תענית כב ע"ב

דף כב - ב

"וישלח אליו [פרעה נכה] מלאכים לאמר: מה לי ולך מלך יהודה?! לא עליך אתה היום, כי אל בית מלחמתי. ואלהים אמר לבהלני. חדל לך מאלהים אשר עמי - ואל ישחיתך".

והיינו, ששלח פרעה שליחים אל יאשיהו, שישכנעו אותו להמנע מלהלחם בו. כי באמת אין כלל מלחמה בינו ובין ישראל, אלא מלחמתו היא נגד אשור, אשר שלחוהו אלהיו להלחם בהם.

ועתה, צריכים אנו לברר, למה התכוון פרעה בדבריו "אלהים אשר עמי". האם כוונתו לאלקי השמים, או להבדיל, לעבודה זרה.

מאן [מיהו] אותו "אלהים" שאמר פרעה שהם שלחוהו למלחמה?

אמר רב יהודה אמר רב: זו עבודה זרה. כלומר, פרעה טען, שאלהים אחרים שלחוהו להלחם באשור.

אמר יאשיהו בליבו: הואיל וקא בטח פרעה בעבודה זרה - יכילנא ליה [הואיל ופרעה בוטח וסומך על עבודה זרה, אני יכול לו, ואנצחנו במלחמה]. ולהלן יתבאר במה טעה המלך יאשיהו.

כתוב בהמשך המקרא: "וירו הירים למלך יאשיהו, ויאמר המלך לעבדיו: העבירוני כי החליתי מאד".

מאי "כי החליתי מאד"? ^[1294] אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שמרוב החיצים שירו היורים במלך יאשיהו ^[1295], עשו את כל גופו של יאשיהו מחורר ככברה ^[1296].

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מפני מה נענש יאשיהו? והרי לכאורה טענתו היתה טענה טובה!

מפני שהיה לו לימלך [להתייעץ] בירמיהו הנביא ^[1297], אם להניח לפרעה לעבור בארצו או לא - ולא נמלך ^[1298].

מאי דרש [איזה מקרא דרש] יאשיהו, שמשום כך החליט לא לתת לפרעה נכה לעבור בארצו -

דרש את המקרא בפרשת בחקתי, גבי הברכות שבירך הקדוש ברוך הוא את ישראל אם ילכו בחקתיו: "וחרב לא תעבר בארצכם". והיינו, שלא יעברו חילות מלחמה בארץ ישראל.

וכך דרש: מאי "חרב"? על איזו חרב דיבר המקרא, שלא תעבור בארץ ישראל?

אילימא [אם נאמר] שהכוונה לחרב שאינה של שלום, דהיינו, שמבשרנו הכתוב שלא תבוא עלינו מלחמה בארץ ישראל, והכתיב [והרי כבר נאמר] בתחילת אותו פסוק: "ונתתי שלום בארץ", והיינו, שלא תבוא מלחמה על ישראל. ולשם מה חוזר הכתוב בסוף הפסוק ואומר: "וחרב לא תעבור בארצכם"?!

אלא, על כרחך שכוונת הכתוב היא, שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארצכם!

ובאמת כך היא כוונת הכתוב, כפי שהוכחנו.

אלא שזה דווקא בדור זכאי. והוא, יאשיהו, אינו יודע שאין דורו דומה יפה בעיני המקום, שלא היו צדיקים ^[1299].

כי הוה קא ניחא נפשיה [כאשר נפטר יאשיהו], חזא ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן [ראה ירמיהו הנביא את שפתותיו של יאשיהו מרחשות ונעות].

אמר ירמיהו בליבו: שמא חס וחלילה מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה [שמא חלילה אמר יאשיהו מחמת צערו דבר שאינו מהוגן כלפי שמיא].

גחין, ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה [התכופף ירמיהו כדי לשמוע את דבריו של יאשיהו, ושמע שהוא מצדיק עליו את הדין].

וכך אמר יאשיהו: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". והיינו כפי שאמרנו, שחטא בכך שהיה לו לימלך בירמיהו.

פתח עליה ההיא שעתא [פתח ירמיהו ואמר על יאשיהו באותה שעה ששמע את הדברים]: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" ^[1300]. והיינו, שיאשיהו נלכד במעשיהם הרעים של אנשי דורו, כפי שנתבאר לעיל.

שנינו במשנתנו: מעשה וירדו זקנים מירושלים לעריהם כו' [וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור ^[1301] שדפון באשקלון].

איבעיא להו: האם הכוונה שנראה כמלא תנור תבואה, דהיינו, שנראה שדפון בשיעור של תבואה הממלאה תנור,

או דלמא, שנראה כמלא תנור פת, דהיינו, שנראה שדפון בשיעור של תנור מלא פת.

וזהו שיעור קטן יותר, כי אין דרך למלא את כל חלל התנור בפת, אלא היו מדביקין את הפת רק בדפנות התנור סביב.

תא שמע מהברייתא, ששנינו: כמלא פי תנור. ואם כן, ודאי שהכוונה לפת, שדבוקה ועומדת בפי התנור. כי התבואה אינה יכולה לעמוד בפי התנור, אלא נופלת אל תוכו.

ואף שפשטנו שהכוונה היא למלא תנור פת, ולא מלא תנור תבואה, עדיין תיבעי להו [עדיין יש מקום לשאול ולהסתפק]: האם הכוונה שהיה שדפון כשיעור כיסויא דתנורא [כיסוי התנור], והיינו, כמו גודל של פת אחת גדולה, שיכולה לעמוד על פתח התנור כמו כיסוי,

או דלמא כי דרא דריפתא דהדר ליה לפומא דתנורא [כשיעור שורה של לחמים, המונחים זה לצד זה, ומקיפים את פי התנור]? ^[1302]

ומסקנת הגמרא: תיקו.

שנינו במשנתנו: ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים כו' [שני תינוקות בעבר הירדן ^[1303]].

אמר עולא משום רבי שמעון בן יהוצדק: מעשה היה, ובלעו זאבים שני תינוקות כשהם שלמים ^[1304], ושהו במעיהם כמה ימים, והקיאום [והוציאום] כך, כשהם שלמים, דרך בית הרעי.

ובא אותו מעשה לפני חכמים, כדי לדון האם אותם תינוקות מטמאין כמו כל מת, או לא.

וטיהרו חכמים את הבשר מלטמא טומאת מת, היות ונתעכל בתוך מעיהם של הזאבים ^[1305], ונתבטל, ואינו נחשב עוד בשר, אלא פירשא [הפרשה, כמו כל צואה] בעלמא.

וטמאו את העצמות, ואמרו שהם מטמאים בטומאת מת, כיון שאינם מתעכלין, והרי הם שלמים כתחילה ^[1306].

שנינו במשנתנו: על אלו מתריעין בשבת כו'.

תנו רבנן: אחד [דין אחד ל -] עיר שהקיפוה נכרים להלחם בה, או שהנהר המקיפה עומד לעלות על גדותיו,

ואחד [דין אחד ל -] ספינה המיטרפת בים ועומדת לטבוע,

ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין,

וכן אדם שנרדף מפני רוח רעה ^[1307] , שנכנסה בו רוח רעה, ומשום כך הוא הולך ורץ בלי דעת, ויש חשש שיטבע בנהר, או יפול לבור וימות -

כל המקרים האלה - דין אחד להם, שמתריעין עליהם אף בשבת ^[1308].

על כולן, על כל אותן צרות שהוזכרו לעיל, יחיד רשאי לסגף [לענות] את עצמו בתענית ^[1309] , אף שאין כל הציבור מתענה.

רבי יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית ^[1310] , שמא על ידי התענית לא יהיה בו כח לעבוד ולהרויח ולהתפרנס מיגיעו, ויצטרך לנדבת הבריות. ושמא אין הבריות מרחמות עליו, וימות ברעב.

אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא דרבי יוסי ^[1311] , שאמר שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית? דכתיב: "ויהי האדם לנפש חיה" ^[1312]. וכך דורשין את הפסוק: נשמה שנתתי בך - החייה. דהיינו, דאג אתה לכך שתחיה, ולא תסמוך על הבריות ^[1313].

שנינו במשנתנו: על אלו מתריעין בשבת וכו' שמעון התימני אומר: אף על הדֶבֶר כו' [ולא הודו לו חכמים].

איבעיא להו: האם מה שלא הודו לו חכמים - היינו לענין התרעה בשבת, שנחלקו חכמים על שמעון התימני, והם סוברים שאין מתריעין בשבת על הדבר. אבל בחול - הודו לו שמתריעין.

או דלמא לא הודו לו חכמים כלל שמתריעין על הדבר, אלא הם סוברים שאין מתריעין בין בשבת ובין בחול?

תא שמע, דתניא: מתריעין על הדבר בשבת, ואין צריך לומר שמתריעין בחול.

רבי חנן בן פיטום תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא [משמו של רבי עקיבא] אומר: אין מתריעין על הדבר כל עיקר ^[1314].

הרי לנו, שהחולקים על הדעה שמתריעין על הדבר בשבת, סוברים שאין מתריעין כל עיקר, ואפילו בחול ^[1315].

שנינו במשנתנו: על כל צרה שלא תבוא על הצבור כו'.

תנו רבנן: על כל צרה שלא תבוא על הצבור - מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים [ריבוי גשמים], הגורמים לנזקים.

מאי טעמא? מה הסיבה שאין מתריעין על צרת ריבוי גשמים?

אמר רבי יוחנן: לפי שאין מתפללין על רוב הטובה.

ואמר רבי יוחנן: מניין אנו למדים שאין מתפללין על רוב הטובה?

שנאמר בספר מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די". הרי לנו, שאף גשם שיורד ללא הפוגה - ברכה הוא.

מאי לשון: "עד בלי די"?

אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. דהיינו, "עד בלי", עד שיבלו שפתותיכם, מלומר "די", שתיפסק הטובה.

אמר רמי בר רב יוד [אמר רמי, שהיה בנו של חכם ששמו "יוד"]: ובגולה [בבבל, שהיא עמוקה, במצולה] - מתריעין עליה [על צרת ריבוי הגשמים]. משום שבמקום עמוק, על ידי ריבוי הגשמים - נטבעים הבתים במים ^[1316].

תניא נמי הכי [אף שנינו כך בברייתא]: שנה שגשמיה מרובין, אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד [להלן יתבאר מיהם אנשי משמר ואנשי מעמד]: תנו עיניכם באחיכם שבגולה [כאשר אתם מתפללים בתעניות, שימו עיניכם, וחישבו על אחיכם שבגולה], שלא יהא בתיהם קבריהם מחמת ריבוי גשמים.

שאלו את רבי אליעזר: עד היכן גשמים יורדין, ויתפללו שלא ירדו [מהי כמות ריבוי הגשמים, שיתפללו עליה שלא ירדו עוד גשמים]?

אמר להם רבי אליעזר: כדי שיעמוד אדם בקרן אפל [הוא שן סלע גבוה ששמו "קרן אפל"], שהוא מקום גבוה הרבה מעל פני הקרקע, ומחמת ריבוי הגשמים - ישכשך האדם שעומד שם את רגליו במים [במי הגשמים].

ובאמת אין מציאות כזו, שיגיעו מי הגשמים לגובה כזה. ונתכוין רבי אליעזר לומר, שלעולם אין מתפללין על ריבוי גשמים.

תמהו ושאלו את רבי אליעזר: היאך אתה אומר שהשיעור הוא כדי שיעמוד וישכשך רגליו במים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כדי שיעמוד וכו' וישכשך ידיו במים!

השיב להם רבי אליעזר: רגליו - כידיו קאמינא [כאשר אמרתי רגליו - נתכוונתי שיוכל לשכשך את ידיו]. כיון שיכול הוא לשכשך הוא רגלו במים, אם יתכופף וישחה, יוכל לשכשך אף את ידו.

אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי קרן אפל [אני ראיתי את אותו סלע שנקרא "קרן אפל"], כאשר עמדתי תחתיו, דקם ההוא טייעא כי רכיב גמלא ונקיט רומחא בידיה [שעמד עליו, על אותו סלע, סוחר ישמעאלי, רוכב גמל, ומחזיק רומח בידו, שהוא דבר גבוה ובולט מאוד], ובכל זאת, מחמת גובהו העצום של הסלע - מיתחזי איניבא [נראה לי אותו ישמעאלי קטן כתולעת ^[1317]].

תנו רבנן: "ונתתי גשמיכם בעתם". היינו שלא תהיה הארץ שכורה [שתויה מריבוי גשמים יותר מדי], ולא שתהא צמאה למים, אלא בינונית ^[1318].

ולמה אין זה טוב שירדו גשמים מרובין מדי

לפי שכל זמן שהגשמים מרובין, מטשטשין [מקלקלים] את הארץ, ואינה מוציאה פירות.

ועוד גזרו תענית על שבלעו זאבים ב' תינוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית רעי וטיהרו הבשר וטמאו העצמות מ"ט כיון דבשר עביד להתעכולי כמעוכל הוא וכפרש הוא חשוב וכגללים שאין להם טומאה אבל העצמות דאקישי טפי לא עבידי לאיתעכלי ובחזקתייהו קיימי לפיכך מטמאי. ומפורש זה כאשר אמרנו במנחות בפ' ר' ישמעאל אומר בבעיא דרמי בר חמא בפיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי כו' ואמרינן תפשוט ליה מהא דאמר עולא מעשה שבלעו ב' זאבים ב' תינוקות והקיאום דרך הרעי כו':

על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה נכרים כו' ואוקימנא בפרק הראשון דהתרעה זו בעננו. ר' יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה:

ת"ר עיר שהקיפוה נכרים נהר וספינה המטורפת בים. ויחיד הנרדף לפני נכרים או מפני רוח רעה או מפני לסטים מתריעין עליהן בשבת. ועל כולן יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין מרחמין עליו.

ואמרי' מ"ט דר' יוסי כתיב ויהי האדם לנפש חיה. נשמה שנתתי בך החיה.

שמעון התימני אומר מתריעין אף על הדבר. [משום ר"ע אמרו אין מתריעין על הדבר] כל עיקר.

על כל צרה הבאה על הצבור מתריעין עליהן חוץ מרוב גשמים. מעשה שאמרו בחוני המעגל התפלל אולי ירדו גשמים. עוד אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין פי' כדאמרן בפרק אלו מציאות ת"ר אבן הטועין היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם וכל המוצא אבדה נפנה לשם המוצא היה עולה על אותה אבן והיה מכריז מי שאבדה לו אבדה יבא ויתן סימניה ויקח. ומי שאבדה לו אבדה היה נותן סימניה ונוטלה וזו ששנינו צאו וראו אם נמחית אבן הטועין. והוו רבותי מפרשין אם נמחית אבן הטועין מלשון וימח את כל היקום כלומר אם כיסוה המים כאלו נמחית מן העולם עד שראינו בירושלמי פירוש אחרת כשם שאי אפשר לאבן הזה להמחות כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה להתנדות אלו נגזרה גזרה בימי אליהו שנשבע שלא יבא מטר אלא לפי דברו ונשבעת אתה שעתה מיד יבא מטר לא נמצאת מביא רבים לידי חטא וחלול השם וכל המביא הרבים לידי חלול השם צריך נדוי וכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי.

מניין שאין מתפללין על רוב גשמים שנאמר והריקותי לכם ברכה עד בלי די ואמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

ובגולה מתריעין על רוב גשמים. תניא נמי הכי שנה שגשמיה מרובים אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד תנו עיניכם לאחיכם שבגולה שלא יפלו עליהן בתיהן. יניבא תולעת דגרסינן בכיסוי הדם נפל ליה לר' חייא יאניבא בכיתניה. פי' גאון גירסא כך הוא כינבא ונבא זהו מן כנים. כגון הא דגרס בפרק (ר' אליעזר אומר תולין) [שמונה שרצים קז ב] הטפויין וביצי כנים. ועוד בפרק (ב"ש אומר) [שלשה מינים אסורין בנזיר (לט א)] ת"ש מאנבא חיה דמשתכחא בעיקבא ואנבא מיתה משתכחא ברישא דמזיא ובלשון ישמעאל קורין אותן ציבאן והדעת נוטה על הפירוש שפירשנו אנו. שאלו לר' אליעזר עד מתי יהו הגשמים יורדין ולא יתפללו עליהן שלא ירדו גשמים אמר להן עד כדי שישב אדם (במקום אפל) בקרן אפל וישכשך רגלו כידו במים:

ת"ר ונתתי גשמיכם בעתם לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית שבזמן שהגשמים רבים מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות.

והכתיב ונתתי שלום ואין צריך לומר חרב שאינה של שלום שאינה עוברת:

שאין דורו דומה יפה שאין מעשה ידי הדור יפה שלפיכך הוא בא:

כמלא תנור תבואה כמו שהיה קרקע התנור מכוסה מתבואה. כמלא תנור פת היינו מעט. כמלא פי תנור משמע פת שהוא סביב הפה. כי כיסא דתנורא ככיסוי פי התנור דהיינו פת אחד:

וטיהרו את הבשר שהרי נתעכל וטמאו את העצמות. שלא נתעכל:

לסגף לענות כדמתרגמינן לענות לסגפא:

או לא הודו לו כלל. דאין מתריעין על הדבר כלל אפי' בחול בזמן שישנו במקום אחד. מאי טעמא אין מתריעין על רוב גשמים:

ובגולה מתריעין על רוב גשמים לפי שהן יושבין באגם ורוב גשמים קשה להם. תנו עיניכם שתתפללו. אופל הר גבוה:

לשפשף במים. מילתא דלא אפשר רגלו כידו (למ"ה) רגלו או ידו. אינבא. לנטרא:

והא דתנן אף על הדבר ולא הודו לו חכמים. איבעיא לן בגמ' לא הודו לו בשבת בלחוד לגבי עננו או לא הודו לו כלל להתרעה דחול ומסקינן חנן בר פנחס הוא דקאמר משמיה דר"ע אין מתריעין על הדבר כל עיקר. אי קשיא והא מתני' קתני על הדבר ר"ע אומר מתריעות בסביבותיה וכ"ש בה לאו קושיא היא דר"ע במתני' לא אתא אלא לאיפלוגי אדינא דסביבותיה ושמעיה לת"ק דאמר בעיר שיש בה דבר או מפולת סביבותיה מתענות ואמר ליה איהו אין בסביבותי' אלא התרעה לומר דגבי מפולת וכן בעיר שלא ירדו עליה גשמים סביבותיה מתריעין אבל פלוגתא בדבר גופא בעיר לא קתני (אלא) במתני' ברישא עד סיפא דקתני ולא הודו לו דמסתים לי' סתומי ותני לה בבריי' בהדיא. כנ"ל ודבר ברור הוא.
וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב חנן בן פנחס אומר משמיה דר"ע אין מתריעין על הדבר בשבת וכן כתב הראב"ד ז"ל ה"ג משום ר"ע אין מתריעין על הדבר בשבת. דלא תקשי דר"ע אדר"ע שנו והחליפו הגירסא מפני קושיא זו שתרצנוה יפה אבל בנוסחאות ובדברי ר"ת ז"ל כתוב כך בכולן אין מתריעין על הדבר כל עיקר וטעמיה דר"ע משום דמפולת בבריאות וכן ארבה ושאר צרות השנויות אין מנהגו של עולם בכך אבל מיתה כיון דמנהג עולם הוא אע"ג שהיא באה בהן יותר מן הראוי אין מתריעין עליה אבל מתענין בלא התרעה.
והא דקתני בברייתא לעיל אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן, פי' לומר שאפי' בעומדות על הגבולין אין מתריעין מהפרכי' להפרכי' דלא הויין בסביבותי'. ואין מתריעין לאו דוקא אלא אין מתריעין ולא מתענין כלל קאמר ואיידי דקתני רישא מתריעין נקט סיפא הכי. ויש נוסחאות שכתוב בהן ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכי' שלהן וכן כתוב בפי' ר"ח ז"ל.
ומצאתי בתוספתא שהיא שנויה כך מתריעין על הגובאי בכל שהן מפני שהיא מכה מהלכת. ר"ש אומר אף על החרב. חרב העוברת ממקום למקום בא"י אפי' חרב של שלום מתריעין עליה כו' (מתנית' דלקמן והתני עלה) ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא באותה אפרכיא בלבד היה בסוריא אין מתריעין עליהן בא"י בא"י אין מתריעין עליהן בסוריא. ולפי זה הענין משמע דהאי על כולן הוא אפי' אמכה מהלכת שאם היה אפי' המכה או חרב בא"י אין מתריעין עליהן בסוריא הא בכל א"י שהיא אפרכיא א' מתריעין אע"פ שלא נראה אלא בעיר אחת מפני שהיא מכה מהלכת.
מיהו קשה לי דבמתני' שגזרו תענית בירושל' על שאכלו הזאבים תינוקות בעבר הירדן והיא אפרכיא אחרת כדתנן שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל. ואפשר שכל ארץ ישראל ואפי' עבר הירדן אפרכיא אחת לענין תעניות וכדקתני בברייתא בארבה אפי' לא נראה אלא מין אחד בכל א"י מתריעין עליו מיד דמשמע בכל א"י מתריעין משום מקום אחד אבל בסוריא וחוצה לארץ שאין שיירות מצויות ואין הולכי דרכים מצויין כלל לפי שהן בדלין מהם ומעיירותיהן היא אפרכיא אחרת. ובכל מקום שהחזיקו בו עולי מצרים כארץ ישראל שהרי גזרו תענית בירושלי' על השדפון שבאשקלון דאשקלון מא"י היא בכבוש עולי מצרים כדכתיב וילכד את עזה ואה גבוליה ואת אשקלון ואע"ג דתנן מאשקלון ולדרום ואשקלון כדרום בכבוש עולי בבל הוא כחוצה לארץ וכבר פירשנו זה בתחלת גיטין.
ואי קשיא בא"י אמאי אין מתריעין בסוריא והא גבירה ושפחה היא. י"ל קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש ואע"פ שהשוה לח"ל לטומא'. גבירה וגבירה נינהו. אי נמי אין מתריעין מפני שאין המכה מהלכת כל כך אבל מתענין משום גבירה ושפחה אי נמי כי אמרינן גבירה ושפחה ה"מ כשמכה בכל ארץ ישראל אבל היה במקצתה השאר מתענין ומתריעין מפני שמכה מהלכת אבל בא"ל אין מתענין כלל דהא איכא גבירה שאינה לוקה ושפחה תנצל עם הנצלין:

מפני מה נענש יאשיהו מפני שהי׳‎ לו לימלך בירמיהו ולא נמלך. פי׳‎ וגרם לו חטא זה ליפול בחרב שהיתה של שלו׳‎ וכן ראוי לכל עיר לחוש שמא יגרום החטא וילקו בה ולפי׳‎ מתריעי׳‎ עליה אף על פי שאין החרב באה עליהם כיון שעוברת בארצם.

מתני׳‎ מעשה שירדו זקנים מירושלם. פירשתיה למעלה על אלו מתריעין בשבת פי׳‎ צעקה בפה ולרבותא נקט שבת אבל ה״ה דחול נמי ליכא אבל התרעה בפה בעננו תדע דקתני בבריית׳‎ ועל כלן רשאי׳‎ היחידי׳‎ לסגף עצמן בתעני׳‎ דאלמ׳‎ צבור אין מתענין בדבר זה וגם אין חובה על היחיד אלא שאם רצה להתענות הרשות בידו וכבר פי׳‎ הטעם למעלה לפי שבצרה זו אין שיתוף ולא יראה לאדם אחר ודים לבעלי הצרה שיתענו על עצמם אלא לפי שאין להם פנאי כ״כ ולפי׳‎ תמצא כל הנזכרים בכאן ובברייתא הם מזה המין כי הצרה פרטית לאותו אדם או לאותו מקום בענין שאין לחוש בה לזולתם ובעלי הצרה אין להם פנאי ולפי׳‎ נשתנה הדין שאין שם אלא התרעה בעננו בין בחול בין בשבת וזה ודאי בכל מקום ואפילו באיים הרחוקים שבהפרכיא אחרת אם יודעים הדבר רבי יוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה ולית הלכתא כותי׳‎ שמעון התימני אומר אף על הדבר ולא הודו לו חכמים פריך בש״ס שלא הודו לו אפילו בחול ומייתי׳‎ לי׳‎ מדתניא שמעון התימני אומר מתריעי׳‎ אף על הדבר אפילו בשבת חנן בן פנחס תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר אין מתריעין על הדבר כל עיקר וקשיא להו לרבנן טובא והלא משנה שלימה שנינו עיר שיש בה דבר סביבותיה מתענות ולא מתריעות רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות והיכי א״ר עקיבא שאין מתריעין על הדבר כל עיקר ועוד מה ראיה לדרבי עקיבא לרבנן דאמרי לעיל מתענות ולא מתריעות וכ״ש דמתענות כ״ש דמתריעות בפה ותרצו בזה כמה פי׳‎ דלא סלקי והאמת בזה שלא דבר שמעון התימני אלא בדבר הדומ׳‎ לשאר השנויין במשנתי׳‎ לומר שמתריעי׳‎ עליו בפה מיהת אפי׳‎ בהפרכיא אחרת שאין המכה מהלכת שם מפני צרת בעלי הצרה שאין לך נרדף גדול מנרדף מפני מלאך המות וחכמים לא הודו לו להתריע עליו כל עיקר אפילו בחול במקום שאין להם חשש ממנו ודיין לבעלי הצרה שיתענו על עצמו שהרי עיר שיש עליה דבר מתענה ומתרע׳‎ וסביבותיה מתענות ולשאר מקומות אין לעם עסק בדבר זה והלכתא כרבנן:

ת״ר עיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות ומפני חיה רעה כך היא הגרס׳‎ בספרי׳‎ שלנו ומיירי שהי׳‎ בענין שאינה משולחת לפום חדא מאנפי דלעיל שאלו היתה משולחת אף בשופרות מתענין ומתריעי׳‎ עליה ואיכא דגרסי רוח רעה וזו גרס׳‎ הרמב״ם ז״ל ומכאן סמך לומר על החולה מצלאי׳‎ בשבת כשהו׳‎ מסוכן ליומי דומי׳‎ דנרדף מפני רוח רעה אבל לא בשאינו מסוכן ליומו ועל כלן רשאין לסגף עצמן בתענית כו׳‎ והלכתא כרבנן מי׳‎ בדבר שאינו צריך כלל מודים חכמים שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית ודוקא בשצריך למעשה ידיו הוא שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמים עליו אבל בשאינו צריך למעשי ידיו יכול לסגף עצמו בתענית כפי מה שצריך עצמו כמו שאמר בפסח שני ובמס׳‎ י״ט על מר בריה דרבנא שהיה מתענ׳‎ כל השנה ור״ל דצם תלת מאה צומין כדאיתי׳‎ בירוש׳‎ אין מתענין ולא מתריעין בא״י על רוב הגשמים שאינה סכנה להם שהיא ארץ הרים ובתים בנויים באבנים אבל בגולה ומקום שיש בו סכנה מתריעין ומתענין עליהם שלא יהו בתיהם קבריה'.

חיה רעה שטרפה אדם שלם והקיאתו מת דרך בית הרעי ונגע אחד בבשרו טהור שמעכל הוא וכפרש בעלמא הוא נחשב אבל העצמות הנוגע בהן טמא שאינן בני עכול ואם לעסום אף בעצמות נחשב לעכול והנוגע בהם טהור ואין בזו חלוק בין כלב לשאר חיות שכל שהביאו מקום יציאתו עושה עכול ומ"מ כל שהטומאה עדיין במעיהם כל זמן שהבולעים חיים אינה מטמאה הא אם מתו הבולעים טומאה שבתוכם מטמאה בכלב כל ג' ימים ובשאר חיות כל יום הבליעה כמו שיתבאר במקומו:

המשנה הרביעית על אלו מתריעין בשבת וכו' כונת המשנה לבאר צרות שאף בשבת מרבים עליהם בתפלה וענין התרעה זו אינה בשופרות שאין שופר בשבת אלא התרעה בעננו ובתפלות גדולות על עיר שהקיפוה גוים והביאוה במצור וכן אם הקיפה נהר וספינה המטרפת בים ר' יוסי אומר לעזרה כלומר שאין מרבים בזעקה דרך קבוץ והמייה ר"ל צעקה אלא שמתפללין כל אחד לעצמו הוא ענין לעזרה ויש שפירשו לעזרה שצועקים לבני אדם לעזור להם אבל לא להרבות בזעקה של תפלה והלכה כחכמים ויש שפירשו על התרעה זו שהיא בשופר והתירו לתקוע בו על דבר זה אף בשבת ור' יוסי לא התיר בתקיעה אלא לקבץ את העם לילך ולעזור אבל לא לכונת צעקה ורבוי תפלה וראשון עקר ר' שמעון התימני אומר אף על הדבר מתריעים בשבת ולא הודו לו שאלו בגמרא לא הודו לו בשבת ושמעון התימני אף בשבת אמרה אבל בחול הודו לו או דלמא לא הודו לא אף בחול ושמעון התימני בחול קאמר ויש שואלים בה האיך תעלה על דעתינו שאף בחול לא הודו לו והרי משנה שלימה לפנינו וכן עיר שיש בה דבר או מפלת אותה העיר מתענה ומתרעת ופרשוה גדולי המפרשים דאסביבותיה קאמר וכמו שאמרו בה מתענות ולא מתריעות ולר' עקיבא מתריעות אבל לא מתענות ופירושה אף בחול לא הודו לו להתריע בסביבותיה ודלא כר' עקיבא או דלמא בחול מיהא הודו וכר' עקיבא והביאוה ממה שמצאו לו שהזכיר בה שבת ר"ל מתריעים על הדבר בשבת ולא חלקו עליו אלא בשבת הא בחול מתריעים כר' עקיבא והדר קאמר חנין בשם ר' עקיבא אין מתענים בשבת כלל הא בחול מתענים וכלה כר' עקיבא וא"כ אינה הלכה שהרי פסקנו כחכמים ואין גדולי המפרשים גורסים בדברי חנן אין מתריעים בדבר כל עקר שא"כ קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא אא"כ נאמר תרי תנאי ואליבא דר' עקיבא דמתניתין קמא לאו אכלה מתניתין קאי אלא דשמעיה לת"ק דקאמר דסביבותיה מתענות ואמר ליה אין לך בסביבותיה אלא התרעה כגון במפלת ובעיר שלא ירדו בה גשמים אבל דבר בעיר גופה לא איירי בה ר' עקיבא וקאמר ר' עקיבא השתא דעל הדבר כלל כלל אין מתריעם בהן שאין התרעה אלא בדבר שאינו מצוי ומיתה שכיחא ואין הדברים נראים דאע"ג דמיתה שכיחא דבר מיהא אינו מצוי ומחוורתא כדמעקרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודינין שבאו עליה בגמרא כך הם:

יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטים או מפני רוח רעה שבעתתו ובורח מצד שהוא מדמה שאדם רודפו וכ"ש רבים שנרדפו הרי הן בכלל אותם הנזכרים במשנתינו ומתריעים עליהם אף בשבת שאר צרות שלא הותר בהם להתענות בשבת אין הדברים אמורים אלא בתענית שבגזרת הצבור אבל אם רצה מי שיהיה להתענות אף בשבת מפני צרתם של אלו הרשות בידם וכן כל אותם שאמרו שאין סביבותיה מתענות אם רצו להתענות הרשות בידם:

וממוסרם של חכמים להקל בענינים אלו למי שצריך למעשה ידיו ולהזהירו שלא להחליש גופו שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו וכן הקלו במי שטבעיו חלושים והתענית קשה לו אמרו חכמים אמר הקב"ה נשמה שנתתי בך החייה ובמקום אחר י"א ב' אמרו אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים:

המשנה החמשית על כל צרה שלא תבא על הצבור מתענים וכו' כונת המשנה לבאר שאין מתפללים על רוב הטובה ואע"פ שבני אדם קצין בה לצער גופם הואיל ובכללה היא תועלת והוא שאמר על כל צרה שלא תבא על הצבור מתענים ופי' שלא תבא שתבא אלא שהוא מכנה ואם אתה מפרש שלא תבא כלומר שקודם שתבא מתענים עליה שלא תבא זה אינו שאין מתענים עד שבאה ואמר לה על כל צרה הבאה מתענים חוץ מרוב גשמים מפני שהגשמים בכללם מועילים הם אע"פ שבני אדם קצים בה ומעשה שאמרו לחוני המעגל התפלל עלינו שירדו גשמים ואמר להם הכניסו תנורי פסחים שהיו עומדים בחצרות ומיטלטלים היו ושל חרס היו שלא ימוקו בגשמים שבטוח אני שירדו גשמים סמוך לתפלתי התפלל וכו' עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית והניחו המקומות הנמוכים מרוב הגשמים אמרו לו כשם שהתפללת וכו' אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן טועים כלומר אם הגיע המטר לאבן טועים והיא אבן גדולה שהיתה שם בהר גבוה ששם מכריזים את האבדה ואמר זה דרך גוזמא כלומר שלא יתפלל על שילכו אפילו אם הגיעה לראש ההרים ויש שפירשו אם נמוחה האבן והוא דרך גוזמא גם כן ובתלמוד המערב כשם שאי אפשר לאבן לימחות כך אי אפשר להתפלל על רוב גשמים צריך אתה לנדות שאע"פ שראוי להתפלל אין ראוי לצדיק להחזיק עצמו כל כך בטוח בתפלתו שיהא מדבר דרך גזירות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

מה שאמרו במשנה שלא להתענות על רוב גשמים דוקא במקום שאין הזיקם מצוי כגון ארץ הרים וגבעות וארץ נגובה ויבשה בטבעה אבל כל שהוא טבעני כגון מחוז בבל והדומים לו מתריעות עליה מיד אמרו חכמים שבזמן שבית המקדש קיים בזמן שהיו גשמים מרובים היו אנשי משמר שולחים לאנשי מעמד תנו עיניכם לאחיכם שבגולה ר"ל להתענות ולהתפלל שלא יהיו בתיהם קבריהם ר"ל מחשש מפלת והוא הדין אם הזיקם מצוי לרקיבת הזרעים או באיזה ענין:

גמרא ומפני רוח רעה מתריעין בשבת ועל כולן כו' רב יהודה אמר רב ער שיבלו כו' ומתחזי כי איניבא ת"ר כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה והתניא ידו עד שישכשך ידו הס"ד ואח"כ מה"ד רגלו כידו קאמינא וכיון כו' עכ"ל כצ"ל ומפירושו [נראה] דה"ג בגמרא וישכשך רגליו במים והתניא ידו רגלו כידו כו' וק"ל:

ע"ב זו ע"ז כו'. מיהו הא דכתיב בתר הכי ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים גו' משמע שהוא קודש והכי איתא במדרש שכן אמר ישעיהו וסכסכתי מצרים במצרים וזהו שיסד הקליר כו' עיין פרש"י בזה אבל אלהים אשר עמדי לא משמע אלא ע"ז מיהו יש לדקדק לקמן מאי קאמר מפני מה נענש יאשיהו כו' הא מפורש ביה שלא שמע אל דברי נכו מפי אלהים דהיינו נבואת ישעיהו וי"ל כיון דשמע מיניה דפרעה דקבטח בעז אמר יכילנא ליה ותבטל נבואת ישעיה וניחא נמי הא דהוצרך לומר הואיל וקבטח בע"ז ולא סגי ליה בדרש דאפילו חרב של שלום דאי לאו שבטח פרעה בע"ז לא הוה בא יאשיהו לעשות מלחמה עמו כנבואת ישעיהו ועוד כיון דלאו מצוה היא אלא בברכות הוא דכתיב ודו"ק:

שמעיה דקא מצדיק דינא וכו' שנאמר צדיק הוא ה' כי פיהו כו'. היינו מה שלא נמלך בירמיה ולפי המדרש ניחא טפי שלא שמע לנבואת ישעיה ועיין בזה בתרגום של איכה:

פתח עליה ההוא שעתא רוח אפינו וגו'. עיין פי' הפסוק בתרגום שם:

ויהי האדם לנפש חיה נשמה שנתתי בך החיה כו'. משום דלא כתיב כן בשאר כל הנבראים כגון בהמה חיה ועוף דיש בהם ג"כ נפש חיה כמו באדם דרשו כן באדם וכבר נמי דרשו בהאי קרא כמה דרשות ורבנן נמי דפליגי הכא אדר"י דרשי ביה הנך דרשות דבב"ר ופרש"י שמא יצטרך לבריות כי אין בו כח להרויח כו' ועוד נראה לפרש שמא יצטרך לבריות כי לא יחדל אביון וגו' ואין הבריות מרחמין עליו שהוא עצמו גרם לו חולי ע"י סיגוף:

גמרא מאי כי החליתי כו' מלמד שעשו כל גופו ככברה. עפרש"י. ולעד"נ דדריש החליתי כמו החלותי מגזרת הכפולים ושרשו חלל ור"ל שנעשה חלול ככברה כלשון המדרש בב"ר פ' פ"ב שהארץ חלולה ככברה:

שם שאלו את ר' אלעזר עד היכן כו'. כ"נ דצ"ל בלא י' והוא ר"א בן פדת:

רש"י ד"ה ת"ש. דקתני כי האי לישנא כו'. כצ"ל ותיבת חדא למחוק:

אין היחיד רשאי לסגף כו׳. נ״ב אבל בצבור שגזרו תענית. בע"כ צריך לסגף עצמו אע"ג דלא מצי כמ״ש תוס׳. ור"ל דחלש אבל לא מיירי במקום חולי או סכנה דודאי ליכא דאמר אפי' בצבור. אלא דבצבור ליכא למיחש לשמא כו׳ ואין הבריות מרחמות. מאחר שהיא גזירת הצבור. ואגרא דתעניתא צדקתא (ברכות ו׳ כ׳] וכל תענית שלנו העם ולא חלקו צדקה הרי אלו כש״ד (סנהדרין ל"ה א׳):

וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דּוֹרוֹ דּוֹמֶה יָפֶה. קשא כיון דהיו עובדי עבודה זרה בסתר למה לא גילה לו ירמיהו הנביא ע"ה את הדבר הזה כשאמר לו משה אמר וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו, ו) ובודאי היה נשמע לו כי לא יכחיש דברי נביא?
ונראה לי דאיתא בספר הדורות בשם המקובלים אחז נתגלגל ביאשיהו ונהרג במלחמה לכפר על עונותיו בגלגול העבר וכל רביעית דם שיצא ממנו נחשב למיתה בפני עצמו ולכן הצדיק דין על עצמו ואמר צַדִּיק הוּא הֳ' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי (איכה א, יח) עד כאן לשונם. ואמרתי רמז בזה לכן ראש וסוף יאשיהו עולה כמנין אחז.
ובזה ניחא דירמיהו הנביא ע"ה ידע ברוח הקודש שיכשל בדבר זה לחשוב דורו יפה ויסמוך על זה ויצא במלחמה ויהרג כדי לתקן גלגול אחז שנתגלגל בו וידע שזו היא סיבה מאת ה' ולכן קרא עליו מקרא זה רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הֳ' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם (איכה ד, כ), קרי ביה 'בשחיתו מת' כי אחז היה קרוי מת והוא נלכד עתה בזה לתקנו.
ובזה יובן בס"ד מה שאמר רב יהודה, אמר רב מלמד שעשאוהו כל גופו ככברה, וכן אמרו במדרש איכה (איכה רבה א, נג) אמר רבי מני שלש מאות חיצים הורו בו עד שנעשה גופו ככברה, וצריך להבין למה נקטי חז"ל דמיון זה של כברה גבי יאשיהו?
אך ידוע מה שאמרו בסנהדרין (סנהדרין קד.) בפסוק (ישעיהו ז, ג) 'צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז וכו' אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס' מאי כובס? אוכלא דקצרי סחף ארישיה וחלף, פירש רש"י כלי מנוקב של כובסין שמזלפים בו מים על הבגדים ואותו הכלי הפך אחז על ראשו כדי שלא יכירו ישעיה דהיה מתבייש ממנו ואמרו שם בגמרא מפני שהיה לאחז בושת פנים זו מן ישעיה לכך לא נמנה בכלל אין להם חלק לעולם הבא נמצא זכה אחז להיות נתקן על ידי גלגול ביאשיהו מפני שהיה לו בושת פנים שהניח כלי מנוקב של כובסין שעשוי ככברה כדי שלא יראהו ישעיהו הנביא ע"ה ולכן עתה כשנתקן בהריגת יאשיהו נעשה גופו ככברה בהריגתו לרמוז זכות הבושה שהיה לו כשהניח כלי של כברה על ראשו גרם לו תיקון זה שהיה לו עתה בהריגתו.
ודע כי ודאי יאשיהו היה לו עוד נשמות גדולות ורבות מלבד נפש אחז ולא היה כולו אחז דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל בשער הגלגולים, דאפשר שיתגלגל באדם אחד חמשה וששה נשמות בגוף אחד. ולפי דברי המדרש שהורו בו שלש מאות חיצים נראה לי כמנין 'יצר' [300] אשר הלך אחריו בגלגול אחז ועל זה הצדיק עליו הדין כי מספר 'הֳ' צַדִּיק יִבְחָן' (תהלים יא, ה) עולה שלש מאות, דכל זה קבל יאשיהו המלך ע"ה מאהבה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמוֹת עָלָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? דִּכְתִיב: (בראשית ב, ז) "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ, הַחֲיֵה!. מקשים הא רבי יוסי פירש טעמו להדיא שאמר שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת? ונראה לי הכי קאמר מאי טעמא דרבי יוסי דחייש שמא יחלה ויצטרך לבריות ואין מרחמים עליו, ולמה לא יסמוך שהבריות יהיו מרחמים עליו? לזה אמר טעמא דקאמר 'נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ הַחֲיֵה' שמע מינה קאמר לו החייה אתה בעצמך ולא תסמוך על הבריות שיחיו אותה.

(ויקרא כו, ד) "וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם", לֹא שִׁכּוֹרָה, וְלֹא צְמֵאָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית. נראה לי בס"ד דריש בעתם אותיות 'עב תם' רוצה לומר עב שלם אין בו גשם מרובה ולא גשם מועט אלא בינוני וכל בינוני הוא תם ושלם וסימניך אמצעי שלם.

מעשה ובלעו זאבים וכו' פרש"י כשהן שלימים בפרק ו' דמנחות (דף ס"ט) בעי רמי בר חמא פיל שבלע כפיפה מצרית וכו' מי הוי עיכול או לא הוי עיכול ורצה לפשוט מהאי עובדא שטימאו את העצמות ודחי שאני עצמות דאקושי טפי והא דטיהרו את הבשר דחי שאני בשר דרכיך ופירשו שם התוס' אע"ג דנקט שבלע מסתברא שלא היו שלמים משום דקשיא ליה אמאי טהרו הבשר הא תנן בפרק קמא דבכורות (דף ג') דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה אלמא לא הוי עיכול לפיכך פירשו כל דבר שהוא שלם שניכר בשלימתו שלא נתעכל ולא לעס בפיו בין לענין טומאה בין לענין איסור לא הוי עיכול לפיכך דג טהור שבלע דג טמא אסור דלהכי נקט שבלע דלא הוי עיכול וזאבים שבלעו תינוקות אע"ג דנקט שבלע מסתברא שלא היו שלימים משום הכי הוי עיכול לבשר ולפי זה תקשה לפירוש רש"י שבלעו כשהן שלימים מההיא דפרק קמא דבכורות דדג טהור שבלע אלא שהתוס' פירשו שם בשם רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן:

עוד תירצו התוס' שם דהיכא דיצא דרך בית הרעי הוי עיכול טפי מהתם שנמצא במעיו וקשה לי דבפרק ד' דחולין (דף עא) מוכיח רבה דטומאה בלועה אינה מטמאה מדכתיב והאוכל יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה פירוש ואכתי לא נתעכל עד הלילה ואמר רחמנא טהור ופריך דילמא שאני התם דלא חזיא לגר הניחא לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב שפיר אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב מאי איכא למימר ומשני נהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מחזי חזיא ופרש"י שלא בפניו חזיא אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזיא למי שאינו יודע שבלע ובודאי הכי הוא דמיירי שלא לעסה דאילו בדבר הנלעס אפילו מי שלא ידע שבלע על ידי לעיסה נמאס ולא חזיא לגר והא כיון דלבר פדא טומאה חמורה עד לגר אין להוכיח מוהאוכל יכבס בגדיו דטומאה בלועה אינו מטמאדאם לא כן היה טמא דאע"ג דלא חזי לגר בפניו שלא בפניו חזי והיינו בבלע ולא לעס דכיון דקרא סתמא כתיב מי לא עסקינן דמיירי נמי בבלע בלא לעיסה וכדדייק מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ועדיין לא נתעכל והשתא למה לי למימר מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה אפילו אי אכל בתחילת היום דשהה כשיעור עיכול כיון דקרא מיירי נמי בלא לעסה אין כאן עיכול וע"כ מדאמר רחמנא טהור הוא בעל כרחו שמע מינה דטומאה בלועה אינה מטמאה ומהאי טעמא כ"ש דמוכח נמי אדרבי יוחנן דאמר אחד זה ואחד זה עד לכלב והוה ליה לרבה למימר הכי דהוי מוכח אליבא דכולי עלמא ולמה ליה להוכיח מאכילת סמוך לשקיעת החמה כיון דמכל מקום אי אפשר להוכיח מהא לחוד אלא מטעמא דמי לא עסקינן דבלע ולא לעסה והא בהא טעמא לחוד סגי להוכיח אליבא דכולי עלמא דטומאה בלועה אינה מטמאה. אלא ודאי שמע מינה דאפילו בלע ולא לעסה הוי עיכול משום הכי אי אפשר לרבה להוכיח דטומאה בלועה אינה מטמאה אלא מאכילה סמוך לשקיעת החמה דאי אכלה קודם בכל ענין הוי עיכול אפילו בלע ולא לעסה:

והכי נמי קשה לי על מה שתירצו דהיכא דנמצא במעיו לא הוי עיכול דא"כ למה ליה לרבה להוכיח מהאי טעמא דמי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה הא אפילו אכל קודם נמי שפיר שמע מינה דטומאה בלועה אינה מטמאה דהא כיון דעדיין במעיו לא הוי עיכול ומכל מקום לא תקשה לך למאי דפירשו התוס' דההיא מעשה דזאבים שבלעו היה על ידי לעיסה איך רצה לפשוט שם בפרק ו' דמנחות מדטיהרו את הבשר דשמע מינה דהוי עיכול דשאני התם דלא חזיא לגר אפילו שלא בפניו דנמאס על ידי לעיסה ודילמא ס"ל כבר פדא דטומאה חמורה עד לגר ואע"ג דמת טמא במגע ומשא הא בין מגע בין משא הוי בכלל טומאה חמורה דעד לגר לבר פדא כדפירש רש"י שם בחולין משום הכי טיהרו הבשר סתמא דמשמע בין ממגע בין ממשא ודלא כפירוש רש"י בפרק שלישי דבכורות (דף כ"ג) דטומאה חמורה היינו משא וטומאה קלה היינו מגע ואפילו לבר פדא עד לכלב דליתא כמו שכתוב בשה"מ דלא קשה מידי דטומאת מת שאני דאפילו לא חזיא לגר מטמא כדמוכח בפרק ז' דנזיר (דף נ) דתנן התם דנזיר מגלח על כזית נצל מן המת ומבעיא לן יש נצל לבהמה פירוש לטמא משום נבילה או אין נצל לבהמה וקאמר הניחא למאן דאמר טומאה חמורה עד לגר כו' שפיר פירוש וכיון דנצל לא חזיא לגר הא ודאי אין נצל לבהמה ואפילו הכי למת יש נצל לכ"ע אע"ג דלא חזיא לגר ועוד הא מלא תרווד רקב של מת טמא אע"ג דעפרא בעלמא הוא ואפילו לכלב לא חזיא ומהשתא הא דטהרו את הבשר בהא עובדא דבלעו זאבים משום עיכול הוא:

מיהו קשה לי מדטהרו את הבשר דרכיך שמע מינה דבבשר יש עיכול ובסוף פרק ז' דחולין (דף ק"ג) אמר בלע חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב ואמר שמע מינה תרתי שמע מינה דהרי נהנה גרונו בכזית וש"מ דלא הוי עיכול אלמא אפילו בשר דרכיך נמי לא הוי עיכול ודוחק לחלק בין בשר שאר בעלי חיים לבשר אדם דבשר אדם רכיך יותר משאר בעלי חיים משום הכי הוי עיכול אבל בעלי חיים אקושי טפי ולא הוי עיכול ועוד דא"כ תקשה מאי קמבעיא ליה פיל שבלע כפיפה מצרית אי הוי עיכול או לא השתא בשר בעלי חיים דודאי רכיך יותר ויותר מכפיפה מצרית לא הוי עיכול כפיפה מצרית דאקושי טפי לא כל שכן דלא הוי עיכול:

מיהו למאי דפירשו התוס' דהיכא דיצא דרך בית הרעי הוי עיכול טפי מנמצא במעיו אפשר לומר דהיכא דלא יצא דרך בית הרעי אלא הקיאו דרך פיו דמי לנמצא במעיו ולא הוי עיכול משום הכי בלע חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב ולא הוי עיכול. אבל למאי דתירצו בשם רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן הא לפי דבריו בעל כרחך הא דמחלק בין איסור לטומאה אינו אלא מדרבנן ומן התורה אפילו לענין איסור הוי עיכול וכה"ג אמרי' בפרק קמא דביצה גבי האוכל מנבילת עוף הטהור מן השלל של ביצים אפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן דודאי אין לחלק בשל תורה בין איסור לטומאה ומדחייב מלקות בבלע חצי זית והקיאו וחזר ואכלו שמע מינה מן התורה לא הוי עיכול וא"כ תקשה ההיא עובדא דזאבים אמאי טיהרו את הבשר:

והכי נמי למאי דפירש רש"י דעובדא דזאבים דבלעו כשהן שלימים ואפילו הכי הוי עיכול משום הכי טהרו את הבשר תקשה מהאי דבלע חצי זית דסוף פ"ז דחולין דשמע מינה דלא הוה עיכול ולפירוש התוס' דמחלקין בין בלע ללעסה וההיא דזאבים בלעסה הוי נמי ניחא דההיא דסוף פרק ז' דחולין מיירי בבלע ולא לעסה אבל לפירש"י דההיא דזאבים בבלע ולא לעסה איירי תקשה מההיא דסוף פרק ז' דחולין:ובלעו זאבים שני תינוקו' כו' וטיהרו כו' הבאתי ההיא דפרק ד' דחולין דיליף בזה דטומאה בלועה אינה מטמא' מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ואמר רחמנא טהור ופריך ודילמא שאני התם דלא חזי לגר הניחא לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב שפיר אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב משום דלא חזיא לגר הוא ומשני נהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מחזי חזיא ליה פירש"י טומאה חמורה לטמא אדם הוא קרוי נבלה וכ"ז שראוי לגר למאכל אדם אבל מכאן ואילך אין שם נבילה עליו להיות אב הטומאה אלא אוכלין ומשקין הוא דמטמא עד לכלב דלא גרע ממגע נבילה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין ומשקין ומדפירש טומאה חמורה לטמא אדם משמע בין מגע נבילה ובין משאה שניהן שוין לבר פדא ועד לגר ואני תמה דבפרק ג' דבכורות (דף כ"ג) אמר והא דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה ותני ר' חייא אינו מטמא לא במגע ולא במשא ואמאי נהי דבמגע לא מטמא תטמא במשא ודחי שאני הכא דהוה ליה טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב הא לא חזיא לגר אלא לר"י דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב הא חזיא לכלב ופירש"י טומאה חמורה היינו משא עד לגר אבל אם סרחה ואינה ראויה לגר שוב אינו מטמא במשא אבל טומאה קלה של מגע מטמא עד שתפסול מאכילת כלב והרי שפירש לטומאה קלה דבר פדא היינו טומאת מגע וזה סותר למאי דפירש בפרק ד' דחולין:

מיהו בההיא דפרק ב' דבכורות יש לפרש נמי דאינו קרוי טומאה קלה אלא טומאת אוכלין ומשקין אבל מגע בכלל טומאה חמורה הוא והכי נמי בההיא דפרק ד' דחולין יש לפרש דמגע טומאה קלה הוא מכל מקום פריך לבר פדא משום דלא חזיא לגר אף על גב דטומאה קלה דמגע אפילו לבר פדא עד לכלב אפילו הכי אם אכלה סמוך לשקיעת החמה טהור משום דמגע בית הסתרים אינו מטמא והוכחת רבה אינו אלא מטומאת משא דאפילו בבית הסתרים מטמא וכדפירש רש"י התם:. מ"מ פירש"י דבפרק ד' דחולין נראה לי עיקר דגם טומאת מגע לבר פדא בכלל טומאה חמורה דעד לגר ואינו קרוי טומאה קלה אלא טומאת אוכלין ומשקין דהא בפרק ז' דנזיר (דף נ') בעי אביי מרבה יש נצל לבהמה פירוש לענין טומאת נבילה או אין נצל לבהמה וקאמר הניחא למאן דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב שפיר פירוש דלהאי מאן דאמר ליכא למיבעיא אי יש נצל דודאי אין נצל דהא לא חזיא לגר אבל למאן דאמר כו' ואי טומאה חמורה היינו משא וטומאה קלה דעד לכלב היינו מגע אם כן להאי מ"ד איכא נמי למיבעי' אי יש נצל לענין טומאת מגע אלא ודאי טומאת מגע נמי בכלל טומאה חמורה דאינו אלא עד לגר דהשתא לבר פדא ליכא למיבעיא כלל אי יש נצל לבהמה כיון דבין מגע נבילה בין משא אינו אלא עד לגר והא ודאי נצל אינו ראוי לגר כלל:

מאי דרש וכו' הקשה הראב"ד למה נענש והלא דרש המקרא והסכים להלכה ותירץ שהיה ירמיהו מתנבא וכו' ה"ל כאלו אינו מאמין בדברי נביא וכו' ולפיכך נענש. לקוטי רבינו בצלאל כ"י. וק"ק דהש"ס קאמר אמר ר' יוחנן מפני מה נענש מפני שהיה לו לימלך בירמיהו וכו'. ויש לישב:

אין מתריעין על הדבר כל עיקר. ואם כן לא הודו אף בחול וכתבו רבינו ישעיה והריטב"א דלא הודו לו על שאר עיירות אבל היא עצמה מתרעת כדתנן עיר שיש בה דבר מתענה ומתרעת ע"ש באורך:

(כב סע"ב) שיעמוד אדם בקרן אפל.—בירושלמי דפרקין [סז רע"א] הנוסח "קרן עופל" בעי"ן. ושם מבואר שהוא סמוך לנחל קדרון. וחוקרי ארץ ישראל ביארו, שהוא זרוע דרומית של הר המוריה, ועליו היה בנוי מבצר ומגדל, כדכתיב "והנתינים היו יושבים בעפל וגו' והמגדל היוצא" (נחמ' ג כו)^*ועי' גם דה"ב כז ג ול"ג יד, ועי' בס' תבואות הארץ פ"ז (דפוס ירושלים, תר"ס) עמ' ש"ל בהערה..