תענית כג ע"ב

דף כג - ב

יהבו ליה שלמא [נתנו לו החכמים שלום],  ולא אסבר להו אפיה [ולא האיר להם פנים] ^[1352], אלא המשיך לעסוק במלאכתו.

בפניא [לפנות ערב], כשסיים מלאכתו והלך לביתו, כי הוה מנקט ציבי [כאשר נשא עמו בדרכו הביתה ענפי עצים], דרא ציבי ומרא בחד כתפא [הניח את העצים ואת המעדר שעדר בו על כתף אחת], וגלימא בחד כתפא [ואת בגדו - על הכתף האחרת].

כולה אורחא לא סיים מסאני [לכל אורך הדרך לא נעל מנעלים], אלא הלך יחף ^[1353]. כי מטי למיא - סיים מסאניה [רק כאשר הגיע למקום שצריך לעבור במים - נעל מנעליו].

כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה [כאשר הגיע למקום שצריך לעבור בין קוצים, הגביה את בגדיו] כדי שלא יקרעו.

כי מטא למתא [כאשר הגיע אבא חלקיה לפאתי העיר], נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא [יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים].

כי מטא לביתיה [כאשר הגיע לביתו], עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן [נכנסה קודם אשתו אל הבית, ואחריה נכנס הוא ^[1354], ורק לבסוף הכניס את החכמים].

יתיב וכריך ריפתא [ישב אבא חלקיה ואכל פת], ולא אמר להו לרבנן איתו כרוכו [ולא אמר לחכמים שיבואו אף הם לאכול].

פלג ריפתא לינוקי [חילק אבא חלקיה פת לילדיו]. לקשישא חדא [לילד הגדול יותר נתן פת אחת], ולזוטרא תרי [ולקטן - נתן שתים].

אמר לה לדביתהו [אמר אבא חלקיה לאשתו]: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו [יודע אני שהחכמים באו בגלל המטר, לבקש שאתפלל עליו].

ניסק לאיגרא וניבעי רחמי [הבה נעלה לעליית הגג ונבקש רחמים על כך] לפני שהחכמים יאמרו לשם מה באו, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא [אולי יתרצה הקדוש ברוך הוא לתפילתנו ויביא מטר].

ולא נחזיק טיבותא לנפשין [ולא נחזיק טובה לעצמנו בפרהסיא, שיאמרו כולם שמחמת תפילתנו ירד המטר], אלא רק אנחנו נדע את הדבר.

סקו לאיגרא [עלו הוא ואשתו לעליית הגג]. קם איהו בחדא זויתא, ואיהי בחדא זויתא [עמד הוא, אבא חלקיה, בזוית אחת של החדר. ואשתו עמדה בזוית אחרת ^[1355]], והתפללו.

נענה הקדוש ברוך הוא לתפילתם של אבא חלקיה ואשתו, ומיד התחילו להופיע ענני גשם.

קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו [הקדימו ועלו ענני הגשם מאותה זוית שעמדה בה אשתו של אבא חלקיה]. שהיא נענתה תחילה.

כי נחית [כאשר ירד אבא חלקיה מעליית הגג], הִתַּמֵם ואמר להו לחכמים: אמאי אתו רבנן [לשם מה באו החכמים אלי]? אמרו ליה: שדרי לן רבנן לגבי דמר, למיבעי רחמי אמיטרא [שלחו אותנו החכמים אל כבודו, כדי שיבקש רחמים על המטר].

אמר להו: ברוך המקום, שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה, אלא הוריד את המטר בלי תפילתי. וכפי שהבאנו לעיל, שרצה אבא חלקיה להסתיר מהם את הדבר, שירד הגשם על ידי תפילתו.

אמרו ליה: ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא [יודעים אנו, שהמטר ירד מחמת תפילתו של כבודו], ואין טעם לנסות להסתיר את הדבר.

אלא, למרות שמטרתנו כבר הושגה, מכל מקום לימא לן מר הני מילי דתמיה לן [יאמר ויבאר לנו כבודו דברים אלו, שאנו תמהים עליהם]:

מאי טעמא כי יהבינא למר שלמא, לא אסבר לן מר אפיה [למה כאשר באנו לשדה ונתננו לך שלום, לא הסברת לנו פניך]?

אמר להו: שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר [שכיר יום הייתי. שבעל השדה שכר אותי לעשות מלאכתו כל היום. ואמרתי בלבי, שלא אתבטל ממלאכתי אפילו זמן מועט זה, של הסברת פנים] ^[1356].

עוד שאלוהו: ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה, וגלימא אחד כתפיה [ולמה נשאת את העצים על כתף אחת, ואת הבגד על הכתף השניה]? הרי יכול היית לשים את העצים על הבגד, כדי שלא יכאיבו לך חודי העצים!

אמר להו: אותו בגד לא שלי היה, אלא - טלית שאולה היתה. שאלתי אותה מאדם אחר, כדי ללבשה.

להכי, לדבר זה, ללבישה, שאלי. היה הבגד שאול לי. ואילו להכי, לצורך אחר, לשאת על הבגד עצים - לא שאלי [לא היה הבגד שאול לי].

ולכן היה אסור לי לשאת את העצים על הבגד, כי הבגד עלול היה להתבלות ולהקרע על ידי העצים ^[1357].

עוד שאלוהו: מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה [למה כל הדרך לא נעלת נעליים, ורק כשהגעת למים נעלת מנעליך]? אמר להו: כולה אורחא - חזינא [כל הדרך, ראיתי את אשר לפני, ויכולתי להזהר שלא לדרוך על דברים חדים ומכאיבים]. אבל במיא - לא קא חזינא [כאשר עברתי במים, לא יכולתי לראות. ושמא ישכני דג או נחש], לכן נעלתי מנעלים.

עוד שאלוהו: מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי, דלינהו למניה [למה כאשר הגעת למקום קוצים, הגבהת את בגדיך] כדי שלא יקרעו? מה הועלת בכך, הרי במקום שיקרעו הבגדים - נשרט גופך!

אמר להו: זה, הגוף, אף אם הוא נשרט ונפצע, לבסוף הרי הוא מעלה ארוכה ומתרפא.

ואילו זה, הבגד שנקרע, אינה מעלה ארוכה ^[1358].

ולכן עדיף לי שישרט ויפצע גופי, ולא שיקרע הבגד ^[1359].

עוד שאלוהו: מאי טעמא כי מטא מר למתא, נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא [למה כשהגעת לעיר, יצאה אשתך לקראתך כשהיא מקושטת]?

אמר להו: כדי שהיא תמצא חן בעיני, ולא אתן עיני באשה אחרת.

עוד שאלוהו: מאי טעמא עיילא היא ברישא, והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן [למה נכנסה קודם האשה, ואחר כך אתה ^[1360], ורק אחר כך אנחנו], וכי כך היא דרך ארץ, שהאורחים נכנסים אחרונים?

אמר להו: משום דלא בדקיתו לי [משום שאינכם בדוקים לי]. שאיני יודע אם כשרים אתם או פרוצים בעריות ^[1361]. והיות וכך, לא רציתי שתכנסו אתם אחרי אשתי, וגם לא רציתי שתשארו אתם עם אשתי בחוץ. לכן נכנסנו בסדר הזה: קודם אשתי, אחר כך אני, ואחר כך אתם. שבאופן הזה לא היה כל חשש פריצות ^[1362].

עוד שאלוהו: מאי טעמא כי כריך מר ריפתא, לא אמר לן איתו כרוכו [למה כאשר אכלת פת, לא הזמנת אותנו לאכול איתך]?

אמר להם: משום דלא נפישא ריפתא [משום שלא היתה הפת מרובה כדי שתספיק אף לכם], ואמינא [ואמרתי בלבי], הרי ודאי שלא יצטרפו החכמים לסעודה, כי יראו שאינה מספקת לכולם. לכן לא אזמינם לסעודה, כדי שלא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם [שלא יכירו לי טובה בחנם, על דבר שלא התכוונתי באמת לעשות עבורם].

עוד שאלוהו: מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא, ולזוטרא תרי [למה נתת לילד הגדול פת אחת, ולקטן שתים]? והרי הסברא נותנת שהגדול צריך יותר מזון!

אמר להו: האי, זה, הגדול, קאי בביתא [נמצא בבית], ויכול הוא לאכול עוד אחרי הסעודה, מתי שירצה. ואילו האי, הקטן, יתיב בבי כנישתא [יושב בבית המדרש לפני רבו], ואינו חוזר כל היום לביתו.

עוד שאלוהו: ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה [מה הטעם שהקדימו העננים לעלות מאותה זוית שבה עמדה אשתך, ורק אחר כך עלו מהזוית שבה אתה עמדת]?

אמר להם: כי זכויותיה של אשתי מרובים מזכויותי. משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי, ומקרבא הנייתה [כי האשה נמצאת בבית. וכאשר בא עני רעב, נותנת היא לו פת, ויכול הוא לאכול מיד ולשבוע].

ואילו אנא [אני], איני נמצא בבית, ואיני יכול לתת פת מוכנה לאכילה, אלא יהיבנא זוזא [אני נותן לעני מעות שיקנה בהן פת], ולא מקרבא הנייתיה [ואין הנאתו קרובה ומזומנת מיד], כי צריך הוא להתעכב בקניית הפת.

אי נמי [ועוד סיבה יש שזכויותיה מרובין מזכויותי], משום הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן [אותם בורים ועמי הארץ שדרו בשכנותנו], והיו מצערים אותנו ^[1363].

אנא בעי רחמי ^[1364] דלימותו [אני ביקשתי רחמים שימותו ולא יצערונו יותר] ^[1365],

והיא, אשתי, בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא [והיא בקשה רחמים שיחזרו אותם בריונים בתשובה ^[1366]].

ואהדרו [ובאמת לבסוף חזרו בתשובה].

חנן הנחבא [להלן מבארת הגמרא למה כינוהו בכינוי זה: "הנחבא"] בר ברתיה דחוני המעגל הוה [בן בתו של חוני המעגל היה].

כי הוה מצטריך עלמא למיטרא [כאשר נצרך העולם למטר], הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה [היו החכמים שולחים תינוקות של בית רבן ^[1367] אליו, אל חנן הנחבא], כדי לרכך את ליבו, שיתכוין יותר בתפילתו.

ונקטי ליה בשיפולי גלימיה [והיו התינוקות אוחזין בשולי בגדו], ואמרו ליה: אבא, אבא [כך היו רגילים לקרותו], הב לן מיטרא [תן לנו מטר]!

אמר חנן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! עשה בשביל תינוקות אלו, שמבקשים ממני מטר, ואין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא [שיכול לתת מטר], הקדוש ברוך הוא ^[1368], לאבא דלא יהיב מיטרא [שאין בידו לתת מטר. ועל עצמו אמר כך].

ואמאי קרי ליה [ולמה קראו לו בכינוי זה]: "חנן הנחבא"?

מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא ^[1369]. שכאשר נכנס לעשות צרכיו, היה מתחבא בבגדיו מרוב צניעות שהיתה בו.

אמר ליה רבי זריקא לרב ספרא: תא חזי [בוא וראה] מה ההבדל והחילוק בין אלו שנחשבים לתקיפי דארעא דישראל [בני ארץ ישראל, שנחשבים שם כתקיפים, המתנהגים בתקיפות ובעוז] - לאלו שנחשבים לחסידי דבבל [בני בבל, שנחשבים שם כמתנהגים בענוה].

כלומר, שאותם הנחשבים בארץ ישראל כתקיפים, הרי הם ענוים יותר מאותם הנחשבים ענוים בבבל.

מי הם הנחשבים כחסידי דבבל - רב הונא ורב חסדא.

וכך היה מנהגם: כי הוה מצטריך עלמא למיטרא [כאשר הוצרך העולם למטר], אמרי [אמרו]: ניכניף לגבי הדדי וניבעי רחמי [נתכנס יחד ונבקש רחמים], אפשר דמירצי הקדוש ברוך הוא דייתי מיטרא [שמא יתרצה הקדוש ברוך הוא, ויביא לנו מטר].

הרי לנו, שאף שלא היה כחם רב כל כך, שהרי לא בא המטר בשביל אחד מהם, אלא רק כאשר נתכנסו יחד, בכל זאת היו מפרסמים את הדבר ^[1370], שבא הגשם מחמת תפילתם.

לעומת זאת, בוא וראה את ענוותנותם של אלו שנחשבים כתקיפי דארעא דישראל, כגון רבי יונה אבוה דרבי מני.

שכך היה מנהגם: כי הוה מצטריך עלמא למיטרא [כאשר הוצרך העולם למטר], הוה עייל לביתיה [היה נכנס רבי יונה לביתו], ואמר להו: הבו לי גואלקי, ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא [ואמר לבני הבית: תנו לי שק, ואלך ואביא דגן בשווי זוז].

כך אמר לבני ביתו. כי רצה להסתיר אפילו מהם שהגשם בא על ידי תפילתו.

כי הוה נפיק לברא [לאחר שיצא מחוץ לביתו], לא היה הולך לשוק כפי שאמר לבני הבית, אלא אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא [הלך ועמד במקום נמוך ועמוק], שהוא מקום ראוי יותר לתפילה, דכתיב: "ממעמקים קראתיך ה'" ^[1371].

וקאי בדוכתא צניעא, והוי מכסי בשקא, ובעי רחמי, ואתי מיטרא [והיה עומד במקום צנוע, כדי שלא יראוהו, ומתכסה באותו שק שנטל עמו ^[1372], ומבקש רחמים, והיה יורד מטר].

כי הוה אתי לביתיה [כאשר היה חוזר לביתו], אמרי ליה [שאלוהו בני הבית]: אייתי לן מר עיבורא [האם הבאת לנו את הדגן שהלכת לקנות]?

ושוב לא גילה להם רבי יונה שבא הגשם מחמת תפילתו, אלא רק אמר להו: אמינא [אמרתי בליבי], הואיל ואתא מיטרא, השתא רווח עלמא [הואיל ובא גשם, יהיה עתה שפע בעולם], ויוזלו הפירות. ולכן לא כדאי לקנות עתה תבואה.

ותו [ועוד] מעשה שמוכיח את חסידותו של רבי יונה:

רבי מני בריה [בנו של רבי יונה], הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה [היו מצערין אותו אנשי בית הנשיא].

הלך רבי מני, ואישתטח על קברא דאבוה [השתטח על קבר אביו, רבי יונה]. אמר ליה: אבא אבא! הני [אלו], אנשי בית הנשיא, מצערו לי [מצערים אותי]!

יומא חד הוו קא חלפי התם [יום אחד עברו אנשי בית הנשיא שם, ליד מערת קבורתו של רבי יונה].

אינקוט כרעא דסוסוותייהו [נדבקו רגלי סוסיהם בקרקע המערה], ולא היו יכולים לזוז משם, עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה [עד שקבלו על עצמם שלא לצער את רבי מני].

ותו [ועוד מעשה מרבי מני בנו של רבי יונה].

רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב [היה שכיח ומצוי לפני רבי יצחק בן אלישיב. שהיה לומד תורה ממנו].

אמר ליה רבי מני לרבי יצחק: עתירי דבי חמי קא מצערו לי [העשירים של בית חמי מצערים אותי]. שמחמת עשירותם - מתגאים הם עלי.

אמר רבי יצחק: אם כן - ליענו [ייעשו אותם עשירים - עניים]!

ואיענו [ואכן כך היה, שנעשו עניים].

לאחר שנעשו עשירי בית חמיו של רבי מני עניים, באו אליו, ודחקו בו לפרנסם.

חזר רבי מני ואמר לרבי יצחק בן אלישיב: קא דחקו לי [עתה הם דוחקין בי לפרנסם]!

אמר רבי יצחק: אם כן, ליעתרו [שיחזרו וייעשו עשירים]!

ואיעתרו [ואכן חזרו לעשירותם].

עוד אמר רבי מני לרבי יצחק: לא מיקבלי עלי אינשי ביתי [אין אשתי מקובלת עלי, לפי שאינה יפה].

אמר ליה רבי יצחק: מה שמה של אשתך? ^[1373]

אמר לו רבי מני: שמה חנה.

אמר רבי יצחק: תתייפי חנה [תיעשה חנה יפה]! ^[1374]

ונתייפת [ואכן נעשתה יפה].

אבל, מאחר שנעשית אשתו יפה, התחילה להתגאות עליו.

חזר ואמר ליה רבי מני לרבי יצחק: עתה, שהיא יפה, קא מגנדרא עלי [היא מתגדלת ומתגאה עלי]!

אמר ליה רבי יצחק: אי הכי [אם כך] - תחזור חנה לשחרוריתה [לכיעורה] ^[1375].

ואכן כך היה, שחזרה חנה לשחרוריתה ^[1376].

הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב [אותם שני תלמידים שהיו למדים לפני רבי יצחק בן אלישיב] , אמרו ליה: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא [יבקש הרב עלינו שנחכים הרבה]!

אמר להו: עמי היתה [דבר זה היה בידי, שכל מה שאני מבקש, נותנין לי מן השמים] - ושלחתיה [ושילחתיו מעמי, ועתה אין תפילתי מקובלת כל כך] ^[1377].

רבי יוסי בר אבין הוה שכיח קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת [היה שכיח ומצוי לפני רבי יוסי מהמקום שנקרא "יוקרת"]. שישב לפניו ללמוד תורה.

שבקיה [הניחו] - רבי יוסי בר אבין, דהיינו, הפסיק ללמוד אצל רבי יוסי דמן יוקרת והלך לו, ואתא לקמיה דרב אשי [ובא ללמוד לפני רב אשי].

מעשה בחוני המעגל דנים ע' שנה כו' ומעשה דאבא חלקיהו בר בריה דחוני המעגל דאצטריך עלמא למיטרא ושדרו רבנן לוותיה ואשכחוה רבנן דקא רפיק בדברא יהבו ליה שלמא כו' מעשה בחנין הנחבא בר ברתיה דחוני המעגל (פי' קבלה בידינו הוא שהיו חכמים מתעסקין למנותו פרנס על הצבור ולא קביל והלך ונחבא לפיכך היו קורין אותו חנין הנחבא) דכי הוה אצטריך עלמא מיטרא שדרו רבנן ינוקי דבי רב ומנקטי ליה לגלימיה ואמרי ליה אבא אבא הב לן מיטרא אמר רבון העולמים עשה בשביל אלו שאין יודעין איזה אב נותן מטר.

תא חזי חסידי דבבל מיכנפי ובעו רחמי אולי מירצי קב"ה אבל חסידי ארץ ישראל כגון חנין זה וכגון ר' יונה [אבוה דר' מני] כד הוה אצטריך עלמא למיטרא שקיל (אבוה דר' מני) ואלקי. פי' שקים אמר איזיל איזבין חטי אזל קאי בדוכתיה עמיקתא מיכסי שקא בצנעא בעי רחמי ואתי מיטרא כו'.

ר' מני בריה הוו מצערי ליה דבי נשיאה אזל אישתטח אמערתא דאבוה הוו מחלפי התם אנקוט כרעיה דסוסוותיהו כו'.

הוה שכיח קמיה דר' יצחק בן אלישיב. א"ל עתירי דבי חמוה קא מצערו לי א"ל ליענו ואיענו כו' עד חזרה חנה לשחרוריתה.

תרי תלמידי הוו שכיחי קמיה אמרו ליה ליבעי עלן מר רחמי דניחכם. אמר להו עמי היתה אותה תפלה ושלחתיה.

איפגר. איבטל:

להכי שאלה להתעטף ולהכי לא שיילה למידר משאוי עלה. מחביא עצמו מתפלל בחשאי:

מחביא בבית הכסא צנוע:

לחסידי דבבל. שהיו מתפללין בפרהסיא ותקיפי דארעא דישראל מתפללין בצינעא^*)מתיבות וקול התור עד דהיינו עגל לא שייך כאן ומקומו להלן כה ע"ב: וקול התור מכאן שהמלאך דומה לתור דהיינו עגל. קואלקא. בוצלא:

דבי חמי. חמיו. לא מקבלי אינשי בית עלי דהויא מכוערת טפי:

עמי היתה ושלחתיה. כלומר בתחילה היה לבי לכך אבל כבר קבלתי עלי שלא להטריח את קוני:

השואל את הכלי לדבר אחד הרי זה לא ישתמש בו לדבר אחר שיתקלקל בו יותר מן הדבר ששאלו עליו:

שם מנקיט ציבי כי אתא דרא ציבי כו' וא"ל לאנשי ביתא הבו לי גואלקי כו' דהוו שכיחי קמיה כו' כצ"ל:

ע"ב קם איהו בחדא זיותא ואיהו כו'. וכפרש"י בחומש גבי לנכח אשתו והוא מפורש פרק הבע"י:

שכיר יום הוה אמינא לא איפגר כו'. יש לדקדק כיון דשאלת שלום מצוה היא הו"ל למפגר ולבטל ממלאכתו דהא פועל חוזר אפילו בחצי יום ויש ליישב שהיה עני והיה צריך לשכר מלאכתו לפרנסת בניו הקטנים שהוא מצוה כמ"ש עושה צדקה בכל עת זה המפרנס בניו כשהם קטנים:

מ"ט כי מטי מר להיגי דלנהו כו'. לא היה לך להגביהם שלא יזיקו לגופך ואמרינן פרק תולין דבל תשחית דגופיה עדיף וא"ל זה מעלה ארוכה כו' ולא אמרינן בכה"ג בל תשחית דגופיה עדיף:

מ"מ עיילה היא ברישא והדר עייל מר כו'. ולא היה לך לילך אחריה דאמרינן פרק הרואה לא ילך אדם אחר אשה ואפילו היא אשתו והיה לך לילך ברישא ואח"כ אנן ואח"כ אשתך וא"ל דהוצרכתי לילך אחריה משום דלא בדקיתו לי לילך היא אחריכם בקרוב לכם והא לא תקשי שילכו הם ברישא ואח"כ הוא ואח"כ היא דדרך בעל הבית ליעול ברישא לבית ולא אורח:

ינוקי דבי רב כו' מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא כו' ופרש"י ול"ג שהיה מחבא עצמו בבה"כ כלומר דמתחבא עצמו כי הוה בעי רחמי אמיא היה מחבא עצמו מרוב ענוה ומאן דגרס כו' ע"ש פי' השני דחוק ואינו שייך לכאן גם בחידושין בע"י דמפרש ליה דמחבא עצמו מפני עניים הוא דחוק ועיקר חסר מן הספר וע"כ נראה לקיים הגירסא כפי פי' ראשון שפרש"י דקאמר מה שלא שדרו זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי כמ"ש לעיל בחוני המעגל ובאבא חלקיהו עד שהוצרכו הרבנן לישדר ליה ינוקי דבי רב וקאמר דודאי גם לא שדרו זוגא דרבנן אלא משום דכשהרגיש שבאו אליו רבנן הוה מיטמר ומחבא עצמו בבית הכסא שלא ימצאו אותו רבנן וכדי שלא יחזיק טובה לעצמו כדאמרי' לעיל באבא חלקיה ולכך הוצרכו אותן רבנן לישדר ליה ינוקי דבי רב לגביה שילכו אחריו גם במקום הנחבא בבה"כ ויאמרו כך אבא אבא כו' ולהכי סמיך ליה הך עובדא דרבי יונה דעביד נמי הכי בצנעא כדי שלא יחזיק טובה לעצמו ואפילו מאנשי ביתו הוה מיטמר:

חזי מה בין תקיפי דא"י לחסידי דבבל וכו'. קראן ה"נ ע"ש זה דבני בבל מפורסמין חסידות שלהן משא"כ בני א"י דאינן מוחזקין לפני העולם כחסידים רק לתקיפי:

אשתטח על קיברא דאבוה כו' הני מצערו לי כו'. הך עובדא ה"מ לאתויי בסוגיא פרק מי שמתו שהמתים יודעים גם בצערא דאחריני ע"ש:

כולה אורחא לא סייס מסאני. נ"ב אע״ג דהמונע מנעלים מרגליו הוא מנודה לשמים (פסחים קיג:) שמא ל"א אלא בעיר:

שם והדר עייל איהו. נ״ב אע"פ שאמרו (ברכות סא. עירוכין יח:) לא ילך אדם אחורי אשה אפי' היא אשהו. כה״ג שאני:

שם תתייפי חנה ונתייפית כו'. נ"ב קמ"ל שלפעמים אשה יפה רעה היא:

יְהָבוּ לֵיהּ שְׁלָמָא וְלָא אַסְבַּר לְהוּ אַפֵּיהּ. נראה לי בס"ד לעולם החזיר להם שלום אלא שהחזיר בעודו עוסק במלאכתו ולא נשא פניו להם להשיב ולהביט בהם בפנים צהובות להראות להם איזה תנועה של חיבה וכבוד כדרך המשיב שלום לאנשים חשובים מפני שאם היה עושה כן היה מוכרח שיתבטל ממלאכתו רגעים קטנים.
והא דאמר כָּל אוֹרְחָא לָא סַיִּם מְסָאנֵיהּ אין הכונה לומר שהיה הולך יחף חס ושלום אלא היה כורך על כפות רגליו חתיכה קלה של בגד ישן כדי להפסיק בין רגליו ובין הקרקע כמו אנפלאות וזו אינה מגינה מנשיכת נחש ועקרב.

כִּי מָטָא לְמָתָא, נַפְקָא דְּבִיתְהוּ לְאַפֵּיהּ כִּי מִקַּשְׁטָא. דרכם באותו זמן אף על פי שהנשים לובשים צעיף לא היו מכסים פניהם ולכן נראית מקושטת מצד הפנים והחכמים שידעו בה לא הסתכלו בה חס ושלום אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם וכאשר אמרו בגמרא (ירושלמי עבודה זרה א, ט) על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת ובירך על ראייתה, ויתכן נפל הצעיף מעליה מכח איזה סיבה וראו אותה.

קָם אִיהוּ בְּחַד זָוִיתָא, וּדְבִיתְהוּ בְּחַד זָוִיתָא, וּבָעוּ רַחֲמֵי. נראה לי בס"ד הטעם שהוצרכו להתפלל שניהם דידוע שהמטר הוא מעורב מזכר ונקבה דהמים העולים מן הארץ באידים הם מיין נוקבין, והמים היורדים מלמעלה בתוך הענן הם מיין דכורין ועל ידי תערובת מיין נוקבין ומיין דכורין אשר בחלקי המטר תוציא הארץ יבולה. ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע לעיל היינו חד סבירא ליה הרוב הם ממיין נוקבין וחד סבירא ליה הרוב הם ממיין דכורין ולכן כיון דהתפללו עתה על המטר שהוא כלול מיין דכורין ומיין נוקבין עמדו שניהם להתפלל שהם זכר ונקבה.
ובזה יובן בס"ד דקדוק לשונו הטהור דקאמר בגמרא אָמַר לִדְבִיתְהוּ: יָדַעְנָא דְּרַבָּנָן אַמְטוּ לְמִיטְרָא אַתּוּ נֵיקוּם נֵיסַק לְאִיגְרָא לְמִיבָּעִי רַחֲמֵי, כלומר אם היו באים לצורך דבר אחר היה די שאתפלל אני לבדי אך כיון דאמטו למטרא אתו שהוא מורכב ממיין דכורין וממיין נוקבין על כן ניקום אני ואת זכר ונקבה למבעי רחמי.
ונראה לי להכי קָדִים סָלִיק עֲנָנָא מִזָּוִיתָא דִּדְבִיתְהוּ כי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואמרו חכמים זכר גימטריא ברכה [227] ולכן היה לסימן טוב כי הגשמים יהיו גשמי ברכה בהא דקדים סליק עננא מזויתא דדביתהו דנמצא היא הזריעה תחלה.
ונראה לי בס"ד הטעם שדקדקו לעמוד כל אחד בזוית אחת ולא עמדו סמוכים זה אצל זה או זה אחר זה, כי כיונו לעשות כן לפי שרשם כי ידוע דשם השילוב של הוי־ה אדנ־י שהוא שם י־ה־א־ה־ד־ו־נ־ה־י־ה האיש הזכר שרשו ביו־ד ראשונה של שם זה והנקבה האשה שרשה ביו־ד האחרונה נמצא איש ואשתו כל אחד עומד בזוית אחת של השם וכמ"ש בפיוט רבינו האר"י ז"ל לְמִבְצַע עַל רִפְתָּא כְּזֵיתָא וּכְבֵיעָתָא תְּרֵין יוּדִין נַקְטָא סְתִימִין וּפְרִישִׁין ודו"ק.

מִשּׁוּם דְּלָא בְּדִיקִיתוּ לִי. נראה אף על גב דהיה הולך אחריהם ביחד ונכנס תכף ומיד עמהם עם כל זה חשש פן על מפתן הבית יזדמן לו אונס שאינו יכול ליכנס אחריהם תכף כגון שיבא אדם חשוב לדבר עמו או סיבה אחרת ואחר שנתן להם רשות להכנס אי אפשר לחזור לומר להם שימתינו עד שיכנס הוא עמהם דאין זה משורת דרך ארץ ואף על גב דיש לו בנים בבית עם כל זה חש פן אותה שעה אינם בבית.
ואין להקשות איך היה הולך אחרי אשתו? דאפשר היה מצדד צידודי. אי נמי היה יותר מארבע אמות ביניהם דמותר כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות.

אִי נַמִי: בִּרְיוֹנֵי שְׁכִיחֵי בִּשְׁבֵיבוּתָן וכו'.. הקשה בפתח עינים ז"ל מאי מדה כנגד מדה הוה בזה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאיתא בפסיקתא שאלו לחכמה חוטא מה ענשו? והשיבה (יחזקאל יח, ד) נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת! ושאלו לנבואה והשיבה (משלי יג, כא) חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה! ושאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה! נמצא אבא חלקיה תפס כשיטת השליח ודביתהו תפסה כמו שאמר הקב"ה ולכן מדה כנגד מדה המטר שהוא ביד הקב"ה ולא נמסר מפתחו לשליח קדים ואתי בזכותה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש היינו מדה כנגד מדה כי היא התפללה שיחזרו בתשובה ובזה חייתה נפשם וחיו ניצוצי קדושה שהיו מתים בקליפה לכך המטר שהוא חיים לעולם וגם בו יהיה בירור ניצוצי קדושה מן הדומם קדים ואתי בזכותה, עד כאן דבריו נר"ו.
והא דאיהו סבר מעיקרא להתפלל שימותו ולא סבר כאשתו להתפלל שיחזרו בתשובה משום דסבירא ליה כיון דאמרו רבותינו ז"ל (נדה דף טז:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וצדיק ורשע לא קאמר, אין נכון להתפלל לפני הקב"ה שישנה המדה שעשה ויעשה אותם צדיקים. ואשתו סברה גדולה אהבה שמקלקלת את השורה (בראשית רבה נה, ח), דכתיב בישראל (הושע יא, א) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי, וכתיב (מלאכי א, ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר הֳ', לכך נוכל להתפלל לקלקל השורה ויעשה אותם צדיקים הפך המדה הקבועה שקבע הקב"ה בעולם.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דאמרו רבותינו ז"ל במשנה (משנה אבות ה, יח) על הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, ואפשר דאלו ידע בהם שהחטיאו רבים ולכך אמר לא תועיל התפלה להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה ודביתהו סברא אין מספקין בידו לעשות מחמת עצמו אבל אם צדיק אחר נטפל לו להתפלל בעדו על כך אפשר שתועיל תפלתו של הצדיק בעבורו, עד כאן דבריו נר"ו.

וְאַמַאי קָרִי לֵיהּ: 'חָנַן הַנֶּחְבָּא'? שֶׁהָיָה מְחַבֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא. עיין רש"י ומהרש"א. ונראה לי בס"ד דאפשר היה כתוב בגמרא בבה"כ והוא ראשי תיבות בבית הכנסת רוצה לומר כשהיה הולך להתפלל על המטר היה מחביא עצמו בבית הכנסת במקום מוצנע ומתפלל שם כדי שלא ירגישו בו, והמעתיקים של הש"ס שגגו בזה וחשבו שהוא ראשי תיבות בבית הכסא וכתבו כן בפירוש, וזה נראה לי דבר אמיתי ונכון. ושוב בא לידי ספר עיון יעקב וראיתי שפירש כן.

תָּא חָזִי, מַה בֵּין תַּקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לְחֲסִידֵי דְּבָבֶל. נראה לי בס"ד קרי לרב הונא ורב חסדא חסידי מפני שלא מאמינים על עצמן שתועיל תפלת כל אחד מהם לבדו ולכך כל אחד רוצה להיות נעזר בתפלת חבירו וכל זה מחסידותם אך ממילא היו מוכרחים לפרסם הדבר אבל צדיקי ארץ ישראל כגון רבי יונה קרי להו תקיפי שהיו תקיפים בזכות עצמן שבוטחים על עצמן להתפלל ביחיד אבל היו נזהרים מאד שלא לפרסם כי אומרים מוטב שאתפלל יחידי ולא אפרסם הדבר אפילו לאחד!
וראיתי להרב גבורות ארי ז"ל שהקשה והלא אבא חלקיה דהוה בארץ ישראל פרסם הדבר לדביתהו? וגם הוא לא שרי להתפלל ביחיד על המטר ודמי לגמרי לעובדא דרב הונא ורב חסדא יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דאין כאן קושיא כלל דאבא חלקיה לא פרסם אלא לאשתו שהיא כגופו ורוב מעשיו וקדושתו גלוייה אליה בלאו הכי מה שאין כן רב הונא ורב חסדא הוו אמרי חד לחבריה. ועוד לשון ליכנוף משמע שהיו מביאים עוד בני אדם עמהם ואפשר שהיה רצונם להתפלל על הגשם בעשרה דשכינתא שרייא במנין. ועוד אבא חלקיה לא אמר לאשתו שתתפלל עמו אלא רק אותו הפעם שנזדמן הדבר כך שבאו החכמים לביתו ובכל פעם היה מתפלל לבדו.
ונראה לומר דבחוץ לארץ צריך שני צדיקים להתפלל על המטר, לכך הוו רב הונא ורב חסדא מתפללים יחד אבל בארץ ישראל יספיק צדיק אחד בלבד כי יצטרף עמו קדושת ארץ ישראל דהא ביום טוב בארץ ישראל עושין יום אחד ובחוץ לארץ עושין שני ימים דאין כח לתקן הפנימיות והחיצוניות ביום אחד. ולכן אמרו בגמרא (כתובות עה.) על חכמי ארץ ישראל חד מנייהו כתרי מינן, ולכן דייק רבי זריקא לתלות הדבר במקומות באומרו תָּא חָזִי מַה בֵּין תַּקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לְחֲסִידֵי דְּבָבֶל, דהמקום גורם גם כן בזה.

אֵיזִיל וְאַיְתִּי בְּזוּזָא עִיבּוּרָא. נראה לי שלא הוציא שקר חס ושלום מפיו אלא כך היה עושה באמת אם לא היה יורד מטר אחר תפלתו ולכך אמר בְּזוּזָא שהוא דבר מועט ולבסוף כיון דאתא מטרא לא קנה כדיהיב טעמא.
ברם קשא למאי הוצרך לעשות כן קודם שיתפלל לומר שהולך לקנות חטים? ילך בצינעא ויתפלל! כי מי יודע שהולך להתפלל ומי ישאל אותו להיכן תלך? ונראה לי בס"ד שהיה מתחכם לעשות המצאה זו כדי שלא יעלה על לב מכיריו אחר כך שהוא התפלל בסתר ובא המטר דאפילו בני ביתו לא יבואו לחשוב כך יען כי שמעו ממנו שהוא הולך לקנות חיטים ביוקר דנמצא אסח דעתיה מן המטר.
ועוד נראה לי בס"ד שאומר כן כדי ליקח הגולקא עמו דזה הגולקא הוא חתיכת שק ונקרא גּוּלְקָא דכן מצאתי בערוך החדש שפירש גולקא הוא שק עיין שם, והוא היה רוצה ללבוש שק בעת שיתפלל על המטר ואם יקח השק בידו ירגישו בו בני ביתו לכך לקח הגולקא מן הבית להביא בה חיטים וכאשר יגיע למקום עמוק וצנוע היה פושט בגדיו ולובש הגולקא על בשרו וחוזר ולובש בגדיו העליונים ומתפלל והא דקאי בדוכתא עמיקתא וצניעא דאלו מסוגלים לקבלת התפלה ברחמים, וסימניך (משלי ג, יח) 'עֵץ חַיִּים הִיא' עץ ראשי תיבות עמוק צנוע.

אִנְקוּט כַּרְעַיְהוּ דְּסוּסְוָתָיְהוּ, עַד דְּקַבִּלוּ עֲלַיְהוּ דְּלָא קָא מְצַעֲרֵי לֵיהּ. נראה לי בס"ד עשה להם כן לרמוז שהוא מתקנא בעבור שהם מצערים את בנו, ואמרו רבותינו ז"ל ברא כרעא דאבוהי, ולכן תפס כַּרְעַיְהוּ.
ועוד נראה לי מה שתפס כרעי הסוסים דאמרו רבותינו ז"ל הסוס הוא גאה בבהמות ורמז להם על שררה וממון אשר רוכבים עליהם ומתגאים בהם הוא יוכל להורידם מאלה שיתרוששו מהם.

אָמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמָהּ? 'חַנָּה', 'תִּתְיַפֶּה חַנָּה'!. קשא למה בעתירי דבי חמיו לא שאל שמותם הן בקללה הן בברכה, ועל אשתו שאל שמה?
ויש לומר בפשיטות דאותם היו אנשים ואפשר דידע להו מעיקרא וידע שמותם אבל אשתו לא ידע שמה וגם צורתה לא ידע ואיך יכוין עליה אם לא יזכיר שמה.
ועוד נראה לי בס"ד דעושר ועוני הוא חיצוני לגוף ואפילו אם לא יזכיר שמם בפירוש יכוין עליהם בסתם לומר על בית חמיו של רבי מני אבל בשינוי הגוף שיתייפה צריך להזכיר שם בעל הגוף כי זו שאלה חזקה יותר וצריך לברר דבריו בתפילתו.
אי נמי קרוב לזה עניות ועשירות אינו דבר חדש בעולם בכל שעה אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים וגלגל הוא שחוזר בעולם, ולכן גם אם יכוין בסתם על בית חמיו של רבי מני יחול עליהם מה שאין כן שינוי הגוף הוא דבר חדש ואינו נמצא כזאת בעולם ולכך צריך שיזכיר שם הגוף בתפילתו כדי שתחול עליו גזרתו.

'תַּחֲזֹר חַנָּה לְשַׁחֲרִירוּתָהּ'! וְחָזְרָה חַנָּה לְשַׁחֲרִירוּתָהּ. הקשה הרב פתח עינים ז"ל אמאי לא התפלל שלא תקניטהו מחמת יופיה ותשאר האשה יפה גם חסידה? ואף על גב דהאדם בחירי מכל מקום התפלה מועלת להחזיר הרשע בתשובה ושיבואו לו הרהורי תשובה וכו' עיין שם.
ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי היה מועיל כן לפי שעה אך לא בתמידות דאמרו רבותינו ז"ל (קידושין ל:) יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, וכיון דהיופי אשר הוא מסבב לה הגאוה בדרך טבע הוא עודנו בה לכך צריך להתפלל עליה בכל יום שלא יתגבר יצרה עליה להתגאות ביופיה ולכך בחר לעקור ממנה היופי ואז תתבטל הסיבה.
ודע דאיתא בשער הגלגולים (דף מד:) דרבי חנינא בן דוסא ורבי מאיר ורבי ישבב הסופר ורבי יצחק בן אלישיב הם שורש אחד יעוין שם, וראה מה יקרו דברי אמת! דאנחנו רואין שלשה צדיקים שלשתם מלומדים בניסים והיה להם כח גדול בתפילתם דאקיים בהו (איוב כב, כח) וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ ואפשר דגם רבי ישבב היה כחו כמותם אלא שלא נזכרו עליו מעשיות בתלמודא. ונראה לי בס"ד לרמוז ראשי תיבות ארבעה צדיקים הנזכר הוא 'חיים' ובזכותם נזכה לחיים ארוכים טובים ומתוקנים אמן כן יהי רצון.

עִמִּי הָיְתָה וְשִׁלַּחְתִּיהָ. עיין מהרש"א ז"ל שפירש לא רצה לשנות הטבע דבקשת החכמה הוא שינוי הטבע עיין שם והוא דוחק מאד, דכמה בקשות יש בתפלה על החכמה ואנשי כנסת הגדולה קבעו בתפלת שמונה עשרה בקשה על החכמה בראש שאלת צרכיו של אדם וכמה פסוקים יש בתהלים על בקשת החכמה, ואיך חשיב לה שינוי הטבע כמו הך שהוציא פירות מן האילן שלא בזמנם ברגע אחד?
והנה לולי דמסתפינא הייתי מפרש שהיה יודע בעצמו שהיה לו גלגול בחיים והוא מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דאפשר להיות לאדם גלגול בחיים דהיינו אם היה לו נפש וזכה שהשלים התיקון שלה כראוי לא יצטרך למות אלא בעודנו בחיים תסתלק ממנו אותה הנפש שנתקנה ותעלה למעלה והוא בעודנו חי יכנס בו הרוח ויהיה הרוח רוכב על נפש הגר בקרבו כי אי אפשר שאותה הנפש שנתקנה תהיה מרכבה לרוח שעדיין לא נתקן על כן מוכרח דהנפש שכבר נתקנה תעלה למעלה, ותשב שם עד שיושלם תיקון הרוח וכל זה יהיה בעודנו אותו אדם חי בעולם הזה ועל דרך זה יהיה אחר כך תיקון הרוח ויעלה גם כן למעלה ויתחבר עם אותה הנפש ותכנס באותו אדם הנשמה על דרך האמור וזה נקרא גלגול בחיים וכנזכר שם עיין שם.
לכן לבי אומר לי דאפשר רבי יצחק כשהיתה בו הנפש היה יכול להתפלל על כל דבר שירצה ונענה תיכף דזה הכח היה לו מכח הנפש שבקרבו שהיתה גדולה וגבוהה מאד ומצד בחינתה ושרשה היה ראוי לכך להיות שערי תפלה פתוחים לפניו ובפרט כי הנפש הוא סוד תפלה כי דבר זה יתחייב להיות כפי השרשים, אך אחר שזכה להשלים תיקון הנפש לגמרי זכה שיהיה לו גלגול בחיים שתסתלק הנפש ותעלה למעלה ויכנס במקומה הרוח והם בקשו ממנו להתפלל בזמן שכבר עלתה הנפש ונכנס בו הרוח ומצד שורש הרוח ובחינתו לא היה לו כח זה. ולכן אמר להם עִמִּי הָיְתָה וְשִׁלַּחְתִּיהָ רמז על הנפש אשר מכחה היה לו יכולת זו וכבר שלחתיה בעודי חי ואינה עתה בקרבי כדי שיהיה לי יכולת זו. כן יש לפרש בדרך אפשר כי לא אוכל להחליט דבר זה וברוך היודע.

מְשַׁדְּרֵי רַבָּנָן יְנוּקֵי דְּבֵי־רַב לְגַבֵּיהּ וְנַקְטֵי לֵיהּ בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ וְאַמְרֵי לֵיהּ: "אַבָּא אַבָּא, הַב לָן מִיטְרָא". יש להקשות למה שולחים לו תינוקות של בית רבן ואין שולחים לו אנשים גדולים אשר הם מרגישים בחסרון המטר והם יהיו צועקים לפניו מקירות לבם דתלו בהם טפלי! מה שאין כן התנוקות אין מרגישים בצער חסרון המטר ואין צועקים אבא הב לן מטרא מקירות לבם?
ונראה לי בס"ד לפרש דרך צחות כי תנוקות של בית רבן יש להם מצד טבעם צער גדול לילך לבית הספר ושמחים ביום של בטלה ומתי יהיה להם יום בטלה הוא יום הגשמים שאין הולכים בו אותו היום לבית הספר כיון שהגשם יירד ולכן מלמדים אותם תצעקו לפניו 'הַב לָן מִיטְרָא' כדי שיבאו הגשמים ותהיו בני חורין שיהיה לכם בטלה ולא תלכו לבית הספר, ועל ידי כך אלו התנוקות אוחזים בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ ואין עוזבים אותו בשום אופן וצועקים מקירות לבם כי יום הגשם הוא יום שמחתם!
והא דנקטי ליה 'בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ' רומזים לו בזה אנחנו רוצים גשם גדול שצריך האדם להגביה שפולי בגדיו כדי לילך ברחובות העיר, ולא סגי לן בגשמים מועטים שיהיו רק מזלפים את הקרקע היבשה ולכך מלמדים אותם שיהיו אוחזים אותו בשפולי בגדיו.
ועוד נראה לי בס"ד דמלמדים אותם לאחוז בשפולי הגלימה שלו רמזו לו רמז בזה כי אחר אותיות גלמה יש אותיות מדון והיינו דאמרו רז"ל הגשם שלום בעולם, ופרשנו בס"ד הטעם דאמרו בגמרא (בבא מציעא נט.) כד שלים חיטי מכדא נקיט ואתי תגרא, כי האשה מתקוטטת עם בעלה כשתראה אין חטים בכד בביתה וכשיש לה חטים היא בשלום שנאמר (תהלים קמז, יד) הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ, וכנזכר בגמרא, וכשיש עצירת גשמים יהיה מדון בבית וכשיבואו הגשמים יהיה שלום. ולכן נקטי ליה 'בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ' שלו לרמוז לו שיעשה תפלה בעבור הגשם כדי לדחות המדון מן בתי ישראל כי בגשם יהיה חטים בבית ואז היה שלום כדכתיב הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ.
ונראה דקרו ליה חָנִין הַנֶּחְבָּא היינו נחבא אותיות 'אב נח' שהיה נח הטבע ולהכי קרו ליה: אַבָּא אַבָּא.

הֲוָה אָמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: לִיכְנוּף לְגַבֵּי הֲדָדֵי וְלִיבָּעִי רַחֲמֵי. יש להקשות בגמרא דמועד קטן (מועד קטן כח.) רבה ורב חסדא תרוייהו צדיקים גמורים הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא רב חסדא חיה תשעין שנין ורבה ארבעין שנין, משמע דהוא לבדו מתפלל על המטר ונענה וכאן קאמר דהיה מתפלל בצירוף רב הונא?
ונראה לי הך דמועד קטן היה בסוף ימיו דנפיש זכותיה. אי נמי התם איירי שהיה יורד לפני התיבה להתפלל על הגשם בצירוף כל הציבור עמהם כשגוזרין תענית בשביל עצירת גשמים אך כאן קודם שיגזרו תענית הם מתעוררים לבדם בלי ציבור וכיון דהוה מתפלל יחידי רוצה שיצטרף עמו חבר ולא סגי לחודיה.

תִּתְיַפֶּה חַנָּה! נראה לי בס"ד דלא היתה שחורה ונעשית לבנה או כעורה ונשתנית צורתה דאין ראוי לעשות נס פלאי לשנות הצורה בשביל דבר קל שאין בו צורך גדול אלא יתכן שהיו פניה מעלין חטטין או גלד ולא היו יכולים לעשות לה רפואה על ידי סם והתפלל שיתרפאו פניה וכשאמר תחזור לשחרותה חזרו פניה והעלו חטטין או גלד שהיה בהם בתחלה.
ונקיט לשון שחרות גם לכיעור של הצורה שהוא שינוי תואר הפנים וכן הוא בלשון העולם וכן הוא בלשון רז"ל כמו שאמרו על שונאיו של דוד המלך ע"ה בעת כניסת הארון להיכל שנשתחרו פניהם כשולי קדרה (שבת ל.), דודאי התם לא נעשו פניהם שחורים ממש אלא נשתנה מראה פניהם לירקון ולרוע וכיון דהוה ליה שינוי לרוע קרי ליה בלשון שחרות כשולי קדרה וכן הענין כאן לשינוי פנים לרוע קרי ליה שחרות.

גמ' בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא. עיין ברכות דף י ע"א:

הנהו ביריוני פירש רש"י בורים עמי הארץ ודברי תימא הם וכי מותר להתפלל על עמי הארץ שימותו אדרבה איפכא מצינו בפרק ז' דחולין (דף צ"א) אומה זו משולה לגפן אשכלותיה שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו עמי הארץ כו' והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמי איתכליא על עליא הרי דאפילו מצוה איכא להתפלל על עמי הארץ שיתקיימו ובפרק קמא דברכות פירש רש"י ביריוני פריצים וכן עיקר ואפשר דעמי הארץ שפירש רש"י הכא נתכווין לעמי הארץ כזה שאומרים עליו בפרק ו' דפסחים (דף נ"ד) דמותר לנחרו כדג ביום הכיפורים שחל בשבת דתרי גווני עמי הארץ הן כדפירש הרי"ף התם:

אנא בעי רחמי דלימותו כהאי גוונא מצינו בפרק קמא דברכות (דף י') הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו מצערו ליה טובא והוי ר' מאיר בעי רחמי דלימותו אמרה ליה דביתהו מאי דעתך דכתיב יתמו חטאים חוטאים כתיב ועוד שפיל לסיפא דקרא ורשעים עוד אינם כו' אלא בעי רחמי דלהדרו בתשובה והא אבא חלקיה קדים לדר"מ שהיה בזמן הבית בר בריה דחוני המעגל ולא יליף ר"מ מדקדים סליק בזווית דדביתהו משום דאיהי בעי רחמי דלהדרו בתשובה ואיהו בעי רחמי דלימותו שמע מינה דלאו שפיר דמי למעבד הכי אפשר לומר דלא שמיע ליה לר"מ הא אי נמי שמיע ליה וקסבר כלישנא קמא האי דקדים סליק משום דאיתתא שכיחא בביתא אי נמי שאני בריוני דרבי מאיר דהוו מצערו ליה ואמרינן בפרק קמא דקדושין (דף ל"ג) אמר רבי אלעזר כל תלמיד חכם שאינו עומד לפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימיו ותלמודו משתכח דכתיב וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים מורא זו איני יודע מהו כשהוא אומר ויראת מאלהיך הוי אומר מורא זו קימה אלמא כל שאינו מכבד ת"ח עונשו שאינו מאריך ימיו כ"ש המצערו כהני שצערו לר"מ וס"ד דר"מ דמותר לבעי רחמי עלייהו דלימותו ואמרה ליה דביתהו דאפי' הכי יותר טוב דלבעי רחמי דלהדרו בתשובה ורשעים כהני שמצערים לר"מ ואין נוהגים בו כבוד עוד אינם על ידי תשובה:

שאין מכירין בין אבא דיהב מיטרא רש"י גרס שאין מכירין בין אבא לאבא ופירוש כסבורין עלי שאני אביהם וגירסת ספרים דידן עיקר וכלפי מעלה אמר שאין מכירין בין אבא דיהב מיטרא הוא הקב"ה דכתיב הלא הוא אביך וכתיב כי אתה אבינו לאבא דלא יהב מיטרא על עצמו אמר כן שקורין לו התינוקות אבא כי אין יכולת בלתי לה' לבדו יתברך ויתעלה:

תא חזי מה בין תקיפי דישראל כו' רש"י פירש רב הונא ורב חסדא חסידי דבבל מפרסמין את הדבר ושל ארץ ישראל צנועין ולא מודיעין שבא המטר בשבילם עוד פירש ליכניף אהדדי אלמא משום חד מינייהו לא אתי מיטרא נראה מפירושו דבשני דברים עדיפי תקיפי דארץ ישראל מחסידי דבבל א' שבשביל יחיד בא המטר ועוד שאין מפרסמין הדבר אפי' לבני ביתו הבו לי וכו' ופירש רש"י שאפילו לבני ביתו לא היה מודיע וקשה לי מאי קאמר אי משום שהיו מפרסמין הדבר במה דאמרו תא נכניף מאי הוה להו למעבד כיון שאין המטר בא בשביל כל אחד מהן אלא אם כן מכנפין שניהם להתפלל ביחד ואי משום הא גופיה קאמר דחסידי בבל אין מטר בא בשביל יחיד ותקיפי ארץ ישראל בא בשביל היחיד אף דא לא תברא דאיכא למימר זה שבחם אע"פ שכל אחד מהן הגון שיבא מטר בשבילו מרוב ענוה אמרו נכניף שלא להחזיק טובה לעצמן שבשביל יחידיבא המטר והא אבא חלקיה שהיה מחסידי ארץ ישראל אמר לדביתהו ניסק לאגרא ונבעי רחמי אפשר דמרצי הקב"ה וכו' והא בכאן נמי היה שתי אלה שפרסם הדבר לדביתהו וגם הוא לא שרי להתפלל ביחיד על המטר ודמי לגמרי לעובדא דרב הונא ורב חסדא ובע"כ צריך לומר דמשום ענוה יתירא עבד כן אע"פ שהוא לבד כדי שיבא מטר בשבילו והא בשלהי מסכת מכות דרשו ופועל צדק על אבא חלקיה והכי נמי איכא למימר בהא דרב הונא ורב חסדא ומנלן לרבי זירא מהא דגריעי כחם מתקיפי ארץ ישראל:

ומ"ט קדים סלוק ענני מהאי זויתא דקיימא דביתהו וכו' ויהבא ריפתא לעניא וכו'. ראיתי לרבינו אפרים בפירושו על התורה כ"י פ' פנחס שכתב דהמחלק לחם לעניים כאלו הקריב כל הקרבנות וז"ש את קרבני לחמי פירוש לחם לאישי פי' לעניים שנדונין באש עכ"ד ולזה חשיבא טפי צדקת האשה דיהבא ריפתא והו"ל כאלו מקרבת קרבנות דמקרבא הנייתא וקדים סליק עננא וכו':
א"נ הנהו בריוני דהוו בשביבותן וכו' ברוב גמרות של קלף המדוייקות ליתיה להאי א"נ וכן נראה עיקר דבשלמא מ"ש דמקרבא הנייתא הוי מדה כנגד מדה דקדים סליק עננא דהאיש נותן מעות ואפשר דביני ביני עד שיקנה לחם ימות כעובדא דנחום איש גמזו וכיוצא אבל הא דבריוני אינו מדה כנגד מדה ולכן נראה עיקר דל"ג ליה. וזוהי שכתב רש"י לעיל סוף ע"א אי נמי משום בריוני לא כתוב בספרינו ודברי רש"י אדהכא קאו. וכן הסכימו הרבנים מהר"ר סולימאן ן' אוחנה ומהר"ר יום טוב צהלון. אבל הרב מהר"ר יעקב אבואלעפיא פירש דדברי רש"י הם במקומם והיה גירסא לעיל גבי חוני דבעי רחמי דלימות משום דלא נהגי ביה יקרא א"נ משום בריוני דהוו באותו הדור מה שלא היו בדורו והיה מצטער מהם ועיין בן גוריון ספר חמישי פרק ל"ז עכ"ל לקוטי מהר"ר אברהם פליף כ"י:
ומה שדחה גירסת א"נ הנהו בריוני וכו' דאינה מדה כנגד מדה וכתב דרש"י אהא קאי ק"ק עליו דרש"י לא דחה ושבש הגרסא כמותו רק כתב א"נ משום הנך בריוני לא כתוב בספרינו הרי שלא כתב ל"ג וכיוצא אלא כתב דליתא בספריו. וכפי דברי מהר"א פליף הנז' הו"ל לדחות הגירסא הנז' ולומר דל"ג לה. ותו דמאי דקשיא ליה דמאי מדה כנגד מדה איכא לק"מ. דטעמא דדביתהו היינו כדאמרינן פ"ק דברכות יתמו חטאים ולא כתיב חוטאים. והכא שהעולם בצער ואיהו בעא רחמי שלא יזכור החוטא וירחם על ישראל והיינו כסברת דביתהו דיתמו חטאים ולא חוטאים. ואמטו להכי קדים סליק עננא מסט' דדביתהו והיה זה מדה כנגד מדה שמרחמת על החוטאים ודוק:

תחזור חנה לשחרירותה. ק"ק דמאחר שהוכרח להתפלל שיעשה נס. טפי הו"ל להתפלל שלא תקניטהו מחמת יופיה ותשאר האשה יפה גם חסיד"ה. ואין לומר דתפלה לא תועיל לקנות מדות טובות רק התפלה תועיל להעשיר להעני להבריא ליפות אבל להפך המדות לא תועיל הא ליתא חדא דקנין מדות טובות הוא בכלל התשובה דאם הוא מתגאה וכועס ומקניט חבירו הוא חוטא. והרשות להתפלל להחזיר בתשו' לרשע דכתיב יתמו חטאים ולא חוטאים וכן מוכח מהזוהר הקדוש ומדברי רבינו האר"י זצ"ל. ואע"ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והאדם בחירי מ"מ אין לך אדם שלא יבואו לו הרהורי תשובה והעתרו"ת תהיה דבה שעתא דאיכא אתערותא מלתתא ישלח עזרו מקדש ויחזור בתשו'. וא"כ הכא הוה מצי להתפלל שלא תקניטהו. ותו דבפירושא אתמר בס' חסידים סי' תשמ"ט שיבקש שאשתו תהיה טובה ויהפך לבה. ואפשר לומר דכיון דהוא היה שחור והיא היתה יפה כמ"ש המפרשים הן לו יהא שלא תקניטהו חלשא דעתיה כי הן נגרע ממנה ורב יצחק ידע פנימיות לבו והתפלל שיהיו שוים בשעוריהן:

(כג ב) תא חזי מה בין וכו'.—כעין זה בע"ז כו רע"א.