תענית יט ע"ב

דף יט - ב

אמר רב נחמן: נהרא אנהרא, דהיינו, אם אין תבואה בעיר אחת, ואפשר להביא תבואה מעיירות אחרות בספינות דרך הנהר ^[1120] -  בצורתא. הרי זה נחשב בצורת. אבל אין זה נחשב רעב, שהרי אפשר להביא תבואה בקלות, על ידי ספינות, ממקומות רחוקים.

אבל מדינתא אמדינתא, אם אין תבואה במדינה אחת, וצריכים להביא ממדינה אחרת על ידי נשיאת שקי תבואה על גבי חמורים - כפנא. הרי זה נחשב רעב, שהוא גרוע מבצורת, לפי שאי אפשר להביא בקלות ממקומות רחוקים.

ואמר רבי חנינא: אם סאה ^[1121] אחת של תבואה נמכרת בסלע ^[1122] , שזהו יוקר גדול, ומכל מקום התבואה שכיחא [מצויה לכל] - בצורתא, הרי זה נחשב בצורת. שהרי למרות שהתבואה ביוקר, סוף סוף היא ניתנת להשגה תמורת תשלום גבוה.

אבל אם ארבעה סאין תבואה נמכרין בסלע, שזהו מחיר מוזל מאוד, ולא שכיחא [ואין התבואה מצויה] - כפנא. הרי זה נחשב רעב. כי מה תועלת בכך שהתבואה בזול, אם אין היא ניתנת להשגה.

אמר רבי יוחנן: לא שנו את סדר התעניות הזה אלא בזמן שהמעות בזול, ופירות ביוקר ^[1123].

אבל אם המעות ביוקר, כלומר - שאינן מצויות, ואף שהפירות בזול - מתריעין עליה מיד. כי מה תועלת בכך שהפירות בזול, אם אין מעות מצויות לקנות בהן!

דאמר רבי יוחנן: נהירנא [זוכר אני] כד הוו קיימי [כאשר היו מצויין] ארבעה סאין בסלע, שזהו מחיר זול מאוד, ובכל זאת הוו נפישי נפיחי כפן [היו מרובין נפוחי רעב] בעיר טבריא, מדלית איסר [משום שלא היה מצוי איסר ^[1124] לקנות בו].

שנינו במשנתנו: ירדו לצמחין אבל לא לאילן וכו'.

שואלת הגמרא: בשלמא אופן שירדו גשמים לצמחים ולא לאילן, משכחת לה [יתכן הדבר], באופן דאתא [שבא המטר] ניחא, בנחת, שאז הוא טוב לצמחים. ולא אתיא רזיא [ולא שבא בכח], שאז הוא טוב לאילן [כפי שמצינו לעיל ג ב].

וכמו כן מה ששנינו ירדו לאילן ולא לצמחין, יתכן הדבר, באופן דאתיא רזיא, ולא אתיא ניחא [שיורד המטר בכח ולא בנחת]. כי אז הוא מועיל לאילן - ולא לצמחים.

וכן, מה ששנינו: ירדו לזה ולזה, לצמחים ולאילנות, אבל לא לבורות ולא לשיחין ומערות, גם כן משכחת לה [יכול הדבר להיות], באופן דאתיא רזיא וניחא [שירד המטר גם בנחת וגם בכח], מיהו טובא לא אתיא [אבל לא ירדו גשמים מרובין], כדי מילוי בורות.

אלא הא דתניא: ירדו לבורות לשיחין ולמערות, אבל לא לזה ולזה, היכי משכחת לה [היאך יתכן הדבר]? היאך יתכן שגשם שמועיל למילוי בורות, אינו מועיל לא לצמחים ולא לאילנות?!

ומבארת הגמרא: הדבר יתכן באופן דאתיא בשפיכותא, שיורד הגשם בכח חזק מאוד [יותר מ"רזיא"]. שאז הוא ממלא את הבורות, אבל, מחמת שהוא יורד בכח גדול, אינו טוב לצמחים, ואף לא לאילנות ^[1125].

תנו רבנן: מתריעין על האילנות, אם לא ירדו להם גשמים - בפרוס הפסח ^[1126] [בימי הפסח ^[1127]],

על מי הבורות ושיחין ומערות, אם לא ירדו להם גשמים, ומחמת שאין די מים בבורות, אין במה להשקות את הזרעים ואת הבהמות - מתריעין בפרוס החג [בימי חג הסוכות] ^[1128].

ואם אין להן מים אפילו כדי לשתות בני אדם, מתריעין עליהן מיד, ואפילו קודם פרוס החג ^[1129].

ואף שעדיין ימות החמה הן, ואינן זמן הגשמים, מכל מקום מתריעין, היות וכולם צריכים עתה למים.

ואיזהו מיד שלהן? כלומר, מה הכוונה שמתריעין מיד -

אין הכוונה שמתחילין להתריע מיד, באיזה יום שלא יהיה. אלא הכוונה שמתריעין מיד בימי שני וחמישי ושני הסמוכים ^[1130].

וכולן, כל אלו שהוזכרו למעלה, שמתריעין עליהם, אין מתריעין עליהן אלא באפרכיא שלהן ^[1131] [במלכות שלהם ^[1132]], ששם כלו מי בורות שיחין ומערות ^[1133].

ומחלת אסכרא ^[1134] , בזמן שיש בה מיתה, שהיא מגיפה מהלכת, ומתים ממנה - מתריעין עליה ^[1135].

אבל בזמן שאין בה מיתה - אין מתריעין עליה.

ומתריעין על הגובאי [הוא מין ארבה] אפילו באופן שנראה רק כל שהוא, מעט. משום שאף כשנראה עתה רק מעט, סימן הוא שיבואו עוד לרוב.

אבל חגב, אם נראה רק מעט, אין מתריעין. והטעם, כי מצוי הוא להיות מעט, ויתכן שלא יבואו עוד. וגם אינו מכלה כל כך את הירק - כמו הגובאי.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על החגב מתריעין, ואף אם נראה רק כל שהוא.

תנו רבנן: מתריעין על האילנות, אם לא ירדו להם גשמים, דווקא בשאר שני שבוע [בשש השנים שאינן שנת שמיטה]. אבל בשנת השמיטה - אין מתריעין, שהרי האילנות - הפקר הן ^[1136].

אבל על הבורות ועל השיחין ועל המערות, אם לא ירדו להן גשמים, מתריעין אפילו בשנת השביעית, שהרי אף בשביעית כולם צריכים מי שתיה ^[1137].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות מתריעין בשביעית, אפילו שהאילנות הפקר הן, מפני שיש בהן, באילנות, פרנסה לעניים, שהם מתפרנסים מליקוט בשדות ההפקר, ולכן יש צורך בירידת גשמים.

תניא אידך [שנינו ברייתא אחרת]: מתריעין על האילנות - בשאר שני שבוע. על הבורות על השיחין ועל המערות - אפילו בשביעית.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות מתריעין בשביעית,

ומתריעין אף על הספיחין [צמחים שגדלו מאליהן] בשביעית, אפילו שאינם חשובין כל כך -

מפני שיש בהן, באילנות ובספיחין, פרנסה לעניים.

תניא, אמר רבי אלעזר בן פרטא: מיום שחרב בית המקדש ^[1138] , נעשו גשמים צימוקין לעולם [שיורדים הגשמים בקושי ^[1139]].

יש שנה שגשמיה מרובין, ויש שנה שגשמיה מועטין.

יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן, בתחילת החורף. ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן.

שנה שגשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה -

לעבד שנתן לו רבו פרנסתו [משכורתו ומזונותיו] של כל השבוע - באחד בשבת [ביום הראשון של השבוע].

שאז, לפי שיש לו פנאי להכין, נמצאת עיסה נאפית כתיקנה, ולא במרוצה ובחיפזון, וגם תהיה הפת הנאפית - נאכלת בנחת, כתיקנה.

כך גם שנה שגשמיה יורדים בזמנם, התבואה גדלה בזמנה, והכל בא על מקומו בשלום.

לעומת זאת, שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה -

לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בסוף שבוע העבודה, בערב שבת. שהיות וכבר אין לו פנאי, נמצאת עיסה נאפית שלא כתיקנה, ונאכלת שלא כתיקנה.

שנה שגשמיה מרובין, למה הוא דומה -

לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בבת אחת בתחילת השנה, וטוחן את כל החיטים בבת אחת.

שיש לו ריווח בדבר, כי בכל פעם שטוחנים חיטים, משתייר מן הקמח בריחיים. ובאופן כזה, שטוחן את החיטים בבת אחת לכל השנה, נמצאו ריחים טוחנות מן הכור, שהיא כמות גדולה - כמה שטוחנות מן הקב, שהיא כמות קטנה בהרבה ^[1140].

כלומר, אותה כמות נשארת בריחיים בין אם טוחן כמות גדולה, ובין אם טוחן כמות קטנה.

ולכן, אם טוחן כמות גדולה בבת אחת, יוצא נשכר.

מה שאין כן כשהוא טוחן מעט מעט, נמצא נפסד קמח בכל טחינה.

כמו כן בגשמים, כאשר יורדים גשמים מרובין בבת אחת, נמצא שהארץ בולעת את כל הכמות הרגילה להבלע, בבת אחת. וכן מה שהרוח רגילה לייבש, מייבשת בבת אחת.

מה שאין כן אם יורדים הגשמים מעט מעט, נמצא נפסד בכל פעם את הגשמים שנבלעים ומתייבשין.

ועוד ריוח יש כאשר העבד מקבל את כל פרנסתו בבת אחת. כי כאשר לשים בצק בעריבה, תמיד מפסידים את מה שנדבק בדפני הכלי ובסדקיו. ולכן, באופן שמגבל עיסתו לצורך זמן רב, יוצא העבד נשכר.

כי נמצאת עיסה אוכלת [מחסרת] מן הכור - כמה שאוכלת מן הקב. שהרי בין אם לשים בעריבה כמות גדולה, ובין כמות קטנה, תמיד תיחסר העיסה אותה כמות.

כך גם גבי גשמים, כשיורדים מעט מעט, נבלעים בטרשים, ואינם מרביעים ומשקים את הארץ.

לעומת זאת, שנה שגשמיה מועטין, למה הוא דומה - לעבד שנתן לו רבו פרנסתו מעט מעט.

נמצאו ריחיים מה שטוחנות מן הכור - טוחנות מן הקב.

נמצאת עיסה כמה שנאכלת מן הכור - אוכלת מן הקב. ועל כן, יוצא העבד נפסד, כפי שנתבאר.

דבר אחר: בזמן שגשמיה של השנה מרובין, למה הוא דומה -

לאדם שמגבל את הטיט [מכין טיט, על ידי לישת עפר ומים].

אם יש לו מים רבים, המים אינן כלין תוך כדי הגיבול, ויוצא הטיט מגובל יפה.

אבל אם יש לו מים מועטין, המים כלים, ונמצא שהטיט יבש, ואינו מתגבל יפה.

תנו רבנן: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות, לפי שהיתה שנת בצורת.

הלך נקדימון בן גוריון, שהיה עשיר גדול ^[1141], אצל הגמון ^[1142] אחד.

אמר לו: הלויני ^[1143] שתים עשרה מעיינות ^[1144] מים מלאים לצורך עולי הרגלים, ואני אחזיר ואתן לך את אותם שתים עשרה עינות מים מלאים, כאשר יתמלאו ממי הגשמים.

ואם איני עומד בהבטחתי, ואיני נותן לך את המעיינות מלאין - הריני נותן לך תמורתם שתים עשרה ככר כסף.

וקבע לו זמן, תוך איזה פרק זמן יחזיר לו מים או כסף.

כיון שהגיע הזמן שקבעו, ולא ירדו גשמים, בשחרית ^[1145] שלח לו אותו הגמון לנקדימון: שגר לי או מים, או מעות, שיש לי בידך [שאתה חייב לי]!

שלח לו נקדימון: עדיין יש לי זמן, כי הזמן שקבענו הוא עד סוף היום, ואם כן, כל היום כולו - שלי וברשותי הוא!

בצהריים שלח לו שוב ההגמון: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך!

שלח לו נקדימון: עדיין יש לי שהות ביום.

במנחה ^[1146] שוב שלח לו ההגמון: שגר לי מים או מעות שיש לי בידך!

שלח לו נקדימון: עדיין יש לי שהות ביום.

א"ר יוחנן ל"ש אלא שהמעות בזול ופירות ביוקר כלומר המשא ומתן מצוי ומרויחין בני אדם. אבל מעות ביוקר מתריעין מיד. וא"ר יוחנן נהירנא דהוו ד' סאין בסלע בטבריא והוו נפישי נפיחי כפן מדלית איסר. גשמי צמחים הבאים בניחותא. גשמי אילן היורדין ברזיא.

לא לאילן ולא לזרעים אלא לבורות. כגון דנחתי בשפיכותא שוטפים ויורדין בבורות:

ת"ר מתריעין על האילנות בפרוס הפסח ועל מי בורות שיחין ומערות בפרוס החג ועל כולן אינן מתריעין עליהן אלא באיפרכיא שלהן כלומר אנשי מקום בלבד. ואם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד ב' וה' וב'. ועל האסכרה כל זמן שהיא ממיתה.

ומתריעין על הגובאי ועל החגב [ועל האילנות ועל הספיחין] ובאילנות ובספיחי' בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים.

ר' אלעזר בן פרטא אומר מיום שחרב ביהמ"ק לא ירדו גשמי ברכה ונעשו צמוקים לעולם. שנה שגשמיה ירדו בזמנן דומה לעבד שנתן לו רבו פרנסתו באחד בשבת כו'.

נמצאו טוחנין מן הכור כו'. מדה אחת נשארת בפי הריחיים בכור כמה שנשארת מן הקב. וכך נדבקת מן העיסה בסדקי העריבה ובסביבותיה מן המעט כמו מן הרב. וכן בהגבלת הטיט.

אם יש לו מים בבת אחת כדי גיבול שופך ומגביל ואם אין לו אלא מעט שופך מה שבידו ועד שיבואו אחרים יבשו הללו וכאלו לא שפך בהן כלום. כך סוגיא כו':

ת"ר פעם אחת עלו ישראל לחג ולא היה [להם] מים לשתות הלך נקדימון כו' תנא לא נקדימון שמו אלא בוני שמו.

מדינתא אמדינתא כפנא כשצריכין להביא מים ממדינה למדינה זו הוא סימן רעב:

סאה בסלע ושכיחא בצורתא ד' סאין בסלע ולא שכיחא אע"ג דלא הוה יוקר הואיל ולא שכיחא הוי כפנא דאתיא הכי והכי ניחא ורזיא מיהו טובא לא אתא דליהוי לבורות לשיחין ולמערות היכי משכחת לה כיון דאתא לבורות היינו רזיא היינו לאילן:

דאתיא בשפיכותא דהוי טפי מרזיא דלא ניחא לאילן אלא לבורות. באיפרכיא שלהן באותן שכונות שצריכין להן בשאר שני שבוע אבל לא בשביעית הואיל ואין אוכלין פירות הגדילין בשביעית:

מפני שיש בהן צדקה לעניים דעניים אוכלין פירות הגדילין בשביעית. נעשו מי גשמים מצומקין שאין באין בשפע:

נמצא ריחים שאוכלות מן הקב אוכלות מן הכור כלומר שאין קולטין הריחים מן הכור קמח יותר מן הקב דהיינו תקנתו:

נמצאת עיסה שאין העריבה אוכלת מן העיסה מן הכור יותר מן הקב:

שם ת״ר מתריעי׳‎ על האילנו׳‎ בפרס הפסח פי׳‎ שהוא זמן פריחת האילנות בא״י ואם יחסרו להם הגשמים באותה שעה ילקו לגמרי ולפי׳‎ מתריעין עליהן מיד בתענית עד שירדו גשמים או עד שיעבור זמנן ופרושי מפרש דה׳‎ דתנן שאם ירדו לצמחי׳‎ ולא לאילן מתריעין עליהן מיד דהיינו בפרס הפסח כי קודם לכן עדין יש להם המתנה ולא הגיע זמן צרך שלהן והיאך יתריעו עליהן או אפשר והוא הנכון דברביעה ראשונה אם ירדו לצמחי׳‎ ולא לאילן מתריעין עליהן מיד שגזרה על האילנות כי מאז הגש׳‎ טוב להכי והיינו מתני׳‎ ומתני׳‎ קתני על מלתא אחריתי שאפי׳‎ ירדו ברביעה לצמחי׳‎ ולאילנות כשיגיע פרס הפסח הם צריכי׳‎ לרביעה אחרת ואם לא ירדו מתריעי׳‎ מיד כנ״ל:

שם ועל הבורות שיחין ומערות בפרס החג פי׳‎ הרמב״ם ז״ל וגם רש״י ז״ל ומפרשי׳‎ אחרי׳‎ דהיינו הסכות וזה תמה גדול שהרי צריך שלה׳‎ בימות החמה והיאך לא התריעו עליהן כשהיו צריכי׳‎ להן ויתריעו עליהן עכשיו שבאי׳‎ הגשמי׳‎ ויתמלאו והלא אין ראיה לגזירה מן השמי׳‎ בגשמי׳‎ אלא כשלא ירדו בימות הגשמי׳‎ דאלו בימות החמה לאו סימן קללה הוא שנ׳‎ הלא קציר חטים היום ובירושלמי אמרו בפי׳‎ בפרס העצרת וא׳‎ עולה יפה ואשכחן במס׳‎ ר״ה דתניא ואכלנו ולדה שלמי׳‎ בחג ופירשה רב אשי דהיינו עצרת ואע״ג דהתם דחי לה רב זביד דאית ליה אוקמת׳‎ אחריתי הכא מודה לאוקמ׳‎ כרב אשי אלא היכי דאיכא לאוקמה בחג הסכות קאמר איהו דלא מוקמי לה בעצרת דכל היכא דתני פסח עצר׳‎ תני מן הסתם ועל הרוב ולפי שיטת המפרשים ז״ל יש לדחוק ולומר כי בודאי הצורך שלהם היה יותר גדול בימות החמ׳‎ אבל לפי שאינו זמן גשמי׳‎ לא התריעו עליו שאין מתריעי׳‎ על מעש׳‎ נסים וכשהגיע זמן הגשמי׳‎ התחילו להתריע כמו שכבר הגיע להם הצרה מקודם לכן אבל על צרה שלא הגיע עדין כגון הגשם הצרי׳‎ לתבואות הא ודאי אין מתענין על רביעה אפילה וכיוצא בזה אמרו בירושלמי לפי שטתי׳‎ לזה ולזה אבל לא לבורות שיחין ומערות בפרס העצרת מעתה אפי׳‎ יותר כן כלומר למה לא יתריעו ג״כ אף אחרי כן שצריכין לגשם יותר והשיב ר׳‎ מעשה נסים הם ואין מתריעין על מעש׳‎ נסים ע״כ:

ואם אין להם מים לשתות מיד מתריעין עליהן. פי׳‎ בכל זמן ואפי׳‎ מעצרת ואילך או מחג הסכות ואילך כל זמן שיחסר להם שאין להם לשתות מים כלל ופשוט הוא וכן פירש הרמב״ם ז״ל.

ואי זהו מיד שלהן ב׳‎ וה׳‎ וב' פי׳‎ שאין גוזרין תענית אלא בימים אלו אבל צועקים בפה ואפי׳‎ בשבת שאין צרת מזונו׳‎ גדולה מזו. גרס׳‎ ההלכו׳‎ וכלן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן וכן היא בפר״ח ז״ל ופירוש׳‎ שעל הצרות כלן ואפילו אותן ששנינו בהן שמתריעין עליהן בכל מקום מפני שהיא מכה מהלכת ואף מכה מהלכת למכה שאינה מהלכת חשיבא וכן בדין דלמאן דגריס ואין מתריעין עליהם וקאי אמתני׳‎ דריש פרקין דעצירת גשמים הרי אין מתריעין עליהם אלא בסביבותיהם בלבד כדאי׳‎ במתני׳‎ לקמן ואין צריך לומר שאין מתריעין עלי׳‎ בהפרכיא אחרת ואפי׳‎ היא סביבותיה וכך היא שנויה בתוספתא כפירש על צרו׳‎ מכות מהלכו׳‎ והוסיפו עוד היה בסוריא אין מתריעין עליהן בא״י בא״י אין מתריעין עליהם בסוריא ואע״פ שהביאו לפנינו על אלו מתריעין בכל מקום:

מעשה שגזרו תעני׳‎ בערי ירושלם על שדפון שבעבר הירדן ועל חיה רעה שבאשקלון זה אינו קשה שאע״פ שאמרו ג׳‎ ארצות בא״י יהודא ועבר הירדן וגליל מ״מ כל א״י נדונת כהפרכיא אחד ואשקלון ג״כ מכבוש עולי מצרים היה בכלל א״י אלא שלא כבשי׳‎ עולי בבל כמו שאמרו בגיטין מאשקלון לצפון ואשקלון בצפון וכיון שהיתה כבוש ראשון מן הפרכיא היא חשובה אבל סוריא שהיתה כבוש יחיד אף בתחלתה היא חשובה עכשיו כהפרכיא אחרת לא״י. וכי תימא והא רב נחמן גזר תענית׳‎ בבבל על מותנא דא״י אמר ק״ו גבירה לוקה שפחה לכ״ש ומותנא מכה שאינה מהלכת היא שאין מתענין עליה אפילו באותה הפרכיא אלא בסביבותיה ואפילו הכי מתענין עליה מבבל לארץ ישראל מהאי קל וחומר ואם כן אף במכה שאינה מהלכת מהפרכיא להפרכיא נמי דבתרי הפרכיא אף מכה מהלכת חשיבא שאינה מהלכת מכל מקום היאך לא יתרועו עליה אף בסוריא וכל ח״ל כלו היא שבא״י מפני טעם ק״ו דגבירה לוקה שפחה לכ״ש. תרץ רבי׳‎ הגדול ז״ל שלא אמרו ק״ו זה אלא כשהמכה בא״י אבל כשהמכה במקצתה אין להתענות אלא בהפרכיא שלא כדינה דהא איכא גבירה שאינה לוקה ושפחה תנצל עם מקצת א״י הניצולין ונכון הו׳‎ עי״ל דשאני בבל שכפופי׳‎ לא״י וכלם כעם א׳‎ וכהפרכי׳‎ א׳‎ וכנדונין בדין א׳‎ ויש להם לרתת שאף הגזרה מעכשיו כאלו מתחלה בהן וראוי בהן להתענו׳‎ מיה׳‎ שלא בהתרעה אבל סוריא ושאר ח״ל אין עושין בהם ק״ו זה ואפילו במכה מהלכת אין מתעני׳‎ ולא מתריעין ונכון הוא:

כל זמן שהפירות מצויים בעיר בכדי צורך כל בני העיר אלא שהם נמכרים ביוקר מתוך שפירותיהן מצומצמים הרי זה בצורת ומתענים מ"מ אבל אין מתריעים אבל כל שאין פירותיה מצויים בכדי צרכן אע"פ שנמכרים בזול הרי זה רעב ומתענים מיד וכן אם פירות בזול ומעות ביוקר מתריעים מיד:

וכן מתריעים על האילנות אם הגיע אחד בניסן שהוא פרס הפסח ר"ל שזמן הפסח קודם הפסח ל' יום וחציו שתי שבתות שהוא א' בניסן והוא זמן פריחת האילנות בארץ ישראל וכשהגיע זמן זה ולא ירדו גשמים מתריעים עד שירדו גשמים הראויים להם או עד שיעבור זמנם וכן אם הגיע א' בתשרי ולא נתמלאו בורות שיחין ומערות בכדי שיהיו יכולים להסתפק בהם כל השנה מתענים ומתריעים עד שירדו ויתמלאו אבל קודם לכן אין מתענים עליהם אא"כ לא היה להם מים לשתות מתריעים מיד אפילו בימות החמה אלא שאין מתריעים עליהם בזמן הזה עד שיתענו שני וחמשי ושני בלא התרעה וכלן אין מתענים עליהם אלא בהפרכיא שלהם ר"ל כל אותו המחוז:

ואסכרה בזמן שיש בה מיתה מתריעים עליה בזמן שאין בה מיתה אין מתריעים עליה וכן הדין בשאר החליים ובבבא קמא יתבאר שהדין כך בחכוך לח מפני שהוא כשחין פורח ואם פשט ברוב צבור מתענים ומתריעים עליו מיד אבל חיכוך יבש צועקים עליו מיד:

ומתריעים על הגובאי ומיני החגב בכל שהוא שכל שהתחיל ממנה לבא דרכה לבא הרבה אחריה וגדולי המחברים חולקין בחגב כת"ק אלא שגדולי המפרשים כתבו שמאחר שבזמן הזה אין מכירין בהן ובשמותיהן על כלם מתענים ומתריעים:

אע"פ שהשביעית אסור בעבודת קרקע מתענים על האילנות בשביעית שהרי יש מהן פרנסה עד שעת הביעור אבל הספיחים אע"פ שמן התורה היו מותרים באכילה עד הביעור כשאר פירות חכמים גזרו בהן לאיסור מפני הרמאים שהיו זורעים קטניות ותבואות ואומרים ספיחים הם כמו שבארנו ברביעי של פסח ראשון נ"א ב' ומ"מ דוקא בספיחי גנה או שדה הדומה לה שהוא מזדבל אבל ספיחים שבשדה בור מותרים שאין דרך לזרוע לשם וכן בשדה ניר שאדם נזהר מלזרוע בו דברים הללו וכן שבכרם שאין אדם רוצה לאסור כרמו מותרים ומתוך כך יש פוסקים שעל אלו מתריעים וכן מתענים על הבורות שיחים ומערות שמ"מ צרך שתיה הם ויש חולקין בדינים אלו בקצת ספרים:

המשנה השניה והיא מענין החלק השני עיר שיש בה דבר או מפלת אותה העיר מתענה ומתרעת ר"ל עד שתעבור הצרה ושסביבותיה מתענות ולא מתריעות ופי' בתלמוד המערב כיום הכפרים שיש בה תענית ולא התרעה ור' עקיבא אומר סביבותיה מתריעות ר"ל מתריעות בשופר ולא מתענות ופי' הטעם בתלמוד המערב כר"ה שיש בה התרעה ולא תענית והלכה כת"ק וכבר בארנו שכל הדברים הנזכרים בפרק זה הם מקרי ענינים בלתי רגילים לבא והוא שמפרש איזהו דבר שמתענים עליו ואמר שכל עיר המוציאה ה' מאות רגלי אם יצאו ממנה ג' מתים בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר אבל ביום אחד אינו דבר אקראי בעלמא הוא וכן בד' ימים אינו דבר וכן לפי חשבון זה כגון המוציאה אלף ו' מתים ואלף וה' מאות ט' מתים ומגדולי המחברים כתבו שאין בכלל חשבון זה נשים וקטנים וכן אמרו בתלמוד המערב בזקנים ששבתו ממלאכה וכן פי' בגמ' ענין מפלת כשנמצא תמיד מפלת במה שאין דרכה להמצא אבל במה שדרכה להמצא כגון כותלים גבוהים או רעועים יותר מדאי או שעומדים על שפת הנהר אין מתענים עליהן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה וקצת דברים באו עליה בגמרא ואלו הן:

תניא אידך רשב"א אומר אף על הספיחים מתריעים בשביעית מפני שיש בהם פרנסה לעניים פ'י י"ל דפליגי בפלוגתא דר"ע ורבנן דר"ע סבר ספיחים אסורים בשביעית אף ספיחי אילנות ורבנן סברי כל הספיחים מותרים כדכתיבית בפ' מקום שנהגו במהדורא תליתאה. ורשב"א ס"ל כרבנן ורשב"ג ס"ל כר"ע ומש"ה קאמר מתריעים על האילנות דוקא ולא על הספיחים:

גמרא רשב"ג אומר אף כו' הלוני י"ב מעינות מים כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כפנא רעב ורעב קשה כו' ובד"ה סאה בסלע ושכיחא כו' ובד"ה אפי' בפרוס כו' בהמתם הס"ד ואח"כ מה"ד אם אין כו' בפרוס החג דימות החמה כו' ובד"ה בהיפרכיא כו' שכלו שם מי בורות כו' ובד"ה נמצאת כו' טרשין בולעין מן כו' ובד"ה ואני אתן לך י"ב מעינות מים כו' כצ"ל:

מעות ביוקר כו' מתריעים כו' מדלית איסר כו'. לא שייך הכא מתריעין על הגשמים כיון דהפירות בזול אלא דמתריעין עליהן כיון דהמעות אינן מצויות וע"י כן נפיחו כפן כמו שמתריעין על שאר צרות:

מיום שחרב בהמ"ק כו'. דבזמן שבהמ"ק קיים היה הכ"ג מתפלל ביוה"כ על הגשמים שיהיו יורדין כתקונן כמ"ש פרק הוציאו לו היה מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון מאי מתפלל שתהא שנה זו שחונה וגשומה כו' ע"ש:

נמצא רחיים טוחנות מן הכור מה שטוחנות מן הקב כו'. ר"ל דלא נחסר מטוחן כור בבת אחת ע"י מה שנשתייר ברחיים רק מה שנחסר מן הקב ובהיפך מי שטוחן הכור בכמה פעמים קב וקב נמצא שנחסר לו מכל קב וקב שבכור כמו שנחסר לו טוחן קב א' וכן בעיסה מה שהעריבה אוכלת ומחסרת העיסה אינה אוכלת ומחסרת מכור אחד שנילוש מפ"א טפי מנילוש בו קב אחד ואוכלת מלשון חוסרת ומפרש"י נראה דגבי רחיים נמי גרסינן אוכלת:

הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד כו'. שהיה זה קרוב לחורבן הבית שהיה ידם של נכרים תקיפה ואמר שהלווה ממנו י"ב מעיינות מים כו' נקט מספר הזה שהיה סומך על זכות כלל ישראל י"ב שבטים כמ"ש בהם ושם י"ב עינות מים וגו' ואם לא שלא יהיה זכותם יועיל בזה יתן לו י"ב ככרי כסף פדיון נפש י"ב שבטים. ואמר 2שקבע2 לו זמן כו' בשחרית שלח לו שגר לי או מים כו'. כשהתנו מתחלה היו קובעים להם זמן להחזיר ההלואה עד אותו יום שקבעו והיה ההגמון אומר דעד אותו יום ולא עד בכלל ולכך שגר לו בשחרית של אותו יום ולא שגר לו בלילה שלפניו שלפי דעת האומות הלילה הולכת אחר יום העבר והשיב לו נקדימון דגם כל היום שלי הוא משום דעד ועד בכלל קאמר והמע"ה.

גמרא נהירנא כו' ד' סאין בסלע כו'. הוא שער הנהוג כדמוכח בפאה פ"ח מ"ז ובעירובין פ"ח מ"ב. ובמרדכי ר"פ הזהב משמע דהי' הגי' לפניו ארבעים סאה ובזה דחה דברי ר"ת שם. וצ"ע דנראה שהגי' שלפנינו יותר מחוורת וכמש"כ:

שם בצהרים שלח לו כו' במנחה שלח לו כו'. מוכח דזמן מנחה אינו בכלל צהרים ועי' בגבו"א. וסייעתא למש"כ בברכות (לא) בס"ד:

וְאִם לָאו, הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כִּכְּרֵי כֶּסֶף. מן השמים נתגלגל הדבר שעשה המקח בכסף שהוא רחמים ולא בזהב שהוא דין לסימן טוב שיצליח אחר כך בזה. וכעין זה אמרו רבותינו ז"ל בענין המן שקנה בכסף ולא בזהב. ודע דמעינות אלו אף על גב דקרי להם מעינות הוא לשון מושאל דעשויים כמו המעינות אך באמת הם מי גשמים שמכונסים בבורות.

בְּשַׁחֲרִית שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת!. הא דלא המתין עד סוף היום, מפני שנתפחד פן באותו היום יתחזק בתפלה ביותר וירדו גשמים לכך שלח לו דברים אלו לצערו כדי שיתבלבל דעתו מרוב הצער ולא יתפלל בדעת צלולה ואז לא תעשה תפילתו פירות להוריד גשמים.
ואמר לו 'אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת' הקדים מים שהראה טלפים להראות דהמים חביבין אצלו יותר דהלואי שירדו גשמים ולא יצטרך נקדימון ליתן מעות. ונכנס לבית המרחץ לרחוץ גופו במים משמחתו ששמח בריוח שהרויח במים אך נקדימון נכנס לבית המקדש ששם עושים ישראל שמחה גדולה בניסוך המים כשמחת בית השואבה בחג שתגין מצות שמחה זו שעושין במים לבטל שמחת הגוי הזה שחשב להיות מרויח מחמת המים וכן היה.

תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת עָלוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת. קשה די לומר עָלוּ לָרֶגֶל וידוע לִירוּשָׁלַיִם כי שם בית המקדש בנוי! ועוד מאי כָּל הוה ליה למימר 'עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל'?
ונראה לי בס"ד דנזדמן אותה שנה שעלו רוב ישראל ורוב ככל ולכך הוצרך להם מים הרבה זאת ועוד אחרת כל שנה עולין בשביל מצות ראיה ברגל דוקא ולכן אין באין לירושלים אלא רק ערב הרגל ואין שוהין שם אלא ימים מועטין כדי הצורך דוקא אבל אותה שנה רצו להעלות בשביל ישיבת ירושלים שערב להם לישב שם כמה ימים לצוותא וטיול ולכך עלו כמה ימים קודם הרגל כדי לישב כמה ימים בירושלים מלבד ימי הרגל ולכן הוצרך להם מים הרבה לשתות ולא היו מספיקין המים שהיו נמצאים שם אצל ישראל והוכרח נקדימון ללוות מים מן ההגמון וקבע לו זמן שאם לא יבא מטר וימלא לאותם מעיינות יתן לו י"ב ככרי כסף.
והנה כפי הנראה אותו הרגל היה חג הסוכות דאותו זמן המים מועטים כי בפסח ובשבועות המים רבים מן הגשמים וכפי הנראה קבע לו זמן עד יום מוצאי החג וכיון שבחג הזה מתפללים ישראל על הגשמים ומרבים תחנונים על המים מפני כי בחג נידונים על המים לכך בטח נקדימון בהקדוש ברוך הוא שיקדים להביא הגשם במוצאי החג ביום שחל בו הזמן כפי התנאי שיתמלאו אותם בורות של אותו הגמון ויהיה קדוש השם שיתברר לעיני העמים שהגשמים יורדין בשביל ישראל.
ולזה אמר תנא דברייתא פעם אחת עָלוּ כָּל יִשְׂרָאֵל כי עלו רובן ורוב ככל ולכך הוצרך מים הרבה ועוד נמי כי עלו לרגל וגם בעבור ישיבת ירושלים עצמה מלבד זמן הרגל שערב להם אותה שנה לישב בירושלים ימים יתרים בעבור אהבתן בירושלים וגם מחמת כן הוצרכו להם מים רבים כי ישבו ימים יתירים שם ולכך הוצרך נקדמון ללוות.
ומה שאמר לו הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כִּכְּרֵי כֶּסֶף, נראה כיון במספר י"ב ככרים של כסף שתגין עליו זכות י"ב ככרות של לחם הפנים המסודרים בשלחן בתוך ההיכל וגם זכות י"ב שבטים שבטי י־ה.
ומה שאמר כָּל הַשָּׁנָה לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים רוצה לומר לא ירדו כמנהגן בירושלים שדרכן לירד ברבוי עצום למלאות בורות שומין ומערות ונקדמון לא היה משום הפסד ממונו אלא בשביל קדוש השם.

מתריעין על האילנות בפרוס הפסח וכו'. משום דההיא שעתא מלבלבי אילני ועל בורות שיחין ומערות בפרוס החג שדרכן שהמים המכונסים היו מתמעטין מאוד באותו זמן והיו צריכים להתמלאות באותו זמן כן פירשו המפרשים משמע דזמן גשמים לאילן הוא פרוס הפסח וקשה לי הא דמפרש בסמוך ירדו לצמחים ולא לאילן בדאתו ניחא ולא רזיא לאילן ולא לצמחים ברזיא ולא ניחא הא כיון דזמן גשמים של צמחים שהוא תבואה אינו בזמן של פירות האילן דאפילו רבי יוסי דמאחר לזמן רביעה מכולהו תנאי זמן רביעה שלישית הוה לדידיה בראש חודש כסליו כדאמר בפרק קמא (דף ו') מאי איריא דאתי ניחא ולא רזיא א"נ איפכא הא אפילו אתי ניחא ורזיא בזמן גשמים של צמחים כיון שלא ירדו בזמן אילן הוה ליה לא ירדו לאילן כיון דלא ירדו בזמן אילן וכן להיפך אפילו ירדו ניחא בזמן אילן הוה ליה לא ירדו לצמחים כיון דלא ירדו בזמן צמחים וכן לזה ולזה אבל לא לבורות דמפרש דאתי רזיא וניחא אבל לא טובא הא אפילו אתי טובא כיון דלא ירדו בפרוס החג שהוא זמן בורות הוה ליה לא ירדו לבורות:

מיהו משום הכי לא קשה מידי דיש לפרש להיפך ירדו לצמחים ולא לאילן היינו בפרוס הפסח שהוא זמן אילן וכן ירדו לאילן בזמן צמחים שהוא רביעה שלישית וקמשמע לן דאע"ג דירדו בזמנו בכה"ג דמהני לאידך בזמנו אפילו הכי מתריעין וכן לזה ולזה ולא לבורות בזמן בורות קאמר וכן לבורות ולא לזה ולזה בזמן זה וזה קאמר והא דלא מפרש כפשוטו ירדו לצמחים בזמנו ולא לאילן בזמנו וכן כולן וקמשמע לן אע"ג דירדו לצמחים בזמנו וכן לאילן בזמנו אם לא ירדו לבורות בזמנו מתריעין בשביל בורות לחוד וכן אם ירדו לבורות ואילן לכל אחד בזמנו אלא שלא ירדו לצמחים לחוד בזמנן או לבורות וצמחים בזמנן ולא לאילן בזמנו מתריעין בשביל מחוסר זמן גשם של אחד מהן דרבותא קמשמע לן דאע"ג דירדו לשנים מהן גשמים בזמנו כפי הראוי להן וגם להשלישי ירד נמי בזמנו אלא שלא ירד לו כפי שראוי לו אלא כפי הראוי לחבירו אפ"ה מתריעין. והא דפריך מהא דתניא ירדו לבורות ולא לזה ולזה היכי משכחת לה ומאי קושיא לוקי שירדו לזה ולזה בזמן כל אחד מהן ולא ירדו לבורות בזמן בורות משום דסיפא דלא ירדו לבורות דומיא דלא ירדו לצמחים או לא ירדו לאילן דרישא דהיינו שירד לו בזמנו אלא שלא ירדו די צרכו אלא כפי הצריך לחבירו וא"כ האי ירד לבורות ולא לזה ולזה בע"כ מתפרש נמי בכה"ג שירד בזמן זה וזה ולא די צרכם אלא כפי צורך הבורות והיכי משכחת לה דיש די לבורות ולא לזה ולזה ומשני בשפיכתא דדי לבורות ולזה ולזה לא:

מתריעין על האילנות בפרוס הפסח פירש"י בימי הפסח וקשה לי הא בפרק ט' דבכורות (דף נ"ח) תנן שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ופרוס החג ומפרש בגמרא אין פרוס פחות מט"ו יום ומאי פרוס פלגא דהלכות פסח כי הא דתניא שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום רשב"ג אומר ב' שבתות. ואינו נראה לפרש דהאי פרס דהכא אינו כמו דהתם דא"כ הוה ליה להגמ' לפרש בהדיא דההיא פרס דהכא אינו כמו דהתם גם אין נראה לפרש לפרוס דהכא אדרשב"ג דאמר שני שבתות דהוה ליה פרוס שבעה ימים קודם לפסח מהאי טעמא דאמרן ועוד דאין נראה להעמיד סתמא דברייתא דלא כהלכתא דלא קיימא לן כרשב"ג אלא כרבנן וכן פרוס החג דבסמוך היינו ט"ו יום קודם החג:

מ"מ יש לחלק בין פרוס הפסח לפרוס החג דפרוס הפסח מתחיל מערב ר"ח ניסן כדמוכח שם דבן עזאי אומר התם בכ"ט באדר. ור"ע אומר בפרוס הפסח ומפרש בגמרא בן עזאי סבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר הלכך קביע ליה זמן בכ"ט באדר ור"ע סבר זימנין מלא זימנין חסר ולא קביע ליה זמן אלמא פרוס הפסח הוי ער"ח ניסן שהוא ט"ו קודם י"ט ראשון של פסח אבל בסוכות פרוס דידיה הוי י"ד יום קודם יום ראשון של חג והאי טעמא דעיקר דרשות למ"ד יום של פסח הוא משום הקרבת הפסח שהוא בי"ד כדאמרינןבפרק קמא דמסכת ע"ג (דף ה) אנן דשכיחי מומים דפסלי אפילו בדוקין שבעין בעינן למ"ד יום הלכך דורשים למ"ד יום קודם יום טוב דהוה ליה יום ל' בי"ד זמן הקרבת הקרבן אבל בחג שאין שום קרבן להקריב בערב יו"ט שלו ועיקר הדרשה הוא בדיני החג גופיה בכ"ט יום קודם סגי ואפשר לומר דפרוס דידיה הוה ליה י"ד יום קודם לו:

אבל אי אפשר לומר כן דא"כ פרוס דידיה הוי בר"ח תשרי איך תני בסיפא על הבורות כו' מתריעין בפרוס החג א"כ הוה ליה ר"ה ואיך מתריעין דהיינו שמתענים ומתריעין כדפרישית במשנתנו הא הוה ליה י"ט של ר"ה וכבר הוכחתי בתשובה (ס' ק') דאסור להתענות בר"ה מן התורה כשאר י"ט ואי אפשר לגזור בו שום תענית על איזה צרה כדתנן בסוף פרק ב' אין גוזרין תענית על הציבור בר"ח חנוכה ופורים ודווקא אם התחילו תנן התם דאין מפסיקין וכאן מהתרעה דבתחילה מיירי ועוד דהא דאם התחילו אין מפסיקין דוקא בהני דקחשיב דקילי אבל שבת ויו"ט דחמירי אפילו התחילו בודאי דמפסיקין כ"ש ר"ה דר"ח נמי הוי אלא על כרחך ל' יום דחג אין י"ט ראשון בכלל אלא למ"ד יום קודם לו מתחילין לדרוש כמו בשל פסח ופרוס דידיה כשל פסח דהיינו ט"ו יום קודם לחג דהוה ליה ערב ר"ה ותניא לעיל שבת וי"ט הן אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין וכי תימא מ"ש בפסח דדרשינן ל' יום עם יום המעשה זמן הקרבת הפסח שהוא ערב י"ט ובחג ל' יום דידיה קודם יום המעשה שהוא י"ט ראשון שלו יש לומר על דרך שפירשו שם התוס' בפרק ט' דבכורות ניחא שפירשו כיון דילפינן ל' יום לפני הפסח משהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני הוה ליה ל"א יום:

מתריעין עליהן מיד פירש רש"י מיד אפילו בפרוס החג וטעות סופר הוא וצריך לומר אפילו שלא בפרוס החג:

ואיזהו מיד שלהן שני וחמישי ושני תרתי קמשמע לן דאין מתחילין מיד אפילו באחד מן הימים אלא ממתינין עד יום ב' ועוד דאין מתענין תחילה ביום ה' שהוא חמישי שני וחמישי דדינו כשאר תענית לכל דבר כדאיתא בסוף פרקין דלעיל:

ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא באפרכיא שלהם פירש הר"ן דבא לומר דאפילו במכה מהלכת אע"פ שמתריעין עליהן בכל מקום אעפ"כ אין מתריעין אלא באפרכיא שלהן לפי שאף במהלכת אין לחוש על יותר מכאן וכן שנויה בתוספתא הי' בסוריא אין מתריעין עליהן בארץ ישראל בא"י מתריעין עליהן בסוריא. ואיני יודע מהו זה הא ברייתא לא מיירי במהלכת אלא ממניעת גשמים ואין זה מכה מהלכת ורש"י פירש באותה הפרכיא באותה מלכות שכלו שם מי בורות וקשה לי לפי' למה הוזכר כאן אפרכיא ויש לומר דקמשמע לן אע"פ שפשטה מכה זו מניעת הגשם באפרכיא שלימה אפילו הכי לא חיישינן לשמא תתפשט יותר ואין מתריעין אלא באותו אפרכיא לבד:

רשב"ג אומר אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים. פירשו התוס' הם הספיחים היוצאים מהן ונראה לי דס"ל כמאן דאמר ספיחי זרעים אסור מדקאמר על האילנות ולא קאמר על הספיחים וקשה לי הא בסמוך קאמר רשב"ג אף על האילנות מתריעין על הספיחים בשביעית אלמא ס"ל לרשב"ג ספיחים מותרין וראיתי להר"ש ריש פרק ט' דשביעית דמייתי להו וגרס בתניא אידך רשב"א אומר אף על הספיחים בשביעית ובקמייתא גרס רשב"ג אומר אף על האילנות ונראה דהכי גירסת התוס':

בצהרים שלח לו שגר לי או מים וכו' במנחה כו' נראה לי דצהרים היינו זמן מנחה גדולה שהוא מוי"ו שעות ומחצה ולמעלה ומנחה היינו מנחה קטנה שהוא מט' שעות ומחצה ולמעלה ובפרק קמא דכתובות (דף י') תניא תמרים שחרית וערבית יפות במנחה רעות ובצהרים אין למעלה מהן ופרש"י במנחה שהוא קודם אכילה ואחר שינת הצהרים בצהרים לאחר הסעודה שאכל ושבע והכי מוכח סוגיא דהתם:

(יט רע"ב) א"ר יוחנן לא שנו אלא בזמן שהמעות וכו'.—עי' ריטב"א שכתב, שבספרים אחרים כל זה ליתא, ואין זה מקומו אלא בב"ב צא ב, וא"א לפרשו כאן אלא בדוחק. ועי' בתמורה כח ב, שהארכתי בענין הגררות והריהטות הנמצאות הרבה בתלמוד.

בצורתא. בצורת היא זו ולא רעב הואיל ויכולין לישא בספינות: מדינתא אמדינתא. וצריכין להוליך ממדינה למדינה על ידי חמרים: כפנא. רעב ורעב קשה מבצורת לפי שאי אפשר להביא בשופי מ''ר לשון אחר נהרא אנהרא אם יבש מעיין זה וצריך להסב מעיין אחר בכאן אי נמי להמתין עד שיגדל נהר אחרת ויבא כאן בצורת הוא זה: מדינתא אמדינתא. אם יבשו כל הנהרות שבתוך העיר וצריכין להביא מים מעיר אחרת כפנא רעב הוא זה תקיפא מבצורתא: סאה בסלע ושכיחא. כי זבני סאה של חיטין בסלע דהיינו יוקר ומצויה לקנות בכל עת בצורתא: מעות ביוקר. אין מעות מצויות להן: נהירנא. אני זוכר: מדלית איסר. מאין מעות: דאתיא ניחא. ואמרינן בפירקא דלעיל (דף ג:) מיטרא ניחא לפירי ולתבואה ומיטרא רזיא לאילני דאתיא ניחא לפירי ואתיא רזא לאילנות: בשפיכתא. בכח גדול יותר מדאי דאינה טובה לא לזה ולא לזה שוב אמר רבי שפיכותא מטר דק ועבה יותר מדאי לאילני לא מהניא דלאו רזיא היא לצמחים נמי לא שהגשמים מרובין באין ושוטפין אותן: בפרוס הפסח. בימי הפסח על בורות שיחין ומערות אם לא ירדו להן גשמים: אפילו בפרוס החג. להשקות זרעים ואת בהמתם: אם אין להם לשתות מתריעין וכו'. אפילו בפרוס החג דימות החמה נינהו אפילו הכי מתריעין משום דכולן צריכות לשתות: וכולן. כל אלו: בהיפרכיא שלהן. באותו מלכות שכלו שם מי בורות שיחין ומערות: ואסכרא. בוצמל''ע בלע''ז פעמים שנקבע בתוך פיו של אדם ומת לשון כי יסכר פי דוברי שקר (תהלים סג) והיא סרונכה מיתה משונה: בזמן שיש בה מיתה. שהיא משולחת מהלכת ומתים בה: על הגובאי. שמכלה את התבואה כל שהוא אפילו לא נראה אלא קצת בידוע שעתידין לבוא לרוב אבל חגב כל שהוא מצוי הוא ואינו מכלה כל כך כארבה: בשאר שני שבוע. דשמיטה אבל בשמיטה לא דהפקר נינהו: אפילו בשביעית. כל שעה צריכין לשתיה ואע''פ שהגשמים מועילין לקרקע בשביעית: רבן שמעון בן גמליאל אומר. מתריעין על האילנות ואף על הספיחין של שביעית שאינן חשובין כל כך: צמוקין. שיורדין בקושי מלשון ושדיים צומקים (הושע ט): למה הוא דומה. פרנסתו של כל השבת כולה: נאפת כתקנה. שיש לו פנאי לאפותה: פרנסתו בבת אחת. פרנסת כל השנה וטוחן אותה ביחד: נמצאת רחיים במה שאוכלת מן הכור כו'. שכן דרך שמשתייר מן הקמח ברחיים וכן כשהגשמים יורדין מרובים ומרביעין את הארץ ומה שהיו טרשים בולעים מן הרוב בולעין מן המיעוט ומה שהרוח מנשבת ובולעת מן הרוב בולעת מן המיעוט: נמצאת עיסה. עריבה שלשין בה את הבצק שמשתייר בשוליה מן העיסה אף גשמים כשיורדין מעט מעט נבלעין בטרשי' ואין מרביעין את הארץ: ה''ג מימיו מרובין אינן כלין וטיט מתגבל יפה מימיו מועטין הטיט אינו מתגבל יפה. מים אינן כלין ויוכלו לגבל טיט הרבה כמה שירצה: נקדימון בן גוריון. עשיר גדול היה: ואני אתן לך י''ב מעיינות מים. כלומר שירדו גשמים ויתמלאו כל המעיינות מים אותן מעיינות לא היו נובעין מים כל כך ואינן מתמלאין מאיליהן כשאר מעיינות:

נהירנא. פירוש (זכור) אני: בהפרכיא שלהן פי' באותו . מלכות: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהם פרנסה לעניים. פי' הם הספיחים היוצאין מהן וצ''ל דסבר כמ''ד (פסחים דף נא:) ספיחי זרעים אסור דהיינו ר' עקיבא מדקאמר על האילנות ולא קאמר על הספיחים: