תענית כח ע"ב

דף כח - ב

אמר ליה מר קשישא ^[1655] בריה דרב חסדא לרב אשי:  מאי שנא [במה שונה] הלל - דדחי דידיה [שדוחה את המעמד שלו. דהיינו, המעמד של שחרית, שהוא בזמן אמירת ההלל], כפי ששנינו: "כל יום שיש בו הלל - אין בו מעמד בשחרית",

ומאי שנא [ומה שונה] קרבן מוסף, דלא דחי דידיה [שאינו דוחה את המעמד שלו], מעמד של מוסף, אלא רק את המעמד של מנחה, כפי ששנינו: "יום שיש בו מוסף אין בו במנחה", ולא שנינו "אין בו במוסף", לומר שאין מעמד במוסף?

אמר ליה רב אשי: מנין לך שאין קרבן מוסף דוחה מעמד של מוסף?

אדרבה, ודאי שקרבן מוסף דוחה את המעמד של מוסף!

שהרי קל וחומר הוא!

השתא [עתה], אם מעמד דלאו דידיה [שאינו שלו], שאינו בזמן מוסף, אלא רק לאחר מכן, דחי [דוחה הוא], מעמד דידיה [שלו], של מוסף, לא כל שכן שידחה!

אמר ליה מר קשישא: הכי קאמינא לך [כך אמרתי לך. כך נתכוונתי לשאול]: למה קרבן מוסף דוחה אף מעמד של מנחה? לא לידחי אלא דידיה [שלא ידחה אלא את המעמד שלו, של מוסף]!

אמר ליה: אכן איכא [יש] את רבי יוסי, דקאי כוותך [שסובר כדבריך].

דתניא [שהרי כך שנינו בברייתא]: רבי יוסי חולק על תנא קמא, שאמר שכל יום שיש בו מוסף - אין בו נעילה, ואומר: כל יום שיש בו מוסף - יש בו מעמד.

ועתה, על מעמד דמאי [על מעמד של מה, של איזו תפילה], דיבר רבי יוסי?

אילימא [אם נאמר] שהכוונה למעמד דשחרית, אי אפשר לומר כך. כי הא תנא קמא נמי הכי קאמר [הרי אף תנא קמא אמר כך]. שהרי הוא אמר שאין מעמד של נעילה.

אבל של שחרית - יש.

ואלא מה נאמר, שהכוונה למעמד דמוסף, וסובר רבי יוסי שאינו נדחה?

וכי אפשר לומר שדידיה נמי לא דחי [שאף את המעמד שלו, שבאותו זמן של קרבן מוסף, אין המוסף דוחה?]!

ואלא מה נאמר, שהכוונה למעמד דמנחה?

והרי קרבן עצים, שבא באותו זמן, דחי [דוחה אותו]! ^[1656]

אלא לאו - על כרחך שהכוונה למעמד דנעילה. וסובר רבי יוסי, שאין מעמד של נעילה נדחה מפני קרבן המוסף.

שמע מינה, שדווקא את המעמד דידיה, של זמן המוסף עצמו - דחי [דוחה קרבן המוסף]. אבל דלאו דדיה - לא דחי [מעמד שאינו שלו, אינו דוחה].

הרי לנו שרבי יוסי סובר כסברת מר קשישא ^[1657].

ומסקינן: שמע מינה.

שואלת הגמרא: למה שנה התנא רק שבאחד בטבת לא היה בו מעמד כלל, מפני שהיה בו הלל [של חנוכה], ומוסף, וקרבן עצים,

וליתני נמי [שישנה התנא גם]: באחד בניסן לא היה בו מעמד, מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף, שהרי ראש חודש הוא, ואף קרבן עצים של בני ארח בן יהודה יש בו, כפי ששנינו במשנה!

אמר רבא: זאת אומרת: הלילא דבריש ירחא [אמירת הלל בראש חודש] - לאו דאורייתא [אינה דין תורה], אלא רק מנהג הוא, ולכן אינו דוחה מעמד.

מה שאין כן אמירת הלל שבחנוכה. כיון שנביאים תקנוהו, שיהו ישראל אומרים הלל כשנגאלין מצרה, כדאורייתא הוא ^[1658].

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום יש בשנה, שאפילו יחיד גומר בהן את הלל [כי כל אחד חייב לגמור בו את ההלל]. דהיינו, שאומר בהם את כל מזמורי ההלל, ואינו מדלג דבר.

ואלו הן אותן שמונה עשר יום:

שמונת ימי החג [חג הסוכות],

ושמונת ימי חנוכה,

ויום טוב הראשון של פסח ^[1659] ,

ויום טוב של עצרת [חג השבועות].

ובגולה [מחוץ לארץ ישראל], שמחמת הספק נוהגין שני ימים טובים, ישנם עשרים ואחד יום שיחיד גומר בהם את ההלל.

ואלו הן אותן עשרים ואחד יום:

תשעת ימי החג [שניתוסף בו יום נוסף מחמת הספק],

ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים הראשונים של פסח [שאף כאן ניתוסף עוד יום],

ושני ימים טובים של עצרת [שאף כאן ניתוסף עוד יום].

שמונה עשר ימים שאומרים בהם הלל בארץ ישראל, ועוד שלשה ימים שניתוספו בחוץ לארץ - הרי כאן עשרים ואחד יום.

מספרת הגמרא:

רב איקלע [הזדמן] לבבל. חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא [ראה את בני המקום שהם קורין הלל בראש חודש].

חשב רב, שהם קוראים את ההלל וגומרים אותו, ולכן סבר לאפסוקינהו [חשב רב להפסיקם ולמנעם מכך]. שהרי אמרנו שרק באותם שמונה עשר ימים שהוזכרו לעיל - גומרים את ההלל!

כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי [שאינם אומרים את כל ההלל, אלא מדלגים על חלק מהמזמורים, כפי שאנו עושים בראש חודש, שאין אנו אומרים את המזמורים "לא לנו" ו"אהבתי כי ישמע ה'"], אמר: שמע מינה, מנהג אבותיהם בידיהם. כלומר, שמנהג בעלמא הוא בידם, ולכן אין צורך למנוע מהם לעשות כך.

תנא: יחיד לא יתחיל לומר הלל בראש חודש. ואם התחיל לומר - גומר לאומרו ^[1660].

שנינו במשנתנו: חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וכו'.

ומבארת הגמרא, מנין לנו שאותם חמשה דברים אכן אירעו בשבעה עשר בתמוז:

שנשתברו הלוחות בשבעה עשר בתמוז - מנלן [מנין לנו] דבר זה?

דתניא: בששה לחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל.

רבי יוסי אומר: בשבעה בו [בחודש סיון].

מאן דאמר [מי שאומר] שבששה בסיון ניתנו, סובר שבששה בו ניתנו, ובשבעה בו עלה משה להר סיני.

ומאן דאמר שבשבעה בו ניתנו, סובר שבשבעה ניתנו, ובאותו יום, בשבעה בסיון, עלה משה להר סיני.

ומנין לנו שבשבעה בסיון עלה משה להר - דכתיב: "ויקרא אל משה ביום השביעי",

וכתיב בהמשך המקרא: "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה".

ובסוף אותם ארבעים יום ירד משה מההר, ובאותו יום שירד - שבר את הלוחות.

ועתה, כדי לדעת באיזה תאריך שבר משה את הלוחות, עלינו לחשב מתי הסתיימו אותם ארבעים יום.

וכך הוא החשבון:

עשרים וארבעה ימים דסיון, שנותרו בחודש סיון [שהוא חודש מלא, בן שלושים יום] אחרי היום שעלה בו משה להר, ועוד שיתסר דתמוז [ששה עשר ימים מחודש תמוז],

הרי מלו להו [מלאו להם] ארבעין יום משעלה משה להר - בשיבסר [בשבעה עשר] בתמוז ^[1661].

באותו יום נחית אתא ותברינהו ללוחות [ירד ובא משה, ושבר את הלוחות]. וכתיב: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וישלך מידיו את הלחות וישבר אתם תחת הה ר".

מוכח, שבשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות!

הגמרא ממשיכה לבאר מנין לנו שאותם מאורעות אירעו בשבעה עשר בתמוז.

בטל התמיד, מנין לנו שהיה הדבר בשבעה עשר בתמוז -

גמרא [כך קיבלנו מרבותינו]. כלומר, אין ראיה לכך מהמקראות, אלא כך קיבל התנא מרבותיו.

עוד שנינו במשנתנו, שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר.

ותמהה הגמרא: וכי בשבעה עשר בתמוז הוה [היה] מאורע זה?

והכתיב [והרי כתוב בספר ירמיה]: "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר", וכתיב בתריה [וכתוב בפסוק שלאחר מכן]: "ותבקע העיר וגו'". הרי לנו שבתשעה בתמוז הובקעה העיר! אמר רבא: לא קשיא. כי כאן, מה שנאמר בספר ירמיה שהובקעה העיר בתשעה בתמוז, היינו בראשונה [בחורבן בית ראשון].

ואילו מה ששנינו כאן במשנתנו, שהובקעה בשבעה עשר, היינו בשניה [בחורבן בית שני] ^[1662].

וכדברי רבא מצאנו בפירוש בברייתא.

דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו.

שוב חוזרת הגמרא לבאר, מנין לנו שאותם מאורעות אירעו בשבעה עשר בתמוז.

ששרף אפוסטמוס את התורה בשבעה עשר בתמוז - גמרא [כך קיבלנו מרבותינו].

שהעמיד מנשה צלם בהיכל בשבעה עשר בתמוז - מנלן [מנין לנו]?

דכתיב: "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם". והיינו, שבאותה עת שהוסר התמיד, ביום שבעה עשר בתמוז, כפי שאמרנו לעיל, שקבלה היא לנו מאבותינו - באותו זמן ניתן שיקוץ שמם. דהיינו, שהועמד צלם בהיכל.

ותמהה הגמרא: וכי חד הוה [וכי צלם אחד היה]? והכתיב: "ועל כנף שקוצים ^[1663] משמם" ^[1664] , ו"שקוצים" הוא לשון רבים, משמע שהיו שנים!

אמר רבא: באמת מתחילה תרי הוו [שני צלמים היו]. ונפל חד על חבריה, ותבריה ליה לידיה [ונפל אחד מהם על חבירו, ושבר את ידו].

---

באחד בטבת לא היה בו מעמד מפני שיש בו הלל שהיא חנוכה והלל דוחה מעמד של שחרית ויש בו קרבן מוסף של ר"ח שדוחה מעמד של נעילה וכ"ש של מוסף דבהדיא תנינן באחד בטבת לא הוה בו מעמד כלל והוא זמן קרבן עצים. דתנן באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה וקרבן עצים דוחה מעמד דמנחה ואוקימנא למתני' דתנא דידן סבר קרבן מוסף דוחה מעמד דנעילה ומעמד דמוסף. ור' יוסי פליג עליה.

דתניא ר' יוסי אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד ואוקימנא יש בו מעמד בנעילה. דסבר דידיה והוא מעמד דמוסף דחי דלאו דידיה והוא מעמד דנעילה לא דחי. דייק רבא מדלא קתני באחד בניסן לא היה בו מעמד והנה יש בו קרבן עצים וקרבן מוסף (כגון) [והלל כמו] אחד בטבת (שאו') [ש"מ] הלל דחנוכה הוא כמו הלל של תורה. אבל הלל דר"ח לאו דאורייתא הוא.

דא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק י"ח ימים בשנה יחיד גומר בהן את הלל ואלו הן ח' ימי החג וח' דחנוכה. ויו"ט הראשון של פסח ויו"ט של עצרת. ובגולה כ"א יום ט' ימי החג וח' ימי חנוכה וב' ימים של פסח וב' ימים של עצרת.

רב אקלע לבבל ושמע דקרו הלל בר"ח בעא למיפסקינהו כיון דשמע להן דפסקי שבק להו. אמר מנהג אבותיהם בידיהם. תנא יחיד לא יתחיל בברכה בזמן שקורין בהן כגון ר"ח וחוש"מ פסח ואם טעה ובירך בא"י אמ"ה אקב"ו לקרוא (והתחיל לגמור) [את הלל גומר] וזהו אם התחיל גומר וקיי"ל הכי דאין חובה:

ה' דברים אירעו את אבותינו וכו' נשתברו הלוחות מנלן לפי שעלה משה למרום בז' בסיון דכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן נמצא שעמד משה במרום כ"ד ימים תשלום סיון וי"ו מתמוז הרי מ' יום.

כדכתיב ויהי משה בהר ארבעים יום. למחר ירד ושבר לוחות נמצאת שבירת הלוחות בי"ז בתמוז.

בטל תמיד גמרא. כר' לוי דאמר אף בימי מלכות הרשעה היו משלשלין להן קופות של זהב. והן היו מעלין להן שני כבשים. ובסוף העלו להן ב' חזירים כו'. אותה שעה גרמו העונות ובטל התמיד ונחרב הבית.

והובקעה העיר בחרבן השני י"ז כדתנא בט' לחדש הרביעי הובקעה העיר בראשונה ובשניה בי"ז שרף אפוסטמוס בי"ז בתמוז את התורה גמרא:

ירושלמי היכן שרפה העמיד צלם בהיכל מנלן דכתיב ומעת הוסר התמיד. הנה בפירוש כי מעת שהוסר ובטל התמיד ניתן השקוץ בהיכל.

מ"ש הלל דדחי דידיה ומ"ש מוסף דלא דחה דידיה התם קאי דקתני במתניתין יש בו הלל אין בו מעמד דשחרית קרבן מוסף אין בו במנחה ופריך מר קשישא מ"ש הלל דדחי מעמד בתפלה דידיה דהיינו שחרית ומוסף לא דחי מעמד בתפלה דידיה דקתני מוסף אין במנחה דמשמע אבל במוסף עצמו איכא מעמד:

א"ל ומי בעיא לך דמוסף דחי דידיה השתא מנחה דלא הוה דידיה דחי ליה מוסף ממעמד דידיה דמוסף מיבעיא אמאי^*)חסר כאן וצ"ל א"ל הכי קאמינא לך לא לדחי אלא דידיה ואמאי דחי וכו'. דחי נמי במנחה הא הלל לא דחי אלא דידיה דשחרית לחודיה:

ר' יוסי קאי כוותך. דמוסף לא דחי אלא מעמד דמוסף ולא דמנחה:

דידיה נמי לא דחי. תמי' וכי מוסף לא דחי מעמד שבמוסף:

י"ח יום גומרין את ההלל ולא קתני ר"ח. לא יתחיל הלל בר"ח:

ובשבעה (עשר) [עלה] ואותו יום לא חשבינן אלא מכן ואילך חשיב מ' יום כ"ג דסיון שהוא מלא וי"ז בתמוז הרי מ' נמצא שבמ' ירד ושבר את הלוחות. מעת הוסר התמיד לתת שקוץ כלומר ביום שהוסר התמיד הקים צלם וכבר אמר בי"ז בטל התמיד (דכתיב עלה לליצנותא) בט' באב נגזרה גזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ ובערב ט"ב חזרו מרגלים ולמחר קבעו ט"ב:

בפירש"י בד"ה ומ"ש מוסף כו' דלא דחה דידיה אלא דמנחה עכ"ל כצ"ל אבל פירושו קצת מגומגם שהוא פי' כל זה אליבא דרבי יהושע דאמר הכי מוסף אין בו מנחה וממאי דשקיל וטרי תלמודא הכא ומייתי מדרבי יוסי כו' ומסיק אלא דמנחה קרבן עצים דחי אלא לאו דנעילה כו' כל זה אזלא אליבא דרבי עקיבא למאי דהוה שונה מעיקרא ודו"ק:

בד"ה בשבעה עלה כו' מתן תורה הוה הס"ד:

ע"ב כ"ד דסיון וי"ו דתמוז מלו להו מ' בשיבסר כו'. דהיינו מ' יום ולילו עמו ובזה טעו ישראל שהם חשבו ארבעים יום ואין לילו עמו וכלו להו בשיתסר ועל כן אמרו כי בושש משה כפירוש רש"י בחומש:

בראשונה הובקעה בט' ובשניה בי"ז כו'. ולפי שהשניה היא הביאה לנו רעה ביותר כמ"ש ביומא בירה תוכיח ע"כ מתענין בשניה ובירושלמי תירץ בע"א דקלקול חשבונות היה שם ונראה לפרש לפי שאוה"ע מונין לחמה וישראל ללבנה וע"י אויבים עע"א שגזרו על חשבון הלבנה וקידוש החדש כמ"ש במסכת ר"ה נעשה זה הקלקול ובודאי בי"ז בתמוז בחדש הלבנה נבקעה העיר גם בראשונה כמפורש בקרא בירמיה מקל שקד אני רואה שהם כ"א ימים שבין י"ז בתמוז לט"ב אבל לפי קלקול חשבונות של האויבים שמונין לחמה לא היה רק ב' בתמוז דשנת החמה מוסיף על שנת הלבנה י"א ימים נמצא שבג' תקופות מתשרי עד תמוז מוסיף ח' ימים שבין תשעה בתמוז לחמה ובין י"ז ללבנה ועל כוונה זו אמר שמו אותותם אותות וגו' ע"פ מ"ש והיו לאותות וגו' דהיינו שישראל המונין ללבנה יהיה אות שלהם הלבנה כשהיא לוקה סימן לשונאיהם של ישראל ועובדי כוכבים המונין לחמה כשהיא לוקה סימן ואות להם שיהיו לוקים וכן בהפך ולזה כשצר מלך בבל על ירושלים היה בי' בטבת עד שהוצלח ונבקעה העיר בי"ז בתמוז ללבנה וט' לחמה והם שני תקופות השנה שהחמה עולה ומוסיף מיום ליום וזה שם ונתן לו האויב אות וסימן להצלחתו להחריב ירושלים ובהפך אמר אותותינו לא ראינו וגו' לטובה דהיינו שהובקעה העיר בי"ז בתמוז ללבנה שהיא נדונית חסרה אז סימן ואות על חסרון שונאיהם על ישראל:

דשרף אפוסטמוס כו' התורה כו'. שהוא יום מוכן לפורענות שבו נשתברו לוחות של התורה.

גמרא אלא דמנחה קרבן עצים דחו כו'. עי' הגהות הגר"א ז"ל:

שם י"ח יום בשנה כו' וי"ט של עצרת. כצ"ל ותיבת ראשון למחוק:

שם דכתיב ויקרא א"מ ביום השביעי. מפרש"י מוכח דל"ג לה ועמש"כ ביומא:

שם אתא ותברינהו ללוחות דכתיב ויהי כו'. כצ"ל:

תד"ה אמר. י"מ דאמנהג לא מברכינן וכ"מ כו'. כנ"ל דצ"ל ותיבת מהכא למחוק:

עשרים וארבע דסיון ושיתסר דתמוז וכו' בשיבסר בתמוז נחית בפ' ט' דשבת (דף פ"ט) אמרינן בשעה שעלה משה אמר להם לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא ופירש רש"י דאותו יום שעלה בו אינו מן המנין והוא אמר להם ארבעים יום שלמים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי שבעה בסיון עלה נמצאו יום ארבעים היה בשבעה עשר בתמוז והקשו התוס' בשם ריב"ם מהא דכ"ד דסיון ושיתסר בתמוז מלו ארבעים יום אלמא דיום עלייה מן המנין ואיכא ארבעים יום וארבעים לילה כשתחשוב לילה שאחר היום מכל מקום קשה לי אי יום עלייה מן המנין ומלו ארבעים יום בששה עשר בתמוז כיון דמשה לא נחית עד י"ז הוה ליה אחד וארבעים דכמו שמקצת היום העליה מן המנין הכי נמי מקצת יום הירידה יהיה מן המנין שהרי ירד בתחילת שש בשבעה עשר כדאמרינן לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא וכבר עבר מיום שבעה עשר הרבה מיהו לפירוש התוספות יש לומר דחד מקצת היום או עלייה עולה לתחילת ארבעים יום משום בתחילתו או בסופו אבל תרי מקצת היום ככולו תחילת יום בתחילתו ובסופו לא אמרינן דהכי אמרינן בראש השנה (דף י') דאין תחילת היום עולה לה בסופו משום הכי מלו ארבעים יום הירידה בששה עשר בתמוז דאין כאן אלא תרי מקצת היום ויום העליה נחשב אבל מקצת יום הירידה אינו נחשב ליום ארבעים ואחד דאז הוה ליה תרי מקצת ומהאי טעמא דסוף היום עולה בתחילתה תחילת היום בסופה אינו עולה ובפרק קמא דיומא (דף ד') פירש רש"י דכמה שנכנס בתוך השביעי כשעלה נתעכב לירד בתוך שבעה עשר בתמוז שהוא ארבעים יום שלמים. ולפי זה משמע אין מנין הימים אלא אם כן שלמים מעת לעת שמשעה אל שעה ונמצא יום הארבעים של ההר נשלם על ידי צירוף שני ימים קצתם מיום העליה ומקצתן מן היום הירידה וגם לפי זה תקשה מהא דבשיתסר בתמוז מלו להו ארבעים יום אלמא אינו צריך שלמים:

ולכולהו פירושא יש לי להקשות הא דודאי אינו צריך ימים שלמים מעת לעת ולא כדפרישית לשיטת התוספות דהא אמרינן לקמן גבי בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו בארץ ונפקא ליה מדנעלה הענן בעשרים באייר ונסעו דרך שלשה ימים דהוה ליה כ"בואכלו בשר חודש ותסגר מרים שבעת ימים הוה ליה כ"ט בסיון ובו ביום נשלחו מרגלים וישובו מקץ ארבעים יום אלמא מקצת יום השילוח ממנין יום הארבעים וליל תשעה באב היה הבכיה של חנם שעליה הוקבע בכיה לדורות כדאמרינן לקמן. ובעל כרחך שילוח מרגלים בכ"ט בסיון היה בעיצומו של יום הרבה דהא אותו יום היה יום שביעי לסגירת מרים ואין ליל שביעי של הסגר עולה בלילה עד היום כדתנן במסכת נגעים ובגופיה דקרא נמי כתיב ותסגר מרים שבעת ימים דמשמע יום דווקא וכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים וכתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן ומשם נשתלחו מרגלים בו ביום הרי שבעיצומו של יום אחר אסיפת מרים נסעו וחנו ואחר כן שילחו מרגלים וכבר עבר מן היום הרבה ובכיית חנם של ליל תשעה באב על ידי לשון הרע של מרגלים היתה כדכתיב בקראי ושמע מינה דלא בעינן מעת לעת וגם שמע מינה דמקצת היום בסוף. המנין נמי אינו עולה שהרי פשטי דקראי בפרשה שלח לך משמע דחזרת מרגלים וכל הויכוח של יהושע וכלב עמהם היה ביום והבכייה היה בלילה וכן מבואר בהרבה מדרשים אלמא יום ארבעים מקצתו ככולו נחשב ועוד בכמה מקומות מוכח דתחילת היום בסופו עולה למנין והכי נמי תנן בפרק דנגעים (וכן זבה טובלת ביום השביעי משום מקצת היום ככולו) ואפילו תרי מקצת היום ככולו מקצת היום של תחילתו ומקצת היום של סופו נמי יום שביעי שלו תחילתו עולה לו וסופו עולה לתחילת שבוע ב'. והכי נמי מוכח בסוף פרק ב' דנזיר (דף י"ז) גבי נזירות שלו ושל בנו ובכמה מקומות מוכח הכי משום דאם כן לא היה משה בהר כי אם תשעה ושלשים לילות וקרא כתיב שהיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה והא ליכא למימר דעלייתו להר היה בליל שביעי של סיון דהא כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי משמע ביום ועוד דאם כן היו הלילות של ארבעים קודמין לימים וקרא מקדים ימים ללילות דחשיב ארבעים יום ברישא והדר ארבעים לילה ש"מ דעלייתו היה ביום דהשתא חשבון ימי עלייתו קודמין ללילותיהן:

מיהו לקמן (דף ל') אמרינן יום הכפורים הוא יום שניתנו בו לוחות אחרונות משם למדנו שאין יום העליה ויום הירידה מן המנין שהרי בעליה אחרונה עלה בשמונה עשר בתמוז ושהה שם ב' פעמים ארבעים יום כדכתיב בקרא וירד עם הלוחות ביוה"כ וכדפירש רש"י שם ואי יום עליה מן המנין הוה ליה שמונים יום שנים עשר מתמוז שהוא חסר ואב ואלול שאחד מלא ואחד חסר המה נ"ט ימים ועם י"ב דתמוז הוה ליה ע"א יום נמצא כלו שמונים יום בתשעה בתשרי ויום הכפורים הוה ליה פ"א לעלייתו אלא ודאי יום העליה אינו מן המנין ויום הירידה נמנה בחשבון השמונים יום ומהתימה על התוס' שם בפרק ט' דשבת שהקשו בשם ריב"א על מה שפי' רש"י שיום העליה דארבעים יום הראשונים אינו מן המנין דאם כן לא ישלמו ארבעים יום אחרונים עד אחר יום הכפורים ושלמו ביוה"כ שאז אמר הקב"ה למשה סלחתי כדבריך ונהפוך הוא דשמע מינה דיום העליה אינו מן המנין מש"ה החשבון מכוון ששלמו ביום הכפורים דאם לא כן שלמו בערב יוה"כ וכדפר"י מכל מקום שמע מינה דיום העליה של האחרונים אינו מן המנין ארבעים יום כמו בשל ראשונים. והשתא על כרחך לא אמרינן מקצת היום עולה לו בתחילתו בין בשל ארבעים ראשונים בין בשל שניים שעלה ואילו גבי ארבעים יום של מרגלים עלה מקצת יום ככולה בתחילתן ועוד הא גופה תקשה בהא דארבעים יום של עלייתו להר דמקצת יום עליה לא עלה בתחילתה בין של עליה ראשונה בין של שנייה ואילו סופן יעלה מקצתו ככולה מדקאמר כ"ד דסיון וששה עשר דתמוז והא גבי נדה אמר איפכא דמקצת היום עולה בתחילתה ולא בסופה וכדאמר רבא בפרק קמא דר"ה דמהאי ק"ו של נדה לא אמרינן בשום מקום דעולה בסופו ולא בתחילתו:

בתשעה לחודש וכו' ותבקע העיר בירושלמי מפרש דבראשון נמי הובקעה העיר בשבעה עשר והא דכתיב בתשעה קילקול חשבונות היה שם רצה לומר מתוך טירדתם טעו בחשבונם ולא רצה הפסוק לשנות ממה שהיו סבורים כן פירשו התוס' בפרק קמא דר"ה (דף י"ח) ומסיים התוס' ופליגי אש"ס דידן ולא פירש מנין דפליגי אי משום דאמר בשמעתין בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז איכא למימר כמו שהפסוק לא רצה לשנות ממה שהיו סבורים הכי נמי התנא וכן הכי נמי הא דלא חשיב התנא בקיעת העיר לשני דברים גבי שבעה עשר בתמוז והוה ליה ששה דברים שאירעו בו כדחשיב לשני דברים בחמישי שאירעו בתשעה באב החורבן ראשון ושני יש לומר נמי כיון דהפסוק אמר בתשעה לחודש הובקעה מטעמא דירושלמי הכי נמי התנא לא חשיב ליה עם מה שאירע בשבעה עשר והכי נמי אי מההיא דפרק קמא דר"ה מוכח דגמרא דילן פליגיאירושלמי דאמר התם דשלוחים יוצאים אתשעה באב אבל אשאר צומות אפילו אשבעה עשר בתמוז לא משום דרצו מתענין רצו אין מתענין אבל תשעה באב הכל מתענין משום דהוכפלו בו צרות דאמר מר בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשנייה ופירשו שם התוספות אע"ג דבשבעה עשר בתמוז נמי הוכפלו שאני תשעה באב דצרה אחת הוכפלה דהיינו חורבן הבית ופירוש זה נראה לי עיקר אע"פ שפירשו עוד דשאני חורבן הבית דתקיפא טובא לישנא דהוכפלה לא משמע תקיפא אלא הוכפלה פעמים והשתא אי בראשונה נמי הובקעה העיר בשבעה עשר בו לפי האמת כמו בשנייה אם כן בשבעה עשר נמי הוכפלה צרה אחת פעמים כמו בתשעה באב ואמאי רצו אין מתענין בו בי"ז יש לומר כיון דלא רצה הפסוק לשנות ממה שהיו סבורים וכתוב דבתשעה בתמוז הובקעה הוה ליה כלא נכפלו:

מכל מקום כי מעיינת בירושלמי תראה דפליג אגמרא דידן בעל כרחך דהא אמרינן התם בין כמאן דאמר בט' בחודש בין כמאן דאמר בי"ז מה ביניהון פירוש כמה ימים היה בין הבקיעה לחורבן הבית כ"א יום אמר ר' אבינה וסימנא מקל שקד אני רואה מה הלוז הזה משעה שהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיה כ"א יום כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום מאן דאמר בתשעה לחודש באחד באב חרב הבית מאן דאמר בי"ז לחודש בתשעה באב חרב הבית והשתא אי סבירא ליה לגמרא דילן דבתשעה לחודש הובקעה בעל כרחך חרב הבית באחד באב כסימנא דמקל שקד אם כן מאי הוכפלו הצרות דט"ב וגם היאך תנן בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה הא בראשונה חרב באחד באב וגם כפל צרות בתשעה באב ליכא וכי תימא למאי דטעו הוה ליה כפל צרות ותאמר מתוך שטעו על שבעה עשר בתמוז של הבקעה למנותו תשעה לחודש זה גרם להם טעות על יום החורבן ממילא למנותו אחד באב אע"פ שהיה בתשעה באב וטעותם מילתא היא כיון דהפסוק לא רצה לשנותו ועוד דקרא נמי חשיב תשעה באב לחורבן הבית כדנפק ליה לקמן

מאי שנא הלל דדחי דידיה. מעמד דשחרית: ומאי שנא מוסף דלא דחי דידיה. דקתני יום שיש בו מוסף אין בו מנחה ולא קתני אין בו מוסף דלא דחי דידיה אלא דמנחה: הכי קאמינא. הכי קא בעינא למימר: אלא דידיה. דמוסף: ה''ג רבי יוסי אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד. ואתנא קמא פליג דאמר יום שיש בו מוסף אין בו נעילה ואתא ר' יוסי למימר דיש בו מעמד אע''פ שיש בו מוסף: אלא לאו דנעילה הוא. דאמר ר' יוסי דיש בו מעמד ואין מוסף דוחה אותו: באחד בניסן. דאית ביה הלל דראש חדש: קרבן עצים. (קרבן מוסף) דבני ארח בן יהודה: זאת אומרת. מדלא קתני נמי באחד בניסן אלמא הלל דראש חדש לא דחי ליה למעמד שמע מינה דלאו דאורייתא הוה אלא מנהגא כדלקמן: מנהג אבותיהם בידיהן. אבל הלל דחנוכה כגון באחד בטבת ודאי דחי דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי: יחיד. כלומר אפי' יחיד גומר בהן את ההלל שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג ובפסח לא גומר אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי: ובגולה. שעושין שני ימים טובים משום ספיקא: דמדלגי דלוגי. כגון אנן דמדלגין לא לנו ה' לא לנו ונתחיל מן ה' זכרנו יברך: לא יתחיל. אינו צריך להתחיל בראש חדש: ר' יוסי אומר בשבעה. וטעמייהו מקרא במסכת שבת בפרק ר''ע: בשבעה עלה משה. לקבל הלוחות כלומר ודאי ליכא מאן דפליג עלה דמתני' דקתני דבי''ז בתמוז נשתברו הלוחות מכלל דכולהו סבירא להו דבשבעה עלה ולאו מקרא נפקא לן דבשבעה עלה דהאי דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי איכא מאן דדריש ליה במסכת יומא כי אחר מתן תורה הוה משבעה בסיון עד י''ז בתמוז איכא מ' יום כ''ד דסיון שהוא מלא וי''ו דתמוז הרי מ' יום שעמד משה בהר: גמרא. כך קיבלנו מאבותינו: ומעת הוסר התמיד לתת שקוץ שומם וגו'. דבעת שהוסר ונתבטל התמיד באותו היום נתן שקוץ שומם דהיינו הועמד צלם בהיכל: ה''ג והא כתיב על כנף שקוצים. כלומר הא כתיב קרא אחרינא דכתיב ביה שקוצים דמשמע תרי: תרי הוו. שהעמידן מנשה בהיכל: ונפל חד על חבריה וקטעיה לידיה. והנקטע לא קא חשיב והיינו דכתיב שקוץ אחד: אשתכח דכתיב. על ההוא צלם הכי:

ויום טוב הראשון של פסח הוא גומר הלל אבל שמונה ימי פסח לא משום דלא דמי לחנוכה וסוכות דחנוכה דינא הוא לגמור הלל דכל הח' ימים היה הנס מתגדל והיה כל חד וחד יום טוב וכן בסוכות. כל יומא ויומא הוי י''ט לעצמו לפי שפרי החג מתמעטין והולכין אבל פסח אינו משתנה לא מקרבנות ולא מיום טוב לכך אין גומרים בו ההלל אלא יום הראשון והאידנא דגומרין תרי יומי משום דעבדינן אותו מספק הוי חד יומא לענין קריאת הלל וכן ביום שני של עצרת וכן יום של שמחת תורה ומש''ה יש לנו כ''א יום לגמור הלל: אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. י''מ דאמנהג לא מברכינן מהכא וכן משמע בסוכה בפרק לולב וערבה (דף מד:) דקאמר אמר אביי הוה קאימנא קמיה דר' יצחק ואייתי ההיא ערבה לקמיה שקל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים היא אלמא אמנהג לא מברכינן אבל רבינו תם פסק דמברכינן דאי איתא דלא מברכינן אם כן מאי קאמר בגמרא כיון דשמעינהו דמדלגי ואזלי שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא מברכי אי איתא דאמנהג לא מברכינן ואי מברכי לא מנהג הוא וכי תימא דלא בא בתחילת קריאת הלל הא לא מצי אמרת דהא רב איקלע לבבל קאמר דאי איתא דבאמצע תפלה בא הוה ליה למימר איקלע לבי כנישתא ומדלא אמר מדלא ברכי מנהג הוא שמע מינה דאמנהגא נמי מברכינן וההיא דסוכה דמשמע דאמנהגא לא מברכינן היינו דווקא אמנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא ואמנהג דטלטול לא מברכינן אבל בשאר מנהג כמו קריאת הלל ואחריני כמו אותו מנהג ודאי מברכינן וכן הלכה למעשה ולפי זה יש ליזהר שלא לדבר באמצע ההלל כיון שבירך דאם כן הוי מפסיק ונראה דאין יחיד מחויב לקרוא ההלל אכן אם רוצה לחייב עצמו הרשות בידו: ואשתכח דכתיב עילויה על אותו יד פירוש מצאו כתוב על היד שנחתכה מן הצלם אנת צבי לאחרובי ביתיה כלומר ביתו של הקב''ה אשלמת ליה כלומר וכחך נתת לו ויש מפרשים דהכתיבה הוה על הצלם השלם וה''ק אשכחי' עליה על הצלם השלם אנת צבי לאיחרובי ביתיה כלומר אתה רצית להחריב ביתו של הקדוש ברוך הוא וידך אשלמת ליה לכך שלמתי את ידך להקדוש ברוך הוא שחתכתי: