תענית כט ע"א

דף כט - א

ואשתכח דהוה כתיב [ונמצא שהיה כתוב על אותו צלם שנשברה ידו]:  אנת צבית לחרובי ביתא, ידך אשלימת ליה.

והיינו, שהצלם אומר לחבירו: אתה רצית להחריב את ביתו של הקדוש ברוך הוא, על ידי שהטית את ישראל לעבוד אותך. ואני עשיתי בך נקמה, ושילמתי לך ידך ^[1665].

והיות ונשברה ידו, לא החשיבו המקרא. ולכן כתוב "שקוץ שומם", לשון יחיד, אף שבאמת היו שם שנים.

שנינו במשנתנו: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ.

מנלן שהיה זה בתשעה באב?

דכתיב: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". ואמר מר: בשנה ראשונה עשה משה את המשכן, ונסתיימה מלאכתו בכ"ה בכסלו ^[1666].

המתין משה עד חודש ניסן, שהוא תחילת שנה שניה, ואז הקים משה את המשכן. ובאותה שנה שלח את המרגלים.

וכתיב: "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת", וכתיב בהמשך המקרא: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים".

אמר רבי חמא בר חנינא: אותו היום [היום השלישי למסעם] סרו מאחרי ה' ^[1667] , כפי שמובא בהמשך המקרא: ויהי העם כמתאוננים וגו'. הרי שהיה זה בעשרים ושלשה בחודש השני, הוא חודש אייר ^[1668].

וכתיב לאחר מכן: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר וגו'".

וכתיב שאמר להם משה: "התקדשו למחר ואכלתם בשר וגו' לא יום אחד תאכלון ולא יומים וגו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא וגו'".

והרי אותו מעשה שהתאוו תאוה היה בעשרים ושלשה באייר, ולאחר מכן אכלו בשר חודש ימים, יוצא, דהוו להו [שהיה זה], סיום אותו חודש, בעשרין ותרתין [בעשרים ושתים] בסיון [כי החודש היה חסר, בן עשרים ותשעה יום].

וכתיב לאחר מכן, שמרים ואהרן דברו על משה, ונענשה מרים - ונצטרעה. וכתוב: "ותסגר מרים שבעת ימים". דהוו להו [שהיה זה], סיום אותם שבעה ימים, בעשרין ותשעה בסיון.

וכתיב מיד לאחר אותו מעשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען". ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים.

והיינו, שהיה זה מיד לאחר שנסתיימו שבעת ימי ההסגר של מרים.

וכתיב: "וישבו [המרגלים] מתור הארץ מקץ ארבעים יום". ובאותו לילה ששבו הוציאו דיבת הארץ רעה, ובכו העם, וקבע להם הקדוש ברוך הוא בכיה לדורות, כפי שיובא להלן.

ותמהה הגמרא: לפי החשבון דלעיל, עוֹלֶה שהני [אלו], הימים מזמן שילוח המרגלים עד חזרתם, ארבעים יום נכי חד הוו [ארבעים יום חסר אחד היו]!

שכך הוא החשבון: שני ימים נותרו מחודש סיון, דהיינו, יום עשרים ותשעה עצמו, שבו נשתלחו המרגלים, ויום שלושים בו. ועוד עשרים ותשעה ימים של חודש תמוז. ועוד שמונה ימים שעברו מחודש אב עד שחזרו המרגלים, שהרי בלילה שלאחר מכן בכו העם, סך הכל - שלושים ותשעה יום ^[1669].

ואילו בפסוק כתוב, שהמרגלים שבו מקץ ארבעים יום מהליכתם!

אמר אביי: חודש תמוז דההיא שתא [שבאותה שנה] - מלויי מליוה [עשו אותו חודש מלא, בן שלושים יום], ועל ידי כך ניתוסף עוד יום אחד, ונסתיימו ארבעים יום בתשעה באב.

דכתיב: "קרא עלי מועד לשבר בחורי". יום עיבור החודש נקרא מועד ^[1670], ו"לשבור בחורי" - היינו חורבן בית המקדש. כלומר, שחורבן בית המקדש נקבע ליום ט' באב, על ידי שאותו חודש היה מעובר.

וכתיב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". שכאשר שמעו העם את דברי הדיבה שהוציאו המרגלים על ארץ ישראל, נתנו קולם בבכי. ולא שעו לדברי יהושע וכלב, שאמרו שטובה הארץ מאד מאד.

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה שבכו בו העם - ליל תשעה באב היה, כפי שהעלה החשבון שהובא לעיל.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בלילה זה בכיה של חנם, על לא כלום, ואני קובע לכם בלילה זה בכיה לדורות הבאים, על חורבן בית המקדש ^[1671].

ובאותו לילה נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כפי שנאמר: ויאמר אליהם חי אני נאם ה' וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אם אתם תבואו אל הארץ וגו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון וגו'.

שנינו במשנתנו: חרב הבית בראשונה.

מנין לנו שחרב בית ראשון בתשעה באב - דכתיב בספר מלכים: "ובחדש החמישי [הוא חודש אב] בשבעה לחדש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם, וישרף את בית ה' וגו'".

ומצד שני כתיב בספר ירמיה: "ובחדש החמישי בעשור [ביום העשירי] לחדש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים, עמד לפני מלך בבל בירושלם וישרוף את בית ה' וגו '".

ותניא: אי אפשר לומר שהיה חורבן הבית בשבעה בחודש - שהרי כבר נאמר בספר ירמיהו שהיה החורבן בעשור לחדש.

ואי אפשר לומר שהיה החורבן בעשור לחודש, שהרי כבר נאמר בספר מלכים שהיה החורבן בשבעה בחודש!

הא כיצד? היאך יתכן, שבמקום אחד כתוב שהיה החורבן בשבעה בחודש, ובמקום אחר כתוב שהיה בעשירי בחודש?

אלא, כך היה:

בשבעה בחודש נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו בימים השביעי והשמיני.

וביום התשיעי סמוך לחשיכה [לפנות ערב] הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום העשירי כולו.

שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". והיינו, שהיה לנו אוי וצער בזמן שפנה היום, ביום התשיעי סמוך לחשיכה, שאז הציתו את בית המקדש.

והיינו דאמר רבי יוחנן [וזהו שאמר רבי יוחנן]: אלמלי [אילו] הייתי באותו הדור שנחרב בו בית המקדש, לא קבעתיו ^[1672] [לא הייתי קובע את יום האבל על החורבן] אלא ביום העשירי, ולא ביום התשיעי. מפני שכפי שאמרנו, רובו של היכל, בו, ביום העשירי, נשרף ^[1673].

ורבנן, למה תיקנו את יום האבל והתענית ביום התשיעי, והרי רוב ההיכל נשרף ביום העשירי! ^[1674]

מבארת הגמרא: הטעם הוא, משום שאתחלתא דפורענותא [זמן התחלת הפורענות] עדיפא [עדיף וחשוב יותר]. ולכן תקנו חכמים את יום האבל בתשיעי, ולא בעשירי.

שנינו במשנתנו: ובשניה [שאף בית שני חרב בתשעה באב].

מנלן [מנין לנו דבר זה]?

דתניא: מגלגלין ענין של זכות והטבה - ליום שהוא כבר ממילא זכאי ^[1675]. וענין של חובה - מגלגלין ליום חייב.

ולכן נתגלגל חורבן בית שני לתשעה באב, שהוא יום חייב, שכבר רבו בו פורענויות ^[1676].

אמרו: כשחרב בית המקדש בפעם הראשונה, אותו היום תשעה באב היה ^[1677] , ומוצאי שבת היה [דהיינו, ביום ראשון שבשבוע], ומוצאי שנת השביעית היתה. דהיינו, שהיה זה בשנה השמינית, השנה שלאחר שנת השמיטה.

וזמן משמרתה של יהויריב היתה, והלוים היו אומרים שירה, ועומדין על דוכנם [הוא מקום גבוה, שעליו עמדו הלוים לשורר].

ומה [ואיזו] שירה היו אומרים באותו זמן -

מקרא זה שבספר תהלים: "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם [יכריתם] ". ובאמת אין זה השיר הקבוע ליום ראשון, אלא שירו של יום רביעי הוא. אלא שנפלה קינה זו בפיהם, על שם המאורע ^[1678].

ולא הספיקו הלוים לומר את המילים "יצמיתם ה' אלהינו", עד שבאו נכרים - וכבשום.

וכן היה בשניה [בחורבן בית שני].

ממשיכה הגמרא לבאר מנין לנו שאותם מאורעות שהוזכרו במשנה - אירעו בתשעה באב.

שנלכדה ביתר, מנין לנו שהיה זה בתשעה באב -

גמרא. כלומר, כך מקובלנו מרבותינו.

שנינו במשנתנו, שנחרשה העיר ירושלים בתשעה באב. כפי שנאמר בספר מיכה: "ציון שדה תחרש". והיינו, שנחרשה כולה, עד שנעשית כשדה חרושה, ולא ניכר היו בה קודם בתים.

תניא: כשחרב [כשהחריב] טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ^[1679] , נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה.

בא אותו הגמון שהיה ממונה על כך, ועמד בבית המדרש, ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. "בעל החוטם" - היינו בעל קומה וצורה ^[1680]. ורמז לו בכך שהוא מתבקש ליהרג. אבל לא אמר בפירוש, כדי שלא יכירו בו אנשי המלך, שהוא מגלה דבר זה לרבן גמליאל.

שמע רבן גמליאל את הדבר, הבין את הרמז, אזל טשא מינייהו [הלך והתחבא מפניהם].

אזל לגביה בצנעא [הלך אותו הגמון אל רבן גמליאל בצנעה ובהסתר].

אמר ליה: אי מצילנא לך, מייתית לי לעלמא דאתי [אם אציל אותך מההריגה, האם תביאני לחיי עולם הבא]?

אמר ליה: הן.

אמר ליה: אשתבע לי [השבע לי על כך].

אשתבע ליה [נשבע לו] רבן גמליאל, שאכן יביאהו לחיי עולם הבא ^[1681].

סליק לאיגרא [עלה אותו הגמון לראש הגג], נפיל ומית [הפיל את עצמו משם, ומת].

וגמירי [וכך היה מקובל בין אנשי המלכות], דכי גזרי גזירתא, ומית חד מינייהו [שאם היו גוזרים גזירה, ובאותו זמן מת אחד מהם, מאותם שנתייעצו לגזור אותה גזירה] - מבטלי לגזרתייהו [היו מבטלים את הגזירה]. משום שהם סבורים שאירעה להם הרעה משום שהרעו לגזור.

ואכן נתבטלה הגזירה, ולא הוציאו את רבן גמליאל להריגה.

יצתה בת קול ואמרה: אותו הגמון שהציל את רבן גמליאל - מזומן [מוכן] לחיי העולם הבא ^[1682].

תנו רבנן: משחרב הבית בפעם הראשונה, נתקבצו כיתות כיתות [קבוצות קבוצות] של פרחי [צעירי] כהונה, ומפתחות שערי ההיכל בידן.

ועלו לגג ההיכל, ואמרו לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, שהרי נחרב הבית - יהיו מפתחות מסורות לך ^[1683].

וזרקום [את המפתחות] כלפי מעלה.

ויצתה כעין פיסת יד מן השמים - וקיבלתן מהם [וקבלה מהם את המפתחות].

והם, אותם צעירי כהונה, קפצו ונפלו לתוך האור [לתוך האש].

ועליהן קונן ישעיה הנביא: "משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כֻלָך לגגות תשֻאות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה".

וכך אנו דורשים את המקרא:

"גיא חזיון" היא ירושלים ^[1684], שהכל חוזים ומסתכלין בה. "כי עלית כולך לגגות", כפי שאמרנו, שעלו אותם פרחי כהונה לגג. "חלליך לא חללי חרב וגו'", שלא נהרגו אותם כהנים במלחמה, אלא המיתו עצמם כשקפצו לתוך האש.

אף בהקדוש ברוך הוא נאמר כך, שהוא מקונן על חורבן הבית. שנאמר בהמשך אותו מקרא: "מקרקר קר ושוֹע אל ההר" ^[1685].

וכך נדרש המקרא: "מקרקר" - לשון יללה הוא. "קיר ושוע"

- האדון מקונן וזועק ["קיר" לשון אדון הוא] ^[1686]. והיינו, שהקדוש ברוך הוא מקונן וזועק על בית המקדש שבהר הבית, שנחרב.

שנינו במשנתנו: משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו'.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס חודש אב - ממעטין בשמחה ^[1687] , כך משנכנס חודש אדר - מרבין בשמחה ^[1688] , משום שאז נתרבו ניסים לישראל. בחודש אדר - נס הפורים, ובחודש ניסן שלאחריו - ניסי חג הפסח ^[1689].

וכבר אמרנו בי"ז בטל התמיד וה' דברים אירעו את אבותינו בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ מנא לן. דתניא בכ"ט בסיון שלח המרגלים הנה שני ימים הנותרים מסיון ול' יום של תמוז שאותה שנה תמוז מלא היה. כדכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי הרי ל"ב וח' ימים באב הרי מ' יום שלמים. נמצאו שהגיעו ט' באב.

אמר רבא אותו היום ט' באב היה והיו ישראל יושבים ובוכים. אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות.

חרב הבית בראשונה שנאמר בחדש החמישי בעשור לחדש בא נבוזראדן וגו' וכתיב קרא אחרי' וישרוף את בית ה' ואת בית המלך וכתיב קרא אחרינא בחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל וישרוף את בית ה' ואת בית המלך.

אי אפשר לומר בשבעה שכבר נאמר בעשרה ואי אפשר לומר בעשרה שכבר נאמר וכו' ואכלו ושתו וקרקרו עד ט' בו בערב (באב) הציתו סמוך לחשכה והיה דולק והולך כל היום שנא' אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב.

א"ר יוחנן אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בעשירי נשרף. ותנא דידן תחלת פורענותא עדיפא. ובשניה דתניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב.

כשחרב הבית בראשונה ט' באב היה ומ"ש ומוצאי שביעית היתה ומשמרת יהויריב היתה כו'.

נלכדה ביתר ונחרשה העיר גמרא.

דרך שלשת ימים הרי כ"ב דיום עשרים עצמו דאייר הוא מחשבון הג' ימים וכתיב עד חדש ימים דהיינו (כ"מ) [כט] ימים וחשוב ז' דאייר לפי שהוא חסר וכ"ב דסיון הרי החדש ימים ועדין נשתיירו ח' דסיון לפי שהוא מלא וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים הרי כ"ט דסיון ובאותו יום עצמו שלח מרגלים וכתיב וישובו מקץ ארבעים יום חשוב ב' דסיון וכ"ט דתמוז הרי ל"א וח' דאב דאמרת דבערב ט"ב חזרו א"כ לא הוו בדרך אלא מ' נכי חדא וקרא אמר ארבעים:

תמוז מליוה ואיכא ל' דתמוז נמצא בערב ט"ב מ' מלאים ולמחר קבעי לט"ב. קרא עלי מועד שקבעו תמוז של שלשים. וחובה ע"י חייב לפי שבט"ב היה כבר חייב ששרף בו בראשונה. כשהרס משמע נחרש:

בעל החוטם כלומר עין שבהם חשוב שבהם. דבטלי קצרי. לכבס וללבוש מאי כבוד שבת איכא במאי דלבוש בחמישי אלא לאו להניח וללבוש בשבת דהיינו כבוד שבת טעמא דבחמישי לפי שהוא קרוב לשבת אבל שאר יומי אפילו להניח וקשיא לרב הונא:

גמרא כשם שאחר שנכנס אב אמר רב פפא הילכך בר ישראל וכו׳‎ עד דברי מזליה ואע״פ שאין מזל לישראל ה״מ בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזרה קרי מזל בלשון בני אדם.

ותנאי בכ"ט בסיון שלח משה מרגלים מכאן מוכח שביום ז' להסגר מרים קודם שנסעו מחצרות שלח משה מרגלים ולמחרת נסעו הם מחצרות ובאו למדבר פאן שאין לומר שביום ז' להסגרה נסעו שהרי כתיב והעם לא נסע עד האסף מרים ומצורע מוסגר כל יום ז' אסור ליכנס במחנה:

סליק חדושי תעניות שבח לאל נורא תהלות

גמרא בחדש השני בעשרים לחדש כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אנת צבית כו' ל"א אנת צבי כו' וידך אושלית לי לשון שאילת כלים כלומר כו' עכ"ל וכ"ה הגירסא בילקוט:

בד"ה הני ארבעים נכי חד כו' ובד"ה מוצאי שביעית שמינית הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה דכתיב עד חדש כו' של ר"ח אייר כו' תמצא ט' ימים כי' ועד חדש ימים הוי שלשים יום כו' עכ"ל דברי רש"י מכוונים שהוא חושב י' מאייר ועד חדש ימים הוא חדש של כ"ט ימים הרי בין הכל ל"ב ימים מר"ח אייר עד כ"ב סיון הם הג' ימים שסרו כו' אבל דברי התוס' לא ידענא להולמם שהרי לא תמצא מט' ימים דאייר ומכ"ב ימים דסיון בין הכל אינן רק ל"א יום ואתה צריך לל"ג יום דהיינו חדש ימים שהוא ל' יום וג' ימים שסרו כו' ודו"ק היטב:

ויהי בחדש הראשון וגו'. מייתי כל הני קראי דמעיקרא לא מייתי אלא שלא נשתלחו מרגלים אלא עד שנה שניה שהרי בראשונה נעשה המשכן אחר מעשה העגל ולא הוקם עד תחלת שנה שניה ושוב מייתי מקראי דע"כ לפי ענינו לא נשתלחו מרגלים אלא עד כ"ט בסיון ולא מקודם לו בשנה שנייה וכלו מ' יום בט"ב:

ויסעו מהר ה' וגו' היום סרו מאחרי ה' וגו'. מפורש פ' כל כתבי:

אמר אביי תמוז דההוא שתא מלוי כו'. פירשו בתוס' עשו אותו מלא מל' יום כדי שיכלו מ' יום בט' באב ל' דתמוז ואחד דסיון דבכ"ט שלח המרגלים וט' באב כו' ע"ש לכאורה דבריהם אינן מובנים דחשיב אחד דסיון והרי סיון ודאי מלא וה"ל ב' מסיון יום כ"ט ויום ל' ויש ליישב דיום כ"ט מסיון לא חשיב ליה כיון שאין לילו עמו גם שהוא בכלל ז' של הסגרת מרים אך קשה לדבריהם דא"כ כלו המ' יום בט' באב עצמו כמ"ש בהדיא ובט"ב שבו המרגלים כו' וכן משמע דלילה שלאחריו היה ט"ב שבכו בו ונקבע בו בכיה לדורות ופרש"י לכאורה בזה יותר מכוון דחשב ב' מסיון ול' מתמוז דמלוי מליוה וח' דאב הרי בערב ט"ב שבו המרגלים דבלילה שלאחריו בט"ב בכו ויום כ"ט דסיון גם שאין לילו עמו חשיב ליה דלא כתיב הכא אלא מקץ מ' יום ולא אמרו מ' יום ולילו עמו אלא גבי מ' יום בשנה ראשונה שהיה משה בהר דהתם כתיב ארבעים יום וארבעים לילה וצ"ל לדברי התוס' דבערב ט"ב לאו היינו בח' באב אלא בט' באב בערב שבו כדאמר לקמן לגבי ט"ב בחורבן סמוך לחשיכה הציתו ומצינו קרוב ללשון זה בקרא גבי יוה"כ בתשעה לחדש בערב וגו' בליל י' שלאחריו בכו ונקבע בו בכיה לדורות דרובו נשרף בי' כדלקמן ודו"ק:

אתם בכיתם בכייה של חנם ואני כו'. יש ליישב בכאן בשינוי סיפור מעשה מרגלים שבפרשת דברים מסיפורו בפרשת שלח דשם כתיב שאמרו המרגלים אפס כי עז העם וגו' ותשא כל העדה וילונו וגו' ובפ' דברים כתיב ויאמרו טובה הארץ וגו' ולא אביתם לעלות ותמרו וגו' ולא נתן טעם למה ועוד דבפ' שלח כתיב וילכו ויבאו אל משה וגו' דמשמע שהיה כל זה לפני אהל מועד ובפ' דברים כתיב ותרגנו באהליכם וע"ק שאמר כאן ותאמרו בשנאת ה' אותנו וגו' ולא הוזכר כן בפ' שלח וע"ק שאמר בפ' דברים ותקרבון אלי כולכם וגו' כיון שזה היה בשנת מ' שכבר מתו כל דור המדבר ואלו היו בניהם פחות מבן כ' שזכו ליכנס לא"י מה הוכיחן בכך ויש ליישב בכל זה לפי שהאבות היו מביאין שגם בניהם באהליהם היו מתלוננים כמ"ש במדרש ותרגנו באהליכם מלמד שהיו יושבין במשכניהם ומחבקין את בניהם ואומרים להם אוי לכם למחר יהיו צולבים מכם וכו' וז"ש שאם לא יזכו בניהם יהיו להם כ"כ עונש ובכיה לדורות אם לא ייטבו מעשיהם ועמהם ידבר משה כאן בפרשת דברים ומוכיחן שגם אתם תקרבון אלי בעצת אביכם וזה שזכר כאן שהבנים המרו ומתלוננים בלי טעם קודם ששמעו ממרגלים עם גדול ורם ממנו וגו' וז"ש משה להם כי אמרתם בשנאת ה' וגו' וזה אינו כמ"ש טובה הארץ וגו' אבל הוא אוהב אתכם ואתם שונאים אותו כמ"ש משל אומרים מה דבלבך על רחמך מה דבליביה עלך כפרש"י בחומש וזאת שנאת חנם שהיה להם לבנים לגבי הש"י במעשה המרגלים הביא להם בכיה לדורות בבית שני שהיה להם שנאת חנם כמ"ש פ"ק דיומא וז"ש בכאן אתם בכיתם בכיה של חנם כו' דהיינו שנאת חנם למקום ב"ה עוד מפורש בזה במסכת סוטה פרק א"נ ע"ש ומייתי ליה מקרא קרא עלי מועד לשבור בחורי ר"ל כי כל חדש מלא יש בו מועד וחדש תמוז שאין בו מועד והוא חסר קרא עלי במעשה מרגלים להיות מלא כאלו יש בו מועד שיהא הוא משלים למ' יום לשבור בחורי שלא היו בני כ' אז שיקבלו עונשם לדורות באותו יום כדלקמן שמגלגלים חובה ליום חייב:

בז' נכנסו עכו"ם להיכל כו' ובט' סמוך לחשכה הציתו כו' ההוא קרא דבעשור לחדש וגו' וישרוף וגו' מתפרש כפשטיה דרובו של היכל נשרף בי' וההוא קרא דבז' בחדש לא קאי וישרוף איום ז' לחדש אלא דהכי מתפרש דבז' לחדש בא נבוזראדן להיכל וקלקל בו עד יום י' ואז וישרוף וגו' ומייתי ליה מקרא אוי נא לנו כי פנה היום הוא התחלת השרפה בערב יום ט' כי ינטו צללי ערב של יום י' שהיה הולך ודולק בו כל היום כולו עד כי בו ינטו צללי ערב:

לא קבעתי אלא בי' מפני שרובו כו'. יש לדקדק בזה דהא איהו גופה קאמר לעיל דמיום ביאת מרגלים בט"ב נקבע בו ביום בכיה לדורות ולשיטת התוס' ניחא דביאת מרגלים היה ביום ט' בערב ואח"כ בליל י' היתה בכיה שנקבע אז בכיה לדורות ודו"ק:

מגלגלין זכות ליום זכאי כו'. כל המאמר מפורש בפ' אין נערכין:

ערב ט' באב היה כו'. גם בכאן אין נראה לפרש שבערב ט' באב ממש ביום ח' דהא ביום ט' באב הציתו בו האור ואי התחלת כניסת העובדי כוכבים להיכל קאמר הל"ל בח' בו אלא ערב ט' באב היינו ביום ט' גופיה בערב שהציתו בו האור:

נגזרה גזרה על ר"ג כו' שהוא היה באותו דור וע"כ קראו בעל החוטם לפי שישראל הם עם אחד דמיון גוף כשמכאיב לאבר אחד מרגיש כל הגוף מיהו האברים אינן שוין במעלתן שיש מהן שחיותו של אדם תולה בהן ולזה דימה את ר"ג שהיה ראש ונשיא שכולן תלוין בו לאבר החוטם שהוא למעלה בראש וחיות אדם תלוי בו כמ"ש פרק יוה"כ מדכתיב ויפח באפיו נשמת וגו':

ומפתחות ההיכל בידן ועלו כו'. כבר אמרו במדרש בשערי היכל שלא שלטו בהן האויבים כמ"ש טבעו בארץ שעריה ולזה אמרו שראו אלו פרחי כהונה שמפתחות שלהן ג"כ לא יהיו נמסרין ביד אויבים והיו מוסרין המפתחות לקונם כמ"ש ביהמ"ק קנין א' שנאמר הר זה קנתה ימינך ר"ל גם כשהוא בחורבנו כמו הר הוא קנינו של הקב"ה כדמסיים בהאי קרא ושוע אל ההר דהיינו כשהוא בחורבנו כדאמרינן במסכת פסחים לא כאברהם שקראו הר כו' אלא כיעקב שקראו בית כמפורש שם ומייתי ליה מקרא מה לך איפה כי עלית כלך לגגות משום מסירות מפתחות לשמים שהיית יכול לעשות כן למטה אבל משום צערא עלית לגגות ליפול משם לארץ חלליך לא חללי חרב אלא חללי נפילה:

גמרא תניא כשחרב טורנסרופוס כו'. עי' בגליון גי' הטור שחרש טורנוסרו'. וכ"ה במדרש איכה בפסוק ממרום שלח אש:

רש"י ד"ה אר"ח. וחדש של כ"ט ימים שאכלו בשר. עי' גבו"א. ונ"ל עוד ראיה מגמרא בכורות (מט) דמוכח להדיא דחדש היינו שלשים יום ע"ש ובפרש"י:

דס"ל עשרין ותרתין בסיון. נ"ב בסדר עולם משמע שהג׳ ימים מובלעים בתוך חודש ימים שאכלו הבשר והסגר מרים נשלם בשבעה ועשרים ובכ"ח נסעו למדבר פארן ובכ"ט שלח מרגלים:

שם נגזרה גזירה על ר״ג. נ״ב הוא ר"ג הזקן נכדו של הלל וזקינו של ר"ג דיבנה:

רש"י ד"ה ואמר ר"ח כו׳ והנהו י׳ כו׳. נ"ב לא אותן עשרה ימים דאייר קאמר. אלא דרך קצרה נקיט. וקחשיב יו"ד ימים מכלל ג׳ שהיו מתחילין מעשרים באייר ומשבעה ימים דהסגר שהיו בסוף סיון הרי כאן עשרה ושדי בינייהו כ"ט יום דאכילת בשר שהתחילו כ״ב אייר אחר שנסעו ג׳ ימים נמצאו ל"ט יום בכללן. שכלו בכ"ט סיון:

תְּרֵי הֲווּ, וְנָפַל חַד עַל חַבְרֵיהּ וְקַטְעֵיהּ לְיָדֵיהּ, וְאַשְׁכְּחוּ דִּכְתִיב עִילוּיֵהּ: אַנְתְּ צָבִית לְאַחְרוּבֵי בֵּיתָא, וְיָדָךְ אַשְׁלֵימַת לֵיהּ. נראה כתיבה שמצאו כתוב על הסמל היתה על ידי כוחות הסטרא אחרא להודיע לישראל שכוחות הסטרא אחרא נלחמו הם בהם על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיהו יט, ב) וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם, ומחמת כן היה לישראל הצלה פורתא מן הכליה.
ומה שנעשית הנקמה בסמל בקטיעת ידו ולא באבר אחר, נראה לי בס"ד על פי הסוד של תפילת מוסף שאומרים וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ בְּבֵית בְּחִירָתָךְ בִּנְוֵה הֲדָרָךְ בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשָׁךְ, וכתוב בכונות שבסידורים שצריך לכוין בתיבת הַיָּד שהוא החלון זהרא דסטרא אחרא שבו צורת יד ובעת החרבן שלט על בית המקדש להחריבו ושלח בו יד וזהו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשָׁךְ, וכנזכר בזוהר הקדוש עיין שם.
ולפי זה מובן הטעם מה שמצאו כתוב שאמר הסמל לחבירו אתה רצית להחריב ביתו של מקום שהטעית את ישראל אחריך אני עשיתי בך נקמה זו ביד שנקטעה מפני כי אחרי זה החרבן של בית המקדש שגרם הפסל יהיה על ידי שליטת החלון שבו צורת יד דעל כן אומרים מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשָׁךְ.
והנה על ענין זה שנעשה בסמל שהיה עומד בהיכל ונקטעה ידו נראה לי בס"ד רמז הכתוב (משלי ל, כח) שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ, והיינו שְׂמָמִית קאי על הסמל וקרי ליה שֶׁמֵּמִית שם ממית, בְּיָדַיִם תתפש שתתקטע ידו וְהִיא בעונותינו הרבים בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ היכל מלכו של עולם שהוא היכל בית המקדש.
ועוד נראה לי הטעם שנקטעה ידו של הסמל, בזכות דוד המלך ע"ה שמספר שמו י"ד [14] שבזכותו יהיה פליטה בכותל המערבי ולזה אמר לקמן יצאה כעין פסת יד וכו'.

בָּא אוֹתוֹ הֶגְמוֹן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: 'בַּעַל הַחֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ' , 'בַּעַל הַחֹטֶם מִתְבַּקֵשׁ'. הא דקראו לרבן גמליאל בעל החוטם, רמז להם אף על פי שהגזרה נגזרה עתה על רבן גמליאל בלבד אין זו צרת יחיד אלא ודאי אחריו יכנסו להריגה עוד כמה וכמה מן חכמי ישראל ורבן גמליאל בשביל שהוא הגדול נכנס תחלה כדרך החוטם שנכנס או יוצא תחלה קודם שאר הגוף מפני שהוא בולט ויוצא מן הגוף.
או יובן קראו בעל החוטם שבו יהיה ניכר צורת הגוף יותר וכן בנשיא ניכר כבודן של ישראל.
או יובן כי בחוטם תלוי חיות האדם כמו שאמרו ביומא (יומא פה.) לענין פקוח נפש אפילו אבא שאול מודה דעיקר חיותא באפיה הוא דכתיב (בראשית ז, כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, לכן הנשיא שהוא גדול הדור שחיות ישראל תלוי בו קראו בשם חוטם.
או יובן קראו בעל החוטם דמזון האדם בעולם הזה באכילה שבפה ומזון האדם בגן עדן הוא בריח שבחוטם ורמז להם כי עתה בא קיצו שיפטר מן עולם הזה ויהיה ניזון בגן עדן בחוטם.
ולפי פירוש רש"י שהוא רוצה לומר קצין בדורו לכך כפל דבריו לומר הוא קצין מצד כבוד עצמו וקצין מצד כבוד אבותיו. או בעל החוטם כחכמים בעלי תורה ובעל החוטם כצדיקים בעלי מצות.

אוֹתוֹ הֶגְמוֹן מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הדבר יפלא דלפי דברי רבינו האר"י ז"ל 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא' הוא גדול מ'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' ובמה זכה אותו הגמון כל כך בפעם אחת בלי הדרגות?
ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי יבא בגלגול ויעשה מצות ומעשים טובים שיהיה ראוי על ידם להיות מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
או יובן הכונה שיהיה נתלה ברבן גמליאל בעליה שיעלה עמו כספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה והולכת כמוה עמה ביחד ממש.

כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנָס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה. נראה לי בס"ד מספר אֲדָר [205] יתר על מספר אָב [3] כמנין רב [202] לרמוז באב ממעטין ובאדר מרבין.
גם באב היה חמשת דברים של פרענות לכך ממעטין בשמחה הפך אתוון חמשה ובאדר נעשה נס בחמשה שגזר הריגה על אנשים ונשים ובנים ובנות הרי ארבע גזירות מיתה וגם שללם לבוז ועשה הקב"ה וניצולו כולם, לכן מרבין בשמחה שהיא אותיות חמשה ולכך תיקנו בברכה חמשה לשונות של גאולה.

וכתיב עד חודש ימים וגו' דהוה ליה עשרין ותרתין בסיון. פירש רש"י חודש כ"ט יום שאכלו בשר והתוס' פירשו דחודש הוא שלשים יום שאכלו ופירוש התוס' נראה לי עיקר דסתם חודש דקרא היינו חודש מלא של שלשים יום כדאמרינן בפרק ד' דיבמות (דף מ"ח) גבי ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ירח שלשים. ובפרק קמא דנזיר (דף ה') גבי אבשלום נזיר עולם היה ומגלח אחד לשנים עשר חדשים דכתיב מקץ ימים ויליף ימים מבתי ערי חומה ופריך ואימא שלשים יום מהאי קרא דעד חודש ימים שמע מינה דהאי עד חודש ימים שלשים יום הוה והשתא כשנחשוב מעשרים באייר שנעלה הענן שלשה ושלשים יום דדרך שלשה ימים ושלשים יום דאכילת בשר בע"כ יום עשרים דאייר נחשב מקצתו לשלשה ימים דדרך וחנו בכ"ד ובו ביום ירד השליו נשאר לאייר שמונה ימים עם יום הירידה שהרי אייר חסר הוא נשלמו שלשים יום דחודש ימים שאכלו בשר בכ"ב בסיון כשתחשוב יום הירידה ראשון לחודש ימים שאכלו ופי' התוס' שלפנינו מגומגם ורש"י לפי שיטתו נמי פירש כן דיום כ' של אייר נחשב ראשון לשלשה ימים דדרך דהוה ליה עשרים ושנים ונשאר מאייר שבעה ימים עוד חוץ מיום החנייה וכ"ב מסיון כלו בו חודש של כ"ט וקשה לי מנלן הא דילמא יום החניה בכלל חודש ימים דקרא. ואם כן לפי זה שילוח מרגלים קדים יום אחד ולא תקשה הני ארבעים יום נכי חד הוה ואין צריך לומר תמוז דהאי שתא מליי מליוה שלא כסדר החדשים אבל למאי דפירשתי ניחא דלא סגי בלאו הכי ורש"י בפירוש החומש פירש דרך שלשה ימים מהלך שלשה ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסן לארץ מיד ותיפוק ליה דהא הכא מוכח להדיא שנסעו בשלשה ימים וכדפירש רש"י ולא חנו עד כ"ב בסיון ואפילו לפי שיטת רש"י דשמעתין בעל כרחך כך עלה החשבון:

והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי וכו'. קשה לי הא על כרחך הא דר' יוחנן דאמר קבעתיו בעשירי אחורבן בית שני קאי דעליו אנו מתענין דאילו חורבן בית ראשון מאי נפקא מינה מאי דהוה הוה וקרא מחורבן בית ראשון מיירי ואין לנו שום נפקא מינה משריפת בית ראשון לתענית שלנו על של שני אלא תענית שלנו בשריפת השני תלוי הכל ויש לומר דודאי רובו של בית שני בתשעה באב נשרף ועליו אנו מתענין מכל מקום נפקא מינה נמי לדידן בהא דאמר רבי יוחנן אלמלא הייתי באותו דור של חורבן ראשון קבעתיו בעשירי מפני שרובו של אותו היכל נשרף והא דאמר בפרק קמא דר"ה (דף י"ח) דבשאר צומות אם אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתשעה באב דלעולם מתענין משום דהוכפלוצרות והיינו חורבן הבית שנחרב פעמים בו כמה שכתבתי לעיל ולר"י דלא אזיל בתר אתחלתא דפורעניות אלא בתר רובו נמצא דלא הוכפלו בט"ב דעיקר פורעניות של חורבן ראשון בעשירי היה ולדידי' תשעה באב שאנו מתענין על חורבן בית שני נמי ברצון תליא כשאר צומות דהא בו נמי לא הוכפלו:

עוד יש לומר דבחורבן בית שני נמי רובו של היכל נשרף בעשירי והא דאר"י קבעתיו בעשירי אחורבן שני קאי ומכל מקום אי הרוב היה נשרף נמי בט' היינו חייבים להתענות בט' מפני חורבן ראשון אף על גב דאין בית השני נשרף רובו בט' אפילו הכי לאחר חורבן בית שני חזרו צרות של חורבן בית ראשון למקומן להתענות עליהם אף על גב דבזמן בית שני היו לששון ולשמחה כדאמר בפרק קמא דר"ה (ד' י"ח) אפילו הכי בחורבן בית שני חזרו למילתא קמייתא להתענות על צרות ראשונו' מידי דהוי אצום גדליה בג' בתשרי אף על גב דלא אירע שום תקלה בו ביום בשני בחורבן מכל מקום אחר חורבן שני חזר למילתא קמייתא להחענות בו מחמת צרות חורבן הראשון והוא הדין נמי אי רובא של היכל א' היה נשרף בט' ולא כמו של שני שרובו בי' לר"י דאזיל בתר רובא ראוי להתענות מחמת הא' בט' ומחמת הב' בי' מיהו להתענות שני ימים רצופים אי אפשר מפני הסכנה דהא אפילו יוה"כ דחמור דבכרת אין מתענין בו אלא יום א' ולא חייש לספיקא דירחא מפני הסכנה כדמוכח בפרק קמא דר"ה (דף כ' וכיון דבעל כרחך צריך לבטל אחד מב' צומות הללו מבטלין של יו"ד אפילו לר"י דאזיל בתר רובא היה מודה דמתענין בט' ומבטלין של י' דאי אזלת בתר רובא של ב' להתענות בי' אתה עוקר ומבטל של חורבן א' שראוי להיות בט' לגמרי ובע"כ היינו מתענין בט' ועולה גם לשני קצת משום דאתחלתא דפורענות של שני בט' היה ובהא דלראשון הוי ר"י מודה דבתר אתחלתא סגי לשני ועוד הא תשעה באב קודם לעשירי משום הכי מקדימין להתענות בט' דקדים וממילא תענית של יו"ד בטל מפני הסכנה:

מ"מ תירוץ א' נראה לי עיקר דרובו של ב' בתשעה באב נשרף לא כשל א' דאי שניהן רובן נשרף בי' לר"י דאזיל בתר רובא אם כן לעיל דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלויי מליוה ונפקא ליה מקרא עלי מועד לשבור בחורי לר"י אינו צריך למלאות ואפילו הכי איקלע יום השבר שהוא עשירי באב ביום הבכיית חנם והא בפרק ז' דפסחים (ד' ע"ז) נפקא ליה דשעירי ר"ח באין בטומאה משום דר"ח איקרי מועד מהאי קרא דקרא עלי מועד ובפרק קמא דשבועות (ד' י') דשעירי ר"ח ורגלים מכפרים כפרה א' מאשר תקריבו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה ור"ח נמי מועד איקרי מקרא דקרא עלי מועד ואי לר"י ב' חורבנות בי' באב היו אצ"ל דתמוז דהאי שתא מלויי מליוה ולא משכחת לה לר"ח דאיקרי מועד ועוד הא אמר רבי יוחנן לעיל דמפני בכיית חנם של ליל תשעה באב הוקבע בכיה לדורות ואם איתא הא בכיה של דורות מן הדין בי' באב הוה לר"י ולא בליל בכייתם אלא ודאי הא דאמר רבי יוחנן קבעתיו בי' מפני כו' אשל א' קאי אבל של ב' רובו בתשעה באב נשרף ומשום הכי בכייתו ותעניתו של דורות אשני בליל בכייתם מיקלעי אפילו לר"י ומכל מקום קבעו עכשיו תענית בתשעה באב מפני השני ולא בעשירי מפני הראשון אע"ג דראוי להתענות נמי על צרות הראשון כדמצינו גבי צום גדליה לא דמי דשאני התם דאפשר אבל הכא כיון דאי אפשר להתענות שני ימים רצופים תשיעי ועשירי מפני הסכנה וצריך אתה לדחות את אחד מהן מוטב ידחה התענית של ראשון מפני השני דחורבן בית שני חמיר לן וכהאי גוונא" מצינו בצום הרביעי של הבקעת העיר שהיה בראשונה בט' בו לפי פשטא דגמרא דילן ובשנייה בי"ז בו ואפילו הכי אנו מתענין בי"ז דחורבן בית שני חמיר לן ואין מתענין בט' כלל שלא להטריח את הציבור יותר מדי להתענות שני ימים בחודש א' כמו שכתב הרמב"ן אע"פ שאינן רצופי' כ"ש בצום החמישי שיש לומר כן ועוד בצום החמישי אפי' תימא דתענית אשל ראשון ושל שני שקולים כיון דקדים יום תשיעי לשל עשירי מקדימין להתענות ביום המוקדם שהוא ט' בו וממילא תענית של עשירי נדחה מאליו מפני הסכנה:

כשחרב הבית בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה הכי גירסת ספרים דידן ונראה לי שהוא טעות סופר דאי אפשר לומר לר"י חרב הבית בח' באב בראשונה ובשניה חדא מכלל דר"ע רבו דאמר בפ"ק דר"ה (דף יח) צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו ועוד תניא לקמן כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול כו' ואסור לרחוץ ריב"י אמר משום אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ אלמא לר"י בתשעה באב מתענין מפני חורבן הבית ועוד תניא בסוף פרק ג' דערובין (ד' מא) אמר להו ר"י אי אתם מודים לי בט' באב שחל להיות בשבת שמפסיקין מבעוד יום אלמא מודהר"י דתענית של תשעה באב ואפילו נפרש דהוא בערב תשעה באב ואמר ר"י היינו בערב של תשעה באב דהיינו בליל תשעה באב קאמר שנחרב הבית בלילה וקרא דבעשור לחודש דלעיל תפרש לר"י שהציתו בו האור בליל ט' והיה דולק והולך יום תשיעי ועשירי אפילו הכי אי אפשר לומר כן דהא בפרק ב' דערכין (דף יב) רצה לפשוט מהא דאמר ר"י דלוים אין מעכבין שירה דשמע מינה דנדבת עולת ציבור טעונה שירה דליכא למימר דעולת חובה הוי הא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד ודחי לה ותסברא כו' והשתא אי חרב הבית בלילה איך סלקא דעתך דשיר של קרבן היה הא אמרינן התם מה כפרה ביום אף שירה ביום אלא על כרחך הגירסא אותו היום תשעה באב היה והכי גרסינן שם בערכין:

והלוים היו אומרים שירה בפרק ב' דערכין (דף י"ב) רצה לפשוט מהא דעולת נדבת ציבור טעונה שירה דקאמר התם האי שירה מאי עבידתא אילימא דעולת חובה מי הואי הא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד אלא לאו דעולת נדבה וקאמר ותסברא מאי שנא דעולת חובה דלא הוי ומאי שנא דעולת נדבה דהוי ודחי הא לא קשיא בן בקר אקראי בעלמא הוא דאיתרמי להו פירוש בן בקר שאינו ראוי לתמיד וראוי לעולת נדבה וכן פירש רש"י ומוכרח הוא מדנקט בן בקר דמשמע משום דאינו ראוי לתמיד נקט ליה דאילו איתרמי להו טלה הראוי לתמיד היו מקריבין אותו לתמיד ולא לנדבה מכל מקום קשה לי הא קיימא לן בפרק ט' דפסחים (דף צ"ו) דתמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם לשחיטתו אם כן למה לי למימר בן בקר שאינו ראוי לתמיד איתרמי להו אפילו תימא דטלה דראוי לתמיד הוה אפילו הכי הקריבוהו לנדבה ולא לתמיד כיון דלא נתבקר ארבעה ימים קודם וכי תימא דביקור לא מעכב בדיעבד הילכך אם איתא דאיתרמי להו דבר הראוי לתמיד הוה להו להקריבו לתמיד ולא לנדבה ליתא דהא אמר סוף פרק ג' (דף מ"ב) אמר רב הונא אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצא בין אגפיים וכסבור חטאת העוף הוא ואכלו פטור ופריך מהא דתניא ר' יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו חייב חטאת וצריך תמיד אחר ומשני כגון שהביאו מלשכה שאין מבוקרת ופירשו התוספות ואפילו נמצא היום משום דטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה שמע מינה דביקור ארבעה ימים קודם לשחיטה מעכב אפי' בדיעבד מדמחייב חטאת וצריך תמיד אחר:

מיהו על פירוש התוספות קשה לי הא אמרינן בפרק קמא דראש השנה קרבנות ציבור הבאים באחד בניסן מצוותן להביא מן החדש ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה והא דמצוה להביא מן החדש נפקא ליה התם מקרא דזאת עולת חודש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ואפילו הכי אם הביא מן הישן יצא בדיעבד ובעל כרחך האי טעמא משום דלא שנה הכתוב עליו לעכב בדיעבד דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב כדאמרינן בפרק ג' דמנחות (דף נ'). ועוד קשה לי הא אמרינן בסוף פרק ז' דבבא קמא (דף פ"ב) היו אותן שבחוץ מעלין להם תמידין ומשמע שהיו מעלין להם תמידין בכל יום לצורך אותו יום בלבד אף על פי שלא נתבקר ארבעה ימים קודם שחיטה שמע מינה דאין מעכב דיעבד. ודוחק לומר שלא הקריבו עד לאחר ארבעה ימים מיום ששילשו להם ומה ששילשו להם היום היו מקריבין אחר ארבעה ימי הביקור דפשטא דסוגיא לא משמע הכי וגם דוחק לומר דאותן שמבחוץ כיון דהיו גם כן ישראל היו מבקרין אותן ארבעה ימים קודם והכהנים שבפנים סמכו על עדותן מה שאמרו שביקרו כהלכתן מפשטא דעובדא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה להגמרא לפרש הכי להדיא ולא לסתום. ועוד דבירושלמי דפירקין אמרינן דבימי מלכות אנטיוכוס ובימי מלכות הרומיים שהחריבו הבית היו משלשלים להם שתי קופות של זהב והיו מעלין להם שני כבשים והתם מאי איכא למימר ועוד אני תמה על עיקר דברי התוספות דביקור ארבעה ימים מעכב בתמיד הא עיקר ביקור דתמיד נפקא ליה התם בגזרה שוה מפסח מצרים דנאמר בתמיד תשמרו להקריב ונאמר שם והיה לכם למשמרת מה להלן ביקור ארבעה ימים אף בתמיד כן והא ביקור דפסח מצרים גופיה אינו אלא למצוה ואינו מעכב דיעבד כדאמרי' במכילתא פרשה בא (הכי נמי גבי ביקור הא לא שנה עליו הכתוב לעכב מיהו אין זה קושיא כ"כ כיון) (חסר) וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם וכו'. כתבו התוספות בשם ר"י אף על פי שאין אותו פסוק בשיר של מוצאי שבת אירע להם כך שאמרו אותו פסוק. ובירושלמי מפרש אילייא נקט ונעלם מהם דגמרא ערוכה היא שם בפ"ב דערכין (דף י"א):

וכתיב ותסגר מרים ז' ימים דה"ל כ"ט בסיון וכו' ותניא בכ"ט בסיון שלח משה מרגלים וכו' כתב רבינו ישעיה הראשון מטראני הזקן בחידושיו וז"ל מכאן מוכח שביום ז' להסגר מרים קודם שנסעו מחצירות שלח משה מרגלים ולמחרת נסעו העם מחצירות ובאו למדבר פארן וכו' ע"ש ולכאורה קשה דהכתיב וישלח אותם משה ממדבר פארן ויש לישב. ובסדר עולם אמרו סוף פ' ח' נסעו מחצרות ובאו למדבר פארן בכ"ח בסיון ובכ"ט בסיון שלח משה מרגלים וכו' ע"ש:

רש"י ד"ה וישב וכו' בפומיהו. עד כאן לשון רש"י ומתיבת כדאמרינן עד סוף הלשון אינו מרש"י אלא הוא גליון וקבעוהו ברש"י בשבוש. לקוטי רבינו בצלאל כ"י:

תוס'. ד"ה וישב וכו' ואומר ר"י אע"ג דאין אותו פסוק וכו'. וקשה דדברי ר"י הם תלמוד ערוך בערכין דף י"ב ומה בא לחדש ר"י וזה שמעתי מקשים כד הוינא טליא:

והיה דולק והולך כל היום כלו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. ראיתי לכתוב כאן חידוש שמצאתי במדרש איכה מרז"ל כ"י וז"ל בקיצור אמר הקב"ה לירמיה לך ענתות שכל זמן שירמיה בעיר לא היו אויבים נכנסים לתוכה ולכך שלחו הקב"ה לענתות והלך ומיד שיצא נכנסו שם האויבים והדליקו את העיר ושרפו בית המקדש. וכשחזר ירמיה לבא לירושלים ובא עד חצי הדרך ועלה על הר אחד קרוב לירושלים כשלשה מילין וראה העשן וכו' מיד קרע ירמיה בגדיו ונתן אפר על ראשו ומיהר לבא הולך ובוכה וצועק וכו' ומיהר לבא כי כבר עברו ימים רבים שהיה ירמיה נער ונבוכדנצר וירמיה היו מטיילים יחד ואותו היום לא היה נבוכדנצר מלך כי אם עני ונבזה והיה אומר מי יתן והייתי מולך על כל העולם כלו הייתי בא על ירושלים ושורף בית המקדש והעיר והורג הכל והשאר אני אוליכם בשבי. ראה ירמיה ברוח הקדש שהשעה עומדת לו וכל היוצא מפיו עתיד להיות. שאל ממנו תן לי ירושלים א"ל לא אתן, שוב א"ל תן לי בית המקדש א"ל לא אתן, שוב אמר לו תן לי ע' סנהדרין א"ל לא אתן. שוב א"ל תן לי תנוקות של בית רבן א"ל לא אתן. א"ל מה תתן לי א"ל כל מה שתוכל להציל ולהוציא מן העיר מחצי היום עד הערב. ולכך מיהר לבא לירושלים ולא בא עד הערב ואינו יכול להציל איש וזהו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב עכ"ל המדרש כ"י והטעם שהיה קרוב דעת לירמיה עם נבוכדנצר וגם שציוה לנבוזראדן עליו מאד הם מפלאות תמים דעים כי ירמיהו היה גלגול שלמה הע"ה ונבוכדנצר זרע בתו כי שלמה הע"ה גייר למלכת שבא ובא אליה וילדה בת ומן הבת נולד נבוכדנצר כמ"ש סדר הדורות דף ל' ע"ד וע"ש דף ל"ד ע"ג וסוף ע"ד:

לא קבעתיו אלא בעשירי וכו' עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף ק"ח בס"ד: