקנור שהוא יום שאחריו ניקום ונגזר [נעמוד ונגזור] בו איסור תענית?

א אגב כך מבררים: מאי [מהו עניינו] של ניקנור ומאי [ומהו עניינו] של טוריינוס? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ניקנור אחד מאפרכי (משרי הצבא) היוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: אימתי תפול בידי עיר זו וארמסנה. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, הרגו אותו במלחמה, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה, וידיים שהיו מניפות בבוז על ירושלים — תעשה בהם נקמה, ויום זה שלושה עשר באדר היה.

מאי [מהו עניינו] של טוריינוס? אמרו: כשבקש טוריינוס להרוג את המנהיגים החשובים לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם — יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר! אמרו לו לוליינוס ופפוס: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו בעצמם, וראויין היו ליעשות להם נס. ועוד: ונבוכדנצר מלך הגון היה, שהיה מלך גדול שעלה לשלטון בזכות וראוי לעשות נס על ידו, שיזכה לגרום שייראה נס.

ואותו רשע, כלומר, אתה, הדיוט הוא ולא מלך אמיתי ואינו ראוי ליעשות נס על ידו. וגם אנו איננו צדיקים, ואנו נתחייבנו כליה למקום (הקדוש ברוך הוא) בגלל עוונותינו כלפיו, ואם אין אתה הורגנו — הרבה הורגים אחרים יש לו למקום, ואם לא יהרגו אותנו בני אדם — והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו. אלא, לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אף שהיה יכול להורגנו בדרך אחרת, אלא מפני שעתיד ליפרע דמינו מידך.

אף על פי כן לא חשש לדבריהם ואף הרגן מיד. אמרו: לא זזו משם ממקום ההריגה עד שבאו דיופלי (זוג שליחים) מרומי שקיבלו ייפוי כוח להסירו משלטונו ולעונשו, ופצעו את מוחו בגיזרין של עץ והרגוהו. וכיון שאירע הדבר כך, וראו הכל כיצד הקדוש ברוך הוא נפרע משונאי ישראל, קבעוהו כיום חג.

ב שנינו במשנה: אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי, כדי שלא לגרום בכך להפקעת השערים, ועוד אין גוזרין תענית בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, ואם התחילו כבר בתעניות אין מפסיקים. ושואלים: וכמה הויא [היא] התחלה לענין זה? רב אחא אמר: שלש תעניות קודם לכן. ר' אסי אמר: אחת.

אמר רב יהודה אמר רב: כל הלכה זו שתענית שאירעה בימים טובים אף אם התחיל אין משלים להתענות עד הערב, היא דברי ר' מאיר שאמר זאת משום (משמו) של רבן (שמעון בן) גמליאל. אבל חכמים אומרים: אם היתה תענית ביום כזה — מתענה ומשלים להתענות עד הערב. דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב הונא: הלכה למעשה היא שמתענה ומשלים.

א משנה סדר תעניות אלו שנתפרש בפרק ראשון, על התעניות בדרגות שונות והפסקות הזמן ביניהן הוא האמור ברביעה ראשונה שלא ירדו בה גשמים. אבל צמחים ששנו שהשתנה מראיהם מפני מחלה — מתריעין עליהן מיד ואין ממתינים כלל. וכן כשפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום — מתריעין עליהן מיד, מפני שהיא מכת בצורת.

ירדו גשמים די לצמחין אבל לא ירדו מספיק בשביל האילן, או ירדו גשמים הראויים לאילן ולא לצמחין אחרים, ירדו גשמים הראויים לזה ולזה אבל לא כדי למלאות בורות, לשיחין (בורות מאורכים) ולמערות (בורות מכוסים בתיקרה) לאגור בהם מים לצורך הקיץ — מתריעין עליהן מיד. וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים אף על פי שמסביב לה ירדו, וכמו דכתיב [שנאמר]: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ד, ז), שמשמע שדבר כזה סימן קללה הוא —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as the Sages decreed that in certain places one may read the Scroll of Esther on the eleventh, twelfth, or thirteenth of Adar, nevertheless, it is permitted to eulogize and fast on these days. The Gemara clarifies: When does this ruling apply? If we say that it applies to those in walled cities, who normally read the scroll on the fifteenth of Adar and yet this year they read it on the fourteenth, a day on which they normally are permitted to fast and eulogize, but this cannot be the case, as are they permitted to fast and eulogize at all on these days?

But isn’t it written in Megillat Ta’anit: The day of the fourteenth of Adar and the day of the fifteenth of Adar are the days of Purim, on which eulogizing is prohibited. And Rava said: Since these days are already mentioned in the Bible (Esther 9:18–19), it is necessary to state this halakha in Megillat Ta’anit only to prohibit those living in these walled cities from fasting and eulogizing on this date, the fourteenth, and those living in these non-walled cities from fasting and eulogizing on this date, the fifteenth.

The Gemara continues its explanation of the difficulty. But rather, the mishna must be referring to those who normally read on the fourteenth of Adar, but who read the Scroll of Esther early, on the thirteenth. However, it is already prohibited to fast on the thirteenth, as it is Nicanor’s Day, which is a commemorative day in its own right. But rather, you will say that the mishna is referring to those residents of cities who normally read on the fourteenth, but who read it early that year, on the twelfth; however, the twelfth of Adar is also a commemorative day, as it is Trajan’s Day.

Rather, isn’t the mishna referring to a case where they read the Scroll of Esther on the eleventh of Adar, and nevertheless that mishna teaches that it is permitted to eulogize and fast on this day, despite the fact that it is the day before Trajan’s Day? The opinion in this unattributed mishna is not in accordance with that of Rabbi Yosei, which means that there is a contradiction between the two statements of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara answers: No; the mishna is actually referring to those who normally read on the fourteenth, but who read it that year on the twelfth of Adar. And with regard to that which you said, that it is Trajan’s Day, Trajan’s Day itself was annulled and is no longer celebrated, since Shemaya and his brother Aḥiya were killed on that day. We learn this as in the incident when Rav Naḥman decreed a fast on the twelfth of Adar and the Sages said to him: It is Trajan’s Day. He said to them: Trajan’s Day itself was annulled, since Shemaya and his brother Aḥiya were killed on that day.

The Gemara asks: And let him derive that fasting on the twelfth is prohibited in any case, as it is the day before Nicanor’s Day. Rav Ashi said: Now that with regard to Trajan’s Day itself, they annulled it, will we then arise and issue a decree not to fast on this date due to the following day, Nicanor’s Day?

In relation to the above, the Gemara inquires: What is the origin of Nicanor’s Day and what is the origin of Trajan’s Day? As it is taught in a baraita: Nicanor was one of the generals [iparkhei] in the Greek army, and each and every day he would wave his hand over Judea and Jerusalem and say: When will this city fall into my hands, and I shall trample it? And when the Hasmonean monarchy overcame the Greeks and emerged victorious over them, they killed Nicanor in battle, cut off his thumbs and big toes, and hung them on the gates of Jerusalem, saying: The mouth that spoke with pride, and the hands that waved over Jerusalem, may vengeance be taken against them. This occurred on the thirteenth of Adar.

What is the origin of Trajan’s Day? They said in explanation: When Trajan sought to kill the important leaders Luleyanus and his brother Pappas in Laodicea, he said to them: If you are from the nation of Hananiah, Mishael, and Azariah, let your God come and save you from my hand, just as He saved Hananiah, Mishael, and Azariah from the hand of Nebuchadnezzar. Luleyanus and Pappas said to him: Hananiah, Mishael, and Azariah were full-fledged righteous people, and they were worthy that a miracle should be performed for them, and Nebuchadnezzar was a legitimate king who rose to power through his merit, and it is fitting that a miracle be performed through him.

But this wicked man, Trajan, is a commoner, not a real king, and it is not fitting that a miracle be performed through him. Luleyanus and Pappas continued: And we are not wholly righteous, and have been condemned to destruction by the Omnipresent for our sins. And if you do not kill us, the Omnipresent has many other executioners. And if men do not kill us, the Omnipresent has many bears and lions in His world that can hurt us and kill us. Instead, the Holy One, Blessed be He, placed us into your hands only so that He will avenge our blood in the future.

Even so, Trajan remained unmoved by their response and killed them immediately. It is said that they had not moved from the place of execution when two officials [diyoflei] arrived from Rome with permission to remove Trajan from power, and they split his skull with clubs. This was viewed as an act of divine retribution and was established as a commemorative day.

§ The mishna taught: One may not decree a fast on the community starting on a Thursday, so as not to cause prices to rise. Furthermore, one may not decree a fast on New Moons, on Hanukkah, or on Purim. However, if one began a set of fasts, one does not interrupt the sequence for these days. The Gemara asks: And how many fasts are considered a beginning? Rav Aḥa said: If one fasted three fasts before the festive day. Rabbi Asi said: Even if one fasted one fast before it.

Rav Yehuda said that Rav said: This halakha of the mishna that a fast that occurs on a festival is not observed, is the statement of Rabbi Meir, who said it in the name of Rabban Gamliel. However, the Rabbis say: If a communal fast occurs on one of these days, one must fast and complete the fast until nightfall. Mar Zutra taught in the name of Rav Huna: The practical halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, that one fasts and completes his fast until nightfall.

MISHNA: The order of these fasts of increasing severity, as explained in Chapter One, is stated only in a case when the first rainfall has not materialized. However, if there is vegetation that grew and its appearance changed due to disease, the court does not wait at all; they cry out about it immediately. And likewise, if rain ceased for a period of forty days between one rainfall and another, they cry out about it because it is a plague of drought.

If sufficient rain fell for the vegetation but not enough fell for the trees; or if it was enough for the trees but not for the vegetation; or if sufficient rain fell for both this and that, i.e., vegetation and trees, but not enough to fill the cisterns, ditches, and caves with water to last the summer, they cry out about it immediately. And likewise, if there is a particular city upon which it did not rain, while the surrounding area did receive rain, this is considered a divine curse, as it is written: “And I caused it to rain upon one city, but caused it not to rain upon another city; one piece was rained upon, and the portion upon which it did not rain withered” (Amos 4:7).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי כו'. אין גוזרין תענית בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו כו'. כמה הוא התחלה. ר' אחא אמר ג' ר' יוסי אומר אחת וקיי"ל כר' יוסי. ואסיקנא אם התחילו כו'. ט' באב שחל להיות ע"ש. פי' הא דתנינן בסוף בכל מערבין ומשתתפין ט' באב שחל להיות בע"ש כו'. קבלה בידינו כי פסח של אותה שנה היה ביום ה'. ומלאי תמוז דההיא שתא וחל ר"ח אב בחמישי. וחל ט' באב להיות בע"ש וחסרו אב ואלול חל להיות ע"ש ור"ה בשבת. דבר ברור הוא שיש לסנהדרין לקבוע חסירין זה אחר זה כפי המסורת שבידם. ובפירוש שנו בענין עצרת (ר"ה ו ע"ב) שניהן מלאין ה' חסרין ו' והם ניסן ואייר ור' עקיבא שגמע ביצה מגולגלת מסוכן היה משום שהיה חולה ואמרו לו הרופאים כי גמיעת ביצה מיד בלא מלח באחרית היום היא רפואתו. וכיון שראהו ר' יהודה נדמה לו דסבר המתענה בע"ש אינו משלים ט' באב שחל להיות בע"ש. כגון דאקלע פסח דההיא שתא בחמישי בשבת וחל ט' באב בע"ש לפי שהיה תמוז מלא וחיסרו (עוד לחדש) [אב ואלול] וחל ר"ה להיות בשבת:

ירושלמי אפי' יחיד שקבל על עצמו תענית מתענה ומשלים. ירושלמי (ברכות פ"ד) י"ח ברכות שבכל יום כנגד י"ח מזמורים שמראש תהלים עד יענך ולמה רגשו גוים אינו מן המנין. דברכת המינים ביבנה תקנוה. וכנגד י"ח פעמים שכתוב בתורה אברהם יצחק ויעקב. גם ויקרא בהם שמי ושם אבותי בכלל. וכנגד י"ח צוויים שכתוב בתורה בפרשת המשכן שני מן ואתו אהליאב עד סוף הספר. ז' ברכות של שבת כנגד ז' קולות שכתוב בהבו לה' בני אלים וכנגד ז' אזכרות שכתוב במזמור שיר ליום השבת. ט' ברכות של ר"ה כנגד ט' אזכרות הכתובים בפרש' חנה ובסוף כתיב ה' ידין אפסי ארץ. כ"ד ברכות של תענית צבור כנגד כ"ד רנה תחנה תפלה שכתובים בפרשת שלמה. ר' זירא אמר יחיד בתענית צבור צריך להזכיר עננו ה' עננו כו'. ואסיקנא איכן אמרה כלילי שבת וכיומו. וקיי"ל ש"צ אומר בין גואל לרופא חולי. יחיד בשומע תפלה.

ר' אחא אמר יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע והוא רחם ה' עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך.

ועל העיר האבלה ההרוגה כו' עד ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. והיכן אומרה הכי ר' ירמיה כל דבר שהוא להבא אומרו בעבודה לשעבר אמרו בהודאה כדתנן (פ"ט דברכות) ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא. כל הברכות כולן אחר חותמיהן. ואינו אומר בברכה פסוק כלומר אינו מזכיר פסוק לבדו וחותם ברכה. ואלין דאמרי צהלי ורוני יושבת ציון וחותם בברכה אין בו משום ברכת פסוק. ר' זעירא צם תת"ק תענית ולא חשש למגלת תענית. ר' יעקב כד מפקיד לספריא אין אתת בך אנשי שאיל לכון אמרון ליה (הכל) [בכל] מתענין חוץ משבתות וי"ט ור"ח וחוש"מ וחנוכה ופורים. והלכתא אפילו יחיד שקיבל עליו תענית בע"ש מתענה ומשלים (עירובין מא ב):

מותרין בהספד ובתענית באותן שמקדימין לאסור את של זה בזה וקורין בט"ו אסור בי"ד בהספד ובתענית. יום ניקנור הוא ואין מותרין בהספד ובתענית אלא לאו בחדיסר וקתני מותרין אע"ג דהוי יומא דמקמי יום טוריינוס ומי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי דלפניו אסור לעולם בני ארביסר דקרו בתריסר ולהכי מותרין דלא הוי יומא טבא:

תיפוק ליה דתריסר הוי יומא דמקמיה יום ניקנור ולא ליהוי מותר בהספד ובתענית:

דיופלי. שלוחים:

בגיזירין. קופיץ:

וכן בת"ב שחל להיות בע"ש אין משלימין:

וכמה הויא התחלה דקאמר אם התחילו אין מפסיקין רב אחא אמר שלש שאם היו ג' תעניות קודם ר"ח ורביעי בר"ח אין מפסיקין זו דברי ר"ג דאמר אם התחילו אין מפסיקין אבל אין משלימין:

הדרן עלך סדר תעניות כיצד

סדר תעניות האמור כל אילו תעניות דאמרן לעיל דאין גוזרין לאלתר ברביעה ראשונה ולא ירדו גשמים אבל צמחים ששנו שנשתנה מראה שלהן מתריעין עליהן מיד קודם הרביעה שלישית להתענות ומי אמרת לאלתר ברביעה ראשונה מתענין. אבל יבשו לא דכיון שיבשו לית להו תקנתא כלל ואי מתריעין עליהן הוי תפלת שוא:

כמה הוא ההתחלה ר׳‎ אחא אומר ג' פירש ג׳‎ תעני׳‎ רבי יוסי אומר אחת תענית אפילו תעני׳‎ אחד והלכתא כרבי יוסי ולרמב״ם ז״ל ראיתי שכתב בפירש המשנה שלו אם התחילו אין מפסיקין שאם התחילו אפילו שעה א׳‎ אין מפסיקין התעניו׳‎ אלא משלימין נראה שהוא מפרש אחת וג׳‎ האמורים כאן שעות שאע״פ שלא היה להם לגזור בהם תעניו׳‎ אם התחילו להתענו׳‎ אפילו שעה אחת אין מפסיקין ואינו נכון שאם בגזרת ב״ד התחילו להתענו׳‎ במזיד או בטעות מה ענין להפריש בין ג׳‎ או ד׳‎ הא ודאי לא עבר רובו של יום בקדושה כדי שלא יחזרו מטעותם וכ״ש אם נתענו שלא בגזרה שאינו כלום. ובחבורו לא כתב כן אלא אם התחילו להתענו׳‎ אפילו יום אחד ופגע בהן ר״ח או חנוכה ופורים מתענין ומשלימין היו בתעני׳‎ ונראה ודאי כי מה שכתוב בפי׳‎ המשנה טעות ידי סופר הוא והיה לו לכתוב תעני׳‎ א׳‎ תדע עוד דשעות מאו דכר שמיה דלימא סתם שלא ואחת אלא ודאי תעניו׳‎ נינהו ואמתני׳‎ קאי דקתני אין גוזרין תעניו׳‎ ועוד היכי הוה ליה למיתני ואם גזרו והתחילו אין מפסיקין כלומר אם טעו וגזרו הן בטעות הוראה או כסבורים שאינו ר״א וגם התחילו לעשות בהודאה להתענו׳‎ אין מפסיקין ובהכי סליק פרקא:

פרק שלישי סדר תעניות האלו
האמור ברבועה ראשונה אבל צמחים ששנו מתריעין עליהן מיד דעת הראב״ד ז״ל כשכל מקום ששנינו מתריעים סתם היינו התריעה בשופר בלא תעני׳‎ ולפי דעתו אין בשנוי הצמחים לקות גדולה שיבא ממנה מכת רעב אלא שהתבואה נפסד׳‎ קצת עד כעין מכת בצור׳‎ ודי שיתריעו עליה בשופר ויש סעד לדבריו ממה שאמרו שאם פסקו בין גשם לגשם מ׳‎ יום שמתריעים עליהם מיד ואלו היתה התרעה בתעני׳‎ היאך אפשר שיחמרו בזה שאינה אלא מכת בצורת יותר משלא ירדו גשמים כל עיקר שהיא מכת רעב של מהומה דאלו מכת בצורת קלה ממכ׳‎ שהרי מקצתן רעבים ומקצתן שבעים ומצינו מחמירין יותר על הפסד קצת התבואה יותר ממה שאנו מחמירי׳‎ על הפסד כלם וכן כשירדנו לצמחים ולא לאילן או לאילן ולא לצמחים ששנינו מתריעין עליהן מיד ואם התרעה היא התרעה בתעני׳‎ היאך נחמיר בזה שירדו למקצתן מהיכן שלא ירדו כל עיקר אלא ודאי מתני׳‎ להקל שאין לנו סדר תעניות אלא על שלא ירדו גשמים כלל ברביעה ראשונה אבל באלו שבמשנתי׳‎ מתריעין בשופר בלבד וכן בכל מקום שלא שנינו בו אלא מתריעים התרעה בלא תעני׳‎ היא. ואין שיטה זו נכונה כלל מכמה טעמים חדא שאם בא התנא להקל על אלו דסגי להו בהתרעה לא היה לו לתפוס לשון זה אלא כך היה לו לומר אבל צמחים ששנו מתריעי׳‎ עליהם בלבד. ועוד שלא מצינו התרעה אלא על סדר ברכות שהן בתעניות ואם בא התנא לתדש התרעה אחרת היה לו לפר׳‎ ועוד דבפרקי׳‎ דלעיל קתני התרעה לחומרה ולבסו׳‎ בקשת רחמים ואמר שאינה אלא באחרונו׳‎ ולא בתעניו׳‎ הראשונו׳‎ ואמצעיו׳‎ שאינה אלא בשעה שהצרה דוחקת ועכשיו בא לדונה בקולא שתהא בדברים אלו הקלים שאינן ראויין לתעני'. ועוד שהרי על מה שאמרו במשנתי׳‎ שמתריעין אמרו בברייתא התרעה שלהם ב׳‎ וה׳‎ אלא לתעני׳‎ ועוד שודאי שנו הצמחים בחסרון הגשמים מודה הוא על הפסד התבוא׳‎ לגמרי ומבי׳‎ ליה רעב בעציר׳‎ הגשמים ולא אמר התנא מכ׳‎ בצור׳‎ אלא כשפסקו גשמים בין גשם לגשם על זו מכ׳‎ רעב חשיב ליה. לכך מפ׳‎ רבי׳‎ הגדול ז״ל שכל מקום ששנינו התרע׳‎ סתם אינו אלא התרעה ע״י תענית בז׳‎ אחרונות ובלבד בהתרעה שהיא בשופר ולאפוקי התרעה שאמרו על עיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות לית בה תענית דהא מתריעי׳‎ בשבת קתני ובשבת ליכא תעני׳‎ וההיא לא קשיא לן משום דהתם התרע׳‎ וצעקה בפה וכדאמרי׳‎ עלה בפרקים דלעיל ואי בשופרו׳‎ שופרות בשבת מי איכא ועכשיו עולה משנתי׳‎ יפה. סדר תעניו׳‎ אלו האומר שלא התריעו בהן עד האחרונו׳‎ ברביע׳‎ הראשונ׳‎ כי אע״פ שכיון שהגיע מרחשון בא זמן הגשמים אין השעה עובר׳‎ להיות צרה דחוקה וגם אין לראו׳‎ נפשינו בגזרת שמים שדרך רביעה להתאחר קצת עד ז׳‎ אחרונו׳‎ שעוברת זמנה של רביעה לגמרי ולפיכך לא נחמיר בתעניו׳‎ להתריע עד אותה שעה כי ההתרעה סוף בקשת רחמים כמו שכתוב שתורה וכי תבואו מלחמ׳‎ בארצכם וכו׳‎ אבל אחר שצמחו הצמחי׳‎ והגיע הרביע׳‎ האחר׳‎ שהיא לגדלם ולהולידם לצמחים ונמנעו הצמחים עד שהתחילו הצמחים לשנו׳‎ זה סוף צרה ושעה עוברת להפסדם ולפי׳‎ מתריעין עליהם מיד כדין ז׳‎ אחרונו׳‎ וכל חומרותיו ותפלותיו כי תחלתה של זו כסופה של עצירת גשמים ברביעה הראשונה וכן מפורש בירושלמי כי פעמים שבג׳‎ ראשונות גוזרין בז׳‎ אחרונו׳‎ בכל חומרותיו ואמרו על דין עוברו׳‎ ומניקו׳‎ שאין מתענין בראשונות:

אמר רב שמואל בר רב יצחק נראי׳‎ דברי׳‎ כשגזרו כב׳‎ שלא להפסיק מבעוד יום אבל אם גזרו מיד להפסיק מבעוד יום עוברו׳‎ ומציקו׳‎ מתענו׳‎ בהם ואתיא בצמחי׳‎ ששינו א״נ על שאר צרו׳‎ דחוקו׳‎ שבפ׳‎ זה וכן כשפסקו גשמים בין גשם לגשם יום אע״פ שזו מכת בצורת כלו׳‎ מכה המביא׳‎ לידי בצור׳‎ כמו שאמרו בש״ס ואינה רעה כ״כ כדעת רב שלעציר׳‎ גשמים מ״מ ראוי להחמיר בתחלתה מב׳‎ טעמים האחד כי כיון שעברו מ׳‎ יום ירידת רביעה ראשונ׳‎ לא סגי׳‎ שלא יגיע זמן רביעה אפילה שהיא ראיה לז׳‎ תעניו׳‎ החמורו׳‎ והיא שעה עוברת אלא שהוצרך התנא ללמדנו שלא נאמר אע״פ שהזמן עובר כיון שכבר ירדו גשמי׳‎ שוב אין כאן גזירה ורעה הראויה להתרע׳‎ שאין בזה מהומת רעב קמ״ל שאעפ״כ ראוי להתענו׳‎ עליה דגזירת שמו׳‎ היא כיון שמביא׳‎ לידי בצורת ועוד שלענין תעני׳‎ והתרע׳‎ אין הולכין אחר רבוי המכה וגודל הרע׳‎ אלא אחר שנוי הטבע ממנהגו של עול׳‎ ומה שנרא׳‎ בו מגזירת שמי׳‎ של עונש עונותיו וזהו כי כשיש עצירה בתחלת הרביע׳‎ אין זה ראיה לגזירת שמים כיון שדרך רביעה להתאחר עד האפילה אבל כשירדו גשמים בתחלתם ואחר פסקו זה בודאי גזירת ולפי׳‎ אפי׳‎ לא תגדל המכה בכך ראוי הוא להתענות בה מיד בהתרעה וזה הטעם כשירדו לאילן ולא לצמחי׳‎ כי אע״פ שאין המכ׳‎ גדולה כמו שהיה כשלא ירדו לא לזה ולא לזה ראי׳‎ היא שזו גזר׳‎ שמי׳‎ באותו מין שלא ירדו גשמים וראוי להתריע עלי׳‎ מיד כשעובר זמנה סד״א אין חומר תענית אלא כשהמכה בשניה קמ״ל ולענין ירדו לצמחים ולא לאילן אם משנתנו בארץ ישראל אין זה בזמן א׳‎ כי זמן הצמחי׳‎ ברביעה ראשונה ואין זמן האילנות עד פרס הפסח כדאיתא בבריית׳‎ אלא משנתינו במקו׳‎ שזמן א׳‎ ולפי הטעם שאמרו א״נ דמילתא בשני זמני׳‎ וירדו לצמחי׳‎ בזמנן של צמחי׳‎ ואלו אתיא מיא הוה מהניא לאילנות אעפ״כ אין זמנה עד פרס הפסח כדי שיתריעו עליהם אבל בזמנן יתריעו אע״פ שאינה מכה גדולה מאד שגזרה היא באילנות והיינו דקתני עלה וכן העיר שלא ירדו עליה גשמי׳‎ שאמרו אותה העיר מתענה ומתרע׳‎ ובודאי דמתניתין בפשוטה להתריע מיד ולא כמו שפירש רבים שאינו אלא בסדר תעניות ונקט לה משום דין סביבותינו דא״כ מאי וכן אלא ודאי דמתריעין מיד ואפי׳‎ ברביעה הבכירה והטע׳‎ דהת׳‎ מיירי כשירדו גשמי׳‎ קצת לסביבותיה והיינו דנקט תנא כדכתב והמטרתי על עיר אחת שאל״כ מה ענין לפסוק זה ולפי׳‎ כשירדו גשמי׳‎ לסביבותיה הסמוכות לה ולא ירדו עליה היא ראיה שאין זה איחור רביעה אלא סוף גזירה להם ודומה למה שאמרנו בירדו לאילן ולא לצמחים והיינו דקתני וכן וזה נכון וברור וכן פי׳‎ הרמב״ם ז״ל התרע׳‎ של משנתי׳‎ התרע׳‎ בתעני':

סדר תעניות האלו האמורים וכו' כונת הפרק לבאר עניני תעניות של שאר צרות לבד אותן שהוזכרו על הגשמים ורוב הפרק יסוב על ד' ענינים הראשון לבאר שיש דרכים אף במניעת הגשמים שאין מדמין אותן מכל וכל לתעניות של גשמים אלא שמדמים אותם לתעניות של שאר צרות להתענות עליהן מיד ומודיע ענינם השני לבאר על איזה מין מן הצרות מתענים כל הצבור ועל איזו אין מתענים הכל השלישי לבאר בו על איזו מתריעים אף בשבת ועל איזו אין מתריעים אף בחול ועל איזו מתריעים בחול אבל לא בשבת והרביעי לבאר אם נענו ביום התענית אם ישלימו תעניתם אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל:

והמשנה הראשונה תבאר מין צרה שבגשמים שדנין אותה כשאר צרות להתענות מיד ולא שיתענו יחידים תחלה ואח"כ יהו צבור הולכים ומתענים עד י"ג תעניות כמו שהקדמנו והוא שאמר סדר תעניות וכו' ופי' המשנה סדר תעניות האלו האמורים בפרקים שקדמו שבתחלה יחידים מתענים ואח"כ הצבור הולכים ומתענים עד י"ג תעניות החלוקים בג' דרכים כמו שהתבאר דוקא ברביעה ראשונה ופי' בגמ' כלומר שלא ירדו גשמים בכל הרביעיות ולאו דוקא רביעה ראשונה ומניעת הגשמים דבר מצוי הוא ולפיכך אין מתענים כלם מיד אבל אם ירדו הגשמים וזרעו וצמחו הזרעים ואחר צמיחתם נשתנה מראיתם לרוע מחמת איזה מקרה המגיעם הואיל וצרה זה אינה מדברים הרגילים מתחילים מיד כל הצבור להתענות ולהתריע ובזו נחלקו מדין תענית של גשמים ומ"מ נראה לגדולי המפרשים שדין תעניות אלו כדין תעניות שניים הנזכרים בענין המטר לדין תענית צבור וכן בכל אלו הנזכרים במשנה הואיל ומענין תבואה הם וכן אם ירדו גשמים ברביעה ראשונה ופסקו גשמים בינה לבין רביעה שנייה מ' יום מתענים מיד ומתריעים שזהו סימן בצורת ובפחות ממ' יום אין מתענים כלל שזהו דרכו וכן אם ירדו גשמים לצמחים ולא לאילן ופירשוה בגמ' כגון שירדו בנחת ואין נכנסות בעמק הארץ שיועילו לשרשי האילנות או לאילנות ולא לצמחים כגון שירדו בשטף שמועיל לאילנות ולא לצמחים כגון שיורדים בשטף גדול שאין מתעכבין אלא כשמוצאים גומות ובורות וכיוצא בהן בכל אלו מתריעים מיד ומתענים וכן עיר שלא ירדו בה וירדו בסביבותיה מתענים ומתריעים מיד באותה העיר שזהו שלא כדרך הרגיל ואותן הסביבות מתענים ולא מתריעים וטעם תעניתם לעורר הלבבות מתוך צרות שביניהם או שמא שאלו מטילים צרכיהם עליהם ר' עקיבא אומר מתריעות אבל לא מתענות שכל שאינו לצרת עצמו תענית למה ומ"מ רבוי תפלה בצעקה ובשופרות עושים והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שבאו עליה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה מותרין כו' אותן ימים שקראוה קודם זמנה בהספד ובתעניות הס"ד ואח"כ מה"ד בני ט"ו קריאת כו' קודם זמנה בהספד ותענית כו' הד"א ובד"ה וקא קרי כו' י"ד בג' בשבת כו':

בד"ה שמעיה כו' עידו היה ולא שמעיה עכ"ל לפי שהנביא הנזכר בפ' הקודמות של פרק זו שאכל האריה לנביא בס' מלכים היה שמו שמעיה והנביא שאחר פרשה זו הוזכר בשמו אחיה היה אפשר לפרש שהוא שמעיה היה הנביא שאכלו האריה שהוזכר בפ' הקודם ולכך אמר דהא אינו כן אלא דעידו שמו כדאמרינן ס"פ הנחנקין וק"ל:

בד"ה ר' אחא כו' כה"ג הס"ד ואח"כ מה"ד זו דברי ר"מ ואדברי ר"מ דמתניתין כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה לבורות כו' בית כניסות מי גשמים לשתיה כצ"ל:

ונהרגו בו שמעיה ואחיה כו'. פי' רש"י חסידים היו ולא פי' מי הם דאותו שאכלו אריה עידו היה ולא שמעיה עכ"ל. ולא ידענא אמאי נסתפקו טפי באותו שאכלו אריה שהוא היה אחד מהנהרגים מבשאר כמה חסידים שנהרגו ג"כ על קידוש השם גם ק' למה נסתפק שהיה שמו של אותו שאכלו אריה שמעיה עד שהוצרך לומר שעידו היה ויש ליישב בזה משום דבאותו ענין למעלה ממנו כתיב ויהי דבר ה' אל שמעיה איש האלהים וגו' וכתיב ויהי איש האלהים בא מיהודה וגו' דהוה משמע דהיינו איש אלהים הנזכר לעיל ששמו שמעיה ולזה הוצרך לומר דע"כ אינו כן דהא זה איש האלהים הבא מיהודה שאכלו אריה עידו היה ולא שמעיה כמפורש פרק הנחנקין ע"ש אך ק' היאך בעי למימר שהוא שאכלו אריה שהרי זה נעשה כבר בימי ירבעם ואם ראוי לקבוע תענית בו ביום היאך תקנו מעיקרא יום טוריינוס דקאמר בטוליה בטלי משום זה:

קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום כו'. ידיו ע"ש שהניף ידו על יהודה כו' ורגליו ע"ש שאמר וארמסנה דמשמעו ברגל ובירושל' הוסיף חתכו ראשו וניחא טפי דהיינו פה שהיה מדבר כו' ואמר שתלאום בשערי ירושלים בגובה מהשערים לפרסם הנקמה ואין זה שער נקנור המוזכר בכמה מקומות בתלמוד שהוא שער המזרח שבעזרה דההוא נקנור מוזכר לשבח ע"ש הנס כדאמרינן בפרק אמר להם הממונה:

אמר להם אם מעמו של חנניה כו'. יבא אלהיכם ויציל כו'. נראה גם שהודו שהם הרגו את בת המלך זה הרשע טוריינוס ידע שבעלילה בא עליהם ולא הודו אלא להציל הכלל וז"ש כשם שבאו שם על חנניה מישאל ועזריה בעלילה עליהן להשתחות לצלם ואם לאו ישליכו אותן לכבשן האש ואלהיהם הצילם אם מעמו של חנניה כו' יציל אתכם מידי וא"ל חנניה כו' ואנו גם שאנחנו צדיקים בדבר זה שבעלילה באת עלינו אבל אם אנחנו נתחייבנו כליה למקום מצד אחר גם אם אין אתה הורגנו הרבה הורגים כו' שיהיו הורגים אותנו על אותן עבירות שאנו חייבין הריגה למקום והקב"ה לא מסר אותנו בידך להרוג על דבר שקר אלא כדי ליפרע ממך דמינו שהרגת אותנו בעלילה וז"ש אעפ"כ כו' ר"ל אע"פ שא"ל שבעלילה בא להורגן והש"י ינקום דמן ממנו אעפ"כ לא השגיח בהן והרגן שם:

רש"י ד"ה בני חמיסר. כגון שהלך לעיר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל צמחים ששנו. תחת חטה יצא חוח כו'. הוא לשון הכתוב באיוב (לא מ):

בא"ד שכל חומר האחרונות נוהג בהן. ומתניתין דתני מתריעין הוה כמו וכו' ר"ל וכל מאי דחשיב לעיל (יב ב) במשנה אחר מתריעין דהיינו ונועלין כו' ועמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז:

וקא קרו "ליה". צ״ל לה. וכן בכל הענין:

פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה. מוכרח לומר כדברי הירושלמי שחתכו ראשו ותלאוהו וכמו שכתב מהרש"א אך קשא היה להם לחתוך הלשון דוקא ולתלותו וכמו שעשו בבהונות ידיו?
ונראה לי כי הלשון היה מדבר בגאוה שהיא ממלאה כל הראש ולכן המצנפת של כהן גדול מכפרת על הגאוה ועל כן אמרו 'פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה' שהיא בראש.

וּנְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ הָגוּן הָיָה. אף על פי שהיה רשע גמור קראוהו 'הגון' מפני שהיה נזהר בכבוד השי"ת ומודה בשבחו, דידוע מה שאמרו בפרק חלק שמלך בעבור הכבוד שעשה בחזרת האגרת וגם אחר שמלך כשראה נס חנניה מישאל ועזריה אמר (דניאל ג, לג) 'אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר' ואפילו כשהחריב בית המקדש והגלה את ישראל נתפחד מהקב"ה ולא החריב עד שאמרו לו זו היא גזירה מן השמים על פי הנביא ואז בא והחריב.

וְאִם אֵין אַתָּה הוֹרְגֵנוּ, הַרְבֵּה הוֹרְגִים יֵשׁ בְּיַד הַמָּקוֹם, הַרְבֵּה דֻּבִּים יֵשׁ, הַרְבֵּה אֲרָיוֹת יֵשׁ, הַרְבֵּה נְמֵרִים יֵשׁ, שֶׁפּוֹגְעִין בָּנוּ. נקטו דובים כנגד גלות פרס שנמשלו לדוב וכנזכר בגמרא (עבודה זרה ב:) 'דָּמְיָה לְדֹב' (דניאל ז, ה) זו פרס, ואריות גלות בבל שהיה ביד נבוכדנאצר שנמשל לאריה, ונמרים גלות ישמעאל שנמשלו לנמרים, וכמו שאמרו בזוהר פרשת שמות (זהר חלק ב' ג.) מהררי נמרים אלין בני ישמעאל עיין שם. ולא אמרו כנגד אדום כלום, מפני כי אותו רשע היה ממלכות אדום והם מדברים עמו.
ומה שֶׁאָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם, פירוש לא הספיקו לישא אותם לקברם עד שנהרג אותו רשע. ולהיות שהרג שני אבירי ישראל שהם כנגד המוח לכך פצעו את מוחו. ולהיות כי היו שני צדיקים לכך נפצע על ידי דְּיוֹפְלִי שהם שני שרים כמו שכתב רש"י.
ומה שפצעוהו בשני מקלות זכות אברהם יצחק וישראל שסוף שמם מקל הגין, שנקם ה' נקמתם מיד לכך הפציעה היתה בִּגְזִירִין שהם מקלות.
ודע לפי דברי רבינו האר"י ז"ל שני צדיקים ההם היו מבחינת זווג דמנחה שהוא דינא קשיא ולכך נהרגו עיין שם, ולכך פָצְעוּ מֹחוֹ, כי ב' פעמים מוח [54] גימטריא ק"ח כמנין מנחה עם כולל האותיות וכולל התיבה [108].

פֶּה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה וְיָדַיִם שֶׁהָיוּ מְנִיפוֹת עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם תַּעֲשֶׂה בָּהֶם נְקָמָה. קשה והלא הם תלו רק בהונות ידיו והפה שהיה מדבר בגאוה לא עשו לו לבדו נקמה בפני עצמו? והן אמת הביא מהרש"א ז"ל מירושלמי שחתכו ראשו ובתלמודא דידן לא נזכר כל זה.
ונראה לי בס"ד שהם רצו לעשות לו נקמה זו בעודו חי לקצוץ בהנות ידיו ידיו לצערו ולתלותם נגד עיניו ובעת שקצצו אותם בודאי היה צועק וי במרה מרוב הצער ונמצא גם בפה נעשה נקמה שהיה מדבר בגאוה ועתה צועק וי במרירות. ועדיין קשה אמאי לא קצצו כל ידיו ותלאום כי היה מניף בכל ידיו ולא בבהונות בלבד?
נראה לי בס"ד כי רצו אחר שהרגו אותו לצלוב אותו בשער ירושלים בגובה כמו צליבת המן ולכן לא קצצו ידיו כולם כי רצו לצלבו בכל גופו בשלימות כדי שיהיה ניכר היטב לעיני הרואין כמו שהוא ולכך לא חתכו ידיו בחיים אלא רק הבהונות ותלו אותם לבדם כי אם יהיה גופו הצלוב אחר כך חסר בהונות אין זה מחסור הניכר בגוף. ומה שאמרו בירושלמי שחתכו ראשו אפשר דלא חתכו לגמרי אלא נשאר מחובר בגופו כדי שיהיה ניכר.

אִם מֵעַמּוֹ שֶׁל חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אַתֶּם, יָבוֹא אֱלֹהֵיכֶם וְיַצִּילְכֶם מִיָּדִי. נראה לי בס"ד נקיט מידי ולא אמר וְיַצִּילְכֶם בסתם מפני שזה היה מאדום מבני עשו שנתברך בחרב שבידו אך קיימא לן כְּשֶׁהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב) והוא היה מלעיג על קבלה זו ומכחש בה באומרו שאין קול תורה מציל מידי עשו לכן אמר לו בלעג יָבוֹא אֱלֹהֵיכֶם וְיַצִּילְכֶם 'מִיָּדִי' דייקא שהוא מכחיש קבלה זו דאין הידים ידי עשו וחושב דגובר בברכת החרב שבידו בכל אופן!
והא דְּפָצְעוּ מֹחוֹ, לפי ששני צדיקים אלו שהרג היו מן זיוג דמנחה ואותיות מנחה הוא הן מוח, דחולם משמש במקום וא"ו ופצעוהו ב'מקל' שהם סופי תיבות שמות האבות אברהם יצחק וישראל שתקנו שחרית מנחה וערבית וצדיקים אלו הם מן זויג דמנחה שהיא סוף התפלות כי סדרן ערבית שחרית מנחה דהיום הולך אחר הלילה כי ערבית תיקן יעקב אבינו שהוא בחיר שבאבות ונכללים בו.

אבל צמחים ששינו מתריעין עליהם מיד כחומר אחרונות לפי שאינו דבר שסובל מתון דבשלמא כשהגשמים מאחרים לירד אפשר להמתין שאם ירדו לאחר מכאן יהיה פירות השנה כתקון ולפיכך גוזרין תעניות במתון על הסדר שנזכר בפ"ק אבל צמחים ששינו אם לא יתוקנו במהרה יופסדו לגמרי לפיכך גוזרין תענית בתחילה כחומר שבע אחרונות דהיינו בהתרעה וכן כשפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום הרי הצמחים נפסדים במהרה וכיון שאין מתון בדבר כמו שיש מתון לגשמים הצריכין קודם לזריעה מתריעין עליהם מיד וכן כשירדו גשמים לצמחים ולא לאילן מתריעין עליהן בפרוס הפסח כדאיתא בגמרא משום דההיא שעתא מלבלבי אילני וכל שלא ירדו להם גשמים הצריכים להם שוב אין מוציאין ענפיהן כהוגן אפילו ירדו להם גשמים לאחר מכאן משא"כ ברביעה אע"ג שמאחרת זמן הסדור לתענית יכולין לזרוע לאחר מכאן וכן כשירדו לאילן ולא לצמחים כיון שכבר ירד מטר ולא היה כפי מה שצריך לזרעים הדבר מראה שהרביעה הצריכה לזריעה תתאחר הרבה או לא תבא כלל לפיכך מתריעין עליהם מיד וכן כשכלו המים מן הבורות דהיינו בפרוס החג כדאמר בגמרא הרי זה דבר שאינו סובל מתון שהרי הן מסוכנין שלא ימותו בצמא לפיכך מתריעין עליהן מיד כן פירש הר"ן:

שמעיה ואחיה אחיו וכו' כתוב בפירוש רש"י שמעיה ואחיה חסידים היו ולא פורש מי הם דאותו שאכל האריה עדו היה ולא שמעיה. דברים אלו תלמיד טועה אמרן ולא יצאו מפה קדוש דמגילת תענית בבית ב' נכתבה ואי שמעיה בבית א' היה איך מעיקרא תקנו יום טוריינוס כיון שנהרגו שמעיה ואחיו. אלא ודאי מעיקרא תקינו יום טוריינוס ואח"כ הרגו שמעיה באיזה גזרה והכל בבית שני היה. גיליון. לקוטי מהר"א פליף כ"י:
ובלאו הכי ניכר שהם דברי תלמיד דמאן דכר שמיה לומר שאינו אותו שאכל האריה דעדו היה והם דברים שלא נתנו ליכתב. ותו דהרגו קתני וגם קאמר אחיה אחיו דבפרק אחד היה. ואין להאריך:

(יח ב) לוליינוס ופפוס אחיו.—הכי איתא נמי בירושלמי שביעית רפ"ד וספרא אמור פ"ט ומגילת תענית פי"ב ומד' קה"ר פ"ג כב. אבל בספרא פ' בחוקותי על הפסוק "ושברתי את גאון עוזכם"- "אלו הגאים שהם גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס אלכסנדרי". אולי אלו אחרים הם.

ודע שלפי מה דאיתא הכא דטריינוס הרג את לוליינוס ופפוס אחיו בי"ב באדר, ובאותו יום שהרגם נהרג גם ההורג טריינוס - תמוה הרבה: למה קבעו אותו יו"ט משום שנהרג בו טריינוס, ולא קבעו אותו לאבל משום שנהרגו בו לוליינוס ופפוס? לפחות יניחו אותו כמות שהוא, לא אבל ולא יו"ט. אבל בנוסח שבמג"ת וספרא אמור נשמט סוף הענין דאיתא כאן "ואע"פ כן הרגן מיד". וא"כ אפשר שטריינוס נהרג בו ביום, ולא לוליינוס ופפוס אחיו, ולזכר נס עשאוהו יו"ט, אלא שאח"כ בטלוהו מיו"ט משום שלאחר זמן נהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו כדאיתא לעיל. אבל בירושלמי בפרקין הי"ג [סו ע"א] ושנוי במגלה פ"א ה"ו [ע ע"ג]: "לא כן תני בתרין עשר ביה יום טיריון (פי' היינו טריינוס דהכא) אמר ר' יעקב בר אחא בטל יום טיריון יום שנהרג בו לוליינוס ופפוס". ואם אינו ט"ס, שהחליף שמעיה ואחיה בלוליינוס ופפוס צ"ל, דבו ביום נהרג רק טריינוס, וניצולו לוליינוס ופפוס, ולזכר הנס עשאוהו יו"ט. ולאחר כמה שנים נתפסו שנית לוליינוס ופפוס, וע"פ המקרה נהרגו בו ביום שניצלו בפעם הראשונה, ולכן ביטלו אותו מיו"ט. אלא שהיו מקומות שהחזיקו במנהג הקודם שעשאוהו יו"ט ולא נתקבל אצלם ביטול יו"ט זה, וגם משנה ראשונה שבמגלת תענית, שעשאוהו יו"ט, לא זזה ממקומה^*[עי' גם מ"ש בשאלה זו רעי ג' אלון ז"ל בספרו "תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 260־261.].

(יח ב המיוחס לרש"י) ד"ה בלודקיא היא לוד וכו'.—וכ"כ רש"י בב"ב יו"ד ע"ב. אבל אין זה נכון, שלוד היא ביהודה מהלך יום אחד מירושלים (עי' ביצה ה א) וסמוכה לקיסרי (עי' סנה' סח א), אבל לודקיא היא חו"ל [היא Laodicea שבאסיא הקטנה] (עי' שבת קיט א) ורחוקה מקיסרי הרבה (עי' מו"ק כו א ומנח' פה א)^*ואולי פפוס ולוליינוס היו מלוד והביאום למשפט בלודקיא, לכן נקראו גם "הרוגי לוד" (קה"ר פ"ד)..

מותרין בהספד ובתענית. בני ט''ו קריאת המגילה דכרכין קודם זמנה כדמפרש התם בי''א בי''ב בי''ג בי''ד בט''ו שהכפרים מקדימין ליום הכניסה מותרין אותן ימים שקראוה קודם זמנה בהספד ותענית: בני חמיסר. דהיינו כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון וקא קרי בארביסר כגון שהלך לכפר וקרא עמהן דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדאמרינן במגילה (דף יט.): מי שרי. י''ד אפילו לבני ט''ו בהספד ותענית: ואמר רבא לא נצרכה. לכתוב במגילת תענית לגזור ההספד ותענית לבני י''ד בי''ד ולבני ט''ו בט''ו דהא קרא כתיב בהדיא להיות עושים את ימי הפורים האלה וגו': אלא לאסור את של זה בזה. כגון בני ט''ו (דקרו) בי''ד ובני י''ד בט''ו: בני ארביסר. נינהו כפרים ועיירות: וקא קרי בי''ג. כגון שחל י''ד בג' בשבת ומקדימין ליום הכניסה: יום ניקנור הוא. לקמן מפרש ואסור בהספד ותענית: אלא בני י''ד וקרו בי''ב. שחל י''ד ברביעי בשבת והקדימו ליום הכניסה דהיינו י''ב: טוריינוס. בסמוך מפרשה: בחדיסר. שחל להיות י''ד באחד בשבת וכפרים מקדימין ליום הכניסה דהוו י''א ושמע מינה דאע''ג שהוא יום שלפני טוריינוס שרי בהספד ותענית: שמעיה ואחיה. חסידים היו ולא פירש מי הם דאותו שאכלו האריה עידו היה ולא שמעיה: איפרכי. דוכוס: לוליינוס ופפוס אחיו. צדיקים גמורים היו: בלודקי'. היא לוד והיינו דאמרינן בכל דוכתא (ב''ב דף י:) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן ויש אומרין שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה ואמרו היהודים הרגוה וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה והרג המלך לאלו בלבד: אם מעמו כו': נתחייבנו הריגה. על חטא חייבי מיתות בית דין: דיופלין. שני שרים וכן מטרופולין של מלכים לשון שרים: בגזירין. מקלות כמו גזירי עצים: שלש. תעניות שני וחמישי ושני: וכמה הויא התחלה. שאינו מפסיק לאחר מכאן: רבי אחא ורבי יוסי. אמוראי נינהו דלאו אורחא דתנאי לאשתעויי בגמרא כי האי גוונא: זו דברי ר''מ. ואדברי ר''מ דמתני' קאי דקתני אין משלימין: מתענה ומשלים. עד חשיכה: מתני' מתני' סדר תעניות אלו. האמור בפ' ראשון (דף י.) שבתחילה יחידים מתענין סדר תעניות ואחר כך צבור הולכין ומתענין עד י''ג אם לא נענו: ברביעה ראשונה. אם עבר זמן רביעה ראשונה של יורה ולא ירדו גשמים מתענין והולכין כסדר הזה: אבל צמחים ששנו. שנשתנו ממנהגן תחת חטה יצא חוח תחת שעורה באשה שלא היו חטים בשבולים או שינוי אחר מתריעין עליהן מיד אפילו בראשונות שכל חומר האחרונות נוהג בהן: בין גשם לגשם. בין רביעה ראשונה לשניה סימן בצורת היא: ירדו לצמחים אבל לא לאילן. מפרש בגמ': לבורות שיחין ומערות. בבבא בתרא מפרש מאי בור ומאי שיח ומאי מערה וכולן בית כניסיות מי גשמים לשתיה: שלא ירדו עליה גשמים דכתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר וגו'. כגון שהמטיר בעיר זו ובחבירתה לא המטיר דקללה היא:

הלכה מתענה ומשלים. פי' הא דקפסק הלכה מתענה ומשלים אר''ח קאי דאי אחנוכה ואפורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב: מתני' מתריעין עליהם מיד ומתענין כמו כן. ואפילו בראשונות שחומר האחרונות נוהגין בו ואם תאמר הא דמתריעין משמע דמתריעין ומתענין אמאי צריך לפרש במתני' בסמוך אותה העיר מתענה ומתרעת כיון דסתם מתריעות משמע תרוייהו ויש לומר משום דבעי לאפלוגי ר' עקיבא בסיפא דקאמר מתריעות ולא מתענות: