תענית כט ע"ב

דף כט - ב

אמר רב פפא: הלכך [לפיכך], היות ובחודש אב ממעטין בשמחה, ובחודש אדר מרבין בשמחה, לכן -

בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי [בן ישראל שיש לו דין ודברים עם נכרי], וצריך הוא ללכת להתדיין עמו בבית דין של הנכרים, לישתמיט מיניה באב ^[1690] [שישתמט ממנו, ולא ידון עמו בחודש אב], דריע מזליה [משום שאז רע מזלם של ישראל].

ולימצי נפשיה באדר ^[1691] [ואילו בחודש אדר, אדרבה, ימציא את עצמו אליו, כדי שידון עמו אז], דבריא מזליה [משום שאז בריא וטוב מזלו] ^[1692].

והיות והגמרא הביאה את דבריו של רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת הנוגעים למשנתנו, מביאה הגמרא עוד מדבריו:

כתוב בנבואת ירמיה: "כה אמר ה' וגו' לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה וגו' לתת לכם אחרית ותקוה".

והיינו, שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, שהיות והם יתעכבו בגולה שבעים שנה, יתן להם שָם אחרית ותקוה.

ומהם אותם "אחרית ותקוה"?

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אלו דקלים, שיש מהן הרבה בבבל, ויתפרנסו ישראל מהן, וכלי פשתן ללבוש ^[1693].

עוד מביאה הגמרא מאמר של רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת:

נאמר בספר בראשית, בברכות שבירך יצחק את יעקב: "ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'".

מהו אותו שדה אשר ברכו ה'? אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים ^[1694].

שנינו במשנתנו: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסורין לספר ולכבס.

אמר רב נחמן: לא שנו שאסור לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב אלא לכבס וללבוש. דהיינו, שמכבס כדי ללבוש את הבגדים המכובסים באותו שבוע.

אבל לכבס ולהניח, דהיינו, שמכבס ואינו לובש מיד, אלא מניח את הבגדים המכובסים על מנת ללבשם לאחר תשעה באב - מותר.

ורב ששת נחלק על רב ששת ואמר: אפילו לכבס ולהניח - אסור. משום שכשעוסק בכיבוס בגדים, נראה שמסיח דעתו מן האבלות ^[1695].

אמר רב ששת: תדע, הוכחה וראיה לדבר, דהרי בטלי קצרי ^[1696] דבי רב [שהרי הכובסים של בית רב בטלים ממלאכתם] בשבוע שחל בו תשעה באב, אף שמכבסים על מנת להניח.

מתיב [הקשה] רב המנונא מדברי משנתנו. ששנינו: אף שאסור לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, מכל מקום ביום חמישי מותרים לכבס מפני כבוד השבת [והיינו כאשר חל תשעה באב ביום שישי].

ועלינו לבאר, מה כוונת המשנה, שמותרים לכבס ביום חמישי מפני כבוד השבת. איך מכבד את השבת על ידי כיבוס ביום חמישי החל לפני תשעה באב?

שואלת הגמרא: מאי "מותרים", לאיזה צורך מותר לכבס ביום חמישי? אילימא [אם נאמר] שהכוונה שמותר לכבס וללבוש מיד, ביום חמישי -

אי אפשר לומר כך. כי מה הטעם שמותר? מאי כבוד שבת איכא [איזה כבוד שבת יש בכך]? הרי אינו מכבס לצורך השבת, אלא לצורך לבישה מיידית!

אלא ודאי שהכוונה שמותר לו לכבס עכשיו, ביום חמישי, על מנת להניח וללבוש רק בשבת [והתירו לו לכבס ביום דווקא ביום חמישי. אבל ביום שישי, שהוא יום התענית עצמו - לא התירו].

ומזה שנקטה המשנה שביום חמישי מותר לכבס מפני כבוד השבת, מוכח שביום חמישי - הוא דשרי [דווקא אז מותר]. כי היות וזהו יום סמוך לשבת, ניכר שהוא עושה לצורך שבת.

אבל לכבס בימי השבת כולה [בשאר ימי השבוע, חוץ מיום חמישי] על מנת להניח וללבוש לאחר תשעה באב - אסור!

הרי לנו שבאמת אסור לכבס ולהניח, ורק ביום חמישי, לצורך השבת - התירו!

מתרצת הגמרא: לעולם אפשר לומר שמשנתנו מדברת לענין לכבס וללבוש מיד.

ומכל מקום מותר לכבס כבר ביום חמישי, כי מדובר כשאין לו אלא חלוק אחד, ואין לו במה להחליף. ואם לא יכבס עתה, לא יהיה לו בגד נקי לשבת ^[1697].

שהרי כך מצינו גם לענין כיבוס בחול המועד. שאף שאסור לכבס בחולו של מועד, מכל מקום, מי שיש לו רק חלוק אחד, מותר לכבסו אף בחולו של מועד. שהרי אף אם הקדים לכבס לפני חול המועד, כפי שראוי לעשות, מוכרח הוא לכבס שוב בתוך חול המועד, שהרי יש לו רק חלוק אחד.

דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד.

איתמר נמי [נאמרה גם מימרא] כדברי רב נחמן: אמר רבי בנימין אמר רבי אלעזר: לא שנו שאסור לכבס אלא לכבס וללבוש מיד. אבל לכבס על מנת להניח - מותר.

מיתיבי: אסור לכבס לפני תשעה באב, אפילו על מנת להניח את הבגדים המכובסים לאחר תשעה באב.

ממשיכה הברייתא ואומרת: וגיהוץ שלנו, של בני בבל, שבדרך כלל הוא מועיל לניקוי הבגדים יותר מכיבוס, אינו מועיל אלא ככיבוס שלהן ^[1698] , של בני ארץ ישראל ^[1699]. ולכן, היות והוא ככיבוס, אסור לכבס אפילו על מנת להניח. אבל כיבוס שלנו, של בני בבל, שאינו מועיל ככיבוס שלהם, מותר ^[1700].

וכלי פשתן - אין בהם משום גהוץ ^[1701] , ולכן אין איסור לגהצן.

על כל פנים שנינו בברייתא, שאסור לכבס אפילו על מנת להניח!

ומסקנת הגמרא: תיובתא. אכן יש מהברייתא קושיה על דברי רב נחמן.

שלח רב יצחק בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: אף על פי שאמרו חכמים שכלי פשתן אין בהם משום גהוץ, אבל אסור ללובשן [את בגדי הפשתן המגוהצים] בשבת [בשבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה.

אמר רב: לא שנו שאסור לכבס בימי השבוע שחל בו תשעה באב, אלא בימים שלפניו [שלפני יום תשעה באב]. כגון, אם חל יום תשעה באב ביום שלישי בשבוע, אסור לכבס בימים ראשון ושני שבאותו שבוע.

אבל בימים שלאחריו, דהיינו, בימים רביעי חמישי ושישי, אף שהם בשבוע שחל בו תשעה באב - מותר לכבס ^[1702].

ושמואל אמר: אפילו בימים שלאחריו - נמי אסור לכבס.

מיתיבי: שבת [שבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור לספר ולכבס. וביום חמישי מותרין לספר ולכבס - מפני כבוד השבת.

כיצד?

אם חל תשעה באב להיות באחד בשבת, מותר לכבס ^[1703] כל השבת כולה [כל ימי אותו שבוע, שחל בו תשעה באב]. שהרי כל ימי השבוע - לאחר תשעה באב הם.

ואם חל תשעה באב ביום שני או בשלישי או ברביעי ובחמישי, אזי בימי השבוע שהיו לפניו, לפני תשעה באב - אסור לכבס. אבל בימים שלאחריו, שאחרי תשעה באב - מותר לכבס.

ואם חל תשעה באב להיות בערב שבת, מכל מקום מותר לכבס ביום חמישי, אף שהוא מהימים שלפני תשעה באב, מפני כבוד השבת [כפי שנתבאר לעיל].

ואם לא כבס ביום חמישי בשבת, מותר לכבס לצורך השבת אפילו בערב שבת, אף שהוא יום תשעה באב עצמו.

אבל, באופן זה לא יכבס בבוקר, אלא רק מן המנחה ולמעלה ^[1704].

מפסיקה הגמרא בהבאת דברי הברייתא, ואומרת: לייט עלה אביי ^[1705] , ואיתימא רב אחא בר יעקב, אהא [קילל אביי, ויש אומרים שהיה זה רב אחא בר יעקב, על דבר זה, על המכבס בתשעה באב, אף שחל כביום שישי, ואף מן המנחה ולמעלה].

ועתה ממשיכה הגמרא בהבאת דברי הברייתא:

אם חל תשעה באב להיות ביום שני ובחמישי [ביום שני או חמישי], קורין לתורה שלשה קרואין, שהרי בימי שני וחמישי שבכל שבוע קורין בתורה שלשה, כהן לוי וישראל, שהיא תקנת עזרא ^[1706]. ומפטיר אחד מאותן שלשה קרואין.

ואם חל תשעה באב ביום שלישי וברביעי ^[1707] [ביום שלישי או רביעי], שבימים אלו אין קריאת התורה בכל שבוע, קורא אחד, ומפטיר אותו אחד שקרא בתורה.

רבי יוסי אומר: לעולם, בין אם חל תשעה באב בשני וחמישי, ובין אם חל בשלישי ורביעי, תמיד קורין שלשה ומפטיר אחד.

על כל פנים, שנינו בברייתא, שבימים שלאחר תשעה באב, אף שהם בשבוע שחל בו, מותרין לכבס. אם כן, ברייתא זו היא תיובתא דשמואל [קושיה והשגה על דברי שמואל]!

מתרצת הגמרא: אמר לך שמואל [ישיב ויאמר לך שמואל על קושיה זו]: נדון זה, האם מותר לכבס בימי השבוע שלאחר תשעה באב או לא - תנאי היא [מחלוקת תנאים יש בזה].

דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אינו ממעט באכילתו. ואם חל ערב תשעה באב בשבת, אינו מפסיק סעודתו.

אלא אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ["בשעתו" היינו בשעת מלכותו וגדולתו, שהיתה סעודת המלך ועבדיו גדולה עד מאוד ^[1708]. אבל היתה תקופה שבה לא היה מלך, כפי שמצינו במסכת גיטין סח ב] ^[1709].

ואסור לספר ולכבס מראש חדש אב - ועד התענית. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כל החדש כולו - אסור לספר ולכבס.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור לספר ולכבס אלא אותה שבת [באותו שבוע] בלבד.

הרי לנו, שרבי מאיר סובר שרק לפני התענית אסור. אבל לאחר מכן - מותר. ואילו רבי יהודה ורבי שמעון בן גמליאל סוברים, שבין לפני התענית, ובין לאחריה - אסור לספר ולכבס.

ותניא אידך [ושנינו בברייתא אחרת]: ונוהג אֵבֶל [מנהגי אבלות] מראש חדש ועד התענית. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד.

אמר רבי יוחנן: ושלשתן, רבי מאיר, רבי יהודה, ורבן שמעון בן גמליאל - מקרא אחד דרשו. אלא שנחלקו היאך לדרוש את אותו מקרא.

דכתיב בנבואת הושע [פרק ב' פסוק י"ג]: "והִשְבַּתִּי כל משׂוֹשָׂה חַגָה חָדשָה ושַבַּתָּה". והיינו, שמתנבא הנביא שישבית ויבטל הקדוש ברוך הוא את משוש ישראל, חגה חדשה ושבתה ^[1710].

פי' שאמר הנביא לתת לכם אחרית ותקוה. אמרינן משמיה דרב אלו דקלין וכלי פשתן. ראה ריח בני כריח שדה. כריח שדה של תפוחין:

בגדים מגוהצין אסור ללובשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה עד יום תענית ואפילו הן בגדים של פשתן. פי' גיהוץ בלשון ישמעאל צקל והוא מעברי ליה חומרתא (כתובות י ב) שבת שחל להיות ט' באב בתוכה אסור לספר ולכבס.

ובחמישי מותר מפני כבוד השבת. אוקימנא בזמן שחל ט' באב בע"ש בה' שמקודם יום ט' באב התירו לו לכבס וללבוש כשאין לו אלא חלוק אחד ומותר לכבסו אפילו בחוש"מ. כבוס חלוקת רב נחמן ורב ששת היא וקיי"ל בהא כרב ששת דא' אפילו לכבס ולהניח אחר ט' באב אסור תדע דקא בטלי קצרי דבי רב ומותבינן מהא דתניא אסור לכבס לפני ט' באב ואפילו להניח לאחר ט' באב וגיהוץ של בני ארץ בבל כבוס של בני א"י.

וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. אבל אסור ללובשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה:

[שבת שחל ט"ב להיות בתוכה] אסורין לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת כיצד חל להיות באחד בשבת מותרין לכבס כל השבת כולה חל להיות ט' באב בב' או בג' או בד' או בה' לפניו אסור לאחריו מותר. חל ט' באב להיות בע"ש מותרין לכבס בחמישי.

פי' מי שאין לו אלא חלוק אחד ואם לא כיבס בה' יכבס בע"ש בט' באב עצמו מן המנחה ולמעלה. לייט אביי מי שהצריך ודחק עצמו לכך. ובקריאת הספר קיי"ל כר' יוסי דאמר לעולם קורין ג' בט' באב ומפטיר אחד. ואסיקנא הלכתא (כר' יוחנן) כרשב"ג דאמר אינו נוהג אלא אותה שבת בלבד שחל ט' באב להיות בתוכה. והלכתא כר' מאיר דאמר עד התענית.

אבל לאחר התענית שאר שבוע מותר. וזהו פי' הלכתא כתרווייהו לקולא:

לעולם לכבס וללבוש בחמישי ודאמרת מאי כבוד שבת איכא דלית ליה אלא אותו חלוק ולא מצי להמתין עד שבת והיינו כבוד שבת דמכבס ליה ולהכי שאר יומי אסור אבל להניח לא הוי אסור וגיהוץ שלנו אסור. לייט עלה אביי במאן דכביס בע"ש בט' באב מן המנחה ולמעלה קורין ג' הואיל וכל חמישי ושני קורין ג'. מפטיר אסוף אסיפם. תיובתא דשמואל הא דקתני מותר לכבס כל השבוע ושמואל אמר לאחריו נמי אסור:

מחגה מה חגה ח' ימים אף מיעוט שמחה ח' ימים:

אמר רב נחמן וכו׳‎ והלכת׳‎ כרב ששת שאפי׳‎ לכבס ולהניח אסור והא דאמר בש״ס דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם בא לומר שהכבוס שלנו מותר ונר׳‎ שאין זה אלא בבבל שהמים עכורים ואין הבגד מתלבן באותו כיבוס אבל בשאר מקומות שהמים צלולין והבגד מתלבן בהם דינם כדין א״י ופי׳‎ גיהוץ אינו כשמכניסם אותן במים חמין בלבד דא״כ היאך אמרו שכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אלא כמו שפירש רבינו האי ז״ל עובדי מומרתא אמנא והיא הצמר שקורין ישמעאל צק״אל וכן אמרו גבי אבל לגיהוץ ל׳‎ יום אסור ללבוש כלים המגוהצים ואלו הם כלים המגוהצים כלים שיוצאים מתחת המכבס ומלאכת אומנות היא זו שמתחדשים בה הבגדים הישנים עד שנראו כחדשים ואין חידוש זה ניכר אלא בכלי צמר לא בכלי פשתן שאין המכבס מחזירן לחדושים אבל בחדשים אסורין כדין כלי צמר ואע״פ שאינן מגוהצין וא״כ כלי צמר שאסרו בגיהוץ היינו אפילו בישנים ומה שאמר שכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ י״א וכ״ש משום כבוס הקל ולפי זה מותר בכל מקום לגהץ כלי פשתן ישנים אפילו בגיהוץ שלהם אבל ללובשן (מותר) אסור ואפילו מכובסים ובלבד שלהם וכדתניא אע״פ שכלי פשתן אין בהם משום אבל אסור ללובשו בשבת שחל ט׳‎ באב להיות בתוכה וכן דעת הראב״ד ורבי׳‎ הגדול ז״ל אבל י״א שלא אמרו אלא גיהוץ שעיקר אומנותו אינו מפני הלבון אלא מפני החומרתא שמעביר׳‎ עליו לצחצחו. והכבוס שמכבסים אותן שמחזירין לחידושן ולפי׳‎ בבבל שהכבוס שהוא משום לבון מותר אין בכלי פשתן משום גיהוץ דאי משום כבוס האוסר משום לבון אינו מלבן אותה ואי משום מלאכת הגיהוץ אינו עושה בהם כלו׳‎ ר״ל שאינו מחזירן לחידושן ונמצא מותרים בעולם בבבל אבל בא״י שהכבוס אסור אף בכלי פשתן נאסרי׳‎ מפני לבון הכבוס מיחת ואם הן חדשים ודאי יש מהם משו׳‎ גיהוץ ולפי זה נמצאת למד דכבוס לבדו מותר בבבל בכל הכלי׳‎ וגיהוץ אסור בכל כלי׳‎ חדשי׳‎ ובכלי צמר אפי׳‎ ישנים ובכלי פשתן כשהן חדשים ובא״י אפילו כבוס אסור בכלי צמר לדברי הכל וכ״ש גיהוץ בין בחדשים בין בישיני׳‎ וכלי פשתן ישני׳‎ אין בהם משו׳‎ גיהוץ ומשו׳‎ כבוס בפלוגתא ונראה כלשון האחרות דמשום כבוס יש בהם בא״י שהכבוס אסור ושאר ארצות שהן הרים וגבעות ומימיהן צלולין דינן כא״י לענין זה וללבוש כלן אסורים בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועי׳‎ בין מכובסים עכשיו בין קודם לכן כלם אסור ללבשן בשבת זו אפילו של פשתן ואסי׳‎ דהלכתא לעניין ט׳‎ באב שאין אסור אלא באותה שבת לפניו אבל לאחריו מותר וגרסי׳‎ בירושלמי ט׳‎ באב שחל להיות בשבת ב׳‎ שבתות מותרין פי׳‎ שהרי אילו נוהג איסור לפניו שהרי בו עצמו מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו והיאך יאסר אותו לפניו וכיון שעיקר התענית בא׳‎ בשבת וקי״ל שאינו אוסר לאחריו נמצאו שתי שבתות מותרין ואין איסור נוהג בו מן הדין אלא ביומו בלבד:

מה שביארנו במשנה שאם אירע יום ט' באב באחד מימות השבוע שלא בחמשי אסור לכבס לא סוף דבר לכבס על דעת ללבוש קודם ט' באב שאסור אלא אף לכבס ולהניח לשבת הבאה אסור ואינו אסור אלא מתחלת השבת עד התענית ואין צריך לומר שהתענית בכלל הא קודם השבת אע"פ שכבר נכנס אב מותר וכן לאחר התענית מותר אפילו על דעת שילבש מיד ובתלמוד המערב אמרו ט' באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרים:

לא נאסר כבוס זה אלא בארץ ישראל שהמים מלבנין את הבגדים בכבוס לבד כמו שמלבנין בגיחוץ שלנו אבל כבוס שלנו מותר ובלבד להניח שאינו אלא מלאכת עראי וגיחוץ שלנו ככיבוס שלהם ואסורים אף להניח ודוקא בבגדי צמר אבל כלי פשתן אפילו גיחוץ מותר בהם ובלבד להניח ואין צריך לומר כבוס אבל ללבוש אפילו כבוס שלנו אסור בין ללבוש בין להציע במטה בין במפה לידים ולשלחן ואם היו כלי פשתן אלו חדשים אסורים אף בכבוס על הדרך שביארנוה במקומה באבל זו היא שטתנו וגדולי המפרשים מסכימים בה אבל לשיטת גדולי הרבנים כלי צמר אסורים בין בגיחוץ בין בכבוס וכלי פשתן אסורים בכבוס אלא שאם נתכבסו קודם שבת זו מותר לגחצן ובלבד להניח ופירוש השמועה לדעתם גיחוץ שלנו ככיבוס שלהם שאם כיבס בגדיו בשבוע שלפני ט' באב אסור לו לגחצן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה שגיחוץ מיפה כלי צמר אחר כבוס שלנו שאין כבוס שלנו מיפה כל כך את הבגד שלא יתלבן עוד בגיחוץ שאף הגיחוץ שלנו הבא אחר כיבוס אינו אלא ככבוס שלהם וכ"ש כבוס עצמו שאסור אבל כלי פשתן מותר לגחצן שכבר נתיפו כל צרכן בכבוס אלא שמ"מ לבישתם אסורה ודעת ראשון נראה יותר והגיחוץ הוא כבוס במים שצננן באפר וחממן וכבס בהם וי"מ בה החלקת הבגד ושפשופו על אבן חלקה אחר כבוס וממה שאמרו בראשון של כתובות שהגיחוץ הוא על ידי חומרתא וכיבוס של ארץ ישראל אינו צריך גיחוץ זה ובמס' מועד קטן הארכנו בענינו:

אף מה שאמרו במועד קטן י"ד א' שמי שאין לו אלא חלוק אחד מכבסו במועד הא יש לו שנים אסור דוקא בגדי צמר אבל של פשתן אפילו שנים מותר וכמו שאמרו במועד קטן כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד וטעם הדבר שמתוך שדבקים לבשר מזיעים תמיד וצריכים כבוס כמו שיתבאר במקומו כן נראה בכל כלי פשתן שאדם משתמש בהם כגון מפות וכיוצא בהם מפני שהם קרובים להתנוול:

לענין קריאה בספר תורה התבאר במגלה שקורים ג' בכי תוליד בנים ומפטיר אחד מהם באסוף אסיפם ולענין ביאור מה שאמרו כאן קורא אחד ומפטיר אחד כשחל שלא ביום ספר היה דעתו שמאחר שאין הקריאה מחמת היום אלא מחמת התענית אין דינו כיום ספר לקריאת ג' ואין הלכה כן אלא אין שום קריאה בעולם בפחות מג':

המשנה השמינית ערב ט' באב וכו' כונת המשנה לבאר עניני סעודות שבערב ט' באב ואמר שלא יאכל אדם בו ב' תבשילים כלומר אפילו של גבינה ודגים או של בצים ודגים ולא יאכל בשר אפילו בתבשיל אחד לבד ולא ישתה יין רשב"ג אומר ישנה כלומר שאינו צריך להמנע משני תבשילים ומאכילת בשר אלא ישנה בסעודתו שנוי של גריעות ומפרש בגמרא שאם היה רגיל לאכל בעשרה בני אדם לא יאכל אלא בה' ואם היה רגיל בב' תבשילים לא יאכל אלא אחד וכיוצא בזה ישנה ממנהגו ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כרשב"ג אלא כת"ק ואע"פ שבגמרא אמרו מודה ר' יהודה לרבנן בשאינו יכול כגון עוברות ומיניקות ורבנן לר' יהודה ביכול ולא נחלקו אלא על שאר מטות שבבית אין הלכה כן אלא כמאן דאמר לא הודו לו כל עקר אף ביכול ומ"מ יש למדין מכאן לענין אבל במי שאינו יכול כגון עוברות ומיניקות שאין יכולות לשוח כל כך שפטורות מכפיית המטה ומ"מ הלכה כת"ק ופטור מכפיית המטה ואסור בשני תבשילים ובאכילת בשר ובשתיית יין ובלבד בתנאים המפורשים בגמרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודינין הבאים עליה בגמרא אלו הן:

ע"ב באב דריע מזליה כו'. באדר דבריא מזליה גם שאמרו אין מזל לישראל מ"מ מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חובה כדאמר לעיל:

אחרית ותקוה כו'. אלו דקלים וכלי פשתן כו' שהם דברים המתקיימים כדאמרינן פרק יוה"כ יעשו לו סגולה דיקלא מיני תמרים וכן כלי פשתן הם כלים שמתקיימים יותר משאר כלים ובגדים והיינו אחרית וגו':

כריח שדה של תפוחים. וכתבו התוספות י"א תפוחים כריח אתרוגים עכ"ל וכת"י כתפוח בעצי היער כאתרוגים ביני אילני ואולי שדקדקו לפרש אתרוגים ע"פ מ"ש במדרשות כי ריח ג"ע שנכנס עם יעקב היה מהבגדים כדכתיב וירח את ריח בגדיו שאלו הבגדים עמדו כבר בג"ע כי של אדה"ר היו ובאו ליד נמרוד ואח"כ גזלן וחמדן עשו ממנו שע"כ נקראו החמודות כדאמרינן במדרשות ואית ליה דאילן שאכל ממנו אדם הראשון אתרוג היה כדאמרינן פרק בן סורר ומאותו אתרוג קבלו בגדיו ריח אתרוג של ג"ע וקצת יש סמך לדבריהם אלו מספר הזוהר וז"ל ותרא האשה כי טוב העץ וגו' מה חמת אר"י ההוא אילנא הוה סליק ריחו כד"א כריח שדה אשר ברכו ה' ובגין ההוא ריח דהוה סליק חמדת ליה למיכל מיניה אבל בב"ר לא משמע כן שיהא הריח מג"ע בא ע"י הבגדים של עשו אלא שבזכות יעקב נכנס עמו ריח של ג"ע וההיפך בעשו על ידי רשעתו נכנס גיהנם ודו"ק:

גמרא אר"נ ל"ש אלא לכבס וללבוש. הגבו"א פי' דלדידי' המכובסין קודם לשבוע זה שרי ללבוש ע"ש. ותימה שנעלם מכת"ר דברי הרא"ש שכ' להפך:

שם וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. כתובות (י ב):

רש"י ד"ה וכן עט"ב שח"ל בשבת. שהיה אוכל הוא ושריו ס' כר סלת. בקרא (מלכים א' ה' ב) כתיב שלשים כר סלת וששים כר קמח. גם מש"כ הוא ושריו צ"ע מב"מ (פו ב):

תד"ה בשני. מכאן מוכיח ר"ת כו'. עמש"כ במגילה (כג):

הגבו"א בד"ה ח"ל בא' בשבת כתב דבהא דבחמישי מותרין מפני כה"ש כל המפרשים לא חילקו בזה בין כיבוס לתספורת. ותמיהני דאישתמיטתי' הג"א בסי' ל"ב שכ' דלספר אסור אפילו בחמישי כו' ע"ש. ובירושלמי משני על הא דמקשה למ"ד דלכבס ולהניח מותר מהא דקתני ובחמישי מותרין כו' (כדמקשה בגמרתינו) לתספורת הושבה. הרי מפורש דמותר. וי"ל דס"ל להג"א הואיל דבש"ס דילן לא תירץ כן מוכח דס"ל דאסור. ועוד נ"ל דטעמא דהג"א דאוסר תספורת הוא משום דנהנה בה מיד וע"כ לא שרי אלא לכבס ולהניח עד השבת אבל ללבוש מיד כגון שאין לו אלא חלוק א' אסור. אך ז"א אלא למ"ד דאף להניח אסור אבל למ"ד דשרי להניח א"כ ע"כ הא דבה' מותרים היינו אף ללבוש מיד כדמשני בגמרא דילן ואף שנהנה מיד שרי א"כ ה"ה לספר שרי ולפ"ז ב' התלמודים מתאימים. וראיתי להמ"א סי' תקנ"א סקי"ד שכ' טעם אחר לאיסור תספורת להג"א ע"ש ומש"כ נראה נכון בס"ד: ומש"כ הגבו"א בד"ה אמר לך שמואל. בדברי רשב"ג ובהירושלמי דאמר ט"ב שח"ל בשבת ונדחה ב' שבתות מותרים. עמש"כ בזה בחדושי להשו"ע סי' תקנ"א במ"א סקט"ז בס"ד:

גמ׳ אלו דקלים. נ"ב כדאמר עולא פ׳ האשה (פסחים פז:) לא הגלה הקב׳׳ה את ישראל לבבל אלא כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה:

רש״י ד"ה קצרי כו׳ שמקצרין. נ״ב כהא דאמר אביי בספ"ק דשבת (י"ט א') מאן דיהב מאניה לקצרא במשחתא ליתב ליה כו':

אֵלּוּ דְּקָלִים וּכְלֵי פִּשְׁתָּן. יש להקשות מאי רבותייהו להני טפי מאחרים? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (פסחים פז:) לא גלו ישראל לבבל אלא כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה מפני שהתמרים שהם מתוקין פותחין הלב בתורה, גם עוד כתב בקהילת יעקב ז"ל בשם הרמ"ק ז"ל, תועלת גדולה בלבישת פשתן לחיים ולמתים לגדולים ולקטנים שמציל מכל קטרוגים עיין שם.

כְּרֵיחַ שָׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִים (בראשית כה, כז). נקיט תפוחים שהתפוח משולש במראה וריח וטעם, כן יעקב אבינו ע"ה הוא קו האמצעי שהוא משולש, ולכן זכה לשלשה שמות ישראל יעקב ישורון.
ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בזוהר הקדוש כל הפירות הם תחת שליטת המלכות שהוא סוד נוקבא קדישא והתפוח הוא תחת שליטת התפארת שהוא סוד דכורא, ויעקב אבינו ע"ה היה אחוז בתפארת, לכך הריח בו כריח שדה של תפוחים.

לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר וקשה לי מאי אסורים לכבסדתנן הא בלבישה תליא איסורא ולא בכיבוס. ונראה לי דלרב נחמן ליכא איסור אלא בתרתי במכבס בשבוע זו ולובשה אחר כך אבל ללבוש המכובסים קודם שבוע זו אי נמי לכבס בשבוע זו ולהניח לית לן בה. והא דתנן אסור לכבס רישא דמילתא נקט ולכבס וללבוש קאמר אי נמי סתם כביסה ללבוש בשבוע זו קיימי משום הכי נקט לכבס וכהאי גוונא מצינו ריש פרק קמא דסוטה (דף ד') התם אמר ר"י כדי לשתותו והכא אמר כדי מזיגת הכוס אימא כדי למזוג הכוס ולשתותו. והא דנקט כדי מזיגת הכוס לחוד משום דסתם מזיגה לשתותו מיד קיימא כדי שלא יתקלקל כדפירש רש"י התם והכי נמי אמר התם גבי לצלות ביצה דאמר ר"ע התם אימא כדי לצלות ביצה ולגומעה משום דסתם צלייה הוי לגמעה מיד אבתרה בעודה חם כדפירש רש"י התם והכי נמי דכוותיה:

וא"ת א"כ מאי פריך מהא דבחמישי מותרים מפני כ"ש אי לכבס ולהניח מאי כבוד שבת איכא מאי קושיא דילמא מיירי בתשעה באב שחל בשבת דאי לאו משום כבוד שבת הוה ליה כיבוס ולבישה באותו שבוע של תשעה באב אבל משום כבוד שבת התירו. וכי תימא אי בט"ב שחל בשבת איירי אמאי מותר בחמישי מפני כבוד שבת ימתין עד ערב שבת שהוא סמוך לשבת יותר ומינכר ביה טפי שעושה לכבוד שבת דבשלמא אי מיירי שחל תשעה באב בערב שבת ניחא דבחמישי מותר מפני כבוד שבת דמוטב לכבס בחמישי שהוא ערב תשעה באב מבתשעה באב עצמו וכדתניא לקמן חל להיות בערב שבת מותר לכבס בה' מפני כבוד שבת ואם לא כיבס בה' מותר לכבס בערב שבת אלמא לכתחילה נדחה הכיבוס של ערב ט"ב מפני כבוד שבת יותר משל ט"ב עצמו אבל אי מיירי בחל בשבת עצמו מאי שנא דהתירו בה' יותר מרביעי ואי מפני כבוד שבת הוה ליה לאחר עד יום ו' לא קשה מידי דדרך הוא לכבס מפני כבוד שבת ביום ה' דבערב שבת אין לו פנאי מפני שטרוד בצרכי השבת וכדאמרינן בפרק ז' דבבא קמא (דף פ') מיו"ד תקנות של עזרא הוא שמכבס בה' בשבת תדע דלעיל בפרק ב' (דף פ"ו) תנן אנשי משמר ומעמד אסורים מלספר ולכבס ובה' מותרים מפני כבוד שבת אף על גב שאפשר בערב שבת שמע מינה היינו טעמא כדפי' וכפירש"י שם ובה' מותרים דרך בני אדם לספר בה' ולא בערב שבת מפני הטורח ואם כן היינו טעמא דכיבוס נמי ויש ליישב דאי אפשר לומר דהא דבה' מותרין מיירי בט"ב שחל בשבת דא"כ מאי אריא בה' כל השבוע נמי מותר דהואיל והצום נדחה עד אחר שבת אין זה שבוע שחל ט"ב בתוכה כדאמרינן בירושלמי ט"ב שחל בשבת ב' שבתות מותרין. ומכל מקום קשה לי לימא דתנא דידן כרבי שמעון בן גמליאל ס"ל דאמר לאחריו אסור ובחל ט"ב באחד מימי השבוע וכיון דימי אבל לדידן תופסין כל השבוע לפניו ולאחריו אסור לכבס לפניו וללבוש לאחריו אפילו לרב נחמן ואפילו הכי משום כבוד שבת בה' שרי:

וי"ל דאפילו למאן דאמר דכל אותו שבוע אפילו לאחריו אסור היינו דווקא בו' ימי החול אבל שבת אינו בכלל אחר תענית דתשעה באב גופיה נדחה מפני כבוד שבת א"כ יום שבת אינו נטפל ונכלל בכלל שבוע זו שחל ט"ב בתוכה ואינו נמנה עמהן וכיון שכן אי סלקא דעתך דאין אסור אלא לבישה עם הכיבוס של שבוע זו א"כ למה לי טעמא דהיתר חמישי משום כבוד שבת תיפוק ליה בלאו הכי כיון דאין שבת בכלל איסור של שבוע זו הוה ליה כלכבס ולהניח לאחר זמן איסור דשרי לכולי עלמא ועוד מאי איריא דבה' דאיכא משום כבוד שבת דמתיר אפילו כל השבוע דליכא משום כבוד שבת אפילו הכי מותר מדר"נ דהוה ליה לכבס ולהניח ואף על גב דמפרש לקמן טעמא דרשב"ג משום דכתיב שבתה היינו ימי החול ואין שבת עצמו בכלל והשתא דאתית להכי קושיא קמייתא נמי לא קשה מידי ואינו צריך להא דירושלמי שכתבתי:

לעולם לכבס וללבוש וכשאין לו אלא חלוק אחד דאמר רב אסי וכו' קשה לי הא בפרק ג' דמועד קטן פריך אהא דר"י יאמרו כל הסריקים אסורים וסריקי בייתוס מותרין ומשני איזורו מוכיח עליו ופירש רש"י בפרק ח' דחולין (דף ק"ז) האיזור הוא קבוע תמיד בחלוק וכשהוא פושט חלוקו ולובש חלוק אחר נוטל האוזר מזה וקובע בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם איזורו והרואה כשהוא מכבסו ואיזורו עמו יודע שאין לו אלא חלוק אחד וביש לו ב' חלוקים דזה נמי איזורו מוכיח עליו שיש לו עוד חלוק שאין האיזור בחלוק המתכבס והא האי טעמא לא שייך אלא גבי חול המועד שאין האיסור מחמת הלבישה אלא מחמת הכיבוס וכיון דבשעת כיבוס שהוא כל עצמו של איסור איזורו מוכיח עליו שפיר דמי אבל בשבוע של ת"ב אין איסור הכביסה לחודה לרב נחמן אלא לכבס וללבוש כי מוכיח עליו בשעת כביסה מאי הוי כיון דבשעת לבישה שהוא עצמו של איסור אינו מוכיח אכתי יאמרו כלהסריקים וכו' ושמא יש לומר דבשעת לבישה שהוא זמן מועט ליכא למימר משום שמא יאמרו דאפשר ללבוש בצינעה ואחר שראוהו לבוש יאמרו שלבש כבר קודם שבת של ט"ב ולמאי דפרי' בסמוך דלרב נחמן תרתי בעינן לאיסורא לכבס וללבוש בשבוע זו הוא דאסור אבל המכובס קודם שבוע זו מותר ללבשו וכן לכבס ולהניח נמי מותר ניחא דאין כאן משום שמא יאמרו דהרואה אותו מכבס יאמר שרוצה ללבוש אחר שבוע זו וכן הרואה אותו לבוש יאמר שנתכבס קודם שבוע זו דכל היכא דאיכא למיתלי בהתירא לא תלו אינשי באיסורא והא לא חייש בשאין לו אלא חלוק אחד והרואה אותו מכבסו וגם לובשו בשבוע זו משום שמא יאמרו הא לית לן בה דהא בשעת כיבוס איזורו מוכיח עליו כיון שאין לו אלא חלוק אחד אבל חול המועד דאיסורא הוא מצד עצמו של כביסה אי לאו איזורו מוכיח עליו לא תלי אינשי בהתירא דלא שכיח שאין לו חלוק אחר הלכך צריך להוכיח האיזור משום שמא יאמרו:

מ"מ קשה לי מאי מייתי ראיה מהא דר"י גבי חול המועד לשבוע של תשעה באב דהתם גבי חול המועד הלבישה מותרת ואדרבה היתר לבישה היא שגרמה לאסור הכיבוס כדאמר התם כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין דמצוה ללבוש ברגל בגדים לבנים ונקיים מפני כבוד הרגל משום הכי מי שאין לו אלא חלוק אחד וכבסו קודם הרגל כיון דלא נכנס לרגל כשהוא מנוול אין לקנסו לאסרו בכיבוס ואדרבה מצוה עביד בכיבוס ואין ראוי לנוולו אבל הכא בשבוע של ט"ב עיקר האיסור הוא משום לבישת מכובסים כדי שיהא מנוול משום אבל ט"ב א"כ אין ראיה מחול המועד לשבוע זו ולהתיר למי שאין לו אלא חלוק אחד ואי משום כבוד שבת זה אין ענין להא דר"י דהא דשרי בחה"מ לאו משום כבוד הרגל לא גזור בו אלא משום דאין לנו שום טעם לאסור לו הכיבוס וכדפי' ועוד אפי' תימא דהא דר"י משום כבוד הרגל נגעו בו אכתי הא לא דמי דהתם איכא כבוד הרגל בשעתי' בשעת הלבישה לאחר הכיבוס מיד אבל הכא ליכא כבוד שבת עד לאחר זמן ביום הג' ואתה מתיר לו הלבישה מיד בע"כ כיון שאין לו אלא חלוק אחד בע"כ לובש מיד ביום ה' לאחר הכביסה ומנין לנו מהא דר"י להתירו לכבס וללבוש מיד ביום ה' משום כבוד שבת דלאחר זמן של יום שלישי:

וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן אף על גב דכן הגירסא בכל הספרים נראה לי דטעות סופר הוא דהא תנא בארץ ישראל קאי ששם נשנו משנה וברייתא מרבי ותלמידיו וכדאמר בפ"ב דב"ב (דף י"ט) ת"ל משום מיא תנא בא"י קאי ובפרק ז' דשבת (דף ע"ב) תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי ובפרק ב' דחלה פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר"א מחייב אלמא תנא בארץ ישראל קאי והא גיהוץ וכיבוס דארץ ישראל עדיפא משל בבל כדאמר בפרק קמא דכתובות (דף י') גבי ר"ג ברבי ששרה לסודר במים וכבסו ומצא עליו כמה טיפי דמים ואמר ליה הונא מר בריה דרבא מפרזקיא לרב אשי אנן נמי נעביד הכי ואמר ליה רב אשי גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואגב גירסא דהתם שבשו הסופרים לגרוס הכא גם כן וטעות הוא דהא הני תרתי סתרי אהדדי ואף על גב דפרק ב' דב"ב (דף כ"ו) תנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ד"א ופריך והתניא וכו' כאן בבבל שני אמות כאן בארץ ישראל שאני התם כיון דמתני' מיירי מא"י אתיא ברייתא לאסופי בבל אבל כיון דתנא בארץ ישראל קאי ל"ש לומר אשל בבל כיבוס שלנו לא של ארץ ישראל כגיהוץ שלהם. חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה כו' אף על גב דבכל בבי דברייתא זו נקט לכבס ושביק ההיתר לספר שהתחיל בו ואין לומר דמשום דתני חל בערב שבת מותר לכבס בחמישי אבל לספר אסור דחמיר טפי מלכבס שכן בשלשים של איבול מותר לכבס ואסור לספר הא ליתא דהא במתני' וברישא דברייתא תני שבת שחל ט' באב בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותרין דהיינו אם חל ט"ב בע"ש וכדפירש במתני' וגם כל המפרשים לא חילקו בין כיבוס לספר בהא מיהו איכא למימר דמש"ה לא נקט לספר משום סיפא דחל בערב שבת דאם לא כיבס בחמישי מכבס מן המנחה ולמעלה ודווקא בכיבוס מותר אבל לספר לא ומשום הכי לא חילקו בו המפרשים חדא דלדידן לא מיקלע ט"ב בערב שבת ועוד הא אלכבס נמי לייטי עלה אמוראי מכל מקום יותר נראה לי דנקט לכבס דסליק מיניה והוא הדין לספר דלענין שבוע זו שווין הן:

מותר לכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה לא נתברר אי מנחה גדולה קאמר שהוא מו' שעות ומחצה ולמעלה או מנחה קטנה קאמר שהוא מט' שעות ומחצה ולמעלה. לייט עלה אביי קשה לי וכי יש כח לאמורא לאפלוגי אברייתא וכ"ש למילט עלה ואימשום דדייק לה ממתני' דקתני בה' מותרין והוה ליה לומר רבותא טפי דאפילו בו' מותרין שמע מינה דליתא לברייתא הא לאו דיוקא הוא דיש לומר חמישי דפסיקא ליה דמותר כל היום קתני אבל ו' לא פסיקא ליה דמקצתו מותר מן המנחה ולמעלה אבל למטה לא לא קתני א"נ חמישי דשרי לכתחלה בכל ענין קתני אבל ו' דלכתחילה מכבס בה' אלא דיעבד אם לא כיבס בה' מכבס בו' דאי לא קאמר וכהאי גוונא אמרינן דאי לא קתני מיהו בפרק ט"ז דשבת (דף ק"כ) אמר נמי כה"ג תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב מיהו לא דמי כל כך דשאני רב דרב גובריה דאמרינן בכל מקום רב תנא ופליג:

בשני ובחמישי קורין ג' ומפטיר אחד כתבו התוס' מכאן מוכיח ר"ת שמפטיר עולה למנין ז' שמפטיר אחד מן הג' ומבעי ליה בפרק הקורא במגילה (דף כ"ג) וקשה לי אם כן תקשה מהא למאן דאמר אינו עולה ושם אפרש:

בשלישי וברביעי קורא א' ומפטיר א' ה"ה בראשון ובששי נמי והא דנקט בג' ובד' לחוד משום דתני בב' ובה' קורין ג' לא רצה למתני בא' ובו' בסירוגין ונקט ג' וד' התכופים זה לזה וממילא שמע מינה לראשון וששי דמאי שנא:

אפילו כסעודת שלמה בשעתו פירש רש"י דפלוגתא היא איכא למאן דאמר מלך והדיוט ומלך ואיכא למאן דאמר מלך והדיוט ואיני יודע בהדי פלוגתא מה לך הכא אי חזר או לא חזר הא מכל מקום לכולי עלמא נטרד להכי קאמר בשעתו ולא כשנטרד:

אמר לך שמואל תנאי היא. פירש רש"י דר"י ורשב"ג סבירא להו דאפילו לאחריו נמי אסור וקשה לי מאן מהני תנאי קיימי כוותיה אי ר"י הא לא תלי איסורא בשבת אלא בחדש ונפקא ליה מחדשה כדאמר בסמוך ומנלן דאליבא דמ"ד דבשבת תליא מילתא דאחריו נמי אסור כיון דלא מצינו למאן דתלי לה בשבת ויאמר דלאחריו נמי אסור דלא כתנא דלעיל הא אפושי פלוגתא לא מפשינן ואי רשב"ג הא לא קאמר אלא אותו שבת בלבד ומי אלימא ממתניתין דקתני שבת שחל להיות ט"ב בתוכה ואפ"ה קאמר רב דווקא לפניו והכי נמי אפשר לומר בדרשב"ג דדוקא לפניו ולי נראה דודאי הא סיפא דאסור לספר ולכבס ופלוגתא דהני תלת תנאי ארישא דט"ב וערב ת"ב שחל בשבת נמי קאי ודבר מוכרח מעצמו ועוד אי האי אסור לספר לאו ארישא קאי ומיירי בחל באחד מכל ימי השבוע אפילו באחד בשבת הוה ליה לאקדומיה להאי בבא לרישא דמיירי מט"ב וערב ט"ב שחל בשבת דזה מיירי מאיסור כיבוס ותספורת מר"ח שזמנו קודם וזה מיירי מדין ט"ב וערב תשעה באב גופיה אם חל להיות בשבת דמאוחר ועוד דתני רישא ט"ב וכן ערב ט"ב שחל להיות בשבת תרתי למה לי השתא ט"ב עצמו שחל בשבת מעלה על שולחנו כסעודת שלמה ערב ט"ב לא כל שכן אלא ודאי סיפא ארישא קאי משום הכי אקדמיה לאשמעינן דסיפא נמי בט"ב וערב ט"ב שחל להיות בשבת איירי ומשום רבותא דרשב"ג נקט לה דבערב ט"ב שחל בשבת כל השבת אסור ואי אפשר לומר דאלפניו קאי דהא בחל להיות ערב ט"ב בשבת חל ט"ב באחד בשבת אין שלפניו קרוי שבוע שחל ט"ב בתוכה וכדתניא לעיל חל בא' בשבת מותר לכבס כל השבת כולה אלא ע"כ איסור אותו שבת דרשב"ג אלאחריו קאי והיינו כשמואל דאמר לאחריו נמי אסור:

ובהכי אתי שפיר הא דמייתי בגמרא להא רישא דתשעה באב שחל בשבת דאין לו ענין כאן להא דמשני תנאי היא ולא הוה ליה לאתויי אלא לבבא דסיפא דאסור לספר בלבד משום דהא רישא מגלי אסיפא דלרבן שמעון בן גמליאל אפילו לאחריו נמי אסור וכדפירשתי ואילו לפירש"י לא היה צריך הגמרא לאתויי לרישא כלל ובמאי דפירשתי ניחא הא דאסור לספר דסיפא ארישא דתשעה באב וערב תשעה באב שחל בשבת קאי ובתשעה באב שחל בשבת לרבן שמעון בן גמליאל אמאי אותו שבת אסור הא אמר בירושלמי תשעה באב שחל בשבת שתי שבתות מותרין פי' הואיל והתענית נדחה ליום ראשון אין קרוי שבוע שחל תשעה באב בתוכה אלא ודאי אשבוע שלאחריו קאי דכמו שאזלינן בתר יום התענית להקל בחל תשעה באב בשבת דאין שבוע של תשעה באב קרוי לפניו אלא יום התענית עיקר הוא הדין בשבוע שאחר יום התענית בתריה אזלינן לאסור משום דלאחריו וההיא דירושלמי דשתי שבתות מותרין אפילו לאחריו אתיא כמאן דאמר לאחריו מותר ותדע דהכי הוא דהא דאסר ר"ש בן גמליאל כל אותו שבת בעל כרחך שחל בשבת אשבוע שנייה קאי ומשום לאחריו דאי אשבועראשון ומשום לפניו ודלא כהירושלמי אם כן איך פסיק רשב"ג אהא דאיירי ברישא מתשעה באב וערב תשעה באב שחל בשבת כל אותו שבוע אסור דמשמע דאיסור של שתיהן שוה בשבוע אחת הא לא דמי דבחל להיות ערב תשעה באב בשבת שבוע שנייה הוא לאחריו ובחל ת"ב בשבת שבוע ראשון הוא דאסור משום לפניו אי אזלת בתר עיקר תשעה באב ולא בתר יום התענית אבל שבוע שנייה מותר אלא ודאי בחל ת"ב בשבת נמי שבוע שניה הוא דאסור כמו בחל ערב תשעה באב ומשום לאחריו אבל שבוע ראשון שוין הן להתיר וכדברי הירושלמי:

מאן דאמר מראש חודש עד התענית מחגה. פירש רש"י ראש חודש שנקרא חג כדאמרי' לעיל קרא עלי מועד דאיקרי מועד וקשה מכל מקום חג לא איקרי תדע דהא בפרק קמא דר"ה (דף ח') אמרינן תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה פירש רש"י לפי שקטנה היא סמוך לחידושה ואי כל ראש חודש חג איקרי אכתי מנלן דמראש השנה מיירי קרא דילמא מכל ר"ח מיירי דבכולן החודש מתכסה אלא ודאי ר"ח לא מיקרי חג. מאן דאמר מראש חודש עד התענית מחגה כו' וקשה לי מכדי בקרא תלתא כתיבי חגה חדשה ושבתה והשתא מאן דדייק חגה חדשה ושבתה מאי דריש ביה וכן מאן דדייק חדשה או שבתה באינך תרתי מאי דרשי בהו. ויש לומר דודאי האי קרא והשבתי לא משמע דווקא מחג וחודש ושבת של אב שנחרב בו הבית דווקא אלא קרא קאמר שישבת מהם כל משושם ושמחת לב אפילו של מצוה שהם חגים ור"ח ושבת ומכל החגים וראשי חדשים ושבתות של כל השנה מיירי תדע דאמרינן במסכת שבת (דף קמ"ה) מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותו קללה והשבתי משושה חגה חדשה ושבתה והתם ר' יוחנן גופיה קאמר ליה אלמא על המועדים קאי ותו אמרינן התם אמר ר' יצחק אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי ואמר רב חסדא אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה אגמון וקטמון ובעל זמורה מיהו קרא יתירא הוא דהוה מצי למכתב והשבתי כל משושה והכל במשמע למה לי דפרט תו חגה חדשה ושבתה אלא ודאי קרא אתא למרמז דיש עוד אחד מהן שצריך להשבית משושה על ידי מעשה להראות בו דרכי אבילות מר מסתבר ליה דהאי טעמא הוא כל החודש משום הכי כתיב חדשה בה"א ולא חודש דאאחד המיוחד מכל חדשי השנה קאי לחוד והיינו ודאי אב שבו נחרב הבית ומר מסתבר ליה מדכתיב חגה דלאו אכל החודש קאי אלא אראש חודש דקרוי חג מיהו מראש חודש ועד התענית אסור דליכא למימר ראש חודש לחוד דהא ודאי השבתה זו דמחייב קרא לעשות הוא צער החורבן. והשתא ראש חודש דרחוק טפי מיום תשעה באב צריך השבתת שמחה בתשעה ימים שבנתיים דקריבין טפי לט"ב ודאי צריכים השבתת שמחה ומר מסתבר ליה שבתה דווקא ואינו צריך להשבית שמחה אלא אותו שבת לבד:

וכי תימא אם כן לא ליכתוב אלא אותו שהוא דווקא ולמה לי דכתב אידך תרתי יש לומר דאיידי דכתב חד לדרשא כתב כולן אי נמי אין דרך הכתוב לכלול בתחילה את הכל ולפרוט מקצתו ואפילו לר' שמעון בפרק קמא דראש השנה (דף ד') דאמר חג הסוכות למה נאמר שבו דיבר הכתוב אלמא דרך הוא לפרוט קצת מן הכלל יש לומר תורת משה שאני שניתן לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות מה שאין כן בדברי קבלה ואל תתמה על הא דפירשתי איידי בקרא דהא אפילו בקרא של תורה אמר איידי גבי פרטי כדאמרינן ריש פרק ח' דבבא קמא דף פ"ד) מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו יד ביד למה לי שמע מינה ממון רגל ברגל למה לי איידי דכתיב יד ביד כתיב נמי רגל ברגל.