דף ל - ב
היו מביאין לו פת חרבה [יבשה] במלח, [1736] [1737] והיה יושב בין תנור לכיריים [שהוא מקום בזוי] - ואוכל את פתו, ושותה עליה קיתון [מין כלי] של מים, ונוהג בעצמו צער כל כך, עד שדומה כמי שמתו מוטל לפניו [1738].
תנן התם [שנינו שם, במסכת ברכות]: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין.
מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב - אין עושין.
ובכל מקום, בין אם מנהג המקום כך, ובין אם לא, תלמידי חכמים בטלים [1739].
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם, אף שאינו כזה, ויבטל ממלאכה בתשעה באב, ואין בכך משום גאוה.
תניא נמי הכי [שנינו אף בברייתא כדברי המשנה] [1740]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם, כדי שיתענה [1741]. כלומר, מותר וראוי לאדם לעשות עצמו כתלמיד חכם, בדברים כאלו שאינם מביאים לו תענוג וכבוד, אלא צער.
וביטול מלאכה - צער הוא [1742], ולכן ראוי לכל אדם לנהוג בדבר זה כתלמידי חכמים.
תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב, חמור הדבר כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים [1743] , שאיסור אכילה ושתיה בו מדאורייתא, והאוכל ושותה בו - ענוש כרת.
רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה [1744] בתשעה באב - אינו רואה סימן ברכה [1745] מאותה מלאכה לעולם.
וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב, ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה לעתיד לבוא, כשיבוא המשיח.
שנאמר: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה. שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".
הרי לנו, שרק המתאבלים על ירושלים מחמת אהבתם אליה, יזכו לשמוח בה כשתיבנה במהרה בימינו.
מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה.
ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה [1746].
תניא נמי הכי: כל האוכל בשר ושותה יין בערב תשעה באב, בסעודה שמפסיק בה מאכילתו [1747], עליו הכתוב אומר: "ותהי עונותם על עצמתם" [1748].
שנינו במשנתנו: רבי יהודה מחייב בכפיית המטה. ולא הודו לו חכמים.
תניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לדבריך, שאין ישנים על המטות, אלא על הקרקע, נשים עוברות [מעוברות] ומניקות, שאינן יכולות לשכב על הארץ - מה תהא עליהן?
אמר להם: אף אני לא אמרתי שחייב בכפיית המטה אלא במי שיכול לעשות כך. אבל נשים, שאינן יכולות לעשות כך, אינן חייבות.
תניא נמי הכי: באמת לא נחלקו רבי יהודה וחכמים בעניין זה, אם חייב לכפות את המיטה שרגיל לישון עליה, ולשכב על הארץ.
כי מודה רבי יהודה לחכמים בשאינו יכול לישן על הקרקע, שאינו צריך לעשות כך. ומודים חכמים לרבי יהודה ביכול לישן על הקרקע, שצריך לנהוג כך.
אלא מאי בינייהו, במה נחלקו רבי יהודה בחכמים?
איכא בינייהו, נחלקו בענין זה: האם צריך לכפות גם את שאר המטות שבבית, שאין ישנים עליהן, או לא.
כדתניא: כשאמרו שצריך לכפות המטה, לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל המטות כולן הוא כופה.
וזו היא שיטת רבי יהודה. אבל חכמים חולקים בדבר זה, וסוברים שכופה רק את מיטתו, ולא את שאר המיטות שבבית.
אמר רבא: הלכתא כתנא דידן [ההלכה כמו התנא שלנו], ששנה שנחלקו רבי יהודה וחכמים בעיקר כפיית המיטה. שרבי יהודה סובר שצריך לכפות את המיטה שרגיל לישון עליה, ולא הודו לו חכמים כל עיקר, ודעתם שאין צריך לכפות המטות כלל. והלכה כדבריהם, שאין צריך לכפות כלל [1749].
שנינו במשנתנו: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים.
שואלת הגמרא: בשלמא יום הכפורים, מובן שיום טוב הוא לישראל, משום דאית ביה [שיש בו] סליחה ומחילה, שהרי הוא היום שניתנו בו לוחות האחרונות [השניות] לישראל [1750], וניתנה סליחה ומחילה לישראל.
ועל כן, משום שהוא יום סליחה ומחילה, נקבע צום יום הכפורים באותו יום, בעשרה בחודש תשרי, להודיע שמחל הקדוש ברוך הוא, וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו [1751].
אלא חמשה עשר באב, מאי היא [מדוע נקבע יום זה ליום טוב], מה המיוחד ביום זה?
אמר רב יהודה אמר שמואל: זהו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
כי בתורה נאמר: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה וגו' ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל וגו'".
והיינו, שבנות שירשו את נחלת אביהן [כאשר לא היה לו בן], עליהן להנשא דווקא לבני השבט של אביהן. ואסור להן להנשא לבני שבט אחר, כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה [1752].
ועמדו חכמים והתירו את הדבר, ואמרו שמותר לבנות יורשות נחלה לינשא לבני שבט אחר. והיה הדבר בחמשה עשר באב.
מאי דרוש [מה דרשו] חכמים, שהתירו את הדבר?
כך דרשו: כתוב: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' אך למשפחת מטה אביהם תהינה לנשים וגו'". משמע, דבר זה, שבנות שיורשות נחלה צריכות להנשא רק לבני שבטן, לא יהא נוהג - אלא בדור זה, בדור המדבר [1753].
הגמרא מביאה דעה נוספת בנדון שלנו, מהי השמחה המיוחדת ביום ט"ו באב, שמחמתה נקבע יום זה ליום טוב.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: [1754] יום חמשה עשר באב, הוא היום שהותר בו שבט בנימין לבוא בקהל.
כי במעשה פלגש בגבעה [המסופר בספר שופטים, פרק כ] אסרו ישראל על כל השבטים להשיא בנותיהם לבני שבט בנימין. שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר: איש ממנו [מאיתנו] לא יתן בתו לבנימן לאשה".
מאי דרוש [מה דרשו] חכמים, שהתירו להנשא לבני בנימין?
אמר רב: כי נאמר בפסוק "איש ממנו לא יתן בתו וגו'". הרי שכך אמרו בני ישראל: אף אחד מאתנו לא יתן בתו לבני בנימין. אבל האיסור הוא דווקא על כל אחד מאיתנו, ולא על מי מבנינו שיבוא אחרינו.
הגמרא מביאה דעה נוספת בנדון שלנו.
רבה בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן: יום חמשה עשר באב, הוא היום שכלו בו מתי מדבר. דהיינו, ביום זה נסתיימה הגזירה שגזר הקדוש ברוך הוא על ישראל לאחר מעשה המרגלים, שימותו כולם במדבר.
שמצינו במדרש, שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, בכל ערב תשעה באב היה מכריז הכרוז ואומר: צאו לחפור! והיה כל אחד מישראל יוצא וחופר לו קבר, וישן בו כל הלילה. שמא ימות קודם שיחפור, ולא יקברוהו [1755].
למחר בבוקר היה שוב יוצא הכרוז ומכריז: יבדלו החיים מן המתים!
כל מי שהיתה בו נפש חיים, היה יוצא מקברו. והשאר, שמתו, נשארו קבורים בקבריהם.
בשנה הארבעים עשו שוב כך. ובבוקר, כשהכריז הכרוז: יבדלו החיים מן המתים! יצאו כולם חיים מהקברים.
כיון שראו ישראל כך, תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החודש, ויום זה אינו תשעה באב! [1756] ולכן המשיכו ושכבו בקברים עוד כמה ימים, עד היום שמתמלאת בו הלבנה, שהוא ט"ו באב. ואז היה כבר ברור להם שעבר יום תשעה באב.
כיון שראו שודאי עבר יום תשעה באב, ובכל זאת לא מת אחד מהם, ידעו שחשבון החודש מכוון, אלא שכבר נשלמו אותן ארבעים שנה של הגזירה. ועמדו ועשו את אותו יום ליום טוב [1757] [1758].
דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר [עד שלא נסתיימה מיתת אלו שנגזר עליהם שימותו במדבר] - לא היה מתייחד מהקדוש ברוך הוא דבור עם משה בחיבה [1759].
שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה [1760] למות - וידבר ה' אלי". משמע, שרק עכשיו אמר משה: אלי היה הדבור. בייחוד ובחיבה. אבל עד עתה, שלא נשלמה גזירת מתי מדבר, לא היה מתייחד הדיבור עם משה.
הגמרא מביאה דעה נוספת בנדון שלנו.
עולא אמר: יום חמשה עשר באב הוא היום שביטל בו הושע בן אלה את הפרוסדיות [שומרים] שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל.
הערות
[1736] הרמ"א [סימן תקנ"ב סעיף ו'] כתב, שיש מחמירים לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאכלו, על שם "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר". וזהו על פי דברי הירושלמי. שכך מצינו שם: רב מן דהוה אכיל כל צורכיה, הוה צניע פיתיה אקיטמא, אמר: זו היא סעודת תשעה באב. ולקים מה שנאמר: ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר.
[1737] בסידור רש"י [סימן ת"ו] ובמחזור ויטרי [סימן רס"ד] מצינו, שהיה רב יהודה ברבי אילעאי אוכל ביצה אחת. וכך כתב השולחן ערוך [סימן תקנ"ב סעיף ה']: נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם, שהם מאכל אבלים. והרמ"א כותב: ויש נוהגים לאכול ביצים קשים [המגן אברהם מוסיף: וקרים], שהוא גם כן מאכל אבלים.
[1738] כלומר, שלא היה לו תשעה באב כאבילות ישנה, אלא היה נראה כאילו מת לו עתה מת, והוא מתאבל עליו. מהרש"א.
[1739] אין הכוונה שבטלים מלימודם, שהרי לכל אדם אסור ללמוד בט' באב. אלא שבטלים ממלאכתם. וכך כתב רש"י במסכת פסחים [נד ב].
[1740] עיין במראה כהן שתמה, מה שייך להביא ראיה מברייתא על משנה מפורשת?
[1741] כלומר, אף שאמר רשב"ג לעיל [י ב] שלא כל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם עושה, היינו בדבר של שבח. אבל בדבר של צער - עושה. מהר"ץ חיות.
[1742] כאן בגמרא משמע, שהמנעות ממלאכה - צער היא. אמנם בגמרא לעיל [יב ב] משמע שאדרבה, עשיית מלאכה צער היא. שכך שואלת שם הגמרא: בשלמא כולהו - אית בהו תענוג: רחיצה וסיכה ותשמיש המטה. אבל מלאכה - צער הוא ! ועיין בהערות שם.
[1743] כתב המשנה ברורה [סימן תקנ"ד ס"ק נ"א]: אפילו מעוברת או מניקה, או שארי אנשים שהם חלושים בטבען ומצטערים מהתענית [אם לא מי שהוא חולה באמת]. וכדאי הוא בית אלהינו להצטער על חורבנו על כל פנים יום אחד בשנה.
[1744] בתרומת הדשן [חלק א' סימן קנ"ג] כתב, שיש לחלק בין איסור מלאכה בט' באב - לאיסור מלאכה בחול המועד. כי בחול המועד, שאיסור מלאכה משום שביתה הוא, התירו חכמים כל מלאכת הדיוט, ושאינה של טורח, וכל שהוא לצורך שמחת המועד. מה שאין כן מניעת מלאכה בט' באב, שמשום ענוי הוא, ואם כן, אסורה כל מלאכה. בין של טורח או לאו. וגם מלאכת הדיוט, אם יש בה שיהוי קצת שמשתעשע בה, אין לעשותה בט' באב, מפני שעי"כ מתבטל מהעינוי. אבל מלאכות שאין בהם שיהוי, כמו הדלקת נרות וקשירה והתרה, פשוט שמותר בט' באב. עיין שם.
[1745] מהלשון "אינו רואה סימן ברכה" משמע בפשטות שאין איסור בדבר, אלא שאינו משתכר בכך. ועיין בברכי יוסף [סימן תקפ"ה ס"ק י'] שהביא דעות שונות בענין זה. שיש אומרים שבכל מקום שנוקטים לשון "אינו רואה סימן ברכה", יש גם איסור בדבר.
[1746] בשבולי הלקט [סדר תענית סימן רע"ד] כתב בשם אחיו ר' בנימין: כך הוא פירושו של דבר. המתאבל עליה, ראוי הוא לראות בנחמתה. ואם יהיה בעקבי הקץ, והרי הוא נכתב בכת הצדיקים על כל הכתוב לחיים בירושלים הראויין לגאולה. וכל שאינו מתאבל עליה, אינו ראוי לראות בנחמתה, ואפילו אם יהיה בעקב הגאולה. והרי הוא נכתב בכת הרשעים שאינן מאמינים ואינן ראויין לגאולה. כמו שמצינו במצרים, שכל אותן שלא האמינו בגאולה, מתו בשלשה ימי אפילה. וסיים: ואנחנו וכל ישראל המאמינים ישועות אלהינו, נזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וכו'. עיין שם.
[1747] כך כתב רש"י. כי אי אפשר לפרש שהכוונה לאוכל בתשעה באב עצמו, שהרי אמרנו לעיל שהוא כאוכל ביום הכפורים. ועוד, שזה אינו דווקא בבשר ויין. מהר"ץ חיות.
[1748] מבאר הריטב"א, דהיינו שאין לעצמותיו תחיה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש, לאותן שמתו בגלות, וחיכו לישועה. שעליהם אמר הכתוב [דניאל יב]: "אשרי המחכה ויגיע לימים". אבל עדיין אפשר שתהיה לאותו אדם תחיה ביום הדין, שהוא אחר ימות המשיח. והר"ן כתב, שלכן נקט עצמות, משום שהגמרא במסכת נדה [כד ב] אומרת: השותה יין חי - עצמותיו שרופים. מזוג - עצמותיו סכויין. כראוי - עצמותיו משופין. וכן הביאו הבית יוסף והמגן אברהם בסימן תקנ"ד. והמהרש"א כתב, דהיינו שאף כשיכלה הבשר הנרקב לאחר המיתה, ועדיין העצמות קיימין, יהיה עליהם רושם שתיית היין. וכן כתבו עוד מפרשים.
[1749] כך משמע מדברי התוספות. וכתבו, שבימינו שחוששין לכשפים, אין כופין את המיטה כלל, ואפילו באבל.
[1750] עיין ברש"י שמביא את החשבון וההוכחה לכך, שהלוחות השניות ניתנו ביום הכפורים. ועיין בגבורת ארי שהאריך טובא בחשבון זה.
[1751] כך כתב רש"י. ועיין בגבורת ארי, שמשמע מדבריו שהבין ששני טעמים שונים הם: יום שיש בו סליחה ומחילה, ושהוא יום שניתנו בו לוחות האחרונות. עיין שם שהאריך.
[1752] כך היה המעשה [מובא בספר במדבר פרק כ"ז]: בנות צלפחד אל משה וטענו: אבינו מת במדבר, ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו משום שאין לו בן? תנה לנו נחלה בתוך אחי אבינו ! משה הביא את משפטן לפני הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא אכן הצדיק את טענתן, ואמר למשה, שיש לתת להן נחלה. וכלל הוא בדיני ירושה, שאם אין לאיש בן, מעבירים את נחלתו לבתו. לאחר מכן [בפרק לו], מסופר שבאו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה אל משה, וטענו, אם הבנות יורשות את נחלת אביהן, והן תינשאנה לבני שבט אחר, הרי שיחסר חלקו של שבט מנשה [שהרי הנחלה תעבור לשבטו של הבעל] ! ציוה משה לבני ישראל על פי ה': בנות צלפחד יכולות להיות לטוב בעיניהן לנשים. אבל, רק לבני שבטן, ולא לבני שבט אחר.
[1753] הרשב"ם במסכת בבא בתרא [קכא א] מפרש, שפסק אותו הדור של באי הארץ, שנאסר להם הסבת נחלה. והקשה הגבורת ארי, לשמחה מה זו עושה? הרי איסור הסבת נחלה היה רק לדור הראשון שנכנסו לארץ, ואפילו בנותיהם שנולדו להם אחר ביאת הארץ, אפילו בחיי אבותם - הותר להם להנשא לשבט אחר, ולעומת זאת, לדור של באי הארץ, נאסר כל ימיהם לבת יורשת להנשא לשבט אחר. אם כן, אין זה איסור שהותר, שנעשה על כך יום טוב ! וזה אין מסתבר, שנעשה את יום מיתת אבותיהם יום טוב ! ועוד, וכי דור של באי הארץ היה להם זמן קבוע למות, כמו דור המדבר, שהיה להם יום קבוע למות, כפי שהגמרא מביאה בסמוך? ! ודוחק לומר שהאחרון מבאי הארץ מת בט"ו באב. עוד הקשה, הרי זה נראה כאילו שמחים על איד אבותם, לעשות יום טוב ביום שכלו ! ואין זה דומה למה שעושין יום טוב ביום שכלו מתי מדבר, כי שם השמחה היא על ביטול הגזירה, או על כך שחזר הדיבור להתייחד למשה, כפי שהגמרא אומרת להלן. וכתב, שיותר נראה, שביום חמשה עשר באב נתחדשה להם הדרשה הזו, שלא ינהוג דין זה שאסור להסב נחלה - אלא בדור הזה, של באי הארץ. ועל זה עשו יום טוב. כפי שמצינו במדרש רות, שאמר לה בועז לרות: אילו באתה קודם, לא היו מקבלים אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה זו: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. מוכח מזה, שלא קבלו ממשה את כל פירושי התורה.
[1754] כתב הרשב"ם [שם], שלא נחלקו האמוראים בענין זה, אלא שכל אחד למד מרבותיו ענין אחר שמחמתו שמחים בט"ו באב.
[1755] אולי עשו כך משום שהיו מתים רבים בבת אחת. ואם לא היו ישנים בקברם, היתה טרחה גדולה ביותר לקבור אותם.
[1756] ביאר התוספות יום טוב, שהסיבה לתמיהתם היתה, כי הקדוש ברוך הוא אמר: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה". והם סברו שמספר אותם ארבעים שנה מתחיל משנת שילוח המרגלים. ואם כן, עדיין לא כלו ארבעים שנה. אבל הקדוש ברוך הוא מנה להם מיציאת מצרים, כל ימי היותם במדבר. והקשה הרש"ש, הרי גם אם החשבון מזמן יציאתם ממצרים, היו צריכים למות גם בשנה זו, שהיא שנת הארבעים ליציאתם. והביא שהתוספות במסכת בבא בתרא [קכא א] והמפרשים שם מדברים בענין זה, עיין שם.
[1757] בפשטות השמחה היתה על כך שכלו מתי מדבר. וכן כתבו רש"י ורבינו חננאל כאן. אבל הרשב"ם [במסכת בבא בתרא קכא א] כתב, שהשמחה היתה על כך שחזר הדיבור להתייחד עם משה, כדלהלן. וכן כתב רבינו גרשום כאן.
[1758] כך פירש רש"י. אמנם הרשב"ם והתוספות במסכת בבא בתרא [קכא א, הובאו דבריו בתוספות כאן, ד"ה יום שכלו] כתבו, שבשנה האחרונה לא מתו, ונשתיירו מאותם שהיו בני עשרים בשעת הגזירה. ומן השמים ריחמו עליהם, וויתרו לחמשה עשר אלף ופרוטרוט מהם, שהיו ראויים למות בשנה זו - ולא מתו. כי אם הם אכן מתו, ולא נותר איש מאותם שנגזרה עליהם גזירה, מה הטעם לעשות יום טוב? ! ומה שנאמר "ולא נותר מהם איש", היינו מאותם שהיו ראויים למות קודם שנתבטלה מהם הגזירה. עיין שם בתוספות. ועיין בגבורת ארי ובשפת אמת שהאריכו בזה.
[1759] כך פירש רש"י. והתוספות במסכת בבא בתרא [קכא א, ד"ה יום שכלו] פירשו, דהיינו משום שהיו אבלים כל אותו הזמן, ואין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות. כפי שמצינו גבי יעקב, שלא שרתה עליו שכינה כל אותם ימים שנתאבל על יוסף. ולכן, כל ימי אבלותן של ישראל לא חזר הדיבור, כי בזכותם היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה. עיין שם. והרשב"ם שם מפרש, שלא היה הדיבור עם משה פה אל פה כבתחילה. אבל אם הוצרכו לדיבור, כגון במעשה קורח, היה מדבר על ידי מלאך, או באורים ותומים. עיין שם.
[1760] היינו, בני עשרים שנה ומעלה, הראויים לצאת בצבא. שעליהם נגזרה הגזירה למות במדבר [רש"י דברים פרק ב' פסוק ט"ז].
מתניתין מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשו בני אדם עצמו כתלמידי חכמים, תנ"ה רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמידי חכמים כדי שיתענה, תניא אידך רשב"ג אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב כעושה מלאכה ביום הכפורים, ר' עקיבא אומר כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים, וחכמים אומרים כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמתה, שנאמר שמחו את ירושלי' וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה וכל שאינו מתאבל עליה אינו זוכה ורואה בנחמת', וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. תוספתא אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטו' בשפה רפה פו' משיבין את ההדיוטות בשפה רפה. כך אמרו בירושלמי אין שואלין בשלום חברים בתשעה באב אכל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה:
ולענין כפיית המטה דתנן [שם] ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים, תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומיניקות מה תהא עליהם. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול, תניא נמי הכי מודים חכמים לר' יהודה ביכול, ומודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול, אלא מאי בינייהו אמר אביי שאר מטות איכא בינייהו. דרבי יהודה מחייב בכפיית כל המטות שיש לו בתוך ביתו, ורבנן אין מחייבין אלא בכפיית מטתו בלבד כדי שישן על מטה כפויה:
אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו כלל. מיהא שמעינן דלא מיחייב בכפיית המטה ואף על גב דהיא ממצות הנוהגות באבל ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל אבל כל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט' באב, והוא הדין לעטיפת הראש ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה דקריעה נמי ליתה מכל מצות האמורות באבל, כדאמרינן התם אבלות לחוד וקריעה לחוד.
ומסתברא דחייב במצות תפילין בתשעה באב. ואע"ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דלא מיתסר בהו אלא יום אחד דאבילות לא חמיר תשעה באב טפי מיום שני דאבל, וברייתא מצות שנוהגות באבל שבעה קתני ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, משום דלענין אבילות נמי בשאין לו מה יאכל עושה בצינעא בתוך ביתו, וכן בשאלת שלום שכן באבלות לאחר שלשים משיב שלום, עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשה כאן וכאן בקושי התירו לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים ונוהגין איסור במלאכה ואין שאלת שלום ביניהם כלל, שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאתר שלש' אלא למי שאין לו מה יאכל, ואין מתירין שלום אלא למי ששאל שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל, הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב, ונותן תפלין ביד ובראש שלא ראו לבטל מצוה משום אבילות ישנה אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביה ואחריתה כיום מר וכדאמרן התם מצוה שאני כך נראה לי.
[ושוב] מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי באבל שחל שביעי שלו בתשעה באב, הוי יודעין שאין מצוה לפסוק את האבלות לאחר תפלת שחרית, אלא קולא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי מקצת היום, ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינה מגונה, לפיכך אם נזדמן לו יום שביעי תשעה באב, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא עומד באיסורו כל היום, אבל דברים שמותרין בתשעה באב ואסורין באבל כגון עטוף על שפם וזקיפת המטה וסלוק התפילין הרשות בידו אם רצה להמתין בהם עד הערב ימתין ואם רצה להסיר מנהג אבילות מאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן דברי הגאון זכינו להסכים לדעתו, ומכל מקום, אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפילין דהא לא נהיג בהו אבלות אלא ביום ראשון.
ולענין סדר היום (מגילה ל"א ע"ב) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד בנים, ומפטירין אסף אסיפם, ותניא (שם כ"ב ע"ב) חל להיות בשני או בחמישי קורין שלשה ומפטיר אחד בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד, רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד וקיימא לן כר' יוסי, דתניא זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה, וכן עמא דבר.
ובמסכת סופרים משבע מסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן בתשעה באב ארבעה פסוקים משל ירמיה המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו' עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל, ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה נקדמין לדברי קבלה בכאן דברי קבלה מקדימי' לדברי קדושה וגרסינן התם יש קורין ספר קינות בערב ויש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה שאחר קריאת התורה עומד ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם, לפי שיבינו כל שאר העם והנשים והתינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכל שכן בנים זכרים, והקורא בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת, ויש שמניחין את תיק התורה על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין ויש שיורדין מספסליהן וכולן מתפלשין באפר, ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכל שכן לשוח עם הארמי.
ומסתברא דהך מכילתא מנהגי תניא וכך היו נוהגין שאחד קורא מגלת קינות וכולן שומעין כדרך שאמרו במגלת אסתר. ומברך בקריאתה על מקרא מגילה וכך הזכירו שם בפרק ארבעה עשר, וכאן אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים וכן מאי דקאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו, וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם שעושין אותו כשבת שניה של אבלות ומקום שיורדין מספסליהם עושים אותו כשבת ראשונה, וכן נהגו עכשיו שאלו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבת קרקע בתשעה באב כלל קל וחומר מכפיית המטה ובמו שפירשנו למעצה. וכך אמרו שם ערבי' אין אדם שומע לחברו מפני שהן מתפללין בלחש ואי, אומרים לא ברבו ולא יהי שם. אבל בתפלת השחרית לאתר הפסוקים והמזמורים האלו אומר ברבו בקולנמוך ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש. אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש עד כאן במסכת סופרים ואף בזו נתלה הדבר במנהג.
ירושלמי [ברכות ד,ג] ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו. רחם יי אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה והורשתיה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה חומת אש וגומר. ר' אבדומה דצפרין בעא קומי ר' מונא ואיכן הוא אומרה. אמר ליה ועדיין אין אתי לזו. א"ר ירמיה בשם רב כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה. וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודיה. מתניתא אמרה כן ונותן הודיה למעבר וצועק לעתיד לבא. וכתוב בהלכות רבינו ז"ל ונהגו עלמא למימרא בבונה ירושלים. וסמכו אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה אומר.
וסוגיין בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] דתשעה באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ולא לעשרים וארבע ברכות. ואף על גב דרב פפא מתרץ אינו כראשונות אלא כאחרונות. ולדידיה לענין נעילה עשרים וארבע לא שמענו בהם הפרש. סמכי עלמא אלישנא קמא דלישני דגמרא אינון דמאי אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ברכות. ועוד דלא אשכחן בהדיא לרב פפא דלימא כתענית צבור לתפלות. אע"ג דמוקים מימריה דרבי יוחנן במילי אחרי וברייתא דקתני התם אין בין ט' באב לתענית צבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה. משמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין לענין איסורין תניא וקולי קולי קתני דלא חמיר תעני' צבור מיניה אלא לענין עשיית מלאכה. אבל בתפלות לא איירי דבתענית צבור איכא נעילה ועשרים וארבע ברכות ובתשעה באב ליכא. ובירושלמי במסכת ראש השנה רבי יוחנן מתפלל בט' באב עשרים וארבעה, ומפקיד לתלמידוי לא תילפון מיניה דין עובדא דצריכא ליה. אבל הוא תענית צבור הוא, ר' יוסי בשם רבי יהושע בן לוי אינו תענית צבור.
אלא מיהו חזינא סוגיא דמס' מגילה דמשתמע מיניה דאיכא נעילה בתשעה באב, דגרסינן התם (מגילה כ"ב ע"א) איבעיא להו תענית צבור בכמה. ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף אין אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה כלומר שמתפללין בו תפלת נעילה דהיא כעין תפלת המוספין תפלה יתירתא. ופשטינן לה מברייתא דקתני ט' באב ותענית צבור שלשה, ואיתמר עלה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי דתנא זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ארבעה, זה הכלל לאיתויי מאי לאו לאתויי ת"צ וט' באב. כלומר דאיכא מוסף תפלה וקורין ארבעה אלמא תשעה באב נמי כתענית צבור הוא מוסף תפלה, הדין הוא סוגיא דשמעתא.
אלא איכא למימר בגמ' תענית צבור איבעיא להו. דאיכא ודאי מוסף תפלה. ומשום דפשטינן מברייתא תענית צבור ותשעה באב לשלשה אתי, אמר רב אשי זה הכלל לאיתויי מאי ונקט ליה תשעה באב בהדי תענית צבור. ולא חש למידק כולי האי לומר תשעה באב הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה, דאמר רבי יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, דאי נמי דייקת הכי אמר לך זה הכלל לאיתויי תענית צבור הוא דהוה בענין, אבל תשעה באב לא הלכך נקט ליה לישנא רוחא ולא נחית לכולי הך דיוקא ומסקנא, אלא דזה הכלל סמכא בעלמא הוא ולא קשיא ולא מידי, הילכך הדרינן לסוגיא דגמרא דאיתמרא בדוכתא, דתשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ולית לן ראיה לחיובי בהו את הצבור והלכה רופפת שיש לתרץ ולומר פוק חזי מה עמא דבר.
וכבר ראיתי דברי רש"י ז"ל שמפרש מוסף תפלה עניני ברכה יתירתא ואין זה עולה לנו כלל, דמתניתין יום שיש בו מוסף קתני אי מוסף קרבן אי מוסף תפלה ועניני ברכה יתירתא אינו כלום לתוספת הקוראים. אלא מה שכתבנו היא עולה וראוי לסמוך עליו.
כתוב בהלכות גדולות והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבת דמתבע תיבעי ליה לאפסוקי ממיכל ומשתי מבעוד יום דשבתא מהו לאבדולי, כיון דאמר מר [ברכות כ"ו ע"א] מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קדש לחול ואחסר ליה בשתיה. דהא אמרינן גבי יום הכפורים ליקדיש על כוס ולימא זמן ולשתייה כיון דקבליה איתסר ליה עילויה הילכך ליתרח עד דנפיק חד בשבת ומבדיל בה שרי בתעניתיה מקמי דליטעום ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך כל היו' כולו כל היו' אין טפי לא. הני מילי היכ' דהו' שרי לי'למיכ' אבל הכא דהו' אסו' לי' למיכל בחד בשבא מבדיל לאורת' דתרין בשבא וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנישתא אבל על נורא לא ליבריך אלו דברי בעל הלכות ז"ל.
ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעעא ליבדיל מכאן ואילך ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסור למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי. וטפי בטפי איכא למימר דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך ומבדיל כל השבת כולה, הני מילי היכי דלמוצאי שבת חזי לאבדולי אבל היכא דלמוצאי בשבת לא חזי לאבדולי לא מיבדיל עד רביעי בשבת דכולהו תשלומין דראשון נינהו, וכיון דבזמניה לא חזי להבדלה לא מיבדיל בלא זמניה. משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.
ומכל מקום למ"ד מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי עלמא יומא כלילה של מוצאי שבת הוא. ומילתא מחוורתא היא דכי נמי אסור למיכל ומשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום, וכיון דראינו לרבינו הגדול ז"ל שהזכיר לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת.
ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואף על גב דגבי זמן דיום הכפורים איסור כרת חששו. ועוד דקא אתי בכל יום הכפורים, אבל תשעה באב איסורא דרבנן הוא ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזרה דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך.
ולאו מילתא היא דהתם אמרינן לענין מזרע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאית' [בחולין קל"ט ע"א] ואע"ג דלאו איסו' כרת הוא ולא שכיח טפי. והיא היא פירכי' דר' אחא ב"י (עירובין מ' ע"ב) דאיהו קשי וליתן ליה לתינוק ישראל ומינה קא אמרינן ביום הכפורים לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דתתי למסרך, וכן פירש רבינו חננאל במסכת עירובין שמע מינה דאפילו באיסורי ולא קביעא נמי חיישינן לסירכא.
ומסתברא דמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס. תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס. ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם וכי האי שעתא לא תקינו על הכוס כלל, ולא אמרינן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל:
סליק מסכת תענית
לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. קשה הוה ליה למימר יום הכיפורים קודם ט"ו באב שזה בראשית השנה וזה בסוף?
ונראה לי דאפשר מנהג זה התחיל בישראל בט"ו באב קודם יום הכיפורים שאחר כמה שנים נהגו בו גם ביום הכיפורים.
אי נמי על הרוב יהיה התחלה בט"ו באב בראיה ראשונה שרואה הבחור את הבתולה ונוטה לבו אליה ובא הענין לידי גמר טוב בראיה השנית שרואה אותה ביום הכיפורים כי הימים שביניהם מועטים אך לא יזדמן שיהיה התחלת הענין ביום הכיפורים וגמר הדבר בט"ו באב דרב המרחק ביניהם ונשכח מהם.
ונראה לי דכרמים אלו היו בתוך העיר דאין יוצאים ביום הכיפורים חוץ לחומת העיר ואף על גב דעל פי השכל אין ראוי לעשות עסק זה ביום הכיפורים, עם כל זה לא ביטלו חכמים מנהג זה ביום הכיפורים משום חבוב מצות הנישואין וגם להודיע כמה גדולה ויקרה היא דאפילו ביום קדוש כזה פונים לדבר זה להתעסק בו.
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. פירש עטרת ראשי הרב אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בספרו מדרש אליהו (דף צז) וזה לשונו: בנות הם המלכיות בנות של ישראל סבא יוצאות וחולות בכרמים 'כר־ם י־ם' והיינו כרם [260] גימטריא עשרה הויו־ת רמז לאבא ים רמז לבינה כלומר מושכין האורות ומוחין מן אחד ואחד ואומרים בחור הזעיר אנפין אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּ'נוֹי' [66] בגימטריא אדנ־י עם הכולל [66] שהיא המלכות, רוצה לומר אל תבט במלכות כשהיא בבחינת דינים וגבורות תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה הם מדרגות הקודמים לה שימשך לה מהם חסדים ואפיק לשם אדנ־י באותיות נוי לומר ששם אדנ־י הוא נוי לה, עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא], ודפח"ח [ודברי פי חכם חן].
ודע כי עטרת ראשי אדוני אבי ז"ל תפס גרסת הגמרא דגריס 'בנות ישראל' אך במשנה כתוב 'בנות ירושלים' וגם לפי זו הגרסא יבא נכון ביאור שכתבנו שהם גם כן נקראים 'בנות הבינה' שנקראת ירושלים של מעלה כנודע.
יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. נראה לי בס"ד הטעם דחולות בכרמים שהם גפנים על דרך מה שנאמר (תהלים קכח, ג) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, כגפן דלא מקבל נטיעה אחרת ולכך חולות בין הגפנים לרמוז לבחורים תנו עיניכם באשה כשרה שאינה מזנה כגפן שאינה מקבלת נטיעה אחרת ועל ידי כך הבנים יהיו דומין לפרי הגפן שיש בו אכילה ושתיה כן הם שלמים בתורה ויראת שמים.
שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה. נראה לי בס"ד שָׂא עֵינֶיךָ הוא עין השכל לשמים כלומר תקח אשה לשם שמים, ולא בשביל עונג הגוף.
או יובן שָׂא עֵינֶיךָ באבותיה ואמותיה ואחיה שיהיו כשרים.
או יובן למעלה מאותיות עין בגודל המספר יש אותיות כסף ורמזו לו בעלי הממון שיביט בממון הוא הכסף שתביא לו בנדונייא, ודרך הלצה הוא זה.
גם אומרים שָׂא נָא דייקי בתיבת נָא לומר אין לך רשות להסתכל בבתולות אלא רק נא בעודך בחור אבל אחר שתשא אשה אסור לך הדבר וכמו שנאמר (איוב לא, א) וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שיר השירים ג, יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. דריש זה על יום הכיפורים על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת אמור בסוד הפסוק (בראשית כ, יב) וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה, דביום הכיפורים מבי אימא נטלא ולא מבי אבא, עיין שם ודוק.
'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ', זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ', זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. נראה לי בס"ד הסמך שיש לזה עם זה, על פי המדרש בפרשת תרומה, משל למלך שהשיא את בתו וכו' ואמר להם בבקשה מכם עשו לי קיטון אחד שאדור בו עמכם עיין שם, נמצא על ידי התורה זכינו לבית המקדש לכך סמכם זה בזה.
כָּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּתִשְׁעָה בְּאָב, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם". נראה לי בס"ד הטעם שתלה העון בעצמות ולא אמר בבשרם, דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם בשר וניתן בעצמות, ולכן הלהוט אחר הבשר לאכול ביום החרבן עון זה נרשם על העצם שלו. גם אמרו רבותינו ז"ל בשם אבא שאול דהשותה יין יהיה בו סימן בעצמותיו אחר מותו, ולכן גם על עון זה דשותה יין ביום החרבן נאמר (יחזקאל לב, כז) וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם.
בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים; יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא חֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב, מַאי הִיא?. הקשה הגאון גבורות ארי ז"ל, הא מתניתין תלי טעמא בלוחות ובנין בית המקדש ולאו משום מחילה וסליחה, דהא קאמר 'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' זוֹ מַתַּן תּוֹרָה דהיינו נתינת הלוחות אחרונות? עיין שם.
ועוד יש להקשות אטו משום שהוא יום מחילה מי ניחא, דקשה מה טעם יש בזה? אדרבה יום מחילה שהוא יום צום אינו זמן לחול בכרמים, ולדבר בו על לב הבחורים בדברי טיול!
ונראה לי בס"ד דהכי קאמר בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים יש בו טעם לדבר בו על ענין הנשואין, מפני שהוא נעשה יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה יען כי הוא יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת לישראל שבהם נגמרו הקדושין של ישראל ונשלמה מחילת עון העגל, ולכך נקבע אותו בכל שנה ושנה להיות יום סליחה ומחילה ובזה יש טעם לדבר בו בעסק הנישואין אשר בהם נמחלים עונות האדם דכל הנושא אשה נמחלים עונותיו כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית כח, ט) וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל, וזהו כונת המשנה שאמרה שהוא 'יוֹם מַתַּן תּוֹרָה' כלומר שנתנה בו לוחות האחרונות שבהם נגמרו הקידושין של ישראל ובהם נגמרה מחילת עון העגל, על כן יש טעם למנהג זה שנהגו לדבר בו בענין הנשואין שבהם נמחלים העונות. אבל יום חֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב מה שייכות יש בו למנהג זה שנהגו לדבר בו בענין הנישואין ומאי רבותיה דהאי יומא משאר ימים לעורר בו הבחורים בשביל הנשואין?
ומשני מפני שבו נתפשטה מצות הנשואין בקרב ישראל ביותר שבו הותרו השבטים לבא זה בזה שנפתחו כמה פתחים לפני כל אחד ואחד מישראל לקחת משם אשה ולכן ביום זה אומרים לבחור שא עיניך וראה בכל בתולה שתרצה דאין אתה מוכרח ליקח אשה מקרוביך דוקא אלא תקח מה שלבך חפץ!
ובאמת זהו הטעם העקרי של יום זה לכולי עלמא ושאר אמוראי כל אחד בא להוסיף מעלה יתירה לאותו יום לומר ראוי יום זה לעורר בו שמחת הנשואין מפני שזכה למעלה זו ולמעלה זו גם כן אך כולהו מודו לטעם זה דאמר שמואל שהוא משום דהותרו בו שבטים לישא כל אחד ואחד מכל שבט שיבחר.
תדע שהרי רב מתנה אמר משום הרוגי ביתר ובאמת הרוגי ביתר היו אחר חרבן בית שני דלא הוה מלך וכהן גדול וסגן אך ודאי גם הוא יודה דהטעם העיקרי כמו שאמר שמואל ורק בא למצוא מעלה יתירה לאותו היום ולומר כי הוא יום זכאי שגם אחר החרבן זכה למעלה של זכות זה שנעשה בו להרוגי ביתר [שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה] על כן ראוי הוא לעשות בו התעוררות השמחה דמגלגלין זכות ליום זכאי.
יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי־מִדְבָּר. עיין פירוש רש"י כאן, ופירוש רשב"ם ז"ל בבתרא והקשה הרב גבורות ארי, איך יתכן דמשה רבינו ע"ה וכל ישראל יסתפקו בטעות גדול כזה שהוא משך ששה ימים יעוין שם.
ונראה לי בס"ד, ודאי דמשה רבינו ע"ה וכל גדולי ישראל לא טעו ולא נסתפקו בשום ספק והיו יודעים האמת אך השי"ת רצה לבלבל דעת העם שיסתפקו בטעות גדול כזה ולא יתברר אצלם הדבר אלא עד יום ט"ו בחודש כדי שיזכה יום זה לקביעות יום טוב ושמחה כי ודאי יום זה היה יום זכאי מטעם הידוע לפניו יתברך, ולכך זכה להיות בו כמה דברים טובים שמנו חכמים פה והוא הדבר אשר דבר תנא דברייתא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וזה דחובה ליום חייב פירש בברייתא אבל זכות ליום זכאי לא פירש מאי היא?
אך הענין הוא זה שיום ט"ו באב הוא יום זכאי שזכה להיות בו כמה דברים טובים ולכן אל תתמה איך טעו העם בטעות כזה משך ששה ימים? כי אף על פי שמשה רבינו ע"ה וכל גדולי ישראל מגידים להם האמת לא היתה דעתם נוחה ועודם מסתפקים בלבבם וצר להם ולא נחה דעתם אלא עד יום ט"ו באב ועשאוהו יום טוב כי כל זה היה מאת ה' שֶׁאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד הֳ', מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל דכך גזר השי"ת שיתבלבל דעתם ולא יצא הספק מלבם אלא עד יום ט"ו כדי שיקבעוהו ליום טוב.
ואפשר כי משה רבינו ע"ה מאחר שידע כי מאת ה' יצא הדבר לבלבל דעתם הניחם נבוכים בספק זה שנפל בדעתם ולא מנע את הכרוז שהיה המנהג להכריז בכל ערב תשעה באב.
עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי־מִדְבָּר, לֹא הָיָה דִבּוּר עִם מֹשֶׁה (דברים ב, טז). עיין פרוש רש"י כאן שפירש שהיה בחזיון לילה, ורשב"ם בבתרא (בבא בתרא קכא.) פירש שהיה על ידי מלאך או באורים ותומים עיין שם. ובאמת דברים אלו לא נתנו להאמר ודחויים הם מכמה מאמרים של רבותינו ז"ל, וגם מכמה מקראות בפרשת קרח ועוד ועוד. ועל כן ודאי דברים אלו לא יצאו מפי רש"י ורשב"ם ז"ל אלא תלמיד טועה הוסיף זה בדבריהם! אך פירוש שני של רשב"ם שכתב לא היה מדבר כי אם על ידי צורך מעשה הצריך להם זה ניתן ליאמר.
ואנא עבדא נראה לי דאפשר דאותה המעלה שהיתה לו דשכינה מדברת מתוך גרונו נפסקה בזמן שהיו ישראל נזופים מפני שבזה נמצא ישראל שומעין הדברים מן אור השכינה כשהיה משה רבינו ע"ה מדבר עמהם ואומר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' ולכך נפסקה מעלה זו בזמן שהיו נזופים ואחר כך כשכלו מתי מדבר חזרה מעלה זו שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו, ולכן אמר 'אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר' רוצה לומר דיבור השכינה יוצא מפי.
ועוד נראה לי כי נודע דמשה רבינו ע"ה היה רואה באספקלריא המאירה ושאר נביאים באספקלריא שאינה מאירה וזו נסתלקה כשהיו נזופים וכשכלו מתי מדבר חזרה אליו מעלה זו ולכך אמר 'אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר' רוצה לומר דבור הראוי אלי.
או אפשר לפרש דקאי על שאר מעלות הגדולות שהיה לו במדריגת נבואתו כי היה מתלבש קול בקול ושניהם שלו וזה לא זכה לה שום נביא.
או על שהיה מתנבא מתרין פרקין קדמאין של נצח והוד וגם לזו המעלה לא זכה שום נביא. ואפשר דקאי כאן על חדא מנייהו שנסתלקה וחזרה אליו ועל חזרתה אליו קאמר 'אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר' כלומר דבור הראוי אלי.
מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין לעיל בפרק קמא (דף י''ג) גבי תענית ציבור תניא כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר פירש רש"י מהכא משמע דבליל ט' באב מותר במלאכה ואין ביטול אלא ביום ואין מפרסמין הדבר למד רש"י מלאכה דתשעה באב משל תענית ציבור וק"ל הא וודאי לא דמי דאיסור מלאכה בתענית ציבור נפקא ליה לעיל מקרא ועצרה כעצרת שאסור במלאכ' ומכל מקום בלילה מותר דומיא דאסיפת זקנים דאינו אלא ביום אבל במקום שנהגו שלא לעשות וכן הא דתלמידי חכמים בטלים בכל מקום היינו טעמא שלא יסיחו דעתם מן האבילות אין לחלק בין יום ללילה דאבילות שוה ליל ת"ב ליומו לכל דבר. מכל מקום אין להקשות על פירש"י הנ"ל אי דלילה אינו כיום לענין מלאכה מהא דאקשי ראב"י לר"י דסבירא ליה י"ד דאסור בעשית מלאכה מהנץ החמה ואילך היכן מצינו יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור פריך ור' אליעזר בן יעקב לימא איהו לנפשיה שאוסר בלילה ומתיר ביום ומשני בין לילה ליום מצינו שחלוק בתענית ציבור לר' אליעזר דאוכל כל הלילה הוה ליה למימר בתשעה באב לענין מלאכה גופיה דיש חילוק בין יום ללילה וזה עדיף דמלאכה יוכיח על מלאכה ולא דבר אחר יוכיח על מלאכה ועוד דההיא דתשעה באב כולי עלמא מודו וההיא דתענית ציבור פליגי רבנן על ר' אליעזר ואי משום דתשעה באב אינו אלא מנהג במלמא שלא לעשות מלאכה וקיל הא י"ד נמי אינו אלא מנהג בעלמא דהכי פירש"י התם מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו שלא לעשות דאין זה קושיא דלטעמיך הוה ליה למימר תענית ציבור יוכיח דיום אסור במלאכה ולילה מותר אלא על כרחך היינו טעמא דלא אמרינן לה משום דאי מלאכה דתענית ציבור אסמכוהו אקרא דדברי קבלה הוי ליה כשל תורה ואין של תורה מוכיח על דרבנן אליבא דר' אליעזר בן יעקב דהא איתא התם אמר ר' יהודה לר' אליעזר בן יעקב הוא עצמו יוכיח שמקצתו אסור באכילה ומקצתו מותר ואהדר ליה ר' אליעזר בן יעקב אמינא לך מלאכה דרבנן ואת כו' חמץ דאורייתא דעד הכא שרי רחמנא ומהשתא ליכא למימר יוכיח ממלאכת תשעה באב נמי כיון דמדמי לתעניתציבור דדברי קבלה וחד טעמא הוא אין מזה יוכיח על מלאכת ארבעה עשר דלאו חד טעמא עם מלאכת ארבעה עשר דהא איסור מלאכה שלו מפני התענית ושל ארבעה עשר מפני הקרבת הפסח וכמו שכתבו המפרשים אבל הא ודאי קשה דלא דמי של תשעה באב לתענית ציבור ללמוד ממנו וכדפירשתי וכי תימא למאי דפי' הא דאמר ר' יוחנן בפרק ד' דפסחים (דף נ"ד) תשעה באב אינו כתענית ציבור ורצה לומר דלענין מלאכה איירי ופריך מאי קמשמע לן מקום שנהגו לעשות עושין וכו' מחמת זה מוקמינן ליה להא דר' יוחנן לענין אחר והשתא אכתי הוי ליה למימר דר' יוחנן לענין מלאכה קאמר ואיפכא דלחומרא קאמר ליה ובמקום שנהגו שלא לעשות אי נמי תלמידי חכמים דבטלים בכל מקום חמיר תשעה באב דאפילו בלילה אין עושין ואילו תענית ציבור ביום אין בלילה לא והא ליכא למימר אי לחומרא אמר ר' יוחנן דתשעה באב חמיר טפי אם כן איפכא הוה ליה למימר תענית ציבור אינו כט"ב דמשמע דאין חומר דתענית ציבור כחומר ט"ב יש לומר דתלו דלא תניא תשעה באב בתענית ציבור דתניא לה דיום אסור ולילה מותר וקמ"ל דתשעה באב אינו כן ואפילו לילה נמי אסור ועוד בלא זה אין הכרח דלהקל קאמר ליה מדלא אמר איפכא דהא רב פפא קאמר התם מאי אינו כתענית ציבור אינו כראשונות כו' ואסור והיינו לבין השמשות דבתשעה באב אסור ובתענית ציבור מותר הרי אף על פי דקאמר להחמיר אפילו הכי לא אמר איפכא לא קשיא מידי דאי ר' יוחנן קאמר אינו כתענית ציבור לאסור ליל ט' באב מאי קמשמע לן פשיטא דהא היינו טעמא דתלמידי חכמים ודמקום שנהגו שלא לעשות אינו אלא משום היסח הדעת מן האבילות ודאי אין לחלק בין יומו ללילו וכן נראה מדברי המפרש דליל ט"ב כיומו במקום שנהגו שלא לעשות:
תניא נמי הכי שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה משמע משום שהוא דמי לעינוי מה שאין עושה מלאכה ולית לן בה דלא מיחזי כיוהרא במה שאין עושה והכי נמי תניא לעיל בפרק קמא (דף י') גבי תענית של יחידים לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים בדבר של שבח אבל של צער עושה וזכור לטוב שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו:
וקשה לי דבפרק ד' דפסחים (דף נ"ה) ובפרק ב' דברכות (דף י''ו) רמינן הא מתניתין דמקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב אלמא רבן שמעון בן גמליאל לא חייש ליוהרא ורבנן חיישי ליוהרא והא איפכא שמעינן דתנן חתן אם רצה לקרות קריאת שמע בלילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומשמע התם דקשיא ליה דר"ש אדר"ש דמשני דר"ש אדר"ש לא קשיא התם אנן סהדי כו' הא דר"ש אדר"ש בלאו הכי לא קשיא מידי דמלאכה של תשעה באב כיון דדמי לעינוי וצער לית ביה משום יוהרא אבל גבי קריאת שמע לא שייך להאי טעמא משום הכי חייש ליוהרא (ועיין לעיל (דף י"ב) מה שהאריך רבינו בזה):
ר"י מחייב בכפיית המטה קשה לי הא בריש בפרק ג' דמועד קטן (דף ט"ו) מפרש טעמא דכפיית המטה דאבל משום דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתם כפו מטתכם עליה והאי טעמא לא שייך גבי תשעה באב מיהו התם מבעיא ליה מנודה ומצורע מה הן בכפיית המיטה אף על גב דבהו נמי לא שייך הך טעמא דאבל ורש"י פירש ר' יוחנן מחייב בכפיית המיטה ולא יישן עליה משמע מפירושו דעיקר כפיית המטה דתשעה באב היינו רק שלא יישן על גבי המטה דרך הנאה וכבוד אלא יישן על גבה שיצטער בשכיבתו אף על גב דבאבל אם ישן על גבי הקרקע לא יצא ידי חובת כפיית המטה עד שיכפה מטתו דווקא והשתא י"ל דכיון דחייב להצטער לר"י בשכיבתו בתשעה באב וישן על גבי המטה משום צער צריך נמי לכפות מטתו לעשות היכר לדבר שלא ישכח ויישן עליה מיהו אי לאו חיוב כפיית המטה גבי אבל משום דמות דיוקני הוי סגי בתשעה באב בהיכרא אחרינא אבל כיון דבאבל צריך כפיית המטה ממש משום דמות דיוקני עביד ליה ר"י האי להיכירא כמו באבל והאי טעמא דמבעיא להו התם גבי מנודה ומצורע מהו בכפיית המטה דאעיקר מילתא מבעיא להו אי אסורין לישן ע"ג מטה משום צער וממילא משום היכרא צריכין כפיית המטה או מותרין לישן על גבה וממילא אין צריך כפיית המטה להיכירא והא דלא מבעיא להו אעיקר מילתא אי מותרין לישן על גבי המטה אי לא ואיידי דנקיט התם גבי אבל דחייב בכפיית המטה נקט לבעיין דמנודה ומצורע בכפיית המטה ומיהו אעיקר מילתא גופא מבעיא להו:
ובהכי ניחא לר"י מאי שנא דמחייב בכפיית המטה כמו אבל ומאי טעמא לא מחייב נמי בעטיפת הראש כמו באבל אלא ודאיתשעה באב לא דמי לאבל בקום ועשה מיהו כפיית המטה לר' יוחנן משום גררא דשב ואל תעשה הוא דאסור לישן בתשעה באב על גבי המטה לר' יהודה ומשום היכרא מצריך כפיית המטה מה שאין כן עטיפת הראש קום ועשה גמור הוא מודה ר' יהודה דאין צריך ובהכי ניחא הא דפליגי חכמים אדרבי יהודה ומחייבי בכפיית מטתו לבד ולא מטות שבבית ואמאי אי מדמה תשעה באב לאבל הא גבי אבל אמר התם דכופה כל המטות שבבית ואי לא דמי לאבל מטתו למה כופה. ולמאי דפירשתי ניחא דכפיית המטה דט"ב אינו אלא משום הכירא וסבירא להו דבמטתו בלבד די להכירא ורבי יהודה סבירא ליה כיוון דצריך לכפיית המטה כאבל לא תחלק ובאבל צריך לכפות כולן הכא נמי צריך לכפות שלא תחלק:
בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום. שנתנו בו לוחות האחרונות קשה לי הא מתניתין תלה טעמא בלוחות ובנין בית המקדש ולא משום סליחה ומחילה דקאמר ביום חתונתו זו מתן תורה דהיינו נתינת הלוחות ועוד דמתניתין נמי תלה הטעם משום בנין בית המקדש ובגמרא שייריה ולא מדכר לה כלל ונראה לי דביום חתונתו וביום שמחת לבו דקאמר קרא לאו למימרא דנקט לתרווייהו לפרושי לטעמא דרישא קאתי דמהאי טעמא קאמרינן צאינה וראינה בנות ציון פירש שתצאו ותשמחו מפני שהוא חתונה ושמחת הלב דליתא דאין טעם השמחה אלא משום דהוי יום חתונה לחוד והא דקאמר נמי יום שמחת לבו לסימנא בעלמא נקטה איזה יום הוא יום חתונה שהוא שמחת לבו דהוא יום מתן תורה של לוחות אחרונות דאי מיום חתונתו לחוד הוי אמינא מתן תורה ממש שהוא ו' בסיוון לתנא קמא או ז' בסיוון לרבי יוסי שבו ניתנו עשרת הדברות לישראל כדאמר לעיל להכי קאמר לסימנא ביום שמחת לבו כלומר איזהו יום חתונתו יום שהוא שמחת לבו דהיינו יום הכפורים שהוא בנין בית המקדש והיינו טעמא נמי דקא מוסיף הגמרא מפני שהוא יום סליחה דאי מטעמא של מתן תורה דלוחות בלבד כל שכן שהיה ראוי לצאת ביום שניתן עשרת הדברות שהוא מתן תורה ממש אלא הך טעמא דיום הכיפורים מפני שהוא יום סליחה נמי דאית ביה תרתי ואף על גב דקרא לא תלה לה אלא מפני שהוא יום חתונתו לחוד לא חש לפרש מעלת יום סליחה דזיל קרי בי רב הוא ולא מפרש אלא לטעמא דחתונתו לחוד של לוחות שאינו מפורש בתורה בהדיא והא דלא קאמר הגמרא דביום שמחת לבו לא משום סימנא נקטיה אלא לפרושי טעמא דצאינה קאתי והא והא גורם מפני שהוא יום שמחתו נמי שהוא בנין בית המקדש משום דלא מסתבר להגמרא אפילו לעשותו סניף ליום טוב שהרי בנין בית המקדש ניגמר קודם לכן והוא אינו אלא אחד מז' ימי חנוכת הבית:
יום שניתנו בו לוחות אחרונות פירש רש"י שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר תחילה ושיבר את הלוחות ובשמונה עשר עלה למרום ונשתהה שם שמונים יום ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה וארבעים יום עמד כבראשונה חשוב משבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים והוי להו שמונים יום שנים עשר שנשתיירו מתמוז דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה ועשרים דאלול הרי שמונים יום וליל צום השלים כנגד לילו של שבעה עשר בתמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו שמונים שלימין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד. שהוא עשרה בתשרי וקשה לי אטו אותן השמונים ימים שמשבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים נשתהא בעליה אחת הא לאחר ארבעים יום לעליה האמצעית זו של תפלה ירד לפסול את הלוחות כדכתיב בפירוש בפרשה עקב בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים ונמצא ירידה אמצעית היתה בתשעה ועשרים באב כשתחשוב תמוז חסר וליל תשעה ועשרים כנגד ליל שמונה עשר בתמוז דנפקיה ליה כבר קודם שעלה הרי שירד בתשעה ועשרים באב ולא עלה עד שלשים באב עם הלוחות שבידו כדכתיב בפרשת כי תשא ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני נמצא שעליה אחרונה זו לא הוה עד שלשים באב שהוא ערב ראש חודש אלול ולמאי דפירש"י דאלול היה חסר נמצא לא ירד עד אחד עשר בתשרי דהא לא נותר מאב אלא יום אחד וכ"ט דאלול שהיה חסר הרי שלשים ועשרה מתשרי וליל יום העשירי דתשרי להשלים נגד ליל שלשים דאב דנפיק ליה כבר קודם שעלה הרי שלא ירד עם הלוחות עד אחד עשר שהוא מוצאי יום הכפורים ואיך קאמר הגמרא דביוה"כ ניתנו:
וראיתי לקצת מפרשים שעליה זו של לוחות אחרונות הוה בראש חדש אלול ומצאתי כן בפירקי דרבי אליעזר פרק מ"ו בראש חדש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עולה ההר שלא יטעו עוד אחרי ע"ג והקדוש ברוך הוא נתעלה אותו היום באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר ע"כ התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה אלא ששם אמר כשירד בשבעה עשר בתמוז עשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל והרג את כל אשר נשקו לעגל והתקין כל שבט ובראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה ולפי זה אין החשבון מכוון שעלה בראש חודש אלול כיון שירד בשבעה עשר בתמוז ושהה ארבעים יום במחנה אפילו אי לא תחשוב יום הירידה שהוא שבעה עשר באותן ארבעים יום ליום שלם משום דכבר יצא לילו קודם שירד אפילו הכי כלו בשמונה ועשרים באב י"א יום מתמוז משמונה עשר בו שלילו עמו עד תשעה ועשרים שהוא חסר ועוד שמונה ועשרים מאב כלו ארבעים דמחנה וצריך לומר שהיה ארבעים יום במחנה לאו דווקא אלא הכי קאמר שהה ארבעים יום ועסק באותן המ' יום הא דמפרש ואזיל שרף ודן והתקין כל שבט במקומו:
גם מה שאמר שבראש חודש אמר הקדוש ברוך הוא עלה אלי ההרה לאו דווקא הוא שהרי נאמר לו ועלית בבוקר על הר סיני וכן עשה הרי שלא עלה ביום ההוא אלא למחרתו ואי לא נאמר לו עלה אלי עד ראש חודש אלול והוא לא עלה עד למחרת ב' באלול לא כלו הארבעים יום ביום הכפורים. והאמר שם בן בתירא ארבעים יום עשה משה בהר כו' לאחר ארבעים יום לקח את התורה וירד בעשירי לחודש ביום הכפורים והנחילה לישראל לחק עולם שנאמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם אלא על כרחך הא דאמר בראש חודש אלול אמר ליה עלה עלי לא שהאמירה היתה בראש חודש אלול אלא בערב ראש חודש נאמר לו כן שיעלה בבוקר שהוא ראש חודש והאי בראש חודש אפשר לפרש פי' על יום ראש חודש אמר ליה שיעלה ומ"מ האמירה היתה בערב ראש חודש:
ומכל מקום מהא אין קושיא על הא דפי' רש"י דארבעים יום אמצעיים היה בהר ובפירקי דרבי אליעזר אמר שהיה במחנה דרש"י פירש כן על פי סדר עולם ושארי מדרשים מכל מקום למדנו מהא דפרקי דרבי אליעזר דעלייה זו האחרונה היתה בראש חודש אלול אבל בסדר עולם איתא שהיתה בתשעה ועשרים באב והכי תני התם עלה בשבעה בסיון וירד בשבעה עשר בתמוז ושבר הלוחות ובשבעה עשר עלה וביקש רחמים עליהם שנאמר ואתפלל לפני ה' ארבעים יום ובתשעה ועשרים באב נתרצה המקום וירד משה לפסול הלוחות ועלה עוד ארבעים יום עד עשירי בתשרי ונתרצה המקום וירד משה בעשירי בתשרי והלוחות בידו ולפי"ז עלייה ראשונה דלוחות ראשונים היו מ' יום שלמים ולילותיהן עמהן והכי נמי אמרינן להדיא בפרק קמא דיומא (דף ד') בשבעה בסיון עלה ארבעה ועשרים דסיון ושיתסר דתמוז אלו ארבעים יום דהוי בהר בשבסר בתמוז נחת ואתא ותברינהו ללוחות ועליה שניה דבקשת רחמי היו משמונה עשר דתמוז עד תשעה ועשרים דאב והכי נמי הוו ארבעים יום שלמים עם לילותיהן דהא תמוז לפי סדר החדשים הוא חסר הרי משמונה עשר בו שעלה עד ראש חודש אב י"א יום עם יום העלייה ושמונה ועשרים דאב הרי ארבעים יום וליל תשעה ועשרים תשלום כנגד ליל שמונה עשר בתמוז דנפקא ליה כבר כשעלה ונחת בתשעה ועשרים באב. מכל מקום ארבעים יום הב' (של כ"ט באב) עד יום הכפורים לפי סדר החדשי' דאלול חסר אין כאן ארבעים יום שלמין עם לילותיהן דהא אין כאן אלא תשעה ועשרים דאלול ותשעה דתשרי קודם יום הכפורים הרי שמונה ושלשים ומקצת יום שלשים דאב בלא לילו דנפקא ליה כבר קודם שעלה ומקצת יום של יום הכפורים קודם שירד ואם שבעליה זו אמרי' שתהיה נמי ארבעים יום שלמים עם לילותיהן כמו בעליית הקודמין צריך לומר דאלול דהא שתא עיברוהו הא קרא לפי תנא דסדר עולם פירשו התוספות בפרק מרובה (דף פ"ב) ולפי מדרש תנחומא דעלייה אחרונה היתה בראש חודש אלול וירד ביום הכפורים צריך לומר דעיברוה לאלול דאם כן אין כאן אלא תשעה ושלשים יום ומכל מקום אף על פי שעיברו לאלול ליכא אלא מקצת ארבעים בלא ליל ראשון דנפקא ליה מראש חודש אלול קודם שעלה ויום הכפורים שירד אין כאן אלא מקצת מיום ארבעים בלבד. ומכל מקום פירוש רש"י שעשה מהני ב' ארבעים יום דבקשת רחמים ולוחות אחרונות חשבון אחד בלי ירידה בינתיים הוא תמוה ואינו מכוון לכולי עלמא וכדפירשתי.יום שהותרו השבטים לבא זה בזה בפרק ח' דבבא בתרא (דף קכ"א) פירש רשב"ם שפסק אותו הדור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה וקשה לי שמחה מה זו עושה הא דבר זה אינו נוהג אלא לדור באי הארץ בלבד והרי אפילו בנותיהם שנולדו להם אחר ביאת הארץ אפילו בחיי אבותם הותר להם להנשא לשבט אחר והדור של באי הארץ נאסר להם כל ימיהם לעולם לבת יורשת להנשא לשבט אחר ואין זה איסור החוזר להיתר לעשות יום טוב על זה אלא למאן דאיתסר עומד באיסורו לעולם ולמאן דשרי מעולם לא איתסר ליה כלל ודבר זה לא נאסר כלל אם פסק אותו דור או אם לא פסק להיפך ושנעשה מיתת אביהם ליום טוב מה טיבה ועוד וכי דור של באי הארץ היה להם זמן קבוע למות כמו דור המדבר שהיה להם יום קבוע למות כדאמרי' בסמוך ודוחק לומר שהאחרון מבאי הארץ מת בט"ו באב:
ועוד קשה לי לפי' זה נראה כשמחים על איד אבותם לעשות יום טוב ביום שכלו. ולא דמי להא דכלו מתי מדבר דהתם היום טוב על ביטול הגזירה או על יחוד הדיבור למשה שחזר כאשר תמו מתי מדבר אבל על שתמו וירשו הם את הארץ לא עשו יום טוב דאף על פי שהרבה מצות תלויין בארץ ומפני זה נתאוה משה רבינו עליו השלום ליכנס לארץ כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (דף י"ד) כל שכן היתר הסבת נחלה להנשא לאחד מן השבטים דאין כאן לא דררא דמצוה ולא הנאה יתירא דהא אפשר להנשא לאחד ממטה אבותם ואין ראוי לשמחה ויום טוב אבל הדבר היותר נראה שביום חמשה עשר באב נתחדש להם דרוש זה דדרוש שלא ינהוג דין זה אלא בדור הזה. וכהאי גוונא מצינו במדרש רות שא"ל בועז לרות אילו באתה קודם לא היו מקבלים אותך שעדיין לא נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ושמע מינה דלאו כל פירושי התורה קיבלו מפי משה והכי נמי דכוותיה:
אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין. הכי גירסת ספרים דידן בשמעתין ובהא דכלו מתי מדבר גרסינן רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ובפרק ח' דבבא בתרא הגירסא להיפך וגירסא דהתם נראה לי עיקר דודאי הגמרא קבע דברי רבי יוחנן קודם לדרב נחמן שהיה אחריו וגם הכא הגירסא אמר רב יוסף אמר רב נחמן והתם הגירסא רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן ונראה לי עיקר כגירס' דהתם דהא בסמוך אמר רב יוסף יום שפסקו מלכרות עצים למערכה אע"ג דאיכא למימר הא דידיה הא דרביה מכל מקום דרך הגמרא להקשות כן בהדיא ולשנויי הכי מיהו למאי דפי' רשב"ם התם דהני אמוראי לא פליגי אלא מר גמיר האי מרביה ומר האי אין זה ראיה כל כך:
יום שכלו מתי מדבר. פירש רש"י והרמב"ם שם בשנה אחרונה לא מתו ונשתיירו מאותם שהיו בני עשרים בשעת הגזירה ומן השמים ריחמו עליהם וויתרו לחמשה עשר אלף ופרוטרוט מהם שהיו ראויים למות בשנה זו ולא מתו דאלו קדמו למות ולא נותר מהם איש מ"ט ליום טוב זה והאי דכתיב ולא נותר מהם איש היינו מאותן שהיו ראויים למות קודם שנתבטלה מהם הגזירה כן כתבו התוספות שם. וקשה לי דאמרינן התם דאחיה השלוני ראה את עמרם יאיר ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו לארץ ופריך והא כתיב ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון ומאי קושיא דילמא הני תלת היו מאותן חמשה עשר אלף שהיו ראויין למות וויתרו להן ולא מתו מיהו לפירוש שני של התוספות שם דבתחילה נגזרה אפילו על בני עשרים בצמצום ולבסוף ריחם עליהם הקדוש ברוך הוא ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת הגזירה לכל הפחות בני עשרים וחודש דחודש בשנה חשוב שנה ולא יום אחד כדאמרינן גבי פלגס שכל חודש שלם אינו כשר לא לשה ולא לאיל ונשארו בשנה אחרונה אותן שהיו בני עשרים בצמצום אתי שפיר הא דפריך מאחיה יאיר ומנשה שאינהו בשעת הגזירה היו הרבה מבני עשרים כיון דנולדו בימי יעקב ועמרם מיהו לרבי מאיר דסבירא ליה בפרק קמא דראש השנה (דף י') יום אחד בשנה חשיב שנה מאי איכא למימר ועוד קשה לי דאפילו לרבי אליעזר לא אתי שפיר דהא שם בפרק ח' דבבא בתרא מסיק דלא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא יותר על בן ששים דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ונגמר מעלה מעלה מערכין מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים אף כאן כן וכו' וכיון דגמר לה מערכין והא בפרק ד' דערכין (דף י"ח) סבירא ליה לרבי אליעזר בכל שנים דערכין שנה חמישית ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שיהו יתריםעל השנה חודש ויום אחד ונפקא ליה מגזירה שוה דנאמר כאן ומעלה ונאמר להלן מבן חודש ומעלה אלמא גבי ערכין לרבי אליעזר ומעלה הוא בתר חודש ויום אחד בשנה שלאחריו והכי נמי בבן עשרים דערכין הוי מבן עשרים חודש ויום אחד וכיון דהאי עשרים מערכין גמר מתחילה נמי לא נגזרה אלא על בן עשרים וחודש. ועוד קשה לי על פירוש רש"י ורשב"ם שפי' יום שכלו דעד ט"ו בחודש סובר שמא טעו בחשבון החודש עד שראו בליל חמשה עשר שנתמלא הלבנה וידעו שהחשבון מכוון וזה תמיה גדולה שמשה רבינו וכל ישראל נסתפקו שמא טעו בחשבון החודש ועוד טעות גדול כזה מט' באב עד ט"ו בו שהם ו' ימים ועוד קשה לי להא דפירש רש"י ורשב"ם דאמר כו' וכן הוא יו"ט על שנתיחד הדיבור למשה וזה תמה דארכביה אתרי ריכשי בתחילה תלה היו"ט על שפסקו מלמות ואח"כ תלה על הדיבור שנתייחד והא תרי טעמי נינהו ומאי דאמר מר בדלי"ת דקאמר דמשמע דבא ליישב הטעם הזה ואינו אלא טעם אחר בפני עצמו ולי נראה לפרש כפשוטה דודאי בכל אותן שנים מתו מהן בכל ימות השנה אלא בט' באב מתו יותר מכל השנה מפני שבכו בו בכיה של חנם גרמו בכיה להן ולדורות לכן פי' התוס' כאן שהיו מתים בכל יום אך רוב השנים היו לעולם בתשעה באב ובשנת הארבעים נמי מתו כל השנה ורובן באותו ט"ב ועדיין נשתיירו בהן איזה עוללות מאותן שהיו בשעת הגזירה בני כ' שמוכרחים עדיין למות ותמו בט"ו באב עד שלא נותר מהם אחד ואין ראוי ליו"ט כיון דאין כאן ויתור כלל והיו"ט מפני שבו ביום שכלו ואז נתייחד הדיבור למשה כבתחילה קודם הגזירה והיינו דקאמר דאמר מר דאינו אלא דהא דכלו הוא דגרם ליחוד הדבור וכ"ת לשמחה מה זו עושה הא כיון דסילוק הדיבור היה בעבורם ממילא ראוי לחזור לבתר דכלו יש לומר בתחילה לא ידעו מאי טעמא נסתלק הדיבור וחשו שבשעת הגזירה נסתלק וכשכלו וחזר בו ביום ידעו למפרע דהא דלא כלו גרם הסילוק ומעתה אין לחוש להבא לסילוק מש"ה שמחו ועשו יו"ט:
לא היה דיבור עם משה פירש רש"י ביחוד וחיבה ואע"ג דמיקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר ויש מפרשים לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גימגום והרשב"ם פירש שם שלא היה דיבור פה אל פה אף אם הוצרכו לדיבור כגון במעשה קרח שהיה אח"כ לא היה אלא על ידי מלאך או באורים ותומים ואני אומר חלילה לומר כן שנבואת משה היה באיזה פעם ע"י מלאך או ע"י אורים ותומים או בחזיון לילה:
217ימים לסיום הש״ס