תענית לא ע"א

לאיזה שירצו יעלו רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף (יאסף) (תני רב יוסף) מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה: שבהן בנות ירושלים כו': ת''ר בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש את מי שאין לו: כל הכלים טעונין טבילה: אמר רבי אלעזר אפילו מקופלין ומונחין בקופסא: בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים: תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם: מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו': תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמ' {ישעיה כה-ט} ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

הדרן עלך בשלשה פרקים וסליקא לה מסכת תענית

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

ואף הושע היה רשע, ועבד עבודה זרה. אלא שלא רצה לכפות את ישראל על כך, לעבוד דווקא עבודה זרה, אלא אמר: לאיזה שירצו ישראל לעלות - יעלו. מי שרוצה לעלות לרגל לבית המקדש - יעלה. ומי שרוצה ללכת לעבוד עבודה זרה - יעבוד.

רב מתנה אמר: יום חמשה עשר באב הוא היום שנתנו בו הרוגי העיר ביתר, שנהרגו בימי חורבן הבית ^[1761], לקבורה ^[1762].

ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב" שבברכת המזון ^[1763].

"הטוב" - על שלא הסריחו הרוגי ביתר כל אותו זמן שלא נקברו,

"והמטיב" - על שנתנו לבסוף לקבורה ^[1764].

רבה ורב יוסף דאמרו תרוייהו [אמרו שניהם כאחד]: יום חמשה עשר באב הוא היום שבו פסקו מלכרות עצים לצורך המערכה. ועשו אותו יום טוב, לפי שבאותו יום השלימו מצוה חשובה כזאת ^[1765].

דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, שכבר אינה מחממת כל כך כמו בשיא הקיץ, ולכן לא היו כורתין יותר עצים למערכה, לפי שאינן יבשין, ויש חשש שתקַנֵן בהם תולעת. ועץ שיש בו תולעת פסול למערכה ^[1766], כפי שמצינו במסכת מדות ^[1767].

אמר רב מנשיא: וקרו ליה [וקראו לו], לאותו יום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה: "יום תבר מגל" [יום שבירת הגרזן]. כי באותו יום פסק החוטב מלחטוב מלחטוב עצים למערכה.

מכאן ואילך, מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף [מי שמוסיף] לעסוק בתורה אף בלילות, ולא רק בימים - יוסיף חיים על חייו ^[1768]. כי מתוך שהלילות נעשים ארוכים יותר, צריך לעסוק בתורה גם בלילה.

ודלא מוסיף לעסוק בתורה בלילות - יסיף.

מאי "יסיף"? ^[1769]

אמר רב יוסף: תקבריה אימיה [תקברנו אמו] ^[1770]. כלומר, ימות צעיר, בלא זמנו ^[1771].

שנינו במשנתנו: שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין וכו'.

והיינו, שלא היו הבנות לובשות את בגדי עצמן, אלא כל אחת היתה שואלת בגד מחברתה ולובשתו. ועשו כן, כדי שלא תתבייש זו שבאמת אין לה, ומוכרחה לשאול מאחרת.

תנו רבנן: בת מלך היתה שואלת בגד מבת כהן גדול ^[1772] , שהיא הסמוכה לה בחשיבות. כי הכהן הגדול - קרוב וסמוך למלכות הוא.

בת כהן גדול היתה שואלת בגד מבת סגן הכהנים [הוא כהן חשוב, וממנים אותו להיות מוכן לעבודה ביום הכפורים. שאם יארע פסול טומאה בכהן הגדול, יכהן הסגן במקומו].

ובת סגן היתה שואלת בגד מבת משוח מלחמה [הוא הכהן שמכריז בשעת מלחמה את ההכרזה האמורה בתורה: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו'". ונקרא "משוח מלחמה", כי הוא נמשח במיוחד לשם כך].

ובת משוח מלחמה היתה שואלת בגד מבת כהן הדיוט [כהן רגיל].

ושאר בנות כל ישראל היו שואלין זה מזה ^[1773].

ועשו כך, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו.

שנינו במשנתנו: כל הכלים טעונין טבילה.

אמר רבי אלעזר: אפילו אם היו הבגדים מקופלין ומונחין בקופסא, שודאי לא נטמאו, מכל מקום מטבילין אותן, כדי שלא לבייש את מי שצריכה להטביל את הבגדים.

שנינו במשנתנו: בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים.

תנא: מי שאין לו אשה - נפנה [פונה והולך] לשם ^[1774] , לכרמים, שהיו בנות ישראל מחוללות שם ^[1775].

שנינו במשנתנו: מיוחסות שבהן היו אומרות ^[1776] בחור וכו'.

תנו רבנן: יפיפיות שבהן, שבאותן בנות שהיו חולות בכרמים, מה היו אומרות -

כך היו אומרות: תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי.

מיוחסות שבהן ^[1777] , מה היו אומרות -

כך היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. ואם בניך יהיו מיוחסים, יהיו הכל קופצים עליהם לינשא להם.

מכוערות שבהם, מה היו אומרות -

קחו מקחכם לשום שמים [קחו אותנו לשם שמים], ובלבד שאחר הנשואין תעטרונו בזהובים. שתתנו לנו תכשיטין ומלבושים נאים ^[1778].

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול ^[1779] לצדיקים ^[1780] ["מחול" לשון היקף בעיגול הוא. שיהיו הצדיקים יושבים סביב לקדוש ברוך הוא בעיגול].

והוא, הקדוש ברוך הוא, יושב ביניהם בגן עדן.

וכל אחד ואחד מהצדיקים מראה על הקדוש ברוך הוא באצבעו ^[1781] , ואומר: "הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". והיינו, שלעתיד לבוא, כל צדיק יצביע על הקדוש ברוך הוא ויאמר: "הנה אלקינו זה וגו'".

הדרן עלך פרק בשלשה פרקים וסליקא לה מסכת תענית

הערות

^[1761] כפי שמסופר במסכת גיטין [נז א], עיין שם. והמאירי כתב, שעמד המצור על העיר שבע שנים ולא היו יכולים לקברם, ובט"ו באב עברה הצרה - וקברום.

^[1762] הקשה השפת אמת, הרי הרוגי ביתר ניתנו לקבורה רק חמישים ושתים שנה לאחר חורבן הבית [כפי שמצינו במדרש איכה], אם כן, איך אומרת הברייתא להלן שבאותם ימים טובים, יום הכפורים וט"ו באב, היתה בת מלך שואלת מבת כהן גדול וכו', הרי לאחר החורבן לא היו כהן גדול, סגן, ומשוח מלחמה ! וכתב, שצריך לומר כי מה ששנינו שבת מלך שואלת מבת כהן וכו', היינו ביום הכפורים, ולא בט"ו באב. עיין שם. אמנם בהגהות נצוצי אור [על הקרן אורה] כתב, שעיקר הטעם הוא משום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. ושאר הטעמים הם על דרך "מגלגלין זכות ליום זכאי".

^[1763] היא הברכה הרביעית שבברכת המזון. כי מן התורה מברכים רק את שלש הברכות הראשונות, כפי שהגמרא במסכת ברכות [מח ב] לומדת מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ". וכתב האבודרהם, שתקנוה בסעודה, לפי שהיא מקום השמחה. ולכן תקנוה גם כן על שינוי יין, ועל שמועות טובות, ועל הגשמים. שכל אלה - יש בהם שמחה.

^[1764] ביאר המהרש"א [במסכת בבא בתרא קכא ב], ש"הטוב" משמע שהקדוש ברוך הוא עצמו עושה טוב. והיינו שעשה נס שלא הסריחו. "והמטיב" משמע שעשה טוב על ידי אחרים. והיינו שניתנו לקבורה על ידי אחרים. כי בתחילה גזרה מלכות הרשעה שלא יקברו, עד שעמדה מלכות אחרת, ונתן הקב"ה בליבם שינתנו הרוגי ביתר לקבורה. ועיין עוד בענף יוסף, מה שהביא בשם הצל"ח.

^[1765] כך פירש הרשב"ם במסכת בבא בתרא [שם]. וכתב התוספות יום טוב, כיון שנגמרה מלאכת ה', עשאוהו יום טוב, כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה, וכשם שמצאנו שעשו שמחה כאשר גמרו לבנות את בית המקדש.

^[1766] הרמב"ן על התורה [בראשית פרק כ"ב פסוק ג'] כתב, שלכן כתוב בסיפור העקדה "ויבקע עצי עולה ויקם וילך", שאברהם לקח עימו עצים, ולא סמך על כך שיכרות במקום העקידה, משום שהיה פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת, ולכן לקח מביתו עצים טובים לעולה.

^[1767] הרשב"ם במסכת בבא בתרא כתב, שמניסן עד ט"ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה. ומכאן ואילך תשש כחה של חמה, ויש בעצים לחלוחית, ואם יבעירו אותם - יעלו עשן. ועוד, שעלולים לגדל תולעים. ואותו יום שפסקו מלכרות היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימים מצוה גדולה כזאת.

^[1768] כפי שנאמר [דברים ל]: "כי היא חייך". וכן נאמר [משלי ג]: "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". רשב"ם שם.

^[1769] כך היא גירסת התוספות. עיין שם.

^[1770] שאינו מן החכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה, וחיים לעולם הבא. רבינו ח ננאל. ובערוך כתב: ודלא מוסיף, אלא ישן כל הלילה - יאסף. כלומר, מתרשל ואינו מבקש חיים. שהתורה כתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך". והענף יוסף מבאר, שלפי שעתה העת ללימוד הלילה, והלימוד השייך ללילה הוא תורה שבעל פה, ודרשו חז"ל "שמע בני מוסר אביך - זו תורה שבכתב. ואל תטוש תורת אמך - זו תורה שבעל פה", ואם אינו לומד אותה, היא גורמת לו שיקבר. וזהו "תקבריה אמיה". דהיינו - תורה שבעל פה. עיין שם. ועיין עוד באהבת איתן מה שכתב בזה.

^[1771] ו"יסיף" הוא לשון כליה. כמו "וזכרם לא יסוף מזרעם" [אסתר ט כח]. רשב"ם שם.

^[1772] דרך העולם היא להיפך, שהעני שואל מעשיר. וכאן תקנו בכוונה שיעשו כך, שבת מלך תשאל מבת כהן גדול, שהיא עניה כלפיה, כדי שלא יתבייש מי שבאמת צריך לשאול בגלל שאין לו. לכן הרגילו לעשות כך, שהנכבד שואל מן הפחות ממנו, וכך לא יתבייש אף אחד מהשואלים. שפת אמת. וכעין זה כתב המהרש"א, עיין שם. והבן יהוידע כתב, שתיקנו שהגדול ישאל מהקטן לרמוז להם מוסר, שתהיה כל אחת מסתכלת בקטנה ממנה, ובזה תשמח בחלקה. ולא תסתכל בגדולים, שאין לה כמותם, ואז יהיה בליבה קנאה וחמדה.

^[1773] כך הוא לכאורה הפירוש הפשוט. אמנם היעב"ץ כתב, ששמא הכוונה על בני ישראל שאין להם אשה שהיו נפנים לשם, שאף הם היו שואלים זה מזה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.

^[1774] הברייתא מדגישה, שודאי לא היה זה אירוע פומבי, שכולם צופים בו ח"ו. אלא, רק מי שלא היתה לו אשה, והיה נצרך לכך, היה נפנה לשם.

^[1775] החתם סופר [בתשובות, חלק ז' סימן ל"ד] מאריך לבאר מימרא זו של הגמרא, וכן דברי הגמרא להלן, עיין שם.

^[1776] כתב העץ יוסף, שוודאי שאין הכוונה שהיו אומרות כך כלפי הבחורים, כי זו פריצות גדולה לבנות ישראל. אלא שהיו אומרות כך בזמריהן.

^[1777] היינו כשלא היו נושאות חן בעיני רואיהן, אזי אם היו מיוחסות, היו אומרות: אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה וכו'.

^[1778] אפשר לבאר שכך אמרו: קחו מקחכם לשם שמים, ואז לא תפסידו דבר. כי אם תעטרונו בזהובים ונתקשט, תראו שגם אנו נאות. כפי שמסופר במסכת נדרים [סו א]: "ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה, והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה. אמר לו ר' ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו, והתירה ר' ישמעאל. באותה שעה בכה ר' ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן". וכעין זה כתב היעב"ץ, עיין שם שהאריך.

^[1779] היעב"ץ כתב, שנקרא "מחול" משום שנמחלו בו כל העוונות, ואז יתקיים "ועמך כולם צדיקים", וישב הקדוש ברוך הוא ביניהם ישיבת קבע וכו'. עיין שם. והאלשי"ך כתב, דהיינו שיסדר הצדיקים סביבו בעיגול, והיות והקב"ה יהיה באמצע, לכן יוכל כל אחד להראותו באצבע. והכוונה, כי אז נהיה כולנו נביאים, כי מלבד מה שתפסוק זוהמתנו, גם היצר הרע לא יהיה בנו, כי נהיה כולנו קדושים וטהורים, באופן שלא נצטרך לנביא שידבר עמנו, כפי שאמרו ישראל במדבר "ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", אלא בו יתברך נשמח, כי קדושים נהיה, ולא יקראנו אסון כאשר ידבר אלינו אלקים. ורבינו בחיי כתב, שכוונת האגדה על מה שמתענגים מזיו השכינה בתענוג שאין לו סוף, כמו שהמחול הוא עגול, ואין לו ראש וסוף. ולכן המשיל תענוג הנפשות שאין לו סוף, למחול שאין לו סוף [הובא בעץ יוסף, עיין שם]. ועיין עוד בעיני שמואל.

^[1780] כתב המהרש"א: מפורש במפרשים שהוא דבר סודי.

^[1781] ביאר השפת אמת, שהיינו על פי מה שאמרו חז"ל [בבא בתרא עה א], שלעתיד לבוא יהיה כל אחד נכווה מחופתו של חבירו. וזהו מה שהגמרא כאן אומרת, שכל אחד מראה באצבע, היינו שלכל צדיק תהיה השגה מיוחדת, והוא יורה באצבע את אותה השגה מיוחדת גם לחבירו. וראה מדרש תנחומא [פרשת פנחס, סימן י"ד] בנוסח אחר: מלמד שכל צדיק וצדיק מתנוגה מחופתו של חברו מעולה ממנו נוגה שזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו. ועיין עוד בספר העיקרים [מאמר שני פרק ל'].

לאיזה שירצו יעלו, שאם ירצו — יעלו לירושלים, ירצו — ילכו לבית אל או לדן.

רב מתנה אמר: יום זה היתה בו ישועה נוספת, כי הוא יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, שהתירו השלטונות הרומיים לקבור אותם, לאחר זמן רב (ראה גיטין נז, א). ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה ברכת "הטוב והמטיב", "הטוב" — על שלא הסריחו, "והמטיב" — על

שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: חמישה עשר באב הוא יום שפסקו מלכרות עצים למערכה שעורכים על המזבח, והיו משתמשים בעצים ישנים. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולכן לא היו כורתין מתאריך זה והלאה עצים למערכה, לפי שאינן יבשין כל צרכם ועץ שאינו יבש כל צרכו לעיתים יש בו תולעים ופסול למערכה (מדות פ"ב מ"ה).

אמר רב מנשיא: וקרו ליה [וקוראים לו] ליום זה, יום תבר [שבירת] המגל, ששוב אין חוטבים עצים בגרזן וכאילו לכבוד העצים עושים חגיגה זו, משום הפסקת כריתת העצים. ומעירים: מכאן ואילך, מיום זה והלאה, מי שמוסיף בלימוד התורה בלילות, שמתחילים להאריך מיום זה והלאה — יוסיף חיים, ודלא [ומי שלא] מוסיף — יאסף. ושואלים: מאי [מה פירוש] יאסף? תני [שנה] רב יוסף: תקבריה אימיה [תקברנו אמו]. כלומר, ימות בלא זמנו.

א שנינו במשנה: שבהן בנות ירושלים יוצאות במחולות בכרמים. תנו רבנן [שנו חכמים] בפירוט: בת מלך שואלת בגדי לבן מבת כהן גדול, בת כהן גדול שואלת מבת סגן שהוא בדרגה נמוכה יותר, ובת סגן מבת כהן משוח מלחמה, שהוא הכהן הקורא את דברי התורה לאנשי הצבא היוצאים למלחמה, ובת משוח מלחמה שואלת מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה. וכל כך למה? כדי שלא יתבייש את מי שאין לו בגדים, ולכך תיקנו שיהיו כולם שואלים בגדים זה מזה.

ב שנינו במשנה: כל הכלים (הבגדים) השאולים הללו טעונין טבילה, שמא לבשה אותן אשה נידה. אמר ר' אלעזר: אפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא, שלא נגעו בהם במשך כל הזמן, מכל מקום גזרו שיטבילום.

עוד שנינו במשנה: בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא [שנה החכם]: מי שאין לו אשה, נפנה לשם לבחור לו שם אשה.

ג עוד שנינו במשנה: מיוחסות שבהן היו אומרות: בחור שא נא עיניך וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בפירוט: יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים ויהיו הבנים מיוחסים ונוטים לדרך הוריהם. מכוערות שבהם מה היו אומרות: קחו מקחכם לשום (לשם) שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים אחר הנישואים, ואז נתייפה.

ואגב ענין זה של מחולות מסיימים את המסכת בענין דומה, אמר עולא ביראה (מן העיר בירי), אמר ר' אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מן הצדיקים מראה עליו באצבעו, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיהו כה, ט), שתהא התגלות ה' וכל אחד יוכל לומר "זה אלהינו" כמראה באצבע.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that they may ascend to wherever they wish, i.e., they may go to Jerusalem, Bethel, or Dan.

Rav Mattana said: There was an additional salvation on this day, as it was the day that the slain of Beitar were brought to burial, several years after the battle at Beitar (see Gittin 57a). And Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.

It is Rabba and Rav Yosef who both say: The fifteenth of Av was the day on which they stopped chopping down trees for the arrangement of wood that burned on the altar, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: From the fifteenth of Av onward, the strength of the sun grows weaker, and from this date they would not cut additional wood for the arrangement, as they would not be properly dry, and they would therefore be unfit for use in the Temple.

Rav Menashya said: And they called the fifteenth of Av the day of the breaking of the scythe, as from this date onward no more trees were cut down, and therefore it was a celebration for the trees. The Gemara adds: From the fifteenth of Av onward, when the days begin to shorten, one who adds to his nightly Torah study will add years to his life, and he who does not add [mosif] will be gathered [ye’asef]. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: He will be gathered? Rav Yosef said: It means that his mother will bury him, as he will be gathered to his grave (see Genesis 49:33).

§ The mishna taught: As on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, and on the fifteenth of Av they would go out to the vineyards and dance. The Sages taught this tradition in greater detail: The daughter of the king borrows white garments from the daughter of the High Priest; the daughter of the High Priest borrows from the daughter of the deputy High Priest; the daughter of the deputy High Priest borrows from the daughter of the priest anointed for war, i.e., the priest who would read verses of Torah and address the army as they prepared for battle; the daughter of the priest anointed for war borrows from the daughter of a common priest; and all the Jewish people borrow from each other. Why would they all borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments.

The mishna further taught: All the garments that the women borrowed require immersion, as those who previously wore them before might have been ritually impure. Rabbi Elazar says: Even if the garments were folded and placed in a box [kufsa], an indication that they had not been touched for a long time, they nevertheless require ritual immersion before being worn.

The mishna also stated that the daughters of the Jewish people would go out and dance in the vineyards. A tanna taught: One who did not have a wife would turn to there to find one.

It is taught that those women of distinguished lineage among them would say: Young man, please lift up your eyes and see what you choose for a wife. The Sages taught this practice in greater detail in a baraita: What would the beautiful women among them say? Set your eyes toward beauty, as a wife is only for her beauty. What would those of distinguished lineage among them say? Set your eyes toward family, as a wife is only for children, and the children of a wife from a distinguished family will inherit her lineage. What would the ugly ones among them say? Acquire your purchase for the sake of Heaven, provided that you adorn us with golden jewelry after our marriage to beautify us.

The tractate concludes with a statement related to the topic of dancing. Ulla of the city of Bira’a said that Rabbi Elazar said: In the future, in the end of days, the Holy One, Blessed be He, will arrange a dance of the righteous, and He will be sitting among them in the Garden of Eden, and each and every one of the righteous will point to God with his finger, as it is stated: “And it shall be said on that day: Behold, this is our God, for whom we waited, that He might save us. This is the Lord; for whom we waited. We will be glad and rejoice in His salvation” (Isaiah 25:9). God will be revealed, so that every righteous individual will be able to say: This is our God, as though they were pointing at Him with a finger.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה בו ביום תקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. יום שפוסקין בו לכרות עצים למערכה כדתניא ר"א הגדול אומר מט"ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה מפני שאין יבשים וכיון שאין יבשים מתליעין וקרו ליה יום תבר מגל. כלומר מעתה אין אנו צריכין מגל לחתוך בו עצים.

[מכאן ואילך] פי' מט"ו באב מי שמוסיף מן הלילה ליום כלומר עומד בלילה ושונה שכבר האריך הלילה. ומי שלא יוסיף תקבריה אימיה שאינו מן החכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה וחיים לעוה"ב:

הדרן עלך בשלשה פרקים.

כל הכלים המשאילות זו לזו טעונות טבילה שמא דנדה היו. יום שכלו מתי מדבר וקבעו יום טוב לפי שחזר הדיבור למשה. יום שפוסקין מלכרות עצים למערכה ומיכן ואילך מוסיפין לעסוק בתורה:

תשש כחה של חמה. ואינה מייבשת העצים. יום תבר מגל כלומר מיכן ואילך אין צריכין המגל לכרות עצים:

ודלא מוסיף מלילות על הימים לעסוק בתורה [יסיף] לפי שכבר גדולין הלילות:

אפי' מקופלין חיישינן שמה ישבה עליהן נדה. לעשות מחול להצדיקים שהצדיקים עושין מחול והקב"ה יושב באמצע ומראין זה לזה ואומרים הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

הדרן עלך בשלשה פרקים וכולה מסכתא ופרקיהון ארבעה וסימניהן הזכרת סדר תעניות שלשה:

המשנה התשיעית לא היו ימים טובים וכו' כונת המשנה לבאר שאין להתיאש לרוב הצרות אבל כל אשר יענו אותנו כן נרבה בהיות י"י אתנו בלכתנו בדרכיו ואמר שהיו נוהגים לשמוח שמחה יתירה יתר מכל שאר הימים טובים באלו שני הימים והם ט"ו באב ויום הכפרים ופי' הטעם בגמ' ביום הכפרים מפני שהוא יום מחילה וסליחה ויום שנתנו בו לוחות אחרונות שהוא בי"ז בתמוז שכלו בו מ' ראשונים ירד ושבר את הלוחות ובי"ח בו טחן את העגל ובי"ט עלה ונשתהא פ' יום מ' לתפלה ומ' ללוחות אחרונות חשוב י"ב של תמוז שהרי נתעבר ול' מאב וכ"ט של אלול וט' של תשרי הרי שכלו פ' בסוף ט' של תשרי ומחרתו ירד ונתן את הלוחות ובט"ו באב פירשו בו שכלתה גזרת מתי מדבר שבכל ערב ט' באב היה משה רבינו מעביר כרוז צאו לחפר צאו לחפר והיו יוצאין וחופרים וכל אחד ישן בקברו בליל ט' באב למחר היה כרוז יוצא יבדלו החיים מן המתים היו מוצאים עצמם חסרים ט"ו אלף ופרוטרוט שנה אחרונה מצאו עצמן כלם חיים כסבורים שמא טעינו בקבוע החדש חזרו לשם בכל לילה ולילה עד ט"ו שראו הלבנה במלואה והכירו שבטלה הגזרה ועשאוהו יום טוב ופירשו בדרש שעד כאן לא היה הדבור מתיחד למשה כל כך והוא שתמצא שמתחלת אלה הדברים עד פסוק ויהי כאשר תמו כל הגוי לא נזכר לשון דבור למשה אלא ויאמר י"י אלי וכאן נאמר ויהי כאשר תמו וכו' וידבר י"י אליו ופירשו בה עוד שהוא יום שבו הותרו שבטים לבא זה בזה מצד מה שדרשו זה הדבר וכו' דבר זה שלא להנשא יורשות ממטה למטה לא יהא נוהג אלא בדור זה וכן פירשו בו עוד יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל וכן פירשו בו עוד יום שבטלו פרדסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל וכן דרשו בו יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה והתבאר בתלמוד המערב שעמד המצור על העיר ז' שנים ולא היו יכולים לקבור המתים ובט"ו באב עברה הצרה וקברום ועשאוהו יום טוב ותקנו הטוב והמטיב בברכת המזון וכן דרשו בו יום שבו היו פוסקין מלכרות עצים למערכה מפני שכבר תשש כחה של חמה ואין העצים מתיבשין יפה ובתלמוד המערב פירשו שכל עץ הנקצץ עד כאן אינו מתליע וכל עץ שיש בו תולעת פסול למזבח ויש מעלה אחרת ליום זה שאף הוא יום שנתן לשיעור התלמידים להיות מתחילים ללמוד בלילות ועליו אמרו דלא מוסיף יסיף:

ואמר שמרוב שמחתם היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ויוצאות בכלי לבן שאולים אפילו אותן שהיו להן משלהן היו שואלות ולובשות שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונים טבילה שלא לבייש אותן שכליהם צריכים טבילה מחמת טומאה ואפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא ובתלמוד המערב פירשו בו טעם אחר והוא שתמהו ושאלו מונחים הם בקופצא ואת אמר צריכים טבילה אלא מתוך שהיא מטבילתן היא משאילתן כלומר שהטבילה גורמת שלא לחוס עליהן עד שתמנע מלהשאילן ועל הדרך שאמרו במסכת חולין בטלית טבולת יום מגו דלא חס עלה ואטבלה קרע לה לרובה ומי שאין לו אשה הולך ובורר ופי' בגמ' שכלן צווחות כפי מה שמרגישות בעצמן יפפיות שבהן אומרות תנו עיניכם ביופי שאין אשה אלא ליופי מיוחסות שבהן אומרות תנו עיניכם במשפחה שאין אשה אלא לבנים מכוערות שבהן אומרות קחו מקחם לשם שמים ואם היו מתרצין זה לזה מודיעים לקרוביהם אחר שחזרו ומתרצים ומתארסים וכן הוא אומר צאנה וראנה וכו' כלומר שב אל דבור המיוחסות שלא נתכונה אמו של שלמה למלכות אלא לתורה ולחכמה והוא שאמר ביום חתונתו זו תורה כלומר שכונת זווגה לא היתה אלא להעמיד בנים הגונים ולגדלם לעבודת השם והיא השמחה האמתית כמאמר גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו:

וזהו שיעור מה שראינו לכללו בדיני זאת המסכתא דרך קצרה כמו שיעדנו יבא אחריה מה שיראה לכללו בדיני מסכת מגלה על הדרך הזה בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן.

ובת כ"ג מבת סגן כו'. כל אחת שואלת משל למטה ממנה היינו נמי מה"ט שלא יהיו להן בגדים חשובים כל כך לגבי העניים ועוד דאי בת כהן גדול שואלת ג"כ מבת מלך ה"ל כאלו מחליפים בגדיהם ויתבייש מי שאין לו להחליף ומה"ט נמי תני במתני' שאין לובשין רק לבנים שלא לבייש העניות שאין להם צבעונין רק לבנים:

מי שאין לו אשה נכנס לשם כו'. וכ"ה במתני' בחור שא עיניך כו' אל תתן וכמ"ש בפרק האיש מקדש שאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה ולא משום יופי דהא קאמר אל תתן עיניך בנוי כו' אלא דמ"מ יראנה שלא יהא בה מום ודבר מכוער:

יפיפיות כו' מיוחסות כו' מכוערות שבהן כו'. כי הפעולות הם שלשה חלוקות שהם הטוב והערב והמועיל. היפיפיות הם מכת האומרות להלוך אחר הערב והמיוחסות אומרות למשוך אחר הטוב והמכוערות אחר המועיל כמ"ש ובלבד שתעטרונו בזהובים ובמתני' לא חשיב רק כת האומרים למשוך ולברור את הטוב ובע"י חשיב דכת אחת עשירות שבהן אומרות תנו עיניכם בממון והוא כת להלוך אחר המועיל וע"ז יש לפרש בפרשת רות שפרש"י שם שבה פה פלוני אלמוני וגו' שהיה שם הגואל טוב אלא שלא כתב שמו לפי שלא אבה לגאול והרי בתר הכי כתיב ויאמר אנכי אגאל ועדיין לא הודיע שלא רצה לייבם את רות גם קשה אחר שהודיע לו בועז שהוא הראש שבישראל ושופט להם כמ"ש אבצן זה בועז ואם לא תגאל אנכי אגאל והיא מותרת בישראל דעמוני ולא עמונית היאך שוב אמר לא אגאל פן אשחית את נחלתי וגו' כפשטיה אבל הנראה כי עיקר מצות יבום להקים שם המת דאל"כ אסור לייבם דמצות חליצה קודמת מטעם זה וז"ש לה אם יגאלך טוב דהיינו מצד הטוב לשם מצות יבום יגאל ואם לא יגאלך מצד זה רק לשם ערב שהוא יופייך או לשם מועיל דהיינו לשם נחלה לא תתרצה בו רק לשם מצות יבום שהוא הטוב ולכך כשא"ל לגואל חלקת השדה וגו' נתרצה גם בה הגואל מצד המועיל שהיא הנחלה ואמר אגאל עד שא"ל קנית להקים שם המת וגו' דהיינו לשם מצות יבום ויאמר לא אוכל לגאול פן אשחית וגו' ר"ל כמ"ש אונן כי לא לו יהיה הזרע וגו' כפרש"י שם וז"ש בועז בסוף אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת וגו' דהיינו לשם יבום ועיין בזה בחידושינו פרק הערל:

אלא לבנים כו'. פרש"י אם בניך מיוחסים הכל קופצין כו' ע"ש ומשום שאין השכינה שורה אלא על מיוחסין שבישראל:

עתיד הקב"ה לעשות מחול כו'. מפורש במפרשים שהוא דבר סודי:

גמרא בת כ"ג מבת סגן כו'. משמע דסגן חשוב טפי ממשוח מלחמה ובהוריות (יג) מבואר להיפך ע"ש ויל"ק. ועוד ק"ל דהתם חשיב עוד מדרגות אמרכל גזבר ראש משמר ראש ב"א ומדוע דלגם הכא. ודע דבירושלמי איתא בתו של מלך שואלת מבתו של כ"ג ובתו של כ"ג שואלת מבתו של מלך:

רש"י ד"ה מלכרות. לפי שהן לחין ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשם וחיישי' כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה משוח מלחמה. הוא הכהן המכריז כו' מי האיש הירא כו'. צ"ע דהא איתא (בסוטה מג.) דזה שוטר מדבר ושוטר משמיע:

תד"ה מאי. אלא נראה כו' ומ"ה קבעי גמ' כו'. כצ"ל:

סליק מסכת תענית

גמ׳ ובת סגן מבת משוח מלחמה. נ"ב תימה הא בהדיא תניא (שלהי הוריות) משוח מלחמה קודם לסגן:

שם שאין האשה אלא ליופי. נ"ב הכי תני ר"ח פרק אע"פ (נ"ט ב'):

שם ובלבד שתעטרונו בזהובים. נ״ב ע"ד שאמר ר׳ ישמעאל (ספ"ט דנדרים) בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן. וכן אמרו (סנהדרין כ"א א') עה"פ ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין לבנות ישראל לא שער בית הערוה כו'. מכלל שהיופי כולל את כולן בעצם. לא נבדלו אלא במקרה העוני והדוחק שמכעירן צפד על בשרן עורן. וכשמאכילים ומשקים אותן ומעדנים וממרקים אותנה חוזרות יפות כלבנה. ותר״ח הרוצה שיעדן אשתו כו' והרוצה שילבין בתו כו' כדאיתא פאע״פ (כתובות נט:) והיינו בישראל אבל בנות מזוהמות ומפורמות גם כי יכבסו בנתר וירבו להן בורית נכתמות:

שם מחול כו'. נ"ב ביום חתונתו וביום שמחת לבו לב השמים היינו דמסיים נגילה ונשמחה בישועתו ככתוב ממעיני הישע"ה גי׳ השכינה. ונקרא ג"כ מחול שבו נמחלו כל העונות. ועמך כלם צדיקים. ע"י כך הוא יושב ביניהם ישיבת קבע כתפארת אדם לשבת בית. וכל אחד מהם מראה באצבעו. אצבע אלהים היא. מן היד הגדולה. לכן לא אמר באצבע אלא באצבעו. היינו אצבע ו"ו. גי' ז"ה קוינו לו:

מִכָּאן וָאֵילָךְ: דְּמוֹסִיף יוֹסִיף, וּדְלָא מוֹסִיף, [יֵאָסֵף] יָסִיף. תָּנִי רַב יוֹסֵף: מַאי 'יָסִיף'? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיה. פירוש רש"י ימות בלא עתו, ויש להקשות למה אמרה רב יוסף בהאי לישנא דתקבריה אמיה?
ונראה לי בס"ד דהכתוב אמר בשבחי האשה בפסוקי אשת חיל (משלי לא, טו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ, נמצא זו היא מדת הנשים לקום בעוד לילה רוצה לומר באשמורת לעסוק בצרכי הבית, והנה זה שראה אמו קמה בעוד לילה לעשות צרכים המוטלים עליה ולא למד ממנה שגם הוא יש לו לקום לעסוק בצרכי הנפש המוטלים עליו שהוא עסק התורה, לכך לא יזכה שיחיה ויקבור את אמו אלא ימות בקוצר שהיא תקברנו.
ועוד נראה לי באופן אחר דרב יוסף כונתו בלישנא דאמיה על התורה שנקראת אֵם דכתיב (משלי ב, ג) 'כִּי אִם לַבִּינָה' וידוע דהתורה נותנת חיים ללומדיה, וזה שלא קם להוסיף שעות מן הלילה על היום בלימוד התורה הנותנת חיים לכן התורה תענישנו למות קודם זמנו בר מינן. והא דשאל 'מַאי יָסִיף' קשא וכי אינו יודע משמעות יסיף מאי היא? ונראה לי הכונה ששאל למה נקיט לשון יסיף, הוה ליה למימר יֵאָסֵף? ומשני תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ היא תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים וידוע שכל ישראל נקראו בשם יוסף דכתיב חון תָּחוֹן שְׁאֵרִית יוֹסֵף (עמוס ה, טו), ולכן זה שלא עסק בתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים שזמן לימוד שלה בלילה דקורין תורה שבעל פה ולא תורה שבכתב על כן יחסר וא"ו מן שם יוסף אצלו וישאר יסף לכך אמר האי לישנא יסיף, כי יס־ף הנשארים אם תקראנה בחיריק תחת סמ־ך תהיה קריאתה יָסִיף.

בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל. הטעם דתקנו דהגדול ישאל מן הקטן, לרמוז להם מוסר שתהיה כל אחת מסתכלת בקטנה ממנה ובזה תשמח בחלקה ולא תסתכל בגדולים שאין לה כמותם שאז יהיה בלבה קנאה וחמדה.

מְכֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים. הדבר תמוה מה התנאי הזה של הזהובים דמתנים המכוערות? ואיך מלאם לבם לדבר כך? ומה שייכות יש בדברים אלו לענין המקח שיהיה לשם שמים? ורש"י נדחק לומר, מלתא בעלמא הוא דאמרן.
ונראה לי בס"ד דודאי המכוערות אלו הם עניות ובעין יעקב הגרסא כאן בינוניות ועניות. גם גרס בברייתא עֲשִׁירוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן, איך שיהיה נראה מכוערות אלו הם עניות ולכן רוצים שיעטרום בזהובים מפני שלא הביאו מבית אביהן כלום.
והנה בודאי הלוקח עניה ומכוערת ניכר שהוא לוקח לשם שמים דעניה ויפה יאמרו לקח לשם יופי ועשירה ומכוערת יאמרו לקח לשם ממון אבל עניה ומכוערת ודאי לשם שמים.
מיהו עדיין לא נפיק מחשדא כי יאמרו לא לקח לשם שמים אלא להנאת עצמו כי הוא קמצן הרבה ואם יקח אשה עשירה צריך לעשות לה הוצאות באכילה ושתיה ותכשיטין כפי כבוד עושרה ואם יקח עניה ויפה מחמת שהיא יפה יהיה לה הרמת ראש ותבקש תכשיטין ומלבושים ושאר הוצאות הבית כרצונה, לכך לקח עניה ומכוערת שאין לה הרמת ראש ופתחון פה כנגדו, לא מצד עשרות ולא מצד יופי ואם יביא לה לחם צר תשתוק ותקבל! כי כיון שהיא עניה ומכוערת תראה עצמה כמו משרתת אצלו ואין לה פתחון פה לבקש כלום ממנו! ואם כן במה יתברר שזה לקח לשם שמים?
אך אם עשה יעשה הוצאות בשביל לעטרה בזהובים שיעשה לה תכשיטי זהב ומלבושים יקרים הנה זה ודאי לקח לשם שמים ויצא מאותו חשד על כן הם אומרות קחו מקחכם לשם שמים על ידי שתקחו אותנו ובלבד שתעטרונו בזהובים שבזה יתברר הדבר שלקחת אותנו לשם שמים!

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים בְּגַן־עֵדֶן. נראה לי בס"ד טעם למחול על פי מה שכתוב בפסוק (תהלים קכו, א) בְּשׁוּב הֳ' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים, כי ישראל הצדיקים גמורים שבהם נרמזים בנקוד חול"ם שהוא עומד למעלה והבינונים נרמזים בנקוד השור"ק שעומד באמצע האות והגרועים נרמזים בנקוד חירק שעומד למטה, ולעתיד יהיו כולם צדיקים שנרמזים בחול"ם וזהו הָיִינוּ כְּחֹלְמִים ולכן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים, מָחוֹל בהפוך אתוון חוֹלָם שבו נרמזים הצדיקים.
ועוד נראה לי בס"ד הצדיק נקרא אִישׁ חַי ונקרא אִישׁ חַיִל כמו שנאמר (שמואל ב' כג, כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, כתיב חַי וקרינן חַיִל והיינו בשביל שלימותו בעסק התורה שנקנית במ"ח מעלות נקרא אִישׁ חַיִל [48] שהוא מספר מ"ח ומצד שלימותו במצות נקרא אִישׁ חַי כי הרשע העובר על המצות נקרא מת וזה להפך הוא חי.
אך במצות יש עשה ויש לא תעשה, לכך נקרא חי חי בכפל כנגד עשין ולא תעשה ולכן חזקיהו המלך ע"ה הלכו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף (בבא קמא יז.), לרמוז שהוא חי במצות עשה וחי במצות לא תעשה כמנין ל"ו [18×2=36] והמצות מתייחסים לכתף לכך היו חלוצי כתף.
ובזה מובן מה שזוכים למחול שהוא מ"ח ל"ו כנגד מה שזכו לתורה הנקנית במ"ח מעלות וכנגד מה שזכו לתואר 'חי חי' על ידי המצות שהם מספר ל"ו הרי צירוף מָחוֹל.
ועוד נראה לי בס"ד דהצדיקים יש להם עם הקב"ה דין אשה ובעלה וידוע מה שאמר הכתוב (ירמיהו לא, כא) נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר, ולכך האשה נקראת חומה ולכך יעשה דוגמה זו לצדיקים לעשות להם מחול לרמוז שהם דוגמת הנקבה אשר תסובב גבר, ולכך מראה להם לפי מראה הדמיון כאלו אור השכינה שהוא עומד באמצע ובזה יתקיים הכתוב כִּי בָרָא הֳ' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר.

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ. פירש רש"י שמראה ואומר (ישעיהו כה, ט) הִנֵּה אֱלֹקֵינוּ זֶה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. יש להקשות יאמרו פסוק זה בלתי היותם מורים באצבע ומה הוא ענין רמיזה באצבע דוקא?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו כת הקדמונים הטעם שנהגו ליתן טבעת הקדושין באצבע שהיא הסמוכה לגודל מפני דאצבע זה הוא כנגד ששה הויו־ת של מזמור י"ט, דפסוק (תהלים יט, ח) 'תּוֹרַת הֳ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ' הוא חמשה תיבות ומתחיל תיבת תּוֹרַת כנגד הגודל ואז יהיה השם כנגד אצבע וכן אחרי זה עֵדוּת הֳ' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, וכן אחרי זה פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, וכן מִצְוַת הֳ' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם, וכן יִרְאַת הֳ' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, וכן מִשְׁפְּטֵי הֳ' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, שכל חלוקות אלו הם חמשה תיבות, ושם הוי־ה הוא כנגד אצבע הסמוך לגודל.
וידוע כי בגלות אין שמחה שלימה, משום דכתיב (שמות יז, טז) כִּי יָד עַל כֵּס יָ־הּ, וכיון דחסר ו־ה שהם לשון שמחה לכך אין שמחה שלימה. ובזה פירשנו אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל הֳ' דייקא שנעשה השם שלם ואנחנו אומרים כיון דְהִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ לכך הָיִינוּ שְׂמֵחִים שתהיה שמחה בעולם כיון דהגדיל ה' באותיות ו־ה.
ובזה מובן הטעם דמורין באצבע לרמוז על שלימות שם הוי־ה שהוא כנגד האצבע שיהיה שלם ולכך אומרים (ישעיהו כה, ט) זֶה הֳ' קִוִּינוּ לוֹ שיהיה שלם, ולכך נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה דייקא שתהיה השמחה שלימה מבית ומחוץ וזהו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש כפל קִוִּינוּ לוֹ שני פעמים כנגד שלימות השם וכנגד שלימות הכסא או כנגד ציון וכנגד ישראל דכתיב (ישעיהו א, כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה, עד כאן דבריו נר"ו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם למראה האצבע וכפל הפסוק, דאמרי ב' פעמים 'קִוִּינוּ' בהקדים מה שכתב הרב מהר"א פלאגי ז"ל בשם הגאון השל"ה ז"ל, דעשר אצבעות הם כנגד עשרת הדברות וכשמניחין אותם גודל אצל גודל יהיה זרת ימין כנגד אָנֹכִי וקמיצה דימין לֹא יִהְיֶה לְךָ ואמה דימין לֹא תִשָּׂא ואצבע דימין זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וגודל דימין כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וגודל שמאל לֹא תִּֿרְצָח ואצבע שמאל לֹא תִּֿנְאָף ואמה שמאל לֹא תִּֿגְנֹב וקמיצה שמאל לֹא תַעֲנֶה וזרת שמאל לֹא תַחְמֹד, עד כאן. נמצא לפי זה אצבע ימין נגד מצות שבת ואצבע שמאל נגד לא תנאף.
וידוע מה שאמרו רז"ל שהגאולה תהיה בזכות שמירת שבת, גם אמרו רז"ל שהגאולה תהיה על ידי תיקון היסוד ולכן תהיה באלף השישי שבו תיקון היסוד ולכן אמרו רז"ל (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, וכל זה תלוי בשמירת דבור לא תנאף. ובזה מובן הטעם שכל אחד מראה באצבעו שהוא אצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם של ימין ושל שמאל שהם כנגד דבור זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת ודבור לֹא תִּֿנְאָף אשר בעבור שמירת שתיהם היתה הגאולה וישועה, ולכן אומרים ב' פעמים קִוִּינוּ, האחת כנגד זכות מצות השבת והשניה כנגד זכות קיום מצות לא תנאף על כן בזכותם שתיהם נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה תרתי לישני.
ועוד נראה לי בס"ד מה שמראים באצבע דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרושי הציצית דהגודל הוא חסד ואצבע הסמוכה לגודל היא גבורה וידוע דהצדיקים נשפעים טובה וברכה על פי מדת הגבורה גם כן וכמו שאמרו רז"ל על פסוק (ישעיהו מו, יב) הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה, שכל העולם נזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע כלומר במדת הגבורה ואומרים זֶה הֳ' שם הרחמים קִוִּינוּ לוֹ למתק בו מדת הגבורה הרמוזה באצבע ואנחנו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ, נגילה במדת הדין ונשמחה במדת רחמים למשוך שפע מאתו יתברך ברכה ושלום וטובה וחיים.

סְלִיק מַסֶּכֶת תַּעֲנִית

יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה קשה לי הא דהרוגי ביתר היה לאחר שחרב הבית ושנים וחמשים שנה היה אחר החורבן כדאמר במדרש איכה והא בסמוך תניא בת מלך שואלת מבת כהן גדול ואחר החורבן אין לישראל לא כהן גדול וסגן ולא משוח מלחמה וצריך לומר לר' מתנה דהא דקתני בת מלך שואלת מבת כהן גדול לאו אט"ו דאב קאי דלא נתקן ליו"ט עד אחר כך אלא איום הכפורים לחוד קאי שהיה יום טוב מקודם בעוד שהבית קיים ואע"ג דקדים תנא לחמשה עשר קודם ליום הכפורים תנא אסדר חדשים סמיך דמניסן מנינן להו והוי אב קודם ליוה"כ שהוא לאחריו בתשרי:

רש"י ד"ה משוח מלחמה הוא הכהן המכריז במלחמה מי האיש הירא ורך הלבב שמעתי מקשים דמפורש בסוטה דף מ"ג שזה היה אומר השוטר כדכתיב ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא. המקום ברחמיו יטע תורתו ואהבתו בלבנו ותהיה יראתו על פנינו לעובדו בלבב שלם ולעסוק בתורה לשמה סמא דכלא סם חיים :

(לא רע"א) רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.—לכאורה יש להתפלא על רב מתנה: איך אפשר שיו"ט של ט"ו באב נתחדש רק לאחר חורבן ביתר, והרי משנה שלימה שנינו "לא היו ימים טובים לישראל", משמע שכבר היו לפנים, וכיום בטלו, ואין עוד מחולות בכרמים? ועוד הא תניא בסמוך. "בת מלך שואלת מבת כה"ג וכו'", הרי שכן היה בזמן שהיו מלך וכה"ג, ומשמע דעל שני ימים טובים קאי, על יוה"כ ועל ט"ו באב.

ולכן נראה שאין חולק שיו"ט של ט"ו באב כבר היה בזמן הבית, ומשום שאר הטעמים שנאמרו כאן. אלא שרב מתנה בא והודיע, שמגלגלין זכות ליום זכאי, וקרה הדבר שהרוגי ביתר ניתנו לקבורה באותו יום, שהיה יו"ט גדול בזמן הבית. ויש סמך לפירוש זה, שבירושלמי כאן הביאו ג"כ כל הטעמים ליו"ט של ט"ו באב המבוארים בבבלי כאן, ורק טעמו של רב מתנה השמיטו. ולפי דברינו מובן טעם השמטה זו. והנה בסוף פתיחתא דאיכה רבתי, שהוא מדרש ארץ ישראל איתא לפנינו גם טעמו של רב מתנה, אבל אין זה מגוף המדרש, אלא נוסף בידי סופר אחד ע"פ הבבלי, כמו שהעיר במתנות כהונה שם. וכבר העיד הרב הגדול ר"ש באבער ז"ל בהערה למדרש איכה רבתי שהו"ל, שבמדרש אחד כתב יד באמת נשמט טעמו של רב מתנה.

לאיזה שירצה יעלו. הושע בן אלה רשע היה דכתיב (מלכים ב' יז) ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל והיינו דקאמר רק שבטל את הפרוסדאות ואמר לאיזה שירצו יעלו: הרוגי ביתר. בפרק הניזקין (גיטין דף נז.) מלכרות. לפי שהן לחין ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן וחיישינן מפני התולעת לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה כדאמרינן (מדות פרק ב' משנה ה'): יום תבר מגל. שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים: מכאן ואילך. מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו: דלא יוסיף. לעסוק בתורה בלילות: תקבריה אימיה. כלומר ימות בלא עתו: בת מלך. אף על פי שהיה לה. שואלת מבת כהן גדול כו' שלא לבייש את השואלת מתוך שאין לה: מבת כהן גדול. שהוא קרוב וסמוך למלכות: סגן. כהן חשוב ממונה תחת כהן גדול להיות תחתיו ביום הכפורים אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים ישמש זה הסגן תחתיו: משוח מלחמה. הוא הכהן המכריז במלחמה מי האיש הירא ורך הלבב וגו' (דברים כ): אפילו מקופלין ומונחין בקופס'. אישקוריי''ן: צריכין טבילה. כולן שלא לבייש את שצריכה טבילה: שאין אשה אלא לבנים. אם בניך יהיו מיוחסין הכל קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות: על מנת שתעטרונו בזהובים. שאחרי הנישואין תתנו לנו תכשיטין ומילתא בעלמא הוא דאמרי כלומר ובלבד שתתנו לנו מלבושים נאים: מחול. סביב לשון מחול הכרם (כלאים פרק רביעי משנה א'): מראה באצבעו. ואומר: זה ה' קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

תיקנו ביבנה הטוב והמטיב. פירוש בברכת המזון ומש''ה תקנו יותר על היין הטוב והמטיב טפי מבשאר דברים לפי שהיו [כמו] גדר בכרם ולא נסרחו: יום תבר מגל. פירוש שמונעין מלכרות עצים למערכה פירוש משום שחלש כחה של חמה ומגדלין התולעים באילנות ועצים מתולעים פסולים למערכה כדאמר [במדות] (פ''ב מ''ה) שהכהנים בעלי מומין הם מנקרים העצים ומסירין העצים מתולעים שפסולות למערכה: דלא מוסיף יאסף. פי' אותו שאינו מוסיף מן הלילות על הימים יאסף: מאי יאסף תקבריה אימיה. תימה וכי היה מסופק מאי יאסף אלא נראה לומר דלא מוסיף יסיף ומיהא קבעי גמרא מאי יסיף אבל לעולם הוה ידע דיאסף הוא לשון מיתה כדכתיב (בראשית מט) ויגוע ויאסף אל עמיו: כל אחד ואחד מראה הקדוש ברוך הוא באצבעו שנאמר הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' נגילה ונשמחה בישועתו: