תענית כה ע"ב

דף כה - ב

מה תמר, אם חתכו את גזעו -  אין גזעו מחליף [אין הגזע גדל שוב], אף צדיק, הדומה לתמר, כך הוא, שחס וחלילה אין גזעו מחליף, והיינו, שאחרי מותו אין הוא חי שוב בתחית המתים ^[1493], לכך נאמר שהצדיק דומה אף לארז, שגזעו מחליף ^[1494]. שאם חותכים את גזעו, צומח תחתיו גזע אחר.

ואילו נאמר רק הדמיון לארז, ולא נאמר הדמיון לתמר, הייתי אומר כך:

מה ארז - אין עושה פירות [אינו מצמיח פירות ^[1495]], אף צדיק חס וחלילה אין עושה פירות, שאין לו שכר לעתיד לבוא ^[1496], לכך נאמר הדמיון לתמר, ונאמר גם הדמיון לארז, לומר לך שהצדיק דומה לתמר, שעושה פירות, ודומה לארז, שגזעו מחליף.

ותמהה הגמרא: ועץ ארז - גזעו מחליף?

והתניא: הלוקח אילן מחבירו כדי לקוץ [לקצוץ] אותו, ולהשתמש בגזע העץ להסקה וכדומה, אינו קוצץ את גזע העץ ממש סמוך לקרקע, אלא מגביהו מן הקרקע טפח [כלומר, משאיר גזע בגובה טפח מעל הקרקע ואינו קוצצו], ורק מעל מקום זה קוצץ. כי רק באופן כזה יוכל הגזע לגדול שוב, והאילן יוציא שוב פירות. אבל אם יקצוץ ממש סמוך לקרקע, שוב לא יצמח הגזע.

דין זה נאמר ברוב העצים. אבל ישנם עצים שדינם שונה:

בסדן השקמה [הוא אילן שיקמה שנקצץ כבר כמה פעמים, ולכן גזעו נעשה עבה כסדן] - מניח שני טפחים מהגזע בקרקע, וקוצץ את הגזע מעל מקום זה. כי רק באופן כזה יגדל הגזע שוב.

בבתולת השקמה [נטיעה שלא נקצצה מעולם] - מניח שלשה טפחים בקרקע, וקוצץ.

בקנים ובגפנים - קוצץ רק מן הפקק [הוא הקשר ^[1497] התחתון ביותר שבגזע] ולמעלה.

בדקלים ובארזים, לא רק שאינו צריך להניח מהגזע מעל הקרקע, אלא אף חופר למטה בתוך האדמה, ומשריש [ועוקר את הגזע עם השרשים]. והטעם, לפי שאין גזעו של דקל וארז מחליף [מתחלף] בכל מקרה. שאם קוצצין אותו, אף אם אין קוצצין את כולו, אלא מניחין חלק מחובר בקרקע, שוב אין הגזע צומח מחדש.

הרי לנו, שאין גזעו של הארז מחליף. ואיך אמרנו שדימה הפסוק את הצדיק לארז, משום שגזעו מחליף?

ומתרצת הגמרא: באמת גזעו של ארז רגיל, המכונה "ארז" סתם - מחליף.

והכא, כאן, מה ששנינו בברייתא שאין גזעו של הארז מחליף, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים, במה מדובר] -

בשאר מיני ארזים. שיש עץ ארז ששמו "ארז", וגזעו מחליף. ויש עוד תשעה מיני ארזים, שיש להם שמות אחרים. ועצים אלו - אין גזעם מחליף. וכדרבה בר הונא [כפי שאמר רבה בר הונא].

דאמר רבא בר הונא: עשרה מיני ארזים הן. שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס וגו'". [כך הוא לשון המקרא: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו". בפסוק זה מוזכרים שבעה סוגי ארזים. והגמרא במסכת ראש השנה אומרת, שהוסיפו עליהם עוד שלשה סוגים: אלונים, אלמונים, ואלמוגים].

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור - ולא ירדו גשמים.

בתענית האחרונה מאותן שלש עשרה תעניות, כיון שראו שלא נענו עד עתה, התחילו הצבור לצאת מבית הכנסת.

אמר להם רבי אליעזר לציבור: וכי תקנתם כבר קברים לעצמכם? הרי תמותו כולכם ברעב חס ושלום!

מאחר ששמעו הציבור דברים קשים אלו - געו [צעקו] כל העם בבכיה,

ועל ידי כך ירדו גשמים ^[1498].

שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה להתפלל ביום תענית הגשמים, ואמר את עשרים וארבע הברכות הנאמרות ביום התענית - ולא נענה.

ירד רבי עקיבא אחריו לפני התיבה, ואמר רק את הדברים דלהלן: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו" ^[1499] , ומיד ירדו גשמים.

הוו מרנני רבנן [כיון שראו החכמים כך, שרבי אליעזר לא נענה, ואילו רבי עקיבא נענה מיד, היו מרננים אחר רבי אליעזר, שאינו גדול כל כך כרבי עקיבא].

יצתה בת קול ואמרה: מה שרבי עקיבא נענה, ורבי אליעזר לא נענה, לא מפני שזה, רבי עקיבא, גדול מזה, מרבי אליעזר.

אלא מפני שזה, רבי עקיבא, מעביר על מידותיו, וזה, רבי אליעזר, אינו מעביר על מדותיו. ולכן נענה רבי עקיבא יותר מרבי אליעזר ^[1500].

תנו רבנן: עד מתי יהו הגשמים יורדין, ואז יהיו הצבור פוסקין מתעניתם [מפסיקים מלהתענות]? כלומר, כמה גשמים צריכים לרדת כדי שיפסיקו את תענית הגשמים? ^[1501]

אומרת הברייתא: השיעור הוא - כמלא ברך ^[1502] המחרישה. דהיינו, אם טשטשו הגשמים את הקרקע בעומק של מענית המחרישה [היינו, ג' טפחים]. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בקרקע חרבה ויבשה - השיעור הוא טפח. שאם חדרו הגשמים לעומק טפח בקרקע חרבה וקשה, ודאי ריבוי גשמים הוא.

בקרקע בינונית, שאינה יבשה לגמרי, וגם אינה תחוחה לגמרי - השיעור הוא טפחיים. שאם חדרו הגשמים לעומק טפחיים, ודאי ריבוי גשמים הוא.

ואילו בקרקע עֲבוּדָה, חרושה ["עבודה" היינו שהיא מעובדת] - השיעור הוא שלשה טפחים. שאם חדרו מי הגשמים לעומק שלשה טפחים, ודאי ריבוי גשמים הוא. אבל אם חדרו רק טפח או טפחיים, אין זה ריבוי גשמים. כי היות והקרקע מעובדת ותחוחה, חודרים אליה המים בקלות.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין לך טפח מי גשמים הבא מלמעלה, שאין מי תהום יוצא ומתגבר לקראתו בגובה שלשה טפחים.

ומקשה הגמרא: והא תניא [והרי שנינו] שתהום יוצא לקראת הטפח הבא מלמעלה טפחיים!

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן, מה ששנינו בברייתא שהתהום יוצא לקראתו טפחיים - היינו בקרקע עבודה. כיון שכך, שהקרקע חרושה ותחוחה, אין צריך גשמים מרובים כדי לחדור טפח בקרקע. ולכן, היות ולא ירדו גשמים מרובים, אין התהום יוצא לקראתם אלא טפחיים.

ואילו כאן, מה ששנינו שהתהום יוצא לקראתו שלשה טפחים - היינו בקרקע שאינה עבודה. שהיות והקרקע קשה ויבשה, יש צורך בגשמים רבים כדי לחדור טפח בקרקע, ולכן התהום יוצא לקראתם שלשה טפחים.

אמר רבי אלעזר: כשמנסכין את המים ^[1503] בחג הסוכות, תהום אומר לחבירו: אבע מימיך [לשון נביעה. כלומר: הוצא מימיך], כי קול שני ריעים אני שומע. דהיינו, ניסוך המים וניסוך היין.

שנאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו'". והיינו, שמים עליונים קוראים למים תחתונים, ואומרים ששומעים את קול ^[1504] אותם שני ספלים של ניסוך. ניסוך המים וניסוך היין ^[1505].

אמר רבה: לדידי חזי לי האי רידיא [אני עצמי ראיתי את אותו מלאך הממונה על הגשמים ^[1506], ששמו "רידיא"] ^[1507], דמי לעיגלא [דומה הוא לעגל], ופירסא שפוותיה [ושפתיו פרוטות וסדוקות] ^[1508], וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה [ועומד הוא בין תהום העליון, הרקיע, ובין התהום התחתון, האוקיינוס. במקום שהרקיע והאוקיינוס נושקים].

וכך עושה אותו מלאך:

לתהומא עילאה [לתהום העליון], לרקיע, אמר ליה [אומר לו המלאך]: חשור מימיך [הַשֵר, הורד מימיך אל הקרקע].

ואילו לתהומא תתאה [לתהום התחתון], לאוקיינוס, אמר ליה [אומר לו המלאך]: אבע מימיך [הוצא מימיך אל פני האדמה].

שנאמר: "הנצנים נראו בארץ וגו'" [וסוף הפסוק: "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו"].

וכך דורשים את המקרא: "הנצנים נראו בארץ", דהיינו, כשאותן שני ניסוכין, הדומים לניצנים, שכפי שהניצנים באים רק משנה לשנה, כך הניסוכין באים רק אחת לשנה, בחג הסוכות, נראו בארץ.

"עת הזמיר הגיע", דהיינו, זמירות החג -

אז "קול התור", קולו של המלאך הדומה לשור [כפי שאמרנו לעיל, שאותו מלאך דומה לעגל. ותרגום של שור הוא "תורא"], נשמע בארצנו. שהוא אומר לתהום העליון: "חשור מימיך", ולתהום התחתון: "אבע מימיך" ^[1509].

שנינו במשנתנו: היו מתענין וירדו גשמים קודם הנץ החמה כו'.

תנו רבנן: היו מתענין, וירדו להם גשמים ביום תעניתם,

אם ירדו הגשמים קודם הנץ החמה - לא ישלימו הצבור את תעניתם. שהרי ירדו הגשמים לפני שחלה עליהם התענית כלל [כי התענית מתחילה רק מזמן הנץ החמה].

אבל אם ירדו הגשמים לאחר הנץ החמה, שכבר חלה עליהם התענית, אפילו רק במקצת - ישלימו תעניתם. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אם ירדו הגשמים קודם חצות היום, שהוא זמן הסעודה - לא ישלימו תעניתם. כיון שירדו קודם זמן הסעודה, אין ניכר עדיין שחלה עליהם התענית, שהרי מה שלא אכלו עד עתה, היינו משום שלא הגיע הזמן הרגיל לאכילה.

אבל אם ירדו הגשמים לאחר חצות היום, שכבר ניכר שחלה עליהם התענית, שהרי לא אכלו את הסעודה הקבועה בחצות היום ^[1510] - ישלימו תעניתם.

רבי יוסי אומר: אם ירדו גשמים קודם תשע שעות ביום - לא ישלימו תעניתם. כי יש בני אדם, כגון בני מלכים, שאינם סועדים סעודתם עד תשע שעות. כי הם ישנים עד שלש שעות ביום על מיטתם. ולאחר מכן, כשקמים ממיטתם, שוהין שש שעות - ואז סועדים. והיות וכך, עד תשע שעות עדיין לא ניכר שחלה התענית.

אבל אם ירדו הגשמים לאחר תשע שעות, שאז כבר עבר זמן סעודה של כל העולם, ואפילו של בני מלכים, וניכר לכל שחלה התענית - ישלימו תעניתם.

שכן מצינו באחאב מלך ישראל ^[1511] , שהתענה מתשע שעות ולמעלה. שנאמר כאשר בא אליו אליהו הנביא לאחר שהרג את נבות היזרעאלי, ואמר לו "הרצחת וגם ירשת וגו' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה": "ויהי כשמע אחאב את הדברים האלה, ויקרע בגדיו, וישם שק על בשרו, ויצום וגו'", ונאמר לאחר מכן שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "הראית כי נכנע אחאב וגו'" ^[1512].

רבי יהודה נשיאה גזר תעניתא [רבי יהודה הנשיא גזר תענית מחמת שלא ירדו גשמים], וירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה.

סבר רבי יהודה לאשלומינהו [להשלים את התענית].

אמר ליה רבי אמי: הרי "קודם חצות" ו"אחר חצות" שנינו! דהיינו, שאם ירדו גשמים קודם חצות - לא ישלימו תעניתם, ורק אם ירדו לאחר חצות - ישלימו. והרי ירדו גשמים לאחר הנץ החמה, קודם חצות היום, ואם כן, אין צריך להשלים את התענית!

עוד מספרת הגמרא:

שמואל הקטן ^[1513] גזר תעניתא משום שלא ירדו גשמים, וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה.

כסבורין היו העם לומר, שזה שירדו גשמים קודם הנץ החמה, עוד לפני שהתחילו להתענות - שבחו של צבור הוא. שעדיין לא הספיקו להתפלל, וכבר נענו להם מן השמים, וירדו גשמים ^[1514].

אמר להם שמואל הקטן: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה -

לעבד שמבקש פרס [מתנה] מרבו [מאדונו], אבל עדיין לא בא לפני אדונו לבקש את בקשתו.

מששמע האדון על כך, אמר להם למשרתיו: תנו לו לעבד מיד את מה שמבקש, וילך מכאן, ואל אשמע קולו, כי איני אוהבו, ואינני רוצה לשמוע אותו.

כך גם כאן, נענה הקדוש ברוך הוא מיד, והוריד גשמים עוד קודם שהתחיל הציבור להתפלל, כדי שלא ישמע דבריהם ותפילתם.

אם כן, אין הדבר שבח לציבור, אלא אדרבה - גנאי הוא להם! שוב היה מעשה בשמואל הקטן, שגזר תעניתא, וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה. דהיינו, עם סיום התענית.

כסבורים היו העם לומר עתה, שודאי שבחו של צבור הוא. שהרי המתין הקדוש ברוך הוא עד שסיימו להתענות ולהתפלל, ורק לאחר מכן ירדו גשמים. הרי שרצה הקדוש ברוך הוא לשמוע את תפילת העם.

אמר להם שמואל: לא שבח של צבור הוא ^[1515].

אלא אמשול לכם משל, למה הדבר דומה -

לעבד שמבקש פרס מרבו.

האדון רצה לצער את עבדו, ולכן אמר להם האדון לעבדיו: אל תתנו לו מיד, אלא המתינו לו [תנו לו להמתין] זמן רב, עד שיתמקמק ^[1516] ויצטער, ורק אחר כך תנו לו.

כך גם כאן, נענה הקדוש ברוך הוא רק בסוף יום התענית, כדי שיתמקמקו העם ויצטערו כל היום בצום ותענית.

ותמהה הגמרא: לשיטתו של שמואל הקטן, שבין אם נענה הקדוש ברוך הוא מיד בתחילת היום, אין זה שבחו של צבור. ובין אם נענה בסוף היום, אין זה שבחו של צבור. שבחו של צבור - היכי דמי, באיזה אופן יהיו העם נענים, כדי שנדע שרצה הקדוש ברוך הוא בהם ובתפילתם?!

ומבארת הגמרא: באופן שאמר הציבור "משיב הרוח" - ומיד לאחר מכן נשב זיקא [נשבה הרוח]. אמר הציבור "מוריד הגשם"

- ומיד לאחר מכן אתא מיטרא [בא הגשם]. באופן כזה מוכח שרצה הקדוש ברוך הוא בתפילתם.

שלכן המתין להם עד שיתפללו, ולא הוריד את הגשם עוד קודם לכן, כי רצה לשמוע את תפילתם. ומצד שני, לא המתין עד סוף היום שיתמקמקו בצערם, אלא הוריד להם את הגשם מיד.

שנינו במשנתנו: מעשה וגזרו תענית בלוד כו' [המשך דברי המשנה: "וירדו להם גשמים קודם חצות. אמר להם רבי טרפון: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערביים וקראו הלל הגדול"] ^[1517].

ותמהה הגמרא: למה הלכו קודם לביתם ואכלו ושתו, ורק אחר כך חזרו לבית הכנסת ואמרו הלל? ונימא הלל מעיקרא [שיאמרו הלל מתחילה, כשהם עדיין בבית הכנסת בתעניתם]!

והיינו דאמרינן בכל מקום לעולם לא יטיח אדם דברים כלפי למעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי למעלה ואיטלע ומנו לוי. זה שדרשו [צדיק כתמר יפרח] כארז בלבנון ישגה. תמר עושה פירות ואין גזעו מחליף ארז גזעו מחליף ואין עושה פירות לפיכך נמשלו הצדיקים כתמר לעשות פירות וכארז להחליף גזעו ואקשינן וכי ארז גזעו מחליף והתני' הלוקח (לולב) אילן מחבירו לקוץ מגביהו מן הקרקע טפח בדקלין ובארזין חופר ומשרש לפי שאין גזעם מחליף ושנינן האי ארז שנמשלו בו הצדיקים כגון שטה והדס ועץ שמן וכדרבא דאמר עשרה מיני ארזים הן והללו כולן גזעם מחליף זולתי הארז לבדו. והא דר' אליעזר דירד לפני התיבה ואמר כ"ד ברכות ולא ירדו גשמים וירד אחריו ר' עקיבא ואמר אבינו מלכנו אבינו אתה ואין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכינו רחם עלינו ומיד ירדו גשמים הוו מרננו (כ"ע) רבנן.

יצתה ב"ק ואמרה לא מפני שרבי עקיבא גדול מר' אליעזר אלא ר' עקיבא מעביר על מדותיו ור' אליעזר עומד על מדותיו ואינו מעביר:

ת"ר עד היכן גשמים יורדין וצבור פוסקין מתעניתן כמלוא ברך המחרישה. פי' כשיעור חפירת האת בחרישה אם ירדו הגשמים כשיעור הזה ר' יהודה אומר בחרבה טפח בבינונית טפחים בעבודה שלשה טפחים וקיי"ל כר' יהודה:

תניא אין לך טפח שיורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים ואם שדה עבודה שלשה טפחים.

א"ר אליעזר בשעה שמנסכין מים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימך קול ב' רעים אני שומע פי' קול ב' צנורים ניסוך המים וניסוך היין הנמשכין מנקבי הספלים שעל המזבח כדכתיב תהום אל תהום קורא לקול צנוריך.

אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי הא רידיא דמיא לעגלא תלתא פי' בת ג' שנים וקיימי בין תהומא עלאה לתהומא תתאה כדכתיב הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו פי' קול עגלא הוא קול התור הכתוב בפסוק כי העגל הוא השור:

מתני' היו מתענין וירדו גשמים כו'. חזינן דסוגיא (דשמעתין) דירושלמי הכי סלקן קודם חצות לא ישלימו (והא תנן) [והא אמרינן] נמי בגמרא ר' אמי ור' יהודה נשיאה בתר דאהדריה ר' אמי דאמר אחר חצות שנינו ולכ"ע אין אומרים הלל הגדול אלא על נפש שבעה ואי איכא אתרא דחיישי משום שכרות גומרין הלל הגדול ואח"כ אוכלין. הלל הגדול דכתיב ביה מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה דאמר ר' יוחנן הלל הגדול משעומדין בבית ה' עד סוף הלל הגדול. ואסיקנא שאין שבח לצבור אם ירדו גשמים קודם הנץ החמה אלא אם אמרו משיב הרוח אתא זיקא מוריד הגשם ואתא מטרא זהו שבח צבור והכל פשוטה היא:

ירושלמי ר' אחא ור' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינא אסור להתענות עד שש שעות בשבת. א"ר יוסי ב"ר אבין מתניתין היא קודם חצות לא ישלימו עד כדון צפרא הוא לאחר חצות ישלימו כבר עבר רובו של יום בקדושה. ריב"ז כד הוה בעי דייחות מיטרא הוה אמר לספריה אזל קים קמיה היכלא ואמרו בגין דר' בעי מספרא ולית בחיילי' מצטער ומיד מיטרא נחית. רב אדא בר אהבה כד הוה שליף מסאניה הוה מיטרא נחית וכד הוה שליף תרווייהו הוה עלמא טייף מפולת בתים הוה תמן והוה רב מייתי חד מן תלמידוי בביתא עד דהוו מפנין ביתא וכיון דהיה נפיק מביתא מיד הוה נפיל ואית דאמרי (א') רב אדא בר אהבה הות. שלחו לו חכמים מה מעשים טובים יש בידך שלח להם מימי לא קדמני אדם בבית הכנסת ולא הנחתי אדם בבית הכנסת ויצאתי ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא הזכרתי דברי תורה במקום מטונף ולא הצעתי וישנתי שינת קבע אלא שינת עראי. ולא כיניתי שם לחבירי. ולא צעדתי בין החברים ולא שמחתי בתקלת חבירי. ולא עלה קללת חבירי על מטתי. ולא עברתי בשוק אצל מי שהוא חייב לי. ולא הקפדתי בתוך ביתי לקיים מה שנאמר אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי:

קבלה ביד חכמים כי ביום שנהרג נבות בו ביום הגיע השמועה לאיזבל ובו ביום ירד אחאב אל כרמו לרשתו ובו ביום אמר לו אליהו הרצחת וגם ירשת ומיד נכנע שנאמר ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. וגמירי דההיא שעתא שעה תשיעית הואי וצם שלש שעות האחרונות מן היום ונחשב צום דכתיב הראית כי נכנע אחאב אבל ראיה ברורה שנתענה אחאב מתשע שעות ולמעלה ליכא:

ארז עצמו אין גזעו מחליף שאר מיני ארזים גזען מחליף:

כמלא ברך המחרישה. גומות של מחרישה:

כאן בעבודה שהיא מפורדת דרכה ונכנסת בה מים טפח מהרה (אין שוה) מלמטה טפחים ובשאינה עבודה שהיא קשה עד שנכנס טפח מלמעלה עולה ג' טפחים מלמטה:

שני ריעים ניסוך המים וניסוך היין קול צינוריך היינו שני ניסוכין:

שנענה מט' שעות ולמעלה שהיה רגיל לאכול בט' שכן דרך אדם לאכול בשש ומלך שישן עד שלש שעות אוכל [בט'] ולפי שלא אכל בט' אלא בעשר חשיב תענית:

קודם חצות שנינו דאין משלימין ואין צריך לו להשלים:

הדרן עלך סדר תעניות

תנו רבין עד מתי הגשמי׳‎ יורדי' כו׳. האי שיעור׳‎ בא״י ובשעת הרביעה וכן בכל מקום ובכל זמן כפי מה שיראו שיש להם כדי צרכן:

מתני׳‎ היו מתענין וירדו להם גשמי׳‎ מסקנ׳‎ דקודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו וכן הדין בכל שאר הצרות ופשוט הוא שאף לאחר חצות שמשלימין אותו היום שוב אין אומר עננו ולא תחנוני׳‎ אחרי׳‎ שהי׳‎ ראוי לומר הלל אלא שאין אומר אותו בכרם רעבה ובפ״ק אמרנו דיחיד מתענה ומשלים כל תעניותיו אעפ״כ אין לנו לומר שכבר נענה אלא שמשלים נדרו והולך אעפ״כ מתודה והולך אם ירצה אפי׳‎ בסדר י״ה וכן ראוי לו:

מתני׳‎ מעשה שגזרו הביאו מעשה זה לראיה למשנתי׳‎ שהפסיק׳‎ כשירדו גשמים קודם חצות ואגב גררא הביא שאמר להו שלא יקראו הלל גדול עד בין הערבים ומ״מ מכיון שבפרק הרואה דאיירו בברכת גשמים לא הזכירו הלל זה נראה שאין זה אלא בגשמים הבאי׳‎ ע״י תעני׳‎ אבל לא סוף כשבאו ביום התענית עצמו דהא אמאי כיון שנענו אחר יום תענית׳‎ בעוד שעסוקי׳‎ בתעניותיהם ובתחנוניהם ראוי הוא להם לשבח הבורא על ההסד שגמל׳‎ וכל יום שנענו בו כיום טוב אליהם וכי על כל פנים יש להם לומר שיענה אות׳‎ בו ביום אין זה עולה על הדעת ולא הובא המעשה אלא ללמוד על דין ההפסק׳‎ וגם יש שיש להם לאחר ההלל עד בין הערבי׳‎ ולאו למימר שאין אומר הלל אלא למעשה שהיה דאם כן אף אתה אמור שאם בו ביום אחר חצות לא יאמרו הלל וזה אינו במשמע שאין סימן טוב בזה יותר מזה כדאית׳‎ בש״ס וכן נהגו כל הארצות הללו אבל מדברי הראב״ד ז״ל נראה שהוא סובר שאין אומר הלל הגדול אלא על הגשמים שבאו ביום התעני׳‎ עצמו והוא שבאו קודם חצות שאכלו ושתו ועשאוהו כי״ט ובמעשה שהיה בלבד אבל הלשון הראשון יותר נכון ואין מבשלין מנהג בדבר זה שאין בכלל זה שום ברכה אלא ספור ושבח והודאה לבורא ית׳‎ ובכמה ימים בתוך השנה אנו רגילין לאמרו וכן קבלתי ממקצ׳‎ רבותי שיחיו ולמדנו שמאחרין ההלל עד לאחר ירידת הגשמים עד שעה הגונה שלא יהא בה שכרו׳‎ ואם א״א בו ביום בלילה או ליום אחר ולפי הלשון הראשון כן עושים עכ״פ כשירדו אחר חצות שהם בתענית כל היום ואם אין צבור יכולים להתאסף אף למחרתו אומר אותו אף ביום של אחריו של אותו שבוע. אבל ברכת הגשמים עצמה נראה אלא בעוד שהגשמים יורדים ר״ל ברכת מודים אנחנו לך שהיא למאן דחזא מחז׳‎ אבל הטוב והמטיב למאן דשמע משמ׳‎ מברך כששומע אפילו לזמן רחוק. וי״א שאף ברכת מודים אנחנו לך כיון שברכ׳‎ שבח היא אין זמנה עובר׳‎ על אותן היום ולא כל זמן שלחלוחי׳‎ הגשמים נראית בארץ וכ״ש של צבור ואין אומרים הלל הגדול אלא כשבאו להם גשמים שיש בהן תועלת וקצת שאלתם ואע״פ שאינו כדי כל צרכן לגמרי שראוי הוא לתת הודאה על קצת הטובה וי״א שאין אומר הלל הגדול אלא כשירדו גשמים שראויים להפסיק מתעניתם ולא כשצריכים להתענות עליהן. ולי נראה כלשון הראשון שצועקים לשעבר ונותני׳‎ הודא׳‎ לעתיד לבא ולא הוי תרתי דסתרן אהדדי.

הלוקח אילן מחבירו לקוץ אינו עוקרו משורש אלא מגביהו מן הקרקע טפח ר"ל שמניח טפח כלפי קרקע שיהא גזעו מחליף בתולת השקמה בן טפחים סדן השקמה והוא הזקן שבה ג' טפחים בקנים וגפנים מן הפקק ולמעלה בדקלים וכן באותם ארזים שאין גזען מחליף ר"ל שמכיון שנחתך אינו גדל עוד הואיל ואין מועיל כלום בהנחתו חופר למטה ומשרש ודבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא:

צבור שקבעו תעניות על הגשמים כמה גשמים יהיו יורדים שיהיו פוסקים מגזרת תעניותיהם כל שנכנסו גשמים בארץ חריבה שלא נעבדה כלל בשנה זו טפח ובעבודה כל צרכה ג' טפחים ובבינונית שנעבדה אבל לא כל צרכה טפחים:

המשנה הששית היו מתענים על הגשמים וירדו להם גשמים ביום התענית עצמו כשיעור המספיק להם והוא שיעור האמור למעלה בחריבה טפח בעבודה ג' טפחים קודם הנץ החמה לא ישלימו לאחר הנץ החמה ישלימו ונראה הטעם מפני שהנץ החמה זמן אכילה לבעלי מלאכה ונמצא שבאותה שעה חל שם תענית לקצת בני אדם ר' אליעזר אומר קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו הואיל ועבר רובו של יום בקדושה ר"ל שברובו של יום חל עליו שם תענית שהרי חצות זמן אכילה לרוב בני אדם ואחר רוב בני אדם דנין וכן הלכה ואמרו הלל וכו' נמצא שכל שבאו להם גשמים בשיעור המספיק קודם חצות יוצאים ואוכלים ושותים בשמחה ועושים י"ט ובאים בין הערבים לבית הכנסת ואומרים הלל הגדול ופי' בגמ' שאין אומרים אותו קודם אכילה שאין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה ואם הוא מקום שיש לחוש לשכרות קורים אותו קודם אכילה:

גדולי המחברים אומרים כן אף בשאר צרות שאם עברו קודם חצות לא ישלימו וכן נראה דעתם שאין היחיד בדין זה אלא צבור וגדולי המפרשים חולקים בזו לומר שאף היחיד בדין זה ומ"מ לדעתם בין יחיד בין צבור דוקא בגשמים אבל שאר צרות כלן משלימים מפני שאין לך צרה שאדם בטוח בהעברתה מכל וכל אלא צרת גשמים והדברים נראין:

שיעור ו' שעות האמור בכאן מפני שעד ו' שעות אין אדם מחזיק עצמו במתענה אבל מי שעברו עליו ו' שעות ולא אכל הרי הוא מחזיק עצמו כמתענה ומכאן אמרו בתלמוד המערב אסור להתענות עד ו' שעות בשבת ומגדולי המפרשים פי' שאם שהו לתפלת שמחה בשירים ובפיוטים כגון שבת וי"ט מותר וכן המנהג:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

גמרא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה א"ל כו' כצ"ל:

ע"ב תקנתם קברים לעצמכם כו'. כענין שאמרו בפ' י"נ בדור המדבר שידעו שימותו בכל ט' באב קברו להם לעצמם בחייהם קברים כן עתה אתם ברעה בוודאי תמותו:

ואמר אבינו מלכנו כו'. אבינו ע"ש הוא אבינו וגו' ומלכנו ע"ש ויהי בישורון מלך וגו' ועד"ז יסד הפייט אם כבנים רחמנו כרחם אב כו' ואם כעבדים כו':

כשמנסכין מים בחג תהום כו' קול שני רעים כו' הם ב' נסכים שהיו בחג ניסוך היין שבכל שנה וניסוך המים שנתוסף בחג כדי שיתברכו להם גשמי שנה כדאמרי' פ"ק דר"ה והיינו ב' רעים בחג ואמר קול על שם שבעת ניסוכין במקדש שהיו אומרים עליהם שירה בקול ומייתי ליה שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך דהיינו תהום עלאה ותהום תתאה כל אחד קורא לחברו שישמע לקול צנוריך דהיינו לקול שיר שהיה במקדש על היין והמים שנסכו בחג בשני ספלים שהם צנוריך של השיתין:

האי רידיא דמיא לעיגלא כו' בפ"ק דיומא חשיב ליה בג' דקולן הולך מסוף עולם ועד סופו ושם מפורש ודמיא לעיגלא כו'. נראה לפרש על מזל שור שהוא בחודש אייר שבו סוף הגשמים דאמרינן בפ"ק מלקוש בניסן וכיון שיצא ניסן וירדו גשמים אינו סימן ברכה. ואמר 2פריטא 2שפוותיה כו' כמו שפי' הערוך אההיא דפרק הגוזל דרב כהנא פריטא שפוותא הוה פי' נראין שפתותיו כמשחק בכל שעה כו' עיין שם והכי נמי הכא הכי קאמר שאותו מזל שור נראה כמשחק במזלו שעבר היורה בשעתו על דרך שאמרו מזל שעה משחקת לו. וקאמר דקאים בין תהומא עלאה ובין תהומא תתאה דהיינו שמזל שור הוא עומד בשמים מבדיל בין מים עליונים שהוא תהום עילאה ובין מים תחתונים שהוא תהום תתאה כמו שנאמר ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים וגו' וההוא מזל שור אשר ממוצע ביניהם ואמר למים עליונים חשור מימיך למטה לארץ וכן בניסן קודם אייר מזלו אומר למים התחתונים אבע מימיך למעלה על הארץ ומייתי מקרא שנאמר הנצנים נראו בארץ וגו' דלעיל מיניה כתיב הגשם חלף הלך לו אחר שכלו ימי הגשמים כבר בניסן יכלו גשם בימות החמה במזל טלה בניסן על ידי נצנים שנראו בארץ דהיינו נסכי החג שנתנו כבר בשני ספלים שבארץ ואמר עת הזמיר הגיע דהיינו שיר וזמר של מקדש ואמר ועל ידי זה זוכין להיות קול התור שהוא מזל שור נשמע בארצנו וכמ"ש פ"ק דיומא שקולו הולך מסוף עולם ועד סופו כמפורש שם:

להביא בשלשה פרק רביעי

גמרא עשרה מיני ארזים הם שנאמר כו'. מש"כ הגבו"א כבר קדמו רש"י:

שם וחכ"א בחרבה כו' בבינונית כו' בעבודה כו'. לכאורה הל"ל שיעור הג' בלחה:

שם ל"ק כאן בעבודה כאן בשאינה עבודה. כוונת בשאינה עבודה דקאמר היינו בבינונית דלעיל והחשבון מכוון. כי כשיכנס בבינונית טפח כבר נכנס בעבודה טפח ומחצה לפי ערך החשבון דלמעלה. וכיון דבטפח מלמעלה טפחים מלמטה א"כ בטפח ומחצה (שהוא בהבינונית טפח) ג' טפחים מלמטה. והגבו"א במחכ"ת הוטעה כאן בחשבון ע"ש:

ארז אין עושה פירות. נ"ב הנאכלין. ודאמרינן פ״ק דע"ז (י״ד א') פרי דארזא. אינן מאכל אדם אלא לחזירים או לצביעה:

שם האי רדיא כו'. נ"ב מלשון חרישה שהמטר הוא כשור לחרישה ורב תבואות בכח שור. לכן נקרא המלאך הממונה על המטר רדיא ודמי לעגלא שנאמר וקול התור תרגום שור. היינו שור החורש. שהמטר חורש האדמה ולכן צריך לירד עד ברך המחרישה. ופרטא גרסינן (וכ״ה בדפוס ישן ובע״י) כמו בהגוזל בתרא (קי״ז א') גבי ר״כ דהוה פריטא שפותיה. פי׳ סדוקה (כענין פרטיה להוצא שלהי נדרים (ובביצה כ״ז ב')) שנראה כשוחק. וכן זה המלאך משחק בעת קריאתו ובשורתו הטובה להביא גשמי ברכה לעולם. והא דאמרינן פ"ק דיומא (כ״א א׳) בקולות שהולכין ע״ס העולם וי״א אף רדיא. אע״ג דכתיב וקול התור נשמע בארצנו. היינו מתחלה. ולבסוף נשמע בכל העולם. ואתיא כי הא דאמרינן במכילתין פ״ק (יו״ד א') א"י שותה תחלה כו׳ שנאמר הנותן מטר ע״פ ארץ. ושולח מים ע״פ חוצות:

רש״י ד"ה קברים. אין לכס. נ"ב דרך אחרת:

לְכָךְ נֶאֱמַר תָּמָר וְאֶרֶז. קשה אמאי לא נקט אילן אחד דאית ביה תרוייהו?
ונראה לי בס"ד רצה לעשות דמיון של עושים פירות כתמר דוקא כדי לרמוז לפי דרכו על ענין תמר אשת יהודה שעשתה למראה עינים מעשה של קלות ופריצות וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה (בראשית לח, טו), אך מאחר שהיה תוכיות לבה לשם שמים עשתה מן מעשה הפריצות הזאת פירות גדולים שיצאו ממנה כל שבט יהודה ומלכי בית דוד ומלך המשיח, ולכך אמר הכתוב (שיר השירים ז, ח) זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, היא תמר אשת יהודה שיש כמה צדיקים שעושים מעשה שיש בה גריעות ופריצות אך מחמת שלבם לשם שמים עושים פרי טוב ומקבלים שכר גדול וכמו שאמרו באהרן וביעל וכיוצא, ולכך דימה עושי פירות לאילן התמר לרמוז לפי דרכו אפילו אי עבדי כמעשה תמר מקבלים שכר גדול ועושים פירות טובים.
ולענין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף דימהו לארז שיש בו רבותא אחרת דמחליף במהרה ולכן אמר יִשְׂגֶּה (תהלים צב, יג) רוצה לומר במהרה. גם בארז [208] יש במספרו מספר ד' פעמים בן [52] שגזעו מחליף להוליד בן חכם בתורה בחלק הנגלה ובן חכם בתורה בחלק הנסתר ובן צדיק במצות ומעשים טובים ובן שלם בדרך ארץ. וכן נמי בתמר [640] יש במספרו מספר שמש [640], שהוא נותן אורה ללבנה כן זה עושה פירות להאיר גם לאחרים ולהטיב להם דוגמת השמש הרמוזה במספר תמר.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה. נראה לי בס"ד נקיט שנים תואר אב ותואר מלך כנגד שני מיני השפעות שיש בגשמים השפעה מן מים העליונים וכנגד זה נקיט תואר אב והשפעה מן מים התחתונים וכנגד זה נקיט מלכינו. ועוד נראה לי אב מלך בגימטריא מגן [93] בסוד מָגֵן אַבְרָהָם שהוא ג' פעמים אֵ־ל [31].

לְדִידִי חָזִי לִי הַאי רִידְיָא, דַּמְיָא לְעִיגְלָא תִּלְתָּא, וּפְרִיטָא שִׂפְוָתֵיהּ. נראה לי בס"ד הטעם שדומה המלאך הזה לעיגלא לרמוז כי עון העגל גרם שיהיה דבר זה על ידי מלאך שאם לא היו עושין העגל היה הקב"ה בעצמו אומר דברים אלו. ולפירוש אחר שפירש בפסחים עיגלא תלתא שלישי לבטן, לא גרסינן כאן תילתא.
ודע דמה שכתב רש"י ז"ל כאן שזה הוא מלאך הממונה על הגשמים, היינו ממונה על דברים אלו שאומר חֲשֹׁר וְאַבַּע אבל מפתח של גשמים ודאי לא נמסר לשליח.
ומה שהיה פְרִיטָא שִׂפְוָתֵיהּ נראה לי בס"ד מפני שאומר דברים הפכיים לִתְהוֹמָא עִלָּאָה אָמַר 'חֲשֹׁר מֵימֶיךָ' וּלִתְהוֹמָא תַּתָּאָה אָמַר 'אַבַּע' ולכן שפתיו חלוקות להורות על הדברים שמדבר בשפתיו שהם חלוקים והפכיים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ב, יב) "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ". נראה לי בס"ד נֵץ רמז לשני ריעים הנזכרים שהם ניסוך המים וניסוך היין שמסוגלים למטר בהיותם באים ביחד שעליהם נִשְׁמַע קוֹל הַתּוֹר אף העיקר הפועל בדבר זה של ירידת המטר הוא נסוך המים לכך המים נרמזו כולם באות צד"י של נֵץ שהוא מספר מים [90] אבל היין נרמז ממנו אות נו"ן דוקא בנו"ן של נֵץ לכן נץ הוא רמז לשני ריעים הנזכרים שהם נסוך המים והיין שעליהם אמר הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ.

שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הֵיכִי דָּמִי?. הרב פתח עינים ז"ל בשומר הפתח הביא קושיא מהא דאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) זכה 'תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ' לא זכה 'וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה' (תהלים כא, ג) עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהתם לא התחיל לעשות מעשה כלל אפילו בדיבור אך כאן התחילו שקבלו תענית מבעוד יום ואם הם מסוג תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ היו יורדים הגשמים קודם שעשו קבלת תענית, והנה נמצא אם בא קודם גנאי וכן אם בא אחר גמר התענית גם כן גנאי אך ודאי אם בא קודם שהתענו הוא עדיף מאם בא אחר גמר התענית דבזה לא נצטערו בתענית.
ובזה יובן מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ (תהלים עט, ח), ואף על גב דגם זה גנאי הוא, טוב לנו מאם יתאחרו עד גמר התענית יען כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד ואין בנו כח לסבול התענית.
מיהו דוד המלך ע"ה שאל במקום אחר כפי שבחו של ציבור שהוא ענייה בעת תפלה ולזה אמר (תהלים סט, יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' ארצה שתהיה אותו העת עֵת רָצוֹן לענות אותי שֶׁאֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ.
וזהו שנאמר (תהלים מ, יח) עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹקַי אַל תְּאַחַר, כלומר בטוח אני שתענני, אך אבקשה 'אַל תְּאַחַר'!

אָמַר לָהֶם: תִּקַּנְתֶּם קְבָרִים לְעַצְמְכֶם? גָּעוּ [כָּל הָעָם] בִּבְכִיָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים. נראה קברים בהפוך אתיון קרבים, כי הקרבים שהם בטן האדם ברעב היא רקנית וכוחות שנבראו לצורך האכילה ומזון האדם שהם כח המחזיק וכח המבשל וכח הדוחה הם בטלים שאין שם מאכל כדי שיעשו בו מלאכתם ולכן קרבים של בני אדם דומין לקברים שיש בהם פגרים מתים כן אלו הכוחות שבתוכם הם פגרים מתים, פירוש בטלנים! ולזה אמר להם תִּקַּנְתֶּם קְבָרִים לְעַצְמְכֶם? וְגָּעוּ בִּבְכִיָּה משברון לב וכאשר הורידו עיניהם דמעות מים הורידו העבים מים של גשמים.

יָרַד רַבִּי עֲקִיבָא אַחֲרָיו וְאָמַר: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. נראה לי בס"ד אמר חמשה פעמים אבינו מלכנו כנגד חמשה גבורות מנצפ"ך כדי שיורידו השמים גשמים שהם יורדים בגבורה, וכמו שאמרו בגמרא לעיל (תענית ב.) למה נקראים גבורות גשמים מפני שיורדים בגבורה.
והנה מדת הרחמים נקראת אב, כמו שנאמר (תהלים קג, יג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, ולכן כיון שאמר חמשה פעמים אבינו שנתכוין למתק ה׳ גבורות במידת הרחמים שהיא חמשה חסדים אז ירדו גשמים ובודאי הוא הוסיף יותר אך תלמודא נקיט חמשה אלו מפני שהוא נענה בהם כי כיון שהזכיר חמשה פעמים אבינו מלכנו דנקיט כאן ירדו הגשמים והוא סיים לומר עוד אבינו מלכנו כמסודר במחזור בעשרת ימי תשובה.

הכא במאי עסקינן בשאר מיני ארזים כדרבה בר רב הונא דאמר עשרה מיני ארזים הן. בפרק ב' דר"ה (דף כ"ג) ובפרק הספינה (דף פ') גרסינן אמר רבה בר רב הונא אמרי בי רב י' מיני ארזים הן והא דלא מייתי להא דאמר ר' יהודה התם ברישא בפרק ב' דר"ה ד' מיני ארזים הן אפשר דאותן דרב יהודה כולן אין גזען מחליף עשרה מיני ארזים הן שנאמר אתן במדבר ארז בהאי קרא לא חשיב אלא שבעה מינים ומפרש הגמרא התם דהוסיפו עליהן עוד ג':

לא קשיא כאן בעבודה כאן בשאין עבודה. קשה לי דאם כן אין גשמי טפח של אינה עבודה יתירין על עבודה אלא בשליש דבגשמי כל טפח של עבודה תהום עולה כנגדו טפחיים ובשאינה עבודה עולה כנגדו ג' טפחים שהוא שליש יותר. והא בסמוך אמר גשמים הנכנסין בחרבה טפח נכנסין בבינונית טפחיים ובעבודה ג' טפחים הרי דצריך גשמים בחרבה כפלים מבינונית וג' פעמים מעבודה והשתא כיון דלכל טפח דעבודה עולה התהום טפחיים ולטפח של בינונית דהוה ליה ב' טפחים דעבודה לפי חשבון זה עולה תהום ד' טפחים ולטפח של חרבה דהוה ליה ג' טפחים דעבודה תהום עולה ו' טפחים אבל הא דבעבודה טפחיים ובשאינה עבודה ג' טפחים לא משכחת לה כלל כיון דבטפח דעבודה טפחיים אפילו בטפח דבינונית כבר עולה ד' טפחים וכ"ש דבטפח דחרבה כבר עולה התהום אפילו עד ו' טפחים:

קודם חצות לא ישלימו פירש רש"י דאכתי לא חל עליו חובת תענית כי נחתי גשמים קודם חצות דחצות זמן אכילה היא ומחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה וקשה לי הא מסיק בפרק קמא דפסחים (דף י"ב) דשעה ד' זמן סעודה לכל היא ויש לומר משום דאמרי' התם ששית מאכל תלמידי חכמים וכיון דעד ששית לא חל תענית על תלמידי חכמים לפיכך לא ישלימו בירדו גשמים קודם חצות ואל תתמה כיון דחל תענית על רובא דאינשי כבר משעה ד' וכי מפני שלא חל על תלמידי חכמים לא ישלימו שהרי גדולה מזו אמר רבי יוסי בסמוך קודם ט' שעות לא ישלים הואיל ולא חל עדיין על בני מלכים כדמייתי מאחאב מלך ישראל אע"ג דחל כבר אכולי עלמא:

רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו וכו'. עיין מה שכתבתי בעניותי בפתח עינים וכיוצא כתבתי במחזיק ברכה א"ח סימן קט"ו. והרב החסיד כמהר"ר אברהם חייון זלה"ה בהגהתו בספר שלמי צבור דף קכ"ד השיב על דברי ע"ש ואנא זעירא השבתי על השגותיו בקונטריס יעיר אזן בסוף מדבר קדמות דף ק"ה ע"ד ע"ש ודו"ק:

שזה מעביר על מדותיו. אפשר לומר דמעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו וכבר כתבנו בעניותנו לעיל ובכמה מקומות ששמעתי מהרב הגדול ח"ק מו"ר ניהו רבא כמהר"ר חיים ן' עטר ז"ל, דבעירו עשיר גדול ביזה לרב אחד ואמר רב הנזכר שתכף ומיד מחל לו לעשיר כי אמרו בזהר הקדוש דעונות ישראל מכבידין גדפוי דשכינתא ואם לא היה מוחל תיכף עון העשיר היה ח"ו צער כביכול לשכינה וכשמחל לא הי"ל צער וקלסיה הרב מהר"ח ז"ל ובזה אפשר דזה טעם מ"ש רז"ל מעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו דכיון דהוא מוחל ומעביר למי שהקניט אותו א"כ בטל העון ולא יש סרך צער ח"ו לשכינה ומדה כנגד מדה מעבירין על פשעיו ולא יהיה צער לשכינה מצד פשעיו גם כן. וידוע שהתפלה היא לשם הויה רק דנכנס דרך השער שהיא השכינה וכמו שפירש רבינו מהרח"ו ז"ל בפרשת ואתחנן אל ה' וכו' אדני אלהים אתה החילות וכו' והעניו הוא מרכבה לשכינה א"כ מאחר דהתפלה נכנסת דרך השער מ' לכך היא מתקבלת תפלתו לה' ולכך נתקבלה תכף תפלת רבי עקיבא דהוא עניו מרכבה לשכינה. וכשהיו העם מרננים יצא בת קול שהיא מצד מ' כמ"ש בספר הקנה על מ"ש לא בשמים היא:
ונמשך לזה דכיון דהעניו נמחלים עונותיו וכאלו הקריב כל הקרבנות כמשז"ל א"כ מתמתקין הדינין ונשמעת תפלתו וזה רמז פסוק הרימותי בחור מעם בחו"ר גימטריא גבורה דמסתלקין הדינין וזהו הרימותי והטעם מע"ם ר"ת מעביר על מדותיו. וזה היתה מדת דוד המלך ע"ה שהיה עניו מאד וזהו מה שסיים מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו דייקא שהשמן מעצמו היה דולג למשוח דוד כמו שאמרו רז"ל וזהו משחתיו כביכול דכשם שהוא עניו נאה ויאה לעשות יקר לו ובזה יומתק פסוק מאת ה' היתה זאת דפסוקים אלו הם המדברים במשיחת דוד כמ"ש לסוף פסחים בס"ד וז"ש מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו דהשמן עצמו היה מדלג למשוח דוד וז"ש זה היום עשה ה' כביכול דהשמן עצמו אז ידלג. הוא ברב רחמיו יזכנו לעשות רצונו ולעסוק בתורתו הקדושה סמא דכלא סם חיים:

מה ארז וכו' עמ"ש הרב עיון יעקב ומה שהקשה ומה שתירץ כן הוא בש"ס בבתרא דף פ'. ועמ"ש הרב שארית יעקב סוף פ' טהרה:

ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו וכו'. הרב ר' שמואל החסיד זצ"ל היה אומר. אבינו מלכנו חטאנו לפניך בגימט' רבי עקיבא הוא יסדו וחד חסר הקריאה ריב"ם הלכות יום הכיפורים. ליקוטי רבינו בצלאל כ"י:
ואפשר לפרש אבינו מלכנו חטאנו לפניך. במה שחקרנו בעניותנו בדרושים כי הנה המפרשים כתבו דישראל יש להם תשובה כי אנחנו כב יכול בני אל חי ואב שמחל על כבודו כבודו מחול לא עשה כן לכל גוי כי הם עבדים ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול עכ"ד ויש לחקור דכתב הריב"ש בתשובותיו סי' ר"ך דאע"ג דאב שמחל על כבודו מחול היינו דוקא כבודו אבל בזיונו אינו מחול. ויש כמה חטאות דאומר הזהר הקדוש דעביד קלנא לשכינתא. וכיוצא. ואיך תהיה תשובה לאותם עונות. ובאנו אל הישו"ב דהא דמלך שמחל אינו מחול הוא דוק' במלך פרטי איש המולך על חלק או חלקי הישוב. אמנם מלך הכבוד דכ"ע דיליה מצי מחיל. אבל הגוים הן ברשען עע"ז ואינם מודים דכ"ע דיליה ולכן אין להם תשובה. ומאחר שכן יש מקוה לישראל לעשות תשובה לכל מין חטא כי הוא ית' מלך העולם וכ"ע דיליה וכמ"ש פ"ק דקדושין גבי קרא דכתיב וה' הולך לפניהם יומם ע"ש:
והיינו דקאמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך דיש חטא בכבודו ית' ואהניא שהוא אבינו ואב שמחל על כבודו כבודו מחול. ואם ח"ו היה חטא שיש זלזול ואב אינו מוחל זלזולו. אתה מלכנו ומצי מחיל דכ"ע דילך. ואחר שני עיקריים גדולים הללו אנו אומרים חטאנו לפניך ומחול לנו ובהקדמה זו פירשתי בעניותי כמה כתובים ומאמרי רז"ל כמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' האזינו ובקונט' כסא דוד דרוש י"ג בס"ד:

שזה מעביר על מדותיו וכו' כתב הרב עיון יעקב וז"ל שהיה עניו לכך קבעו הלכה כמותו אפי' נגד ר' אליעזר רבו כדאמרינן דלכך קבעו הלכה כהלל לפי שנוחין ועלובין עכ"ל וק"ק בדבריו דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו. ומה שהלכה כמותו גם שחולק על ר' אליעזר שהיה רבו היינו טעמא דאין הלכה כר"א משום דשמותי הוא ודברי הרב אינם מדוקדקים ואין להאריך. ועמ"ש רבינו יונה פ' כיצד מברכין גבי צלף והרב מהרש"א בס' יבין שמועה ע"ש:

וזה אינו מעביר על מדותיו עמ"ש הגאון מהרש"ל בתשובותיו סי' ך' והרב אליה רבה בא"ח סי' ג"ן ע"ש:

כאן בעבודה. פירש רבינו חננאל בעבודה ג' טפחים י"מ בעבודה דממהרת לבלוע נגד טפח אחד שבולעת עולה התהום טפחיים אבל אינה עבודה שאינה ממהרת לבלוע עד שהיא בולעת ממים העליונים טפח עולה תהום ג' טפחים. והראב"ד פירש תהום עולה בשוה וכנגד היורדים בקרקע יותר דהיינו עבודה ג' טפחים התהום עולה כנגד כל טפח היורד טפחיים הרי ששה טפחים. וגם אם אינה עבודה עולה ששה טפחים כי בכל מקום התהום עולה בשוה הגשמים יורדים ב' טפחים וכנגד כל טפח התהום עולה ג' טפחים. תוספי הרא"ש. לקוטי רבינו בצלאל כ"י:

שבחא דצבור' היכי הוי אמר מושיב הרוח נשיב זיקא וכו' עיין מה שכתב הרב מהר"א ן' שנג"י בספרו הבהיר דת ודין פ' אחרי ע"ש. ועמ"ש בקונטריס שומר הפת"ח והוא אחרון לס' זה בהגהה על דף י"ד מחלק זה בס"ד *) ע"ש ודוק: