תענית יט ע"א

אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות וכן עיר שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות איזהו דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה ג' מתים בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר פחות מכאן אין זה דבר על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל החיה רעה ועל החרב מתריעין עליה מפני שהיא מכה מהלכת מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן רבי יוסי אומר לא על שאכלו אלא על שנראו: על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה נכרים או נהר ועל הספינה המיטרפת בים ר' יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה שמעון התימני אומר אף על הדבר ולא הודו לו חכמים: על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעין עליהן חוץ מרוב גשמים מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו התפלל ולא ירדו גשמים מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו רבש''ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך התחילו גשמים מנטפין אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות התחילו לירד בזעף אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ירדו כתיקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים באו ואמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר {משלי כג-כה} ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך: ( מתני' ) היו מתענין וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה לא ישלימו לאחר הנץ החמה ישלימו ר''א אומר קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות אמר להם ר' טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו יו''ט ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול:
גמ' סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה ורמינהי רביעה ראשונה ושניה לשאול שלישית להתענות אמר רב יהודה ה''ק סדר תעניות האמור אימתי בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית ולא ירדו גשמים אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וזרעו ולא צמחו אי נמי צמחו וחזרו ונשתנו מתריעין עליהן מיד אמר רב נחמן דוקא נשתנו אבל יבשו לא פשיטא נשתנו תנן לא צריכא דאקון מהו דתימא אקנתא מילתא היא קמשמע לן: וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם כו': מאי מכת בצורת אמר רב יהודה אמר רב מכה המביאה לידי בצורת אמר רב נחמן נהרא אנהרא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

אותה העיר, שלא ירדו בה גשמים, מתענה, וגם מתרעת.

וכל הערים שסביבותיה [הסמוכות לאותה העיר] ^[1065], אף שירדו בהם גשמים, מכל מקום הן מתענות, משום שבני אותה העיר שלא ירדו בה גשמים ילכו לקנות בערים שסביבן תבואה, ועל ידי כך יהיה בהן רעב ^[1066].

ומכל מקום, אותן ערים לא מתריעות, משום שסוף סוף ירדו בהן גשמים.

רבי עקיבא אומר להיפך: אותן הערים מתריעות ^[1067] - ולא מתענות ^[1068].

וכן עיר שיש בה מכת דבר [מגיפה שמתים בה], או שיש בה מפולת [שחומותיה והבתים שבה נופלין ברוח] ^[1069], אותה העיר - מתענה ומתרעת. וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות.

רבי עקיבא אומר: הערים שסביבה מתריעות - ולא מתענות.

איזהו דבר? איזו מגיפה נחשבת למכת דבר, שמחמתה מתענין ומתריעין? עיר המוציאה חמש מאות רגלי [דהיינו, שיוצאים בה כל יום חמש מאות בני אדם לעיסוקיהם] ^[1070], ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים, זה אחר זה - הרי זה נחשב למכת דבר.

אבל אם מתו פחות מכאן - אין זה נחשב למכת דבר.

על דברים אלו, המוזכרים להלן, אף אם אירעו במקום מסויים, מתריעין ^[1071] עליהן בכל מקום ^[1072] , אף במקומות מרוחקים יותר, ולא רק בסביבות אותו מקום שאירעו בהן:

על השדפון שנפל בתבואה ^[1073], ועל הירקון [הוא מין חולי] ^[1074],

ועל הארבה,

ועל החסיל [הוא מין של ארבה] ^[1075], ועל החיה רעה ההורגת בני אדם,

ועל החרב [חיילות ההולכין להרוג ולהשחית בכל מקום],

על כל המאורעות הללו, מתריעין עליה בכל מקום, מפני שהיא מכה שמהלכת ממקום למקום. ולכן בכל מקום צריכין להתריע, כדי שלא תגיע אליהם המכה.

כפי שמצינו, שכך היה מעשה, שירדו זקנים מירושלים ^[1076] לעריהם שבארץ ישראל, וגזרו על אנשי מקומם תענית ^[1077] , על שנראה בגודל כִּמלא פי תנור ^[1078] שדפון [כלומר, שנשדפה תבואה בשיעור שאפשר לעשות ממנה פת כמלא פי תנור. ולהלן יתבאר מהו "כמלא פי תנור"] בעיר אשקלון, אף שהיא אינה בארץ ישראל, אלא בארץ פלשתים.

ועוד גזרו תענית בעריהם על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, שזהו בכלל חיה רעה שהוזכרה לעיל, שהיא מכה מהלכת.

רבי יוסי אומר: לא גזרו תענית על שאכלו זאבים תינוקות, כי באמת לא כך היה המעשה. אלא גזרו על שנראו ^[1079] שם, בעבר הירדן, זאבים, אף שלא הזיקו עדיין ^[1080].

על מאורעות אלו דלהלן מתריעין בשבת ^[1081] ^[1082] באמירת עננו: ^[1083]

על עיר שהקיפוה נכרים לכבשה,

או שהנהר המקיף את העיר עומד לעלות על גדותיו,

ועל הספינה המיטרפת בים, ועומדת לטבוע ^[1084].

רבי יוסי אומר: לצורך עזרה, כדי שיבואו ממקומות רחוקים לעזור - מתריעין ^[1085]. אבל - ולא לצעקה. אין מתריעין וצועקים בבקשת רחמים מן השמים בשבת, משום שאין אנו בטוחין שתועיל תפילתנו - כדי שנצעק על כך בשבת ^[1086].

שמעון התימני ^[1087] אומר: אף על הדבר מתריעין בשבת.

ולא הודו לו חכמים לשמעון התימני בדבר זה.

על כל צרה ^[1088] שלא תבוא ^[1089] על הצבור - מתריעין עליהן ^[1090] , חוץ מרוב [מריבוי] גשמים. כלומר, אין מתריעין על כך שיורדים יותר מדי גשמים ^[1091].

והמשנה מביאה מעשה בענין זה.

מעשה היה בארץ ישראל, שהיתה בצורת.

באו ואמרו לו לחוני המעגל ^[1092]: התפלל שירדו גשמים!

אמר להם חוני: צאו והכניסו את תנורי הפסחים ^[1093] העשויים מחרס, המוצבים בחצירות, אל הבתים, בשביל שלא ימוקו [ימסו ויתפרקו] על ידי מי הגשמים ^[1094].

התפלל חוני - ועדיין לא ירדו גשמים ^[1095].

מה עשה?

עג עוגה [עשה צורת עיגול בקרקע] ^[1096] - ועמד בתוכה.

ואמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי [כלומר, בטחו בי שתפילתי תועיל], משום שאני כבן בית לפניך.

נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן, מתוך עיגול זה עד שתרחם על בניך.

התחילו גשמים מנטפין, שירדו מעט גשמים.

אמר חוני לפני הקדוש ברוך הוא: לא כך שאלתי, לא גשמים כאלה ביקשתי. אלא גשמי בורות שיחין ומערות, שימלאו את מאגרי המים.

התחילו הגשמים לירד בזעף ובכוח. ואף גשמים כאלו אינם רצויים, כי הם יכולים להזיק לצמחים.

אמר חוני לפני הקדוש ברוך הוא: לא כך שאלתי. אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, היורדים בנחת ובעין יפה.

ירדו גשמים כתקנן וכרגילותם. אבל היו מרובים כל כך, והציפו את רחובות ירושלים, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית, שהוא המקום הגבוה ביותר בעיר ^[1097], מפני ריבוי הגשמים ^[1098].

באו ישראל ואמרו לו לחוני: כשם שהתפללת עליהם, על הגשמים, שירדו, כך התפלל עליהם עתה שילכו להן! ^[1099]

אמר להם חוני: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין ^[1100] ^[1101] [מקום גבוה הוא שהיה בירושלים, וכל מי שאבדה לו אבידה, או שמצא מציאה, נפנה לשם, כי שם היו מכריזים על האבידות והמציאות].

כלומר, ראו אם כיסו מי הגשמים את אותה האבן, שהיתה במקום גבוה בירושלים. שאם כן, אכן יש גשמים יותר מדי, ואתפלל עליהם שילכו ^[1102].

אמנם, לבסוף הביא חוני פר תודה והתפלל, ונסתלק המטר [כפי שמסופר בברייתא המובאת בגמרא להלן].

שלח לו שמעון בן שטח לחוני: אלמלא [אילו לא] שחוני אתה ^[1103] - גוזרני [הייתי גוזר] עליך נידוי. לפי שאין זה נאה לדבר כך לפני הקדוש ברוך הוא. שאתה מטיח דברים כלפי הקדוש ברוך הוא, ואומר: לא כך שאלתי! ^[1104] אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא ^[1105] לפני המקום - והוא עושה לך רצונך, כמו בן, שהוא מתחטא על אביו - ועושה לו רצונו.

ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" ^[1106].

ממשיכה המשנה ודנה בענין תענית הגשמים.

היו מתענין על עצירת גשמים, וירדו להם גשמים.

אם ירדו הגשמים קודם הנץ החמה - לא ישלימו ^[1107] את תעניתן להתענות עד הערב. שהרי קודם שהתחיל זמן התענית, בהנץ החמה, כבר ירדו גשמים.

אבל אם ירדו הגשמים לאחר הנץ החמה, שכבר חלה עליהם התענית - ישלימו תעניתן, למרות שנענו כבר מן השמים ^[1108].

רבי אליעזר אומר: אם ירדו הגשמים קודם חצות היום, שהוא זמן אכילה, הרי זה נחשב כאילו לא התחילו להתענות, שהרי התענית ניכרת בכך שלא אוכלים את הסעודה בזמנה, בחצות היום. ולכן לא ישלימו תעניתן ^[1109].

אבל אם ירדו הגשמים לאחר חצות, שכבר התחילו תעניתן - ישלימו את התענית ^[1110].

מעשה היה, שגזרו תענית בעיר לוד על עצירת גשמים, וירדו להם גשמים קודם חצות היום.

אמר להם רבי טרפון: היות וירדו גשמים קודם חצות, לא חלה התענית. ולכן צאו ואכלו ושתו, ועשו יום טוב מתוך שמחה.

ויצאו העם, ואכלו ושתו, ועשו יום טוב. ובאו בין הערבים ^[1111] לבית הכנסת, וקראו הלל הגדול ^[1112]. דהיינו, מזמור "הודו לאלקי האלקים כי לעולם חסדו".

והטעם שאמרו מזמור זה, משום שנאמר בו: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו".

גמרא:

שנינו במשנתנו: סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה.

הרי לנו, שכבר בזמן רביעה ראשונה, אם לא ירדו גשמים - מתענין.

ורמינהי: אם עבר זמן רביעה ראשונה ושניה ולא ירדו גשמים, אזי יש לשאול [לבקש] על הגשמים.

אבל אם עבר כבר זמן רביעה שלישית, ועדיין לא ירדו גשמים, אזי יש להתענות ^[1113].

מוכח, שרק ברביעה שלישית מתענין, ואילו בראשונה ובשניה - רק שואלים את הגשמים!

אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר, לכך נתכוין] התנא של משנתנו:

סדר תעניות האמור לעיל, אימתי הוא נוהג - כשעברה רביעה ראשונה. דהיינו, בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית - ולא ירדו גשמים. כי כל גשמי היורה, דהיינו שלש הרביעות, נקראים רביעה ראשונה ^[1114].

אבל אם ירדו גשמים ברביעה ראשונה, וזרעו את האדמה, ולא צמחו הצמחים. אי נמי [או] שאכן צמחו צמחים, ולאחר מכן חזרו ונשתנו לדבר אחר - מתריעין עליהן מיד ^[1115].

אמר רב נחמן: מה ששנינו במשנתינו שמתריעין עליהן מיד, היינו דוקא כאשר נשתנו הצמחים. שאז יש להתפלל שיחזור יופיים לתקנו, כפי שהם רגילים להראות.

אבל אם יבשו - לא מתריעין מיד, כי התפילה כבר לא תועיל, והרי זו תפילת שוא ^[1116].

ותמהה הגמרא: וכי מה חידש לנו רב נחמן? פשיטא [פשוט הדבר], נשתנו תנן [הרי במשנה שנינו, שדווקא אם נשתנו - אזי מתריעין מיד]!

ומבארת הגמרא: לא צריכא [לא נצרכו דבריו של רב נחמן], אלא לאופן דאקון. שעלתה התבואה בקנה [בגבעול שלה], ונתקנה מעט לאחר שנתייבשה ^[1117].

מהו דתימא [שמא תאמר] שאקנתא, אותו תיקון מועט, מילתא היא [דבר בעל משמעות הוא], ותועיל תפילה לתקן יותר,

קמשמע לן [השמיענו] רב נחמן, שאין הדבר כן. כי אותו תיקון מועט אינו נחשב כלל, ולא תועיל תפילה ^[1118].

שנינו במשנתנו: וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם כו' מפני שהיא מכת בצורת.

מאי "מכת בצורת"? ^[1119]

אמר רב יהודה אמר רב: כאשר יש הפסקה כזו בין הגשמים, מכה היא, המביאה בסופו של דבר לידי בצורת.

הערות

^[1065] היינו, סביב אותה הפרכיא [אותה מלכות]. וכתב הר"ן, שדין זה הוא אפילו במכה מהלכת, שאין לחוש יותר מכך. אמנם בדעת רש"י ותוספות כתב התפארת ישראל, שהם סוברים שזהו דווקא במכה שאינה מהלכת. עוד הביא, שתוספתא מצאנו, שכל ארץ ישראל, כולל מה שהחזיקו עולי מצרים, נחשב אפרכיא אחת לענין זה.

^[1066] עיין ברש"י להלן [כ א, ד"ה שתיהן] שהביא שהטעם ששתיהן לקללה, משום שבאותה עיר שימטיר עליה רוב גשמים - יתקלקלו התבואות.

^[1067] כתב הריטב"א, שנראה, שבאופן שמתריעין בשופרות ואין מתענין, אין אומרים את סדר כ"ד הברכות של התעניות, כי תקנו אותם רק בתענית. אלא אומר דברי תחנונים וצעקה מעין הצרה, ומתריעים.

^[1068] הירושלמי מפרש במחלוקת תנא קמא ורבי עקיבא, שתנא קמא סובר שמתענים ולא מתריעים, כמו שמצינו ביום הכפורים, שמתענים ואין תוקעים בשופר. ורבי עקיבא סובר שמתריעין ולא מתענים, כמו שמצינו בראש השנה, שתוקעים בשופר, ולא מתענים. וכתב הריטב"א, שזה סיוע לפירוש שכתב לעיל, כי מה שסביבותיה מתענות, היינו מפני חשש עצמם, מפני פחד השם וגזרתו, ולכן יש לדמות ענין זה למה שאנו מתענים ביום הכפורים, ומתריעים בראש השנה, מפני יראת הדין. וזהו שהביאו ראיה משם, שלמי שאינו בצרה עצמה, אלא מתיירא ממנה, די בתענית או בהתרעה.

^[1069] כך כתב רש"י. והרמב"ם כתב: על המפולת כיצד, הרי שרבתה בעיר מפולת, כותלים בריאים, שאין עומדים בצד הנהר, הרי זו צרה, ומתענין ומתריעין עליה. וכן על הרעש ועל הרוחות, שהן מפילין את הבנין, מתענין ומתריעים. וכתב הריטב"א, שאמנם לא נתן הרמב"ם שיעור מה נחשב מכת מפולת, אלא אמר בסתם "הרי שרבתה מפולת", אבל יתכן ששיעורם בשלשה בתים, כמו גבי דבר, ששיעורו בשלש מתים. אלא שכאן אין חילוק בין עיר גדולה וקטנה, ובין יום אחד לשלשה ימים.

^[1070] כתב הרמב"ם [הלכות תעניות פרק ב' הלכה ה']: "עיר שיש בה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלשה מתיר וכו', ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל אנשי המדינה לענין זה". וכתב שם המגיד משנה, שלמד זה הרמב"ם מלשון "רגלי", שמשמע רק גברים. ובטעם הדבר כתב הכסף משנה שם, דהיינו משום שכל אלה, נשים זקנים וקטנים, חלושי המזג הם. וכן כתב גם בשו"ע: "עיר שיש בה ת"ק רגלי וכו' ואין הנשים והקטנים וזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה". וכתב התפארת ישראל, שאף שגבי אשה, רק בצעירותה יש בה סכנת מיתה יותר מהאיש, מחמת עיבור ולידה ושפע דמיה, מכל מקום גם אחר כך, כבר הוחלשה מימי נעוריה, ושכיחה בה מיתה יותר מאחרים. עיין תוספות במסכת כתובות [פג ב].

^[1071] הקשה הראב"ד, אם כן, מצינו כאן סתם משנה כרבי עקיבא, שאר לעיל גבי עיר שלא ירדו עליה גשמים, שסביבותיה מתריעות, וכאן מצינו שאפילו בכל מקום עושים כך. כי לפי רבנן שנחלקו על רבי עקיבא, היה התנא צריך לומר שמתענין בכל מקום ! ועוד הקשה ממה ששנינו בסיפא של משנתנו, מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם, וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון, וכן מצינו גבי המעשה של שני זאבים, שהתענו ! וכתב, שאפשר שגם לשיטת רבנן, דווקא סביבותיה מתענות. אבל בכל מקום, גם רבנן מודים שדי בהתרעה. וגבי המעשים של שדפון וזאבים מדובר בסביבותיהם, לכן התענו, ולא היה די בהתרעה. אמנם כתב שאין לומר כך, כי אם כן, מה הראיה מאותם מעשים לכך שמתריעין בכל מקום? ולכן הסיק, שהרישא כשיטת רבי עקיבא, והסיפא כשיטת רבנן. אבל הרמב"ן כתב, שגם כששנינו "מתריעין" - הכוונה היא להתרעה בתענית. ועיין שם שהביא הרבה הוכחות לכך, והאריך בדבר הרבה.

^[1072] בפשטות הכוונה שמתריעין אפילו במקומות המרוחקים, ולא רק סביבות אותה אפרכיא. אמנם ברמב"ם לא מצאנו שמתריעין על שום מכה בכל מקום. וכתב הבית יוסף [או"ח סימן תקע"ו] שזהו משום שהוקשה לו, הרי אין זמן בעולם שאין בו חרב באחד המקומות ! וכיון שכן, בכל העולם היו צריכים להתענות, מפני שהיא מכה מהלכת ! לכן פירש, ש"בכל מקום" היינו בסביבותיה, והיינו כשיטת רבי עקיבא שמתריעין, ולא כתנא קמא שמתענין. ועיין שם שהאריך לבאר שיטתו. והתוספות יום טוב כתב, שלשיטת רש"י אין קשה כלל. שכתב "אם יראו באספמיא - מתריעין בבבל. בבבל - מתריעין באספמיא וכו' אם במקום אחד היא, מתריעין עליה כל השומעין כדי שלא תבוא עליהם". אם כן, למרות שודאי שאין זמן בעולם שאין בו חרב, מכל מקום, היות ולא שמענו, היינו כאילו אין חרב כלל. עיין שם. והריטב"א כתב, כי מה ששנינו במשנה "בכל מקום" לאו דוקא, אלא רק באותה הפרכיא בלבד מתריעין. ואותה התרעה - בתענית היא. והטעם שמתענים בכל ההפרכיא, משום שכל בני המקום נחשבים בעלי הצרה, כי היות והיא מכה מהלכת, כל ההפרכיא נחשבת כעיר אחת, שהתחיל דבר בקצה אחד שלה. ולכן, בהפרכיא אחרת, הרי זה נחשב כמכה שאינה מהלכת, ואין להם לצעוק אפילו בפה, כיון שראוי שבעלי הצרה יבקשו רחמים על עצמם.

^[1073] פירשו המפרשים, דהיינו רוח שמפסידה את התבואה ומרוקנת את הזרע.

^[1074] כך כתב רש"י. וכך כתבו עוד ראשונים, שהוא חולי שפניו של האדם נהפכות לירוק, כמראה ירק השדה. אבל מפרשים אחרים כתבו, שהכוונה לסוג של קלקול בתבואות, שמכסיפים פניה. ורבינו עובדיה מברטנורה הביא את שני הפירושים.

^[1075] כאן הוזכרו שני מינים של ארבה, שהם נחשבים מכה מהלכת, ומתריעין עליהם בכל מקום, כפי שנתבאר. ובברייתא להלן מובא שיש מחלוקת בדבר. תנא קמא סובר, שמתריעין על הגובאי בכל שהוא. רבן שמעון בן אלעזר אומר: אף על החגב. וכתב הראב"ד בהשגותיו, שלפי תנא קמא כל המינים מזיקים חוץ מהחגב, שהרי הילק והגזם השחיתו בימי יואל, והוא הדין לסלעם וחרגול. אבל הרב המגיד כתב, שדווקא שלש המינים האלו שהוזכרו מזיקים, ולא שאר מינים, אלא אם כן היו בתערובות. והיינו, שאלו שהזיקו בימי יואל, בתערובות ארבה וחסיל היו. והריטב"א כתב להלן, כי מה שמתריעין על הגובאי, אפשר שהיינו בכל האפרכיא. אמנם יתכן שאין הגובאי מכה מהלכת, ואין מתריעין אלא במקומה. וסביבותיה מתענים ולא מתריעים. ועל החגב, אף במקומו רק מתענים ולא מתריעים, וסביבותיה צועקים בפה בחול.

^[1076] ככל הנראה, היו אותם זקנים עם שאר העם בירושלים ברגל, ואז שמעו מבני אשקלון על שנראה שדפון בעירם. וכשחזרו לעריהם - גזרו תענית. אמנם התפארת ישראל כתב, שאותם זקנים היו מהסנהדרין, וירדו לעריהם כדי לגזור תענית.

^[1077] כתב הבונה [בעין יעקב], שהקדימו לגזור תענית מיד, כפי שאמרו חז"ל: לעולם יקדים אדם תילה לצרה. ואין להמתין עד שתבוא עליו הצרה, כי אז נראה שמתפלל מחמת דחקו. עיין שם.

^[1078] החשק שלמה כתב, שנראה שאין גורסים "כמלא פי תנור", אלא "כמלא תנור". שהרי הגמרא להלן מסתפקת בענין, אם כוונת המשנה כמלא תנור, או כמלא פי תנור. עיין שם.

^[1079] וטעם הדבר, כי אנו חוששים שתתפשט המכה יותר. תפארת ישראל.

^[1080] כתב השפת אמת, שלכאורה כוונת רבי יוסי להוסיף ולומר, שלא רק אם אכלו מתענים, אלא גם אם רק נראו. אבל לשון הגמרא "לא על שאכלו אלא על שנראו" משמע יותר שרבי יוסי חולק ואומר שבאכלו אין מתענים, כי אין זו משולחת. עיין שם.

^[1081] הקשה הגבורת ארי, הרי הגמרא אומרת במסכת בבא קמא [פ א], שמתריעין על החיכוך בשבת [היינו שחין לח, שאדם מתחכך מחמתו], ולמה לא שנה התנא דבר זה? עיין שם מה שיישב בזה. עוד הקשה ממה ששנינו במסכת בבא בתרא [צא א], שמתריעין על פרקמטיא בשבת, כגון כלי פשתן בבבל, ויין ושמן בארץ ישראל, כמבואר שם, ולמה לא שנה התנא ענין זה? וכתב, שעל כרחך צריך לומר שתנא ושייר. עיין שם.

^[1082] לא נתבאר במשנתנו מה דינם של מאורעות אלו המובאים להלן בימות החול. והר"ן כתב, שאין מתענים עליהם אפילו בחול, לא בעיר עצמה ולא בסביבותיה. והביא, שהרמב"ן מבאר את טעם הדבר, כי מחמת הצרה ותוקף בהלתה, אי אפשר לבני העיר להתענות. ולכן אף סביבותיהן אין מתענים. אמנם הר"ן כתב דהיינו משום שכל התרעה ששנינו, היינו תענית בה"ב, כי אין מטריחין על הציבור להתענות תעניות רצופות. וכשהסכנה מיידית, כמו המאורעות דלהלן, היה צריך להתענות תעניות רצופות, שהרי הסכנה בכל יום, וצריכה ההצלה להיות נחפזת מאוד, והרי אין מטריחין את הציבור יותר מדאי [הובא בתוספות יום טוב].

^[1083] כפי שהגמרא אמרה לעיל [יד א]. אבל התרעה בשופרות - ודאי שאסורה בשבת. וכן כתב הריטב"א, שצעקה - היינו בפה. עוד כתב, שבאמת הוא הדין בחול, שרק מתריעין בפה, ולרבותא נקט שבת, שאף בשבת צועקין, עיין שם ראייתו. וכתב, שאותה התרעה בפה עושים בכל מקום, ואפילו באיים הרחוקים שבהפרכיא אחרת, אם הם יודעים על הדבר.

^[1084] הגמרא להלן [כב ב] מביאה ברייתא: "עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ואחד ספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין, ומפני רוח רעה - על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית". וכתב השולחן ערוך [סימן רפ"ח סעיף ט - י]: אין צועקים ולא מתריעין בו [בשבת] על שום צרה חוץ מצרת המזונות שצועקים עליה בפה בשבת, ולא בשופר. וכן עיר שהקיפוה אנסין או נהר וספינה המטורפת בים, ואפילו על יחיד הנרדף מפני אנסין או לסטים או רוח רעה, זועקין ומתחננין בתפלות בשבת וכו'. ממשיך השולחן ערוך וכותב: נרדף מפני רוח רעה שאמרו - לאו דווקא. דהוא הדין לכל חולה שיש בו סכנת היום, זועקים ומתחננין וכו'. וכתב הרמ"א: וכן מותר לברך החולה המסוכן בו ביום. וכתבו שם המפרשים, שזהו דווקא במסוכן. ובאינו מסוכן אומרים "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". עוד כתבו, שלברך אשה מקשה לילד ודאי מותר, שהיא בכלל מסוכנת. עוד כתב המגן אברהם, שמותר משום שהתינוק הוא צדיק, ויכריע את כל העולם לכף זכות. ועיין שם בשערי תשובה שדן האם עושים מי שברך לחולה שנמצא במקום מרוחק, שאין יודעים אם מת חלילה או הבריא.

^[1085] בפשטות כוונתו, שצועקין כדי שיבואו לעזור ולהושיע. וכתב התפארת ישראל, שהחידוש הוא שמותר אפילו לצאת מחוץ לתחום, כדי לכנס בני אדם. והרמב"ם כתב: רבי יוסי אומר וכו' שאין תוקעין שופר בשבת, אלא כדי שיתקבצו העם להושיע אותה מדינה. עיין שם.

^[1086] כפי שפירש רש"י לעיל [יד א]. עוד פירש, שרבי יוסי מתייחס לדברי תנא קמא שאמר שמתריעין, דהיינו בקול רם, ואומר רבי יוסי "לעזרה", דהיינו, שיהו מתפללין כל אחד בביתו לעזרה בעלמא. עוד הביא הערוך לפרש, ש"לעזרה" היינו שמתפללים לקדוש ברוך הוא שיעזרם ויצילם. אבל לא "לצעקה", היינו שאין מתפללין לקדוש ברוך הוא שלא יראם צרה כמו שראו אנשי אותה ספינה.

^[1087] נקרא "תימני" על שם מקומו, הישוב "תמנה". רש"י. ועיין ביעב"ץ שהעיר שלפירוש רש"י המילה מנוקדת כך "התִּימְני", ולפי זה האות יו"ד יתירה. וכתב שהיה אפשר לפרש שהיה מתימן, כמו "אליפז התימני". ולפי זה צריך לנקד את המילה כך "התֵּימָנִי". ואין זה דבר זר שתנא מתייחס אחר ארץ נכריה, שמצינו גם תנא בשם "נחום המדי", וכן "חנן המצרי".

^[1088] היינו, בין צרת הגוף, כמו מחלה וכדומה, ובין צרת ממון, כגזירת מיסים וכדומה, ובין צרת הנשמה, כגון שגזרו על ישראל לבטל שום מצוה ח"ו.

^[1089] כתב רש"י: לישנא מעליא נקט. כלומר, תוספת המילים "שלא תבוא על הציבור", לשון מעולה היא, שלא לפתוח פה לשטן. וכמו שרגילים לומר כאשר מספרים על צרה "בר מינן". כלומר - חוץ מאיתנו. שלא תבוא עלינו.

^[1090] בתענית תפילה ושופרות. תפארת ישראל. וכך נפסק בהלכה [שולחן ערוך סימן תקע"ו], שמתענים על כל הצרות. ותמה המגן אברהם, למה אין נוהגים לתקוע בשופר בעת צרה. ועיין במשנה ברורה שם [ס"ק א'].

^[1091] אין הכוונה שהגשמים המרובים מקלקלים את התבואה, כי על דבר זה אכן מתריעין. אלא מדובר שכבר ירדו מספיק גשמים, ומעתה הם טורח לבני אדם. רש"י, עיין שם. וכתב הר"ן, שהטעם הוא משום שאין מתפללין על רוב הטובה, שנאמר: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר והריקותי לכם ברכה עד בלי די. והגמרא מבארת, דהיינו עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וכיון שכך היא מידתו של הקדוש ברוך הוא, שכשנענה לעמו ישראל, משפיע עליהם ברכה עד בלי די, אין ראוי להתפלל עליה.

^[1092] כך היה כינויו על שם מעשה זה, כדלהלן. אמנם יש מפרשים, שנקרא כן על שם אומנותו, כפי שמצינו במסכת מכות [ז א] "היה מעגל במעגילה". ועיין מלאכת שלמה.

^[1093] כי מעשה זה היה בערב פסח. ירושלמי. והתפארת ישראל כתב, שהתנורים נבנו עתה, בערב פסח, ועמדו להתייבש. לכן אמר להם להכניסם, שלא ירטבו ויתקלקלו.

^[1094] כי היא היה בטוח שתפילתו תיענה, וירדו גשמים הרבה. ר"ן.

^[1095] כתב התפארת ישראל, שנענש חוני על כך שהבטיחם מתחילה שתועיל תפילתו. וכן מצאנו בירושלמי: אמר רבי יוסי ב"ר בון, על שלא בא בענווה.

^[1096] יש מפרשים דהיינו שעשה בקרקע צורה עגולה, כמין עוגה. ויש מפרשים שעשה גומא עגולה ונכנס בה. אמנם רש"י בפירושו למגילת רות על הפסוק "הלהן תעגנה" [פרק א' פסוק י"ג] כתב: תעגנה - לשון אסור. כלא. כמו עג עוגה ועמד בתוכה. והיינו, שעשה כן כדי להראות צערו, כאילו יושב בבית האסורים. עיין מלאכת שלמה ותפארת ישראל.

^[1097] כך הוא לכאורה הביאור בפשטות. אמנם בירושלמי מצאנו, שמכאן מוכח שהר הבית היה מקורה.

^[1098] כתב התפארת ישראל, שעשה הקדוש ברוך הוא כך, להגדיל כבודו, שרצון יראיו יעשה. ועוד, כי הדור לא היה ראוי לכך שתיענה תפילתו מיד.

^[1099] בגמרא להלן [כג א] מובא מעשה זה בשינוי קצת. וכך מצינו שם: ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני, שאין מתפללין על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה וכו'. וממעשה זה מוכח, שאין מתפללין ריבוי הגשמים, כפי ששנינו כאן. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, שטענתו של שמעון בן שטח על חוני היתה, שלא היה לו להתפלל על כך, כי אין מתפללין על רוב טובה. ולכן אמר לו שהיה עליו להתנדות.

^[1100] במסכת בבא מציעא [כח ב] הגירסא "אבן הטוען". ולגירסא זו נקראת האבן כך על שם שהיו טוענין עליה את האבידות, ועל שם שהיו משמיעים שם המאבדים את טענותיהם. ולגירסא שלפנינו נקראת האבן כך מלשון טעות, כי לשם היו פונים הטועים, אותם שאיבדו אבידות. ורבינו חננאל [להלן כב ב] כתב, שנקראה האבן כך על שם שהיו מוצאי המציאות עולים על האבן ומכריזים שמי שאבדה לו אבידה יבוא ויתן סימניה ויקחנה. ובירושלמי כאן גרס "אבן הטועים". והרמב"ם בפירוש המשניות גרס "אבן התועים". ולכאורה היינו הך.

^[1101] הרמב"ם [פרק י"ג מהלכות גזילה ואבידה הלכה א] כותב, שהאבן היתה מחוץ לירושלים, והיו עומדים עליה להכריז.

^[1102] כך פירש רש"י שם [במסכת בבא מציעא]. ורבינו חננאל [להלן כב ב] מוסיף, שאמר "ראו אם נמחית", דהיינו שנתכסית עד שנראה כאילו נמחתה ואבדה מן העולם. והתוספות מביאים שם בשם ירושלמי, שכך אמר להם חוני: כשם שהאבן אינה יכולה למחות, כך אין יכולים להתפלל על רוב טובה. וכתב הרע"ב: מצאתי כתוב, שהיתה גבוהה מאוד, ולא היה אפשר שתתכסה בגשמים, אלא אם כן בא מבול לעולם.

^[1103] שיצא שמך בגדולה וחשיבות [רש"י במסכת ברכות יט א].

^[1104] כך ביאר כאן רש"י. ובגמרא להלן [כג א] מובא טעם אחר. שאמר לו שמעון בן שטח, אילו שנים כשני אליהו, שנשבע שלא ירדו גשמים, נמצא שאחד מכם נשבע שבועת שוא, ויהא שם שמים מתחלל. עיין שם וברש"י. והקשה בחידושי מהרי"ח, למה לא פירש רש"י כאן כדברי הגמרא? וביאר, דהיינו משום שלכאורה קשה, כי משוא פנים יש בדבר? אם היה ראוי להתנדות, וכי משום שאדם גדול הוא - נפטר מהנידוי? ולכן פירש רש"י שלא היה הנידוי על מה שאמר "אילו שנים כשני אליהו", כי אלו היו דברים בעלמא, שהרי באמת לא היו שני אליהו. רק שהנידוי הוא על שהטיח דברים כלפי מעלה. ובאמת, אילו לא היה בטוח שייענה על כל מה שיבקש, אכן היה חייב נידוי. אבל הוא היה בטוח בדבר, ולכן אין זו הטחה. וזהו שאמר לו "אלמלא חוני אתה", שמובטח לך שהקב"ה עושה רצונך, ולכן אין אתה חייב נידוי.

^[1105] רש"י כתב שהוא לשון חטא. כלומר, שאתה הולך וחוטא. ובמסכת ברכות כתב: נקל בליבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאוותו. ועיין ברש"י ותוספות במסכת מנחות [סו ב, ד"ה כנף רננים], שכתבו שהוא מלשון טיול. והתוספות יום טוב מביא, שלשון ארמית הוא, כמו שמצינו שתרגום יונתן של "הילדים רכים" - ארום טלייא מחטיין. וביאר התפארת ישראל, דהיינו שאמר לו, אתה עושה עצמך כתינוק רך ששואל מאביו אף שלא כהוגן.

^[1106] בירושלמי מובא, שיש אומרים ש"יולדתך" היינו אומתך. עיין שם. ולפי זה מבואר הקשר של מקרא זה לכאן. ועיין להלן כג א מה שהבאנו בשם המהרש"א.

^[1107] היינו דווקא בציבור, כי לב בית דין מתנה, שכשירדו גשמים לא יתענו. אבל יחיד שמתענה על צרה ועברה, על חולה ונתרפא - מתענה ומשלים, כפי שמצינו בגמרא לעיל [י ב], עיין שם ובהערות שם.

^[1108] כתב התפארת ישראל, דהיינו משום שלא ניתן להם מבוקשם בעין יפה, רק עד שהצטערו.

^[1109] עיין בתוספות לעיל [יא ב, ד"ה לן בתעניתו] שדנו האם אמרו כבר תפילת תענית, או שמא לא אמרוהו.

^[1110] כתב הריטב"א, שהוא הדין בתענית על כל הצרות. עוד כתב, שאף אם ירדו גשמים לאחר חצות, שמשלימים את התענית, מכל מקום אין אומרים תפילת "עננו", ולא תחנונים אחרים. משום שבאמת היה ראוי לומר הלל על כך שניצלו מהצרה, אלא שאין אומרים אותו בכרס רעבה. וכן מה שאמרנו לעיל [י ב], שיחיד מתענה ומשלים את כל התעניות שקיבל עליו, מכל מקום אינו אומר "עננו", שהרי כבר נענה, אלא מסיים תעניותיו כדי לקיים נדרו. ואף על פי כן, מתודה והולך אם ירצה, אפילו כסדר יום הכפורים. וכן ראוי לו לעשות. ועיין בתוספות שהוזכרו לעיל.

^[1111] איחרו זמן אמירת ההלל עד שעה הגונה, שלא יהא בה שכרות. ריטב"א.

^[1112] המשנה הביאה מעשה זה לראיה לדברי התנא, שאנו רואים שהפסיקו תעניתם כשירדו גשמים קודם חצות. ואגב זה מביאים את כל הענין, שאמר להם רבי טרפון שלא יקראו הלל הגדול - עד בין הערבים. וכתב הריטב"א, שהיות ולא הוזכר הלל זה במסכת ברכות גבי ברכת הגשמים [נט ב], נראה שאומרים אותו רק בירידת גשמים הבאים מחמת התענית. כיון שנענו מחמת תעניותיהם ותחנוניהם, ראוי הוא להם לשבח הבורא על החסד שגמלם. ולאו דווקא אם ירדו גשמים ביום התענית, אלא כל יום שנענו בו על ידי הקדוש ברוך הוא - כיום טוב הוא להם. והביא, שמדברי הראב"ד נראה, שהוא סובר שאין אומרים הלל הגדול - אלא על הגשמים שבאו ביום התענית עצמו. ודווקא כשבאו קודם חצות, שאז אכלו ושתו ועשאוהו כיום טוב, וכפי שמצינו במעשה שהיה בלבד. אבל כתב הריטב"א, שהלשון הראשון נראה יותר. כי היות ואין אומרים ברכה בהלל זה, אלא הוא רק ספור שבח והודאה לבורא, והרי אומרים הלל זה בכמה זמנים בשנה, לכן אומרים אותו תמיד אם נענו על תעניתם. וברכת הגשמים ["מודים אנחנו לך וכו'", המוזכרת במסכת ברכות], הנאמרת על ידי מי שראה ירידת הגשמים, נראה שאין אומרים אותה - אלא בזמן שהגשמים יורדים עדיין. אבל ברכת "הטוב והמטיב", הנאמרת על ידי מי ששומע את בשורת ירידת הגשמים, נאמרת אף כששמע זמן מרובה לאחר ירידתם. אמנם יש אומרים, שגם ברכת "מודים אנחנו לך", היות וברכת השבח היא, אין זמנה עובר כל אותו היום, ואף כל זמן שלחלוחית הגשמים נראית בארץ. וכל שכן שכך נוהגים גבי הלל של צבור. עוד כתב הריטב"א, שאין אומרים הלל הגדול - אלא כשבאו להם גשמים שיש בהן תועלת, ונתמלאה קצת מבקשתם. ואף שלא ירדו כל צרכם, כי ראוי לתת הודאה גם על קצת הטובה. אמנם יש אומרים, שאין אומרים הלל הגדול - אלא כשירדו גשמים בכמות כזו שראוי שיפסיקו תעניתם, ולא כשצריכים עדיין להתענות עליהן. וסיים, שנראה כלשון הראשון, שנותנין הודאה לשעבר, וצועקין על העתיד לבא, ואין זה נחשב כתרתי דסתרן אהדדי. עיין שם.

^[1113] כך פירש רש"י. והקשה הגבורת ארי, אם כן, למה הוזכרה כלל בברייתא רביעה שניה? הרי לשאול מתחילים כבר בראשונה, ואילו להתענות מתחילים רק בשלישית ! וביאר, שהברייתא כשיטת רבי מאיר היא, שאמר לעיל שזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון, ורביעה שניה בשבעה בו. והוא סובר כרבן גמליאל, שאמר לעיל [י א] ששואלין את הגשמים בז' במרחשון, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. והיינו דווקא בזמן שביהמ"ק קיים. אבל בזמן הזה, גם הוא מודה ששואלין מג' במרחשון. ולפי זה תתבאר היטב הברייתא: רביעה ראשונה ושניה לשאול, היינו, לפעמים שואלים בג', ולפעמים בז'. בזמן ביהמ"ק בז', ובזמן הזה - בג'. עיין שם עוד.

^[1114] כך כתב רש"י. ותמה הגבורת ארי, הרי יורה ורביעה - שני דברים הם ! וביאר, שכוונת הגמרא לומר, שמשנתנו חסורי מחסרא, והכי קתני: רביעה ראשונה ושניה ושלישית. ואף שאין הגמרא אומרת כך בפירוש, שלא כדרכה, מכל מקום הרי בעל כרחך מה שממשיכה הגמרא ואומרת: "אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וזרעו ולא צמחו" בחסורי מחסרא היא, שהרי במשנה שנינו רק את דין צמחים ששינו, ולא דין זה של זרעים שלא צמחו. אמנם גירסת הרי"ף והרא"ש: "אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וצמחו וחזרו ונשתנו וכו'". וכתב הרש"ש, שלפי זה נדחו דברי הגבורת ארי, שחסורי מחסרא. עיין שם.

^[1115] הסוגיה נתבארה על פי ביאור רש"י. והקשו הראשונים, הרי במשנה שנינו בפירוש "רביעה ראשונה", ואיך אפשר לומר שהכוונה לרביעה אחרת? ועוד, הרי שינוי הצמחים, ודאי מפני מניעת הגשמים הוא, כמו שפירש הרמב"ם, וכפי שמוכח מלשון המשנה, שהביאה ענין זה בענין עצירת גשמים, ולא עם מכת השדפון והירקון. ואם כן, הרי אין מקרה זה בא בחורף, בזמן רביעה, אלא סמוך לניסן, כשהתבואות צומחות, שאז כשנמנע מהם המטר, החום שורף אותן - עד שמייבשן ! ועיין עוד בריטב"א מה שהקשה על שיטה זו. וכתב הריטב"א בביאור הענין, שכידוע ישנם שני זמני גשמים: יורה ומלקוש. היורה - בתחילת ימות הגשמים. והמלקוש - סמוך לניסן, אחר שצמחו התבואות, ומתחילין לעלות ולהתבשל, וצריכין גשמים לגדלן. וסברה הגמרא, כי מה ששנינו במשנתנו "רביעה ראשונה", היינו רביעה מסויימת, הראשונה מאותן שלוש של היורה. ומתרצת הגמרא, שהכוונה לרביעה כללית, והיינו, שסדר התעניות האמור, אינו אלא על מניעת הגשמים של זמן המטר, וברביעת הזריעה הכללית, הנקראת יורה. אבל כשהוא בזמן המטר השני הנקרא מלקוש, שהוא אחר שצמחה התבואה, זו מכה עוברת, ודוחקת היא, ולכן מתריעין עליה מיד. עיין שם.

^[1116] כי אף אם ירדו גשמים, לא יצליחו אותן תבואות אלא בדרך נס, ואין מתריעין על מעשה ניסים. ריטב"א. והביא מהירושלמי, שודוקא על תבואה זו אין מתענין. אבל אם ראוי עדיין לחזור ולזרוע, וזרעו ולא ירדו גשמים, מתענין עליהם כסדר התעניות, כל זמן הגשמים. ועיין בגבורת ארי שהאריך בענין זה, וכתב אף הוא שיש להוכיח מכאן שאין ראוי להתריע ולהתפלל על דבר שאינו כדרך העולם, אלא על פי הנס. וסיים: "מיהו באדם גדול וחסיד, שפיר דמי, כדאשכחן גבי לאה [שהתפללה שהעובר שבמעיה יהפוך לנקבה, וילדה את דינה]. אבל בעוונות נתקיים בנו אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, וה' ירחם". ועיין ברש"ש שכתב שענין זה מפורש בירושלמי [הלכה ב'], שאין מתריעין על מעשה נסים.

^[1117] כך פירש רש"י. ורבינו חננאל פירש, ש"דאקון" היינו שחזרו לירקותן. פירוש - שחזרו לחיותן. עוד הביא בשם רבותיו, שהוא מלשון חזקה. ורבינו גרשום מפרש: שנראה להם קצת תקנה.

^[1118] לשון אחר פירש רש"י: "אבל יבשו לא", משום שממילא חוזרין לתקנן. "לא צריכא דאקון", שעלו בקנה לאחר שנתייבשו, והיינו חושבים שבאופן כזה, אם לא יתריעו, שוב לא יגדלו ! השמיענו רב נחמן, שאף על פי כן ימשיכו לגדול, ואין צריך להתריע. עיין שם. ורבינו חננאל פירש את דברי הגמרא לשיטתו [שפירש לעיל ש"צמחים ששנו" היינו שכמשו], כי מה שמתענין מיד, היינו דווקא כששנו. אבל אם יבשו לגמרי, אף שאחר כך אקון, דהיינו, חזרו לירוקתן וחיותן, אין מתריעין עליהם. עוד פירש, ש"אקנתא" לשון חזקה הוא.

^[1119] למה דבר זה נחשב למכת בצורת, הרי עדיין המטר בא לפרקים ! שיטה לבעל הצרורות.

אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענות שמצטרפות לתענית עמה, אבל לא מתריעות. ר' עקיבא אומר לא כן: אלא מתריעות בשופר ולא מתענות. וכן עיר שיש בה דבר או מפולת — אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, ר' עקיבא אומר: מתריעות ולא מתענות.

ומבארים: איזהו דבר, מתי רואים מיתות תכופות בעיר כמגפה שאפשר לקרוא לה דבר? ומשיבים: עיר המוציאה חמש מאות רגלי, כלומר, שיש בה חמש מאות איש ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה — הרי זה דבר, ואם מתו פחות מכאן (ממספר זה) — אין זה דבר, שאין להחשיבו כמגיפה אלא כמחלה רגילה.

א על צרות אלו מתריעין באמירת "עננו" בתפילה בכל מקום: על השדפון (מחלת התבואה), ועל הירקון שבתבואה, ועל הארבה, ועל החסיל (מין אחר של חגבים הבא בלהקות גדולות) שהגיעו למקום, ועל החיה רעה המסוכנת לבני אדם שפשטה ביישוב, ועל החרב, כלומר, כשעוברים גדודי צבא אויב — מתריעין עליה, מפני שהיא מכה מהלכת שעוברת ממקום למקום ולכן מתריעים עליהן בכל מקום.

מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם ברחבי ארץ ישראל, וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון בעיר אשקלון וגזרו משום כך תענית בכל ארץ ישראל, שכן היא מכה מהלכת. ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן. ר' יוסי אומר: לא על שאכלו, אלא על שנראו שני זאבים אלה במקום ישוב.

ב על מאורעות אלו מתריעין אפילו בשבת: על עיר שהקיפוה נכרים במצור, או נהר העולה על גדותיו, ועל הספינה המיטרפת (העומדת לטבוע) בים. ר' יוסי אומר: מתריעים בשבת לעזרה, ולא לצעקה בתפילה. שמעון התימני (מהעיר תמנה) אומר: אף על הדבר מתריעים בשבת ולא הודו לו חכמים.

ג ומוסיפים: בכלל, על כל צרה שלא תבוא (לשון נקיה, כלומר: על כל צרה שתבוא) על הצבור — מתריעין עליהן, חוץ מרוב גשמים, שאף שצרה היא, כיון שהמים בכלל לברכה הם — אין מתריעים עליה. ומספרים: מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים אותם תנורי חרס שבהם היו אופים את קרבן הפסח בשביל שלא ימוקו (ימסו במים), שמובטח היה שיירדו גשמים מרובים. התפלל ולא ירדו גשמים כלל.

מה עשה? עג עוגה (יצר מעגל) באדמה ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, על כן נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותיענה לבקשתם להורדת גשמים. התחילו גשמים מנטפין בטיפות קטנות בלבד. אמר: לא כך שאלתי (ביקשתי), אלא גשמי בורות שיחין ומערות, כלומר, גשמים מרובים עד שיתמלאו מהם אף בורות המים, ויספיקו לכל השנה. התחילו גשמים לירד בזעף. אמר: לא כך שאלתי (ביקשתי), אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ולא גשמים מזיקים.

ירדו גשמים כתקנן, אבל המשיכו וירדו כה הרבה עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים שמרוב הגשמים נתמלאה העיר במים עד שהיו צריכים להמלט למקום גבוה יותר. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו — כך התפלל שילכו להן. אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין (אבן גדולה שהיתה בעיר שעליה הכריזו על האבידות ועל המציאות) כלומר, בלשון גוזמה אמר: אם לא הגיעו הגשמים עד כדי כך — אין מן הראוי לבקש שיפסקו.

שלח לו נשיא הסנהדרין באותו הדור שמעון בן שטח: אלמלא (אם לא) חוני אתה — גוזרני עליך נידוי על שאתה מדבר בלשון זו כלפי מעלה. אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא (מתפנק) לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו. ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג, כד-כה).

ד ועוד הלכה בתעניות: היו מתענין על הגשם וירדו להם גשמים, אם ירדו הגשמים קודם הנץ החמה — לא ישלימו תעניתם עד לערב, אם ירדו לאחר הנץ החמה — ישלימו. ר' אליעזר אומר, כך יש לחלק: אם ירדו קודם חצות היום — לא ישלימו, ירדו לאחר חצות — ישלימו.

מסופר: מעשה שגזרו תענית בלוד על שלא ירדו גשמים, וירדו להם גשמים קודם חצות יום התענית, אמר להם ר' טרפון: צאו מיד ואכלו ושתו, ועשו יום טוב. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים לבית הכנסת וקראו הלל הגדול להודות על שנשמעה תפילתם.

ה גמרא שנינו במשנה: סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: רביעה ראשונה ושניה לשאול ולבקש גשמים, ורק שלישית להתענות!

אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר, כך יש לפרש]: סדר תעניות האמור אימתי — בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית ולא ירדו גשמים. אבל אם ירדו גשמים ברביעה ראשונה, וזרעו מיד ולא צמחו משום שלא היו גשמי הרביעה מספיקים, אי נמי [או גם כן] צמחו מעט וחזרו ונשתנו שהחלו נובלים משום שלא באו גשמים אחרי רביעה ראשונה — מתריעין עליהן מיד.

אמר רב נחמן: דוקא נשתנו, אבל אם יבשו לגמרי — לא מתריעים, שאין טעם להתענות על דבר שאין לו תקנה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא, שהרי נשתנו תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] מה שאמר רב נחמן אלא דאקון [שהתחזקו קצת] הצמחים לאחר שהתייבשו, ונראה שלא יגדלו יותר וכל תבואת השנה תפסד. מהו דתימא [שתאמר]: אקנתא מילתא היא [התחזקות זו דבר הוא] ויש להם עוד תקנה בתפילה, לכך קמשמע לן [השמיע לנו] שאין תקנה לדבר.

ו שנינו במשנה בין דברים שמתריעים עליהם: וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום, מפני שהיא מכת בצורת. ושואלים: מאי [מה] לשון זו "מכת בצורת" הלא זו עדיין אינה נחשבת כבצורת! אמר רב יהודה אמר רב כך יש להבין: אי ירידת גשמים במשך ארבעים יום בין גשם לגשם, היא מכה המביאה לידי בצורת. ובענין זה אמר רב נחמן: נהרא אנהרא [מנהר לנהר], כלומר, כשאין תבואה צומחת במקום אחד אבל יש אפשרות להביאה לאותו מקום דרך הנהרות, מאזור אחר שבו צומחת התבואה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In a case of this kind, that city fasts and cries out by blowing the shofar, and all of its surrounding areas join them in their fast, but they do not cry out. Rabbi Akiva disagrees and says: They cry out but they do not fast. The mishna continues: And likewise, if a city is afflicted by pestilence or collapsing buildings, that city fasts and cries out, and all of its surrounding areas fast but they do not cry out. Rabbi Akiva says: They cry out but they do not fast.

The mishna inquires: What is considered a plague of pestilence? When is a series of deaths treated as a plague? The mishna answers: If a city that sends out five hundred infantrymen, i.e., it has a population of five hundred able-bodied men, and three dead are taken out of it on three consecutive days, this is a plague of pestilence, which requires fasting and crying out. If the death rate is lower than that, this is not pestilence.

For the following calamities they cry out in every place: For blight; for mildew; for locusts; for caterpillars, a type of locust that comes in large swarms and descends upon a certain place; for dangerous beasts that have entered a town; and for the sword, i.e., legions of an invading army. The reason that they cry out about these misfortunes in every place is because these are calamities that spread.

An incident occurred in which Elders descended from Jerusalem to their cities throughout Eretz Yisrael and decreed a fast throughout the land because there was seen in the city of Ashkelon a small amount of blight, enough to fill the mouth of an oven. This fast was observed throughout Eretz Yisrael, as blight spreads quickly. And furthermore, they decreed a fast because wolves had eaten two children in Transjordan. Rabbi Yosei says: This fast was decreed not because they ate the children, but because these wolves were merely seen in an inhabited area.

For the following calamities they cry out even on Shabbat: For a city that is surrounded by gentile troops, or for a place in danger of being flooded by a river that has swelled its banks, or for a ship tossed about at sea. Rabbi Yosei said: One may cry out on Shabbat to summon help, but it may not be sounded for crying out to God. Shimon the Timnite says: One may cry out on Shabbat even for pestilence, but the Rabbis did not agree with him.

§ The mishna adds: In general, they cry out on account of any trouble that should not befall the community, a euphemism for trouble that may befall the community, except for an overabundance of rain. Although too much rain may be disastrous, one does not cry out over it, because rain is a sign of a blessing. The mishna relates: An incident occurred in which the people said to Ḥoni HaMe’aggel: Pray that rain should fall. He said to them: Go out and bring in the clay ovens used to roast the Paschal lambs, so that they will not dissolve in the water, as torrential rains are certain to fall. He prayed, and no rain fell at all.

What did he do? He drew a circle on the ground and stood inside it and said before God: Master of the Universe, Your children have turned their faces toward me, as I am like a member of Your household. Therefore, I take an oath by Your great name that I will not move from here until You have mercy upon Your children and answer their prayers for rain. Rain began to trickle down, but only in small droplets. He said: I did not ask for this, but for rain to fill the cisterns, ditches, and caves with enough water to last the entire year. Rain began to fall furiously. He said: I did not ask for this damaging rain either, but for rain of benevolence, blessing, and generosity.

Subsequently, the rains fell in their standard manner but continued unabated, filling the city with water until all of the Jews exited the residential areas of Jerusalem and went to the Temple Mount due to the rain. They came and said to him: Just as you prayed over the rains that they should fall, so too, pray that they should stop. He said to them: Go out and see if the Claimants’ Stone, a large stone located in the city, upon which proclamations would be posted with regard to lost and found articles, has been washed away. In other words, if the water has not obliterated the Claimants’ Stone, it is not yet appropriate to pray for the rain to cease.

Shimon ben Shetaḥ, the Nasi of the Sanhedrin at the time, relayed to Ḥoni HaMe’aggel: Were you not Ḥoni, I would have decreed that you be ostracized, but what can I do to you? You nag [mitḥatei] God and He does your bidding, like a son who nags his father and his father does his bidding without reprimand. After all, rain fell as you requested. About you, the verse states: “Let your father and your mother be glad, and let her who bore you rejoice” (Proverbs 23:25).

The mishna teaches another halakha with regard to fast days: If they were fasting for rain, and rain fell for them before sunrise, they need not complete their fast until the evening. However, if it fell after sunrise, they must complete their fast. Rabbi Eliezer says: If rain fell before midday, they need not complete their fast; but if it rains after midday, they must complete their fast.

The mishna relates: An incident occurred in which the court decreed a fast in Lod due to a lack of rain, and rain fell for them before midday. Rabbi Tarfon said to the people: Go out, and eat, and drink, and treat this day as a Festival. And they went out, and ate, and drank, and treated the day as a Festival, and in the afternoon they came to the synagogue and recited the great hallel, to thank God for answering their prayers.

GEMARA: The mishna taught: The order of these fasts is stated only when the fast concerns the first rainfall. And the Gemara raises a contradiction between this statement and the following baraita: If the periods of the first and second rainfall pass without rain, this is the time to ask and pray for rain; if the third passes without rain, this is the time to fast.

Rav Yehuda said that this is what the mishna is saying: When does the order of these fasts that is stated apply? When the periods of the first, second, and third rainfall have passed and rain has not fallen. However, if rain fell in the time of the first rainfall, and the people sowed but the plants did not sprout, or, alternatively, if they sprouted a little, but their appearance changed back for the worse, as no rain fell after the first rainfall, they cry out about it immediately.

Rav Naḥman said: This applies specifically if their appearance changed. However, if they dried out entirely, they do not cry out, as this condition cannot be improved. The Gemara asks: It is obvious that this is the case, because in the mishna we learned the word changed. The Gemara answers: No, it is necessary for Rav Naḥman to issue his statement with regard to a case where they produced stalks after they dried out. Lest you say that producing stalks is a matter of significance, as it is a sign of strengthening, and the crops might be saved through prayer, Rav Naḥman therefore teaches us that this is not the case.

The mishna further taught: And likewise, if rain ceased for a period of forty days between one rainfall and another, they cry out about this, because it is a plague of drought. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: A plague of drought? Isn’t this simply a drought? Rav Yehuda said that Rav said: The mishna means that a period of forty days between one rainfall and the next is a plague that may cause a drought. In this regard, Rav Naḥman said: When crops do not grow in one place due to lack of rain and must be imported by means of one river to another river,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדרן עלך סדר תעניות כיצד סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה כו'.

תרצה רב יהודה הכי סדר תעניות האלו בזמן שיצתה רביעה ראשונה ושניה ולא ירדו גשמים. אבל אם ירדו גשמים וצמחו זרעים וחזרו ושנו. כלומר כמשו מתריעין עליהן מיד ודוקא שנו כעין כמוש אבל יבשו לגמרי אע"ג דחדור אקון אין מתריעין עליהן פי' אקון שחזרו לירוקתן כלומר חזרו לחיותן. ורבותינו הגאונים ז"ל אמרו האי אקון אקנתא לשון חזקה בלשון ארמית ובלשון הזה הוא בגטין (בפרק מי שאחזו קורדייקוס) [כל הגט דף ל ע"א] (פי' פרצידא דתותי קלא. זרע תבואה שהיא תחת אבן צומחת. פי' קלא מלשון (פסחים סב: וש"מ) שקל קלא פתק ביה).

מכת בצורת. פי' רב יהודה מכה הבאה לידי בצורת. [אר"נ נהרא אנהרא] הוצרכו האנשים המסתפקין מים מזה הנהר לילך לנהר אחר בצורת כלומר עצירת מטר מדינה להביא ממדינה אחרת רעב.

דאקון שנראה להן קצת תקנה:

נהרא אנהרא בצורתא כשצריכין להביא מים מנהר זה להשקות שדות שעל נהר אחר לפי שאין באותו נהר אחר מים כדי סיפוק להשקות שדותיו זהו סימן בצורת:

ועוד אני צריך לצרף לכאן משנה זו שבפרק שלישי דקתני ועל אלו מתריעין בכל מקום. לפי שראיתי להראב"ד ז"ל שכחב קשיא לי' סתמא כר' עקיבא דבעלמא סביבותיה מתריעות וכאן אפי' בכל מקום דאי לרבנן מתענין בכל מקום מיבעי ליה ועוד דקתני סיפא מעשה שירדו זקנים מירושלים וגזרו עליהם תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון וכן בשני זאבים לעיל דקתני מתריעין בכל מקום והכא קתני שגזרו תענית ואפשר דלרבנן נמי אהא דרישא קתני דסביבותיה מתענות על כל מכה אבל בכל מקום מודו רבנן דבהתרעה סגי להו ומעשה דשדפין וזאבים סביבותיהם היו לפיכך התענו. ולא נהירא דא"כ מאי ראיה איכא מהנך עובדי דזקנים דמתריעין בכל מקום. אלא מחוורתא רישא ר"ע וסיפא רבנן. ודתנו בהו מתריעין אליבא דר"ע נינהו. ע"כ דברי הרב ז"ל.
ושבש עלינו המשנה, דהא מתני' כולה ריש' וסיפ' כל היכא דקתני מתריעין מתענין בהתרעה קאמר ולחומרא קתני מרישא אבל זרעין ששנו מתריעין עליהן מיד וקתני ואזיל וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים אותה העיר מתענה ומתרעת. ועוד לדברי הרב ז"ל כל דתני מתריעין על האילנות ואין להם מים לשתות מתריעין ואסכר' וגובאי מתריעין וכל אלו בהתרעה סגי להו והא כולהו תענית בעי ואפי' גובאי וכדאמרי' בגמ' אמרו ליה לרב הונא אתאי קמצא גזר תעניתא. וכן חיה רעה דקתני עלה בברייתא ומתריעים וכי אין מתענין עליה במקומה והא תנן וגזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות. ומתני' גופא קשיא דקתני ועל אלו מתריעי' בכ"מ והיינו בלא תענית כדברי הרב ז"ל וא"כ אפי' באותה העיר נמי יש במשמע שאין עושין אלא התרעה והא מכה מהלכת היא ואנן מימר קאמרינן דמתענין. וא"ת מכה מהלכת היא לא משויא להו אלא בסביבותיה מ"מ מתני' קשיא רישא אסיפא וכמעשה לסתור קא מייתי לה דקא מפרש הרב רישא כר' עקיבא ומעשה כרבנן. ועוד דקא מסתם מתני' ומתנית' כר"ע ולית הלכתא אלא כרבנן ממעשה דמיתנא דבי חוזאי דגזור תעניתא משום שיראתא לומר דהוו להו כקרובות דאמרו רבנן סביבותיה מתענות דאלו לר"ע מתריעות ולא מתענות הוא.
אלא מתני' ובריתות כולהו היכא דקתני מחרי' מתענין בהתרעה קאמר וסתמא כרבנן נינהו ואפי' כר"ע נמי אתיאן דמודה ר"ע דכל מי שיש לו צרה שאינן מתריעין אלא בתענית ולית ליה לר"ע התרעה בלא עננו אלא במי שאין לו צרה ומבקש רחמים על חבירו שמתענה. וטעמיה כדאמר בירוש' שכן מצינו בר"ה שמתריעין ולא מתענין מפני שהוא יום בקשת רחמים ומש"ה קאמר ר"ע מתריעות ולא מתענות אע"ג דחמירא התרעה מתעניתא וכל היכא דקתני מתריעין אפי' בדר"ע מתענין ומתריעין קאמר ומש"ה קתני ועל אלו מתריעין בכ"מ לומר שמתענין ומתריעין מפני שהיא מכה מהלכת והויא לה כאותה העיר ממש ולא דמיא לסביבותיה דשאר צרות דליכא אלא צער חבריהן אי נמי חשש שמא אף עליהן נגזרה גזירה אבל מכה מהלכת כמקום צרה הוו.
ומעשה שירדו זקנים בירושנים לעריהן וראו שדפון באשקלון וכשחזרו לירושלים גזרו עלי' תענית בירושלים בהתרעה. ועוד גזרו תענית ביהודה על ב' תינוקות שנטרפו בעבר הירדן לומר דיהודה ועבר הירדן כאותה העיר דמי לענין חיה רעה. והא דקתני סתם גזרו תעני' ולא קאמר גזרו תענית והתריעו משום דאי מדינא בשאר צרות אפי' תענית ניכא אנא בסביבותיה ואלו שגזרו במקום רחוק מפני שהיא מכה מהלכת עשו כן דחשיב כולהו כחד מקום הילכך תענית בהתרעה הוי כדקתני רישא ולא צריכא ליה למימרא גבי מעשה.
וסידורא דמתני' כולה מרישא פשיטא ול"צ ליה למימריה גבי מעשה הא דקתני סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה כלומר דברביעה ראשונה עושין על הסדר הזה האמור שמתענין ואח"כ מתריעין בשופר בתעניות שלהן אבל צמחין ששנו וכן גשמים שפסקו מתריעין בשופרו' בתעניו' הראשונו'וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים וכן עיר שיש בה דבר או מפולת וכן על שדפון ומכות מהלכות בכל מקום מתריעין בשופר בתעניו' ראשונות. אבל במכה שאינה מהלכת פליגי בה ר"ע ורבנן דרבנן סברי סביבותיהן אע"ג דלית להו פחד באותה צרה כלל צריכין הן לשתף עצמן בצרת חביריהן ומתענין ולא מתריעין ור"ע לית ליה תעניתא אלא על צרה של עצמן אלא שמתריעין בלבד כעין ר"ה.
מיהו סיפא דקתני על אלו מתריעין בשבת ההוא ודאי התרעה בלא תענית היא או דסתמא בר"ע או משום דההיא התרעה בעננו היא והתרעה דפה בלא תענית קתני לה דבשבת ליכא תענית וכי היכי דליכא התרעה בשופרות ולא דמיא לשאר התרעות דמתני' דהוי בשופרות וליתנהו אלא בתענית. ומיהו בחול נמי בספינה המטרפת בים ויחיד הנרדף מפני ליסטים הכי הוו דינא דמתריעין בעננו ולא מתריעין בשופרות שאין גוזרין תענית על הצבור מפני צרת היחיד אלא שהיחידים רשאין להתענות עליו ולסגף עצמן והכי משייט בברייתא דהיא מיתניא עלה דגמ':

גמרא ורמינהי רביעה ראשונה ושנייה לשאול ג׳‎ להתענות פי׳‎ קס״ד דהא דתנן סדר תעניות האלו האמו׳‎ ברביעה ראשונה דהיינו ברביע׳‎ הבכיר׳‎ מג׳‎ רביעו׳‎ שיש בזמן הזריע׳‎ שהן הבכיר׳‎ והבינוני׳‎ והאפילה ואע״ג דשלש במרחשון הוא זמן רביעה בכירה לרבי מאיר והרי לא התענו בו כלל קס״ד דהאי תנא דסד׳‎ תעניות לית ליה דר״מ ולא חשיב רביעה ראשונה אלא בזמן שהתחילו תעניו׳‎ ולהכי קשי׳‎ ליה ממתני׳‎ דתניא שאין מתחילי׳‎ להתענו׳‎ עד שהגיע רביעה ג׳‎ שהיא ופרקינן אמר רב יהודה ה״ק סדר תעניות האלו האמור אימתי בזמן שיצתה רביעה ראשונה ושניה ולא ירדו גשמים אבל ירדו גשמי׳‎ ברביע׳‎ ראשונה וצמחו וחזרו ושנו מתריעין עליהם מיד ואיכא למידק דהא מתני׳‎ רביעה ראשונה קתני והא ליכא למימר חסורי מיחסרא דהתם הוא בשיקצר בלשונו אבל לא שינה בדבריו שום הפך אבל הכא אדתני ברביעה ראשונה הוה מצי למימר ברביעה ג׳‎ ועוד היכי אפשר דאחר רביע׳‎ ראשונה עד שתעבו׳‎ זמנה של רביע׳‎ שאין מתעני׳‎ עוד על הגשמים ירדו הגשמים וצמחו כ״כ התבואות ששנו שנוי הניכר והמפסידי׳‎ שיתריעו עליהן מיד שהרי אם היה שנוי הצמחי׳‎ אחר זמן הרביעה אין מתענין עליהן כלל שאין מתעני׳‎ על מעשה נסים ועוד ששנוי הצמחים שהיא ודאי מפני מניעת הגשמי׳‎ כמו שפי׳‎ הרמב״ם ז״ל וכמו שמוכיח במשנתי׳‎ שהביאוה בכלל עצירת גשמים ולא עם מכת השדפון והירקון אין מקרה זה בא בזמן החורף שהיא זמנה של רביעה אלא סמוך לניסן כשהתבואות צומחו׳‎ כשנמנע מהם המטר החום שורף אותן עד שמייבשן והנכון ששתי רביעית הן דרך כלל כלומר שני זמני מטר כמ״ש הכתוב יורה ומלקוש הא׳‎ בתחל׳‎ ימות הגשמי׳‎ שהיא לזריעה וזו מתחלק׳‎ לג׳‎ פרטי׳‎ בכירה בינוני׳‎ ואפילה והב׳‎ סמוך לניסן אחר שצמחו התבואו׳‎ ומתחילין לעלו׳‎ ולהתבשל וצריכין גשמים לגדלן וכמו שאמרו בפ״ק יור׳‎ במרחשון ומלקוש בניסן ואיפליגו אמוראי למה נקרא שמו מלקוש וכן שני זמני׳‎ של גשמי׳‎ אלו בארצותינו ובכל מקום אלא שאין הזמני׳‎ שוין בכל מקום יש שמקדי׳‎ ויש מתאחר. וש״ס קס״ד דכי קתני מתני׳‎ ברביע׳‎ ראשונה היינו רביעה פרטי׳‎ שהיה בכיר׳‎ של שלש של בזמן הזריעה והשתא מהדרי׳‎ דרביעה כללית קתני וה״ק שסדר התעניות האמור אינו אלא מניעת הגשמים של יומן המטר וברביעה הזריעה הנקר׳‎ יורה אבל כשהוא בזמן המטר הב׳‎ אחר שצמחו הנקרא מלקוש זו מכה עוברת ודוחקת היא ומתריעי׳‎ עליה מיד ותנא לא נחית לפרושי ברביעה הראשונ׳‎ הכללית באי זה זמן ממנה מתריעי׳‎ אבל רב יהודה פריש לה אגב ארחיה אליבא דמתני׳‎ ברביעה ג׳‎ האפילה וזה נכון וברור וכיוצא בו בש״ס הרבה:

אמר רב נחמן דוקא שינו פי׳‎ שעדיין יש להם אחרית ותקוה ע״י גשמים אבל יבשו ולא פי׳‎ שאפילו ירדו גשמים ולא יצליחו אלא בדרך נס מתריעי׳‎ על מעשה נסים ודווקא על תבואה זו אין מתעני׳‎ אבל אם הוא ראוי לחזור ולזרוע וזורעים ולא ירדו גשמים מתענין עליהם כסדר התעניו׳‎ כל זמן הגשמים וכן בירוש׳‎ ואמרי׳‎ בש״ס פשי׳‎ ואמרי׳‎ לא צריכא דאיקון כלומר שהיה בקשה והא קמ״ל דאקנתא לאו מילת׳‎ היא אמרי׳‎ בש״ס א״ר חנינא רואה בסלע ושכיח בצורתה בארבע ולא שכיח כפנא פי׳‎ ד׳‎ ד׳‎ סאין בסלע והיינו מעות ביוקר ופירות בזול ולפי שיטתי׳‎ שפי׳‎ במשנתי׳‎ לא הביאוה לומר שיש חלוק ביניה׳‎ לענין התעני׳‎ שהרי על שניהם מתעני׳‎ ומתריעים אלא כלפי שהזכירו במשנתי׳‎ מכת בצורת כלומר מכה המביא׳‎ לידי בצורת האריך הש״ס בכאן לברר מה הוא מכת בצורת וספרי׳‎ יש דגרסי׳‎ עלה א״ר יוחנן לא שנו שמעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר ופירות בזול מתריעים עליהן מיד ונראה לפי זה שבמעות בזול ופירות ביוקר דהיינו סאה בסלע ושכיחא אין מתריעי׳‎ עליה מיד. וזה קשה דהא סאה בסלע ושכיחא בצורתא היא שמתריעים עליה במשנתי׳‎ ואף לשיטת רבי׳‎ אברהם ז״ל שמחלק בדינם אין החלוק בהתרעה אלא בתעני׳‎ וכך היה ראוי לומר אבל מעות ביוקר ופירות בזול מתעני׳‎ ומתריעים עליהם לפי שהיא מכת רעב. ויש לי לדחוק וה״ק ע״כ לא הוצרכו לשנות בכלל מכת בצורת אלא במעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר ופירות בזול אינו בכלל זה ודבר פשוט הוא שמתריעים עליהן מיד לפי שהוא מכת רעב:

ויש נסחאות דלא גריס לה כלל אלא דגרסי׳‎ א״ר יוחנן נהירנא כדהוו קיימין ד׳‎ סאין והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית איסר וכן נראית גרסתו של רבינו אלפסי ז״ל שלא הביאה לאו ללמד על ענין התעני׳‎ לפי שסובר ז״ל שאין חלוק ביניהם לענין זה ובפ׳‎ הספינה נאמרה האי מימרא על הא דת״ר אין יוצאים מא״י לח״ל אלא א״כ סאתים בסלע ואמ׳‎ שמואל לא שנו אלא בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפי׳‎ סאה בסלע שהוא יוקר גדול אין יוצאים ואמרי׳‎ בשלהי שמעת׳‎ א״ר אבא בר בר חנה א״ר יוחנן לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל פירות בזול ומעות ביוקר אפי׳‎ עמדו ד׳‎ סאין בסלע יוצאים א״ר יוחנן והיוצא וכו׳‎ ובודאי משם ששם הוא מקומה ועל הלשון ההוא הביאוה בכאן אגב גררה ומגיהי ספרי׳‎ תמהו עליה מה יציאה זו בכאן והניחו מתריעים עליה מיד וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז״ל וגרסי׳‎ התם ת״ר מתריעים על פרקמטיא שהוזלה אפי׳‎ בשבת פי׳‎ החרטה בפה בתפלה ובתחנונים א״ר יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בא״י אמר רב יוסף והוא כזל וקם עשרה בשיתא והטעם שגם זה למעט משא ומתן מבכל אדם עד שיהו מעות ביוקר. ודעת הרמב״ם ז״ל שמתריעים ומתענין על זה בחול כמו על שאר צרות וחומר יש בזה שמתריעי׳‎ עליהן בפה וזועקים בשבת מה שאין כן על שאר הצרות שאין זועקים עליהן בשבת אלא על אותן ששנינו לפנינו עיר שהקיפוה עובדי כוככים ומזלות וחביריו ולפי זה מה שנהגו לומר מצלאין אנחנא כו׳‎ בשבתות בארצות הללו על עצירת גשמים ושאר צרות שלא יבאו על הצבור טעות הוא וי״א שפרקמטיא שהוזלה אין בה תענית אלא התרעה בפה בחול או בשבת וכעין ששנינו על עיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות וחביריו שיש בהן זעקה אפי׳‎ בשבת ואין בהם תענית ותקיעות בחול אבל כל צרה שמתענין עליה בחול ומתריעי׳‎ כ״ש שצועקים עליה בשבת כיון שהיא צרת צבור דלא גרעי מיחיד הנרדף מפני עובדי כוכבים ומזלות ואף לפי זה דוקא על צרה דחוקה שראוי להתענות עליה בחול אבל לומר מצלאין על שאר צרות אחרות שאין מתענין עליהן וכ״ש מה שנוהגים בקצת מקומות להחרים על המסים וכיוצא בהן ולומר רועה ישראל האזינה וכיוצא בו שזה איסור מפורסם ברבים דצעקה בשבת אסורה ובקושי התירוה על צרות דחוקות של צבור ועל היחיד אסרו לומר זננו בברכת מזון אלמלא שהוא תופס ברכות כמו שהוא בירוש׳‎ ובקושי התירו לבקר חולי׳‎ בשבת שלא יזעוק והאיך צועקים ברבים על דברים של הבל אין זה חלול שבת בפרהסיא ואסור לנהוג בו וראוי למחות בדבר:

שנוי צמחים זה שאמרנו במשנה שמתענים עליו מיד דוקא שנוי שאפשר לו לחזור בברייתו כגון שנשתנה מראיתם ולא נפסדו לגמרי או שהתחילו לכמוש אבל יבשו לגמרי אין מתענים שהרי הכל נפסד ואין אנו חשובים להתפלל על מה שהוא יוצא מגדרו של עולם ואפילו היו מתחילים להתקן ולהתלחלח מעט אינו כלום שכך הוא דרך כל יבש שלפעמים חוזר ומתלחלח מעט על ידי לחות הבא עליו ומיד הוא חוזר לסורו וי"מ אותה בענין אחר אלא שהכל עולה לענין אחד:

כל עיר שאירע לה בדרך זה שאמרנו ומ"מ יש עיירות סביב לה שלא אירע להם ויש נהר גדול מעיירות שסביבותיה יורד בה ותבואה יכולה לבא שם בספינות דרך מים זהו בצורת מ"מ ומתענים אלא שאין צריך להרבות כל כך בתפלה ובהתרעה אבל אם אין שם הכנה להביא לשם על ידי מים אלא על ידי בהמות מעיר לעיר אי אפשר להביא בשפע והרי זה רעב גמור וצריך להרבות בתפלה ובהתרעה:

גמרא לא צריכא דאקון מהו דתימא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ה"ג אותה כו' התבואה באותה העיר ויהיה כו' ובד"ה אבל יבשו כו' תפלת שוא אפי' יבשו כשהן כו' ובד"ה לא צריכא דאקון כו' ודאי אי לא מתריעין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה נהרא כו' לכאן א"נ צריך כו' אינו רק בצורת הואיל כו' כצ"ל:

במשנה על אלו מתריעין בכ"מ כו' ועל הארבה ועל החסיל. בתוס' ב"ק (פ ב) בד"ה על החגב נראה דהיה הגי' לפניהם כאן גם ועל הגובאי וגי' נכונה היא כדאיתא לקמן (ע"ב) בברייתא ומתריעין על הגובאי בכ"ש וכ"מ קצת בירושלמי דמפרש על מתניתין למה נקרא שמו חסיל כו' ולמה נקרא שמו גובאי כו':

שם אלמלא חוני אתה. כצ"ל בא' בסוף:

גמרא אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וצמחו וחזרו כו'. כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש ול"ג וזרעו ולא צמחו. ונדחו דברי הגבו"א שהוכיח מזה דר"י משני בחסורי מחסרא:

שם ל"צ דאקון מ"ד כו' קמ"ל. עי' גבו"א באורך ומסיק דנ"ל מכאן דאין להתריע ולהתפלל ע"ד שאינו כו' אלא ע"פ הנס כו' מפורש הוא בירושלמי ה"ב יותר מכאן מעשה נסים ואין מתריעין על מע"נ:

רש"י ד"ה מתריעין בכ"מ. אם יראו באספמיא מתריעין בבבל כו'. וק"ל א"כ מאי רבותא דברייתא לקמן (כב) דאפילו חרב של שלום ופרש"י העוברת כו' להלחם במקום אחר. דתיפוק ליה דמשום ההוא מקום דהולכת להלחם בו יתריעו בכ"מ. וי"ל כיון דעדיין לא הגיעה לשם אין לנו להתריע מחמתו. או דמשפחה לגבירתה לא מתרעינן וי"ל עוד ואכמ"ל:

רש"י ד"ה המטורפת. מלשון טרף אבבא (ברכות כח). גם לקמן (כה) איתא וטרפא אבבא:

רש"י ד"ה ה"ק. דכולי יורה קרי ליה רביעה ראשונה. כ"נ דצ"ל. ור"ל דק"ל ראשונה נגד מלקוש. וכן לעיל (ו) איתא איזו היא רביעה ראשונה הבכירה כו' בינונית כו' אפילה כו' (עמש"כ שם) ועי' גי' הרא"ש כאן ומיושב ממה שגמגם עליו הגבו"א:

תד"ה נהרא. ויכולין להביא מזו לזו ע"י נהר מיקרי בצורת כו' מאחר שיכולין כו'. כצ"ל:

צְאוּ וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ וַעֲשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם־טוֹב. נראה דרכם היה לגזור ביטול מלאכה ביום התענית לכך אמר לו צְאוּ מבית הכנסת וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ בבתיכם ולא תלכו אחר כך לשוק אלא עָשׂוּהוּ יוֹם־טוֹב שאין בו מלאכה.
והא דלא אמר לו שיקראו ההלל אלא הם באו מאליהם וקרו הלל היינו כיון דאמר לו עשוהו יום טוב הבינו שיקראו הלל כי הדרך ביום טוב לקרא הלל.

גמ' כבן שהוא מתחטא. עי' מנחות דף סו ע"ב תד"ה כנף רננים:

על אלו מתריעין בשבת קשה לי הא איכא הא דאמר בפרק מרובה (דף פ') מתריעין על החיכוך בשבת פירוש על שחין לח שאדם מתחכך עליה ואמאי לא חשיב לה במתניתין ושמא יש לומר דלא פסיקא ליה דמסיק התם הא דמתריעין אפילו בשבת היינו בשחין לח אבל ביבש אפילו בחול אין מתריעין והיינו חיכוך דתני בסוף פרק קמא (דף י"ד) דאין מתריעין עליה אף בחול וכיון דלאו על כל מין שחין מתריעין לא פסיקא ליה משום הכי לא חשיב במתני'. עוד יש לומר כיון דאין מתריעין אלא על יבש והיינו שחין מצרים כדמסיק התם כאן בלח וכאן ביבש דאמר ר' יהושע בן לוי שחין שהביא הקב"ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר ויהי שחין פורח אבעבועות באדם ושחין זה אין לו רפואה כלל כדאמרינן בפרק ו' דבכורות (דף מ"א) דגבי בכור הוי מום קבוע דילפת דקרא גבי מומין הוי חזזית מצרית דאמר ר"ל למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה וכתיב יככה ה' בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא וכיון שכןבע"כ הא דמתריעין עליה היינו משום בריאים שלא יוכו ויחלו בשחין זה דאילו שכבר חלו והוכו בה אין להן תקנה ורפואה אע"ג דעל ידי מעשה נסים אפשר להם בתקנה אפילו הכי משום מעשה נסים אין מתריעין כדמוכח בגמרא גבי הא דאמר רב נחמן דוקא נשתנו אבל יבשו לא וכמו שאפרש שם. מש"ה לא חשיב בהדי הני דמתניתין דהני דקחשיב מתריעין בשביל אותן שבתוך הצרה כמו עיר שהקיפוה עובדי כוכבים או נהר וספינה המטרפת מתריעין בשביל אותן שבעיר ושבספינה ולא על אותן שבחוצה והא דמוסיף שמעון התימני ואמר אף על הדבר היינו על אותן שנחלו כבר בחולי הדבר ועדיין לא מתו דאפשר להם ברפואה בדרך הטבע שלא על ידי הנס דהוי דומיא דהני דחשיב תנא קמא וכדפירשתי דעל אותן שבתוך הצרה מתריעין בשבת ולא בשביל הנותרים שלא תבא עליהם:

מיהו אכתי קשה לי מהא דתניא סוף פרק ה' דבבא בתרא (דף צ"א) מתריעין על פרקמטיא בשבת כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל והוא דזל וקם עשרה בשיתא כדמפרש התם ואמאי לא חשיב במתניתין לפיכך נראה לי דתני ושייר ומהשתא ליתא להני תירוצים דפירשתי על הא דלא חשיב לחיכוך דפרק ז' דבבא קמא במתני' דא"כ תקשה מאי שייר דהאי שייר דפרקמטיא אלא ודאי ההיא דחיכוך נמי שיורא הוא והשתא שייר תרתי דחיכוך ודפרקמטיא ולא קשה מידי:

ורמינהו רביעה ראשונה ושניה והא ליכא למימר דכולי עלמא סדר תענית אלו מתחילין בשבעה עשר במרחשון כדתנן בפרק קמא (דף י') הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין והא דקרי ליה תנא דידן רביעה ראשונה משום דסבירא ליה כר' יהודה דאמר בפ"ק (דו (דף ו') בכירה פירוש רביעה ראשונה בי"ז במרחשון וברייתא כר"מ דאמר אפילה פירוש אחרונה בשבעה עשר בו וכ"ע סבירי להו דבי"ז בו מתחילין להתענות אלא דמר קרי ליה לי"ז בו רביעה ראשונה כר"י ומר קרי לי"ז רביעה שלישית כר' מאיר דהא ליתא דודאי לכולי עלמא דפליגי בזמני רביעה אינו צריך להתענות עד שיגיע זמן רביעה שלישית דידיה ומתני' דפ"ק דיחידים מתענין בשבעה עשר שלו אתיא כר"מ דאמר אפילה בי"ז דהא אמרינן בפ"ק גבי פלוגתא דהני תנאי בזמני רביעה בשלמא ראשונה לשאול שלישית להתענות אלא שניה למאי נפקא מינה. שמע מינה דלכ"ע אין להתענות עד רביעה שלישית דידיה דאל"כ למאי נפקא מינה בהא דפליגי בזמן רביעה שלישית והשתא פריך מדתני שלישית להתענות שמע מינה דאין מתענין עד שלישית וקשיא אמתני' דקאמר סדר תענית ברביעה ראשונה. רביעה ראשונה ושניה לשאול פירש"י אע"פ שלא ירדו גשמים לא ברביעה ראשונה ולא בשניה לא היו מתענין אלא שואלין וקשה לי אם כן למה הזכירו בברייתא לשנייה כלל הא שאלה כבר התחילו בראשונה ותענית אינו אלא עד שלישית ממילא שניה שואלין ואין מתענין. ולי נראה לפרש דברייתא זו ר"מ היא דאמר רביעה ראשונה בשלישי בו שנייה בשבעה בו וס"ל כר"ג דתנן בפ"ק (דף י') בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אמר בשבעה בו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. והיינו בזמן שבית המקדש קיים דאיכא עולי רגלים אבל בזמן הזה מודה רבן גמליאל דשואלין בג' בו כדמוכח בפ"ק בסוגיא דר' יהודה אומר העובר לפני התיבה כו' והשתא הכי קאמר רביעה ראשונה ושניה לשאול פירוש פעמים שואלים בג' פעמים בז' בזמן הזה בג' שהוא זמן רביעה ומכאן ואילך זמן גשמים ובזמן הבית צריך לאחר עד ז' מפני עולי רגלים ואע"ג דהא דשואלין בז' בזמן הבית לאו משום שהוא זמן של רביעה והיום גורם לה אלא מפני דבר אחר שכבר הגיע האחרון לנהר פרת אפילו הכי נקט רביעה שניה לסימנא בעלמא לומר ביום שהוא רביעה שואלין לפעמים ולא משום דהרביעה גורמת לה. אי נמי אגב דתני רביעה ראשונה ושלישית לשאול ולהתענות דמשום שהן ימי רביעה גורם השאלה והתענית תני נמי רביעה שניה לענין שאלה בזמן הבית אע"ג דלאו רביעה גורם לה אלא מצד היום עצמו:

אמר ר"י הכי קאמר. נראה לי דהכי פירושא מתני' חסורי מחסרא והכי קתני ורביעה ראשונה ושניה ושלישית קאמר ואע"ג דלא קאמר חסורי מחסרא והכי קתני כדרך הגמרא בכל מקום בע"כ האי דמסיק אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וזרעו ולא צמחו בחסורי מחסרא אמר לה דהא לא תנן אלא צמחים ששינו ואילו לא צמחו לא קאמר ואפילו הכי לא קאמר חסורי מחסרא ורש"י פירש וכגון רביעה ראשונה ושנייה ושלישית דכולה יורה קרי ליה רביעה ודברי תימה הן דהא יורה ורביעה ב' דברים הן ולכולי עלמא שלש רביעה ביורה:

לא צריכא דאקון פירש רש"י שעלו בקנה מהו דתימא אקנתא מילתא היא כיון דעלו בקנהועדיין לא בשלה כל צרכה ודאי אי לא מתריעין תו לא גדלי קמ"ל דלאו מילתא היא אע"ג דאקון גדלי טפי וכן פירשו התוס' ולהאי פירושא הא דאמרינן יבשו לא לקולא ולמעלייתא קאמר דביבשו אפילו לאחר שעלה בקנה אינו צריך התרעה דממילא הדר עוד פירש"י לישנא אחרינא אבל יבשו לא צריך דמכאן ואילך לא יועיל והוי תפלת שוא לא צריכא דאקון שנתקנו מעט אחר שיבשו מהו דתימא אקנתא מילתא היא דהואיל ונתקנו מעט אם מתפלל מועיל להם קמ"ל דאקנתא לאו מילתא ולהאי לישנא יבשו לא לגריעותא קאמר דשוב אין לה תקנה ואין תפלה מועיל לה מעתה:

ואני תמה על פירוש ראשון דנתייבשו עדיף ואפילו לאחר שעלו בקנה הדרי ממילא ואינו צריך התרעה הא אמרינן בפרק ג' דגיטין (דף ל') גבי מלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהם לפי שאין מפרישין על האבוד. ופריך הגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דאקון מהו דתימא אקנתא מילתא היא קמשמע לן ואי הא דאקון מעלייתא הוא דשוב הדרא ומתקנא מאיליה ואפילו להתפלל אינו צריך א"כ אין כאן יאוש ואמאי אין מפרישין עליה ויהיב טעמא שאין מפרישין על האבוד הא אין כאן אבוד כיון דהדרא ממילא ועוד מאי מהו דתימא אקנתא מילתא דקאמר דלהאי פירושא מילתא הוא לגריעותא קאמר דתו לא גדלי א"כ כלפי לייא כל שכן דהוה ליה יאוש. ואכתי מאי קמ"ל פשיטא דהוה ליה אבוד ועוד דקאמר קמ"ל דלאו מילתא היא ולהאי פירושא הכי קאמר קמשמע לן דאע"ג דאקון גדלי טפי אם כן השתא כ"ש שתקשה אמאי הוה ליה אבוד הא אין כאן לא אבוד ולא יאוש כללא דמילתא האי פירושא אי אפשר ליישב כלל בסוגיא דהתם דא"כ כולה סוגיא הוי כלפי לייא להאי פירושא אלא ודאי הא דקאמר אקון ריעותא הוא והוה ליה אבוד משום הכי אין . מפרישין עליה:

מ"מ אי אפשר לפרש כלישנא דרש"י דאקון דקאמר היינו שנתקנו מעט לאחר שנתייבשו ומהו דתימא אקנתא מילתא היא דקאמר היינו דמעתה גדלי טפי הואיל ונתקנו מעט קמשמע לן דלא גדלי דשם אי אפשר לומר כן דמיירי בלא נתקנו וגדלו לבסוף מדקאמר נתייאשו הבעלים אין מפרישין עליהם מכלל דחזרו ונתקנו דאי נתקלקלו ולא גדלי כלל אמאי יפריש הואיל ולא גדל כלל וכי תימא שמיירי שגדל ע"פ נס מה שאין דרך תבואה לגדל אחר קלקול כזה שנתייבשה דמהאי טעמא אין מתריעין מעתה דהוה ליה תפלת שוא מכל מקום אפשר דאיתרחיש ליה ניסא שגדלה והרי אפילו לענין ממון אמרינן בפרק ט' דבבא מציעא (דף ק"ו) מצי אמר ליה אילו זרעתה חטי הוי מקיים ותגזור אומר ויקם לך אילו הוית התם הוה מקיים גם את הארי וגם את הדוב הכה עבדך ואמר התם נהי דלניסא רבא לא חזינא לניסא זוטא חזינא מכל מקום לענין התרעה אין מתריעין על דבר שאינו כדרך העולם ליתא דא"כ מאי קאמר מהו דתימא אקנתא מילתא היא הא ודאי מילתא ומילתא היא שהרי נתקן וגדל ועוד אי איתקן אחר כך קאמר מאי משני התם לא צריכא דאקון הא המקשן דפריך פשיטא ודאי שפיר ידע דנתקן בתר הכי וגדל דאי לא מאי הפרשה שייך לומר אם לא גדל אלא דקשה ליה כיון דלכי יבש מיד נתייאשו אע"ג דניתקן אחר שנתייבש מאי הוי כיון שנתייאשו פקע החוב כבר הוה ליה אבוד ולא פקע שוב היאוש למפרע ע"י תיקון שלאחר מכאן א"כ מאי קאמר מהו דתימא אקנתא מילתא היא הא מכל מקום כבר נתייאש קודם לכן ופשיטא דלא פקע היאוש ע"י תיקון שאחריו:

הלכך נראה לי לפרש האי לא צריכא דאמרינן בשמעתין והתם שבשעה שנתייבשו כבר עלו בקנה כפירוש רש"י ותוס' ומיהו לא כמו שפירשו הם דלמסקנא ביבשו לאחר שעלו בקנה לא צריך זה דאכתי גדלי טפי דהא ליתא דודאי לפי המסקנא לא גדלי ובשמעתין הכי פירושא לא צריכא דאקון שנתייבש לאחר שעלה בקנה מהו דתימא אקנתא מילתא היא פירוש כיון דכבר עלו בקנה קודם הקלקול מילתא רבתי היא כיון שכבר גדל כל כך קודם הקלקול אפשר לה בתקנה לחזור לכמות שהיה על ידי התרעה קמשמע לן דשוב אין לה תקנה והוה ליה תפלת שוא והתם נמי הכי קאמר לא צריכא דאקון שעלה כבר בקנה קודם שנתייבש ונתקלקל מהו דתימא אקנתא מילתא היא ואין כאן יאוש דדרך לתקן ולחזור לכמות שהיה קמשמע לן דלאו מילתא היא והוה ליה יאוש ואע"ג דאיתרמי דהדר מדרוצה להפריש עליו מכל מקום אין זה כדרך העולם אלא על ידי נס ובודאי נתייאש מעיקרא ואין מפרישין עליו וכן פירש"י התם לא צריכא דאקון בשעה שיבשו ונתייאשו כבר עלו בקנה מהו דתימא אקנתא מילתא היא דמשעלו בקנה אם מתייבשים חוזרים ומתקינים ומילתא דלא שכיחא היא שיהא מתקלקלין ולא הוי יאוש מעליא קמ"ל והיינו ע"ד שפירשתי:

ונראה לי ללמוד מכאן דאין ראוי להתריעולהתפלל על דבר שאינו כדרך העולם אלא על פי הנס שהרי יבשו לאחר שעלו בקנה ולפעמים על ידי מקרה חוזר וניתקן וגדל כההיא דפרק ג' דגיטין דקאמר אין מפריש עליו שמע מינה דחזר וניתקן ואפילו הכי אין מתריעין עליו כדאמר רב נחמן הכא ועל דרך שפירשתי והכי אמרינן בפ' ט' דברכות (דף ס') דתנן היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא ופריך ולא מהני רחמי והלא מצינו גבי לאה שנתהפכה דינה לבת ע"י תפלתה ומשני אין מזכירין מעשה נסים אלמא המתפלל על דבר שאינו דרך העולם אלא על ידי נס הרי זו תפלת שוא מיהו באדם גדול וחסיד שפיר דמי כדאשכחן גבי לאה אבל בעוונות נתקיים בנו אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין וה' ירחם:

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים וכו'. אפשר דמלבד קדושתו בדקו בשמיה כי חוני אותיות יחון. גם בשמו רמוז יחוד עליון כי אותיות חי יסוד ו' ת"ת ן' מ' ן' תתאה.

ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך. ר"ת גימטריא טוב שהוא יסוד ס"ת גימטריא חיל רמז למ' אשת חיל וס"ת ותגל יולדתך גימטריא ן' רמז לן' עילאה:

משנה כתקנן עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים וכו' קצת קשה דאפי' בבית הכנסת אין נכנסים מפני הגשמים. ויש לישב. מורינו הרב בתי כהונה ח"א בשו"ת סי' טו"ב דף ע"ד:

אם נמחית אבן הטועים וכו'. רבותינו היו מפרשים נמחית מלשון וימח כלומר אם כסוה המים כאלו נמחית מן העולם עד שראינו בירושלמי כשם שאי אפשר לאבן הזאת להמחות כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו. פירוש מהגאונים כ"י. וראיתי בשיטה מקובצת למציעא דף כ"ח מהש"ס שכתב וז"ל ובירוש' מפרש נמחית ממש כדכתיב אבנים שחקו מים כלומר אם נמחית קצת מפני המים לפי שדוחה היה אותם דיודע שאינה יכולה לימחות וכו' שאין מתפללין על רוב טובה עכ"ד ועיין מ"ש הרב יפה מראה:

אבן הטועים וכו' בשיטה מקובצת מציעא יש פירוש מחודש משם תוס' חיצוניות וגרס אבן הטוען ופי' שהיו טוענין עליה דברים זה מכריז וזה נותן סמנים ע"ש. ובמשנה לחם להרב יעבץ ע"ש:

גמרא. לא צריכא דאקון וכו'. דכיון דיבשו אע"ג דחזרו לירקותם תוב לית להו תקנתא. גאון. אקון אקנתא לשון חזקה לשון ארמית וכלשון הזה הוא בגטין פ' מי שאחזו פירוש הגאונים כ"י. ואח"כ ראיתי בערוך ערך אקון שני פירושים הנז':

נהרא אנהרא וכו' רש"י והתו' בלישנא אחרינא פירשו נהרא אנהרא מדינתא אמדינתא הכל לענין מים ובפירוש הגאונים כ"י פירש נהרא אנהרא לענין מים ומדינתא אמדינתא לענין תבואה:

ה''ג אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. ולפיכך מתענות שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תלך לקנות התבואה באותה העיר ויהיה בה רעב: או מפולת. שחומותיה והבתים נופלין ברוח: מתריעים בכ''מ. אם יראו באספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיא כדקתני טעמא בסיפא מפני שהיא מכה מהלכת אם במקום אחד היא מתריעין עליה כל השומעין כדי שלא תבא עליהן: שדפון. בתבואות: ירקון. חולי: חיה רעה. משכלת בני אדם: חרב. חיילות ההולכין להרוג ולהשחית בכל מקום: מלא תנור. מפרש בגמרא: לעריהם. בא''י: באשקלון. בארץ פלשתים: ועל שאכלו זאבים. שהיא חיה רעה ומכה מהלכת היא: שנראו. ובאו בעיר: מתריעין. בעננו: המטורפת. מלשון טרף אבבא (ברכות דף כח.) ומלשון ביצה טרופה (עדיות פ''ב מ''ד) כו' כדמפרש בפרק שלמעלה (דף יד.): שמעון התימני. מתמנה היה: שלא תבא. לישנא מעליא נקט: מרוב גשמים. לאו כגון שירדה על עיר אחת ועל עיר אחת לא ירדה ששם ודאי שתיהן לקללה כדאמר רב יהודה (לעיל ו:) תמטר מקום מטר שמקלקל תבואה אלא כבר ירדו וטורח הם לבני אדם אבל אינן מקלקלין תבואות וטעמא מפרש בגמרא למה אין מתריעין: תנורי פסחים. שהם בחצרות ושל חרס הן ומטלטלין אותן שלא ימוקו בגשמים: גשמי בורות. שיפוע גשמים למלאות בורות: ונדבות. רצון ועין יפה: אבן הטועין. אבן טועין היתה בירושלים וכל מי שאבדה לו אבידה כו' בבבא מציעא (דף כח:) לנדות. על כבוד הרב: מתחטא. פורפיי''ש בלע''ז ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך: גמ' רביעה ראשונה ושניה לשאול. שאף על פי שלא ירדו גשמים לא בראשונה ולא בשניה לא היו מתענין אלא שואלין וקשיין מתני' דקתני סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה וברייתא אהדדי: הכי קאמר כו'. וכגון רביעה ראשונה שניה ושלישית דכולי יורה קרי ליה רביעה כך שמעתי: דוקא נשתנו. דכי נשתנו ודאי הוא דמתריעין מיד דצריך להתפלל עליה שיחזיר ביופי כתקנן: אבל יבשו. לא צריך דמכאן ואילך לא יועיל והוא תפלת שוא אפילו יבשו כשהן חטין עדיין דקין אפילו הכי לא מתריעין: הכי גרסינן פשיטא שנו תנן לא צריכא דאקון מהו דתימא כו': דאקון. שעלו בקנה שנתקנו מעט לאחר שנתייבשו: מהו דתימא: אקנתא מילתא היא. דהואיל ונתקנו מעט אם יתפלל מועיל להם קא משמע לן רב נחמן דאקנא לאו מילתא ל''א אבל יבשו לא דממילא חוזרין: לא צריכא דאקון. שעלו בקנה מהו דתימא אקנתא מילתא היא דכיון שעלו בקנה ועדיין לא בשלו כל צרכן ודאי אי לא מתריעין תו לא גדלי קמשמע לן דלאו מילתא היא דאף על גב דאקון אכתי גדלי טפי: נהרא אנהרא בצורתא. בשאין תבואה בעיר אחת ויש בעיירות אחרות ואפשר להביא מזה לזה דרך נהר בספינה:

לא צריכא דאקון. פי' לאחר שעלו בקנה נתייבשו מהו דתימא אקנתא מילתא היא פי' דהואיל ועלו בקנה ולא נתבשלו כל צורכם ליבעי התרעה קמ''ל דלאו מילתא היא: נהרא אנהרא בצורתא. פי' (. הכי) בשאין תבואה בעיר ויש הרבה בשאר עיירות ויכולין להביא מזו לזו היינו מקרי בצורת ולא מקרי רעב ומאחר שיכולין להביא ע''י הנהר דליכא אלא טרחא זעירא ומהאי כלומר מדבר מועט כזה אין מתריעין מדינתא אמדינתא פירוש שצריך להוציא ממדינה למדינה אחרת ע''י חמורים וסוסים ואז מתריעין דאי אפשר להביא בשפע כ''כ כמו בספינות ל''א נהרא אנהרא כלומר אם יבש הנהר זה וצריך להסב נהר אחר לכאן אי נמי צריך להמתין עד שיגדל הנהר האחר ויבא בכאן זה בצורת ולא מתריעין מדינתא אמדינתא אם יבשו כל הנהרות שבזו העיר וצריכין להביא מים מעיר אחרת כפנא וקשה דבמתני' משמע דאבצורת מתענין דקתני מתריעין עליהן מפני שהיא מכת בצורת ויש לומר דמכת בצורת דמתני' הוי כמו דכפנא כאשר פירשתי שתחת חטה יצא חוח ומשום הכי מתריעין אע''ג דעדיין אינו רק בצורת הואיל וסופו רעב מתריעין אע''ג דאכתי לא הוו כפנא אבל לעולם אין מתריעין על מכת בצורת אי לא מצי לבא לידי רעב ולהכי קאמר הכא דנהרא אנהרא דלא הוי אלא כי בצורתא ולא מתריעין: