מגילה ה ע"ב

דף ה - ב

וכמו כן, רחץ רבי בקרונה של צפורי - דהיינו בפרהסיא, ביום השוק, בשעת הילוך קרונות - בשבעה עשר בתמוז ^[150] .

וכן בקש רבי לעקור צום תשעה באב ^[151], ולא הודו לו חכמים בענין זה של תשעה באב.

אמר לפניו [לפני רבי אלעזר] רבי אבא בר זבדא: רבי! לא כך היה מעשה, שרצה רבי לעקור לגמרי את תשעה באב. אלא, באותה שנה, תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת. ואמר רבי: הואיל ונדחה - ידחה לגמרי, ולא יקיימוהו גם אחר השבת. ולא הודו לו חכמים בהא.

קרי עליה רבי אלעזר מקרא זה: "טובים השנים מן האחד". שאילו לא שמעתי ממך, הייתי טועה. ועתה, על ידי שאנו שנים - טוב לי, שלימדתני היאך באמת היה מעשה ^[152].

ותמהינן: ורבי, היכי נטע נטיעה בפורים?

והתני רב יוסף: כתיב לגבי ימי הפורים: "שמחה ומשתה ויום טוב". ודרשינן להאי קרא הכי:

"שמחה" - מלמד שאסורים בהספד ^[153] . "משתה" - מלמד שאסור בתענית ^[154] .

"ויום טוב" - מלמד שאסור בעשיית מלאכה.

אם כן, היאך נטע רבי נטיעה בפורים, והרי מלאכה היא?

ומתרצינן: אלא, רבי בר ארביסר הוה, שהיה דר בעיר שאינה מוקפת חומה. וכי נטע - ביום חמיסר באדר נטע, שאינו פורים במקומו.

ותמהינן: איני? והא רבי בטבריא הוה ^[155], וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון הואי, אם כן, בר חמיסר הוא!? אלא, רבי בר חמיסר הוה, וכי נטע - בארביסר הוה.

ומקשינן: ומי פשיטא ליה לרבי, דטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא?

והא חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, משום דמספקא ליה ^[156] אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, אי לא ^[157] ?!

ומתרצינן: לחזקיה - מספקא ליה, אבל לרבי

- פשיטא ליה ^[158] דמוקפת היא מימות יהושע ^[159] ! ותמהינן: וכי נמי פשיטא ליה לרבי, דמוקפת חומה היא, מי שרי ליה משום הכי למעבד מלאכה בי"ד?

והכתיב במגילת תענית: כתיב במגילה: "את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר", ודרשינן, דתרוויהו יומי פוריא אינון, דלא למספד בהון.

ואמר רבא: לא נצרכא - הא דכתיבא האי מלתא במגילת תענית [שהרי כתוב כבר במגילת אסתר שימי הפורים אסורין בהספד ותענית, כדילפינן מ"משתה ושמחה"], אלא, לאסור את יום י"ד של זה, הפרזים, בזה - במוקפין, ולאסור את יומו של זה, מוקפין, בזה - בפרזים. דאתא לאשמועינן, דשני הימים אסורין בכל דברי הפורים.

אם כן, כי נמי פשיטא ליה לרבי דבן ט"ו הוא, הא אסיר ליה למעבד מלאכה גם בי"ד?!

ומתרצינן: הני מילי - דאסור של זה בזה - בהספד ובתענית, אבל מלאכה, אסיר רק יום אחד של מקומו, ותו לא.

ותמהינן: איני? וכי מלאכה נאסרה רק ליום אחד? והא רב חזייה לההוא גברא, דהוה קא שדי כיתנא [שהיה זורע פשתן] בפוריא, ולטייה ^[160] [קללו] רב לההוא גברא, ולא צמח כיתניה?! ^[161]

ומתרצינן: התם ההוא גברא בר יומא הוה, שביום חיובו זרע, ולהכי לטייה.

רבה בריה דרבא אמר: אפילו תימא דביומיה נטע רבי. ולא קשיא, דאיסור הספד ותענית - קבילו עלייהו דורות הבאים, אבל איסור מלאכה - לא קבילו עלייהו. וראיה לדבר, דמעיקרא, כשקיימו את ימי הפורים באותו הדור, כתיב [פרק ט' פסוק י"ט]: "שמחה ומשתה ויום טוב". ולבסוף, כששלח מרדכי לכל היהודים לקיים עליהם את ימי הפורים, כתיב [בפסוק כ"ב]: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", ואילו "יום טוב" לא כתיב התם ^[162].

חזינן דלא קבלו עליהם איסור מלאכה, הנלמד מהמילים "יום טוב" כדאמרינן לעיל.

ומקשינן: ואלא רב, מאי טעמא לטייה לההוא גברא דהוה שדי כיתנא, הא לא קבלו עליהם איסור מלאכה?

ומבארינן: מלאכה בפורים - "דברים המותרין, ואחרים נהגו בהן איסור - אי אתה רשאי להתירם בפניהם" ^[163] - הוה. ובאתריה דההוא גברא - נהגו איסור בדבר, ולהכי לטייה רב.

ובאתריה דרבי לא נהוג איסור בדבר, ולהכי נטע רבי נטיעה בפורים ^[164].

ואיבעית אימא: לעולם נהוג איסור מלאכה גם באתריה דרבי. ורבי - נטיעה של שמחה נטע, וכיון שפורים יום שמחה הוא, מותר ליטוע בו נטיעה של שמחה ^{[165] [166]}.

ואיזוהי נטיעה של שמחה?

כנטיעה ששנינו במסכת תענית. דתנן התם: עברו אלו - י"ג תעניות שבית דין גוזרין על הגשמים, ולא נענו ישראל מן השמים, ממעטין במשא ומתן ^[167], בבנין, ובנטיעה, באירוסין ובנישואין.

ותנא בברייתא עלה דההיא: בנין ששנינו - בבנין של שמחה קאמר. נטיעה - נטיעה של שמחה.

ואיזהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו, שכשהיה אדם משיא את בנו הראשון, היה בונה לו בית, ומעמיד חופתו בתוכו.

איזו היא נטיעה של שמחה?

זה הנוטע אבורנקי של מלכים, דהיינו, אילן שצילו נאה, כגון אילן שכופפין אותו על גבי כלונסאות ויתדות, והמלכים יושבים תחתיו בימות החמה, ומתעדנין במיני שמחות ^[168].

על כל פנים, חזינן מהכא, דאיכא נטיעה של שמחה. ואם כן, איכא למימר, דהך נטיעה שנטע רבי בפורים - נטיעה של שמחה היתה ^[169].

גופא, חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, אי לא ^[170] . ותמהינן: ומי מספקא ליה מלתא דטבריא?

והכתיב בספר יהושע, בנחלת נפתלי: "וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת", וקיימא לן: רקת זו טבריא. חזינן דעיר מבצר המוקפת חומה היא!

ומתרצינן: היינו טעמא דמספקא ליה, משום דחד גיסא [בצדה האחד] שורא דימא הות. שאין לה חומה באותו צד, אלא הים חומתה. ומספקא ליה לחזקיה, אי בכהאי גוונא חשיב היקף.

ומקשינן: אי הכי, אמאי מספקא ליה, הא ודאי לאו חומה היא!?

דתניא: כתיב בענין בתי ערי חומה: "אשר לו חומה". ודרשינן: דווקא חומה, ולא שור איגר. דהיינו עיר שאין לה חומה, אלא שבתיה החיצוניים סמוכים זה לזה, וקירותיהם נעשין חומה לעיר [ו"שור איגר" היינו חומה של גגות, דתרגומו של גג - איגר].

ומהאי דכתיב גבי בתי החצרים: "אשר אין להם חומה סביב", דמשמע דבתי ערי חומה מסובבין בחומה, דרשינן: פרט לטבריא, שימה - חומתה.

חזינן דלא חשיבא טבריא מוקפת חומה!

ומתרצינן: לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה לחזקיה, דודאי לא חשיבא מוקפת חומה.

כי קא מספקא ליה, לענין מקרא מגילה, דלא כתיב בה לשון "חומה", אלא "פרזים" ו"מוקפין", ומספקא ליה אי "פרזים" לשון גילוי הוא, או לשון עיר הנוחה להכבש. והכי מספקא ליה:

מאי לישנא ד"פרזים" ומאי לישנא ד"מוקפין" - דכתיבי גבי מקרא מגילה?

האם משום דהני - פרזים - מיגלו, והני - מוקפין - לא מיגלו, ואם כן, הא טבריא נמי מיגליא, שהרי צדה האחד - ים הוא, ולא חשיבא מוקפין.

או דלמא, משום דהני - מוקפין - מיגנו [מוגנות], והני - פרזים - לא מיגנו ^[171] . והא טבריא נמי מיגניא, שהרי הים מגן עליה.

משום הכי, אף דממעטינן לטבריה מדין בתי ערי חומה, גבי מגילה מספקא ליה.

רב אסי קרי מגילה במקום ששמו הוצל, בארביסר ובחמיסר. משום דמספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, אי לא.

איכא דאמר, אמר רב אסי: האי הוצל דבית בנימין, מוקפת חומה מימות יהושע היא ^[172] .

אמר רבי יוחנן: כי הוינא טליא [כשהייתי נער], אמינא מלתא. דשאילנא לסבייא ^[173] [ונשאל אותו דבר לזקנים] -  ואישתכח כוותי.

רבי נטע נטיעה בפורים אוקימנא דר' יהודה פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה מימות יהושע היא ורבי בר חמיסר הוא וכי נטע בארביסר נטע כו'. ואסיקנא אפי' תימא ביומיה הספד ותענית קבילו עילויהו וכי אסירי הספד ותעניות כולי עלמא כדכתיב במגילת תענית ארביסר וחמיסר פוריא אינון דלא למיספד ואמר רבא לא נצרכא אלא לאסור את של זה בזה פי' לאסור לבן כרך בי"ד בהספד ותענית ולבן כפר בט"ו אלו ואלו אסורין בהספד ותענית בב' ימים הללו.

אבל מלאכה אינו אסור אלא מי שנהגו בני אותו מקום איסור על עצמם כדתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור למלאכה [אי אתה רשאי להתירן בפניהם] ורב דלטייה לההוא גברא ולא צמח כיתניה מקום שלא נהגו לעשות מלאכה בפורים הוה.

איבעית אימא רבי נטיעה של שמחה נטע דתנן עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ובמתן כו' ותנא בנין של שמחה נטיעה של שמחה מכלל שאע"פ שאסור לעשות מלאכה נטיעה של שמחה מותרת לו דהא מן התעניות הראשונות שנינו עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין ג' תעניות אוכלין ושותין מבע"י ואסורין במלאכה כו' ללמדך שאע"פ שאסורים במלאכה מן התעניות הראשונות בנין של שמחה ונטיעה של שמחה מותרין היו לפיכך בא עתה לאסור אפי' אלו שהיו בהן מותרין עד עתה ומפני שהן של שמחה וכן בפורים אע"פ שאסורים במלאכה בנטיעה של שמחה מותרין הן לפיכך אמרנו דר' נטיעה של שמחה שהוא אבורנקי של מלכים נטע. רבי רחץ בקרונה של ציפורי בי"ז בתמוז וביקש לעקור ט' באב שחל להיות בשבת ודחוהו לאחר שבת אמר הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים:

גופא חזקיה קרא מגילה בטבריא בי"ד ובט"ו משום דמספקא ליה ומקשינן והא טבריא ודאי מערי מבצר הוא דכתיב וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת וקי"ל דרקת זו טבריא אלא משום שימה חומתה כו'. טלייא פי' נערים. דמדליא כרקתא דנהרא פי' גבוהה כשפת הנהר:

גמרא: ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז. פירוש: משום דאמרינן בפרק קמא דראש השנה (יח, ב) אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין, וכיון שכן בטלו להו חומרי תענית מינייהו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל. והוא הדין לאכילה, אלא דדילמא לא רצה לאכול לפי שנהגו שלא לאכול.

ובקש לעקור תשעה באב וכו'. הקשו בתוספות והיכי הוה סלקא דעתין דבקש לעקרו לגמרי, והא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (עדיות פ"א מ"ה). והם תירצו דשמא לא רצה לעקור אלא חומרא דיש לו יותר משאר תעניות. עוד אמרו שלא רצה לעוקרו לגמרי, אלא לעוקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא מתשובתו של רבי אבא בר זבדא אתה מכיר שאף רבי חנינא כך היה בלבו שבא רבי לעקרו לגמרי. אלא מסתברא דאין זה מבטל דברי בית דין חבירו, דאילו תקנה ראשונה בתנאי היתה, דהא קרי להו צום וקרי להו שמחה, דכתיב (זכריה ח, יט) צום החמישי וגו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ודרשינן מיניה (ר"ה יח, ב) בזמן שיש שמד צום אין שמד ויש שלום שמחה אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין, ואפילו תשעה באב דאכולהו כתיב שמחה, והא דמחמרינן בתשעה באב הנהגת הדורות היתה הואיל והוכפלו בו צרות, וכדאיתא התם בראש השנה, והלכך אילו רצה רבי לעקרו לא מבטל דברי בית דין שגדול ממנו הוא. ואף על פי שבו היו השלוחין יוצאין ולא על השאר כדאיתא התם (בעמוד א) ואף על פי שנהגו להתענות אף בשאר, הואיל ולא קיבלו עליהם חומרא כתשעה באב ולא הוכפלו בהם צרות לא חששו להוציא שלוחים עליהם. כך נראה לי.

והא רבי בטבריא הוה וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא. קשיא לי והיכי מקשה הכין בהדיא וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, דאדרבה אמרינן לקמן בסמוך סביב (ויקרא כה, לא) פרט לטבריא שימה חומתה, ולענין בית בבתי ערי חומה פשיטא דלאו מוקפת חומה היא. ועוד דבתר דפריק רבי בארביסר נטע אקשי ליה ומי פשיטא ליה לרבי דטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. ועוד קשיא לי היכי מתרץ ליה לרבי פשיטא ליה לחזקיה מספקא ליה. ומסתברא דהכי קאמר, והא רבי בטבריא הוה וטבריא מן המוקפות חומה מימות יהושע בן נון היא כדכתיב (יהושע יט, לה) וערי מבצר הצדים צר [ו]חמת (ו)רקת וכנרת וקיימא לן (לקמן מגילה ו, א) דרקת זו טבריא ומי נימא דסבירא ליה לרבי דין מוקפת הואיל וצדה אחד ים, ודרך קושיא ותירוץ בעי לברורי מאי דסבירא ליה בהא, ואמר ליה לא אדרבא סבירא ליה דמוקפת חשבינן לה וכי נטע בארביסר נטע, והדר אקשי ליה והא חזקיה מספקא ליה, וקא סלקא דעתא השתא דחזקיה משום ספיקה דצדה אחד ים ולענין בית בבתי ערי חומה נמי מספקא ליה, והכין נמי אמרינן בירושלמי (פ"א ה"א) חזקיה קרי לה בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה (ויקרא כה, כט) פרט לטבריא שהים חומתה. וליכא לפרש הכא דלענין קריאת המגילה בלבד קאמר דפשיטא ליה לרבי ומשום דמגנו, דאם כן מילתא דפשיטא ליה לרבי היכי מספקא ליה לחזקיה, אבל השתא ניחא דחזקיה סבירא לן דמספקא ליה משום דרבי שמעון בן יוחאי. כך נראה לי.

הכי גרסינן: רב אסי קרא בהוצל דבנימין בארביסר ובחמיסר וכו'. ואם תאמר אי הכי אנן נמי ניקרייה בארביסר ובחמיסר מספיקא. תירצו הגאונים ז"ל דאזלינן בתר רובא ורובא לאו מוקפין נינהו. ואם תאמר רב אסי נמי ולחזקיה למאי דקא סלקא דעתא מעיקרא ליזול בתר רובא. יש לומר דאינהו ודאי מידע ידעי דהוצל דבנימין וטבריא מוקפות חומה נינהו, אלא דמספקא להו אי הני קמאי נינהו אם לאו. וקשיא לי דאם כן מאי קא מקשה ומי מספקא ליה מילתא בטבריא והא כתיב (יהושע יט, לה) וערי מבצר וגו' וקיימא לן (לקמן מגילה ו, א) דרקת זו טבריא, ומאי קושיא דחזקיה נמי הכין סבירא ליה אלא דמספקא ליה אי היינו טבריא קמייתא או לא. יש לומר דמקשה הוא דטעי בה, דקא סלקא דעתיה דמשום דמספקא ליה עיקר טבריא קמייתא אי מוקפת אי לאו. והכין נמי משמע בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם רבי יוחנן קרא לה בכנישתא דכפרה ואמר הדא היא עיקר טבריא קמייתא ולא חש להא דתני רבי שמעון בן יוחאי. ואי נמי איכא למימר דהכי קא מקשה, וקיימא לן דרקת זו טבריא דידן.
ובנמוקי הר"ם ב"ן נ"ר דחזקיה ורב אסי מנהג חסידות הוא דאדרבה מספיקא לא ליקרו כלל, דהוה ליה ספק בשל דבריהם ודברי קבלה כשל רבנן ולקולא, אלא לדברי הגאונים ז"ל קרו מדינא בי"ד דאזלינן בתר רובא אבל בט"ו מנהג חסידות, ולענין ברכה בראשון ולא בשני דבודאי דדבריהם מברכין אספק דדבריהם לא מברכינן.
ומסתברא לי דכל הני מילי בארץ ישראל שבזמן התקנה היו עריהם ידועות ומקובלות בידם אי זו היא עיר ואי זו כרך מפני שהיה להם לדעת מחמת דין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים, אבל כל בחוצה לארץ עיקר התקנה כך היתה שכל שיהא ספק בה לא יקראו אלא בי"ד בלבד, לפי שאף הם ודאי לא קים להו בכל מלכות אחשורוש בשבע ועשרים ומאה מדינה כל עיר ועיר שבהם אי זו מוקפת מימות יהושע ואי זו שאינה מוקפת, והם לא תקנו לשום מקום שני ימים אלא או ארביסר או חמיסר, וכדכתיב (אסתר ט, כא) להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר וכיון דכתיב את שמע מינה לא היה שם שעשה שני ימים, כדאיתא בריש מכלתין (ב, ב), והלכך אף אנו כל שהוא ספק אין קורין אותה אלא בארבעה עשר, דעל כרחין כן התקינו כל ודאי מוקף שבחוצה לארץ בחמיסר כל ספק שבחוצה לארץ בארביסר.

ומה שרצה לעקור ט' באב פי' בתו' שלא רצה לעקרו לגמרי אלא לקבעו בי' או בי"א משום דק"ל דט' באב אינו תלוי ברצו הואיל והוכפלו בו צרות ומפני זה היו שלוחי' יוצאים בו כדאיתא בר"ה וא"כ היאך היה איפשר לו לר' לעוקרו דהא אין ב"ד זה יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ולא ירדתי לסוף דעתם דא"כ אפי' לעקרו לי' או לי"א לא היה יכול דכיון שהראשונים קבעוהו בט' באב אף בזה יש משום ביטול דברי ב"ד חבירו וכדמוכח בהדיא בריש מכלתין גבי הקדמת בני כפרים ועוד דהא מתשובתו של ר' אבא בר זבדא שאמר לא כך היה מעשה אלא ט' באב שחל להיות בשבת ודחינהו לאחר השבת ואמרי' הואיל ונדחה ידחה כלומר ידחה שנה זו בלבד משמע לכאורה דלר' חנינא ר' היה דוח' אותו לעולם ולכך השיב לו שלא אמר אלא לאותה שנה והנכון דר' היה רוצה לעקו' ט"ב כגון י"ז בתמוז משום דשורת הדין אין הפרש ביניה' בגזי' נביאי' כדברי הראשוני' ז"ל שלא להתענות בו כלל דחומרי דתענית וחכמים לא הודו לו בזה לפי שהוכפלו בו צרות ואין ראוי לנו להקל בו אע"פ שאיפשר כן מגזירת נביאים ברצו אלא שישראל חסירים לא רצו להקל בו מטעם זה ולפי' היו שלוחים יוצאים בו מש"כ בשאר תעניות וזה טעם קצת רבותי והוא טעם נכון וברור:

א"ל טובים השנים מן הא' פרשי ז"ל אלו לא שמעת אתה הייתי טועה בדבר עתה טוב לי שלמדתני האמת פי' לפי' טובים מן השנים שהא' שומע לחבירו ואם הוא טועה מתקנו ובשם בעלי התוס' ז"ל שמעתי שכך אמר לו אני ור' חנינא שהעיד בדברי שנים וטובים להאמין ממך שאתה יחידי ודברי רש"י ז"ל נראין יותר דהא כיון דר' אלעזר בשם ר' חנינא קאמר לה לא חשיב אלא בחד ויחיד אליו ר' אבא בר זבדא שמעיד שהיה בשעת מעשה:

הא דאמרינן שמחה מלמד שאסור בהספד נראה דה"ה שאין נוהג בו אבילות יום ב' שהוא של דבריהם לדברי הכל דאתי שמחה דרבנן דרבים ודחי אבילות דרבנן דיחיד וכדאמרינן דכותה אבל אינו נוהג אבילותו ברגל פי' ואפי' למ"ד דאבילות לילה דאורייתא ואתי עשה דשמחת רבים דהיינו ושמחת בחגך ודחי עשה דאבילות דיחיד וה"ה בהא אבל אם הוא יום מיתה וקבורה דהוי דאורייתא נוהג בו אבילות בשם שנוהג ביום ב' של דבריהם דלא חמירי האי מיניה ואע"ג דאמרי' בפ"ק דכתובות מי שמת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו' ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות ומשמע שקברוהו בו ביום דהוי אבילות דאורייתא ואפ"ה נדחה מפני שמחתו שהוא לו ברגל דרבנן התם משום שמחת ימי חופתו שלא תהא אבילות במקום חופה עשאוהו חכמים כעין רגל של תורה שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אבל משום שמחה זו של פורי' לא דחו אבילות של תורה ויש אומרים שלא אסרו אלא הספד שהוא דבר של פרהסיא אבל אבילות נוהג בצינעה בתוך ביתו ואפי' אבילות יום ב' ואילך שהוא מדבריהם:

משתה מלמד שאסור בתענית פי' ומ"מ כיון דאכל אפי' מיני פירות שוב אין בו אסור דומיא דמועד דאי בעי לא אכיל אלא פירות מיהו חייב לקיים מצות סעודה כל שאפשר. ותענית חלום מותר בו אפי' ליחיד וציבור שהיו מתענים ופגעו בפורים אין מפסיקין כדא' ובדכתא בהדיא:

הא דאקשינן והא ר' בטבריא הוה משמע דהכי קים והכי אשכחן במס' ע"ז דבעא אנטונינוס דתתעביד טבריא קלניא ומשמע שא"ל כן לכבודו מפני דרב וכל התלמידים אבל בכתובות פרק אלמנה נזונית ר' בציפורי ומקום מוכן לו בבית שערים ובמס' סנהדרין אמר הלך אחר ב"ד יפה אחר ר' אליעזר ללוד עד אחר רבי לבית שערים וי"ל דמתחלה הוה בטבריא ואח"כ בציפורי ובית שערים:

והא דאקשי' והא ר' בטבריא הוה וטבריא מוקפת חומה מימי יהושע ב"נ. איכא דקשיא ליה היכי קאמר הכי בפשיטותא דאדרבא אמרינן בסמוך דפשי' מילתא דגבי בית בבתי ערי חומה לאו מוקפת חומה היא מדכתיב סביב פרט לטבריא שימה חומתה ועוד דהא בתר דפריק ליה דר' בי"ד נטע הדר פריך ליה ומי פשיטא ליה מילתא דטבריא מוקפת חומה היא והא חזקיה וכו' ועוד היכי מפרקי' לר' פשיטא ליה לחזקיה מספקא ליה גבי מילתא דפשיטא ליה לר' מספקא ליה לחזקיה והלא יש לו לסמוך על ר' ומפרקי' דה"ק ר"ל אותם שהוקשה לכם כך תירצו והיינו הרשב"א שתירץ כך והא טבריא מוקפת חומה ועוד אמבצר היא דכתיב קרא בהדיא בספר יהושע ערי מבצר הצידים צר חמת רקת וכנרת וכיון דערי מבצר היא ?ביב"ן מאן לימא לן דלא ס"ל לר' דיש לה דין מוקפת חומה לכל דבר ולא דריש פרט לטבריא שימה חומתה וכדי למיקם אסברא דר' מקשה הכי לימא ר' בט"ו הוה וכי נטע בי"ד נטע והדר אקשי ליה והיכי נימא דפשיטא דטבריא מוקפת חומה היא לכל דבר דהא חזינן דחזקיה מספקא ליה ופריק דחזקיה מספקא לענין בתי ערי חומה מיהא משום דחייש לאידך מתניתא דפליג אר' דריש סביב פרט לטבריא ולההוא תנא אף למ"מ דינה כן דלית לה דין כרכים ואע"ג דלקמן אמרינן דלאו היינו ספקיה דחזקיה לענין בתי ערי חומה ומספקא אי חיישינן לההיא מתני' אי לאו כן אמרו בירוש' חזקיה קרי ביד ובט"ו חשש על הדא דתני רשב"י ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה פרט לטבריא שימה חומתה:

והשתא לא תיקשי לן הכי מספק חזקיה במאי דמודו ר' ועביד ביה מעשה דחזקיה חיישינן דר' עיקר טעמיה משום דלא קפדינן אטבריא משום שצידה אחת ים ואף לענין בתי ערי חומה וכ"ש למ"מ אלא לר"ש דפשיטא ליה לענין בתי ערי חומה שאינה מוקפת בתי חומה מספקי' אי חיישינן לההיא דר"ש א"נ והוא הנכון לפום סוגיא כדלקמן דלחזקיה פשיטא ליה לענין בית בבתי ערי חומה דהלכתא כאידך מתניתא דרשב"י ומ"ה מספקא ליה לענין מ"מ דילמא הכא נמי כך דינא דטעמא דכרכין משום דמכסו והא מגליא הא אלו ס"ל כר' לענין בתי ערי חומה תו ליכא ספיקא לענין מ"מ ובירושלמי נמי ה"ה דחיישינן למ"מ משום הא דר' שמעון דהלכתא כותיה לענין בתי ערי חומה כנ"ל לפי שיטה זו ואתיא שפיר בההוא דלקמן מיהו אכתי לא מחוורא דלישנא דחיקא הוא ודאי בהדיא פריך תלמודא והא טבריא מוקפת חומה הוא כלומר ופשי' מלתא דקרו בט"ו ותו אמאי מוקמינן פלוגתא כרבי ומתניתא דלקמן משמע דלכ"ע ולהכי אקשי' מיניה ואמרי' בהדיא הא ודאי לאו חומה היא דתניא וכו' והנכון דתלמודא דפריך הכי סמיך אסוגיא דערכין דאסיקנא טבריא אע"פ שאינה מוקפת חומה מיב"ן לבתי ערי חומה מפני שימה חומתה אפ"ה לענין מ"מ דין כרכים יש לה כיון דמגניא מאויבים ומוקי ר' בהלכתא ופריך דטבריא מוקפת חומה מיב"ן כדכתיב ערי מבצר וכיון שהיא עיר מבצר להגן מאויבים דינה ככרכים למ"מ דר' בר ט"ו כדאמרינן וכי נטע ביד נטע והשתא דייק תלמודא על המקשה היכי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה היא לענין מ"מ דפריך הכי בשיטתה דהא חזי' דחזקי' מספקא ליה ודחי' דחזקיה מספקא ליה משום דלא שמיע ליה הא דר' אבל ר' פשיטא ליה דאנן לר' קאמרי' ומוקימ' ליה כהלכתא ובדין הוא דמצי למפרך היכי מספק חזקיה במאי דפשיטא ליה לר' דליכא תנא דפליג עליה אלא דמצי' לדחויי דלא שמיע ליה האי עובדא דר' ולא קים ליה בגויה ואידך פירכא עדיפא לן ואמסקי' ל"ק כלל דאפי' נטע ר' איסור מלאכה לא קבילו עליהו ונטיעתו דר"י אינה ראיה שלא היה פורים וזה נ"ל עיקר:

ואסיק' דמלאכה שריא בפורים אלא היכא דנהוג איסורא מאן דעביד מלאכה עובר משום בל תטוש תורת אמך דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירו בפניהם:

רב לטייה לההוא גברא דעבד הכי וכיון דכן איפשר דבר שמתא הוא כדאמרי' לעיל ולישמתיה שמתי:

ופסק דכיון דלא צמח כי תניה היינו שמותיה ויש לחלוק ולומר דמעיקרא דהוה ס"ל דאסור במלאכה ביומו הוה מקשינן דלשמתיה משום דהוי עבריינא ומשמתינן אמאן דעבר אדרבנן כדאיתא פרק מקום שנהגו אבל השתא דליכא איסורא דגזירת נביאים אלא משום בטול מנהג עולי מלט לייטי' שמוטיה לא משמטינן ליה בכה"ג כנ"ל. :

ואי בעית אימא באתרא דר' נמי נהוג ור' נטיעה של שמחה נטע כדתנן עברו אלו וכו' פי' וכיון דבתענית צבור אסרינן נטיעה זו מפני שהיא נטיעה של שמחה דינא הוא דתשתרי לפורים שהוא יום שמחה:

גופא חזקיה קרא מגלה בי"ד ובט"ו מספקא ליה אי מוקפת חומה מיב"ן או לא איכא דק"ל א"כ אנן בח"ל במקומות אלו דמספקי' בהו נקרי בי"ד ובט"ו ועל מה סמכו כל העולם בי"ד לבד וי"ל אלו מדינא מספקא לן לית לן למקרי כלל דספיקא דרבנן הוא מדברי קבלה בשל דבריה' ולקולא אלא משום דלא נימא דלאו ישראל וגם משום פרסומי ניסא אית לן למעבד חד יומא לבד מיהת היינו יום י"ד דקרו ביה רובא דעלמא וחזקיה ורב אשי דלקמן מדת חסידות נהגו בעצמן לקרא בי"ד ובט"ו וכ"ת היכי מקשי' לעיל מחסידותיה דחזקיה דדילמא לר' נמי מספקא ליה וקרא בחד בדיניה א"נ דקרא תרי יומי אבל לאסור מלאכה דינן ביום א':

וי"ל דהיינו קושין דאלו מספיקא שורת הדין לקרא בי"ד שהוא זמן הרוב וראוי לעשותו עיקר לקריא' לברכ' ולכל דבר אבל שני מקרא קרי בלא ברכה דלא מברכינן אספיקא דרבנן וה"ה דמקלינן בה לאידך חומרי ולהכי אקשי' דאם איתא דר' מספקא ליה בחזקיה בט"ו הוא דהוה נטע ולא בי"ד שהוא עיקר והיכי אמרת דנטע בי"ד אלא ודאי קים ליה דבר ט"ו הוא כך תירץ הרמב"ן ז"ל ועיקר:

ושמעתי מפי הרשב"א נר' שאין כל הדברים האלו אמורים אלא בא"י או במקומות הקרובים לשם שהיה דינו ידוע בשעת תקנת נביאים אם היה בן ט"ו או בן י"ד שהיו יודעים הטב בהקפן וכיון שנגזר דינם מתחלה בודאי כשנשתנו דינם אח"כ ראוי לנהוג מדת חסידות לקרא בב' ימים כי היכי דלקרי ביום שנגזר עליו ממה נפשך אבל בח"ל שלא היו ידועות להם בשעת התקנה כך היא דינם מתחלה שכל שהוא ודאי מוקפת חומה מיב"ן יקראו בט"ו וכל שהוא ספק יקראו בי"ד ונכון הוא. ובזה נתקיים יפה מנהג שלנו ומי' אסורין הן בהספד ותענית בי"ד ובט"ו מדכתיב במגלת תענית את יום י"ד ויום ט"ו יומי פוריא אינון דלא להתענאה ודלא למספד בהון ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה ולפי' נהגו שלא לומר תחנונים בשניהם וכשנתעברה השנה קי"ל בפירקין דלענין הספד ותענית זה וזה שוים ואין נופלים על פניה' ואין אומרים תחנונים בשני אדרים בי"ד ובט"ו של כל א' מהם. אסקינן דספיקיה דחזקיה בפרזים דקרא אי בעינן למימר דמיגלו וטבריא הא מיגליא מצדה האחד או דילמא מיגלו שהם פתוחים ליכבש טבריא הא מוגניא ור' יוחנן פליג עליה בירושלמי וקרא בהו בט"ו כיון דמיגניא ואסיקנא כותיה בגמרא דילן במסכת ערכין בפרקא בתרא:

ה"ג וכן עיקר בנסחי ר' אסי קרא בהוצל והיינו הוצל דח"ל ול"ג בהוצל דבנימין מיהו אפי' גרסינן ליה דין ח"ל כא"י בענין זה כדכת' בריש מכלתין:

אבל לאוקומי גרסא כלומר שלא ישכח תלמודו ס"ד היא:

שני ימים אלו של פורים שהם ארבעה עשר לעיירות וחמשה עשר לבני כרכים מותרין הם במלאכה אפילו כל אחד ביומו ואין צריך לומר אחד ביומו של חבירו וכמו שאמרו שמחה ומשתה קבילו עלייהו מלאכה לא קבלו עלייהו ומ"מ במקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה אין עושין ומעתה אף אותן שנהגו לעשות אסור להם להקל ראש בכך לפני אחרים שאין נוהגין לעשות במקומן שדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן לפניהם ועכשו נהגו הכל שלא לעשות:

ונטיעה של שמחה מותרת בהן בכל מקום בלא שום פקפוק מנהג שהרי בתעניות אחרונות אמרו שאע"פ שמותרין במלאכה נאסרו במלאכה של שמחה וכן בפורים הפך הדברים שלא נאסרו אלא במלאכה של טורח וצער מכאן סומכין תלמידי חכמים לכתוב סברותיהם אף ביום הפורים דרך שמחה ושעשוע וכענין שאמרו היה כותבה דורשה ומגיהה וכו':

אע"פ שמכח המקרא לא [נאסרו] בתענית אלא כל אחד ליומו מכ"ח ימים שבמגלת תענית נאסרו של זה בזה ר"ל י"ד לבני כרכים וט"ו לבני עיירות וימים שלפניהם ולאחריהם כבר בארנו את דינם במסכת תענית פרק ב' י"ח ב':

כבר בארנו במסכת תענית י"א ב' שאין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד הא שאר תעניות מותרים ברחיצה אף בחמין ואף אין להם שום דין של תענית צבור ואפילו בפרהסיא והוא שאמרו על רבי שרחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ר"ל ביום השוק שהקרונות באין מכאן ומכאן והדבר מתפרסם אבל ט' באב יש לו דין תענית צבור וכל שאירע יומו בשבת ונדחה לאחר השבת מתענה לאחר השבת ואין אומרים הואיל ונדחה ידחה:

תעניות אחרונות של גשמים ממעטין בהם במשא ומתן ובבנין של שמחה ובנטיעה של שמחה ובארוסין ונשואין וכבר בארנוה במסכת תענית:

בתי ערי חומה אין גאולתן אלא שנה כמו שנכתב במקראות וכמו שיתבאר במקומו וכל שלא היתה העיר מוקפת חומה אלא שבתים בנויים סביב העיר בלא שום הבדל ונמצאת מוקפת מכותלי הבתים וגגותיהם והוא הנקרא שור אגר אין זה נידון בדין בתי ערי חומה אלא כדין בתי החצרים וכן הדין כל שלא היה לה חומה אלא שהים סביב לה במקום חומה:

חזקיה קרא מגילתא בטברי' בארביסר ובחמיסר ומספק' ליה אי מוקפות חומה ביב"נ אי לא וכן רב אסי קרי מגילתא בהוצל בארביסא ובחמיסר דמספקי ליה אי מוקפות חומה מיב"נ אי לא מהכא מוכח דכל עיר שאנו מספוקין עליה אם היתה מוקפת חומא מיב"נ אם לא שצריכין לקרות בי"ד ובט"ו אבל מדרב משה זצוק"ל כתב דדוקא אותן כרכין הודועין שמקופיין חומה מיב"נ קורין בט"ו אבל אותן שאין ידועין קורין בי"ד ואי אית דטעי בדחזקי' דקרי מגילת בטברי בי"ד ובט"ו משום דמתפק' ליה אי מוקפת חומה מיב"נ התם כדאמרי' בסיפא היינו טעמא דמספק' ליה משום דחד גיסא דכוורא ימא כו' ואינו נ"ל דהא דהדרינן למימר הכי לאו למימרא דאילו הוה מספק' ליה אי אמאי מסתפק' ליה והא אשכחן דמוקפת הוה מש"ה הדרינן למימר הני אבל לעולם אפי' אי הוה מספקא להי הוה ניחא לה דהא רב אסי בהוצל לא קרי ליה בי"ד ובט"ו אלא משום דמספק' לי אי הות מוקפת חומה מיב"נ אי לא:

בד"ה ממעטין ממשא כו' ומתן גדול מזה עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד ממעטין ר"ל שלא יהו ששים כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' משום דחד גיסא שודא דימא הוה אי הכי אמאי כו'. לישנא דאי הכי מגומגם דהמקשה גופיה ידע הך ברייתא דתני סביב פרט לטבריא כו' ואמאי בעי למימר נמי מעיקרא ומי מספקא ליה מלתא דטבריא והכתיב ערי מבצר וגו' ואפשר דבהך ברייתא לא הוה קתני בה בהדיא סביב פרט לטבריא כו' אלא סביב פרט שימה חומתה ותלמודא מסיק לה הכי למאי דקמשני ליה דחד גיסא שודא דימא הוה בטבריא וכן דרך התלמוד להגיה בברייתא למאי דס"ל השתא וק"ל:

גמרא שמחה מלמד שאסור בהספד. כצ"ל בל"י כאינך וכ"ה ברי"ף ורא"ש ובסוף מ"ק ברא"ש סי' קל"ב איתא בכולן אסורין:

שם חזקיה קרי בטבריא בי"ד ובט"ו כו'. שמעתי מחכם אחד איש ירושלים אשר בחברון קורין ג"כ בב' הימים דמספקא להו אי מוקפת חומה מימות יב"נ. ולענ"ד מוכח דלא היתה מוק"ח מימות יהושע בן נון מדהיתה עיר מקלט וכדפריך הגמרא מכות (י) על קדש ע"ש:

שם משום דחד גיסא שודא דימא. במהרש"א הועתק שורא ברי"ש:

שם דתניא (אשר לו) חומה כו'. מרש"י משמע דל"ג להב"ת שהקפתים וכן בערכין ליתא ולגירסא שלפנינו משמע לי דדריש מחומה יתירא:

רש"י ד"ה כדתנן. שב"ד גוזרין עה"ג. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה ותנא בנין בנין של שמחה כו'. כצ"ל:

תד"ה ובקש. א"נ י"ל דרצה לעקור מט' ולקבעו בעשירי כדאר"י כו'. לכאורה עדיין יקשה הא אין ב"ד יכול לבטל כו' ומש"כ עה"ג לא מחוור כלל דהא ריו"ח לא היה באותו הדור ול"נ דרבי היה תולה דמה שקבעו בט' הי' אז מחמת קלקול חשבונות כמ"ש התוס' בשם ירושלמי כה"ג בר"ה (יח ב) ובכזה לא שייך הא דאין ב"ד כו' כמ"ש התוס' לקמן לענין מנהג וכה"ג כ' הרמב"ם ברפ"ב מהל' ממרים ועמש"כ בהוריות (ב ב) בס"ד:

תד"ה ממעטין (הב'). וחמירי מט"ב כו'. הגה"ש הניח דבריהם בצ"ע מהא דתניא בפסחים (נד ב) אין בין ת"ב לתע"צ אלא שזה אסור בע"מ כו' וכה"ג הקשה הלח"מ בפ"ג מהל' תענית הל"ו על הה"מ ע"ש ולעד"נ דע"כ לא אסרו מליארס אלא לאחר שעברו אלו ולא נענו דנוהגין עצמן כנזופין כו' אבל בתעניות עצמן יכול להיות דשרי כמו בט"ב:

ע"ב גם׳ לר׳ פשיטא ליה. נ"ב ואע״ג דודאי ע"ש טבריוס הקיסר בנאה הורדוס כמש"ל (ו׳ א') וכ"כ היוסיפון מ"מ הו״ל דין מוקפת דיב"נ אע"פ שחרבו חומותיה כדלעיל (ג׳ ב'):

רש"י ד"ה כי מספקא כו׳ ושאינן פרזים. נ״ב אע״ג דלא כתיבי מדיוקא משתמעי וכדכתיבי נמי דמיין:

תוס׳ ד"ה ורחץ. וא"ת מאי אריא כו׳. נ״ב נ"ל איפכא דרבותא קמ״ל אפי' מרחץ כי הא דאמרינן פ"ק דתענית (יו"ד ב') שכח אכל ושתה אל יראה עידונין בעצמי. וס"ד ה"נ אע"ג דאכילה שריא. אפ"ה מרחץ שאינו אלא לתענוג אסור. וכיון דשרי מרחץ כ"ש אכילה ושתיה שכל הצבור צריכין להם פשיטא דשרי. ומשום דרבי בימי אנטונינוס הוה ושלום היה לו מכל עבריו. להכי אורי עובדא בפרהסיא דאפי׳ מידי דתענוג שרי כי אין מתענין. ועוד נראה שזה היה ג"כ באותה שנה שרצה לעקור ט"ב מפני שנדחה כדמסיק וגם יז"ת נדחה. אז רחץ ביום ראשון והם הודו לו מחמת שנדחה:

ד"ה ובקש כו׳ א"נ י"ל כו'. נ״ב אליבא דר׳ אלעזר י"ל כן אבל אליבא דאמת במסקנא א"א לומר כך גם אינו מהצורך (ועי׳ בהגר״א א"ח סי' תק"נ ס"ק ג'):

תוס' ד"ה ממעטין ר"ל וכו' וחמירי מט"ב. עיין פסחים דף נה ע"א וצ"ע:

תוד"ה ובקש כו' אני"ל דרצה לעקרו מט' ולקבעו בי' כו' והנהי רבנן נלע"ד דס"ל דבתר תחלת השריפה אזלי' משום דאמרי' בבכורות נ' ע"א ובאו בה פריצים וחללוה כיון שבאו בה פריצים יצא לחולין א"כ ביום העשירי שכבר פשטו בו ידם תו לא הוה בית המקדש מקודש כלל ואין להתאונן כ"א על תחלת שריפתו ועי' במס' ע"ז נ"ב ע"ב משמע קצת דר' פליג על זאת הדרשא וא"כ אזל הכא לטעמי' ודוק:

קרי עלי' טובי' השנים מן הא'. משמע דלמסקנא דברי שניהם צריכי' ולפי' הב' של תוס' י"ל דשניהם טעו שר"א אר"ח הי' סבור שמאליו רצה לעקור מט' ולקבעו בי' וראב"ז טעה שהי' רוצה לדחות אותו שנה מלהתענות כלל ושניהם ליתא אלא באותו שנה התענה בעשירי ואמר הואיל ונדחה מט' לעשירי בשנה זו ככה יהי' דחוי מכאן ואילך בכל שנה ושייך שפיר טובים השני' ומיושב ג"כ מה שהאריך לתמוה בטורי אבן:

ומי פשיטא לי' דטברי'. הק' מכאן לפי' הר"ן דהיכי דמספקי' ה"ל ספיקא דרבנן ומן הדין שלא לקרות כלל אלא מ"מ גריר בתר רובא דעלמא בי"ד וחזקי' חסידות בעלמא עבד א"כ ק' מאי מקשה לר' דלמא לא בעי למיעבד חסידות יתירה ולע"ד לא אמרה הר"ן אלא לענין קום ועשה לקרא המגילה ולעשות משתה ושמחה אבל שב וא"ת מלאכה פשיטא דלא מצי עביד ודוק:

ולטי' ולא צמח. נלע"ד דעיקר ק' מהא דלטי' ש"מ דלאו ביומי' הוה דאלו אאיסור דאורי' אין דינו לנדות ולקלל כ"א אאיסור דרבנן כמו בי"ט שני ועי' בפר"ח במנהגי איסור שלו ואפ"ה משני ב"י הוה ודברי קבלה נמי כאיסור דרבנן דמי אני"ל ע"ד צחות דההוא הי' רק פרוז בן יומו או מוקף ב"י שאינו אסור במלאכה כ"א מדרבנן ובט"א האריך בזה והיינו דמדייק בר יומי' פי' פרוז בן יומו וק"ל:

)ע"ב בגמ' בקש לעקור ט"ב ולא הודו לו ופרש"י דלא הודו לו מט"ב ויל"ד דלפ"ז אמאי קתני להו גבי הדדי בהדי הך דפורים וי"ז בתמוז ואפשר משום דכולן דברי קבלה מש"ה היקל רבי בהם:

שם ורבי היכי נטע נטיעה בפורים הא תני רב יוסף כו' ר' בר ארביסר הוי כו' איני הא ר' בטבריא הוי כו' עד סוף הסוגיא. ויל"ד טובא בהך סוגיא חדא בהא דמקשה איני והא רבי בטבריא הוי ומאי ס"ד לאקשויי אדרבי דאטו מי לא ידע דאיכא לשנויי להיפך דרבי בר חמיסר הוי ובארביסר נטע. ועוד דמעיקרא מקשה בפשיטות דטבריא מוקפת חומה הוי כאילו הדבר ידוע ובתר הכי מקשה ומי פשיטא ליה כו' הא חזקיה מספקא ליה ועוד דאמאי דמשני לרבי פשיטא ליה מקשה וכי פשיטא ליה מי שרי והך קושיא הו"ל לאקשויי נמי מעיקרא וכה"ג הרבה דקדוקים ובקצתן הרגיש הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש. ונלע"ד ליישב ע"פ מ"ש הב"י בסי' תרפ"ח בשם רבינו יוסף אביו ז"ל דכל היכא שהספק בעיקר המקום אם היתה מוקפת מימות יהושע או לא יש לקרותה בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב עולם וא"כ לפ"ז צריך לברך עליה בי"ד משא"כ אם הספק הוא מחמת ספיקא דדינא צריך לקרותה בב' הימים ועיין מ"ש הט"ז בשם מהרש"ל ואבאר אי"ה בק"א:

נמצא דלפ"ז א"ש דלמאי דס"ד מעיקרא דרבי בר ארביסר הוי ובחמיסר נטע לא הוי שייך להקשות מהא דחזקיה קרי בתרווייהו משום דמספקא ליה דהא מצינו למימר שפיר דלרבי נמי מספקא ליה כחזקיה אלא שהספק היה בטבריה בעיקר הדבר אם היתה מוקפת מימות יהושע או לא ולפ"ז ודאי דעיקר קריאתה בברכה בי"ד וחזקיה גופא לא הוה קרי בט"ו אלא מדת חסידות כמ"ש הר"ן בשם הגאונים והיינו בלא ברכה אלא כמו פסוקים בעלמא דנראה דכיון דעיקר קריאה מדינא בי"ד ואזלינן בתר רובא דעלמא א"כ שייך בו בל תוסיף בט"ו ועוד דולא יעבור כתיב אע"כ שלא היה קורא בט"ו אלא בפסוקים בעלמא מדות חסידות דחייש למיעוטא וא"כ לפ"ז תו לא קשיא עליה דר' דנטע בחמיסר כיון דלא שייך בה כה"ג דקריאת המגילה. ואיפשר דאדרבה אם היה נוהג רבי איסור במלאכת הנטיעה בט"ו היה פרסום גדול בדבר ואיכא למיחש לתקלה שיקראו אותה בט"ו בברכה ככל דיני קריאת מגילה ואיכא איסורא בברכה לבטלה ומשום בל תוסיף. אלא דע"ז מקשה הש"ס איני והא רבי בטבריא הוי וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע הוי והיינו כדכתיב בקרא להדיא ערי מבצר צר וחמת רקת וכינרת וקיי"ל חמת זו טבריא ונהי דאסיק אדעתיה שפיר דאיכא למימר איפכא דהוי נטע בארביסר אלא משום דבעי לאקשויי עליה אחריתי והיינו הך קושיא גופא דמקשה והא חזקיה קרי בתרווייהו כיון דמספקא ליה והשתא ע"כ דלאו בעיקר הדבר מספקא ליה אי הוי מוקפת או לא דהא בהדיא כתיב בקרא דמוקפת הוי אע"כ דלדינא מספקא ליה לחזקיה והיינו כדמסקינן בסמוך דהספק אי ימה איקרי חומתה לענין מגילה או לא א"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר דלרבי נמי מספקא ליה דא"כ היאך נטע בארביסר כיון דהספק שקול הוא ומשום תקלה נמי ליכא כיון שמעיקר הדין צריך לקרות בשתיהן כן נ"ל נכון אלא דלפ"ז נראה יותר לומר דלמאי דמשני הש"ס דלחזקיה מספקא ליה ולרבי פשיטא ליה הדרינן לסברא קמייתא דר' בר ארביסר הוי והיינו משום דפשיטא ליה לרבי דים איקרי חומה לענין מגילה כמו לענין בתי ע"ח וכמ"ש לעיל בסוגיא דישב ולבסוף הוקף דטעמא דריב"ל משום דיליף מגז"ש פרזי פרזי ואין גז"ש למחצה וא"כ מה"ט גופא שייך נמי לענין ימה חומתה כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוספות:

בתוס' בד"ה והא רבי בטבריא הוי נראה שהיה בימי אנטונינוס כו' עכ"ל. משמע מדבריהם שרוצין להביא ראיה דעיקר מקומו של רבי היה בטבריא אלא דקשיא לי הא אשכחן בירושלמי שרבי בסוף ימיו היה בציפורי י"ז שנים וקרו עליה ויחי יעקב במצרים י"ז שנים ויחי יהודא בציפורי י"ז שנים א"כ אכתי לא פסיקא הך מלתא דרבי בטבריא נטע דאפשר שזה המעשה היה בציפורי ונהי דאכתי מקשה הש"ס שפיר מעיקרא והא ר' בטבריא הוי והיינו אמאי דקאמר מעיקרא רבי בר ארביסר הוי וא"כ אם היה בציפורי כ"ש דהוי בר חמיסר דהא בהאי קרא גופא כתיב ערי מבצר רקת וא"ר יוחנן לקמן רקת זו ציפורי:

אלא דאכתי הא דמקשה בתר הכי אמאי דקאמר רבי בר חמיסר הוי מחזקי' דמספקא ליה ומאי קושיא דהא השתא מצינן למימר דרבי דהוי בר חמיסר היינו משום שאותו מעשה היה בציפורי מיהו למאי דפרישית בסמוך דלמסקנא הדרינן לסברא קמייתא דרבי בר ארביסר הוי מקשה הש"ס שפיר דהא ע"כ ההיא מעשה בטבריא הוי מיהו רש"י כתב להדיא הא דמקשה בתר הכי וכי פשיטא ליה שהיה מבני חמיסר א"כ לפ"ז צ"ע:

בגמרא גופא חזקיה קרי כו' ומי מספקא ליה והכתיב וערי מבצר כו'. ויל"ד אכתי מאי קושיא דלמא הא דמספקא ליה לחזקיה היינו משום דנהי דטבריא מוקפת מימות יהושע הוי מ"מ לבסוף חרבו חומותיה. ואע"ג דלעיל גבי מימרא דריב"ל משמע דהוקפה ולבסוף חרבו חומותיה לגמרי כמוקפת דיינינן לה בין לענין בתי ע"ח ובין לענין מגילה כמ"ש שם התוס' וכדפרישית שם ג"כ בלשון רש"י מ"מ הא משמע התם דהיינו דוקא אליבא דר"א ברבי יוסי דדרש מאשר לו חומה מ"מ הא פליגי רבנן עליה כמ"ש שם התוס' וא"כ שפיר יש לומר הא גופא מספקא ליה לחזקיה אי הלכה כר"א או כרבנן נ"ל ליישב דהא דמקשה לעיל מדר"א בר' יוסי דוקא היינו משום דניחא ליה להקשות מבתי ע"ח אבתי ע"ח גופא משא"כ אם נאמר בפשיטות דדין בתי ע"ח ומקרא מגילה דין אחד להם א"כ פשיטא דמוכח דמוקף ולסוף חרבו חומותיה הוי כמוקף כדמשמע להדיא מלשון המשנה בר"פ דכרכין המוקפין חומה מימות יהושע קורין בט"ו אלמא דבהכי לחוד תליא מילתא בימות יהושע אע"פ שחרבו חומותיה בימי אחשורוש דאלת"ה תקשי לן הא דאמר בגמרא בר"פ דמתניתין דלא כריב"ק הא שפיר מצינן לאוקמי כריב"ק והא גופא קמ"ל ריב"ק דתרתי בעינן שיהיו מוקפין בימי יהושע ובימי אחשורוש אע"כ כדפרישית דלישנא דמתני' משמע דבימות יהושע לחוד תליא מילתא וא"כ לפ"ז מקשה הכא שפיר דאין שום סברא לומר דחזקיה מספקא ליה במאי דפשיטא לסתם מתני'. ועוד דסתם מתני' דלקמן דאין בין שילה לירושלים נמי משמע דכר"א ב"י מתוקמי כמו שאבאר שם ג"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

שם א"ה אמאי מספקא ליה ודאי כו' דתניא כו' סביב פרט לטבריא כו' וכ' מהרש"א ז"ל דנראה דלא גרסינן סביב פרט לטבריא אלא פרט לימה חומתה דאלת"ה לא שייך שפיר ל" א"ה דבפשיטות מצי להקשות ומי מספקא ליה והתניא פרט לטבריא כו' ע"ש במהרש"א. ולע"ד אין צורך להגיה כלל הספרים ושפיר גרסינן פרט לטבריא ואפ"ה לא מצי להקשות בפשיטות מהך ברייתא דתני פרט לטבריא דמצינן למימר דטבריא לא מוקפת מכל צד הוי אלא רובה וס"ד אמינא דרובה ככולה קמ"ל דסביב בעינן מש"ה הוצרך לאקשויי מעיקרא מקרא דערי מבצר דלפ"ז ודאי מוקפת מכל צד הוי מדקרי לה מבצר ודו"ק:

בקרונה של צפורי. עיין פירש"י ובלקוטי רבינו בצלאל כ"י פירש בשם הערוך מים נובעים וקרים:

ומי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה מיהושע וכו'. כל הסוגיא ודברי הרשב"א בחידושיו ודברי הרב מהרש"א בחי' הלכות כתבתי בעניותי לתרוצי סוגיא בספרי הקטן ברכי יוסף סימן תרפ"ח אות ח' בס"ד ע"ש באורך:

תוס' ד"ה והא רבי בטבריא הוה ותימא לר' מנא ליה דר' בטבריא הוה והא אמרינן פ' הנושא ופ' אחד דיני ממונות הלך אחר רבי לבית שערים. ונראה שהיה בטבריא בימי אנטונינוס וכו' בני טבריא ממס וכו' כצ"ל מתוספות כ"י. לקוטי רבינו בצלאל כ"י:

(ה ב) והא רבי בטבריא הוה.—עי' כתובות קג ב, דמקומו של רבי היה בבית שערים, ולפני פטירתו ישב בציפורי. ומבואר בירושלמי שם [כתובות פי"ב לה ע"א], דישב בציפורי י"ז שנה. ולפי זה היה רבי בטבריא לפני שהיה בבית שערים. והנה מצינו בע"ז (י ב) דכשמת אנטונינוס אמר רבי "נתפרדה חבילה", כי אנטונינוס היה אוהבו של רבי, וידוע היה להם כי בימיו היה בטבריא, ושם נטע נטיעה בפורים, ולכך ביקש ממנו רבי, כי יעשה לטבריא חפשית ממס (כמו שכתבו התוס' כאן). ומאחר שמבואר כאן, שרבי ביקש לעקור תשעה באב, מוכרחים אנו לומר שמעשה זה היה בימי אנטונינוס, בימים שלב המלכות היה טוב לישראל וישבו באושר ובשלוה; אבל לאחר מות אנטונינוס כשישב רבי בבית שערים ובציפורי כבר גזרו גזירות על ישראל, כמו שמצינו בב"ב (קמג א): "ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אאבולי ואאיסטרוגי אמר רבי וכו'". ועוד בע"ז (טז א): "של בית רבי היו מקריבין שור של פטם ביום אידם".

שוב מצאתי בספר "דורות ראשונים" (ח"ב פי"ח) שכתב, דטבריא הישנה היתה סמוכה לציפורי בתוך התחום (עי' ירוש' מגלה פ"א ה"א), ולפיכך היה דין ציפורי לקרות בט"ו כמו בטבריא וזהו שאמרו כאן "והא רבי בטבריא הוה", פי' במקום שדינו כטבריא אף שבאמת ישב בציפורי, ומה שביקש רבי "ותתעביד טבריא קלניא" היינו משום שהיא היתה עיר מושב שרי רומי, וממילא היתה עיר ציפורי הסמוכה לה בכלל (ע"ש). ואין זה מחוור לדעתי. ומה שביקש על טבריא הוא משום שנקל היתה להשתדל בעדה באשר היתה קרויה על שם קיסר רומי, וכבר היו לה זכויות גדולות בעת הבנותה, כמבואר בקדמוניות ליוסף בן מתתיהו הכהן (ספר יח), ובכללה כל סביבותיה, וגם ציפורי שאינה רחוקה ממנה אלא י"ח מיל (ירוש' תענ' פ"ד ה"ח, סט ע"א).

בקרונה של צפורי. ביום השוק בפרהסיא בשעת הילוך קרונות: ולא הודו לו. מתשעה באב: אמר לפניו. [לפני] ר' אלעזר: לא כך היה. לא ביקש לעקור לגמרי אלא אותה שנה בלבד: טובים השנים. אילו לא שמעתי הייתי טועה בדבר עכשיו טוב לי שלימדתני האמת: בר ארביסר הוה. לא היתה מן המוקפין: וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע. לקמן ילפינן מקרא: וכי פשיטא ליה. שהיה מבני חמיסר מי שרי בארביסר במלאכה: לא נצרכא. במגילת תענית שהרי כבר כתובין במגלת אסתר שאסור בהספד ותענית אלא לאסור כו': שדי כיתנא. זורע פשתן: בר יומיה הוה. שקראו בו בני עירו: אפילו תימא בר יומיה הוה גרסי'. רבי שנטע נטיעה ביום שקראו בו נטע ודקא קשיא לך יום טוב שאסור בעשיית מלאכה ההוא קרא דכתיב שמחה ומשתה ויום טוב כתיב מעיקרא קודם קבלה אבל בשעת קבלה לא קיבלו עליהן אלא שמחה ומשתה לאוסרן בהספד ותענית אבל י''ט לא קיבלו עליהן: ובאתריה דרבי לא נהוג גרסינן. במקומו של רבי לא נהגו איסור בדבר: נטיעה של שמחה. דכיון דפורים יום שמחה הוא מותר לנטוע נטיעה של שמחה: כדתנן עברו אלו. י''ג תעניות שב''ד מתענין על הגשמים: ולא נענו. מן השמים: ממעטין. בנטיעה ובבנין: ותנא נטיעה נטיעה של שמחה. בנין האמור כאן שאסורין בבנין של שמחה שנוהגין עצמן כנזופין וכאבלים: ונטיעה. האמורה כאן נטיעה של שמחה כגון אבורנקי אילן שצילו נאה כגון אילן שכופפין אותו על גבי כלונסות ויתידות והמלכים אוכלין תחתיו בימות החמה ומתעדנין בה במיני שמחות ובנין בית חתנות לבנו כשמשיא אשה לבנו הראשון היה בונה לו בית ועושה לו חופה בתוכו אלמא איכא נטיעה של שמחה: וערי מבצר הצדים וגו'. בספר יהושע (יט) בנחלת נפתלי וקיימא לן לקמן דרקת זו טבריא וקרי ליה ערי מבצר אלמא מוקפת חומה הואי: דחד גיסא שורא דימא הויא. אין לה חומה מצד אחד אלא הים חומתה ומספקא ליה אי חשיב היקף אי לא: חומה ולא שור איגר. בבתי ערי חומה כתיב עיר חומה ולא עיר שאין לה חומה בפני עצמה אלא מוקפת בתים סמוכות זו לזו וחומות חיצונות של בתים נעשות חומה לעיר והיינו שור איגר שגגותיה חומותיה גג מתרגמינן איגר: סביב. לגבי בתי החצרים כתיב אשר אין להם חומה סביב מכלל דבתי ערי חומה מסובבת סביב קאמ': פרט לטבריא שימה חומתה. שהים שלה היא חומתה מצד האחד: כי מספקא ליה לענין מקרא מגילה. דלא מפורש בה חומה אלא לשון פרזים ושאינן פרזים כתיב בה ומספקא ליה האי לשון פרזים אי לשון גלוי הוא או לשון עיר הנוחה ליכבש: כד הוינא טליא. כשהייתי נער:

ורחץ בקרונה של צפורי. לאו דוקא בקרונה אלא כלומר בפרהסיא ואם תאמר מאי איריא לרחוץ אפי' לאכול נמי מותר כדתניא בר''ה (דף יח:) אין צרה ואין שלום רצו מתענין לא רצו אין מתענין וי''ל דכיון דקבלוהו כבר אבותינו על עצמם מסתמא גם הם קבלוהו: ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו. קשה היכי סלקא דעתך דהאי תנא [דרבי] היה רוצה לעקור ט' באב לגמרי והא אמרינן (תענית דף ל:) כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמה: של ירושלים ועוד דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא''כ גדול הימנו בחכמה ובמנין ויש לומר דלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות אי נמי יש לומר דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי כדאמר ר' יוחנן (שם כט:) . אילו הואי התם קבעתיה בעשירי: שאסורים בהספד. השיב רש''י וכי מן נתן כח לימי מגילת אסתר לדחות אבילות . אי איתא דבהספד נאסר משום דכתיב ימי משתה ושמחה והא חזינן דכולי עלמא נהגו בו היתר אלא ודאי לא הוי אלא לענין שאין נופלין על פניהם דלא הוי יום צרה אלא יום שמחה: והא רבי בטבריא הוה. נראה שהיה בימי אנטונינוס כשהיו יחד כדאמר במס' ע''ז (דף י.) שרצה לשחרר בני טבריא ממס לפי שהיו תלמידי חכמים דקאמר ליעביד טבריא קלניא: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. קשה דהא רבי התיר בית שאן ע''י ר' מאיר שאכל שם עלה של ירק בחולין (דף ו:) וי''ל דהתם לא נהגו איסור אלא בטעות והכא מיירי בדבר שנהגו בו איסורא במתכוין: ממעטין במשא ומתן. פי' של שמחה דומיא דבנין ונטיעה דבסמוך אבל שאר בנינים שרו ואין לך משא ומתן גדול מזה: ממעטין רוצה לומר שלא יהו ששים כלל וחמירי מתשעה באב שמארסין בו אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דאם כן היה לו לפרש השיעור מה הוא קורא ממעט: