תענית כד ע"א

דף כד - א

יומא חד, שמעיה דקא גריס [יום אחד, שמע רבי יוסי את רב אשי כשהוא לומד וגורס]: אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת, כיון שיבש בו בדג שטח שגדלו כסלע [הוא מין מטבע], אף שהדג עדיין מפרכס לאחר מכן, ובעוד שהוא מפרכס חזר והשליכו לים ^[1378]

- חייב משום מלאכת נטילת נשמה ^[1379].

והטעם, כיון שיבש בדג כסלע, שוב אינו יכול לחיות ^[1380].

אמר ליה רבי יוסי בר אבין: ולימא מר [והרי עליך להוסיף עוד פרט בדין זה, ולומר]: ודין זה שאמרנו, הוא דווקא אם המקום היבש בדג הוא בין סנפיריו! ^[1381]

אמר ליה רב אשי: אכן כך. צריך היה להוסיף פרט זה. אבל, ולא סבר לה מר דההיא רבי יוסי בן רבי אבין אמרה [וכי אינך סובר שרבי יוסי בן רבי אבין אמר דין זה]?! ואם כן, היה עליך לומר את דבריך בשמו, שהרי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם! ^[1382]

אמר ליה: אנא ניהו [אני הוא] רבי יוסי בן רבי אבין. ואמרתי את הדברים בשם עצמי.

אמר ליה רב אשי: ולאו קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר [וכי לא היית יושב ללמוד לפני רבי יוסי דמן יוקרת]?

אמר ליה רבי יוסי בר אבין: הן. אכן כך.

אמר ליה רב אשי: ומאי טעמא שבקיה מר, ואתא הכא [ומה הטעם שעזבת את רבי יוסי דמן יוקרת, ובאת לכאן ללמוד]?

אמר ליה רבי יוסי בר אבין: חושש אני שמא יארע שיקפיד עלי, ואינזק מהקפדתו.

כי גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי חייס [אדם שלא חס על בנו ובתו [כפי שמסופר להלן], היאך יחוס עלי]? ועתה מביאה הגמרא את גוף המעשים, שרבי יוסי דמן יוקרת לא חס על בנו, ולא חס על בתו.

שלא חס על בריה [בנו] - מאי היא, היאך היה המעשה?

יומא חד, הוו אגרי ליה אגירי בדברא [יום אחד, היו לו לרבי יוסי פועלים שכירי יום בשדהו].

נגה להו [החשיך להם היום], ועדיין לא אייתי להו ריפתא [לא הביא להם רבי יוסי פת לאכול].

אמרו ליה לבריה [אמרו הפועלים לבנו של רבי יוסי, שהיה עמהם בשדה]: כפנינן [אנו רעבים]!

באותה העת הוו יתבי תותי תאינתא [היו כולם יושבים תחת תאנה], שלא היו בה פירות, לפי שלא היתה זו עונתן.

אמר בנו של רבי יוסי: תאנה תאנה! הוציאי פירותיך, ויאכלו פועלי אבא!

אפיקו [הוציאה התאנה פירותיה], ואכלו מהן הפועלים.

אדהכי והכי - אתא אבוה [בינתיים - הגיע האב, רבי יוסי].

אמר להו [אמר להם לפועלים]: לא תינקטו בדעתייכו [אל תחשדוני בדעתכם על שלא הבאתי לכם מזונות עד עתה], דהאי דנגהנא - אמצוה טרחנא, ועד השתא הוא דסגאי [כי מה שאחרתי, משום שטרחתי בדבר מצוה, ורק עתה סיימתי לעסוק בה].

אמרו ליה הפועלים: רחמנא לישבעך - כי היכי דאשבען ברך [שהקדוש ברוך הוא ישׂביע אותך, כפי שבנך האכילנו לשובע].

אמר להו: מהיכא, מהיכן הביא לכם לאכול?

אמרו: הכי והכי הוה מעשה [כך וכך היה מעשה]. וספרו לו את כל המעשה.

אמר לו רבי יוסי לבנו: בני! אתה הטרחת את קונך [את הקדוש ברוך הוא, קונה שמים וארץ] להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו [ענשך יהיה שאתה תיאסף מן הארץ ותמות שלא בזמנך].

זהו המעשה שלא חס רבי יוסי על בנו.

המעשה שלא חס על ברתיה [בתו] - מאי היא [מה הוא]?

הויא ליה ברתא בעלת יופי [היתה לו לרבי יוסי בת נאה].

יומא חד, חזיא לההוא גברא כריא בהוצא וקא חזי לה [יום אחד, ראה רבי יוסי אדם אחד שחופר וסותר את גדר העצים שהקיפה את חצירו, כדי להסתכל פנימה].

אמר לו רבי יוסי לאותו אדם: מאי האי [מה מעשה זה שאתה עושה]?

אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי [אם לשאת את בתך לא זכיתי], גם לראותה לא אזכה? לכן עשיתי חור בגדר, כדי שאוכל לפחות לראותה.

אמר לה רבי יוסי לבתו: בתי! קא מצערת להו לברייתא [את מצערת את הבריות]. שובי לעפריך ^[1383] [כלומר, תמותי ותיקברי בעפר שממנו נוצר האדם], ואל יכשלו ביך [בך] בני אדם.

וכן הוה [וכך אכן היה] ^{[1384] [1385]}.

זהו המעשה שלא חס רבי יוסי על בתו.

מספרת הגמרא מעשה נוסף על רבי יוסי דמן יוקרת.

הויא ליה ההוא חמרא [היה לו לרבי יוסי חמור, שהיה משכירו לאחרים לצורך מלאכתם].

כדהוו אגרי לה, כל יומא לאורתא הוו משדרי לה אגרה אגבה, ואתיא לבי מרה [כשהיו שוכרים את החמור, כל יום בערב היו שולחים את דמי השכירות על גבי החמור, והיה החמור חוזר עם הדמים לבית בעליו].

ואי טפו לה, או בצרי לה - לא אתיא [ואם היו מוסיפים על דמי השכירות הקבועים, או שהיו פוחתים מהם, לא היה החמור זז ממקומו].

יומא חד אינשו זוגא דסנדלי עלה [יום אחד שכחו השוכרים על החמור זוג סנדלים], ולא אזלה עד דשקלונהו מינה, והדר אזלה [ולא רצה החמור ללכת לדרכו, עד ששמו השוכרים לב לכך, הורידו ממנו את הסנדלים, ורק לאחר מכן הלך].

אלעזר איש בירתא, כד הוו חזו ליה גבאי צדקה - הוו טשו מיניה [כשהיו רואים אותו גַבַּאֵי צדקה, היו בורחים מפניו, שלא יראה אותם].

ומדוע ברחו מפניו -

דכל מאי דהוה גביה - יהיב להו [כי כל מה שהיה בידו, היה נותן לגבאים לצרכי צדקה, ולא היה משאיר לעצמו דבר] ^[1386].

יומא חד הוה סליק לשוקא, למיזבן נדוניא לברתיה [יום אחד הלך אלעזר איש בירתא לשוק, לקנות דברי נדוניה לבתו שעמדה להנשא].

חזיוהו גבאי צדקה, טשו מיניה [ראוהו גבאי הצדקה, וברחו מפניו, כדי שלא יתן להם כל מה שבידו].

אזל ורהט בתרייהו [הלך הוא, ורץ אחריהם].

אמר להו: אשבעתיכו, במאי עסקיתו [משביע אני אתכם שתאמרו לי, באיזו צדקה אתם עוסקים]?

אמרו ליה הגבאים: אנו עוסקים באיסוף כספים כדי להשיא יתום ויתומה.

אמר להן: העבודה! שהן קודמין לבתי [נשבע אני, שהם קודמים לבתי]. שהרי הם יתומים, ואין להם הורים שידאגו להם. ואילו בתי - אינה יתומה ^[1387].

שקל כל דהוה בהדיה - ויהב להו [נטל אלעזר את כל הממון שהיה בידו, ונתן להם].

פש ליה חד זוזא [נותר בידו זוז אחד].

זבן ביה חיטי [קנה באותו זוז חיטים], ואסיק שדייה באכלבא [והשליכם באוצר החיטים שלו], והלך לו לבית המדרש.

אתאי דביתהו [באה אשתו], אמרה לה לברתיה [ואמרה לה לבתה]: מאי אייתי לך אבוך [מה הביא לך אביך]?

אמרה לה בתה: כל מה דאייתי - באכלבא שדי ^[1388] [כל מה שהביא אבא, השליך לאוצר החיטים].

אתיא למיפתח בבא דאכלבא [ניגשה האשה לפתוח את שער האוצר], חזת אכלבא דמליא חיטי [ראתה שהוא מלא חיטים], וקא נפקא בצינורא דדשא [ובולטים ויוצאים מתחת סף הדלת], ולא מיפתח בבא מחיטי [והשער אינו יכול להפתח מרוב חיטים שדוחקים אותו].

אזלא ברתיה לבי מדרשא [הלכה בתו של אלעזר לבית המדרש]. אמרה ליה: בא וראה מה עשה לך אוהבך [בוא וראה את הנס הגדול שעשה לך הקדוש ברוך הוא]!

אמר לה: העבודה [נשבע אני]! אותן חיטים, הרי הן הקדש עליך ^[1389] , ואין לך בהן חלק אלא כאחד מעניי ישראל ^[1390].

והטעם, משום שחיטים אלו - מעשה ניסים הם, ואסור לאדם ליהנות ממעשה ניסים. כי הנהנה מנס - מנכין לו מזכויותיו.

רבי יהודה נשיאה [שהיה בנו של רבן גמליאל בן רבי] גזר תעניתא כדי שירדו גשמים.

בעי רחמי - ולא אתא מיטרא [ביקש רחמים - ולא בא מטר].

אמר רבי יהודה: כמה איכא [ישנם], כמה שנים עברו מזמנו של שמואל הרמתי, שירדו גשמים כשביקש, כפי שנאמר: "הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר וגו'" - לזמנו של יהודה בן גמליאל, שהטילו עליו ישראל להתפלל, וצוח, ואין מי שמשגיח בו! ^[1391]

כלומר, ראו איזה הבדל יש בין דורו של שמואל, שנענה מיד, לבין דור זה, שאין מי שמשגיח עלינו!

אוי לו לדור שכן נתקע [תקוע]! אוי לו למי שעלתה בימיו כך! ^[1392]

על ידי דברים אלו שאמר, חלש דעתיה [חלשה והושפלה דעתו] - ועל ידי כך אתא מיטרא [בא המטר].

דבי נשיאה גזר תעניתא, ולא אודעינהו [ולא הודיע על כך] לרבי יוחנן ולריש לקיש.

לצפרא אודעינהו [בבוקר יום התענית - הודיע להם].

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הא לא קבילנא עלן מאורתא [הרי לא קיבלנו עלינו את התענית מבעוד יום]! ^[1393]

אמר ליה רבי יוחנן: אנן - בתרייהו גררינן [נגררים ונמשכים אנו אחריהם. אחרי כל הציבור. כלומר, מראש היה בדעתנו לעשות מה שכלל הציבור עושה, ולכן הרי זה כאילו קיבלנו עלינו את התענית בפירוש].

דבי נשיאה [אנשי בית הנשיא] גזר תעניתא - ולא אתא מיטרא [ולא בא גשם].

תנא להו [שנה להם אושעיא זעירא דמן חברייא [הצעיר שבישיבה ^[1394]]: כתוב: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה". "עיני העם" הם הזקנים, החכמים, מאירי עיני העם.

משל לכלה שהיא בבית אביה. כל זמן שעיניה יפות - אין כל גופה צריכה בדיקה. כי יופי העיניים - סימן הוא על יופי כל הגוף.

אבל אם עיניה טרוטות [אינן יפות ^[1395]] - כל גופה צריכה בדיקה. כלומר, מסתבר שגם שאר גופה אינו יפה.

והיות ואנשי בית הנשיא, שהם נחשבים כעת "עיני העם", רשעים הם ^[1396], אין שאר דַלַת העם, האנשים הפשוטים, צריכין בדיקה, לבדוק מעשיהם, ולכן לא משגיחין בהם מן השמים כשמתענין.

אתו עבדי דבי נשיאה, ורמו ליה סודרא בצואריה, וקא מצערו ליה [באו עבדיו של הנשיא, ושמו סודר בצוארו של אושעיא, וציערוהו], על שביזה את הנשיא וביתו, ואמר שהם רשעים.

אמרו להו בני מאתיה [אמרו להם בני עירו של אושעיא לעבדי הנשיא]: שבקיה [הניחו לו] לאושעיא, ואל תצערוהו, דהא נמי מצער לן [שהרי גם אותנו הוא מצער בדבריו], שמחרף ומגדף אותנו על מעשינו.

אבל, כיון דחזינן דכל מיליה לשום שמים [כיון שאנו רואים שכוונתו של אושעיא לשם שמים] - לא אמרי ליה ולא מידי, ושבקינן ליה [אין אנו אומרים לו דבר, ומניחין לו]. אתון נמי שבקוהו [אף אתם, אנשי בית הנשיא - הניחוהו].

רבי גזר תעניתא - ולא אתא מיטרא.

נחית קמיה אילפא [ירד לפני התיבה אדם ששמו "אילפא"], ואמרי לה רבי אילפי [ויש אומרים, ששמו היה "רבי אילפי"].

אמר אותו אדם: "משיב הרוח" - ומיד נשב זיקא [ונשבה רוח].

אמר אותו אדם: "מוריד הגשם" - ומיד אתא מיטרא [ירד גשם].

אמר ליה רבי: מאי עובדך [מה מעשיך]? כלומר, אילו מעשים טובים אתה עושה, שתפילתך נשמעת כל כך?

אמר ליה: דיירנא בקוסטא דחיקא, דלית ביה חמרא לקידושא ואבדלתא [אני מתגורר בכפר דחוק ועני, שאין להם יין לקידוש והבדלה].

טרחנא ואתינא חמרא לקידושא ואבדלתא, ומפיקנא להו ידי חובתייהו [טורח אני ומביא להם יין לקידוש והבדלה, ומוציא אותם ידי חובתם ^[1397]] ^[1398].

רב איקלע לההוא אתרא [רבי הזדמן למקום אחד] שהיתה בו עצירת גשמים. גזר תעניתא ולא אתא מיטרא.

נחית קמיה שליחא דצבורא [ירד לפניו שליח ציבור לפני התיבה].

אמר אותו שליח ציבור: "משיב הרוח" - ונשב זיקא [ונשבה הרוח].

אמר אותו שליח ציבור: "מוריד הגשם" - ואתא מיטרא [ובא גשם].

אמר ליה: מאי עובדך [מה מעשיך]? אילו מעשים טובים אתה עושה, שתפילתך נענית מיד?

אמר ליה: מיקרי דרדקי אנא [מלמד תינוקות אני], ומקרינא לבני עניי - כבני עתירי [ומלמד אני את בני העניים - כבני העשירים]. וכל דלא אפשר ליה, לא שקלינא מיניה מידי [ומי שאין ביכלתו לשלם, אינני נוטל ממנו כלל שכר].

ואית לי פירא דכוורי [ויש לי חפירה שיש בה דגים]. וכל מאן דפשע [וכל תלמיד שאינו רוצה ללמוד] - משחדינא ליה מינייהו [אני משחדו על ידי הדגים], ומסדרינן ליה, ומפייסינן ליה, עד דאתי וקרי [ואני מסדרו ומפייסו עד שהוא בא וקורא ולומד עם כולם].

רב נחמן גזר תעניתא. בעא רחמי - ולא אתא מיטרא.

אמר רב נחמן לציבור: שקלוה לנחמן, חבוטו מן גודא לארעא [טלו את נחמן, והשליכוהו ממקום מושבו לארץ] ^[1399], שהרי אינו נענה בתפילתו!

על ידי דברים אלו שאמר על עצמו חלש דעתיה, התבייש ונפלה רוחו, ומשום כך אתא מיטרא.

רבה גזר תעניתא. בעי רחמי - ולא אתא מיטרא.

אמרו ליה: והא רב יהודה, כי הוה גזר תעניתא - אתא מיטרא [כאשר היה גוזר תענית, היה בא מיד גשם]!

אמר להו רבה: מאי אעביד [ומה אעשה]?

אי [אם] אתם סבורים שרב יהודה נענה משום תנויי [משום שדרגת לימוד התורה בזמנו היתה עדיפה מדרגתינו]

אין הדבר כך, כי אנן עדיפינן מינייהו [אנו עדיפים בדבר זה מדורו של רב יהודה].

ר' יוסי ב"ר אבין שמע לרב אשי דתני אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. א"ל איהו ובין סנפירין. א"ל רב אשי הני דבי ר' יוסי אינון א"ל אנא הוא א"ל רב אשי ואמאי שבקת לר' יוסי דמן יוקרת רבך א"ל גברא דלא חס אבריה ואברתיה עלי דידי חייס.

בריה וברתיה מאי היא כו'. כלבא אוצר.

ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. אמר משמואל הרמתי שאמר הלא קציר חטים היום כו' וכיון שקרא בא המטר הגיע שפלות הדור ליהודה בן גמליאל שהוא פרנס הדור וצועק ואינו נענה. אוי לו לדור הנתקע לכך אוי מי שעלתה בימיו צרה ואין מי שראוי להתפלל ולהשיב חימה. חלש דעתיה [דר"י נשיאה] ואתא מיטרא.

דבי נשיאה גזר תענית ולא אודועינהו לר' יוחנן ולר"ש בן לקיש לצפרא אודיעינהו אמר ר"ל לא קבלנו עלינו מאתמול. א"ר יוחנן ניתיב בתעניתא דאנו בתרייהו גרירינן.

דבי נשיאה גזור תעניתא בעו רחמי ולא אתא מיטרא. תנא להו והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה.

משל לכלה בזמן שעיניה יפין אין הגוף צריך בדיקה כו' כלומר פרנסי הדור הוא דלא מעלי.

רבי אילפי ירד לפני התיבה לפני ר' אמי אמר משיב הרוח אתא זיקא אמר מוריד הגשם אתא מטרא אמרי ליה מאי עובדך אמר להו בקיפא פי' בכפר דחוק דאירנא וטרחנא ומייתינא קדושא ואבדלתא ומפקנא להו ידי חובתייהו. וכן ההוא שליחא דצבורא דנחית קמי דרבא ושאלוהו ואמר מקרי ינוקי אנא ומקרינא לבני עניי כבני עתירי ואית לי פירא (דסורי) דכוורי דמפרנסנא מיניה כל מאן דפשע משחדינא ליה בהו עד דקרי בימי רב יהודה מצלו ואתי מטרא.

שיבש בו כסלע חייב משום צידה ומשום נטילת נשמה:

אמר ליה ר' יוסי בר ר' אבין ובין סנפיריו א"ל רב יוסף הא בין סנפיריו ר' יוסי היא. כלבא גורן. משמואל הרמתי שהיה מבקש ומביא מטר אפי' בימי קציר חטים דכתיב הלא קציר חטים וגו':

בתרייהו דבי נשיאה אזלינן וכי קבילו אינהו הוי כמו קבילו אנו. מעיני העדה עיקר העדה היינו דבי נשיאה. קוסא אתרא. דחיקא. בני אדם דחוקים:

השולה דג מן הים בשבת אפילו לא צדהו מתחלה אלא שכבר נצוד מערב שבת והביאו חבל בגרונו והחזירוהו למים וזה הוציא בשבת כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו שהוא מקום חיותו חייב משום נטילת נשמה שאע"פ שאין בו דין אבר מן החי שיהא קרוי מתקן בכך מ"מ מכשירו הוא לאכילה שאין דרך בני אדם לאכלו בחיותו כך פרשוה גדולי המפרשים ומ"מ גדולי הרבנים פרשוה שנתנו המצודות בביבר מערב שבת ונכנסו בהם הדגים והוציאם הוא בשבת ואע"פ שאין בו משום צידה כל שיבש בו כסלע במקום חיותו ר"ל בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה:

כבר בארנו בפרק א' שכל תעניות הנגזרים מפי נשיא או אב ב"ד או מי שהכל נמשכים אחריו והרי הוא מקובל אצל הכל אבל תענית שהיחיד קובע לעצמו צריך קבלה וכבר בארנו בה הצורך בפרק א':

גמ' שמעיה דקא גריס אמר כו' מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע כו' רבא גזר תעניתא כו' באגדות בעמוד זה יש נוסחות אחרות בע"י ע"ש:

כי היכי דאשבען ברך כו'. לכאורה לבנו ה"ל למברך רחמנא לישבע לברך כי היכי דאשבען כו' וי"ל דתלה מעשה נסים אלו ששבעו ממנו ברבי יוסי בזכותו שהיה עוסק אז במצוה:

הטרחת את קונך כו'. אבל ממה שהיה נהנה ממעשה נסים לא היה חש שהיה אפשר לו לתקן ולהקדיש אותה הנאה כדלקמן בר"א ועוד דמשום שהיה נהנה ממעשה נסים לא היה כדאי לקלל ולענוש את בנו אי לאו משום שהטרחת כו':

קמצערת כו' שובי לעפרך ואל יכשלו כו'. נראה דתרתי קאמר חדא דקמצערת לברייתא ללוקחך כמ"ש אם לא זכיתי ללוקחה כו' ואידך שאל יכשלו בך בני אדם לבא לידי איסורא כמ"ש כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו כו' ולא יפה עשה לקללה שתשיב לעפרה בשביל כך אלא כ"א לקללה שתשוב לשחרוריתה וכדאמרינן לעיל א"נ דאין זה כדאי לקללה שתמות והראי' מאברהם עם שרה אשתו:

ואי טפי ליה כו'. בכמה מקומות בתלמוד הפליגו בחמרא דר' פנחס ב"י שלא רצה לאכול דבר שאינו מעושר ולא הזכירו בשום דוכתא מהפלא דהאי חמרא דר"י דיוקרת וי"ל דחמרא דרבי פנחס ב"י עדיפא ליה לאתויי שהחמיר על עצמו מלאכול דבר שאסור לרבו רבי פנחס ב"י דהיינו דבר שאינו מעושר משא"כ הכא דלא אסר החמור על עצמו כלום אלא דבר שאסור לרבו רבי יוסי או למי ששכרו משום גזל הרחיק מהם:

למזבן נדוניא לברתיה כו' העבודה שהן קודמין לבתי כו'. ויש לדקדק אמאי עשה כן והא עניי קרובך קודמים וכ"ש בתו ודוחק לומר שהיה לו בביתו להפריז לנדוניא גם לבתו דמשמע שנעשה עני ע"י זה שיהב להו כל דאיכא בהדיה מדקאמר ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל ויש ליישב בדוחק שהיה לו בביתו להפריז לנדוניית בתו מיהו עני הוה שלא היה לו שני מאות זוז ודקאמר דלא פש ליה אלא חד זוז היינו אצלו בשוקא לא פש ליה רק חד זוזא דזבן ביה חיטי להפריז נדוניא לבתו:

כמה איכא משמואל הרמתי ליהודה כו'. מפרש"י משמע דה"ק דשמואל לחודי' היה מתפלל כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' וגו' והיה נענה ואני גזרתי תענית עם רבים ואיני נענה ובע"י פי' בשם התוס' דה"ק דשמואל שלא בעתם ובאו הגשמים ואני בעתם ולא באו ע"ש:

ואוי לו לדור כו' ואוי לו למי שעלתה כו'. תלה הדבר בחטאו גם בחטא הדור כדלקמן עיניה תרוטות כל גופה צריך בדיקה דהיינו עיני מנהיגי הדור וכל גופא הוא הדור וכדאמרינן בעלמא כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמיותא:

והיה אם מעיני העדה נעשתה וגו' כל זמן שעיניה יפות כו'. מייתי האי קרא דפ' שלח ולא מייתי קרא דלעיל מיניה בפרשת ויקרא דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל וגו' משום דהתם יש לפרש כפשטיה דעיני הקהל אהעלמת דבר קאי אבל הכא אם מעיני העדה נעשתה וגו' לא הוזכר בו העלמה אלא עשייה דלא שייך בעיני עדה עשייה ולכך דרשו דעיני העדה הם הזקנים ומנהיגי הדור ועל ידיהם נעשתה וכיון שהוא מדמה מנהיגים לעינים יצא להם המשל כו' כל זמן שעיניה יפות כו' וק"ל:

רבי גזר תעניתא ולא כו' נחית קמיה כו' ואתי מטרא כו'. הא ודאי דמי לנו גדול ביראת חטא וענוה כרבי כדאמרינן ספ"ב דסוטה משמת רבי בטלה יראת חטא וענוה ולא אתי מיטרא בזכותיה אלא בזכות ההוא דמייתי חמרא לקדושה כו' וי"ל בהא דהך מלתא זוטרא לגבי זכותא דרבי וכה"ג אמרינן לעיל גבי דבר דלא הוה בשבבותיה דרב כו' ע"ש:

חבוטו מן גודא כו'. דרב נחמן חתניה דר"ג היה אמר על עצמו חבוטו ליה כו' כלומר הורידוהו מגדולתו:

גמרא השולה דג מן הים כו'. הגבו"א מביא דברי התוס' בפ' הערל (פ) דהיכא דאיגלי מלתא למפרע לא חשיב התראת ספק והקשה עליהם ע"ש. והתוס' עצמם בנדה (מו ב) בד"ה ריו"ח לא ס"ל סברא זו וכאשר העיר בזה המל"מ בפי"ו מהל' סנהדרין ה"ד:

שם אלעזר איש בירתא. בע"י הגי' איש ברתותא. וכתב הגבו"א דמשמע וודאי דהיה בימי האמוראים. והנה מצאנוהו במשנה (אבות פ"ג מ"ז) ושם אמר דברים מכוונים לעובדי' דהכא ע"ש וכן בסה"ד הבין דזהו בעצמו הנזכר כאן. [ונזכר גם כן בערלה פ"א מ"ד ובטבו"י פ"ג מ"ד] . ואולי משום דלא הוזכר כאן בשם רבי. ושם ובברייתות הוזכר בשם רבי ולכן פסיקא ליה להגבו"א דזהו אחר:

שם כל מה דאייתי באכלבא שדיתי. נראה דצ"ל שדי ובע"י הגי' אסקיה:

רש"י ד"ה א"ל. ר"א. כל האומר דבר בשם כו'. הוא במגילה (טו) וש"נ:

רש"י ד"ה לשמואל הרמתי. שירדו גשמים כו' והטילו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אתו עבדי דבי נשיאה וקא כו'. כצ"ל:

הרי הן הקדש עליך. נ״ב לפי שהיה מעשה נסים. ומ״ש הקדש ר״ל הקדש צדקה לעניים (ועי' בהגר"א יו"ד סי׳ רנ"ח ס׳׳ק ג׳):

אָמַר: "תְּאֵנָה תְּאֵנָה, הוֹצִיאִי פֵּרוֹתַיִךְ, וְיֹאכְלוּ פּוֹעֲלֵי אַבָּא"!. נראה לי בס"ד כפל הלשון 'תאנה תאנה' דקאי על חלק הטמון בקרקע ועל חלק שלמעלה מן הקרקע דהפירות יוצאין מכח שניהם.
או יובן דקאי על האילן ועל המזל שלו, דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) אפילו עשב אחד יש כח רוחני שאומר לו גדל.
או יובן 'אברהם יצחק' עולים מספר תאנה [456] לכך אמר ב' פעמים 'תאנה תאנה' חד לעורר בזה זכות אברהם ויצחק וחד לעורר בזה זכות 'יעקב לאה רחל' זכותם יגן עלינו אמן שהם גם כן עולה מספרם תאנה.

רַחֲמָנָא לִשְׂבְּעָךְ, כִּי הֵיכֵי דְּשַׂבְעִינָן בְּרָךְ. הקשה מהרש"א הוה ליה למימר לשבעיה לברך? ונראה לי בס"ד דהוא אמר להם שהיה עוסק במצוה אך כולי עלמא ידעי שכר מצות בהאי עלמא ליכא נמצא פירות המצות אין זמנם עתה ולכן מצאו מקום לתפילתם עליו לומר כשם שבנך השביענו פירות קודם זמנם כן הקב"ה ישביעך שכר מצותיך שעשית ביום זה קודם הזמן דהיינו שיתן לך מן השכר בעולם הזה שהוא קודם הזמן.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ מאחר ששמע שאמר בנו לתאנה הוציאי פרותיך ויאכלו פועלי אבא משמע שהוא בקש בזכות אביו והתאנה הוציאה פירותיה בזכות אביו על כן נמצא הוא העיקר בזה לכך אמרו רחמנא לשבעך, עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לָהּ: בִּתִּי, קָא מְצַעַרְתָּא לִבְרִיָּתָא? שׁוּבִי לַעֲפָרֵךְ, וְאַל יִכָּשְׁלוּ בָּךְ בְּנֵי אָדָם!. הא דלא קללה שתהא שחורה כמו שכתב מהרש"א ז"ל, נראה לי בס"ד מפני שלא רצה לשנות הטבע להסיר ממנה היופי שנבראת בו דהא הוא עצמו כעס על בנו בעבור שהטריח לעשות שינוי הטבע ואיך הוא יעשה כן אבל מה שאמר שתחזור לעפרה אין זה שינוי הטבע כי סוף אדם למות וזה דרך כל אדם וכמו שאמרו (ברכות יז.) והכל למיתה עומדין, ופשוט.

הַוְיָא לֵיהּ הַהוּא חַמְרָא, כַּד הֲוָה אַגְרֵי לָהּ וכו'.. עיין בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות בכונת האכילה מה שאמר על ענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר דעליו אמרו בגמרא (שבת קיב:) אמר רבי זעירא אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר יעוין שם. והנה בודאי גם חמור של רבי יוסי דמן יוקרת היה מתוקן כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ולכן אל תתמה על דברים אלו דהם ודאי כפשוטן.

אֱלִיעֶזֶר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, כַּד חֲזוּ לֵיהּ גַּבָּאֵי צְדָקָה, טָשׁוּ מִינֵיהּ וכו'.. אף על גב דבאושא התקינו אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ.), הוא היה קודם תקנת אושא והוא הנזכר במשנה דאבות. וראיתי להגאון גבורות ארי ז"ל שכתב משמע ודאי דאלעזר איש ברתותא הוה בימי האמוראים ובתר תקנת אושא הוה יעוין שם. וזה תימא מנא ליה הא ואמאי לא זכר שר דשמו הטוב נזכר באבות עם התנאים.

פָּשׁ גַּבֵּיהּ חַד זוּזָא, אָזַל זָבַן בֵּיהּ חִטֵּי וְאַסִּיק. יש להקשות וכי היה לו צורך לקנות חטים לביתו? הלא הוא הלך לקנות נדונייא בשביל הנשואין וכיון דנתן המעות למצוה ולא נשאר לו אלא זוז אחד ישאר בכיסו וילך לבית מדרשו!
ונראה לי בס"ד דאלו החטים קנאם לצורך הנישואין של בתו שצריך לאפות לחם לסעודת האורחין וקרובים והראה בזה גודל בטחונו בהשי"ת דודאי ימציא לו מעות לנדונייא של ביתו עתה במזומן ויעשה לה הנשואין בקרוב דאז החיטים הם צריכין לעת עתה לסעודת הנשואין.

חַזְיָא אַכְלַבָּא דְּמַלְיָא חִטֵּי, וְקָא נַפְקָא בְּצִנוֹרָא דְּדָשָׁא, וְלָא מִיפְתַּח בָּבָא מֵחִטֵּי. נראה לי בס"ד הטעם שנעשה הנס גדול כל כך שלא נשאר בחלל האכלבא אויר ריקם אפילו שיעור אצבע, היינו מדה כנגד מדה שהוא נתן צרכי נשואין של יתום ויתומה בשלימות שלא היו צריכין לגבות אפילו זוז אחד דהא לקחו כל הצריך להם ונשאר אצלו זוז שלא היה צריך להם על דרך שנאמר (רות ב, יד) וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, מהיכן נודע ותשבע? משום ותותר! וכן כאן, ולכן מדה כנגד מדה באה הברכה של הנס ומילאה את האכלבא כולה שלא נשאר חלל ריקן אפילו כדי אצבע.

הָעֲבוֹדָה, הֲרֵי הֵם הֶקְדֵּשׁ עָלַיִךְ, וְאֵין לָךְ בָּהֶם, אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. פירש רש"י ז"ל משום דמעשה נסים הוא ואסור ליהנות ממעשה נסים עיין שם. הנה בסה"ק 'בֶּן אִישׁ חַי' בפרשת כי תבא הקשיתי לפי זה איך אליהו זכור לטוב נהנה ממעשה נסים אצל הצרפתית בכד הקמח וצפחת השמן? ויש בזה תירוצים, ובכלל תירצתי בס"ד דהתם אין הנס נראה כל כך בחוש הריאות דאותו הקמח שבכד והשמן שבצפחת לא נוספו על שיעור שהיו בתחילה אלא רק כל פעם שתבוא הצרפתית ליקח קמח מן הכד ושמן מהצפחת נשלם החסרון של שיעור נטילתה תכף ומיד בהסרת ידה זה יוצא וזה נכנס במקומו כהרף עין ולא ניכר כל כך החסרון והמלוי למראה עינים מה שאין כן אצל רבי אליעזר הניח סאה ומצא עשרת אלפים סאין דמעשה הנס הם בעין.
ובזה פרשתי שם בס"ד (דברים כח, ח) יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ, פירוש אחר שתניח החיטים באוצר ולא בעודם מחוברים בקרקע כדי שלא תטרח ביתרון הברכה בקצירה ודישה ותיקון והבאה ואם תאמר זה היתר מעשה נס הוא ואין נהנין ממעשה נסים? לזה אמר וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ דאינו ניכר יתרון הברכה בחוש הריאות אלא יהיה יתרון הברכה בכל עת שתשלח ידיך באוצר אם תטול סאה יתמלא במקומה על דרך שאמרנו אצל הצרפתית בברכת אליהו זכור לטוב.
ואין להקשות כיון דלא רצה ליהנות ממעשה נסים אמאי אמר לאשתו שיש לה בהם שיעור קטן כשיעור מתנת עניים? דנראה ודאי באמת הוא יש לו חלק משלו באלו החיטים והוא החיטים שקנה בזוז ובעבור חלק זה שאינו בנס אמר לה שתיקח שיעור קטן כשיעור מתנה לאחד מן העניים.
ובספר אדמת קודש (חלק ב' בחושן משפט סימן ג') נשאל בראובן ושמעון שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה ונשתתפו דכל ריוח שירויחו יהיה לאמצע חוץ ממציאה שאם ימצא אחד מהם מציאה תהיה לעצמו ואין לשותפו חלק בה. וקנו סחורות ובכלל קנו שמן זית הרבה שהיה בזול והניחו השמן בביתו של ראובן ויהי היום נכנסה אשת ראובן למרתף שהיה בו השמן של השותפות וראתה כד אחד מהשמן של השיתוף שהיה מפעפע ויוצא בדופני הכלי והרגישה בדבר שמעשה נס הוה והביאה כדים ריקים ומילאתם עד שלא נמצא אתה עוד כלי ויעמוד השמן! על כן בא ראובן לשאול אם יש לשותפו חלק בשמן הנוסף כיון שתוספת זה בא מגוף השיתוף או אם יהיה נידון שמן זית זה כמציאה והרי הוא שלו כמו שהתנו בתחילת השיתוף?
והשיב הרב ז"ל, שאבותינו ספרו לנו בדורות הראשונים שאירע נס כזה לאחד מבני ישראל קרוב לנו האיש בחצר אשר שמו נקרא עליו עד היום חזקה של ר"א בונג"י נשמתו עדן בבית אשר הוא תחת סולם העליון אשר היה דר בו הר"א הנזכר ואשתו של הר"א הנזכר נעשה נס על ידה והרגישה בדבר ולא הודיעה לבעלה וסיפקה מאותו שמן לכל צרכי ביתה י"ד שנים! ולענין דינא של ספק השאלה האריך הרב שם בראיות ופסק הדין שזה תוספת השמן יש לו דין מציאה ואין לשותף חלק בו אך חביריו של הרב ז"ל חלקו עליו ופסקו שיהיה לאמצע השותפות, יעוין שם.
והנה במעשה הנזכר לא חשו הרבנים הנזכר דאין ליהנות ממעשה ניסים אך כפי החילוק אשר עשיתי בין עובדא דצרפתית ובין עובדא דר"א גם זו המעשה אין בה חשש דדמי לעובדא דצרפתית דאין הרבוי הנעשה על ידי הנס נראה כל כך בגלוי בחוש הריאות אלא הברכה שורה קמא קמא כנגד הניטל מן הכד.
ועוד שמעתי נס כיוצא בזה שנעשה קודם מאתים ועשרים שנה בעיר אחת שהיה דר בה אדם תופר מנעלים איש תם וישר ודחיקא ליה שעתא טובא ובא אצלו אליהו זכור לטוב ונתן לו כיס זהובים ואמר לו שיקח ממנו בכל יום עשרה או עשרים זהובים ולא יחסר הכיס כלום אך בתנאי שלא ימנה הזהובים שבכיס וכן עשה, היה נוטל בכל יום עשרה או עשרים זהובים מן הכיס עד שמילא בזה חמשה וששה כלים גדולים ואותו הכיס היה נושאו בתוך בגדו יומם ולילה ובשבת ויום טוב היה מצניעו בתיבה וסוגרה במפתח ואינו מוסר המפתח לאשתו ולא גילה לה הדבר, והעולם היו מתפלאים מאד איך נתעשר זה ובמה נתעשר? ואין שום בריה יודעת בדבר זה.
פעם אחת לקחה אשתו מפתח התיבה בסתר ופתחה התיבה לראות מה בתוכה והכיס היה בה ופתחה הכיס ותמנה הזהובים שבו ותתפלא על הדבר הזה בקרבה למה היה מסתיר התיבה ממנה מאחר שלא היה בה רק כיס אחד מלא זהובים שיעור אחד ממאה מן הזהובים המסורים בידה ועל מה כל החרדה? ותאמר לאישה: על מה היית מעלים התיבה ממני? והלא לא היה בה אלא רק כיס שיש בו שני מאות זהובים ואני בידי מסור כמה אלפים זהובים! ויכה כף על כף ויאמר: מה עשית! כך וכך הוא הענין ועתה נסתלקה הברכה וכן היה לו שמאותו היום מה שהיה נוטל מן הכיס לא היה מתמלא במקומו ובעשרה נטילות נתרוקן הכיס. עד כאן שמעתי. והנה גם בזה נעשה נס הברכה בדרך הנס שנעשה אצל הצרפתית וכאשר אמרנו.

אוֹי לַדּוֹר שֶׁנִּתְקַע בְּכָךְ. נראה לי בס"ד תיבת 'כך' מורה על זמן ביטול מצות הצדקה שכף העני פתוחה לומר תנו לי! וכף העשיר סתומה שאינו נותן, אבל אי אפשר לומר שאותיות כך מורה על זמן שהעשיר כפו פתוחה וכף המקבל סתומה שאינו רוצה לקבל כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ ותמיד תמצא כף פתוחה לקבל ורק העשיר כפו סתומה לבלתי יתן כלום. נמצא תיבת 'כך' שהיא כף סתומה וכף פתוחה מורה שהעני פתוחה ידו לקבל והעשיר סתומה ידו לבלתי יתן.
ולכן בעבור ביטול מצות הצדקה הגשמים נעצרים מדה כנגד מדה הם נוהגים שכף העני פתוחה לקבל וכף העשיר סתומה מליתן כן יהיה להם שפותחים ידם לקבל שפע המטר ומן השמים הכף סתומה מליתן מטר ולכן כשראה שהתפלל על הגשם ולא נענה אמר אוֹי לַדּוֹר שֶׁנִּתְקַע בְּ'כָךְ' דייקא דהיינו בביטול מצות הצדקה הרמוז באותיות 'כך' ואמר שנתקע רוצה לומר שהם מתמידים בכך ואפילו בדרך מקרה אין נותנים צדקה.

(במדבר טו, כד) "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה", מָשָׁל לְכַלָּה, בִּזְמַן שֶׁעֵינֶיהָ יָפוֹת, אֵין כָּל גּוּפָהּ צָרִיךְ בְּדִיקָה. קשה וכי לא יש עיניה יפות ומלאה מומין? ונראה לי בס"ד קאי על עין השכל רוצה לומר עיני שכלה פתוחות להשגיח על איברים שבגופה שיהיו מנוקים ומקושטים בכל מיני קישוט דאז אפילו אם יש בהם איזה חסרון יכסה עליהם הפרכוס וקישוט שבהם. וכן הנמשל אם הנשיאים עיני העדה פקחים להשגיח על אנשי דורם אין המון העם צריכין בדיקה ביום צרה ותחנונים כנהוג בתענית ציבור דודאי טובים הם.

טָרַחְנָא וּמַיְתִּינָא חַמְרָא לְקִדּוּשָׁא וְאַבְדַלְתָּא. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא עשה מצוה ביין שהוא בסוד הגבורה כנודע לכן הגשמים שהם בסוד הגבורה ירדו בזכותו דידוע מה שאמר לעיל למה נקראו גבורות גשמים? מפני שיורדים בגבורה! ובודאי זכות רבינו הקדוש נפיש טובא טפי מאותו האיש אלף פעמים ובכלל מאתים מנה אך רצו מן השמים להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים.

מִיקְרֵי דַּרְדְּקֵי אֲנָא, וּמַקְּרִינָא לִבְנֵי עֲנִיֵּי כִּבְנֵי עַתִּירֵי. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא השוה עניים ועשירים ביחד יבא המטר בזכותו שהמטר משקה העניים והעשירים בהשוואה אחת.
גם עוד בעבור שהוא משחד התינוקות בדגים כדי שלא יצטרך להכותם יבא המטר בזכותו שהוא שלום בעולם כי בעלי שדות וכרמים שמשקין מן הנהר הם תמיד בפלוגתא זה מכה את זה בעבור המים שכל אחד ירצה לעצמו אך המטר יורד מלמעלה על כל השדות בהשוואה אחת ואין אומר ואין דברים.
גם עוד הוא שיחד התנוקות ללמוד תורה בדגים שהם גדלים במים ומכוסים מן העין כן יבא בזכותו הגשם שיוצא מן האידים שבים ופעולתו מכוסה מעין האדם וקמא קמא נבלע בקרקע ואינו נראה.

שַׁקְלוּהָ לְנַחְמָן וְשַׁדְיוּהָ מִגּוּדָא לְאַרְעָא. יש להקשות למה אמר 'מגודא' דודאי לא הוה יתיב אגודא! והוה ליה למימר שדיוה מאיגרא לארעא?
ונראה לי בס"ד דעצירת גשמים מסיבת העונות שנעשו ככותל מבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים ולכך צועקין ואינם נענים כמו שנאמר (ישעיהו נט, ב) כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם, ורב נחמן גזר תענית ואמר סליחות וודויים כדי לסתור הכותל הזה של העונות וכיון דלא נענה בירידת גשמים, שמע מינה דהכותל עודנו קיים ומפסיק על כן אמר 'שַׁדְיוּהָ לְנַחְמָן מִגּוּדָא לְאַרְעָא' רוצה לומר מן כותל של העונות שבא לסתרו ולהפילו ולא נסתר אלא נשאר עומד במקומו.
או יובן החכמים נקראים חומה, שהם כחומה לישראל להגין עליהם ולכן כיון שלא היה כח להגין עליהם בצרה זו אמר שַׁדְיוּהָ מִגּוּדָא רוצה לומר תשליכו אותו מתואר הגודא שהיה לו כי עתה נראה שאינו חומה לישראל.
או גּוּדָא בהפוך אתוון דּוֹאֵג שהיה לבו דואג על צרת ישראל ועתה שלא הועיל בתפלתו כדי לצאת מדאגתו אמר 'שַׁדְיוּהָ מִגּוּדָא' רוצה לומר תשליכו אותו מדאגתו שעומד בה עד 'אַרְעָא' שלא הועיל בדאגתו כלום ולא עשה תועלת בזה.

אָמַר לְהוּ: הָעֲבוֹדָה, שֶׁהֵן קוֹדְמִין לְבִתִּי. קשא למה הוצרך להשבע? ועוד למה הודיעם שהוא היה הולך לקנות נדוניה לבתו ולמה לא אמר אני אתן כל מה שצריך להם?
ונראה לי בס"ד דחשש פן הם צריכין עשרה ויאמרו לו חמשה כדי שלא להכביד עליו ויקחו השאר מן אנשים אחרים אך כיון שנשבע שהם קודמין לבתו מוכרח שיתן להם כל צרכן ממעות אלו שבידו כדי לקיים שבועתו.
והא דלא אמר אני אתן כל צרכן, נראה לי מפני שלא רצה שיהיה עליו נדר אפילו שעה אחת דחש שמא מעות שבידו הם עשרה וצריך להם שנים עשר ואם כן אף על פי שהוא נותן העשרה תכף נשארו עליו השנים בתורת נדר עד שילך ויביא אותם מהבית ולא רצה בכך, ולכן לא אמר אני אתן כל צרכן אלא אמר שהם קודמין לבתי שנמצא לא הקדיש לצדקה אלא רק מעות שהיו בידו שהיה הולך ליקח בהם נדוניה לבתו ואם צריך להם עוד שנים לא נתחייב ליתן להם ונמצא שלא נעשה עליו נדר כי מעות אלו שבידו הוא נותן להם תכף.
ועוד נראה לי בס"ד הא דאמר הֵם קוֹדְמִין לְבִתִּי ולא אמר אני אתן להם כל מעות אלו שבידי, היינו כדי שלא יקשו עליו איך עושה כן לתת מעות אלו שהכין לבתו ותשאר בתו ריקם? ובודאי לא ניחא קמי שמייא למעבד הכי! וכבר זכתה בהם בתו שהרי הוא לקח המעות כדי לקנות לה בהם הנדוניה, ואיך תשאר ריקם? דאפשר יודעים שארס את בתו ובא לשוק בשבילה לכן אמר לו לשון דמשמע מיניה שלא תשאר בתו ריקם, אלא הוא יש לאל ידו לקנות נדוניה גם לבתו כי יש לו ממון בביתו ורק אלו יהיו קודמין לבתו שתקנו להם מאלו המעות המזומנים לעת עתה ואני אלך לבית ואביא מעות אחרים בשביל בתי ונמצא לאיש בינם לבין בתי אלא רק הקדימה אך בענין הנדוניה כולם שוים כי גם לבתו יקנה נדוניה.

פָּשׁ גַּבֵּיהּ חַד זוּזָא, אָזַל זָבַן בֵּיהּ חִטֵּי וְאַסִּיק. פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע שאותם החטים קנה אותם לצורך הנשואין של בתו עיין שם. וצריך להבין למה התחיל בצרכי הנשואין לקנות חטים ולא עשה התחלה בדבר אחר הצריך לנשואין?
ונראה לי בס"ד התחיל בחטים לסימן טוב כי מהחטים עושין לחם והבת כיון שנשאת נקראת בשם לחם דכתיב (בראשית לט, ו) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, וגם בעבורה תתברך עסת הלחם בבית ולכן מנהג עירנו בגדאד שמדליקין לפני הכלה נר ארוך הרבה של שעוה ותוחבין הנר הזה בתוך כלי שהוא מלא חיטים לסימן טוב.
או יובן בס"ד הטעם על פי מה שאמרו בגמרא דנדה (נידה מה:) שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש וכתבו המפרשים ז"ל הכונה דחיוב המצות תלוי בשלימות ההבנה אצל האדם, והיא מתחייבת במצות שנה אחת קודם הזכר, ולכן בחר להקדים קניית החיטים לצורך נשואי בתו קודם כל שאר דברים לרמוז על יתרון שיש לה לאשה בבינה יתירה הנזכר והבינה נרמזה בחטים כי חטים עולה מספר בינה [67].
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שקנה לצורך נשואי בתו החטים תחלה כי חטים הוא לסימן טוב יען דהחטים אשתנו למעליותא דבעודם חטים מברכים עליהם בורא פרי האדמה, וכיון דאשתנו דטחנום ואפום לחם הוי השינוי למעליותא דמברכים עליהם המוציא לחם מן הארץ ובורא מיני מזונות, מה שאין כן כל פרי שבעולם הן עץ הן אדמה מלבד הענבים אשתנו לגריעותא, דקודם מברכים עליהם ברכתן וכיון דאשתנו מברכים עליהם שהכל ודוגמה לחיטים דאשתנו למעליותא תמצא באשה דבעודה בבית אביה היא בתולה ואינה ראויה להריון וכיון דנשאת דנשברו בתוליה היא ראויה להריון ותביא בנים נמצאת אשתנית למעליותא עוד נמי בעודה בבית אביה היא טפלה ונזונת בתורת צדקה מאביה וכיון דנשאת נעשית בעלת הבית והכל מתברך בעבורה. ויש כמה תועליות בין קודם נשואיה לבין אחר נשואיה ולכן עדבר זה גם כן יתיישב מנהג עירנו שתוחבין לה נר ארוך בתוך החיטים שמאיר ומדליק שם.

כַּמָּה אִיכָּא בֵּין שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי לִיהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל. יש להקשות מה חידוש זה ששמואל בקש מטר שלא בזמנו ונענה והוא בקש בזמנו ולא נענה, דהא ודאי איכא מעלות טובא בינו לבין שמואל המלך ע"ה שהיה נביא גדול ושופט גדול ושקול כמשה ואהרן והוא היה בזמן התנאים וכבר אמרו (שבת קיב:) אם ראשנים כמלאכים אנו כבני אדם, ולכן אם נעשה הפרש ביניהם בענין ירידת המטר אין זה חידוש! ועוד הוה ליה למימר כמה איכא בין דור שמואל הרמתי לדור יהודה בן גמליאל כיון דמסיים ואמר אוי לדור שנתקע בכך?
ונראה לי בס"ד דבא לומר אם אתם רואים ששמואל נענה ואני לא נעניתי אין הסיבה משום דהוא גדול ממני בתורה ובמעלה וגם שהיה נביא דדבר זה אינו מעכב יען דקיימא לן יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה:), אך עיקר הסיבה מפני יתרון שיש לו עלי בענוה ויראה ולא משום יתרונו עלי בתורה ובנבואה שאם אני היה לי ענוה ויראה כראוי הייתי נענה כמוהו אף על פי שאינני חכם בתורה כמוהו וגם אינני נביא כי יתרון זה של תורה ונבואה אינו מעכב בדבר זה ורק יתרון הענוה והיראה הוא המסבב.
ורמז לזה בדבריו הקצרים שאמר 'כַּמָּה אִיכָּא בֵּין שְׁמוּאֵל לִיהוּדָה' כי מספר שְׁמוּאֵל שע"ז [377] ומספר יְהוּדָה [30] שלושים, וההפרש שיש בין מספר שע"ז למספר שלושים הוא מספר שמ"ז כמנין ענוה יראה [347] שעולה מספר שמ"ז. ולזה אמר כַּמָּה אִיכָּא בֵּין שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי לִיהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל, כלומר אל תחשבו שיתרון תורה ונבואה הוא הגורם אלא צאו וחשבו המספר שיש בין שמואל ליהודה שהוא מספר ענוה יראה זה היתרון הוא המסבב וגורם.

מְשַׁחִידְנָא לֵיהּ בְּכַוְּרֵי, וּמְשַׁדַּלְנָא לֵיהּ, עַד דְּאָתֵי וְקָרִי. נראה לי בס"ד תרתי מילי קאמר חדא משחדנא ליה בכוורי כדי שיאהב אותי ויהיה לבו נוטה אחרי ועוד משתדלנא ליה בדברי מוסר מצד הדגים האלה עצמן שאומר לו ראה בני דגים אלו אינם חיים אלא במים וכאשר יוציאום מהמים ימותו כן בני אדם אין להם חיות אלא בתורה וכשפורשים מן התורה ימותו וכאשר אמר רבי עקיבה לפפוס בן יהודה המשל הזה של הדגים וכנזכר בגמרא (ברכת סא.).
גם אומר להם כמו דגים אלו שאין להם עפעפיים המכסים את העינים והם פתוחות תמיד כן בני אדם צריך שיהיו עיניהם פתוחות תמיד בספר ללמוד תורה ולא יתנו לעפעפיים תנומה.

אִי מִשּׁוּם תְּנוּיֵי, אַנָן עֲדִיפִינָן מִינַיְהוּ. יש להקשות מה סברה איכא למימר דעצירת גשמים וירידתן תלויה ברבוץ תורה כדי שיאמר אנן עדיפנן מנייהו? ומה טעם יש לתלות מניעת הגשם באנשי הדור? ומה ענין הדמיון דקאמר אין דורן דומה יפה?
ונראה לי בס"ד דמצינו שיש בתמר רמז להתחברות זכר ונקבה כי הגרעין של התמר מצד אחד יש לו דמיון זכרות ממש ומצד אחד יש לו דמיון נקבות ממש כבית רחם לאתתא, וכמו שכתב הרב אמת ליעקב ז"ל במערכת העי"ן אות ד"ן בשם מהר"י צמח ז"ל עיין שם.
ונראה לי הטעם בזה כי התמר רומז לתלמיד חכם וצריך החכם להרביץ תורה ללמדה לאחרים ולא סגי ליה בלימוד שלומד לעצמו וידוע כל משפיע נקרא זכר וכל נשפע נקרא נקבה ולכן תלמידי חכמים נקראו נשים ונקראו אנשים, שבתחלה צריך להיות כאשה נשפע מאחרים שלומד תורה מרבותיו ואחר כך יהיה כאיש זכר שמשפיע לאחרים ללמדם תורה ולכן נרמז בתמר בגרעין שלו צד אחד דוגמת זכרות וצד אחד דוגמת נקבות לרמוז שצריך החכם להיות בו דוגמת זכר ודוגמת נקבה ובתחלה דוגמת נקבה ואחר כך דוגמת זכר.
וכאשר נתבונן יותר נמצא שעשה הקדוש ברוך הוא רמז זה שיש בתמר גם בחטה ושעורה שהם עיקר הדגן כי כמו שנמצא בגרעין התמר צד אחד דוגמת זכרות וצד אחד דוגמת נקבות כן תמצא בחטה ושעורה ולמה כפל הרמז הזה בדגן גם כן וכבר עשאו בעיקר העץ שהוא התמר?
ונראה היינו טעמא כי כמו שצריך להיות משפיע ונשפע בעסק התורה כדאמרן כן צריך להיות משפיע ונשפע בצדקה וגמילות חסדים והיינו כי העשיר הנותן צדקה לעני הרי זה משפיע דוגמת הזכר ואם נותן הצדקה להתגאות אינו נשפע מלמעלה מאותה צדקה אבל אם יתן לשם שמים הרי זה נשפע מאותה צדקה מלמעלה כמו שאמרו (ויקרא רבה לד, י) יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, ונמצא גם בצדקה יש משפיע ונשפע וזה נרמז בדוגמה שעשה הקדוש ברוך הוא בדגן שהוא חטה ושעורה ונמצא משפיע ונשפע שצריך להיות בתורה נרמז בתמר שהוא עליון מכל האילנות, כן התורה היא עליונה שהיא מזון הנפש שהיא עליונה וכמו שאמרו (תהלים נ, ד) יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל - זוֹ נְשָׁמָה (סנהדרין דף צא.), ומשפיע ונשפע שצריך להיות בצדקה שהיא מזון הגוף נרמז בדגן שהוא מזון הגוף שמתיחס לאדמה וכמו שנאמר וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ - זֶה הַגּוּף.
והנה נודע כי הגשמים יש בהם התחברות זכר ונקבה כמו שכתבנו לעיל כי הם יורדים חלק ממים העליונים שהם זכר וחלק ממים התחתונים שהם נקבה ועל כן בזכות רבוץ תורה בישראל שיש בזה התחברות זכר ונקבה כי כל חכם העוסק בתורה הוא נשפע ומשפיע שהוא זכר ונקבה שנקרא איש ונקרא אשה יורדין הגשמים שהם חבור זכר ונקבה ואם יהיה חסרון ברבוץ תורה אז גורם ממילא לעצור הגשמים.
אמנם זה תלוי בפרנסי הדור שהם החכמים המרביצים תורה וכן נמי בזכות הצדקה שנותן העשיר שיש בה גם כן דוגמת נשפע ומשפיע שהם דוגמת זכר ונקבה ירדו הגשמים שהם התחברות זכר ונקבה וכן נוגע לזה מצות הצדקה דגם כן יש בה ענין זכר ונקבה כאשר כתבנו אמנם תלוי בעשירי הדור שיש להם יכולת לעשות צדקה.
ולכן כאשר נעצרו הגשמים וגזר רבא תענית והתפלל ולא נענה והקשו לו מזמן רב יהודה שהתפלל ונענה אמר רבא אם עתה עצירת הגשמים היא מִשּׁוּם תְּנוּיֵי רוצה לומר נעצרו בשביל חסרון של רבוץ תורה שהוא דבר התלוי בי ודכוותי שאין אנחנו משפיעין לאחרים ללמד אדרבה אַנָן עֲדִיפִינָן בדבר זה מזמן רב יהודה כי בזמנו כלהו תנויי בנזקין הוה ואנן קא מתנינן טובא וכו' ואי מִשּׁוּם עוּבְדָא שאין אני מקיים מצות הצדקה שהיא מצות עשה? ולזה אמר עובדא דהיינו עשה של הצדקה שגם כן יש בה ענין שופע ונשפע ודמייא לגשמים אִי אִיכָּא דְּחָזָא מִידִי דהיינו חסרון במצוה זו מצדי לֵימָא!
אך אם יש בזה חסרון מצד זולתי הם העשירים שבדור שאין מקיימים מצוה זו כתקנה להיות בה ענין שופע ומשפיע, מַה יַּעֲשׂוּ פַּרְנָסֵי הַדּוֹר שֶׁאֵין דּוֹרָן דּוֹמֶה יָפֶה דהיינו שנותנים צדקה ואין מתכוונין בה לשם שמים או נותנים צדקה ואין נותנין כדחזי להו ונמצא אין דורן דומה יפה במצוה זו כלומר אינו דומה למשפיע ונשפע שצריך להיות במצוה כדי שבזה לא ימנעו הגשמים שהם דוגמת זכר ונקבה מה יעשו פרנסי הדור תיקון לדבר זה כי אין יודעים מה שבלבם איך מתכוונין ואין יודעים יכולתם בעושרם, אם יש להם יכולת לעשות יותר ואם יש להם ממון ואין עושין צדקה כי דבר זה אין ביד הפרנס לעמוד עליו ולידע אותו על אמיתתו ולמה תתרעמו עלי? כי אין מצדי חששה בדבר זה דמה בידי לעשות ואינני עושה!

השולה דג מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע חייב. פי' רש"י וכשאין מחוסר צידה עסקינן כגון שצד והניחו בתוך הספל להחיות במים משמע דקשיא ליה דאי במחוסר צידה תיפוק ליה אפילו קודם שיבש חייב משום צד שהוא מאבות מלאכות מ"מ איני יודע מה דחקו לפרש כן אע"ג דבמחוסר צידה במזיד א"א לאוקמי דאטו בתרי קטלא קטלית ליה מכל מקום יש לפרש דמיירי בשוגג וחייב שתי חטאות קאמר:

ומכל מקום אין להקשות לפרש"י דמוקי להא דשמואל במזיד וחייב מיתה קאמר היכי משכחת לה למ"ד התראת ספק לא הוי התראה הא בשעה ששולה הדג שמתרין בו התראת ספק הוא דשמא יחזירנו למים קודם שיבש בו כסלע ואין כאן נטילת נשמה בשעת מעשה שהוא שולה אלא שבא לאחר זמן ממילא לא משכחת לה לחייב מיתה משום נטילת נשמה בכה"ג אלא בחונק או שוחט בידים דהוי ליה נטילת נשמה מיד בשעת מעשה דהוה ליה התראת ודאי די"ל על דרך שפי' התוס' ריש פרק קמא דשבת (דף ג') דאמר התם הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה והקשו התוס' איך אתי לידי חיוב מיתה הא הוה ליה התראת ספק דבשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה ותירץ בשם ריב"א דכיון שהדביק תוך כדי דיבור של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנו לאו התראת ספק הוא דודאי לא היה בדעתו לרדותו קודם אפייה ולא הוי התראת ספק אלא בלוקח אם על בנים למ"ד בפ' בתרא דמכות בטלו ולא בטלו דשמא לא ישבור כנפיה או לא ישחטנה והשתא דשבר כנפיה אין יכול להתרות דלא הוי התראה אלא על הלאו והלא כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דכשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילת תנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפיה מחוסר מעשה והכא נמי דכוותיה כיון ששולה תוך כדי דיבור של התראה ובודאי ימות אם לא יחזירנו למים קודם שיבש בו כסלע לאו התראת ספק הוא:

ומ"מ אין דברי התוס' מוכרחים משם דהא לא קאמר התירו לרדותו קודם שיבא לידי חיוב סקילה אלא לידי איסור סקילה קאמר ואיסור בעלמא קאמר דאיסור שבת חמור כל כך דבסקילה החמורה מכל ארבע מיתות ב"ד מיהו מצינו חיובא באופה מיו"ט לחול לרב חסדא לוקה בפרק ג' דפסחים (דף מ"ז) ואפילו רבה לא קאמר התם אינו לוקה אלא מטעם הואיל ובע"כ צריך לומר כדברי ריב"א אלא דיש לומר דהני אמוראי ס"ל התראת ספק שמה התראה:

מיהו סברא זו הכריחו התוס' בפרק ד' דגיטין (דף ל"ג) דאמר התם דהתקין רבן גמליאל הזקן דאם ביטל הגט שלא בפני השליח אינו מבוטל אע"ג דמן התורה מבוטל משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין והקשו התוס' בשם ר"ת היכי מחייבין לעולם אשת איש שזינתה הא התראת ספק הוא שמא ישלח לה גט ויבטל ותירצו בשם ר"ת דכה"ג לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין ועוד דאוקמינן אחזקה שהיא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים אמאי אמרינן בפ' בתרא דמכות דלוקה ואמאי הא התראת ספק הוא דשמא ישאל על נזירתו ביאור דבריהם הא דפירשו גבי גט ונזיר מוקמינן אחזקה ומאי חזקה איכא הכא הא נזיר כשנשאל על נזירתו עוקר הנדר מעיקרו למפרע והוה ליה כאילו לא היה נזיר מעולם והכי נמי גבי גט ע"י ביטול זה כיון דאפקיעו רבנן לקדושין למפרע הרי לא היתה אשת איש מעולם אלא הכי פירושא דאוקמי אחזקה היינו דיש לומר דלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישלח לה גט ואפילו ישלח לא יבטלנו שלא בפניו והכי נמי גבי שולה יש לומר דלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא יחזירנו למים קודם שיבש בו כסלע:

וגם על עיקר חילוק של התוס' שפירש דההיא דאכל חלב לא חשיב התראת ספק מטעמא דאיגלי מילתא למפרע דגדול היה הא ריש פרק בן סורר (דף ס"ט) רצה ר"י מדיפתי להוכיח דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות מדתנן בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וחייבים עליה משום אשת איש ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית נינהו והשתא מאי ראיה היא זו דילמא אין הכי נמי דלא קטלינן להבא עליה בקטנותה עד לאחר זמן שתגדיל ותביא שתי שערות דאיגלאי דלאו איילונית היא למפרע אלא ודאי כל כי האי גוונא למאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה הוה ליה התראת ספק כיון דבשעת העבירה עדיין לא נודע אי עביד איסורא אע"ג דלאחר זמן איתגלי איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן והוכיח ר"י מדיפתי אליבא דמאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה והכי נמי גבי אכל חלב הואיל ולא נודע בשעת עבירה והתראה דבר עונשין הוא אע"ג דלאחר זמן נודע הוה ליה התראת ספק ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע וגדולה מזו מצינו בפרק ה' דפסחים דף ס"ג) גבי שוחט פסח על החמץ דלר"ל אינו חיוב עד שיהיה עמו בעזרה משום דהוה ליה התראת ספק ופירש רש"י אפילו השוחט יודע בשעת שחיטה שיש לו חמץ בביתו כיון דהמתרה אינו יודע הוה ליה התראת ספק אע"פ שהתוס' תמהו עליו מכל מקום יישבו דבריו ומכל מקום ההיא דהשולה למאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה אי אפשר לפרש במזיד אם לא על דרך פירוש ר"ת וכמ"ש:

וכי תימא בלאו הכי ניחא דהא מרא דשמעתא דהשולה שמואל הוא והכי אמרינן גבי אכל חלב פטור מטעמא דאינו נקרא סריס למפרע הא לאו הכי היה חייב והא כה"ג הוה ליה התראת ספק שמע מינה דסבירא ליה לשמואל התראת ספק שמיה התראה הא ליתא דאיכא למימר דההיא דאכל חלב איירי באכל שוגג ולענין חטאת פליגי תדע דאי במזיד ולענין מלקות מ"ש חלב דנקט הוי ליה למימר בשאר איסור שאכל שחייבים עליהם חטאת אלא ודאי בשוגג מיירי משום הכי נקט חלב דבר כרת הוא ושגגתו חטאת ואין להאריך כאן בזה יותר. מכל מקום איני יודע למה לי לרש"י לפרש בשאין מחוסר צידה משום דקשה ליה אטו בתרי קטלי קטלית ליה הא יש לומר דמיירי בשוגג ואפילו מחוסר צידה וחייב שתי חטאות משום צידה ומשום נטילת נשמה ועוד אפילו אי במחוסר צידה ובמזיד איירי אפילו הכי אתי שפיר וכגון שלא התרו בו משום צידה אלא משום נטילת נשמה לחוד:

הוו טשו מיניה דכל מאי דהוי גביה יהיב להו וכו'. קשה לי הא בפרק ה' דכתובות (דף י') אמרינן באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ומשמע ודאי דאלעזר איש ברתותא בימי אמוראים ובתר תקנת אושא הוה ועוד דאמר בירושלמי פרק קמא דפיאה מעשה ברבי ישבב שעמד וחילק את כל נכסיו לעניים שלח לו ר"ג הרי אמרו חומש מנכסיו למצוה ופריך ור"ג לאו קודם לאושא הוה ומשני כך היתה הלכה בידם ושכחוהו ועמדו השניים והסכימו על פי הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנים נפשם עליהם הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני אלמא קודם לאושא היתה תקנה זו וליכא למימר דלא ביזבז אלא מה דהוה בידו באותה שעה ומ"מ לא היה יותר מחומש בכל נכסיו דא"כ אמאי טשו מיניה גבאי צדקה כיון דלא בזבז יותר מכשיעור ועוד מדאמר אין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל שמע מינה שנתן את כל אשר לו לגבאי צדקה ולא פש גביה מידי לפיכך כלל את בתו בתוך שאר עניים ליטול מחיטי הללו כמותן. וראיתי להרמב"ם בפירוש המשנה שם אהא דתנן התם גמילות חסדים אין לו שיעור שפירש ר"ל לעזור האדם בגופו אך שיעזור אותו בממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו ולא יתחייב ליתן יותר מחמישית ממונו לבר אם עשה כן ממידתחסידות ואמרו באושא נמנו להיות אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה ולפירושו ניחא הא דאלעזר דלא אמר אל יבזבז יותר מחומש היינו אינו צריך לבזבז יותר אבל הרשות בידו ולא עוד אלא מדת חסידות איכא:

אלא שאני תמה על פירושו הא דאמר בפ"ד דכתובות המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובפרק ו' דכתובות (דף ס"ז) אמר דכי נח נפשיה דמר עוקבא בזבז לפלגא דממונא ופריך מהא דאושא ומשני הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה ושמע מינה דמחיים אין רשאי לבזבז יותר. ונראה שהרמב"ם העתיק דבריו מן הירושלמי דהכי קאמר התם גמילות חסדים אין לו שיעור הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לו שיעור כי הא דאמר ר"ל בשם ר' יהושע בן לוי באושא התקינו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה וסבר הרמב"ם דהא דקאמר שיהא מפריש חומש חיובא הוא ויתר מחומש הרשות בידו והוסיף עוד לומר דאפי' מדת חסידות נמי איכא וליתא דיותר מחומש איסורא נמי איכא וכדמוכח מהא דאמרן ובע"כ דגם הירושלמי סבירא ליה כן דיותר מחומש אינו רשאי לבזבז דהא תנן התם אלו דברים שאין להם שיעור הפיאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ואי לבזבז יותר מחומש איכא מידת חסידות מאי דוחקא דירושלמי לאוקמי לגמילות חסדים בגופו משום דהא דבאושא הא אפילו בממונו נמי אמרינן שם דאין לו שיעור למעלה דרשאי לבזבז כמו שירצה ומקבל עליו שכר כיון דאיכא משום מדת חסידות דהא ביכורים נמי יש להם שיעור למטה כדתנן התם אין פוחתין לפיאה מששים והכי נמי ביכורים בששים כדאמרי' בפרק י' דחולין (דף ק"ל) ואפילו הכי חשיב לה בהדי דברים שאין להם שיעור משום דאין לו שיעור למעלה דמפריש כמה שירצה ומקבל עליו שכר כדאמרינן בירושלמי ר' ברכיה בעי אמאי לא תני אפר פרה ורוק יבמה ודם ציפור של מצורע ומשני לא חשיב אלא דברים שהוא מוסיף עליהן ויש בעשייתן מצוה ואלו אע"פ שהוא מוסיף אין בעשייתן מצוה והכי נמי אם איתא דמדת חסידות איכא במבזבז יותר דמי לפיאה וביכורים אע"פ דיש להם שיעור למטה מדרבנן בששים אפילו הכי קתני להו הואיל ואין לו שיעור למעלה ויש בעשייתן מצוה והוה ליה לאוקמי למתני' בגמ"ח דממונו אלא ודאי יש שיעור אפילו בגמ"ח דממונו אלא ע"כ סבירא ליה להירושלמי דאין רשאי לבזבז יותר מחומש מש"ה אי אפשר לאוקמי בגמ"ח דממונו דהא יש לו שיעור למעלה שלא להוסיף על חומש ודמי לרוק יבמה ואינך דירושלמי דאע"פ שהוא מוסיף אין בעשייתן מצוה וגרע מינייהו דאפילו איסורא איכא במוסיף על חומש והשתא תקשה ההיא דאלעזר איך בזבז כל כך:

וי"ל דהאי דתקנת אושא לאו כולי עלמא מודים בה דהא תנן בפרק ו' דערכין (דף כ"ח) מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו ואם החרים את כולם אינם מוחרמין דברי ר' אליעזר א"ר אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו ואמרינן בגמרא דאיכא בינייהו הא דאמר באושא התקינו כו' פי' רבי אלעזר בן עזריה אית ליה להאי דרבי אילא ור' אליעזר לית ליה ואי מבזבז טובא לית לן בה ובלבד שישייר קצת לעצמו דומיא דחרמים והשתא איכא למימר דאלעזר איש ברתותא כרבי אלעזר ס"ל דלית ליה תקנת אושא ובשיעור קצת סגי לפיכך פש גביה חד זוזי ובחידושי למסכת חגיגה יתבאר יותר במילואים הא לא קבילנא עלן מאורתא אין לפרש דהכי קאמר כיון דלא קבילנא אין אנו צריכין להתענות כל עיקר וכדאמר בפרק קמא כל תענית שלא קיבלו מבעוד יום לא שמיה תענית דהא לא אפשר דלא גרע מהא דתניא בפרק קמא (דף י) ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן אלמא אף שלא קיבל עליו מבעוד יום חייב להתענות עמהן משום חומרי המקום שהלך לשם כ"ש שאנשי אותו המקום שצריכין להתענות עמהן אף על פי שלא קבלו מבעוד יום אלא הא דקאמר הא לא קבילנא עלן בלשון שאלה קאמר ליה ונפקא מיניה אי צריך להתפלל תפלת תענית דהא ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין דצריך להתענות משום חומרי מקום שהלך לשם אפשר לומר דאפ"ה אין מתפלל תפלת תענית והשיב לו רבי יוחנן בתרייהו גררינן וכמאן דקבלינן עלן וצריך להתפלל תפלת תענית אי נמי יש לומר כיון דאפילו לרבי יוחנן וריש לקיש שהיו גדולי הדור לא אודעינהו כ"ש דלא אודע לשאר בני העיר שלא חשיבי כל כך וקס"ד דכל בני העיר אין צריכין להתענות ואין זה חשיב מקום שמתענין כיון דכל הציבור או רובן לא קיבלו עליהם מבעוד יום ואמר ליה רבי יוחנן אנן בתרייהו גררינן וכ"ש שאר הציבור והכל חייבין להתענות כאילו קבלו מבעוד יום:תני להו אושעיא זעירא דמן חברייא פירש רש"י צעיר שבישיבה והאי דקרי ליה הכי משום דאושעיא אחרינא הוה התם וזה דוחק. ובפרק ב' דחולין (דף ל"א) גבי זרק סכין פירש"י דאושעיא זעירא היה נקרא דמן חברייא שמבני הישיבה וזה יותר נכון ובפרק קמא דחולין (דף י"ב) גבי וכולן ששחטו פירשו התוס' דמן חברייא שם המקום כדאמרינן בבראשית רבה אבימי חברייא מבקר בישא הוה וכן נראה עיקר ולהאי פי' אושעיא זעירא היה נקרא והיה ממקום ששמו חבריא:

והיה אם מעיני העדה משל לכלה וכו'. פירש רש"י הואיל דבי נשיאה דהוו עיני העדה רשעים דלת העם אינו צריך לבדוק מה מעשיהם לכך לא משגיחים בהו מן השמים וקשה לי הא אמרי' בפרק ג' דערכין (דף י'ו) זה דור דורשיו ר' יהודה הנשיא ורבנן חד אמר פרנס לפי הדור וחד אמר דור לפי פרנס ופריך למאי הילכתא אילימא למעליותא והא הוה יהויקים דלא הוי מעלי ודורו הוו מעלי והא צדקיהו דהוה מעלי ודורו לא הוו מעלי אלא לענין תוקפא וניחותא קאמרינן אלמא אע"פ שאין הפרנס הגון אפשר שהדור הגון ויש לומר דהכי נמי לענין תוקפא וניחותא מביא המשל הזה אם הפרנס עניו ומעביר על מדותיו הכי נמי הדור כן ואם להיפך להיפך והכי נמי משל לכלה והכי נמי כיון דבי נשיאה אינן ענוותנין הכי נמי הדור כן וירידת גשמים בא על ידי ענווים כדאמרי' לקמן (דף כ"ה) גבי ר' אליעזר שלא נענה ור"ע נענה לא מפני שזה גדול מזה אלא זה מעביר על מדותיו וזה אינו כו':

אוי לדור שנתקע בכך אוי לו למי שעלתה בימיו כך וכו' אפשר לומר דרך רמז דידוע דע"י חטאות האדם ועונותיו מכניס ניצוצות הקדושה בתוך הסט"א ובעונות היא מתגברת העולה היא. ואין רעה באה לעולם אלא בשביל ישראל ואם עדת ישראל ישגו ועצר את השמים. ועל דא קא בכי גנוחי וילולי אוי לדור שנתקע בכך כי עונות הטו להוריד ביד פשעם ניצוצי הקדושה בתוך הקליפות מרי"ע ותוק"ע בסט"א כל נתח טוב מניצוצי הקדושה מתורה ומצות. אוי למי שעלתה הסט"א בימיו כך שנתגברה למעלה ח"ו:

יומא חד שמעיה. רב אשי לרבי יוסי בר אבין ל''א יומא חד שמעיה רבי יוסי בר אבין לרב אשי דקא גריס אמר שמואל השולה דג מן הים בשבת כיון דיבש בו כסלע אע''פ שהוא מפרכס לאחר כן ובעוד שהוא מפרכס השליכו במים חייב משום נטילת נשמה שהיא אב מלאכה דתנן (שבת דף עג.) השוחטו כו' אמר ליה רבי יוסי ובין סנפיריו דודאי לא חי וכשאין מחוסר צידה עסקינן כגון שצדו בתוך הסל והניחו במים לחיות כדרך שעושין הדייגין: א''ל. רב אשי ולא סבר לה מר דהאי ובין סנפיריו רבי יוסי בר אבין אמרה כלומר מ''ט לא אמרת ליה משמיה שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם: סנפיריו. שפורח בהן: לא תנקטו לי בדעתייכו. אל תחשדוני שלא הבאתי לכם מזונות עד עכשיו: דסגאי. שטרחתי ואיחרתי: דהוה כריא בהוצא. סותר גדר העצים כדי להסתכל דרך הנקב: אמר ליה רבי יוסי מאי האי. מה אתה מעיין כאן: אינשו. שכחו: טשו מפניו. היו מתחבאים: העבודה. שבועה: ביתום ויתומה. לזווג זה לזו: אכלבא. אוצר של חטים: אוהבך. הקב''ה: אלא כאחד מעניי ישראל. משום דמעשה נסים הוא ואסור לאדם להנות ממעשה נסים כדאמר לעיל (דף כ:) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו: רבי יהודה נשיאה. היה בנו של רבן גמליאל בר רבי: לשמואל הרמתי. שיורדין גשמים בשבילו דכתיב הלא קציר חטים היום ועכשיו באין כל ישראל והטילו על ר' יהודה בן גמליאל דצווח וליכא דמשגח ביה: שנתקע. תקוע: והא לא קבלינן מאתמול. בהדייהו: גרירין. (גרירינן) גרורין ומשוכין אנו אחריהן וכמי שקבלנו עלינו: זעירא דמן חבריא. צעיר שבישיבה והאי דקרי ליה הכי משום דאושעיא אחרינא הוה התם: מעיני העדה. זקנים מאירי עיני העם: בזמן שעיניה יפות אין כל גופה וכו'. דודאי כל גופה יפה: אין עיניה יפות כו'. הואיל והנהו דבי נשיאה דהוו עיני העדה רשעים דלת העם אין צריכין לבדוק מה מעשיהם לכך לא משגחו בהו מן שמים: אתו עבדי דריש גלותא וקא מצערו ליה. לאושעיא: אמרו ליה בני מתא. לעבדי דבי נשיאה: מצער לן. מחרף ומגדף אותנו: נחית קמיה. לפני התיבה: נשא. כמו נשב: בקוסטא דחיקא. בכפר דחוק שיש בו עניות ביותר: פירא דכוורי. מחילות של דגים: כל מאן דפשע. דלא בעי מיקרי משחדינא ליה כו': ומסדרינא ליה ומפייסינא ליה. מתקנן כסדר:

השולה דג מן הים. שולה כמו מגביה כיון שיבש בו כסלע שעדיין הוא מפרכס ובשעה שמפרכס חזר והשליכו לים חייב משום נטילת נשמה. שהיא אב מלאכה דתנן (שבת דף עג.) השוחטו והמפשיטו גבי אבות מלאכות: