תענית כז ע"ב

דף כז - ב

עמדו נביאים שהיו ביניהם [בין העולים לארץ ישראל]  וחלקום [וחלקו את אותן ארבע משמרות שעלו מן הגולה], והעמידום על עשרים וארבעה משמרות. כלומר, חילקו את כהני כל משמרת מאותן ארבע משמרות - לששה חלקים.

סדר עבודת המשמרות בבית המקדש היה קבוע וידוע. ולכן, אילו לא היו מחלקים את המשמרות, היו ארבעת המשמרות שעלו עובדות כפי הסדר שהיה כאשר היו עשרים וארבעה משמרות.

אבל עתה, שחילקו כל משמרת לשש, נוצרה מחלוקת בין אותן שש משמרות, כי כל אחת מהן היתה אומרת: אני אשמש ראשונה בבית המקדש! מה עשו?

כתבו כינוי כל משמרה מחמש המשמרות החדשות שבמשמרת ידעיה על חתיכת קלף, וכן את השם "ידעיה", ובללום [ערבבום] ונתנום בקלפי.

בא ידעיה, ראש המשמרת הראשונה, ונטל פתקים כנגד חלקו ^[1607] , וכנגד חלק חבריו שהוסיפו לו, דהיינו עוד חמשה, סך הכל - שש.

וכפי הסדר שעלו הפתקים בידו, כך היו משמשים בעבודת בית המקדש. שאותו שעלה בידו ראשון, היה משמש בשבוע הראשון מששת השבועות שהיו משמשים משמרת ידעיה. וכן הלאה, על אותו הסדר.

וכמו כן בא חרים, ראש המשמרת השניה, ונטל חלקו וחלק חבריו - שש.

וכן עשה פשחור, וכן עשה אימר.

והיות וארבעת המשמרות הללו התנדבו לעלות מהגולה לפני כולם, לכן כן התנו נביאים שהיו ביניהם [בין עולי הגולה]:

שאפילו אם לאחר זמן יהא יהויריב, שהיה ראש משמרת ראשונה מאותן משמרות ששמשו בבית ראשון, ונשארו בגולה, עולה מן הגולה ^[1608], ורוצה לשמש בבית המקדש בתוך שאר משמרות הכהונה, לא ידחה ידעיה וכל המשמרות שנתחלקו ממנו ממקומו [מהזמן שנקבע להם לשמש כשעלו ראשונים מהגולה],

אלא, ידעיה עיקר, והוא משמש בזמן שנקבע לו. ויהויריב - טפל לו, וישמש אחריו.

והיאך יעשו -

יחלקו את בני ידעיה מחדש, לחמש משמרות, במקום שש שהיו מתחילה, ויבוא יהויריב וישמש אחרי המשמרת החמישית של ידעיה, במקום המשמרת השישית שהיתה לידעיה ^[1609].

שנינו במשנתנו: וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית.

מנהני מילי [מנין לנו דבר זה], שקורין במעשה בראשית?

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי: משום שאלמלא מעמדות, דהיינו, עסק הקרבנות שישראל מקריבין - לא נתקיימו שמים וארץ.

והיינו, משום שאם אין ישראל מקריבין קרבנות המכפרים על החטא - היו כָלִים בחטאיהם. ואם חס וחלילה ישראל כלים, אין השמים והארץ, העומדין בזכות ישראל ^[1610], מתקיימין.

שנאמר באברהם, במעמד ברית בין הבתרים: "ויאמר, ה' אלהים במה אדע כי אירשנה" ^[1611].

כך אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול ^[1612] וכדור הפלגה ^[1613] , ומכלה אותם?

אמר ליה הקדוש ברוך הוא: לאו. אינני עושה להם כך.

אמר אברהם לפניו: רבונו של עולם, הודיעני, במה אירשנה? כלומר, אמור לי, באיזו זכות יתקיימו ישראל לעולם ולא יכלו? אמר ליה: "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו'". והיינו, שבזכות הקרבנות, יתקיימו ישראל לעולם.

אמר אברהם לפניו: רבונו של עולם, תינח [ניחא], הדברים נוחים ומתקבלים, בזמן שבית המקדש קיים, שאפשר להקריב קרבנות, ואז יתקיימו ישראל בזכותם.

אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, שלא יוכלו להקריב קרבנות, מה תהא עליהם? ^[1614]

אמר לו: כבר תקנתי להם לישראל סדר קרבנות [פרשת הקרבנות הכתובה בתורה].

בזמן שישראל קוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני בפועל, ועל ידי כך אני מוחל להם על כל עונותיהם ^[1615].

והיות והמעמדות נעשות לצורך הקרבת הקרבנות, לכן קוראים אז במעשה בראשית. כי אלמלא הקרבנות - לא היו מתקיימים שמים וארץ.

תנו רבנן: אנשי משמר שעלו לירושלים, היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון.

ואנשי מעמד, שנשארו בעריהם בזמן שאנשי משמר עלו לירושלים, מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין באותו שבוע ארבע תעניות, בימים אלו:

בשני בשבת [ביום שני בשבוע], ביום שלישי, ביום רביעי, וביום חמישי.

ועתה מבארת הברייתא לאיזה צורך היו מתענים בארבעה ימים אלו.

ביום שני היו מתענים על יורדי הים, שיגיעו בשלום ליעדם.

והתענו על כך ביום שני, משום שנאמר ביום השני של בריאת העולם: "יהי רקיע בתוך המים", ולכן צריך להזכיר ולרצות על הדבר ^[1616].

ביום שלישי היו מתענים על הולכי מדברות. משום שביום השלישי של הבריאה נאמר: "ותראה היבשה". והיינו, שתהיה היבשה ראויה להולכיה, שלא יוזקו על ידי חיות רעות.

ביום רביעי היו מתענים על אסכרא ^[1617] , שלא תיפול על התינוקות. והיינו, משום שביום הרביעי נתלו המאורות, ונאמר בהם: "יהי מאורות". והַכְּתִיב ^[1618] של המילה [כלומר, האופן שבו כתובה המילה בתורה] "מאורות" - חסר הוא: "מארת". שהוא לשון מארה וקללה ^[1619].

ביום חמישי היו מתענים על עוברות [נשים מעוברות] ומיניקות. משום שנאמר ביום החמישי: "ישרצו המים שרץ נפש חיה", שהוא ענין פריה ורביה.

ולשם מה היו מתענים לצורך עוברות ומניקות -

על עוברות היו מתענים - כדי שלא יפילו את עוברן.

ועל מיניקות היו מתענין - כדי שיניקו [שיוכלו להניק] את בניהם.

ובערב שבת לא היו מתענין, מפני כבוד השבת. והיינו, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.

ואם בערב שבת לא היו מתענין, קל וחומר שלא היו מתענין בשבת עצמה.

באחד בשבת [ביום ראשון שבשבוע] - מאי טעמא לא [למה לא היו מתענין]? ^[1620]

אמר רבי יוחנן: מפני הנוצרים ^[1621] , שעושין את יום ראשון יום טוב. ואם יתענו ישראל באותו יום, יעלילו הנוצרים ויאמרו, שישראל מתאבלים ביום השמחה שלהם ^[1622].

רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא, יום ראשון שבשבוע, היום השלישי ליצירה של האדם. שהרי האדם נברא ביום שישי, והיום השלישי ליצירתו - הוא יום ראשון. וביום השלישי להתחדשות באדם - יש חולשה ^[1623]. כפי שמצינו באנשי שכם, שנאמר בהם אחרי שמלו: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" ^[1624]. וכיון שכך, שיש חולשה ביום ראשון, אין מתענין בו.

ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתירה שהיתה בו באדם בשבת, וניטלה ממנו במוצאי שבת. ודבר זה גורם לו חולשה ^[1625].

דאמר ריש לקיש: נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת. שמרחיבין דעתו מן השמים, שיכול לאכול ולשתות יותר מרגילותו כל השבוע ^[1626].

במוצאי שבת - נוטלין אותה ממנו.

שנאמר: "שבת וינפש". כיון ששבת האדם, שנח ושמר את השבת עד צאתה - וי, אבדה וניטלה נפש יתירה שהיתה בו.

שנינו במשנתנו: ביום הראשון בראשית ויהי רקיע.

תנא: פרשת "בראשית" נקראת בשנים, בכהן ולוי. ואילו פרשת "יהי רקיע" - נקראת באדם אחד.

שואלת הגמרא: בשלמא זה ששנינו שפרשת "יהי רקיע" נקראת באדם אחד, הדבר מובן, כי תלתא פסוקי הוו [שלשה פסוקים הם], ודי בכך לקריאת אדם אחד.

אלא יש לתמוה על מה ששנינו שפרשת בראשית נקראת בשנים, והרי חמישה פסוקי הויין [חמישה פסוקים יש בפרשה], והרי תניא [שנינו בברייתא]: הקורא בתורה [העולה לקרוא בתורה], אל יפחות מקריאת שלשה פסוקים, והיאך יספיקו חמשה פסוקים לשני קרואים?!

בביאור ענין זה נחלקו רב ושמואל:

רב אמר: דולג. דהיינו, הראשון קורא שלשה פסוקים. והשני קורא שוב את הפסוק האחרון שקרא העולה הראשון [וזהו לשון "דולג", שהוא קופץ לאחור, וחוזר על הפסוק האחרון שקרא קודמו], ומוסיף עוד שני פסוקים.

ושמואל אמר: פוסק [חותך ומחלק] את הפסוק האמצעי. דהיינו, הראשון קורא את שני הפסוקים הראשונים, וחצי הפסוק השלישי. והשני קורא את חציו השני של הפסוק השלישי, וממשיך וקורא את שני הפסוקים הבאים. הרביעי והחמישי.

שואלת הגמרא: ורב, דאמר שדולג, מאי טעמא לא אמר שפוסק, כביאורו של שמואל?

מבארת הגמרא: היינו משום שקסבר [הוא סובר]: שכל פסוקא דלא פסקיה משה, אנן לא פסקינן ליה [כל פסוק שלא חילקו משה רבינו בתורה, אין אנו מחלקים אותו].

ושמואל אמר: פוסק. אכן כן. גם פסוק שמשה רבינו לא חילקו בתורה, אנו מחלקים אותו.

ותמהה הגמרא: ומי פסקינן [וכי אפשר לומר שמפסיקין ומחלקים פסוק לשני חלקים]?

והאמר רבי חנינא קרא [והרי אמר רבי חנינא, שהיה בעל מקרא, ויודע בגירסא, ובקי בטעמיה ^[1627]]: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, הרבה טרחתי וחזרתי עליו כדי שיתיר לי לחלק פסוק לשנים כדי ללמד תינוקות של בית רבן, ואכן התיר לי את הדבר.

אבל לא התיר לי לפסוק אלא לצורך תינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשוין [הואיל והם צריכים ללמוד], וקשה עליהם הדבר לקרוא פסוק שלם.

הרי לנו, שאין מפסיקין פסוק לשנים, אלא לצורך תינוקות של בית רבן!

ושמואל, שסובר שמחלקים פסוק לשנים לצורך קריאת פרשה שיש בה חמשה פסוקים, ישיב ויאמר:

הרי גם רבי חנינא הגדול, למרות שבקושי גדול התיר, מכל מקום התיר בסופו של דבר ללמד תינוקות של בית רבן.

והרי התם, בלימוד תינוקות של בית רבן, טעמא מאי, מה הטעם שהתירו להם - משום דלא אפשר [כי אי אפשר ללמדם אלא באופן זה],

הכא נמי, אף כאן, בקריאת פרשת בראשית, לא אפשר [אי אפשר] באופן אחר, אלא בחילוק הפסוק לשנים.

ממשיכה הגמרא ושואלת: ושמואל שאמר שפוסק את הפסוק לשנים, כי אין אפשרות אחרת, מאי טעמא לא אמר שדולג, כדברי רב?

ומבארת הגמרא: כי לדלוג, כפי שאמר רב, אין זה פתרון טוב, גזירה משום הנכנסין באמצע קריאת התורה, וגזירה משום היוצאין לפני סיום הקריאה ^[1628].

והיינו, שיש חשש שיכנסו בני אדם לבית הכנסת אחרי שהראשון סיים קריאתו, ויראו שהשני קורא שלשה פסוקים מאותה פרשה שיש בה חמשה פסוקים, והיות והם לא שמעו את קריאתו של הראשון, יסברו שהראשון קרא רק את שני הפסוקים הנותרים, וילמדו מכך שמותר לעלות ולקרוא שני פסוקים.

וכן יש לחשוש שיהיו בני אדם שיצאו מבית הכנסת אחרי שסיים הראשון קריאת שלשה פסוקים, ויסברו שהשני יקרא רק את שני הפסוקים שנותרו באותה פרשה, וילמדו מכך שמותר לעלות לקרוא שני פסוקים.

מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים, שנקראת באחד מימות השנה שקוראים בו בתורה, קורין אותה בשנים [בשני עולים]. כל אחד מהם קורא שלשה פסוקים.

ואילו פרשה של חמשה פסוקים - קורין אותה בעולה יחיד.

ואם הראשון קורא שלשה פסוקים מאותה פרשה של חמשה פסוקים, אזי השני, העולה אחריו, קורא שנים [את שני הפסוקים שנותרו] מפרשה זו של חמשה פסוקים, ומוסיף וקורא פסוק אחד - מפרשה אחרת.

ויש אומרים, שהשני מוסיף וקורא חוץ מאותם שני פסוקים שנותרו בפרשה, עוד שלשה פסוקים. ואינו מוסיף רק פסוק אחד, לפי שאין מתחילין לקרוא בפרשה פחות משלשה פסוקין.

ועתה, למה מוסיף השני וקורא מפרשה אחרת?

למאן דאמר דולג [לפי מי שאמר שדולג, דהיינו, רב] - לידלוג [שידלוג אף כאן],

ולמאן דאמר שפוסק, דהיינו, שמואל - ליפסוק [שיפסוק אף כאן]! ^[1629]

ת"ר ד' משמרות עלו מן הגולה. ידעיה חרים פשחור אימר.

עמדו הנביאים שביניהם וחלקום לכ"ד משמרות בללום ונתנום בקלפי בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבירו שש וכן חרים וכן פשחור וכן אימר וכן התנו נביאים שביניהם שאע"פ שיהויריב ראש משמרה עולה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו עמדו ראשי משמרות וקבעו עצמן בתי אבות. משמר שהיה בו ה' בתי אבות ג' מקריבין ג' ימים וב' מקריבין ד' ימים. ומי שהיה בו ו' בית אבות כל אחד מקריב יומו וכן כולן. יש מי שקבעו עצמן לעולם. בית אב שהיה בשבת לעולם אינו מקריב אלא בשבת. ומי שהוא ביום ראשון לעולם ביום ראשון. ויש שמגדילין על כל משמר. ויש שהוא מגדילין בכל שבוע ושבוע:

ירושלמי ר' הוה ממני (מוציאין) [תרין מנויין] אי הוין כדי הוין מתקיימין ואין לא הוו מסתלקין מדדמך. תרגום ויישן ויחלום ודמוך וחלם. (ר') פקיד לבריה לא תעביד כן אלא מני כולהו כחדא ומני ר' חמא בר' חנינא בראש. ולמה לא מנייה ר' בגין שהשיבו ברבים. ומה השיבו ר' הוה יתיב מתני [יחזקאל ז] ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות כולם (הומות) [הומיות אמר] ליה רבי חנינא (כלם) הומות א"ל הן קריתיה א"ל קומי רב המנונא דבבל. א"ל כד תיחות תמן אמור ליה דמנייתך חכים וידע דלא מיתמני ביומוי. מן דמך ר' א' איני מקבל עד דתמני ר' אפס דדרומא והוה תמן חד סב א"ר חנינא קדמאי אנא תניין וקביל עליה ר' חנינא מתמנן תליתאי שמואל ודבית שילה הוי עיילין שאלין בשלמא דנשיאה כל יומא והוו דבית שילה עלין ויתבין קדמאי פלגו יקר לשמואל ואותיביה קדמאי על רב לתמן פלג ליה שמואל יקר ואותיביה קדמאי אמרו דבית שילה אנן תניין וקביל שמואל עלויה מיתב תליתאי. המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם אומנות גדולה היתה שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו. תנא בתוספתא. אלו משמרות כהנים לוים וישראלים עמדו נביאים שביניהם וקבעום כ"ד משמרות שנאמר צו את בני ישראל אי אפשר לומר כל ישראל אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו הגיע זמן המשמר כהנים ולוים עולין בירושלים וישראל שבאותו משמר שאין יכולין לעלות לירושלים מתקבצין בעריהם וקורין בענין קרבנות ובענין מעשה בראשית ובטלין מן המלאכה (של) [כל] אותה שבת ולמה קורין בקרבנות ובמעשה בראשית ללמדך שאלמלא המעמדות שמתקבצין וקורין לא נתקיימו מעשה בראשית שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.

וכתיב ויאמר ה' במה אדע כי אירשנה. אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע מתיירא אני שמא ישראל יחטאו כו':

ת"ר אנשי משמר. מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון. ואנשי מעמד מתענין ד' תעניות בשבוע. בשני על יורדי הים. שנאמר ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו'.

בשלישי על הולכי מדברות שנאמר יקוו המים ותראה היבשה. בד' על האסכרה שלא תעל בתינוקות שנאמר יהי מאורות. מארת כתיב חסר ו'.

בה' על עוברות שלא יפילו ועל המניקות שיגדלו בניהם שנאמר ישרצו המים שרץ [נפש חיה]. בע"ש לא היו מתענין מפני כבוד בשבת וכ"ש שבת עצמה. וסנהדרין לבתי אבות מתענין עמהם.

באחד בשבת מ"ט לא. ר' יוחנן אומר מפני הנוצרים. פי' שיו"ט שלהם הוא. ר' שמואל ב"נ אומר מפני שהוא שלישי ליצירה. וכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים. כלומר נברא האדם בששי הנה ששי ושבת ויום ראשון הרי שלש ליצירה והוא עדיין חלש. ר' שמעון בן לקיש אמר מפני נשמה יתירה שנתנת לאדם בשבת כדי לאכול ולשתות ולשמוח ולהתענג כגבור בשתיית היין ואם אין בו כח גדול אין בו יכולת לשתות ובמ"ש ניטלת מן האדם. ונשתייר תשוי כח לפיכך אין בו יכולת.

כדכתיב שבת וינפש. כיון ששבת ווי אבדה נפש. כלומר אבדה הנפש היתירה:

בללום ונתנום בקלפי שכשחלקו כל משמר לו' משמרות היה מחלוקת ביניהם שזו אומר אני עולה תחלה וזו אומר אני עולה תחלה מה עשו כתבו שמות ראשי של אותן ה' משמרות שהוסיפו ממשמר ידעיה ובא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו שהניח ידיו בקלפי ואומר שם אותה משמורה שעולה בידי תחלה היא עולה תחלה אחרי וכן בשניה וכן בשלישית וכן ברביעית וכן חמישית וכן עשה חרים וכו'. שאפי' יהויריב עולה שהוא לא רצה לעלות עם עזרא:

מנה"מ דקורין במעמדות מעשה בראשית אמר רב אסי אילמלא מעמדות כלומר קרבנות לא נתקיימו שמים וארץ שנא' ויאמר ה' אלהים במה אדע וגו' קחה לי עגלה משולשת וגו' דהיינו קרבנות לפיכך קוראין במעשה בראשית כשעוסקין בקרבנות לפי שכל מעשה בראשית אינו מתקיים אלא בשביל הקרבנות:

אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון שבו כהנים של משמר נחלק לז' בתי אבות וכל בית אב עובד יום אחד וביום שבית אב עובד שאר כל כהנים אנשי משמר ז' בתי אבות מתפללין על קרבן שמקריבין אחיהם בית אב שביעי שיתקבל ברצון:

אנשי מעמד היו יושבין ד' תעניות כלו' אותן ישראל של מעמד כדאמרנו לעיל במשנתנו שמתכנסין בעריהן יושבין ד' תעניות על יורדי הים לפי שנאמר בו והיה רקיע בתוך המים על הולכי מדברות לפי שנאמר בו ותראה היבשה על אסכרא לפי שנאמר בו יהי מאורות מארת כתיב דמשמע מארה על עוברות ומיניקות לפי שנאמר בו ישרצו המים נפש חיה דהיינו דמעוברות. מפני הנוצרים לפי שיום חג שלהם באחד בשבת ואם היו ישראל מתענין היו כועסים. שלישי דיצירה שאדם נוצר בערב שבת והוי אחד בשבת שלישי ויש בו חולשא. במוצאי שבת ניטלת ממנו ויש בו חולשא:

אנשי מעמד אלו שהזכרנו מתענים ד' תעניות רצופים בשבת שלהם יום ב' וג' ד' ה' ומאריכים בתפלות אבל בראשון ובששי לא היו מתענים בששי מפני כבוד השבת שלא יכנס בו מעונה ובראשון פי' בגמ' מפני הנצרים ונראה לי בפירושו מפני הבבליים שהיו הם מתיראים מהם הרבה והוא קורא אותם נצרים על שם נבוכדנצר כמו שביארנו בפסוק נצרים באים מארץ מרחק וידוע שהצלם הגדול לעבודת השמש היה נעבד באותו זמן בבבל והיו עושים יום אד ביום א' שהוא ממשלתו של שמש כמו שידוע חל"ם כצנ"ש ראשי ימים וכבר פרשתי כיוצא בזה במה שאמרו בראשון של ע"ז ז' ב' נצרים לעולם אסור ומ"מ בתלמוד המערב פירשו בשניהם מפני כבוד השבת:

פרשת בראשית אין בה אלא ה' פסוקים ומ"מ היא גדולה מן הסמוכה לה וביארנו במשנה שהגדולה נקראת בשנים א"כ האיך עושים בקריאתה שהרי אמרו הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים וכן ידוע שאין משיירים בפרשה ולא משיירים בפחות מג' פסוקים פי' בה שהראשון קורא ג' וחוזר השני וקורא פסוק ג' שקרא הראשון והב' הנשארים ואע"פ שיש לחוש בנכנסים ויוצאים לטעות במה שאמרו אין משיירים בפרשה יותר מב' פסוקים ואין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים שהנכנסים רואים השני קורא פסוק ג' יאמרו שהראשון לא קרא אלא השנים והיוצאים בשעה שהראשון קורא פסוק שלישי יאמרו שהבא אחריו לא יקרא אלא ב' כמו שיתבאר במסכת מגלה אעפ"כ היכא דלא אפשר שאני ונוח לנו לעשות כן משיפסוק פסוק אחד לשנים שלא התירו לפסוק את הפסוקים אלא לתינוקות של בית רבן הואיל והם עשויים להתלמד ובמסכת מגלה יתבאר ענין זה יותר:

המשנה השלישית כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית וכו' כונת המשנה לבאר הימים שהמעמד בטל בהם ר"ל אריכות תפלתם ולדעת גדולי הרבנים אף קריאת התורה במעשה בראשית ואמר על זה כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה כך היא גרסתנו ופירושה כל יום שיש בו הלל אע"פ שאין שם מוסף כגון חנכה אין בו מעמד בשחרית שההלל שהוא בתפלת שחרית דוחה מעמד של שחרית אבל אינו דוחה מעמד שבשאר תפלות קרבן מוסף כגון ר"ח אין מעמד במנחה מפני שהיו מאריכים בתפלה המוסף וכ"ש במוסף עצמו דהשתא דלאו דידיה דחי דידיה לא כ"ש ונמצא שאין שם מעמד אלא בנעילה שהרי הלל שבו דוחה מעמד של שחרית ואם היה יום מוסף בלא הלל היה בו מעמד שחרית:

קרבן עצים הוא שאמרו בירושלמי שקלים פ"ד ה"א שכשעלו מן הגולה ולא מצאו עצים בלשכת דיר העצים עמדו קצת משפחות והתנדבו משל עצמן ומסרום לצבור וקרבו מהם קרבן צבור והתנו עמהם ועם נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהו הם מביאים ופי' בתלמוד המערב שבפרק זה שיהו מקריבים משלהם תחלה והיה להם זמן ידוע לצאת ליערים להביא עצים למערכה ומקריבים בו ביום עולת נדבה ונקרא קרבן עצים והיה להם כיום טוב ואסורים בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ואותו היום היו כלם טרודים בחבוב מצותם של אלו לצאת לקראתם לעת ערב ולכבדם בכל מיני כבוד ומתוך כך היה קרבן זה דוחה מעמד נעילה וגדולי הרבנים פי' קרבן עצים בדרך אחרת שאינה מתישבת כמו שכתבנו בפירושינו דברי ר' עקיבא ואמר לו בן עזאי כך היה שונה ר' יהושע קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה כלומר שהמוסף דוחה עצמו ושל נעילה וקרבן עצים דוחה של מנחה וחזר ר' עקיבא להיות שונה כבן עזאי ושאלו בגמ' מה בין זה לזה ולשטתנו על בן עזאי נאמרה ששאלו טעם על זה שהרי לכאורה נראין הדברים כדעת ראשון והשיב שהמוסף הוא מן התורה ואין צריך חזוק ומתוך כך אין מתבטל בשבילו אלא מעמד נעילה שאין תפלת נעילה מן התורה אבל קרבן עצים שאינו מן התורה צריך חזוק ורוצים אנו שיבטל מעמד המנחה שתפלת המנחה מן התורה או שהיא קבועה בכל יום כשל תורה כך היא הגירסא במשניות של ספרד ויש גורסים דברי ר' עקיבא ובן עזאי בהפך ובמה ששאלו לבן עזאי מה בין זה לזה פירושו מפני מה מוסף דוחה של מנחה וקרבן עצים אינו דוחה אלא של נעילה ותירץ הללו דברי תורה והללו דברי סופרים כלומר מוסף מן התורה ודוחה מנחה שהיא תורה וקרבן עצים מדברי סופרים ואינו דוחה אלא של סופרים וזהו נעילה ואין גורסים בה צריכה חזוק וראשון עקר וכן י"מ אותה בדרכים אחרים שאינם נראים וכבר כתבנום בפירושנו ואם לחשך אדם במשנה זו שבארנו בה שהמוסף דוחה מעמד של עצמו ואין בו קריאה במעשה בראשית ובמשנה שלפניה אמר שבשחרית ובמוסף היתה קריאה בספר תורה תירצו קצת מפרשים שמשנה זו אמורה במעמד של ירושלם אבל מה שנאמר בשלפניה נאמר במעמד שבכל עיר ועיר כמו שסדרנו למעלה ואותם שמתכנסים בעריהם לא היתה קריאה בטלה ומגדולי המפרשים פירשו שלא נאמרה דחיית מעמד לקריאת ספר תורה כלל אף בירושלם אלא להארכה יתירה של תפלה שהיו מאריכים בתפלה ובתחנונים והיו לפעמים יוצאים לרחובה של עיר וכמו שאמרו במסכת מגלה רחבה של עיר מאי קדושה אית בה הואיל ומתפללים שם בתעניות ומעמדות וי"מ שזו שאמרו בשלפניה שבמוסף קורים לא מוסף דוקא אלא בתפלה שהיו מוסיפים לשיטתם אנשי מעמד בכל יום בין שחרית למנחה כמו שכתבנו למעלה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו במשנה ומ"מ צריך שתדע שזה שאמרו בקרבן עצים שדוחה מעמד פירושו כשהוא משמרתם ומעמדם של מביאי עצים שהוא י"ט שלהם אבל אין אנשי מעמד מבטלים מעמדם בשביל קרבן עצים של מעמד אחר וכן כתבוה גדולי המפרשים ואע"פ שדברים ברורים הם יש ראיה ממה שאמר ר' אלעזר בר' צדוק פעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו אלמא שאם לא היה י"ט שלהם היו מתענים וכן הדין לאנשי מעמד שאין מבטלים מעמדם:

המשנה הרביעית זמן עצי הכהנים והעם וכו' כונת המשנה לבאר זמנים שהוקבעו על המשפחות מתורת נדבת קדומיהם להביא עצים למערכה ואמר על זה שהיה עקרן כהנים ומקצת ישראלים מתערבין עמהם והם היו ידועים גם כן ומפני זה היו קורין להם זמן עצי הכהנים והעם והיו ט' זמנים לח' משפחות ונמצא שמשפחה אחת שבהן היתה מביאה ב' פעמים והוא שאמר למטה בא' בטבת שבו בני פרעוש שניה והענין הוא שכך היתה הנדבה הקדומה וקבעום ימים טובים לעצמם לזכרון נדבתם הקדומה ועכשו מפרש הזמנים והמשפחות ואמר שבא' בניסן היו הולכים לעצים בני ארח בן יהודה עד כ' בתמוז ולא נשתוה זמן שבין זה לזה אלא אלו הולכים זמן מועט ואלו הולכים זמן מרובה על הדרך שהיתה נדבת קדומיהם מתחלה ועמהם כהנים לויים וישראלים ר"ל שעם משפחה זו ר"ל של בני זיתוא היו מתלקטים כהנים ולויים וישראלים אפילו מאותן שלא היו ידועים שיהיו מתמנים על כך וכן היו מתערבים עמהם כל מי שטעה בשבטו שלא היה מכיר מאיזו משפחה של מקריבי עצים הוא ונראה שבני משפחה זו היו מעטין והיו מתלקטין אלו עמהם וכן היו מתערבים עמהם בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ופי' ענינם בגמ' שהיתה משפחה אחת נכבדת בזמן בית ראשון פי' שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא להביא בכורים לירושלם והושיבו גייסות על הדרכים למחות בהן מה היו עושים בני משפחה זו היו מביאים בכורים ומחפין אותם בקציעות ר"ל תאנים יבשים והיו מביאים העלי על כתפיהם כאלו היו רוצים לכתוש הקציעות לעשות מהן דבלה עד שהיו עוברים מהם ומביאים אותם לירושלם ובניהם של אלו התנדבו בזמן בית שני להביא עצים למערכה והיו מתערבים עם בני זתוא בכ' באלול וכו' ואע"פ שאמרו שמט"ו באב ואילך לא היו כורתים עצים למערכה אפשר שנלקטו מקודם ט"ו באב ולא היו מביאים אותן עד זמן הקבוע להם:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמשית באחד בטבת לא היה בו מעמד כלל שהרי היה בו הלל ונדחה של שחרית והיה בו מוסף ונדחה של מוסף ושל נעילה והיה בו קרבן עצים ונדחה של מנחה:

זהו ביאור המשנה ובגמרא שאלו מפני מה לא אמרו כן על א' בניסן והשיבו שבא' בטבת יש בו הלל של חנכה שהוא תקנה גמורה על דרך שאמרו בערבה חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים היא והוא כשל תורה מתורת לא תסור אבל ר"ח אינו אלא מנהג שמא תאמר אחר שכן האיך אנו מברכים עליו והיה לנו לקרות שלא בברכה תדע שדבר זה מבולבל ביד מפרשים מהם שאמרו שאין מברכים עליו אפילו צבור ויש שאמרו שהצבור מברכים עליו ואין הענין כן דומה לערבה שערבה לא היה מנהג קבוע לכל אלא שהנביאים הנהיגו כן לעצמם אבל הלל של ר"ח מנהג קבוע לכל בבבל כדי שיתפרסם הדבר לכל שהוא ר"ח ורב שהיה סבור להפסיקם מפני שבארץ ישראל לא היו נוהגים לקרותו וחשב עליהם שיהו סוברים שהוא טעון שירה כיום המקדש באסור מלאכה וכיון שראה שמדלגים היו הכיר שדרך מנהג היה שאלו דרך חיוב היו קורים אותו שלם כיום ראשון של פסח ומה שאמרו כאן דרך דיוק הלל דר"ח לאו דאוריתא הוא הדין לששת ימי הפסח אלא הואיל ואתאן עלה גבי ר"ח נקיט ליה ראש חדש אלא שמ"מ יש בהם חלוק שבששת ימי הפסח קורים אותו בכל מקום הואיל ואסורים במלאכה אף ימי חול המועד מדברי סופרים ושמא תאמר והלא בנסח הברכה היה לו להכיר מתחלה שאין קורים אותו אלא בדלוג שהיו מברכים לקרא אין זה כלום שעל כל פנים אף כשהיו קורין אותו שלם היו מברכים לקרות אלא שבדורות האחרונים נתקן הבדל זה כדי להבחין ולא עוד אלא שי"מ לגמור כמו לקרות כדרך וותיקין גומרין אותה שפירושו קורים אותה ואין דבריהם נראין שאף זו פירושה היו קורים אותה בדרך שהיו גומרים אותה עם הנץ החמה מ"מ דוקא בצבור הא יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה גומר בברכה ויש אומרים שהיחיד לא יתחיל כלל אף שלא בברכה ואם התחיל יגמור שלא בברכה ויש שאמרו שהיחיד מתחיל וגומר ולא אמרו יחיד לא יתחיל אלא ביחיד שאירע לו נס שלא תקנו לומר הלל על גאלת הצרה אלא לצבור אבל יחיד בר"ח הלל של צבור הוא וקורא ומברך וכבר הארכנו בזה במסכת ברכות בפרק היה קורא:

המשנה הששית חמשה דברים ארעו לאבותינו וכו' כונת המשנה לבאר שאע"פ שעקר גזרת התענית בשני הימים האלו ר"ל י"ז בתמוז וט' באב הוא מצד מה שאירע בהן מחורבן הבית מ"מ ראוי להוסיף בהתעוררות מהכפל הצרות ההם ומפני זה ראה למנות כל הדברים שארעו בהם מהם שנודע ענינם מצד הקבלה ומהם שנודע ענינם מצד המקראות ואמר על זה שבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות שהרי בו' בסיון נתנה התורה,,, ר"ל שהבקיעו חומותיה וזה היה בבית שני אבל בבית ראשון הרי הכתוב מפורש שבט' בתמוז נבקעה ושרף אפסטמוס את התורה אחד משרי יונים היה והעמיד אפסטמוס זה צלם בהיכל ובבית שני נאמר וי"מ על צלמו של מנשה ובבית ראשון ובתלמוד המערב נחלקו בזה ודבר לנו יצא לנו בגמרא ממה שנאמר ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם כלומר יום שהוסר התמיד ביום הדומה לו ניתן בהיכל שקוץ שומם ר"ל צלם של ע"ז בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ שהרי כתוב בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן והוא היה סימן שילכו והלכו להם בעשרים באייר וכתיב ויסעו מהר י"י דרך שלשת ימים ודרשו בו שסרו מאחרי י"י שכל אלו הג' ימים שאלו בשר וכעס עליהם ונמצאו ג' ימים כ' באייר וכ"א בו וכ"ב בו נמצא שעברו מאייר כ"ב ימים כשאמר להם הב"ה שיתן להם בשר חדש ר"ל כ"ט יום שהוא חדש ונמצאו ז' ימים שנשארו מאייר שהוא חסר וכ"ב מסיון לתשלום חדש של בשר נמצא חדש של בשר כלה בכ"ב בסיון ותכף לזה נסגרה מרים ז' הרי כ"ט של סיון ובו ביום שלח מרגלים ונתעכבו מ' יום והיה מקובל על ידם על תמוז של אותה שנה שנתעבר והיה מל' יום וחשוב ב' ימים של סיון שהוא מלא ול' של תמוז וח' של אב הרי מ' יום כלו בסוף ח' של אב שהוא ליל ט' באב ואותה הלילה צעקו ובכו בכייה של חנם והוקבעה להם לדורות שנגזר על כל אותו הדור שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ואע"פ שכתוב אחד אומר בשבעה לחדש וכתוב אחד אומר בעשר לחדש כך היה שבז' נכנסו להיכל ואכלו ושתו בו ז' וח' ורוב תשיעי ובתשיעי בנטות צללי ערב הציתו בו את האור והיה הולך ודולק כל עשירי ואע"פ שעקר הדליקה היה בעשירי מ"מ יום התחלת הפורענות ראוי למנות יותר לקבוע בו הצום ובשניה פי' נודע להם מצד הקבלה ועל דרך מה שאמרו מגלגלין זכות וכו' נלכדה ביתר וכו' אף זו לפי הקבלה וכן נחרשה העיר פי' עיר ציון:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השביעית משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו' כונת המשנה לבאר עניני ט' באב ואמר שמשנכנס אב ממעטין בשמחה שאם אירע לו שמחת נישואין ממעט בשמחת החופה ואין צריך לומר בשמחת מריעות וכ"ש בשאר שמחות של רשות ובמסכת יבמות מ"ג א' פירשוה שממעטים בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות ומלנטוע מלארס ומלינשא ופירשוה בבנין ונטיעה של שמחה ובסעודת אירוסין הא לארס מותר אף בט' באב מחשש שמא יקדמנו אחר ובגמרא פירשו שכמו שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה הכל הערה שראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה כמו שהתבאר ואין לאסור מכאן אכילת בשר וממה שאמרו אין שמחה אלא בבשר שמ"מ שמחת אכילה בלא בשר ליכא אבל אכילת בשר בלא שמחה איכא ואף מי שקבל עליו כך מותר בתבשיל כדרך שביארנו בנדרים שבת שחל ט' באב להיות בתוכה ר"ל שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה אסורים לספר ולכבס כל אותה שבוע ובחמשי מותרים כלומר אם חל ט' באב בששי שהרי באותו זמן היו מקדשים על פי הראיה ולא היו משגיחים שלא לקבוע פסח בבד"ו מותרים לכבס בה' שלפניו להניח בשבת הבאה הואיל ואין אחר ט' באב פנאי לכבס להניח בשבת וכן מותר לספר בחמשי:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שיצא לנו בגמרא עליה כך היא:

חלקום והעמידם על כ"ד ובללום ונתנום בקלפי בא ידיעה ונטל חלקו וחלק חבירו שש וכן פשחור וכן אמר. פ'י מכל משמרה ומשמרה שבא לה ד' משמרות חלקום ועשאום שש משמרות ועשו מאלה הד' כ"ד. ומה שאמר כבללום ונתנום בקלפי פי' לא נכללו כל הכ"ד ונתנום בקלפי שהרי ידעיה עם כל השש משמרות שלי הם קודמים לשש משמרות דחרים וכן דחרים לאמר ולמה הי' רוצים להגדיל דשמא נקדים חרם לידעיה וכן כלם. אלמא אל הי' כוללים אלא הי' משמרות של ידעיה מי יקדים זה לזה ועשו ו' פתקין א' בק ג' ד' ה' ו' ובאו שש ראשי משמרות ידעי' ומשו ידיהם כבקלפי מי שעלה בדיו א' היה א' ומי שעהל בידו ב' היה ב' ואחר שהגרילו הו' משמרות של ידעי' והיקבעו כסדרון הי' מגרילים הו' דתרים והי' נקבעים אחריהים ואחריהם שש דפשחור ואחיהם שש דאמר והיא דתני בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבירו שש הכין פירושא בימי דוד לא נניו ידעי' מן הקלפי אלא פיתק א' וזכה בשבוע א'. ועכשיו נטל ששה פתקין וזכה בשבוע שלו ובה' שבועות אחרות הרי שש והי' מקדים ידעי' ו' שבועות בזה אחר זה וכן חרים וכן פשחור וכן אמר:

וכך התנו נביאם שביניהם [אפילו] יויריב ראש משמרות עולה לא ידחה ידעי' ממקומן אלא ידעי' עיקר ויוריב טפל לו פי' ידעי' הי' (מקדים) [מקריב] ששה שבועות ויורב טפל לו ומתחברים עמם במשמרותם (בכהנים) [ככהנים] אכסנאים ולא שיפיסו עמהם בקרבנות והי' מתחברים עם שש משמרות ידעי' מפני שידעי' הי' שני להם וה"ה אם עלו עוד משמרות אחרות ה'י נעשים טפילה לאותה שהי' סמוכים אחריהם ולא חקר שיגרילו עמהם שכיון שלא עלו בימי עזרא קנסום כשוב נח יהי' ממנין כ"ד משמורות:

בפירש"י בד"ה לא ידחה כו' וי"ו דידעיה עושין אותן ה' כו' עכ"ל כוונתו בזה לא אתפרש לי ודו"ק:

בד"ה ה"ג למ"ד דולג כו' קורא שני שלשה פסוקים כו' כצ"ל:

ע"ב במה אדע כי אירשנה כו' אמר אברהם כו' דלפי פשטיה דקרא כפרש"י בחומש ששאל אות על בשורת הארץ והכי איתא בפ"ד דנדרים דאיכא למ"ד דנענש על זאת כמפורש שם תקשי הא כתיב והאמין בה' וגו' דאם האמין על בשורת הזרע למה לא האמין על בשורת הארץ ולכך דרשו הכא דבמה אדע וגו' לא כקורא תגר הוא לשאול אות אלא ששאל לידע באיזו זכות יתקיימו שלא יעשם כלה כדור המבול כו' ויהיה מקרא מסורס אדע במה אירשנה והשתא ניחא והאמין בה' וגו' היינו שלא בקש אות כלל לא על בשורת הארץ ולא על בשורת הזרע:

א"ל קחה לי עגלה משולשת כו'. היא תשובה לו שבזכות הקרבנות שיהיו מביאין מאלו המינים שהם כלל כל הקרבנות שור וכשב ועז תורים ובני יונה יתקיימו ובב"ר מפורש כי זכר בכאן כל הקרבנות הבאים לכפרה ג' פרים כו' ע"ש והביאו רש"י בחומש ואין כאן להאריך על דברי התלמוד שלא זכר אלא כלל כל המינים המביאים לקרבנות:

כבר תקנתי כו' בזמן שקוראין כו'. פרש"י בגמרא מהיכא יליף ליה גמגום עכ"ל ונראה שיצא להם זה הדרש ששאל לו גם בזמן הגלות היאך יתקיימו מדכתיב לשון כי אירשנה ולא כתיב במה אדע כי תתננה לי כלישנא שא"ל הקב"ה לך אתננה וגו' ולתת לך וגו' גם שכתב בלשון קחה לי וגו' ויקח לו וגו' וה"ל למכתב קרב לי וגו' ויקרב לו ומש"ה דרשו דשאל לו גם בגלות היאך יתקיימו והיינו כי אירשנה מלשון גרוש וגלות כמו כי אוריש גוים מפניך וגו' והרבה כמוהו דבזמן שאירשנה מן הארץ בגלות אדע במה יתקיימו וא"ל הקב"ה קחה לי וגו' דבלא הקרבתם של אלו ה' המינים אלא בקריאה [ס"א בקיחה] בעלמא בדברים בהם כמ"ש קחו עמכם דברים יתקיימו בגלות ורמז לזה הכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו לפי פשוטו ה"ל למכתב ובעשייתך אבל ענין כל הפרשה איירי בגלות דהיינו שקרוב אליך הדבר בקריאה בפה ובכוונת הלימוד בלב שיהיה לעשותו בהם שתהיה במקום הקרבת קרבנות במעשה: (והרי"ף יליף ליה מדכתיב ויהי השמש לבא דהיינו שקיעת שמשן של ישראל בחורבן ביהמ"ק וע"ז תרדמה נפלה על אברהם והנה אימה חשכה וגו' שדרז"ל על ד' מלכיות היאך יתקיימו בלא קרבנות וע"ז נאמר והנה תנור וגו' ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר ר"ל בשביל אמירת הקרבנות מעלה אני עליהם כאילו הקריבום ומוחל להם עונותיהם) וכתב הרא"ם לפי דרש זה בתחלת הפ' שא"ל הקב"ה כי כל הארץ וגו' לך אתננה וגו' למה לא חשש לשאול כן היאך יתקיימו באיזו זכות כשיהיו חוטאין כו' וע"ש ול"נ בעיקר הקושיא דלא קשה מידי דע"כ שזו הפ' בין הבתרים היא שלא כסדרה דבן ע"ה שנה היה אברהם כשהכה את המלכים וכשנדבר עמו בין הבתרים היה אברהם בן ע' שנה כדאיתא בסדר עולם כמפורש בתוס' פ"ק דשבת ע"ש ועיין ברא"ש פ' הבע"י ונמצא שפ' זו ברית בין הבתרים מוקדמת לתחלת הפ' שנאמר בה כי את כל הארץ וגו' וע"פ הדרש דהכא יתפרש הכתוב לולי תורתך שעשועי וגו' שאני לומד וקורא בה בסדר הקרבנות אז אבדתי בעניי דהיינו בגלות כי לא היה לי קיום בגלות לולי הקריאה בהם ודו"ק:

ד' תעניות בשני על יורדי הים כו' מבואר ע"פ מ"ש בפרק הרואה בד' צריכין להודות בנצולן מתוך צרתן והם יורדי הים והולכי מדבר וחולה שנתרפא והיוצא מבית האסורין וה"נ אמרינן הכא דהיו אנשי משמר מתענים ד' תעניות להציל את כל מי שהוא בתוך צרה אחד מד' אלו בשני על יורדי הים ובג' על הולכי מדבר ובד' על חולי של אסכרה ובה' על עוברות שלא יפילו שהולד כשנולד דומה ליוצא מבית האסורין ובפרש"י נתן טעם לכל אחד מהד' תעניות ביומו ויש לעיין בזה דא"כ מאי קאמר ובע"ש לא היו מתענין וכן בשבת וכן באחד בשבת מ"ט לא היו מתענין הא ליכא בהו טעמא להתענות להו כמו בד' הימים דקאמר בהו טעמא להתענות על ד' צרות ולכ"א ביומו וי"ל דידע תלמודא דאיכא שום טעם ראוי להתענות גם באלו ג' הימים אי לאו משום הני טעמי דקאמר שמכריעין שלא להתענות בהו:

מפני הגלילים פרש"י עושין אותו יו"ט שלהן עכ"ל. אין לפרש משום שיעלילו עלינו שאנו מתענים ביו"ט שלהן דהא בזמן שבית המקדש קיים קיימינן וידינו תקיפה עליהם אלא די"ל שאנשי משמר לא היו עושין מלאכה ביום תעניתם שלא יאמר שאנשי משמר מחזיקין אותו ג"כ כיו"ט שלא לעשות בו מלאכה ומתוך זה נראה דעכו"ם נהגו כן מקודם שהיו הגלילים דהא משמע דגם בבית ראשון לא היו מתענין אנשי משמר ביום א' מטעם זה והגלילים לא היו עד בית שני:

גמרא בא ידעי' ונטל חלקו כו'. פרש"י בערכין שכוון ידעי' ברוה"ק ועלתה איגרתו בידו כו' ע"ש. וזהו דוחק. ולעד"נ דבין הד' משמרות לא הוצרך עתה להגריל איזו תקדום דכבר זכו מימי דוד כפי הסדר שנשנו כאן ידעי' חרים כו' כמבואר בד"ה (א כד) רק לפי שעתה חלקו כל משמרה לשש היו צריכין כל שש ושש מכל משמרה להגריל ביניהן לבדן על סדרן. ולכן עשו ד' קלפ[י] ות ובכ"א הניחו השש מכל משמרה לבדן. בא אחד מידעי' להקלפי שהיו בה הששה חלקים ממשמרה שלו ונטל אותן בזאח"ז וכן כולם. אבל ק"ל דחרים יכול לטעון דבבית ראשון זכה להיות השלישי כדאיתא בד"ה שם ועתה יהיה השביעי וכן יטעון אימר דהי' אז הט"ז ועתה הי"ט. דכה"ג איתא בירושלמי בפרקין דשמואל ואלין דבית שילה הוו שאלין בשלמא דנשיא כו' פלגין איקר לשמואל ואייתוביני' קדמיי עאל רב לתמן ופלג ליה שמואל איקר ואותביני' קדמיי אמרין אלין דבית שילה אנן תינינין אנן וקבל עלויי שמואל מיתיב תליתאי ע"כ. ומזה הירושלמי ראיה לפסק הרמ"א בחו"מ ר"ס קע"א מתשובת הרא"ש כלל ה' סי' ז' בענין מקומות בה"כ ע"ש:

שם שאפי' יהויריב כו'. כצ"ל. וכן לקמי' ובפרש"י:

שם ותנן הקורא בתורה אל יפחות מג"פ. היא משנה ערוכה במגילה (כג ב) ונשתמטה מהגרי"פ:

רש"י ד"ה לא ידחה. ויהויריב בא כו' במקום משמר אחד. כ"נ דצ"ל בדלי"ת:

רש"י ד"ה בראשית בשנים. כהן ולוי קורין ביום תענית בראשית. תמוה דהא בראשית ביום הא' קרו לה ובו אין מתענין ועמש"כ ע"ד במתניתין:

בְּרִאשׁוֹן בְּשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי הַגּוֹיִים. פירש רש"י משום סכנה. והקשה מהרש״א בחדושין, והלא זה נתקן בימי דוד ושלמה שיד ישראל תקיפה? עיין שם.
ואין זו קושיא דצפו ברוח הקודש דגם בזמן שבית המקדש קיים יזדמן שיהיו מלכי אומות העולם שולטים בהם ולכן חשו בעבור זה ולא תקנו תענית ביום ראשון.
ומלבד פירוש רש"י ז"ל יש לפרש הכונה מפני העכו"ם שעושים בו חג ואם ישראל יתענו בו אזלי ומודו בבית העכו"ם בשביל שרואין שיש צער בישראל באותו יום וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ב.) ביום אידם לא ימכור להם ולא יקנה מהם ולא יפרע להם ולא יפרע מהם וכל זה הוא משום דאזלו ומודו בבית עבודה זרה.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשּׁוּם נְשָׁמָה יְתֵרָה. פירש רש"י משום צער פרידתה עיין שם, מיהו לפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות הוא משום דביום א' ישאר תוספת מכל הנר"ן [נפש, רוח, נשמה] ובשני ישאר מרוח ונפש ובשלישי מנפש בלבד ולכן משום דאיכא ביום א' תוספת גם מחלק הנשמה לכן לכבוד זה לא יתענו.

גמ' אמר רב אסי אלמלא מעמדות. עי' תוי"ט פ"א מ"ב דאבות:

אלא ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו פירש רש"י וששה דידעיה עושין אותן חמשה ויהויריב עובד אחריו במקום משמר אחד וקשה לי לפי זה אם איתא שהיה תנאי שאם יעלה יהיה במקום משמר אחד בפני עצמו הא דפריך בפרק ב' דערכין (דף י''ג:) דחרב הבית בשניה במשמר של יהויריב ומי הוי בבית שני והתניא ארבע משמרות עלו מן הגולה מאי קושיא דילמא עלו בתר הכי ונעשו משמר אחד בפני עצמו וחרב הבית במשמרתו ורש"י פירש התם דשוב לא עלו וקשה לי מנלן הא דשוב לא עלו ולי נראה לפרש דהכי היה התנאי שאם יעלה לא ידחה ידעיה ממקומו ותרתי קאמר לא מיבעיא שלא יקדם לו כמו שהיה בבית ראשון ועוד שאם אחר זמן יעלה יהויריב יהיה טפל למשמר אחד של ידעיה נמצא ידעיה משתכר בתרתי אפילו אחר עליית יהוריב ששה משמרות שלו במקומן עומדין ואפילו באותו משמר של אחד מששה משמרות שלו שיהוריב משמש עמו הוא טפל ועיקר המשמר של שבוע זו נקרא על שם ידעיה ונפקא מינה למנות ראש המשמר וראש בית אב משלו ולא משל הטפל והוא הדין אם יעלו לאחר זמן כל העשרים משמרות הנותרים בגולה יהיו טפלים לאלו בתרתי ויחלקו אלו לארבעה ועשרים חלקים וששה מהן יצטרפו עם ששה של ידעיה וששה עם העולים הששה שנעשו מן השני שבעולים והששה מן השלישי מן העולים והרביעי מן הרביעי מן העולים ועוד שיקראו הכל כ"ד משמרות על שם העולים ולא על שמם ונפקא מינה להא דאמרן. ולפירוש רש"י שפירש שהתנו אפילו יהוריב יעלה יעשו מששה של ידעיה חמשה והוא משמש במקום משמר ששי. קשה לי א"כ אם יעלו כל המשמרות לא יפסידו בעצלותן כלום דלפירושו בעל כרחך יחזרו הארבעה שעלו בתחלה לארבעה כמו שהיו בבית ראשון ואלו העשרים ישלימו לארבעה ועשרים משמרות כבראשונה ועתה לא הפסידו העצלנים כלום ובטל הקנס ואע"פ שלראשי משמרות של בית אב יהיו עדיין קצת הפסד שנדחו ממקומן וכבודם הראשון אבל אותן משמרות שהיו בבית ראשון נמי אחר ארבעה משמרות שעלו לא הפסידו כלום אבל למאי דפירשתי לעולם הזריזין נשכרו בתרתי והעצלים נקנסו בתרתי אפילו אחר עליות כל הארבעה ועשרים משמרות. והשתא למאי דפירשתי אתי שפיר הא דפרק ב' דערכין משמרה של יהוריב בשנייה מי הוי כלומר וכי על שם יהוריב נקרא איזה משמר מהארבעה ועשרים דהא אפילו תימא דעלה לאחר זמן אפילו הכי אין שום משמר נקרא על שם יהוריב דהא נעשה טפילה והא התנא חשיב מגלגלין חובה ליום חייב דכשחרב הבית בראשונה ובשניה תשעה באב ומוצאי שבת ומוצאי שביעית היה ומשמרה של יהוריב נמי היה משמע מדחשיב ליה בין יום וחדש ושנה חייבין דמזל המשמר נמי גרם לחורבן הבית כמו הני שבראשונה ובשניה חרב במשמרתו וכיון שבשנייה אין המשמר נקרא על שמו שהרי נעשה טפל לאחרים לא מבעיא שאין ראוי לקרות החורבן והקלקול של החורבן על שם הטפל לומר שהמזל שלהם גרם לחורבן הבית אלא על שם מי שעיקר המשמר שלו אלא אפילו הא דקאמר ומשמרתו של יהוריב היה ליתא דהא לא היה לו שם של משמר דהא המשמר נקרא על שם העיקר לא על שם הטפל דאין לו שם משמר כלל במקדש שני משום הכי מסיק התם רב אשי משום קושיא זו כי קתני התם וכן בשנייה אשארא קאי נראה לי לפרש דלא קשיא ליה אלא אלישנא בעלמא בשני' דמשמע דבשני' היה נמי במשמר של יהוריב והא בשניה לא היה לו שום משמר כלל דהא נעשה טפל לאחרים אבל הא לא קשיא דכיון דנעשה טפל אין לתלות קלקול החורבן במזל שלו דאע"פ שהוא טפל כיון דמכל מקום משמש הוא באותו שבוע מזלו גרם לחורבן הבית ובהכי אתי שפירגזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין בגזירה משום היוצאין לחוד סגי דכולי עלמא חיישי לה אבל משום הנכנסין תנא קמא דיש אומרים בסמוך לא חייש לה משום דמאן דעייל שיולי שייל כדמפרש בפרק ג' דמגילה דף כ"ב) ובהדי פלוגתא למה לן ודי לן משום היוצאין לחוד ואליבא דכולי עלמא אלא משום דהתם איפסקא הילכתא כיש אומרים דחיישי נמי לנכנסין משום הכי נקט לה כן נראה לי ובסמוך אכתוב עוד בזה:

ושל חמשה הראשון קורא שלשה השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת הכי גירסת ספרים דידן בשמעתין ולגירסא זו משמע דתנא קמא לא גזר כלל משום יוצאין לא גזר מדמתיר לראשון לקרוא שלשה ולא חייש שהיוצא יאמר שהשני לא יקרא אלא ב' פסוקים ומשום הנכנסין נמי לא גזרינן מדשני קורא א' מפ' אחרת ומפירוש רש"י בשמעתין משמע דגורס כן שפירש הכי גרסינן למאן דאמר דולג לדלוג ולמאן דאמר פוסק לפסוק כלומר פרשה של חמשה פסוקים אמאי קורא השני ג' פסוקים מפרשה אחרת לדלוג או לפסוק ומדפירש הקושיא דלדלוג או לפסוק אליבא דיש אומרים דאמרי שלשה מפרשה אחרת ולא פירש אדתנא קמא בעל כרחך אינו גורס כגירסת הספרים שם בפרק ג' דמגילה ושל חמשה פסוקים יחיד קורא קרא הראשון שלשה והשני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת ויש אומרים כו' דלפי גירסא זו תנא קמא נמי חייש ליוצאין משום הכי יחיד קורא אלא לנכנסין לא חייש משום הכי בעבר הראשון וקרא ג' פסוקים ופסק מלגמור עד הפרשה סגי לשני באחד מפרשה אחרת ולא חייש לנכנסין שיאמרו שלא קרא זה אלא פסוק אחד דלפי גירסא זו מתנא קמא נמי תקשה מדקאמר יחיד קורא אמאי לידלוג או לפסוק מכל מקום נראה לי דגירסא של פרק ג' דמגילה עיקר דלגירסא דשמעתין קשה לי מאי פריך למאן דאמר דולג לימא דכתנא קמא סבירא ליה דלא חייש לא לנכנסין ולא ליוצאין אבל לגירסא דמגילה פריך שפיר מדאמר תנא קמא שיחיד קורא ואמאי לדלוג ויקראו שנים על ידי דילוג מיהו בעיקר הגירסא יש לומר דאתי שפיר והכי פירושא למאן דאמר דולג למה קורא השני מפרשה אחרת שני פסוקים לדלוג ויקרא שני פסוקים מפרשה זו על ידי דילוג ומשני שאני התם דאית ליה רווחא משום הכי אף על גב דר"ג לא חייש כלל לנכנסין ויוצאין אפילו מפרשה אחרת עדיף מלדלוג ולקרוא השני אחד מן הפסוקים שקרא ומכל מקום אף על פי שעיקר הגירסא יש ליישב כך על רש"י תקשה שפיר קושיא זו אדיש אומרים ולא אדתנא קמא ומכל מקום נראה לי דגירסא דהתם עיקר דאמר התם אמר ר' יהושע בן לוי כשם שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים כך אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ופריך פשיטא השתא אתחולי דקא מיקל לתנא קמא מחמרי אשיור דמחמיר תנא לא כל שכן דמחמרי יש אומרים והא לגירסא דהכא לא מחמיר תנא קמא אפילו בשיור דהא קאמר ושל חמשה הראשון קורא שלשה אע"ג דאינו משייר אלא שנים לית לן בה אבל לפי גירסא דהתם ושל ה' פסוקים יחיד קורא שמע מינה דתנא קמא נמי חייש ליוצאין ולא פליג אלא אנכנסין ניחא וגם רש"י חזר בו מגירסא דהכא דשם כתב הכי גרסי' קרא הראשון שלשה השני קורא כו'. מאן דאמר דולג לדלוג מאן דאמר פוסק לפסוק שם בפרק ג' דמגילה לא גרס רש"י למאן דאמר פוסק דלדידיה לא קשה מידי דהא קרא אחד ג' פסוקים קאמר דאי אפשר עוד לחזור ואינו יודע למה לא גרס לה דהא אפשר לומר דמדרישא דמילתא דרבן גמליאל דמיירי בלכתחילה פריך דקאמר ושל חמשה פסוקים יחיד קורא ואמאי יפסוק ויקרא שנים מיהו מטעם אחר נראה לי דלא גרסינן מאן דאמר פוסק לפסוק דהא כבר קאמרה הגמרא לעיל דפוסק לא שרי שמואל אלא במקום דלא אפשר כדאמרינן לעיל ולשמואל התם טעמא משום דלא אפשר הכי נמי לא אפשר ומאי פריך: