דף כד - ב
דבשני דרב יהודה [שהרי בתקופתו של רב יהודה], כל תנויי בנזיקין הוה [כל לימודם - בסדר נזיקין היה] [1400]. שלא היו לומדים סדרים אחרים, אלא סדר נזיקין בלבד [1401].
ואנן קא מתנינן בשיתא סדרין [ואילו אנו שונים ולומדים את כל ששת הסדרים].
וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין [וכאשר היה רב יהודה מגיע בלימודו למשנה במסכת עוקצין [1402] המדברת בענין זה]:
כל ידות [1403] האוכלין, כדוגמת עלי הירק, אם נגעה בהן טומאה, נטמא גם האוכל המחובר לאותן ידות, אם צריך הוא להן. וכן להיפך, אם נגעה טומאה באוכל, נטמאו גם הידות.
ושנינו שם: האשה [1404] שכובשת ירק בקדירה, דהיינו, שהיא סוחטת את הירק ממימיו, כדי שיתקיים לזמן ארוך, הידות, העלים של אותו ירק - טהורות, ואינן נטמאות אם נגעה טומאה בירק עצמו.
וטעם הדבר, משום שעל ידי הכבישה והלחץ שהופעל על הירק, נשתברו ונסדקו הידות, ואי אפשר ליטול בהן את הירק. כי אם יטלוהו על ידי אחיזה בידות, היות והן חלשות וסדוקות, יתנתק מהן הירק ויפול. והיות וכך, אין העלים נחשבים כידות של האוכל, ואינם נטמאים אגב האוכל.
ואמרי לה [ויש אומרים, שאין מדובר על מה ששנינו "האשה שהיתה כובשת וכו'", אלא על ענין זה]: זיתים שכבשן בטרפיהן [יחד עם העלים [1405] שלהן] - טהורין הידות מלהביא טומאה לאוכל, משום שלאחר שכבשום - שוב אינן ראויין להיות בית יד [1406].
כשהיה רב יהודה מגיע תוך לימודו לעניינים אלו -
אמר [היה אומר]: הוייות דרב ושמואל קא חזינא הכא [עניינים אלו דומים עלי כהוויות של רב ושמואל] [1407], שעמוקים הם, ואינם נהירים לי!
ואילו אנן [אנו] קא מתנינן בעוקצין [1408] תליסר מתיבתא [לומדים את מסכת עוקצין בשלש עשרה ישיבות בעיר זו שאנו יושבים בה] [1409].
ולמרות כל זאת, למרות שאנו עדיפים על דורו של רב יהודה בלימוד התורה,
ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאנא [כאשר היה חולץ מנעל אחד] משום עינוי [1410] - אתימיטרא [היה בא מיד מטר].
ואנן קא צווחינן כולי יומא - וליכא דאשגח בן [ואילו אנו, צווחים כל היום בתפילה, ואין שמשגיח בנו ושומע לנו].
אי משום עובדא [שמא אין אנו נענין בתפילתנו משום מעשינו, שאין אנו נוהגין כראוי],
אי איכא דחזא מידי - לימא [אם יש מי שראה בנו, בחכמים, דבר מה שאינו ראוי
- שיאמר]!
והיות ואין מי שיאמר עלינו שאין אנו נוהגים כשורה בדבר מה, ודאי שאין הדבר תלוי בנו ובמעשינו, שהרי אנו עדיפים על רב יהודה.
אבל מה יעשו גדולי הדור, שלמרות שמחמת מעלת עצמן היו נענים, מכל מקום, היות ואין דורן דומה יפה [אנשי הדור אינם נוהגים כהוגן] [1411], לכן אינן נענין בתפילתן [1412].
מספרת הגמרא:
רב יהודה חזא הנהו בי תרי [ראה שני בני אדם] דהוו קא פרצי בריפתא [שהיו זורקים פת זה לזה לשם שעשוע].
אמר: שמע מינה איכא שבעא בעלמא [ממעשי בני אדם אלו, שמזלזלים כל כך בפת, מוכח שיש שובע גדול בעולם].
יהיב עיניה, הוה כפנא [נתן רב יהודה עיניו, ונעשה רעב בעולם] [1413].
רצו החכמים לגרום לכך שיצא רב יהודה לשוק, ויראה שיש רעב גדול, ויתפלל על כך.
אמרו ליה רבנן לרב כהנא בריה דרב נחוניא שמעיה [אמרו החכמים לשמשו של רב יהודה, ששמו היה רב כהנא בן רב נחוניא]: מר דשכיח קמיה [אתה, שמצוי ושכיח לפני רב יהודה], ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא [השתדל לגרום לכך, שיֵצא רב יהודה לפתח הסמוך לשוק] [1414].
ואכן כך היה. עשייה - ונפק לשוקא [גרם רב כהנא לרב יהודה שיצא לשוק].
חזא כנופיא [ראה רב יהודה הרבה בני אדם עומדים מכונסים במקום אחד].
אמר להו [אמר להם, לאותם בני אדם]: מאי האי? מה הדבר, לשם מה אתם עומדים כאן?
אמרו ליה: אכוספא דתמרי קיימי, דקא מזדבן [יש כאן כלי מלא תמרים [1415] העומדות למכירה, ואנו ממתינים לקנות מהן].
אמר רב יהודה: אם כל כך הרבה בני אדם ממתינים לקנות מכלי אחד של תמרים, שמע מינה כפנא בעלמא [מוכח מכך, שיש רעב בעולם].
אמר ליה לשמעיה [אמר רב יהודה לשמשו]: שלוף לי מסאניי [חלוץ לי את מנעלי] [1416]. ורצה לעשות כך לשם עינוי, כדי שירד מטר.
שלף ליה חד מסאנא [חלץ לו שמשו מנעל אחד], ולא הספיק לחלוץ את השני עד שאתא מיטרא [עד שירד מטר].
כי מטא למישלף אחרינא [כאשר ניגש רב יהודה לחלוץ את המנעל האחר], אתא אליהו [בא אליהו הנביא] ואמר ליה: אמר הקדוש ברוך הוא: אי שלפת אחרינא - מחריבנא לעלמא [אם תחלוץ את המנעל השני, אחריב את העולם] [1417].
אמר רב מרי ברה דבת שמואל [בנה של בתו של שמואל]: באותו יום שעשה רב יהודה כך, אנא הוה קאימנא אגודא דנהר פפא [אני הייתי עומד על שפתו של הנהר הנקרא "פפא"].
חזאי למלאכי דאידמו למלחי [ראיתי שם מלאכים שנדמו למלחי ספינה], דקא מייתי חלא ומלונהו לארבי [שהביאו חול ומלאו בו הספינה], והוה קמחא דסמידא [ועל ידי נס הפך החול לקמח סולת]. ועשו כך, כדי למכור את הקמח לבני המקום.
הגיעה השמועה על כך לבני המקום, ואתו כולי עלמא למיזבן מיניה [באו כולם לקנות מאותו קמח סולת].
ואמינא להו [ואמרתי להם]: מהא לא תיזבנון, דמעשה נסים הוא [אל תקנו מקמח זה, כי הוא נוצר על ידי נס] [1418]. וכמה שאפשר להתרחק ממעשה ניסים, יותר טוב ונכון [1419].
שמעו לו בני המקום, ולא קנו מאותו קמח.
למחר אתיין ארבי דחיטי דפרזינא [למחרת הגיעו למקום ספינות שהובילו חיטים ממקום שנקרא "פרזינא"], וקנו מהן בני המקום.
רבא איקלע להגרוניא [הזדמן למקום ששמו "הגרוניא"] בזמן של עצירת גשמים.
גזר תעניתא [גזר תענית]. בעא רחמי [ביקש רחמים, שירד מטר] - ולא אתא מיטרא [ולא ירד מטר].
אמר להו [אמר להם לבני המקום]: ביתו כולי עלמא בתעניתייכו [לינו כולכם בתעניתכם], ואל תאכלו כלום עד הבוקר.
למחר אמר להו [למחרת אמר לבני המקום]: מי איכא דחזא חילמא - לימא [מי מכם שראה דבר מה בחלומו - שיאמר את הדבר].
אמר להו רבי אלעזר מהגרוניא: לדידי אקריון בחלמי [לי הקריאו ואמרו בחלומי] כדברים האלה: שלם טב לרב טב מריבון טב דמטוביה מטיב לעמיה [שלום טוב - לרב טוב, מריבון טוב, שמטיב מטובו לעמו] [1420].
אמר: מדברים טובים אלו שאמרו לך בחלומך, שמע מינה עת רצון היא למבעי רחמי [מוכח שעתה הוא עת רצון לבקש רחמים].
בעי רחמי - ואתי מיטרא [בקש רחמים, וירד מטר].
מביאה הגמרא עתה מעשה בענין זה, שהיה כח בידי החכמים להוריד מטר בתפילתם.
ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא, משום דבעל נכרית [היה אדם שהתחייב מלקות בבית דינו של רבא, משום שבעל נכרית] [1421].
נגדיה רבא - ומית [הלקהו רבא, ומת אותו אדם מחמת המלקות] [1422].
אשתמע מילתא בי שבור מלכא, בעא לצעורי לרבא [נשמע הדבר בבית המלך [1423], ששמו היה "שבור", ורצה לצער ולהעניש את רבא].
אמרה ליה איפרא הורמיז [1424] אימיה דשבור מלכא לברה [אמרה לו אמו, ששמה היה "איפרא הורמיז" לבנה, לשבור]: לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי [לא כדאי שיהיה לך עסק דברים עם היהודים].
ומדוע? דכל מאי דבעיין ממרייהו - יהיב להו [כי כל מה שהם מבקשים מריבונם, מהקדוש ברוך הוא, נותן הוא להם].
אמר לה שבור לאמו: מאי היא? מהו הדבר שהקדוש ברוך הוא עושה להם כשמבקשים ממנו?
אמרה לו: בעין רחמי - ואתי מיטרא [מבקשים הם רחמים, ויורד מטר].
אמר לה: מזה שיורד גשם בימות הגשמים כאשר הם מבקשים על כך, אין ראיה שהקדוש ברוך הוא נענה לבקשתם. כי יתכן שההוא, מה שיורד אז גשם, כשהם מבקשים אותו, היינו משום דזימנא דמיטרא הוא [משום שזמנו ועונתו של הגשם הוא]. אלא שעד אותו זמן נעצר, ועתה בא.
אלא, אם באמת כל מה שהם מבקשים - אלקיהם עושה עבורם, לבעו רחמי האידנא, בתקופת תמוז, וליתי מיטרא [שיבקשו היהודים רחמים עתה, בתקופת תמוז, שאינה עונת הגשמים, ויבוא מטר], ואז נדע שאכן כך הוא הדבר, שהקדוש ברוך הוא נענה לבקשתם.
שלחה ליה לרבא [שלחה לו איפרא הורמיז לרבא]: כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא [כוון דעתך ובקש רחמים שירד עתה מטר] [1425].
בעי רחמי - ולא אתי מיטרא [ביקש רבא רחמים - ולא ירד מטר].
אמר רבא לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם" [פסוק הוא בתהלים], והיינו, שאבותינו סיפרו לנו את הנסים והנפלאות שעשית בימיהם [1426], ואילו אנו - בעינינו לא ראינו נסים!
משאמר רבא כך, אתא מיטרא [בא גשם]. והיה רב כל כך, עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת [עד שנשפכו המים דרך המרזבים בצפורי, ושטפו את הרחובות, עד שהגיעו ונפלו לנהר החדקל] [1427].
אתא אבוה, איתחזי ליה בחלמיה [בא אביו של רבא, ונגלה לו בחלום הלילה] [1428], ואמר ליה: מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי [האם יש מי שמטריח את הקדוש ברוך הוא כל כך, להוריד גשם שלא בזמנו]? [1429] אמר ליה אביו: שני דוכתיך [שנה את מקומך] [1430], ואל תישן הלילה על המטה שאתה רגיל לישן עליה.
עשה רבא כמצות אביו, ושני דוכתיה [ושינה את מקום לינתו באותו לילה].
למחר, אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני [למחרת בבוקר, מצא שהיו על מיטתו הרגילה רישומי וסימני סכינים]. לפי שרצו שדים להרגו, וחתכו את מיטתו [1431].
רב פפא גזר תעניתא - ולא אתא מיטרא [גזר תענית - ולא בא מטר].
חלש ליביה [נחלש לבו]. כלומר, רב פפא הרגיש חולשה גופנית מחמת התענית.
שרף פינכא דדייסא [אכל מלא כף [1432] של דייסא], ובעי רחמי - ולא אתא מיטרא [וביקש רחמים על המטר - ולא בא].
ואין ראוי לעשות כן, לטעום ואחר כך לבקש רחמים.
לכן אמר ליה רב נחמן בר אושפזתי בגיחוך: [1433] אי שריף [1434] מר פינכא אחריתי דדייסא - אתי מיטרא [אם תאכל עוד כף של דייסא - יבוא מטר]! [1435]
איכסיף [נתבייש] רב פפא מדבריו של רב נחמן, וחלש דעתיה [וחלשה דעתו], ועל ידי כך אתא מיטרא [בא מטר].
רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא [היה מהלך בדרך].
אתא מיטרא [בא גשם], והפריע לו בהליכתו.
אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת, שטוב להם שיורדים גשמים להשקות את שדותיהם, ורק חנינא בצער?! [1436]
פסק מיטרא [הפסיק הגשם לרדת].
כי מטא לביתיה [כאשר הגיע רבי חנינא לביתו], אמר לפניו [אמר לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער על כך שלא יורדים גשמים, ואינם משקים את שדותיהם, ורק חנינא, שיושב אני בביתי, ואיני צריך לגשמים לפי שאין לי שדות [1437] - בנחת?!
אתא מיטרא [בא גשם].
אמר רב יוסף: מאי אהניא ליה צלותא דכהן גדול לגבי רבי חנינא בן דוסא [מה הועילה תפילתו של כהן גדול לגבי רבי חנינא בן דוסא]?
הרי הכהן הגדול היה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שלא יקבל את תפילת עוברי הדרכים, שהיו מתפללים שלא ירדו גשמים ולא יפריעום בדרכם. ואף על פי כן, נתקבלה תפילתו של רבי חנינא כשהלך בדרך, ופסקו להם הגשמים!
דתנן: הכהן הגדול היה מתפלל תפלה קצרה [1438] בבית החיצון [בהיכל, שהוא חיצון לבית קדש הקדשים].
מאי מצלי [מה היה אומר בתפילתו]?
רבין בר אדא ורבא בר אדא דאמרי תרוייהו משמיה דרב יהודה [אמרו שניהם משמו של רב יהודה], שכך היתה תפילתו של כהן גדול:
"יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא השנה הזו גשומה [1439] ושחונה".
ותמהה הגמרא: היאך התפלל הכהן שתהא השנה שחונה [חמה] [1440], וכי מעלייתא היא [וכי דבר מעולה הוא, שתהא השנה חמה]? הלא אדרבה, גריעותא היא [דבר גרוע הוא]! [1441]
אלא כך התפלל הכהן הגדול: אם עתידה השנה הבאה להיות שחונה - מבקשים אנו שתהא גשומה וטלולה [1442] [שתהא שנה של ירידת גשמים וטל מרובים]. כי בזמן החום צריכין גשם רב ותדיר [1443].
וסיים הכהן תפילתו ואמר: ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים, המתפללים שלא ירדו גשמים, כדי שלא יפריעו אותם בדרכם.
רב אחא בריה דרבא מסיים משמיה דרב יהודה את תפילתו של הכהן הגדול בדברים אלו:
לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה [1444] [לא יסור עושה מלחמה [1445] מבית יהודה] [1446],
ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה, אלא שיהיה לכל אחד כדי פרנסתו. וכן, לא יצטרכו לסיוע של עם אחר [1447].
אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום [1448] בת קול [1449] יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני [בזכותו של חנינא בני]. וחנינא בני עצמו - דיו [די לו] בקב חרובים מערב שבת לערב שבת [שמחמת עניותו המרובה היה חסר לחם [1450], והיה אוכל רק חרובים כל ימי השבוע].
הערות
[1400] כך כתב רש"י במסכת ברכות [כ א]: לא היו גדולים בכל גמרא של ד' סדרים, אלא בתלתא בבא שלנו. והיינו, שלא היו בקיאים בסדרים מועד נשים נזיקין וקדשים, שהרי אפילו בסדר נזיקין גמרו רק את ג' הבבות [קמא מציעא ובתרא]. ולא נקט את הסדרים זרעים וטהרות, משום שאין עליהם גמרא. אמנם ברש"י כאן משמע שהיו בקיאים בכל סדר נזיקין, ולא רק בג' הבבות. ומכל מקום משמע מדבריו, שאכן היו למדים גם סדרים אחרים, אלא שלא היו גדולים אלא בנזיקין.
[1401] בבאר שבע כתב שני טעמים למה היו למדים רק סדר נזיקין: א. משום ששנינו במסכת בבא בתרא [קעה ב]: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות וכו'. ב. משום שמצינו במסכת בבא קמא [ל א] שרב יהודה סובר שמי שרוצה להיות חסיד - יקיים ענייני נזיקין. והלימוד מביא לידי מעשה, לכן למדו בעיקר סדר נזיקין. וכן כתב במצפה איתן, שרב יהודה לשיטתו, שאמר שהרוצה להיות חסיד וכו'. אמנם הערוך כתב: באותן הדורות לא היו יגעים אלא בדברים הקשים. אבל השאר, פשוטים היו להם, ולא היו צריכים לטרוח בהם.
[1402] רש"י כתב, שמשנה היא במסכת טהרות. וכתב השפת אמת, שנראה שרש"י לא נתכוין למשנה בפרק שני במסכת טהרות, וטעות סופר היא ברש"י, כי שם לא מדובר כלל בענין ידות, אלא בענין אחר לחלוטין. אלא שפירש רש"י, כמו שבזיתים שכבשן, אין בהם דין ידות, כך גם באשה שכובשת ירק. וכתב, שאולי היא איזה תוספתא בעוקצין. ובאמת במסכת סנהדרין [קו ב] כתב רש"י עצמו, שלא מצא ענין זה במסכת עוקצין. עוד כתב השפת אמת, שיותר נראה בכוונת הגמרא, שיש שתי נוסחאות בעוקצין. יש ששונים: האשה שכובשת וכו', ויש ששונים: זיתים שכבשן וכו'. עיין שם. אמנם במסכת ברכות, על דברי הגמרא "האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן, כתב רש"י - משנה היא במסכת עוקצין. וכתב בחזון נחום [עוקצין ב א], כי מה שכתב שמשנה היא בעוקצין, אין הכוונה לאשה שכובשת ירק, כי משנה זו - בטהרות היא, כמו שכתב כאן. ונתכוון רש"י ל"זיתים שכבשן בטרפיהן", שזו משנה בעוקצין. עיין שם שהאריך טובא. וצ"ע.
[1403] "ידות" - כמו ידיות. דהיינו, דבר שבאמצעותו מחזיקים חפץ כלשהו.
[1404] רש"י [בד"ה כובשת] כתב: "דרך אשה בכך וכו'". ולכאורה כוונתו לומר שאין דין זה דווקא באשה, אלא נקטה המשנה אשה, משום שדרכה בכך.
[1405] עלי הזית מכונים "טרף", כפי שמצינו [בראשית ח יא] שתרגום: "והנה עלה זית" - "טרף זיתא".
[1406] כך פירש רש"י כאן. אמנם מפרשי המשנה שם פירשו בענין אחר, עיין שם.
[1407] כתב רש"י במסכת ברכות: כלומר, טעם המשניות הללו קשה עלי, ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמרא. ועיין בגמרא במסכת סוכה [כח ב]: אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר קטן ודבר גדול. ומבארת הגמרא, ש"דבר קטן" היינו הוויות דאביי ורבא. ופירש שם רש"י: כל איבעיא להו לאביי ורבא הוה מספקא להו, ובכולן נתן את לבו ונתן בהן טעם, ובימי אמוראים - נשתכחו.
[1408] נקט דוקא מסכת עוקצין, משום שהיא המסכת האחרונה בש"ס. ואמר רבה: אפילו את המסכת האחרונה אנו למדים בשלש עשרה ישיבות. מהרש"א.
[1409] כך פירש כאן רש"י. אמנם במסכת ברכות [כ א, ד"ה בתליסר] פירש, דהיינו בשלש עשרה פנים. כגון משנת רבי ורבי חייא, ומשנת בר קפרא, ולוי, ותנא דבי שמואל. והביא שכך מצינו במסכת נדרים [מא א]: רבי מתני הלכתא בשלש עשרה פנים. ועיין בתוספות שם שכתבו שי"ג לאו דווקא. אלא לשון הרגיל בש"ס הוא.
[1410] שהרי איסור נעילת הסנדל הוא אחד מחמשת העינויים של הצומות החמורים.
[1411] מעשה מעין זה מובא במסכת ברכות [שם]. אלא ששם מדובר באביי, וכאן ברבה. ואומר שם אביי, שהסיבה שאין נענין, משום שהראשונים מסרו נפשם על קדושת השם, ואנו איננו מוסרים נפשנו על קדושת השם. וכתב הגבורת ארי, שלפי זה צריך לומר, שרבה ידע בעצמו שאף הוא מהמוסרים נפשם על קדושת השם, ולכן תלה את החסרון בדורו.
[1412] כתב היעב"ץ, שרבה אינו סובר כאושעיא זעירא דמן חבריא, שאמר לעיל שהכל תלוי בעיני העדה. אמנם לכאורה אפשר לומר, שרבה ידע שאין הדבר תלוי בו, כפי שהוכיח בעצמו, שהן בלימוד והן במעשים אין בו חסרון. מה שאין כן לעיל, שאושעיא ידע שאין מעשיהם של עיני העדה כשורה.
[1413] ביאר המהרש"א, שהסיבה שעשה כך, משום שזרקו אוכלים זה לזה, וזהו בזיון אוכלין, ואסור לעשות כן. לכן אמר, כיון שיש כל כך שובע בעולם, שבאים על ידי לידי בזיון אוכלין, יהא רעב. וכעין זה כתב היעב"ץ, ששמא במתכוין עשה, לייסרם שלא יהיו פרוצים ובועטים בטובתו של הקדוש ברוך הוא. עוד כתב, שאפשר שעל ידי שהשגיח בכך, נעשה היוקר מאליו, ולא ענה מלבו [כלומר, לא שנתכוון לכך], אלא כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או עוני וכו', כפי שמצינו במסכת נדרים [ז ב].
[1414] אמנם יכלו לספר לרב יהודה שיש רעב בעולם, אבל אינה דומה שמיעה לראיה. מהרש" א.
[1415] עוד פירש רש"י, דהיינו פסולת תמרים.
[1416] ביאר המהרש"א, שהרי שליפת הסנדל היא אחד מחמשה עינויים שנאמרו גבי יום הכפורים. והתחיל רב יהודה דווקא בעינוי זה, משום שעינויים אחרים, כמניעת אכילה ושתיה, אינם ניכרים בשוק. לכן ביקש דווקא לחלוץ מנעליו. ואכן, מיד כשהתחיל בעינוי, נענה - ובא מטר. אמנם העיר, הרי לא קיבל עליו תענית מאתמול. ולכן כתב שיתכן שהיתה חליצת המנעל רק לצערא בעלמא.
[1417] ביאר המהרש"א, דהיינו משום שהטריח כל כך את קונו. שבתחילה הטריחו להביא רעב לעולם, ועתה מבקש שובע יותר מן הצורך [שהרי בשליפת המנעל הראשון כבר ירד גשם]. אמנם צריך להבין, למה צריך כל העולם להיענש משום כך? והקרן אורה מבאר, כי מה שאמר הקדוש ברוך הוא שיחריב את העולם, היינו שעל ידי ריבוי גשמים יהיה מבול. והיעב"ץ כתב, ששמא הכוונה רק על רב יהודה. שאמר הקדוש ברוך הוא שאם יסיר את נעלו השניה, יצטנן וימות. כי רב יהודה היה אדם חולה וחלש, כפי שמצינו במסכת שבת [לז ב]. ואדם נקרא "עולם קטן", כל שכן אדם גדול כרב יהודה.
[1418] צריך להבין, אם כן, לשם מה עשו המלאכים מה שעשו, אם אכן אין ראוי להשתמש באותו קמח סולת? ובפשטות אפשר לומר, שהיה זה נסיון, לראות אם אכן ישמעו לרב יהודה, ולא יקנו מאותו קמח, ויבטחו בקדוש ברוך הוא שיבוא קמח שלא בדרך נס [כפי שאכן היה למחרת]. והיעב"ץ מבאר, שאמנם לא קנו מאותו קמח, אבל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו - למי שאין לו. ולכן הביאו המלאכים את הקמח, כדי שיהיה להם יותר קל כל עוד יש רעב.
[1419] כך כתב רש"י. משמע שאין בכך איסור, אלא ראוי שלא לעשות כך. וקשה, הרי לעיל, גבי המעשה של אלעזר איש בירתא, כתב רש"י שאסור ליהנות ממעשה ניסים ! וכתב המצפה איתן, שדווקא ביחיד אסור, משום שמנכין לו מזכויותיו. אבל ציבור, שאין מנכין מזכויותיהם, מותר להם מעיקר הדין ליהנות ממעשה ניסים, אלא שאין ראוי לעשות כך.
[1420] ביאר המהרש"א: "שלם טב לרב טב" - היינו לרבא, שהיה ראש ישיבה, וגזר התענית. "מטוביה מטיב לעמיה" - שמטובו של רבא ובזכויותיו, מטיב "רבון טב", הקדוש ברוך הוא, "לעמיה" - לכל עם ישראל. והחתם סופר [על התורה, פרשת בהעלתך] הקשה, וכי יש שלום שאינו טוב? עוד צריך להבין, מה הכוונה "רב טב"? וביאר, שיש שלום - ויש שלום. שהרי אמרו חז"ל במסכת כתובות [קב ב], שתלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, אין הדבר מוכיח מעלה כלפיו, אלא אדרבה, זו הוכחה שאינו מוכיח אותם בענייני תורה ומצוות. הרי לנו שלום שאינו טוב, וסופו רעה רבה. וגם הרב אינו טוב, שהרי לא זכה להשפיע משלו על אחרים, שזו תכלית כל הטובות. לעומת זאת, יש רב שמוכיח לאחרים, ואינו נושא פניהם. וסופו טוב, ברצות ה' דרכיו, ורבים יהיו דורשי שלומו. וזהו השלום המתבקש והראוי. וזהו מה שאמרו לרבי אלעזר מהגרוניא מהשמים: "שלם טב לרב טב". כלומר, לא כרב שאינו מוכיח לבני עדתו, שהשלום שלו אינו טוב. אלא, לרב טב - יש שלם טב [שלום טוב]. ומהו, "דמטוביה מטיב לעמיה". מן הטוב ההוא אשר הטיב ה' עמו - מטיב להם, ומשפיע להם ארחות יושר.
[1421] כפי שמצינו בשולחן ערוך [אבן העזר סימן ט"ז סעיף א']: הבא על הנכרית דרך זנות, במקרה, חייב עליה מדרבנן משום נכרית ומשום זונה, ומכין אותו מכת מרדות. וכן כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה [פרק י"ב הלכה ב']. וכתב, שהטעם הוא גזירה שמא יבוא להתחתן, והמתחתן בנכרים חייב מלקות מדין תורה, שנאמר "לא תתחתן בם" [אמנם דעת הטור שדין זה הוא דווקא בז' עממין, אבל בשאר עממין אף בחתנות חייב רק מדרבנן].
[1422] כאשר מלקים אדם על פי בית דין, צריך לאמוד אם הוא יכול לעמוד באותן מלקות בלי שימות, כפי שמצינו במשנה במסכת מכות [פרק ג' משנה י"א, ובברטנורא שם]. ומן הסתם גם במקרה שלנו אמדוהו. אבל ככל הנראה היתה טעות, ולא אמדוהו כראוי.
[1423] רש"י במסכת סוכה [נג א, וכן בעוד מקומות] כתב, שהוא היה מלך פרס.
[1424] כתב רש"י, שנקראה כך על שם שהיה לה חן ויופי של שדים [כלומר, שמה היה "איפרא", וכונתה "הורמיז" על שם שהיה לה יופי של שדים, כי "הורמיז" - היינו שד]. אמנם התוספות [במסכת בבא בתרא ח א, וכן במסכת סנהדרין לט א] פירשו, ש"איפרא הורמיז" היינו חן מאת המקום. עיין שם. ועיין ברש"י במסכת נדה [כ ב, ד"ה איפרא] שכתב, שהיתה אותה אשה קרובה להתגייר, ואף היתה שולחת קרבנות.
[1425] שלחה לו כך, משום שהיתה אוהבתו ומייקרתו. רש"י.
[1426] ביאר המהרש"א, שנתכוין לכך ששמואל הוריד גשם שלא בזמנו, בימי קציר חטים. אבל אביו טען לו שהטריח את הקב"ה, ואין זה דומה לההוא דשמואל. כי שם היה הנס לצורך כלל ישראל, וכאן רק עבור שבור מלכא.
[1427] כתב היעב"ץ שאם זו העיר ציפורי הידועה מכמה מקומות בתלמוד, היינו כפי שנתבאר בגמרא, שהיות וציפורי יושבת בראש ההר כציפור, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, ולעומת זאת, בבל יושבת במקום עמוק, הרי שכאשר יורדים גשמים רבים בציפורי, זורמים מים רבים אל הפרת והחידקל, עד כדי כך שניכר הדבר שירדו גשמים בארץ ישראל. וזה כעין מה שמצינו במסכת שבת [סה ב]: מטרא במערבא - סהדא רבה פרת. אמנם במהר"ץ חיות הביא גירסת העין יעקב, שגרס "מרזבא דמחוזא". והטעם, משום שרבא היה במחוזא. ועוד, שציפורי בארץ ישראל, והחדקל - בבבל.
[1428] כתב המצפה איתן, דהיינו על פי מה שכתוב בספר סודי רזי, שאם אדם נצול בזכות חבירו, אזי המלאך שמצילו נראה לו בדמות אותו אדם שבזכותו הוא ניצל. אף כאן, אפשר שהמלאך שהצילו נראה לו בדמות אביו. ולכן, אין ראיה מכאן לנדון במסכת ברכות, האם המתים יודעים בצער החיים, ולכן אין הגמרא שם מביאה ראיה ממעשה זה.
[1429] צריך להבין, וכי מה היה על רבא לעשות, הרי זו היתה האפשרות היחידה שניתנה לו להציל את נפשו ! ומבארים, שהיה לו לבקש מהקדוש ברוך הוא בסתם שיצילהו. שהרי אין מעצור לקדוש ברוך הוא להושיע, בדרך הטבע או בדרך נס. והבן יהוידע כתב לבאר, שכדי להציל נפשו היה די לבקש ירידת מעט גשמים. אבל רבא ביקש שירדו גשמים רבים, כפי שהיה בימי שמואל, וכפי שאכן היה.
[1430] כי כשניתנת למזיקים רשות להזיק, מייחדים להם מקום להיזיקן, ואין להם רשות להזיק במקום אחר. מהרש"א. והבן יהוידע כתב, שאותם מזיקים לא נשלחו מהשמים להזיק, אלא שר השדים, כיון שידע שיש כעס על רבא בשמים, נתגרה ברבא מעצמו, ושלח את חילו להזיק לו. ואמר לו אביו שישנה מקומו, ולא חשש שיבואו למקום משכבו החדש, כי הרי השר שלהם שלחם לחדר משכבו הרגיל של רבא, והם לא ישנו את תפקידם ושליחותם בלי רשות. אמנם כשראו שרבא אינו במיטתו, שפכו חמתם על מיטתו הריקה.
[1431] כתב רש"י, שזהו שמצינו במס' חולין שנקרא רבא "נזוף", שלא מצינו לו נזיפה בכל התלמוד, אלא בזה המעשה, שביקש גשמים בתמוז שלא לצורך.
[1432] כך פירש כאן רש"י. אמנם במקומות אחרים פירש, ש"פינכא" היינו קערה של חרס. עיין חולין קי"א ע"ב.
[1433] כך כתב רש"י. והיעב"ץ כתב, שנתכוון לקנטרו, כדי שיתבייש - ויסבול בזיונו, ובשכר זה תקובל תפילתו. כי יראה ה' בעניו, ויטיב לו טובה תחת בשתו.
[1434] נקט כאן לשון "שריף", כפי שמצינו במסכת עבודה זרה [כט ב] "שורפה חיה", ופירש שם רש"י, שהוא מלשון גמיעה.
[1435] אמנם ודאי שאכל רק מחמת חולשתו, שהרי היה תענית ציבור. אלא שרב נחמן גיחך על כך שאכל קודם שהתפלל וביקש רחמים. עוד אפשר לפרש, שהיה צריך רק לטעום, כמו חולה ביום הכיפורים, ולא לאכול פינכא שלמה. מהרש" א.
[1436] כך הוא הביאור הפשוט. והקשה המהרש"א [בממסכת יומא נג ב], מה היתה דעתו של רבי חנינא, וכי משום שהוא בצער, יפסיק המטר לכל העולם, אף שהם צריכים לו? ! ותירץ, ששמא באמת באותו זמן שהיה בדרך, לא היו צריכים העולם לגשם. ולכן אמר, כל העולם כולו בנחת, שהם יושבים בבתיהם, ואין הגשם מפריע להם. וחנינא, שהולך בדרך, בצער ! אמנם כאשר הגיע לביתו כבר היו צריכים העולם לגשם, ורק הוא לא היה צריך, כי לא היו לו שדות. ולכן אמר: כל העולם כולו בצער, וחנינא בנחת ! עיין שם. והבן יהוידע מבאר, שודאי שלא הקפיד רבי חנינא על צערו, אלא רצה שיפסק הגשם על ידי דברו, ויחזור ויביאנו על ידי תפילתו, ואז יבוא ברצון וברכה, כפי שהוא יבקש בתפילה. ומה שחזר ואמר אחר כך "וחנינא בנחת", נתכוין לומר, שאין הוא כעניים, שאף שאין להם שדות וזרעים, עצובים הם מפני יוקר הלחם. כי הוא, רבי חנינא, די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, ולא אכפת לו היוקר.
[1437] כך פירש רש"י. והבן יהוידע [במסכת יומא] הקשה בשם הישרש יעקב, למה לא פירש שהוא בנחת משום שדי לו בקב חרובין, ואין לו נפקא מינה ביוקר הלחם? ותירץ, שאם יהיה רעב, כל מיני מאכל יתייקרו, גם החרובים. עוד כתב, שרק בימות החול היה אוכל חרובים. אבל בשבת - היה אוכל לחם בשלש סעודות. עוד כתב, שאפשר שרק רבי חנינא היה מסתפק בקב חרובים, אבל בני ביתו היו אוכלים לחם.
[1438] שנינו במסכת יומא [נב ב], שהטעם שהיה מקצר בתפילתו, כדי שלא להבעית את ישראל [שאם ישתהה שם בתפילה, יסברו שמת, ולא נתקבלה תפילתם].
[1439] צריך להבין, מדוע התפלל הכהן הגדול דווקא על ענין הגשמים? וביאר הגבורת ארי [במסכת יומא במילואים] לפי דברי הגמרא במסכתין [ז א], שאין הגשמים נעצרים - אלא בשביל מספרי לשון הרע, ושם [בדף מד א] אומרת הגמרא: על מה הקטורת מכפרת - על לשון הרע. ולכן, אחרי הקטרת הקטורת, שכיפרה על עוון לשון הרע שעוצר את הגשמים, התפלל על הגשמים.
[1440] כלשון הפסוק "חמותי ראיתי אור", ותרגם יונתן בן עוזיאל "שחינת".
[1441] כלומר, "שחונה" - משמע חמה יותר מדי. ולכן שואלת הגמרא, למה התפלל הכהן שתהא השנה שחונה, היה צריך להתפלל שתהא שנה זו חמה כדרכה. והוא הדין שהיה יכול לשאול על "גשומה", שמשמע שביקש שתהיה גשומה יותר מדי, ואם כן, גריעותא היא ! ומתרצת הגמרא, שכך אמר הכהן הגדול: אם תהיה השנה שלא כדרכה, שתהיה חמה ביותר, מבקשים אנו שתהיה גם כן בזה שלא כדרכה, שתהיה גשומה ביותר, ובזה תתקן החמימות, ותהיה השנה חמה ולחה. מהרש"א [יומא נג ב].
[1442] למרות שהטל אינו נעצר לעולם, כפי שהגמרא אומרת לעיל [ג א], ואין צריך להתפלל עליו, מכל מקום התפלל שתהא השנה מבורכת בטל של ברכה, שהוא כן נעצר, כפי שהגמרא אומרת שם [עמוד ב'].
[1443] במסכת יומא הגירסא היא "שחונה וגשומה". וכתב שם הגבורת ארי שכך מסתבר, כפי שמבארת הגמרא, שכוונתו בתפילתו היתה, שאם השנה תהיה שחונה - תהא גשומה.
[1444] תמה הגבורת ארי, איך התפלל כהן גדול בלשון ארמית, הרי רבי יוחנן אומר במסכת סוטה [לב א]: כל השואל צרכיו בלשון ארמית, אין מלאכי השרת נזקקים לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית ! וכתב, שבבית המקדש, מקום השכינה, יכול להתפלל בלשון ארמית, שהרי שם אין צריך למלאכי השרת, כי הקדוש ברוך הוא בעצמו שרוי שם. וראיה לדבר, ממה שמצינו במסכת שבת [יב ב], שכאשר היה רבי אליעזר הולך לבקר את החולה, היה מברכו ואומר לו: רחמנא ידכרינך לשלם. ומקשה הגמרא מאותה מימרא של רבי יוחנן, שאין לאדם לבקש צרכיו בלשון ארמית, ומתרצת הגמרא, ששונה דין חולה, הואיל ושכינה עמו, ואין צריכים למלאכי השרת להכניס תפילתו. עוד כתבו המפרשים, שבציבור מותר להתפלל גם בלשון ארמית. והיינו משום שכאשר מתפללים בציבור, אין צריך מליץ, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו שומע תפילתם. וכתב המשנה ברורה [אורח חיים סימן ק"א סקי"ט], שלפי זה מובן מה שאנו אומרים "יקום פורקן" ו"בריך שמיה" בלשון ארמית. אמנם אם מתפלל בביתו, אינו יוכל לומר שום יקום פורקן. ובילקוט הגרשוני כתב, שאמר בארמית, משום שלא הביא עמו ספר לבית קדש הקדשים, והרי דברים שבכתב - אי אתה רשאי לאמרם בעל פה. והיות ולא יכול היה לומר לשון הפסוק, לכן אמר בארמית.
[1445] כך פירש רש"י במסכת יומא.
[1446] מה שמזכיר הכהן הגדול ענין זה לאחר הקטרת הקטורת, נראה, דהיינו משום שהגמרא אומרת שמקדש שני חרב מפני שנאת חנם, והדבר הגורם לשנאת חינם הוא לשון הרע, לכן לאחר הקטרת הקטורת, שמכפרת על לשון הרע, מתפלל דלא יעדו עבד שולטן על ידי גלות וחורבן הבית. ומה שמתפלל שלא יהיו עם ישראל צריכים להתפרנס זה מזה, גם כן שייך לתפילת הגשמים, כפי שהגמרא אמרה לעיל [ב ב], שגשמים - היינו פרנסה.
[1447] כתב הבן יהוידע, ששייכות ענין פרנסה למלכות בית יהודה היינו על פי דברי הגמרא בתחילת מסכת ברכות, שהיו חכמי ישראל באים לדוד ואומרים לו: עמך ישראל צריכים פרנסה, ואמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי וכו'. ואז אמר להם: צאו ופשטו ידיכם בגדוד וכו'. והנה, ענין זה יכול להתקיים דווקא כשיש מלכות בישראל. אבל בלאו הכי, יצטרכו זה לזה. לכן אמר הכהן הגדול: "לא יעדי עבד שלטן מבית יהודה", וממילא "לא יהו עמך ישראל צריכין זה לזה".
[1448] כתב המהרש"א, דהיינו בדורו של רבי חנינא בן דוסא. שהרי רב לא היה בימיו. עוד כתב היעב"ץ, שאפשר שבכל דור ודור נמצא כדוגמתו של רבי חנינא.
[1449] כתבו התוספות במסכת סנהדרין [יא א, ד"ה בת קול]: יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו פעמים שאדם מכה בכח, ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק. ואותו קול היו שומעין, לכך קורין אותו בת קול. וכן כתב רש"י בפירושו לאיוב [פרק ד' פסוק ט"ז], עיין שם.
[1450] הגמרא במסכת חולין [פו א] מוכיחה מכאן, שזכותם של החכמים מועילה לבני אדם האחרים שבדורם, אבל להם עצמם - אינה מועילה. כפי שאנו רואים, שכל העולם נזון בשביל רבי חנינא, ואילו הוא עצמו היה עני מרוד. וכן מצינו במסכת ברכות [יז א]. והעיני שמואל כתב, דהיינו משום שעיקר השפעת הטוב בעולם באה על ידי הצדיקים, והוא הצינור הממשיך את השפע. ובעת שהעולם זכאים, וראויים להיות ניזונים בזכות עצמם, אזי טוב לצדיק, כי אין הוא צריך לתת להם מחלקו, שהרי יש די בזכויותיהם. אבל בעת שאין העולם ראויים, הם ניזונים בזכות הצדיק, ואזי לא נשאר לו לצורך עצמו. וזה מה שאומרת הגמרא: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", כי אינם יכולים להיות ניזונים בזכות עצמם. ולכן - "חנינא בני ניזון בקב חרובים מערב שבת לערב שבת". כי לא נשאר לו לצורך עצמו.
218ימים לסיום הש״ס