תענית ל ע"א

דף ל - א

ועתה, מאן דאמר [מי שאמר] שנוהג אבל מראש חדש ועד התענית, למד את דבריו  ממה שנאמר: "חגה". כי ראש חודש נקרא חג ^[1711], כפי שאמרנו לעיל. והיינו, שנוהגין אבלות מראש חודש עד התענית.

ומאן דאמר שהחודש כולו אסור, לומד את הדבר מהמילה "חָדשָה". דהיינו, שנוהגין אבלות כל החודש.

ומאן דאמר שכל השבת כולה אסור, לומד את הדבר מהמילה "שַבָּתָּה". דהיינו, שכל אותו שבוע אסור ^[1712].

אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ואמר רבא: הלכה כרבי מאיר.

וצריך להבין את פסק ההלכה של רבא, שהרי רבן שמעון בן גמליאל ורבי מאיר נחלקו, ואין דעתם שווה, והיאך אפשר לפסוק כדעת שניהם גם יחד?!

ומבארת הגמרא: ותרוייהו, ושני פסקי ההלכה של רבא - לקולא הם.

דהיינו, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שהאיסור הוא רק באותו שבוע שחלה בו התענית [אבל אין הלכה כדבריו במה שאמר שאסור כל אותו שבוע].

והלכה כרבי מאיר בכך שרק לפניו אסור. אבל לאחריו - מותר [אבל אין הלכה כדבריו במה שאמר שאסור מתחילת החודש].

וצריכא, צריך היה רבא לומר את שני הדברים. שהלכה כרבי מאיר, והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

דאי אשמועינן [כי אם היה משמיענו] רק שהלכה כרבי מאיר, הוה אמינא שאפילו מראש חדש אסור לספר ולכבס, קמשמע לן [השמיע לנו] רבא שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שרק אותו שבוע אסור.

ואי אשמועינן רק שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הוה אמינא שאמנם אסור רק בשבוע שחלה בו התענית, אבל אסור אפילו לאחריו [גם בימים שאחרי תשעה באב]. קמשמע לן רבא שהלכה כרבי מאיר, שאסור רק לפניו, אבל לאחריו - מותר ^[1713].

שנינו במשנתנו: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ^[1714] כו'.

אמר רב יהודה: לא שנו שאסור לאכול שני תבשילין, אלא משש שעות ולמעלה, כלפי הערב. אבל משש שעות ולמטה, דהיינו, מהנץ החמה עד שש שעות ביום - מותר.

ועוד אמר רב יהודה: לא שנו שאסור לאכול שני תבשילין אלא בסעודה המפסיק בה [שמפסיק בה אכילתו, ואינו אוכל עוד לאחר מכן]. אבל בסעודה שאינו מפסיק בה, אף לאחר שש שעות - מותר.

ותרוייהו, שני הדברים שאמר רב יהודה - לקולא [להקל] אמרם.

דהיינו, שאף משש שעות ולמעלה מותר לאכול שני תבשילין, אם אין זו הסעודה שמפסיק בה.

ומצד שני, משש שעות ולמטה, מותר לאכול שני תבשילין, אף אם זו הסעודה שמפסיק בה.

וצריכא. וצריך היה רב יהודה לומר את שתי ההלכות שאמר.

משום דאי אשמעינן [אם היה רב יהודה משמיענו] רק את הדין שאסור לאכול שני תבשילין דווקא בסעודה המפסיק בה, הוה אמינא [היינו סוברים ואומרים], שדין זה הוא אפילו אם אכל את אותה סעודה משש שעות ולמטה.

קמשמע לן [השמיענו] רב יהודה, שדווקא משש שעות ולמעלה אסור. אבל למטה משש שעות, אף בסעודה המפסיק בה, מותר לאכול שני תבשילין.

ואי אשמעינן [ואם היה רב יהודה משמיענו] רק את הדין שהאיסור לאכול שני תבשילין הוא דווקא משש שעות ולמעלה, הוה אמינא [היינו סוברים ואומרים] שדין זה הוא אפילו בסעודה שאינו מפסיק בה. שאף אם אוכל עוד סעודה קודם הסעודה המפסקת, אם עושה זאת לאחר שש שעות, אסור לאכול בה שני תבשילין.

קמשמע לן רב יהודה, שאסור לאכול שני תבשילין דווקא בסעודה המפסיק בה. אבל בסעודה אחרת, אף אם היא לאחר שש שעות, מותר.

אומרת הגמרא: תניא כלישנא קמא, שנינו בברייתא את הדין הראשון של רב יהודה. ותניא אף כלישנא בתרא, כפי הדין השני של רב יהודה ^[1715].

מתחילה הגמרא בהבאת הברייתא השניה, ואומרת:

תניא כלישנא בתרא: הסועד בערב תשעה באב, אם עתיד לסעוד עוד סעודה אחרת לאחר מכן, מותר לאכול בשר בסעודה שאוכל עתה, וכן מותר לשתות יין.

ואם לאו, ואם אינו עתיד לאכול עוד סעודה, הרי הסעודה שאוכל עתה - סעודה מפסקת היא, ולכן אסור לאכול בה בשר ולשתות בה יין.

הרי לנו כדברי רב יהודה בדינו השני, שאף לאחר שש שעות, אם אין מדובר בסעודה שמפסיק בה, מותר לאכול בשר ולשתות יין. והוא הדין שמותר לאכול שני תבשילין.

ועתה מביאה הגמרא את הברייתא שמשמע ממנה כדברי רב יהודה בדינו הראשון:

תניא כלישנא קמא: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בסעודה שאוכל בערב תשעה באב, ישנה ממנהגו הרגיל בסעודה.

אמר רבי יהודה: כיצד משנה ממנהגו?

אם היה רגיל לאכול בכל סעודותיו שני תבשילין, ישנה בסעודה זו, שאוכלה בערב תשעה באב, ויאכל בה מין אחד.

ואם היה רגיל לסעוד סעודותיו בחבורה של עשרה בני אדם, ישנה בסעודת ערב תשעה באב, וסועד סעודה זו בחמשה בני אדם.

היה רגיל לשתות בכל סעודותיו עשרה כוסות, ישנה בסעודתו, ושותה חמשה כוסות ^[1716].

במה דברים אמורים, שצריך לשנות בסעודתו - דווקא אם אוכלה משש שעות ולמעלה.

אבל אם אוכלה משש שעות ולמטה, אף שזו סעודה שמפסיק בה, שאין בכוונתו לאכול עוד לאחר מכן, מותר לאוכלה כדרך שאוכל כל סעודותיו.

הרי לנו כדברי רב יהודה בדינו הראשון, שאף שבסעודה המפסיק בה, לא יאכל שני תבשילין, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, מכל מקום אם אוכלה קודם שש שעות - מותר.

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: ערב תשעה באב, לא יאכל אדם שני תבשילין, וכן לא יאכל אז בשר ולא ישתה יין. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: יכול לאכול שני תבשילין, אבל ישנה בסעודתו. וממעט בבשר וביין, אבל יכול לאכלם.

כיצד ממעט אכילתו?

אם היה רגיל לאכול בסעודתו ליטרא ^[1717] בשר, יאכל עתה חצי ליטרא בשר.

אם היה רגיל לשתות בסעודתו לוג שלם של יין, ישתה עתה חצי לוג יין.

ואם אינו רגיל לאכול בסעודתו בשר ויין כל עיקר [כלל וכלל] - אסור לאכול מהן בערב תשעה באב אפילו מעט.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רגיל לאכול צנון ^[1718] או מליח [היינו, דג או בשר ששהו במלח שלשה ימים, שאז כבר אין בהם טעם כל כך] אחר סעודתו - הרשות בידו לאכלם אף בערב תשעה באב ^[1719].

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: כל סעודה שהוא סועד משום תשעה באב, כגון הסעודה שמפסיק בה, אסור לאכול בשר, ואסור לשתות יין.

וכמו כן, מאותה שעה שאוכל סעודה מפסקת, אסור לרחוץ. כיון שהתחיל לנהוג אבילות מחמת תשעה באב בסעודתו, יש לו לנהוג גם אבילות בכך שלא ירחץ ולא יסוך, אף שעדיין מותר באכילה ושתיה עד שתחשך ^[1720].

כל שאינו משום תשעה באב, כגון סעודה שמפסיק בה לפני תענית צבור, או סעודה שאוכל בערב תשעה באב ואינו מפסיק בה, מותר לאכול בה בשר ולשתות יין. וכמו כן, עדיין מותר ^[1721] לרחוץ.

רבי ישמעאל ברבי יוסי חולק על דברי התנא, ואומר משום אביו: כל שעה שמותר לאכול ^[1722] , כלומר, אף לאחר סעודה המפסקת, עד שתחשך - מותר אף לרחוץ.

תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באָבֵל [דהיינו, דברים האסורים על האבל משום אבלות], נוהגות בתשעה באב ^[1723].

ואלו הן האיסורים הנוהגין בתשעה באב: א. אסור באכילה ובשתיה [איסור זה נוהג רק בתשעה באב, ואינו נוהג באבל] ^[1724].

ב. ואסור בסיכה [מריחת שמן על הגוף] ^[1725].

ג. ואסור בנעילת הסנדל ^[1726] של עור ^[1727].

ד. ואסור בתשמיש המטה.

ה. ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, בתלמוד, ובמדרש, ובהלכות ובאגדות ^[1728]. והטעם, משום שלימוד התורה משמח את האדם ^[1729], כפי שהגמרא מביאה להלן.

אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל תמיד לקרות, ושונה במקום שאינו רגיל לשנות. שהיות ואינו רגיל ללמוד את אותו ענין, מצטער הוא באותו לימוד.

וכן קורא בקינות, ובספר איוב, ובדברים הרעים שבספר ירמיה. שאף שדברי תורה הם, מכל מקום אינם משמחים לבב.

ואף תינוקות של בית רבן בטלין מלימודם ^[1730].

והטעם שאסור ללמוד תורה, משום שדברי תורה - משמחי לבב הם. שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות. כי אף לימוד זה משמח את לבבו.

אבל קורא הוא באיוב, ובקינות, ובדברים הרעים שבירמיהו. ותינוקות של בית רבן בטלים בו. משום שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

שנינו במשנתנו: לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

תנא [שנה התנא בברייתא]: אמנם אסור לאכול בשר ולשתות יין, אבל אוכל הוא בשר מליח [ששהה במלח שלשה ימים], כי על ידי השהיה במלח פג טעם הבשר, ושוב אין הוא משמח.

וכן שותה הוא יין מגתו [יין חדש, שרק עכשיו סיימו לדרוך אותו בגת]. כי טעמו אינו טוב כיין ישן. ולא עוד, אלא שהוא משלשל ומזיק את האדם.

בשר מליח [ששהה במלח], עד כמה נחשב עדיין בשר, ואסור באכילה לאבל, ולכל אדם בערב תשעה באב?

אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דשמואל: כל זמן שהוא שוהה במלח כמשך הזמן המותר לאכילת בשר קרבן השלמים. דהיינו, שני ימים ולילה אחד ^[1731].

אבל אם שהה במלח למשך זמן רב יותר, נפסל טעם הבשר - ומותר.

ויין מגתו - עד כמה נחשב יין מגתו, ומותר בשתיה לאבל?

כל זמן שהוא תוסס ^[1732]. אבל לאחר מכן, הרי הוא יין לכל דבר, ואסור לאבל, ולכל אדם בערב תשעה באב.

היות והגמרא הזכירה יין תוסס, מביאה הגמרא עוד נדון הנוגע לענין זה.

תנא: האיסור לשתות יין שהניחוהו מגולה בלא כיסוי כי חוששין שמא נחש שתה ממנו, והטיל בו מארסו, ^[1733] הוא דווקא ביין ישן. אבל יין תוסס, אין בו משום איסור גילוי. כי הנחש נבהל מהתסיסה, ^[1734] ואינו שותה ממנו.

וכמה הוא זמן תסיסתו? שלשה ימים.

עתה חוזרת הגמרא לעסוק בענין ערב תשעה באב.

אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי בערב תשעה באב: ^[1735]

ערב ט' באב לא יאכל ב' תבשילין כו' ואפילו אורז ועדשים. אבל אוכל תבשיל אחד בלבד שלא יהיה אותו תבשיל בשר ואם הוא בשר בן ג' ימים מותר. דא' כל בשר שאינו כשלמים בן ב' ימים ולילה אחד כדכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו' אינו קרוי בשר אלא מליח ויין תוסס נמי כגון שנסחט בתוך ג' ימים מותר שאינו עדיין יין.

אמר רב יהודה אמר רב ל"ש לא יאכל ב' תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בערב ט' באב משעה שיעברו שש שעות מן היום כגון שיקבע סעודתו משעה שביעית ולמעלה. והני מילי בסעודה שהוא מפסיק בה כלומר בתענית. אבל אם בדעתו לאכול עדיין פעם אחרת או קודם שעה ששית מותר (מתשתא מיבררי). הני מילי פשוטות הן. רשבג"א אם היה רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מלח הרשות בידו:

ת"ר כל שהוא משום ט' באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ משעה שאסור לאכול אסור לרחוץ. ואע"ג דתנינן נוהג אבל עד התענית ואמרינן הלכתא אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל ז' אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. הא גרסינן בפסחים פרק מקום שנהגו (דף נד ב) אין בין ט' באב ליוה"כ כו' מסייע ליה לר' אלעזר דאמר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בט' באב כדרך שאסור ביוה"כ. אע"ג דמותבינן עליה הא משני רב פפא חמורי לא קתני. וגרסינן בפ' יוה"כ (יומא עח א) מטפחת היה לו לריב"ל (ביוה"כ) [עיוה"כ] מקנח פניו ידיו ורגליו למחר מעבירה ע"ג עיניו ואינו חושש. ערב ט' באב שורה במים ועושה כמין כלים נגובים למחר מעביר ע"ג עיניו ואינו חושש ש"מ מהני כלהו דרחיצת פניו ידיו ורגליו בט' באב אפילו בצונן אסור אלא אם היו מטונפות:

ת"ר כל מצות הנהוגות באבל נוהגות בט' באב. אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. שלח רב הגאון בלשון הזה יהא בנדוי כל מי שעושה אחת מכל אלו בט' באב כל היום. וא' לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד כו'.

ר' יהודה אומר אינו קורא אלא במקום שאינו רגיל לקרות מפני שצער הוא לו וקורא באיוב ובקינות פי' איכה ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטילים משום פקודי ה' ישרים משמחי לב.

תנא יין תוסס אין בו משום גילוי. וכמה תסיסתו ג' ימים. לפיכך בערב ט' באב מותר:

ותרווייהו לקולא הלכה כר"מ דאמר אין אסור אלא עד התענית והלכה כרשב"ג דאין איסור אלא אותה שבת והוא שלפני ט' באב:

בסעודה המפסיק סעודה אחרונה שמקבל עליו תענית. אבל בסעודה שאין מפסיק כגון סעודה שאוכל קודם לכן שעדיין יאכל אחריה. כל שהוא משום ת"ב היינו ט' באב עצמו כל שאינו משום ת"ב שאר תעניות. קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות לפי שמצטער:

כל זמן שהוא כשלמים שני ימים ולילה אחד אינו אוכל בערב ת"ב אבל אחר כן אוכל שבטל מתורת בשר. מחייב בכפיית המטה לכוף מטתו כאבל:

תניא כל שהוא מחמת תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתב ברייתא זו בהלכות[יו], ושמא כתב הרב ז"ל דבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו מסתמא דמתניתין דלא קתני באיסורא דערב תשעה באב אלא לאכול בשר ולשתות יין ושני תבשילין. ולא מכרעא מילתא למדחי דרבים דאיכא למימר מתניתין איסורא דפסקא ליה קתני איסורא דתליא בקבלת עינוי לא קתני משום שתיקה דמתניתין לא פסקינן בשום דוכתא. דמאי דלא פרישו במתניתין פרישו בברייתא. הלכך מכי אזיל סעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה באבלות אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו. ואסור לסוך בתשעה באב עצמו כדאיתא בתוספתא:

תניא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל אוכל בשר מליח ושותה יין מגתו. בשר מליח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמי'. יין מגתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס וכמה תסיסתו שלשה ימים. אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר' אלעאי ערב תשעה באב מביאים לו פת חרבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור לכירים ושותה אחריה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. ירושלמי (ד,ו) רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זהו עיקר סעודת ט' באב לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) ויגרס בחצץ שיניו:

תנו רבנן כל מצוות (עשה) שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובהגדות אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן אינן בטלין לעולם דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב וקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.
ותשעה באב אסור באכילה ושתיה כדרך איסורן ביום הכפורים אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה ומכין אותו מכת מרדות, וגרסינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"ב) דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים, ובין השמשות שלו אסור, אלא מיהו חיה כל שלשים וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד אלא מאכילין (אותו) [אותם] דבמקום חולי לא גזרו רבנן.
וכן ברחיצה ובסיכה אסור לגמרי כיום הכפורים בין בחמין בין בצונן, דאמר רבי אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכפורים וגרסינן בתעניות [י"ג ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, רבי חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אתת בשנה, והלכתא כתנא קמא והני מילי טבילה בזמנה דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה, אבל שלא בזמנה אסורה וכפי מה שפירשנו בשער שלמעלה.
ונעילת הסנדל ומנעל כדינו לענין אבילות ולפי מה שסדור למעלה.
בפרק יום הכפורים (יומא ע"ח ע"א) זעירא בר חמא אושפיזיכניה דרבי יהושע בן לוי ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקסרין, הוה אמר ליה ליוסף בריה דר' יהושע בן לוי בר אוריאן תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אביך ערב תשעה באב, מביאין לו מטפחות ושורה במים ומקנח בה ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, פירוש מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעבירו על גבי עיניו להעביר לפלוף חבלי שינה מהן, ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה דהוה ליה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים דכל רחיצת מצוה מותרת ונטילת ידים לתפלה מצוה היא ולהקביל פני רבו עובר במים להקביל פני שכינה לא כל שכן, אבל שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו, כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואם לאו אינו אלא לתפלה ובירושלמי בתשעה באב מרחיץ את ידיו ומעבירין על פניו, אם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל, אבל הרב רבי משה ז"ל כתב ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה ואין זה נכון אלא שאין לי להאריך כאן.
וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בתשעה באב בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה, ואין לנו איסור בסדר היום שהרי קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בענינו של יום ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידין תקנום ואומר כדרכו ואינו חושש:

תני׳‎ ערב ט׳‎ באב לא יאכל אדם שני תבשילין כמה כתבו הראשונים ז״ל בזה ועיקרן של דברי׳‎ דהכא לענין ט׳‎ באב שהאיסו׳‎ משו׳‎ תענוג וחשיבות אין לומר שיהא דג וביצה שעליו נידון כשני תבשילין כמו שאמרנו לענין עירוב ולענין ליל פסחים וכמו שהיו סבורים קצת רבותי ז״ל אלא כל שהיא בשתי תמחויים ואפילו ממין א׳‎ כגון שהא׳‎ צלי והא׳‎ מבושל וכיוצא בזה הרי אלו שני תבשילין וכל שהם בתמחוי אחד וקדר׳‎ א׳‎ אפילו כמה מינים ביחד אינו אלא תבשיל א׳‎ וכן דעת מורי בשם רבי׳‎ נ״ר בשם רבותיו: ולענין מיני פירות נראה ג״כ דכיון דלענין בשולי עובדי כוכבי׳‎ ומזלות דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עובדי כוכבי׳‎ ומזלות לפי שאין זה דרך חשיבות דאתי לידי חתנו׳‎ שאף לענין ט׳‎ באב כן ואע״פ שסומכין בהם לענין עירובי תבשילין כדאיתא בירושלמי אבל בתוספת אוסרי׳‎ בכל מני פירות מבושלי׳‎ וגם רבי׳‎ הגדול ז״ל לא התיר אלא בפירות חיים נראה שמדמין דבר לענין ערוב להחמי׳‎ והמחמיר תבא עליו ברכה: לא יאכל בשר ולא ישתה יין:

רבי יהוד׳‎ מחייב בכפיי׳‎ המט׳‎ ולא הודו לו חכמי׳‎ אסיק׳‎ בש״ס של׳‎ הודו לו כלל אפילו לכפות מטתו וכ״ש לשאר מטו׳‎ וכן הלכה וכ״ש שאין לנו שנוי מקום בבי׳‎ הכנסת מן הדין ומקום שנהגו בו עשאוהו כשבת ראשונה ומנהג חסידות הוא.

אמר שמואל לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה כבר פי׳‎ למעלה בפי׳‎ הנכון דהיינו סעודה שסומך עליה על תעניתו וזהו מה שאמרו בברייתא כל שהוא משום ט׳‎ באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ דקס״ד דמשעה שקביל עליו קצת אבלות זו היינו אכילת בשר ושתיית יין אסור לרחוץ ואע״ג דאכתי לא חייל ט׳‎ באב ולפירש אסור בה בלבד אבל לא בשאר ענויין ורבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו אמר כל זמן שמותר לאכול בשר מותר לרחוץ והיינו עד בין השמשו׳‎ ונראה כדברי רבי׳‎ אלפסי ז״ל שהלכ׳‎ כר׳‎ ישמעאל שהוא מיקל וסתמ׳‎ דמתני׳‎ רהטא כותי׳‎ דלא קתני אלא איסור בשר ויין ולא איסור רחיצ׳‎ ולפי׳‎ לא הביא בהלכותיו בקבלה בא זו בברייתא זו וסמך על משנתי׳‎ ונראה כרבנן דרבים נינהו ויחיד ורבים הלכה כרבים וסתם מתני׳‎ מלתא דנהיגי טפי נקט ומאי דלא פריש במתני׳‎ פריש בברייתא הילכך מכיון שאכל אחר ו׳‎ שעות סעודה המפסיק בה אסור לרחוץ משום תענוג אפי׳‎ פניו ורגליו כדין ט׳‎ באב ובתוספת׳‎ אמרו ג״כ שאסור לסוך ואסיקנא דלא אתסר בבשר ויין עד דאיכא תרתי שתהא סעודה המפסיק בה ושיהא מו׳‎ שעות ומעלה גרסת הספרי׳‎ אמר רב יהודה כיצד משנה ואע״ג דרב יהודה מפרש מלתא דרשב״ג פי׳‎ בעלמא הוא דעבוד ולאו ס״ל כוותיה הילכך כרבנן דמתני׳‎ ורב שמואל פירשו מלתייהו שלא אמרו אלא מו׳‎ שעות ומעלה ובסעודה המפסיק בה. וכן פסקו כל הגאונים ז״ל. ויש נסחאות דגרסי׳‎ א״ר יהודה ולפי גרסא זו כ״ש דהלכתא דרבנן דסתם מתני׳‎ דרשב״ג ורבי יהודה יחידאי נינהו וליכא אימורא דמסתמיך במלתייהו כלל אבל בירושלמי גרסי׳‎ בנסחי דידן ת״ר כל הנוהגות באבל נוהגות בט׳‎ באב לאו כללא ממש היא דהא כפיית המטה ועטיפת הראש דאיתנהו באבל וליתנהו בט׳‎ באב אבל מצות עשה שבאבל אינם בט׳‎ באב שאינו חייב בכפיית המטה ולא בעטיפה ואין צריך לומר בקריעה שאינה ממצות אבלות כדאמר התם במשקין אבלות וקריעה לחוד ואפי׳‎ במצות לא תעשה אין לנו אלא מאי דפריט שאין נוהגות באבל כל ז׳‎ וכלל ופרט קתני ולפיכך חייב בתפילין שאין אסורו באבל אלא יום ראשון ולא חמיר ט׳‎ באב ליבטל מצוה משום אבלות שבה יותר מיום ב׳‎ של אבלות והרי ט׳‎ באב מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו שכן באבל שאין לו מה יאכל עושה בצנעה בתוך ביתו לאחר ג׳‎ וכן בשאלת שלו׳‎ משיב שכן באבלות לאחר ג׳‎ וכן בשאלת שלו׳‎ משיב לכל אדם עשו ט׳‎ באב לאחר ג׳‎ וחברים עושים אותו לאחר ג׳‎ ימים הראשונים ונוהגים איסור במלאכה ואין שאלת שלו׳‎ כלל שאין מתירין מלאכה באבל לאחר ג׳‎ אלא ע״י הדחק שאין לו מה יאכל ואין מתירין לו שלום אלא למי ששאל שלא צריך להודיעו שהוא אבל מיסודו של רבי׳‎ הגדול ז״ל ומה שאסרו לקרוא בתורה במשנה ובש״ס היינו בבא לקרוא דרך מקרא ומשנה וש״ס ואין סדר היום בכלל שהרי קורין בתורה ומפטירי׳‎ בנביא וקורין ק״ש. ומעתה אין להמנע מלקרוא פרש׳‎ את קרבני לחמי ואיזהו מקומן וקורא כדרכו ואינו חושש ורחיצה שאסרו דוקא לתענוג אבל להתפלל מותר בין בט׳‎ באב בין בי״ה כשם שהתירו לעבור במים כדי להקביל פני רבו וכ״ש להקביל פני השכינה ומה שאמרו בריב״ל ערב ט׳‎ באב מביאין לו מטפחת ושורה במים ולמחר מעבירה ע״ג עיניו להסיר לכלוך שבעין אבל ידיו רוחץ אותן כדרכו לומר ברכות ותפלה ובחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בט׳‎ באב בין בי״ה וזה פשוט והלכה למעשה ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל שכתב ט׳‎ באב וי״ה כיון שאין בהן רחיצה אינו מברך על נטיל׳‎ ידים ולא המעביר שינה מעיני ואינו נכון כלל וכבר כתבתי׳‎ בהלכות יומא שאע״פ שט׳‎ באב אסור בנעילת הסנדל חייב לברך שעשה לי כל צרכי שכל אותן ברכות שתקנו חכמים ברכות של שבח הן לפי שנוהגים באדם על הרוב ואע״פ שלא שמע קול תרנגול מברך ברכה הנותן לשכוי בינה וכן בברכת אשר יצר אע״פ שלא הוצרך לנקביו ויש מרבותי ז״ל חולקי׳‎ בזה בפרק הרואה כתבתי עקרן של דברים ואיסור נעילת הסנדל אינו אלא בדבר של עור או שהוא מחופה עור כמו שכתבתי בהלכות יומא. תוספתא אין שאלת שלו׳‎ לחביריו בט׳‎ באב ולהדיוטו׳‎ בשפה רפה. ופירש בירושלמי שמשיבין את ההדיוטות בשפה רפה וסיכה שאינה של תענוג אלא לרפואה מותר׳‎ וכן בכל דבר שהוא לרפואה ירושלמי רבי אחא אומר יחיד בט׳‎ באב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו רחם יי׳‎ אלהינו ברחמך ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונו׳‎ ויחללוה עובדי פסולי׳‎ ולבני ישראל נתנה לנחל׳‎ ולזרע ישורון ירושה הורשתה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה נאם יי׳‎ אלהים וגומר ע״כ. ויש קצת שנוי בנוסח זה בסדור תפלת שלנו. ובירושלמי אמרו שאומרה בעבוד׳‎ דכל שהוא להבא אומרה בעבודה כתב רבינו אלפסי ז״ל ונהוג עלמא לאומרה בבונה ירושל׳‎ וסמכי׳‎ לה אהא דאמר רב יהודה אבל בירושלמי סבורי׳‎ דההיא ביחיד השואל צרכיו אבל צורכי רבים כלומר של כל ישראל בעבודה ואין משנין מנהג בדבר זה:

דרש רבא עוברו׳‎ ומניקו׳‎ וכו׳‎ ובין השמשו׳‎ שלו אסור. פירש ומינ׳‎ דקודם לכן מותר שאין תוספת לט׳‎ באב וכבר כתבוה לעיל בפ״ק כתב רבינו הגדול ז״ל דחיה כל ל׳‎ יום וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד בי״ה אלא מאכילין אותו דבמקום חולי לא גזור רבנן ולענין ט׳‎ באב שחל להיות במוצאי שבת נתקשו הראשונים מהו לענין הבדלה דהא א״א למשתי מיניה ולא לאטעומי׳‎ לינוקא כדאמר לענין זמן בי״ה ואע״ג דהא איסורא דרבנן אפילו בהא איכא למיחש דילמא אתי ינוקא למסרך כיון שעושה לצרכיו כדחיישי׳‎ במזרע כשותא בכרמא ע״י ינוקא דילמא אתי למסרך במס׳‎ שבת פרק תולין ואע״ג דההיא איסורא דרבנן הלכך ליכא הבדלה ואפי׳‎ למאן דסב׳‎ במס׳‎ פסחי׳‎ שאם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כלה ה״מ היכ׳‎ דחזי לאבדולי בשעתיה דאי עבר זמניה יש לו תשלומין אבל בזה שאינו ראוי להבדל׳‎ בזמנו פטור מן התשלומין וכ״ש למ״ד שמבדיל והולך כל היום כלו בלבד כמו שפסק רבי׳‎ אלפסי ז״ל שאין לדבר תשלומי׳‎ ועיקרן של דברי׳‎ כמו שכתב רבי׳‎ הגדול ז״ל שלא תקנו על הבדלה לכוס במוצאי שבת שחל בו ט׳‎ באב שהרי בתחלה קבעוה בתפלה וכשהעשירו קבעוה על הכוס ובט׳‎ באב כזה שכל ישראל עניים מרודים לא תקנו על הכוס כלל אלא בתפלה בלבד ולא שאמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש שם כוס אבל כשאין שם כוס לא: ואם נזדמנה מילה ביום ט׳‎ באב י״א דמטעמי לינוקא שלא אמרו דחיישי׳‎ לסרכא אלא בזמן דאיתיה כל שתא אבל זה שהוא מקרה ואינו קבוע לא וקשיא עלייהו ההיא דכשות׳‎ דכרמא ונהגו בו במקומותינו לברך בלא כוס על ההדס בשר מליח עד כמה כל זמן שהוא כשלמים פירש שלאחר שהיה במלחו שני ימים ולילה חשוב מליח אמר רב יהודה כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי כו':

לא נאסרו ב' תבשילים ואכילת בשר ושתיית יין ערב ט' באב אלא בסעודה המפסיק בה ומו' שעות ולמעלה אבל בסעודה שאין מפסיק בה אפילו מו' שעות ולמעלה או מו' שעות ולמטה אפילו בסעודה המפסיק בה מותר בכלן:

וסעודה המפסיק בה פירושה שאין דעתו לאכל אחריה באותו היום סעודה אחרת דרך קביעות אע"פ שדעתו לאכל עראי ומה שנהגו עכשו לאכל בשקיעת החמה כזית לחם ופירות אינו מנהג נאה והעושה כן ראוי לאכל הראשונה מבעוד יום ויאכל באחרונה איזה תבשיל שלא יראה כדרך הערמה אעפ"כ המהודרים במדת החסידות אין דרכן לאכל בשר כל אותו היום ובמקומות הרבה נהגו לבטל בית השחיטה מר"ח עד התענית:

בשר מליח והוא שעומד במלחו ב' ימים ולילה אחד מותר לאכלה אף בסעודה המפסיק בה ויש אומרים בזמן הזה הואיל ואדם רגיל בה אסור ואין הדברים נראים לענין הלכה אלא שהם נראין לענין מנהג וכן מותר לשתות יין מגתו והוא תוך ג' ימים והרבה גאונים התירו ביין מבושל והקלו עוד לומר שכל שהעלה רתיחה אחת הוא נקרא מבושל לענין זה:

שני תבשילים שאסרנו במשנה נחלקו בפירושה הרבה מפרשים יש אומרים שלא נקראו ב' תבשילים אלא בב' מינין כגון גבינה ודגים או בצים ודגים וכל שהם ב' מינים אפילו בקדרה אחת אסור הא מין אחד אפילו בשני בישולים מותר כגון דגים במבושל ובצלי או במחבת ובמרחשת וכל כיוצא בזה שאין חלוק הבשולים גורם אלא חלוק המינים ויש אומרים בהפך הדברים שכל שהוא חלוק בבשולים אפילו ממין אחד נקרא ב' תבשילים וכל שהוא בקדרה אחת אפילו שני מינים מותר וכן הדברים נראים ואע"פ שלענין עירובי תבשילין דנו דג וביצה בשני תבשילין קל הוא שהקלו בעירובי תבשילין ואינו ענין לט' באב יש מי שאומר שכל שאין בו שני תבשילים אע"פ שהם שני מאכלים מותרים כגון שאכל תבשיל אחד ואח"כ הביאו לו פירות או צנון או ירקות הנאכלין בלא בשול מותר לאכל בהן:

הסכימו רוב מפרשים שאע"פ שלענין נדר אמרו שהנודר בבשר אסור בדגים על הדרכים שבארנו במקומו ובמסכת חולין לענין ט' באב אין דינו כבשר ומותר לסעוד בהן:

מכיון שהתחיל בסעודה זו המפסיק בה הואיל ונאסר בבשר ויין נאסר הוא ברחיצה וסיכה ופי' קצת מפרשים אפילו בפניו ידיו ורגליו אחר שהוא מכוין לתענוג מפני שהנאתן של אלו ישנה אף לאחר שעה והוא נראה כרוחץ וסך לצורך ט' באב אבל שאר עינויין שאין הנאתן אלא לשעתן כגון נעילת סנדל וחבריו אע"פ שפסק מלאכל מותר בהן עד שיעריב וגירסת השמועה ופירושה לשטתנו כך הוא כל שהוא משום ט' באב ר"ל שענינו בא מחמת ט' באב כגון סעודה המפסיק בה שנתחדש בה איסור על שאר סעודות שבתענית צבור אע"פ שצריך להפסיק בהן גם כן מבעוד יום וחדוש שלה הוא איסור בשר ויין ורחיצה וסיכה והוא שאמר אסור לאכל בשר ולשתות יין אסור לרחץ והוא הדין לסוך אבל כל שאינו מחמת ט' באב כגון סעודה המפסיק בה שבשאר תענית צבור מותר לאכל בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ אף משהפסיק ור' ישמעאל בא לחלוק על הראשונה לומר שכל שמותר לאכל אף בלא בשר ויין מותר לרחוץ והלכה כת"ק ומ"מ דוקא ברחיצה וסיכה שהנאתן לאחר זמן כמו שכתבנו ואם התנה הכל לפי תנאו עד שיעריב ויש בשמועה זו דרכים אחרים בגירסא ובפירוש וזה עקר ויש מתירים ברחיצה וסיכה עד הערב ממה שלא הביאו גדולי הפוסקים שמועה זו בהלכותיהם וכסתם משנתנו שלא הזכירה אלא איסור בשר ויין ומ"מ אין נראה לדחות בריתא שלימה בלא טעם:

זה שאסרנו ט' באב ברחיצה פירושו אף בצונן ואף פניו ידיו ורגליו ואע"פ שבאבל מותר בט' באב החמירו ומ"מ דוקא ברחיצה של תענוג אבל אם היו מלוכלכות בטיט ובצואה מותר כדרך שאמרו ביום הכפרים ולפי ההלכה כל היום בדין איסור זה אלא שבנרבונה נהגו הנשים לרחוץ ראשן מן המנחה ולמעלה ושמענו שזקינים ורבנים שבה הנהיגום בכך על שאמרו במדרש שהמשיח נולד בו ביום ורמז לנחמה וגאלה:

כל שהאבל אסור בו אף בט' באב אסורים בו והוא שאסורים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה אבל יוצא הוא בסנדל של שעם ושאר מינים המותרים ביום הכפרים ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות ואף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטלים בו שנאמר פקודי י"י ישרים משמחי לב יש למדין מכאן שלא לקרות בט' באב פרשת קרבנות ר"ל צו את קרבני ומשנת אי זהו מקומן ומדרש ר' ישמעאל ולא שירת הים ואיני רואה תועלת בדבריהם שאם כן אף כל פסוקי דזמרה אלא כל שהוא נאמר דרך שבח ודרך שיתעורר האדם בהם להכניע לבבו לתפלה אין בהם משום שמחה ומותר:

מ"מ קצת חכמים נהגו שלא להניח תפלין והוא מנהג נאה ואע"פ שהוא מוזהר בכל מה שהאבל מוזהר בו מ"מ אינו מחוייב לעשות מה שהאבל חייב לעשותו כגון כפיית המטה כמו שבארנו במשנה ועטוף וקריעה ותפלין אע"פ שהוא ממה שהאבל אסור בו הואיל ואין אסורו אלא יום ראשון מותר בהן בט' באב אלא שדרכן שלא להניחן כמו שכתבנו וכן מותר במלאכה במקום שנהגו הואיל ואף אבל אם אין לו מה יאכל עושה בצנעה לאחר ג':

ראשוני הגאונים נשאל לפניהם באבל שחל שביעי שלו בט' באב אם מפסיק אבלותו או ממתין עד הערב והשיבו אם רוצה להפסיק לדברים האסורים באבל ומותרים בט' באב יעשה ואם רוצה בכלן להמתין עד הערב יעשה שהרי אף כל היום בדין אבלות אלא שהקלו מדין מקצת היום ככלו:

עוברות ומניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ביום הכפרים ובין השמשות שלו אסור כיום הכפרים אלא שבמקום חולי מיהא לא גזרו ואינו צריך אומד כיום הכפורים וכן אסור שלא להושיט אצבעו במים כדרך שאסור ביום הכפרים ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה נוטל את ידיו כדרכו אפילו היה גופו מלוכלך רוחץ כדרכו כדרך שאמרו ביום הכפרים ואם אין ידיו נקיות ורוצה להתפלל נוטל את ידיו כשיעור המבואר בהם במקומו ומתפלל ויש חולקים בזה ואף גדולי המחברים כתבו ביום הכפרים וט' באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים אלא שהדברים נראין כמו שכתבנו ומה שאמרו ערב ט' באב מביאים לו מטפחת ומקנח בה פניו ידיו ורגליו ולמחר מעבירה על גבי עיניו פירושה להעביר לפלוף שבעין אבל מ"מ ידיו היה רוחץ לתפלה כדין חייבי טבילות ואף זו דרך חומרא הא מן הדין כל שנטל את ידיו לצורך מותר ובתלמוד המערב אמרו בט' באב מרחיץ את ידיו ומעבירן על פניו ואף גדולי ספרד כתבו בחבוריהם שאם היה לפלוף הרבה בעיניו ודרכו לרחצו במים רוחצן כדרכו שזהו כמלוכלך בטיט:

תוס' בד"ה ותרוייהו כו' דכלי פשתן מותר לכבס מ"מ החמיר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ערב תשעה באב לא יאכל כו' ר"ל בשתי קדירות כו' מאחר שאין עושין מהן תבשיל בעצמו כו' עכ"ל הוא מגומגם קצת דמתחילת דבריהם נראה דדוקא משתי קדירות אסור ובס"ד נראה דב' מינין שעושין מכ"א תבשיל בעצמו אם אינן נאכלין כמות שהוא חי מקרו ב' תבשילין אף בקדירה אחת וק"ל:

ואסור לקרות בתורה כו'. פרש"י משום דכתיב בהו משמחי לב עכ"ל. ולולי פירושו נראה דלאו משום שמחה נגעו בה דלא מייתי האי קרא דמשמחי לב אלא בסיפא גבי תינוקות של בית רבן אבל בשאר כל אדם איכא טעמא אחרינא משום שלא ישכח אבלו של יום ובשאר עסקים נמי אסור מה"ט ולרבותא נקט דאפי' ללמוד תורה אסור בו אבל בתשב"ר נקט ליה מקרא דאסור מיהת משום שמחה:

גמרא [אר"י כיצד משנה אם היה רגיל לאכול ב' תבשילין יאכל מין אחד. לכאורה רשב"ג לאקולי בא על ת"ק ואומר דא"צ אלא לשנות וכדמסיים היה רגיל לשתות י' כוסות שותה ה'. ונ"פ דר"ל של יין וכחכמים בברייתא הסמוכה וא"כ הכי הל"ל היה רגיל לאכול ג"ת יאכל ב' דבזה דקאמר גם הת"ק מודה. לכן נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מין אחר ברי"ש. ור"ל דישנה מאותן ב' מיני תבשילין שרגיל בהן מין א' מהן למין אחר (ועי' גי' הרי"ף והרא"ש) וכ"מ מפרש"י לקמן בד"ה וחכ"א ישנה. ומצאתי און לי בירושלמי דקאמר מהו ישנה יחלף ודלא כפי' הק"ע ימעט שאין זה משמעו:

ברא"ש סי' ל"ד ונהגו עמא למימר בבונה ירושלים כו'. נ"ל דאם סיים הברכה אף דקי"ל בשו"ע סי' רצ"ד ס"ד דאין לו לחזור בדברים שאין מחזירין. ודעת המ"א בסי' קי"ד סק"ח דגם אין לומר שם ההזכרה לבדה וכ"מ שם דעת הרב"י וכ"ה דעת הרשב"א הביאו הרש"ל בס"פ תה"ש. מ"מ בכאן יאמר נחם בלא חתימה. דהגר"א ז"ל בשנ"א פ"ד דברכות מ"ג כ' דנוסח הירושלמי היה צמח דוד נכלל בבונה ירושלים ולכן שייך לומר גם עמה נחם. (ועי' בשו"ע בריש סי' קי"ט ובב"י שם ותראה דטוב יותר לאומרו בסוף את צמח קודם החתימה) ועוד דדעת המע"מ שם אות ז' דגם בכה"ד שאין מחזירין יאמר אותן אחר שסיים הברכה (וזהו כדעת הר"ר אלחנן לפי' הרשב"א שם בדעתו) וכש"כ בנחם שיש מחלוקת בין האחרונים אם לאמרו בעבודה או בהודאה עמש"כ בחדושי השו"ע סי' תקנ"ז] :

גמ' כל שאינו משום ט"ב מותר לאכול בשר כו' ומותר לרחוץ. כ"ה בתוספתא וברא"ש סי' ל"ח:

שם רי"ש בר"י כו' כ"ש שמותר לאכול מותר לרחוץ. כצ"ל ותיבת בשר ל"ג כמש"כ רש"י וכן ליתא בתוספתא וברא"ש ובר"ן:

לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. קשה לי דאמרינן ריש פרק קמא דפסחים מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור ר' יהודה אומר משעת הנץ החמה ואמר ליה ר' אליעזר היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר אמר ליה הוא עצמו יוכיח שמקצתו אסור באכילת חמץ ומקצתו מותר והשיב ר"א אמינא לך אנא מלאכה דרבנן ואת אמרת לי חמץ דאורייתא דעד הכא אסר רחמנא ועד הכא מותר והא הכא גבי תשעה באב דרבנן מקצתו מותר בבשר ויין דהיינו עד שש שעות ומקצתו אסור. ואף על פי שהתוס' פירשו התם דהא דמקשה היכן מצינו יום שמקצתו מותר היינו היכא דליכא סברא כי הכא ובחמץ דאקשי ליה מיניה אבל היכא דאיכא סברא כגון לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה משום תיאבון וכיוצא בו לאמיירי הכא נמי גבי ערב תשעה באב ליכא סברא להתיר מקצתו ולאסור מקצתו ויש לומר דשאני התם כיון דבדאורייתא מצינו גבי חמץ שחלק בין שש שעות שלמטה ולשל מעלה גם רבנן בשלהם חלקו כהאי גוונא גופיה בין שש שעות שלמטה לשש שעות של מעלה אבל לחלק בין קודם הנץ לאחר הנץ דלא מצינו בשום מקום שחלקה בזו התורה אף על פי שחלקה בין קודם שש שעות לאחריו גבי חמץ אין זה יוכיח לחלק בדרבנן בין קודם הנץ לאחריו דאין חילוק של שש שעות מוכיח לחלק על הנץ אבל מוכיח על עצמו לחלק בין שש לשש:

תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא קשה לי מאי תניא ותניא דקאמר הא רב יהודה תרווייהו לקולא קאמר ואילו הני תרתי ברייתות איכא למימר קפדי אחדא דקמייתא תליא איסורא באין עתיד לסעוד לחוד ומשמע אפילו קודם שש מדלא תלי נמי בשש ובתרייתא תליא בשש משמע אפילו עתיד לסעוד מדלא תליא נמי באין עתיד לסעוד והשתא לא מבעיא דסיועי לא מסייעא ליה לרב יהודה דתלי איסורא בשתיהן לקולא אלא אדרבא אפילו מיקשי נמי קשיא ליה מהברייתות. ותנוקות של בית רבן בטילין משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב הכי גירסת ספרים דידן בדברי ר' מאיר ולפי זה לא פליג ר"י אדרבי מאיר אלא בזה דלר"מ קורא ושונה במקום שאינו רגיל ולר' יהודה אף במקום שאינו רגיל לא וגירסת הרי"ף והרא"ש בדר' מאיר ותנוקות של בית רבן אין בטלין בו ולא גרסינן האי קרא פקודי ה' ישרים בדברי רבי מאיר. והשתא פליגי ר' מאיר ור' יהודה בתרתי בתנוקות ובמקום שאינו רגיל דלרבי מאיר שרי ולר' יהודה אסור וגירסא זו נראה לי עיקר דאי לר' מאיר נמי תנוקות בטילים למה לי למהדר ולמיתני הא בדברי ר' יהודה השתא במקום שאינו רגיל דשרי לר' מאיר אסור לר' יהודה תנוקות דאסור לר"מ לא כל שכן דאסור לר"י וכי תימא למה הדר תני בדברי ר"י וקורא באיוב כו' הא ר"מ נמי ס"ל הכי י"ל דהוי אמינא כמו דמחמיר ר"י במקום שאינו רגיל ובתנוקות יותר מדר' מאיר הני נמי אסירי קמשמע לן דלא דהא דתנוקות של בית רבן בטילים לאו משום לתא דידהו דודאי מצד עצמן מותרים בדברי תורה כמו שמותרים בשאר דברים אלא משום לתא דרבהון שהוא אסור בתלמוד תורה וממילא בטילים והיינו דלא קאמר תינוקות סתמא למה לי למיתני של בית רבן אלא קמשמע לן דהאיסור הוא משום לתא דהרב ולא משום לתא דידהו גופייהו והיינו דשני מלישנא דרישא לקרות בתורה וכו' והכי נמי הל"ל ותנוקות נמי אסורין אלא ודאי כדפירשתי וכי תימא לגירסא זו מאי טעמא דר' מאיר דמתיר תיפוק ליה דאיכא איסור משום לתא דהרב יש לומר משום לימוד דתנוקות הוא דבר שאין בו חטא ולא חרבה ירושלים אלא מפני שבטלו תנוקות של בית רבן וקיימא לן דאין מבטלין תנוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש כדאמרינן בפרק ט"ז דשבת (דף קי'ט) והרי הרב חייב בבנין בית המקדש אפילו הכי אין מבטל מללמוד עמהם וסבירא ליה לר"מ דכל שכן מפני צער הבית בתשעה באב אין לרבן לבטל מללמוד עמהם כיון דאפילו לבניינו אינו מבטל אף על גב דעל ידי זה הבית עומד בחורבן ור"י סבירא ליה דאפילו הכי מבטלין והא דאינו מבטל לבניינו דהוא אינו אלא שב ואל תעשה אבל ללמוד עמהם בתשעה באב כיון דאית ליה שמחת הלב עביד איסורא בידים ואנו חייבין להתאבל על ירושלים דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה והיינו טעמא דמייתי ר"י קרא דמשמחי לב אסיפא דתנוקות של בית רבן אף על גב דטעמא דרישא דכל אדם אסורים בדברי תורה בתשעה באב משום הכי הוא וגם ר"מ דאוסר לכל אדם בדברי תורה הכי נמי ואפילו הכי לא מייתי לה להאי קרא אלא ודאי אי לא האי קרא דמשמחי לב היה מסתבר טעמא דר' מאיר להתיר תנוקות של בית רבן מקל וחומר כדפירש וראיתי להמרדכי בפרק ב' דמועד קטן בשם הירושלמי שפירש הא דאמר בפרק ד' דיבמות מה במקום שאסור לספר ולכבס ואשבת שחל ט"ב בתוכה קאי דהכי קאמר דאפילו קטנים אסור לגדולים לספר ולכבס בגדיהם תדע דבטלו קצרי דבי רב משמע דאפילו בגדי קטנים אין מכבסין ואין מספרין באבילות של תשעה באב מה שאין כן באבילות דעלמא מכבסין ומספרין לקטנים שמע מינה גבי תשעה באב אסור לגדולים לעשות לקטנים דבר שגדולים אסורים בו כמו לספר ולכבס מותר לארס גבי אבילות שמותר לגדולים לספר ולכבס לקטנים בימי אבל הקטנים אינו דין שמותר לארס ולי נראה דודאי אין אבילות תשעה באב נוהג כלל בקטן כמו שאינו נוהג בו אבילות קרוביו כדאמרינן ריש פרק ג' דמועד קטן. והא דתנוקות של בית רבן בטילין בו לאמשום לתא דידהו אלא משום לתא דהרב שהוא חייב בו באבילות דתשעה באב שהוא אבילות דכל ישראל וכן הא דאסור לכבס בגדי קטנים בשבת שחל תשעה באב מדבטלי קצרי דבי רב לאו משום לתא דאבילות הקטנים אלא משום לתא דמכבס דמסתמא הוא גדול ואם עוסק בכיבוס נראה כמסיח דעתו ואינו חושש להתאבל על ירושלים דזה עיקר טעם איסור כיבוס בשבוע של תשעה באב ורב ששת דאמר לעיל אפילו לכבס ולהניח אסור כמו שכתבו התוספות שם בפרק ד' דיבמות ולהאי טעמא אין לחלק בין עוסק בכיבוס בגדים של גדול לשל קטן דהא מכל מקום מסיח דעתו מאבילות ירושלים בכיבוס זה אבל באבילות פרטי של קטן והמכבס אינו אבל לית לן בה בגדול לכבס בגדי הקטן דמשום קטן לא איכפת לן דאין אבילות חל על הקטן והמכבס אינו אבל וכי תימא היינו האי דמסיק התם בשנויא שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישינה ובין אבילות דיחיד לאבילות דרבים כלומר באבילות דרבים יש להחמיר יותר מבשל יחיד משום דהמכבס עצמו חייב באבילות זו של רבים מה שאין כן של יחיד אין אבילות על המכבס עצמו הא אפילו אם תפרש כן מכל מקום לפי המסקנא שמע מינה דאין אבילות זו דט"ב נוהג בקטנים:

ועוד שאי אפשר לפרש כן דאם כן לא תלי טעמא בהא דיש לחלק בין אבילות דרבים לשל יחיד אלא עיקר הטעם הוא משום דבתשעה באב האבילות גם על המכבס מה שאין כן גבי אבל ממש ומאי קאמר שאני בין אבילות דרבים ליחיד הא לא תלי טעמא בהכי. ועוד למה לי למימר התם תו שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה דמשמע דאיכא תרי גווני בחדא מחמירין באבילות יותר מתשעה באב משום דהוי אבילות חדשה דחמיר ובחדא מחמירין בתשעה באב מבאבילות משום דהוה אבילות דרבים והשתא אם איתא דלפי המסקנא אבילות ותשעה באב שוין דאינן נוהגות בקטנים והא דאסור לכבס בגדי קטנים בשבוע זו משום לתא דאבילות דמכבס גופיה אם כן אבילות ודאי חמיר מתשעה באב לענין ארוסין אבל לא חמיר תשעה באב מאבילות בשום דבר. הא בהא לחוד דשאני בין אבילות דרבים לשל יחיד סגי דלפי זה אין חומר בתשעה באב מבאבילות והא דאסור לספר ולכבס לקטנים כיון דאבילות דרבים הוא האיסור משום מכבס ומספר הוי ולא משום לתא דקטנים גופייהו ואם כן ליכא להחמיר באירוסין בתשעה באב כמו באבילות וממילא פקע הקל וחומר דרב חסדא מה במקום שאסור לספר ולכבס דהיינו בתשעה באב לקטנים דלאו משום לתא דקטנים היא ולמה ליה לסיומי תו שאני בין אבילות חדשה לישנה אלא ודאי לפי המסקנא נמי יש חומר בלספר ולכבס בתשעה באב יותר מאבילות ולאו אתנוקות קאי אלא אאשה שהתירו לה נטילת שער בימי אבלה כדפירשו וכיון דלהיפך נמי איכא חומר באבילות מתשעה באב לענין אירוסין משום הכי קאמר שני טעמי' דשאני בין אבילות חדשה לישנה משום הכי החמירו בחדשה לענין אירוסין יותר מישנה ושאני בין אבילות דרבים משום הכי החמירו בלספר ולכבס בדרבים משל יחיד ואילו לא קאמר אלא היינו טעמא שאני בין אבילות דרבים לחוד וראוי להחמיר בתשעה באב יותר לספר ולכבס אם כן תקשה קל וחומר דרב חסדא לאסור אירוסין בתשעה באב אי מחמרינן לה לענין אבילות מקל וחומר מה במקום שמותר לספר וכו' משום הכי קאמר שאני בין אבילות חדשה לאסור בה אירוסין יותר מבאבילות ישנה דתשעה באב הילכך ליתא לפירוש הר"מ ואין אבילות דתשעה באב נוהג בקטן והא דתנוקות של בית רבן בטלין בו הוא משום לתא דרבן וכדפירשתי:

בשר מלוח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דשמואל כל זמן שאינו כשלמים. פירש רש"י כל זמן שהוא כשלמים שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים ולהכי נקט כשלמים דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאיקרי בשר דכתיב והנותר מבשר הזבח וגו' טפי לא אשכחן דמיקרי בשר שהטעם נפסל אחרי ב' וג' ימים. ונראה לי דאע"ג דהאי קרא גבי שריפת שלמים כתיב דסיפא דקרא דוהנותר ביום השלישי באש ישרף והא אכילת שלמים לשני ימים ולילה שבנתים וזמן שריפתן ביום ג' ולא אור ליום ב' כדאיתא ריש פרק קמא דפסחים (דף ג') ובסוף פרק ה' דזבחים (דף נ"ו) הרי מצינו דלאחר זמן אכילת שלמים שהוא אור ליום ג' עד הבוקר שהוא זמן שריפה קרוי בשר דיש לומר דהאי והנותר מבשר לאו אבאש ישרף דבתריה קאי אלא אזמן אכילה דמיירי בקרא שלפניו ביום ההוא יאכל וממחרת ועלה מסיים והנותר מבשר פירוש בזמן אכילה שלא נאכל ביום הג' באש ישרף ולא קרא הכתוב בשר בזמן שרפתו ואע"ג דהנותר מבשר משמע לאחר שנותר ולאחר זמן אכילה נמי קרוי בשר לא קשיא מידי דהא זמן אכילה ב' ימים מילתא פסיקתא היא בין שנשחט שחרית ביוםשלפניו בין סמוך לערב נעשה נותר לאור ג' והרי אפילו נשחט בשחרית לאחר שעלה השחר מיד אפ"ה בכלל בשר עד הערב דהוה ליה ב' ימים שלמים ולילה אחד הוא הדין הנשחט כל היום הוה ליה בכלל בשר עד כדי שיעור שהיה של ב' ימים ולילה אחד ומה שעבר מן היום קודם שנשחט משלימין לו מן ליל ב' כשיעור הזה שיצא ברוב קרבנות לבד הנשחטים סמוך לבוקר מיד קרויין בשר באור ג' כ"כ כפי שיעור שיצא מן יום השחיטה קודם שנשחטו וקרא דקרא בשעה שנעשה נותר בשר מרוב קרבנות איירי:

מכל מקום י"ל אלא מעתה גבי טריפה דכתיב ובשר בשדה טריפה וגבי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וגבי טומאת בשר כתיב והבשר אשר יגע וכו' אטו לאחר ב' ימים יצא מתורת בשר ואין חייבים עליהם הא וודאי לא דבפרק בן סורר ומורה דף ע') פירש"י דבזמן אכילת שלמים בלחלחותו הוא ולא איקרי מליח ומשמח את הלב דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה הוא אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו וכפי' זה מוכרח שם דאמר הכא מאי פי' גבי בן סורר ומורה אי דמי להא דערב ט' באב דשמעתין דאמר התם אכל בשר מליח אין נעשה בן סורר ומורה ומסיק התם פי' גבי עט"ב משום שמחה וכל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה שמע מינה דטעמא משום שמחה כדפירש"י שם ולא כדפירש הכא:

מכל מקום אכתי קשה לי אם איתא דמשלמים יליף לה דבזמן ההוא הוא דהוי שמחה ולא יותר א"כ מאי אמר בשר מליח אפילו לא נמלח נמי בשהה ב' ימים ולילה אחד לא וזה קשיא נמי לפירש"י הכא דלאחר זמן אכילת שלמים לא אשכחן דמיקרי בשר א"כ אפילו לא נמלח נמי:

ולי נראה לפרש הא דתלה הגמרא בשלמים סימנא בעלמא הוא ולאו משום דיליף לה משלמים דוודאי אם אינו מליח יש בו משום שמחה אפילו אחר כך ואל תתמה על הא דפירשתי דלא יליף לה משלמים ולא נקטה אלא לסימנא בעלמא דהא מצינו בפרק י' דמנחות (דף י"ב) גבי לסמוך ידו על ראש השעיר ר' שמעון אומר לרבות שעיר ע"ג לסמיכה שהיה ר"ש אומר כל חטאת שנכנס דמה לפנים טעונה סמיכה למה לי למימרא שהיה סימנא בעלמא ובפרק י"ג דמנחות (דף ק"ד) הרי עלי מנחה ר' יהודה אומר יביא מנחת סולת ובגמרא תנא הואיל ופתח בו הכתוב תחילה וכו'. עד פשיטא מנחת הסולת קאמר ומשני סימנא בעלמא ובריש פ"ק דערובין גבי מבוי (דף ב'):

ערב ט"ב לא יאכל אדם שני תבשילין וכו' מהר"ם ן' חביב בתשובה כ"י אסר כל מין שני תבשילין אפי' פירות שנאכלים חיים וכו' והבאתיו בס' הקטן ברכי יוסף סי' תקנ"ב ולעת הלום אין תשובות הרב בידי. אמנם דבריו פשוטים שכן מרן בש"ע לא התיר אלא פירות חיים ועמ"ש מרן בב"י ומשם באר"ה:
וראיתי להריטב"א בחידושיו שכתב וז"ל עיקרן של דברים דהכא שהוא משום תענוג וחשיבות אין לומר שיהא דג וביצה שעליו נדון כשני תבשילין כמו שאמרנו לענין ערוב וכו' אלא כל שהוא בשני תמחויים ואפילו ממין אחד כגון שהאחד צלי והא' מבושל וכיוצא הרי אלו שני תבשילין וכל שהם בתמחוי אחד וקדרה א' אפי' כמה מינים ביחד אינו אלא תבשיל א' וכן דעת מורי בשם רבינו בשם רבותיו. ולענין מיני פירות נראה דכיון דלענין בש"ג כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בש"ג וכו' שאף לענין ט' באב כן וכו' אבל בתוספות אוסרים בכל מיני פירות מבושלים וגם רבינו הגדול לא התיר אלא בפירות חיים נראה שמדמין דבר לענין ערוב להחמיר עכ"ל:
הרי שכתב משם התוס' והרמב"ן לאסור פירות מבושלים כמו שפסק מרן וכדברי הרב מהר"ם ן' חביב הנז' איברא דבתוס' שלפנינו נראה להפך שכתבו בסוגיין ד"ה ערב ט"ב דכל דבר שנאכל כמות שהוא חי כמו גבינה כמו תפוחים אין בהם תורת בישול כלל. אמנם ראיתי בהגהות מיי' שכתבו ריצב"א היה אוסר לאכול תפוחים מבושלים עם תבשיל אחר מדיוצא בהם משום ערובי תבשילין כדאיתא בירושלמי דנדרים עכ"ל הרי דריצב"א שהוא מרבותנו בעלי התוס' אסר כמ"ש הריטב"א בשם התוס'. ותוס' שלפנינו הם תוס' אחרות. כידוע דכמה אופני תוספות יש:
ומ"ש הריטב"א דאין נראה דדג וביצה שעליו יהיו ב' תבשילין. גם למה שפסק מרן בש"ע להחמיר בשני מינים בקדרה אחת ופסק דמין אחד בב' קדרות הם שני תבשילין מ"מ פסק דאם הוא דבר שדרכו בכך שרי ודלא כמ"ש בהגהה בס' גן המלך סי' קמ"ב דתנן ושוין בדג וביצה שעליו לאשמועינן לענין ט"ב ע"ש דליתא שהרי כמה גדולים ס"ל דאפי' כמה מינים בקדרה אחת שרי וכמ"ש הריטב"א וכמו שהובא דעתם בב"י ע"ש. ואפי' לדידן דמחמירינן אם דרכו בכך מותר כמ"ש בש"ע ועמ"ש הרב שיירי כנה"ג. ומסתמות דברי מרן בש"ע דאסר מין א' בשתי קדרות משמע אפילו הם מבושלים באופן אחד וכ"כ הרב כנה"ג בתשובה ח"ב סי' ל"ז אך הרב מגן אברהם והרב אליה רבה והרב קרבן נתנאל כתבו דדוקא אם יש שינוי שהאחד בלילתו עבה והא' בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידא בשני קדרות ומסתמות הפוסקים נראה כהרב כנה"ג בתשובה הנז':
ומיהו אם רבים בני הבית וניכר שעושים מין א' בשתי קדרות בשוה להספיק לכלם וכן דרכם לעשות בשאר ימות השנה כשאוכלים מין אחד וכיוצא נראה להתיר והבו דלא לוסיף עלה דלא כמשמעות הרב כנה"ג בתשובה הנז' ודוק הטב: