מגילה ו ע"ב

גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו ואמר רבי חמא בר חנינא תלת מאה קטירי תגא איכא בגרממיא של אדום ותלת מאה ושיתין וחמשה מרזבני איכא ברומי ובכל יומא נפקי הני לאפי הני ומקטיל חד מינייהו ומיטרדי לאוקמי מלכא ואמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן הני מילי בדברי תורה אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא ואמר רבי יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנא' {תהילים לז-א} אל תתחר במרעים ולא עוד אלא שדרכיו מצליחין שנא' {תהילים י-ה} יחילו דרכיו בכל עת ולא עוד אלא שזוכה בדין שנאמר מרום משפטיך מנגדו ולא עוד אלא שרואה בשונאיו שנאמר כל צורריו יפיח בהם איני והאמר ר' יוחנן משום ר''ש בן יוחי מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנא' {משלי כח-ד} עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם ותניא ר' דוסתאי בר מתון אמר מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה ואם לחשך אדם לומר אל תתחר במרעים ואל תקנא בעושי עולה מי שלבו נוקפו אומר כן אלא אל תתחר במרעים להיות כמרעים ואל תקנא בעושי עולה להיות כעושי עולה ואומר {משלי כג-יז} אל יקנא לבך בחטאים וגו' לא קשיא הא במילי דידיה הא במילי דשמיא ואיבעית אימא הא והא במילי דידיה ולא קשיא הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור דאמר רב הונא מאי דכתיב {חבקוק א-יג} למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ואי בעית אימא שעה משחקת לו שאני: אמר עולא איטליא של יון זה כרך גדול של רומי והויא תלת מאה פרסה על תלת מאה פרסה ויש בה שס''ה שווקים כמנין ימות החמה וקטן שבכולם של מוכרי עופות והויא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל ומלך סועד בכל יום באחד מהן והדר בה אע''פ שאינו נולד בה נוטל פרס מבית המלך והנולד בה אע''פ שאינו דר בה נוטל פרס מבית המלך ושלשת אלפים בי בני יש בו וחמש מאות חלונות מעלין עשן חוץ לחומה צדו אחד ים וצדו אחד הרים וגבעות צדו אחד מחיצה של ברזל וצדו אחד חולסית ומצולה:
מתני' קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים:
גמ' הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין מני מתני' לא תנא קמא ולא ר' אליעזר ברבי יוסי ולא רשב''ג דתניא קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה ר''א ברבי יוסי אומר אין קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון רשב''ג אומר משום רבי יוסי אף קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה ר''ש בן גמליאל היינו תנא קמא אמר רב פפא סדר פרשיות איכא בינייהו דתנא קמא סבר לכתחילה בשני ואי עבוד בראשון עבוד בר ממקרא מגילה דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון ורבן שמעון בן גמליאל סבר אפילו סדר פרשיות אי קרו בראשון קרו בשני מני אי תנא קמא קשיא מתנות אי רבי אליעזר ברבי יוסי קשיא נמי מקרא מגילה אי רשב''ג קשיא סדר פרשיות לעולם ת''ק ותנא מקרא מגילה והוא הדין מתנות לאביונים דהא בהא תליא ואב''א לעולם רשב''ג היא ומתני' חסורי מיחסרא והכי קתני אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לי''ד שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין ואילו סדר פרשיות לא מיירי אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה רבי אליעזר ברבי יוסי סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט ורשב''ג סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר טעמא דאין מעבירין על המצות אלא רשב''ג מ''ט אמר רבי טבי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף רבי אלעזר אמר טעמא דר' שמעון ב''ג מהכא דכתיב לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית ואיצטריך למיכתב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

זממו [זמם הוא כמין טבעת שנותנין בחוטמה של אנקה ^[198], ונמשכת על ידי אותה טבעת. שמתוך חוזקה של האנקה, אינה משתמרת אלא בו] אל תפק מחוטמו - זו גרממיא [שם מלכות] ^[199] של אדום. שאלמלי [שאילו] הן יוצאין - מחריבין כל העולם כולו.

ואמר רבי חמא בר חנינא: תלת מאה קטירי תגא [קשורי כתר מלכות] איכא בגרממיא של אדום. ותלת מאה ושיתין וחמשה ^[200] מרזבני [דוכסים] איכא ברומי.

ובכל יומא נפקי הני לאפי הני [בכל יום יוצאים אלו כלפי אלו למלחמה], ומקטיל חד מינייהו, ומיטרדי לאוקמי מלכא, וזהו ה"זמם" דאיתא בקרא, דעל ידי שאינם יכולים להעמיד עליהם מלך, אינם יוצאים להחריב את העולם.

ועוד אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי בתורה - ולא מצאתי [כלומר: לא הצלחתי], אל תאמן לו! ^[201]

וכן אם יאמר לך: לא יגעתי, ואף על פי כן - מצאתי, אל תאמן!

אבל אם אמר לך: יגעתי ומצאתי, תאמן ^[202] . והני מילי - בדברי תורה דווקא. אבל במשא ומתן - סייעתא הוא מן שמיא, ואינו תלוי דווקא ביגיעה, שיש יגע - ואינו מוצא.

ולדברי תורה נמי, לא אמרן דכל היגע ודאי ימצא - אלא לחדודי, להבין ולחדד בלימודו. אבל לאוקמי גירסא, שלא תשתכח ממנו - סייעתא מן שמיא היא ^[203] , ויש שיגע - ואינו מוצא.

ועוד אמר רבי יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תתגרה בו באותה שעה ^[204]. שנאמר: "אל תתחר במרעים".

ולא עוד, אלא שדרכיו מצליחין. שנאמר: "יחילו [יצליחו] דרכיו בכל עת". והיינו, באותה עת שמזלו משחק לו.

ולא עוד, אלא שזוכה בדין באותה עת. שנאמר: "מרום משפטיך מנגדו" [שמורמים ומסולקים המשפטים ממנו].

ולא עוד, אלא שרואה בשונאיו. שנאמר: "כל צורריו יפיח בהם", שבנפיחה בעלמא הם נופלין.

ותמהינן: איני? וכי אסור להתגרות ברשעים? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה. שנאמר: "עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם"!

וכן תניא: רבי דוסתאי בר מתון אמר: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה! ^[205]

ואם לחשך אדם לומר שאסור להתגרות בהם, ומביא ראיה ממקרא זה: "אל תתחר במרעים ואל תקנא בעושי עולה", אמור לו: מי שלבו נוקפו משום עבירות שבידו - אומר כן!

דבאמת אין כוונת המקרא, שאסור להתגרות ברשעים, אלא הכי הוא פירושא דקרא: "אל תתחר במרעים" - להיות כמרעים ["תתחר" מלשון תחרות, כלומר, אל תאחוז במעשיו]. "ואל תקנא בעושי עולה" - להיות כעושי עולה.

וראיה לדבר - מסיפא דקרא: ואומר: "אל יקנא לבך בחטאים וגו'", דהכא על כרחך דאין הכוונה לומר שלא תתגרה בהם, דהא כתיב בסיפא דקרא: "כי אם ביראת ה' כל היום". אלא ודאי כוונת הכתוב לומר שלא תהא כמו החטאים, אלא - הוי ירא שמים.

חזינן דמותר להתגרות ברשעים, וקשיא אדרבי יצחק, דאמר: "אל תתגרה בו"?!

ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמר רבי יצחק אל תתגרה בו - במילי דידיה, במה שנוגע לאדם עצמו ^[206]. ואילו הא דאמרן דמותר להתגרות בו - היינו במילי דשמיא.

ואיבעית אימא: הא והא במילי דידיה. ולא קשיא, הא דמותר להתגרות בו - בצדיק גמור. והא דאמרן דאסור להתגרות בו - בצדיק שאינו גמור ^[207] .

ומייתינן ראיה לכך, שצדיק שאינו גמור, יכול להנזק על ידי רשע:

דאמר רב הונא: מאי האי דכתיב בחבקוק: "למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו"?

הכי דייקינן מקרא: צדיק ממנו, דהיינו, אדם שהוא צדיק יותר מהרשע, אבל אינו צדיק גמור - בולע הרשע. אבל צדיק גמור - אינו בולע! ^[208]

ואף על כך תמה חבקוק הנביא: "למה תביט וגו' בבלע רשע צדיק ממנו", כלומר, דאף שאינו צדיק גמור, מכל מקום, למה יבלענו זה הרשע, כיון שסוף סוף אותו צדיק שאינו גמור - צדיק יותר מהרשע!?

ואי בעית אימא: באמת בעלמא מותר להתגרות בו. אבל היכא דשעה משחקת לו לרשע - שאני. דבאותה שעה, אפילו צדיק גמור עלול להנזק ^[209].

אמר עולא: איטליא של יון - זה כרך גדול של רומי. והויא תלת מאה פרסה על תלת מאה פרסה.

ויש בה שס"ה שווקים, כמנין ימות החמה.

ושוק הקטן שבכולם - הוא של מוכרי עופות, והויא גודלו ששה עשר מיל - על ששה עשר מיל. ומלך סועד בכל יום באחד מהן [מאותן שווקים].

והדר בה, באיטליא, אף על פי שאינו נולד בה, נוטל פרס [מזון] מבית המלך.

וכן הנולד בה, אף על פי שאינו דר בה, נוטל פרס מבית המלך.

ושלשת אלפים בי בני [בתי מרחץ] יש בו.

וחמש מאות חלונות מעלין עשן חוץ לחומה יש בו, שהחלונות גבוהים מן החומה, ולכן אינם מעשנים אותה, וזוהי חשיבות.

צדו אחד של איטליא של יון - ים, וצדו אחד - הרים וגבעות, צדו אחד - מחיצה של ברזל, וצדו אחד - חולסית [מקום אבנים דקות] ומצולה [קרקעית הנהר] ^[210].

מתניתין:

קראו את המגילה באדר הראשון, ואחר כך נתעברה השנה ^[211] ^[212] - קורין אותה שוב באדר שני.

אין בין דיני אדר הראשון לדיני אדר השני - אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים ^[213] . שאם עשאן באדר ראשון - לא יצא ידי חובתו. וצריך לחזור ולקיימן באדר השני [מאירי].

גמרא:

מדקתני בסיפא דמתניתין, דליכא בינייהו אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים, משמע, הא לענין סדר ד' פרשיות שקורין בחודש אדר [שקלים, זכור, פרה והחודש ^[214]], זה וזה - אדר ראשון ואדר שני

- שוין. שאם קראן באדר ראשון, אין צריך לקרותם שוב באדר שני ^[215].

ומקשינן: מני תנא דמתניתין? לא תנא קמא, ולא רבי אליעזר ברבי יוסי, ולא רבן שמעון בן גמליאל!

דתניא: אם קראו את המגילה באדר הראשון, ואחר כך נתעברה השנה, קורין אותה שוב באדר השני. שכל שאר מצות הפורים שנוהגות באדר השני - נוהגות אף בראשון. דהיינו, שאם קיימן באדר ראשון, אין צריך לחזור ולקיימן בשני. חוץ ממקרא מגילה - שנוהג דווקא בשני.

רבי אליעזר ברבי יוסי חולק על תנא קמא, ואומר: אין קורין אותה שוב באדר השני. לפי שכל מצות שנוהגות בשני - נוהגות בראשון, ואפילו מקרא מגילה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני. שכל מצות שנוהגות בשני - אין נוהגות בראשון, וצריך לקיימן שוב בשני.

ושוין כל הני תנאים שנחלקו לעיל - בהספד ובתענית, שאסורין בי"ד וט"ו שבזה - ובזה, באדר ראשון - ובאדר שני.

ותמהינן אברייתא: הא רבן שמעון בן גמליאל - היינו תנא קמא, שהרי גם תנא קמא סובר, שקורין את המגילה שוב באדר שני!? אמר רב פפא: סדר פרשיות - אימתי קורין אותן - איכא בינייהו. ובהכי פליגי:

דתנא קמא סבר: כל המצוות של חודש אדר, לכתחילה עושין אותן באדר שני. ואי עבוד בראשון [ואם עשאון באדר ראשון] - עבוד, ויצאו ידי חובתן. בר [חוץ] ממקרא מגילה, דאף על גב דקרו אותה באדר ראשון, קרו [צריכין לקרותה שוב] בשני.

ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה, לכתחילה קורין בראשון, ואין צריך לחזור ולקראה בשני.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי קרו בראשון - קרו [צריכין לקרות] בשני. דהא איהו אמר: "שכל מצות שנוהגות בשני - אין נוהגות בראשון", משמע דאפילו סדר פרשיות.

והשתא הדרינן לקושיין דלעיל.

מתניתין מני?

אי תנא קמא, קשיא מתנות לאביונים! דבמתניתין תנא, דמצות מתנות לאביונים נוהגת דווקא באדר שני, ואילו תנא קמא דברייתא אמר, דרק מקרא מגילה בעינן למעבד דווקא בשני. משמע, דמתנות לאביונים, אם נתנן בראשון - יצא ידי חובתו!?

אי רבי אליעזר ברבי יוסי, קשיא נמי ממקרא מגילה! דהא סבירא ליה דאפילו מקרא מגילה - לכתחילה קורין באדר ראשון!?

אי רבן שמעון בן גמליאל, קשיא סדר פרשיות! דממתניתין משמע דאם קראן בראשון - אין צריך לקרותן שוב באדר שני, ואילו רבן שמעון בן גמליאל אמר דצריך לקרותן בשני!?

ומתרצינן: לעולם מתניתין כתנא קמא. ותנא בברייתא מקרא מגילה דנוהג רק בשני, והוא הדין למתנות לאביונים - דבעינן למעבד דווקא בשני, דהא - בהא תליא, שהרי עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, כדאמרן לעיל.

ואי בעית אימא: לעולם מתניתין רבן שמעון בן גמליאל היא. ומתניתין חסורי מיחסרא, והכי קתני: "אין בין י"ד שבאדר הראשון לי"ד שבאדר השני, אלא מקרא מגילה ומתנות. ואתא מתניתין למעוטי הספד ותענית, דהכי תשמע מינה: הא לענין הספד ותענית - זה וזה שוין, שאסורין בזה ובזה".

ואילו לגבי סדר פרשיות - לא מיירי מתניתין, ולא תשמע מינה מה דינן. ובאמת איכא למימר, דגם סדר פרשיות - בעינן למעבד דווקא בשני.

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי, דכל מצוות שנוהגות בשני

- אין נוהגות בראשון.

אמר רבי יוחנן: ושניהם, רבי אליעזר ברבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל - מקרא אחד דרשו. דכתיב במגילת אסתר: "לקיים עליהם להיות עושים וגו' בכל שנה ושנה".

ובהכי איפליגו:

דרבי אליעזר ברבי יוסי סבר דהכי דרשינן לקרא: להיות עושים כבכל שנה ושנה. מה בכל שנה ושנה - עבדינן למצוות הפורים באדר הסמוך לשבט, אף כאן - שנתעברה השנה, בעינן למעבד באדר הסמוך לשבט, דהיינו אדר ראשון.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר דהכי דרשינן: דבעינן למעבד כבכל שנה ושנה. מה בכל שנה ושנה - עבדינן באדר הסמוך לניסן, אף כאן שנתעברה השנה - בעינן למעבד באדר הסמוך לניסן, דהיינו אדר שני ^[216].

והוינן בה: בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי, מסתבר טעמא דידיה, דהא אין מעבירין ^[217] על המצות ^[218], ולהכי בעינן למעבד באדר הסמוך לשבט ^[219].

אלא רבן שמעון בן גמליאל, מאי טעמא דידיה, דדריש קרא למעבד באדר הסמוך לניסן?

אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל, משום דמסמך [לסמוך] גאולה דפורים לגאולה דפסח - עדיף.

רבי אלעזר אמר: טעמא דרבן שמעון בן גמליאל - מהכא: דכתיב "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית". ומדכתיב "השנית"

- משמע דבעינן למעבד את מצוות הפורים באדר שני ^[220].

הערות

^[198] היא מין גמל [עיי' שבת נ"א:].

^[199] ועיי' בחי' ר"י עמדין [בסוף המסכת] שכתב דהיינו גרמניא, שהיא אשכנז שלנו.

^[200] כתב המהרש"א, דהן כנגד שס"ה ימות החמה, כי עשיו מונה לחמה. וכל אחד מהם, מושל ביומו מימי השנה. עיי"ש.

^[201] ביאר בעל בינה לעתים, דהיינו, שאם כשיגעת בתורה - לא יכולת למצוא בה מאומה, כי לא הגיע שכלך לעומקו של אותו דבר - אל תאמין שלא מצאת, כי אדרבה, מצאת הרבה, לפי שהיגיעה עצמה - היא המציאה, והיא תיחשב לך להשגת התכלית.

^[202] ר' חיים מוולאזין [ברו"ח פ"ד מ"א ד"ה והנה] ביאר מאמר זה, דהיינו, שאם יאמר לך אדם כי אך ע"י היגיעה השכיל, ולא מציאה מצא - אל תאמן לו. וכן אם יאמר לך: לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין. כי אי אפשר למצוא - כי אם אחרי היגיעה. דאז מזכהו ה' - ומוצא. יגעתי ומצאתי - תאמן. כלומר, דגם אחרי שיגע בתורה, יאמן כי רק מציאה מצא. ועיי' במהרש"א שכתב דבר נחמד, דעל פי מאמר זה פירשו את הכתוב: "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב". דהיינו, "האמנתי" שמצאתי, "כי אדבר" ש"אני עניתי מאד", דהיינו שיגעתי. אבל אם "אני אמרתי בחפזי" שמצאתי בחפזה, בלי יגיעה, אזי "כל האדם כוזב" ואל תאמן לו.

^[203] מביאים בשם הגאון ר' ישעיה פיק, לבאר מאמר זה בדרך מליצה. והוא, דלמחוק ולשבש הספרים - הוא דבר קל מאד. אבל לאוקמי גירסא, דהיינו, לקיים הגירסא, ולהבינה כפי שהיא הגירסא הכתובה, שלא נצטרך למחוק הספרים - לזה צריך האדם סייעתא דשמיא.

^[204] הכי איתא במהרש"א במס' ברכות [ז' ע"ב], דמזל שעה גורם לו. אבל סופו יהיה כדכתיב בסיפיה דקרא ד"אל תתחר במרעים": "כי כחציר מהרה ימלו, וכירק דשא יבולון וגו', ועוד מעט ואין רשע וגו"'. עיי"ש.

^[205] בגמ' בברכות [שם] איתא, דאיהו נמי יליף מקרא ד"עוזבי תורה יהללו רשע וגו"'.

^[206] בעל מלאה קטורת מפרש, ד"מילי דידיה" - היינו שהוא חוטא לתיאבון, מחמת תאות נפשו - אז אל תתגרה בו, כי יש תקוה שאחר שימלא תאוותו - ישוב בתשובה. ו"במילי דשמיא" - היינו שהוא רשע להכעיס, שאז צריך להתגרות בו, שלא יחטיא את אחרים.

^[207] ולפי זה, לעולם אין מצוה להתגרות ברשע. דאין לאדם לסמוך על עצמו שהוא צדיק גמור. ולתירוצא קמא נמי, האי דאמרינן דמותר להתגרות, ולא קאמר דמצוה היא, היינו משום דאם לבו נוקפו משום עבירות שבידו - אין עליו חיוב. אך גם חשש סכנה אין בזה. מהרש"א במס' ברכות.

^[208] כתב בעיני שמואל, דהכי פירושו: דרשע שהשעה משחקת לו, יש לו מזל נפלא ברום המעלה, ולכן אסור להתגרות בו, כי מי יודע, אם יהיה בידו כח להתגבר על המזל. אבל על ידי התורה, יש בידו כח לשנות המזל. וכן במילי דשמיא, אין כח במזל - נגד מילי דשמיא. כי כח התורה והמצות הוא למעלה מהטבע. וכן בצדיק גמור כתיב: "ותגזר אומר ויקם", ולאיש כזה - יש כח להלחם נגד המזל, ולכך, מי שיש בידו כח זה, מותר להתגרות ברשע.

^[209] הכי איתא ביעב"ץ. וכתב, דהיינו במילי דידיה. אבל במילי דשמיא, לעולם אימא, דאפילו צדיק שאינו גמור - מותר להתגרות בו. ולצדיק גמור - מצוה וחובה נמי איכא. וכולהו שינויי קושטא נינהו. עיי"ש. ועיי' ביעב"ץ במס' ברכות. ועיי' ברש"ש שכתב, דצריך לומר, דהא דאמר רבי דוסתאי ברבי מתון לעיל, דמי שלבו נוקפו אומר כן, חד מתרי ותלת טעמי נקט. דהא איכא טעמי בגמ', דאפילו לצדיק אסור להתגרות ברשע, היכא דשעה משחקת לו וכו'.

^[210] כתב המהרש"א, דסיפור גדולתה וחשיבותה של רומי אתא לאשמועינן, דאם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו - על אחת כמה וכמה.

^[211] כתב הר"ן, דנקט הכי לרבותא, דלא מבעיא היכא דנתעברה ואח"כ קראוה - דודאי לא יצא, אלא אפילו קראוה ואח"כ נתעברה - לא יצא.

^[212] בגמ' בסנהדרין [י"ב ע"א] ובראש השנה [ז' ע"א] איתא, דאין מעברין אלא את חדש אדר. והכי איתא להלכתא ברמב"ם [פ"ד מהל' קידוש החודש ה"א]. וכתבו תוס', דהטעם משום דכתיב במגילת אסתר: "חדש שנים עשר הוא חדש אדר", ואם יעברו אחד משאר החודשים, לא יהא אדר חודש שנים עשר. ורבינו יונה כתב עוד טעם בשם המכילתא, דילפינן עיבור שנה מעיבור חודש. מה חודש, אין תוספת עיבורו אלא בסוף החודש, אף שנה, אין תוספת עיבורה - אלא בסוף שנה. ובקדושת לוי [פרשת כי תשא] כתב עוד טעם, משום די"ב חדשי השנה הם כנגד י"ב השבטים [כדאיתא בטור סי' תי"ז]. וחודש אדר, שהוא מזל דגים, הוא כנגד יוסף [שביוסף לא שלטה עין הרע - כדגים]. ויוסף הוליד ב' שבטים: מנשה ואפרים, לכן יש בו שני אדרים.

^[213] כתב הר"ן, דהאי דלא נקט נמי סעודת פורים דאיכא בין אדר ראשון לשני, היינו, משום דאיסור תענית והספד שנוהג בזה ובזה, ילפינן מדכתיב "שמחה ומשתה". ומהאי קרא ילפינן לסעודת פורים, אם כן, באמת ראוי להרבות בסעודה בי"ד שבאדר ראשון, עיי"ש. אמנם בתוס' [ד"ה ורבי אליעזר] מסיק: "וכן הלכה, דאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון".

^[214] כתב הריטב"א, דיש מי שפירש, שלא אמרו "הא לענין פרשיות וכו"', אלא לפרשת שקלים ופ' זכור בלבד, שהן מענין אדר ופורים. אבל פרשת פרה והחודש, שהן מענין ניסן, לדברי הכל קרינן להו באדר שני, שהוא סמוך לניסן, ואפילו אם קראום כבר באדר ראשון. וסיים דפירוש זה אינו מחוור, מדסתים הש"ס "הא לענין פרשיות", אלמא דבכולהו מיירי.

^[215] וכתב הרא"ש [סי' ז', ד"ה מתני' קראו], דהיינו דווקא היכא דקראו כל הד' פרשיות באדר הראשון, ושוב ראו צורך לעבר את השנה. אבל אם עברו את השנה קודם אדר, אזי הוי אדר הראשון כמו שבט, וקוראין את הפרשיות דווקא באדר השני, וכן לענין הספד ותענית - אסורין דווקא בשני [עיי"ש ובקרבן נתנאל ובתפארת שמואל, שיש בזה כמה גרסאות]. וכן כתב הטור [סוס"י תרפ"ח]. והקשה הב"י, א"כ הרי אין בזה נפקותא בזמה"ז, שהרי אין מעברין עפ"י הראיה, ולאיזה צורך כתב הטור דין זה כלל? וכתב, דאפשר דנ"מ לבני העיר שטעו וחשבו שהשנה פשוטה, וקראו המגילה והפרשיות באדר הראשון, ואח"כ נתברר להם שהיא מעוברת, דאין קורין שוב את הפרשיות באדר השני. ועיי' בב"ח שם שהאריך, וכתב דגירסא מוטעת היא בדברי הטור. ועיי' בדרכי משה. ובחתם סופר תמה על הא דפשיטא ליה לב"י, דציבור שטעה - דמי לב"ד שנמלך לעבר אחר קריאת המגילה. דלכאורה לא דמי, דבב"ד שנמלך, בשעה שקראו את המגילה מיהת - היה בחזקת אדר. משא"כ בציבור שטעה, הרי כבר נתעברה השנה מימות עולם, ואדר הראשון - שבט הוא בלי ספק ! עיי"ש.

^[216] ולתרוויהו ילפינן, דכי היכי דבכל שנה ושנה, אין עושין את מצוות הפורים אלא פעם אחת, הכי נמי במעוברת. הגר"א.

^[217] כתב הטורי אבן, דהאי "אין מעבירין" לאו דווקא, דאין שייך הכא האי כללא. דאין מעבירין על המצוות שייך דווקא היכא שיש לפניו שתי מצוות, דאז יש לו לעשות המצוה שפוגע בה ראשון תחילה, משום אין מעבירין על המצוות, וכדאמרינן במס' יומא [ל"ג ע"א], דדישון מזבח הפנימי קודם לדישון המנורה, משום שכשנכנס להיכל - פוגע קודם במזבח. וכש"כ שכשהתחיל במצוה, אין מפסיק לעשות מצוה אחרת. אבל הכא הוי רק העברת זמן, דשייך ביה כללא ד"זריזין מקדימין למצוות", כי היכי דאמרינן במס' יומא [כ"ח ע"ב] גבי מצות מילה, שכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין. ובספר שיח השדה כתב בשם האבני נזר, דהכא שייך "אין מעבירין", משום דיש זמן המפסיק שאין ראוי למצוה, שהרי אם יעבור יום י"ד של אדר ראשון, לא יהיה זמן ראוי למצוה עד י"ד דאדר שני [אבל גבי מילה, דכל היום כשר למצוה, לא שייך אין מעבירין, אלא זריזין מקדימין].

^[218] כדילפינן במכילתא מקרא ד"ושמרתם את המצות": אם באה מצוה לידך - אל תחמיצנה, אלא תקיימנה מיד. ואיכא פלוגתא באחרונים, אי שייך האי כללא אף היכא דהמצוה שפוגע בה תחילה קלה יותר, ואם יקיימנה - לא יוכל לקיים אח"כ מצוה חמורה יותר. דהרדב"ז בתשובה [ח"ד סי' י"ג] כתב, דיעשה את המצוה הראשונה. אבל בשו"ת חכם צבי [סי' ק"ו] כתב, דימתין ויעשה החמורה. ונ"מ, כגון שיכול לשמוע קריאת מגילה רק פעם אחת, או ביום בלבד, או בלילה בלבד. וקריאת הלילה - קלה יותר מקריאת היום, א"כ לכאו' תליא בהך פלוגתא.

^[219] ובטורי אבן הקשה, א"כ, למאי בעינן קרא? ותירץ, דקמ"ל קרא, דאפילו לא קרא באדר הראשון, לא יקרא שוב באדר השני [דאי מטעמא דאין מעבירין - היה צריך לקרות בשני]. והכי איתא בריטב"א, דכשם שלמ"ד דקורין באדר הסמוך לניסן - דווקא אז קורין, דלעכב בא הכתוב, ה"ה למ"ד אדר הסמוך לשבט - דווקא אז קרינן, ולא באדר שני. ועיי' בשפת אמת.

^[220] ובירושלמי [פ"א ה"ה] איתא עוד טעם. והכי איתא התם: "רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: אותה שנה [שהפיל בה המן פור] - היתה מעוברת". עיי"ש. [ועיי' בנפש יהונתן פרשת פקודי].

גרממיא של אדום גרמניה הסמוכה לארץ אדום (רומי) שאלמלי הן הגרמנים יוצאין והולכים לפי דרכם, הרי הם מחריבין כל העולם כולו.

ואמר ר' חמא בר חנינא: תלת מאה קטירי תגא איכא [שלוש מאות קשורי כתר יש] בגרממיא של אדום, כלומר, שלוש מאות מלכים קטנים, ותלת מאה ושיתין וחמישה מרזבני איכא ברומי [ושלוש מאות ושישים וחמישה שרים יש ברומא] ובכל יומא נפקי הני לאפי הני [ובכל יום יוצאים אלה אל פני אלה להילחם] ומקטיל חד מינייהו, ומיטרדי לאוקמי מלכא [ונהרג אחד מהם, והם נטרדים מלהעמיד מלך], ומשום שאינם מתאחדים, אינם יכולים לנצח במלחמה. ומלחמות אלה שבין רומי והגרמנים הן שזוממות (מעכבות) את עשיו־רומי שלא יתגבר יותר מדי.

א ואמר ר' יצחק בסגנון הדברים שנאמרו בענין הקודם, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי — אל תאמן. וכן אם יאמר לך: לא יגעתי ובכל זאת מצאתי — אל תאמן. אבל אם יאמר: יגעתי ומצאתי — תאמן.

ומעירים: הני מילי [דברים אלה] אמורים בדברי תורה, שבהם התוצאה והמציאה היא לפי היגיעה, אבל במשא ומתן — הצלחה במסחר סייעתא [סיוע] הוא מן שמיא [השמים], שאין יחס בין ההצלחה והיגיעה. ולדברי תורה לא אמרן [אמרנו] אלא לחדודי [לענין חידוד] והעמקה בה, שהמתייגע יותר מבין יותר, אבל לאוקמי גירסא [להעמיד גירסה] של ידיעה בסיסית — סייעתא מן שמיא היא [סיוע משמים הוא] ולא כל אדם זוכה לו, ואפילו ברוב יגיעה ועמל.

ועוד ממה שאמר ר' יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו שהוא מצליח ביותר — אל תתגרה בו, שנאמר: "אל תתחר במרעים" (תהלים לז, א). ולא עוד, אלא שדרכיו מצליחין גם אם אתה מתגרה בו, שנאמר: "יחילו דרכו בכל עת" (תהלים י, ה). ולא עוד, אלא שאם דנים כנגדו שזוכה בדין, שנאמר: "מרום משפטיך מנגדו" (תהלים י, ה), כאילו המשפט מורם מעליו ואינו נוגע בו. ולא עוד, אלא שרואה בשונאיו כשהם נופלים, שנאמר: "כל צורריו יפיח בהם" (תהלים י, ה).

ותוהים: איני [האם כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר: "עזבי תורה יהללו רשע ושמרי תורה יתגרו בם" (משלי כח, ד), ותניא [וכן שנינו בברייתא], ר' דוסתאי בר מתון אמר: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, ואם לחשך (ילחש לך) אדם לומר לך שאין הדבר כן, ויסתמך על הכתוב "אל תתחר במרעים ואל תקנא בעשי עולה" (תהלים לז, א) — דע לך שמי שלבו נוקפו (שהוא מפחד) אומר כן.

אלא כוונת אותו פסוק היא: "אל תתחר במרעים" — שלא תתחרה במעשיהם להיות כמרעים (עושי רע), "ואל תקנא בעשי עולה" — להיות כעושי עולה. וראיה לדבר ממה שאומר הכתוב במקום אחר: "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז), משמע שלקנא בחטאים אין פירושו להילחם כנגדם בקנאות, אלא לקנא בהם להיות כמותם, וממקורות אלה נובע שמותר להתגרות ברשעים, ושלא כדברי רבי יצחק!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] שאמר ר' יצחק שלא יתגרה בו, הרי זה במילי דידיה [בדברים, עניינים שלו], והא [וזה] שמשמע מדברי הכתובים שאפשר להתגרות בו, הרי זה במילי דשמיא [בדברי, ענייני שמים].

ואיבעית אימא: הא והא במילי דידיה [ואם תרצה אמור: זה וזה בדברים שלו], ובכל זאת דבר זה לא קשיא [קשה]; הא [זה] שאמרו שיתגרה, מדובר בצדיק גמור, והא [וזה] שהזהיר שלא יתגרה בו — בצדיק שאינו גמור. שאמר רב הונא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א, יג) — ללמדך: צדיק ממנו בולע, שהרשע יכול לבלוע מי שהוא צדיק רק ממנו, כלומר, שאינו צדיק גמור, אבל צדיק גמור — אינו בולע.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לסתירה: שעה משחקת לו שאני [שונה], שאם אתה רואה שהשעה משחקת לו אין אף לצדיק גמור להתגרות בו, משום שעכשיו מסייעים בידו משמים.

ב כיוון שהזכרנו קודם את רומי והכרוך בה, מביאים מה שאמר עולא: איטליא של יון, שהיא דרומה של איטליה, זה כרך גדול של רומי, והויא [והריהי] תלת מאה [שלוש מאות] פרסה על תלת מאה [שלוש מאות] פרסה, ויש בה שלש מאות ששים וחמישה שווקים, כמנין ימות החמה, וקטן שבכולם הוא שוק של מוכרי עופות, והויא [והוא] ששה עשר מיל על ששה עשר מיל, ומלך (הקיסר הרומי) סועד בכל יום באחד מהן,

ועוד, הדר בה ברומי אף על פי שאינו נולד בה — נוטל פרס שכר ומשכורת לקיומו מבית המלך, והנולד בה אף על פי שאינו דר בה — גם הוא נוטל פרס מבית המלך, ושלשת אלפים בי בני [בתי מרחצאות] יש בו, וחמש מאות חלונות מעלין עשן מבתי המרחץ אל מחוץ לחומה באופן שאין החומות עצמן משחירות ממנו, צדו אחד של המקום הוא ים וצדו אחד הרים וגבעות, צדו אחד מחיצה של ברזל וצדו אחד חולסית (מקום אבנים) ומצולה (בוץ ומים).

ג משנה קראו את המגילה באדר הראשון ואחר כך נתעברה השנה ויש עכשיו איפוא אדר שני — קורין אותה בשנית באדר שני. וכלל אמרו: אין בין אדר הראשון לאדר השני הבדל במה שיש לעשות בהם אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים, שבשנה מעוברת אין מקיימים את שתי אלה אלא באדר השני דווקא ולא בראשון.

ד גמרא ומעירים: הא לענין סדר פרשיות ארבע הפרשיות (שקלים, זכור, פרה, החודש) שנוהגים להוסיף לקריאת התורה בסביבות הפורים זה וזה שוין, שקריאתם באדר ראשון פוטרת מלקרוא באדר שני.

ומעירים: אם כן, מני מתניתין [כשיטת מי משנתנו]? לא כשיטת התנא קמא [הראשון] בברייתא שנביא, ולא כשיטת ר' אליעזר בר' יוסי ולא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה — קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון, חוץ ממקרא מגילה,

ר' אליעזר בר' יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני כלל, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון וכיון שקיימן בראשון, שוב אינו זקוק לשני.

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין כולם בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה. כלומר, שימי ארבעה עשר וחמישה עשר בחודש אדר, בין באדר ראשון בין באדר שני — אין מספידים ואין מתענים בהם.

ותחילה מבררים את הברייתא לגופה: הלא שיטת רבן שמעון בן גמליאל היינו [זוהי] שיטת התנא קמא [הראשון], ומה חידש? אמר רב פפא: לענין סדר פרשיות איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. וכיצד? שהתנא קמא [הראשון] סבר כי לכתחילה עושים את סדר הפרשיות בשני, ואי עבוד [ואם עשו] בראשון — עבוד [עשו], בר [חוץ] ממקרא מגילה, דאף על גב דקרו [שאף על פי שקראו] כבר בראשון — קרו [קוראים] פעם נוספת בשני.

ואילו ר' אליעזר בר' יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון, ובשני אין צורך לחזור ולקרוא. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי [אם] כבר קרו [קראו] את הפרשיות בראשון — קרו [קוראים] אותם פעם נוספת בשני,

ואם כן, מני [של מי היא] משנתנו שלנו, לפי איזו שיטה היא הולכת? אי [אם] לפי התנא קמא [הראשון] קשיא [קשה] מענין מתנות לאביונים, שבברייתא הזכיר רק מקרא מגילה ואילו במשנה מזכיר גם מתנות, אי [אם] לפי ר' אליעזר בר' יוסי — קשיא נמי [קשה גם כן] מענין מקרא מגילה, ואי [ואם] לפי רבן שמעון בן גמליאל — קשיא [קשה] גם כן סדר פרשיות!

ומתרצים: לעולם תאמר שמשנתנו היא לפי שיטת התנא קמא [הראשון] שבברייתא, ותנא [ושנה החכם בברייתא] מקרא מגילה והוא הדין לעניין מתנות לאביונים, דהא בהא תליא [שזה בזה תלוי], שהרי כבר הסברנו שביום שבו קוראים את המגילה גובים ומחלקים גם מתנות לאביונים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, ומתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני [ומשנתנו חסרה דבר מה וכך יש לשנותה]: אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות. הא [הרי] לענין הספד ותענית — זה וזה שוין, ואילו מענין סדר הפרשיות לא מיירי [אינו עוסק כלל] ולא בא לדון אלא בפורים בלבד.

אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: הלכתא [הלכה] כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום (בשם) ר' יוסי.

אמר ר' יוחנן: ושניהם גם רבן שמעון, וגם ר' אליעזר בר' יוסי מקרא אחד דרשו, אלא שנחלקו בפירושו, שנאמר: "להיות עושים את יום ארבעה עשר בחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה ושנה" (אסתר ט, כא), ר' אליעזר בר' יוסי סבר: כפי שנוהגים בכל שנה ושנה צריכים לעשות גם בשנה מעוברת, מה כל שנה ושנה עושים את חג הפורים באדר הסמוך לשבט — אף כאן בשנה מעוברת יש לעשות את חג הפורים באדר הסמוך לשבט,

ורבן שמעון בן גמליאל סבר: "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה — אדר הסמוך לניסן, אף כאן, בשנה מעוברת, יש לעשות את חג הפורים באדר הסמוך לניסן.

ושואלים: בשלמא [נניח] ר' אליעזר בר' יוסי מסתבר טעמא [מסתבר טעם] דבריו, שכן כלל הוא שאין מעבירין על המצות, שכאשר באה לידו של אדם מצווה אין לדחותה ויש לעשותה מיד, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא [מה טעם] דבריו?

אמר ר' טבי: טעמא [טעם] דברי ר' שמעון בן גמליאל הוא, שמסמך [שלסמוך] גאולה לגאולה עדיף הוא, וראוי לסמוך גאולת פורים לגאולת פסח.

ואילו ר' אלעזר אמר: טעמא [טעם] דברי ר' שמעון בן גמליאל נלמד מהכא [מכאן], דכתיב [שנאמר]: "לקים את אגרת הפרים הזאת השנית" (אסתר ט, כט), לרמז שפעמים קוראים אותה בחודש השני.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Germamya of Edom, i.e., Germany, which is near the land of Edom, i.e., Rome. As, if the Germans would go forth, they would destroy the entire world.

And Rabbi Ḥama Bar Ḥanina said: There are three hundred young princes with crowns tied to their heads in Germamya of Edom, and there are three hundred and sixty-five chieftains [marzavnei] in Rome. Every day these go out to battle against those, and one of them is killed, and they are preoccupied with appointing a new king in his place. Since neither side is united, neither side is able to achieve a decisive victory. It is these wars between Rome and the Germanic tribes that act as a muzzle upon Esau-Edom-Rome and prevent it from becoming too strong.

§ Rabbi Yitzḥak said in the style of a previous passage: If a person says to you: I have labored and not found success, do not believe him. Similarly, if he says to you: I have not labored but nevertheless I have found success, do not believe him. If, however, he says to you: I have labored and I have found success, believe him.

The Gemara comments: This applies only to matters of Torah, as success with respect to Torah study is in accordance with the toil and effort invested. But with regard to success in business, it all depends upon assistance from Heaven, as there is no correlation between success and effort. And even with regard to matters of Torah, we said this only with regard to sharpening one’s understanding of Torah, as the more one labors, the deeper the understanding of the material he achieves. However, to preserve what one has learned, it is dependent upon assistance from Heaven. Not everyone achieves this, even with much effort.

And Rabbi Yitzḥak also said: If you see a wicked man whom the hour is smiling upon, i.e., who is enjoying good fortune, do not provoke him, as it is stated: “Contend not with evildoers” (Psalms 37:1). And not only that, but if you provoke him, his undertakings will be successful, as it is stated: “His ways prosper at all times” (Psalms 10:5). And not only that, but even if he is brought to court, he emerges victorious in judgment, as it is stated: “Your judgments are far above him” (Psalms 10:5), as though the trial is far removed from him and does not affect him. And not only that, but he will see his enemies fall, as it is stated: “As for all his enemies, he hisses at them” (Psalms 10:5).

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rabbi Yoḥanan say in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is permitted to provoke the wicked in this world, as it is stated: “They that forsake the Torah praise the wicked; but they who keep the Torah contend with them” (Proverbs 28:4)? And furthermore, it is taught in a baraita that Rabbi Dostai bar Matun said: It is permitted to provoke the wicked in this world, and if a person whispers to you to say that this is not so, relying on the verse: “Contend not with evildoers, nor be envious against the workers of iniquity” (Psalms 37:1), know that only one whose heart strikes him with pangs of conscience over sins that he committed says this.

Rather, the true meaning of that verse is: “Contend not with evildoers,” to be like the evildoers; “nor be envious against the workers of iniquity,” to be like the workers of iniquity. And it says elsewhere: “Let not your heart envy sinners, but be in the fear of the Lord all the day” (Proverbs 23:17). In this context, to be envious of sinners means to desire to be like them. Rabbi Yoḥanan and Rabbi Dostai indicate that one is permitted to provoke the wicked, against the opinion of Rabbi Yitzḥak.

The Gemara explains: This is not difficult, as it can be understood that this, Rabbi Yitzḥak’s statement that one may not provoke the wicked, is referring to his personal matters, while that, the statements of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Dostai that it is permitted to provoke them, is referring to matters of Heaven, i.e., religious matters.

And if you wish, say: Both this statement and that statement are stated with regard to his own affairs, and still it is not difficult. This statement, that it is permitted to provoke the wicked, applies to a completely righteous individual; that statement, that one may not provoke them, applies to an individual who is not completely righteous. As Rav Huna said: What is the meaning of that which is written: “Why do you look upon them that deal treacherously, and remain silent when the wicked devours the man that is more righteous than he” (Habakkuk 1:13)? This verse indicates that the wicked devours one who is more righteous than he; however, he does not devour one who is completely righteous.

And if you wish, say instead: When the hour is smiling upon him, i.e., when the wicked individual is enjoying good fortune, it is different. He is receiving divine assistance, and even the completely righteous should not provoke him.

§ Having mentioned Rome, the Gemara cites what Ulla said. Greek Italy, i.e., southern Italy, is the great city of Rome, and it is three hundred parasang [parsa] by three hundred parasang. It has three hundred and sixty-five markets, corresponding to the number of days in the solar year, and the smallest of them all is the market of poultry sellers, which is sixteen mil by sixteen mil. And the king, i.e., the Roman emperor, dines every day in one of them.

And one who resides in the city, even if he was not born there, receives an allowance for his living expenses from the king’s palace. And one who was born there, even if he does not reside there, also receives an allowance from the king’s palace. And there are three thousand bathhouses in the city, and five hundred apertures that let the smoke from the bathhouses out beyond the walls in a way that doesn’t blacken the walls themselves. One side of the city is bordered by the sea, one side by mountains and hills, one side by a barrier of iron and one side by gravel [ḥulsit] and swamp.

MISHNA: If the people read the Megilla during the first Adar and subsequently the year was then intercalated by the court and now the following month will be the second Adar, one reads the Megilla again during the second Adar. The Sages formulated a principle: The difference between the first Adar and the second Adar with regard to the mitzvot that are performed during those months is only that the reading of the Megilla and distributing gifts to the poor are performed in the second Adar and not in the first Adar.

GEMARA: The Gemara infers that with regard to the matter of the sequence of Torah portions read each year on two Shabbatot before Purim, the portions of Shekalim and Zakhor, and on two Shabbatot after Purim, Para and HaḤodesh, this, the first Adar, and that, the second Adar are equal, in that reading them during the first Adar exempts one from reading them in the second Adar.

The Gemara asks: If so, whose opinion is taught in the mishna? It is neither the opinion of the anonymous first tanna of the following baraita, nor that of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, nor that of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita: If they read the Megilla during the first Adar and the year was then intercalated, they read it during the second Adar, as all mitzvot that are practiced during the second Adar are practiced in the first Adar, except for the reading of the Megilla.

Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, says: They do not read it again during the second Adar, as all mitzvot that are practiced during the second Adar are practiced during the first Adar. Once the Megilla was read during the first Adar, one need not read it again during the second Adar.

Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Yosei: They even read it again during the second Adar, as all mitzvot that are practiced during the second Adar are not practiced during the first Adar. And they all agree with regard to eulogy and with regard to fasting that they are prohibited on the fourteenth and the fifteenth days of this month of the first Adar and on that month of the second Adar.

The Gemara analyzes the baraita. The opinion of Rabban Shimon ben Gamliel is identical to that of the first tanna. What novel element does he introduce? Rav Pappa said: There is a practical difference between them with regard to the sequence of four Torah portions, as the first tanna maintains: They should read those portions during the second Adar, ab initio. However, if they did so during the first Adar, they did so; and they fulfilled their obligation and need not read them again during the second Adar, except for the reading of the Megilla, as even though they already read it during the first Adar, they read it again during the second Adar.

And Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, maintains that even the reading of the Megilla may be performed during the first Adar, ab initio, and they need not read it again during the second Adar. And Rabban Shimon ben Gamliel maintains: Even with regard to the sequence of four Torah portions, if they read them during the first Adar, they read them again during the second Adar.

Returning to the original question, according to whose opinion is the mishna taught? If it is the opinion of the first tanna, the halakha of gifts to the poor is difficult. The first tanna does not mention these gifts, indicating that he maintains that if gifts were distributed during the first Adar one need not distribute gifts to the poor during the second Adar. And if the mishna was taught according to the opinion of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, the reading of the Megilla is also difficult. And if it is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the sequence of Torah portions is difficult.

The Gemara answers: Actually, the mishna is according to the opinion of the first tanna, and he taught the halakha with regard to the reading of the Megilla, and the same is true with regard to gifts to the poor, as this mitzva is dependent upon that one. The Gemara already explained that the gifts to the poor are distributed on the day that the Megilla is read.

And if you wish, say instead: Actually, the mishna is according to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and the mishna is incomplete and is teaching the following: The difference between the fourteenth day of the first Adar and the fourteenth day of the second Adar is only with regard to the reading of the Megilla and distributing gifts to the poor. The Gemara infers that with regard to the matter of eulogy and fasting, this, the first Adar, and that, the second Adar are equal, while about the sequence of Torah portions, the mishna does not speak at all. The mishna limits its discussion to the halakhot of Purim.

Rabbi Ḥiyya bar Avin said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said it in the name of Rabbi Yosei.

Rabbi Yoḥanan said: And both of them, Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, interpreted the same verse differently, leading them to their conclusions. It is written: “To enjoin upon them that they should keep the fourteenth day of the month of Adar and the fifteenth day of the same, in each and every year” (Esther 9:21). Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, maintains: “In each and every year” teaches that Purim must be celebrated the same way each year, even if it is intercalated: Just as each and every year Purim is celebrated during Adar that is adjacent to Shevat, so too here in an intercalated year Purim is celebrated during Adar that is adjacent to Shevat.

And Rabban Shimon ben Gamliel maintains: “In each and every year” teaches that just as each and every year Purim is celebrated in Adar that is adjacent to Nisan, so too here, in an intercalated year, Purim is celebrated during Adar that is adjacent to Nisan.

The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, the reason for his opinion is logical, based on the principle that one does not forego performance of the mitzvot; rather, when presented with the opportunity to perform a mitzva, one should do so immediately. However, with regard to Rabban Shimon ben Gamliel, what is the reason for his opinion?

Rabbi Tavi said: The reason for the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel is that juxtaposing the celebration of one redemption, Purim, to the celebration of another redemption, Passover, is preferable.

Rabbi Elazar said: The reason for the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel is derived from here, as it is written: “To confirm this second letter of Purim” (Esther 9:29), indicating that there are circumstances where the Megilla is read a second time (Jerusalem Talmud), i.e., when the year was intercalated after the Megilla was read in the first Adar.

The Gemara comments: And it was necessary to write

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' קרא את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה כו' הא לענין פרשיות זה וזה שוין פי' פרשיות כדתנן בר"ח אדר קורין בפרשת שקלים. בשניה זכור. בשלישית פרה אדומה. ברביעית החדש הזה. בחמישי חוזרין לכסדרן ואוקימנא דבסדר פרשיות זה וזה שוין. אם קראו אותם באדר הראשון יצאו ואין צריכין לחזור ולקרות אותם באדר השני.

מני מתניתין לא ת"ק ולא ר' אליעזר בר' יוסי ולא ר' אליעזר בר' יוסי ולא רשב"ג דתניא קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה כו'.

ואמר רב פפא סדר פרשיות איכא בינייהו תנא קמא סבר פרשיות לכתחלה בשני ואי עביד בראשון תוב לא עבדי בשני לבד ממקרא מגילה דאע"ג [דקרו] בראשון קרו נמי בשני. ר' אליעזר בר' יוסי סבר אפי' מקרא מגילה לכתחלה בראשון ור"ש ב"ג סבר סדר פרשיות לכתחלה נמי בשני. ואע"ג דקרו בראשון קרו נמי בשני.

מני מתני' אי ת"ק הא קתני חוץ ממקרא מגילה בלבד ומשנתנו שנינו אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. הלכך קשיא ומתנות לאביונים אי ר' אליעזר בר' יוסי קשיא נמי מקרא מגילה. דהא בהדיא תני דלא מקרא מגילה ולא מתנות לאביונים אין נוהגין בשני ומתני' קתני דזה וזה נוהגים בשני. אי רשב"ג קשיא סדר פרשיות דדייקינן ממתני' הא לענין פרשיות אדר הראשון והשני שוין ורשב"ג סבר אין נוהגין אלא בשני ופרקינן לעולם מתניתין ת"ק היא ותנא בברייתא מקרא מגילה והוא הדין למתנות לאביונים דמתנות אביונים בקריאת המגילה הם תלויים. עת שקורין המגילה נותנין לעניים המתנות מפני שעיני העניים נשואות למקרא מגילה איבעית אימא לעולם מתני' רשב"ג והכי קתני אין בין י"ד דאדר הראשון ויום י"ד דאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים:

הא לענין הספד ותענית יום י"ד של אדר הראשון ויום י"ד דאדר השני זה וזה שוין. ואילו בסדר פרשיות תנא דידן לא קתני מידי ואסיקנא משום דרבי יוחנן הלכה כרשב"ג דאמר כל מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון ובין סדר הפרשיות ובין מקרא מגילה אין נוהגין אלא באדר השני בלבד. וא"ר יוחנן דייק רשב"ג מדכתיב כל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן כן אפילו במעוברת אדר הסמוך לניסן ואקשינן והא אין מעבירין על המצות ופרקינן מסמך גאולת אסתר לגאולת מצרים עדיפא ר' אלעזר (בר' יוסי) אומר טעמא דרשב"ג לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית מדכתיב השנית ש"מ דבאדר השני:

מתני': קראו את המגילה באדר ראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני. פירוש אפילו נתעברה לאחר שקראוה ואין צריך לומר בשנתעברה מתחילה ועיברו וקראוה באדר ראשון. ירושלמי (פ"א ה"ה): מתניתא בשעיברו ואחר כך קראו אבל אם קראו ואחר כך עיברו לא בדא, מתניתא לא אמרה כן אלא קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני. ונ"ל דאידך היה סבור דמתניתין וכבר נתעברה את השנה קאמר, ואקשו עליה דפשטה דמתניתין לאו הכי אלא בשקראו ואח"כ עיברו.

גמרא: רבי אלעזר ברבי יוסי סבר אף מקרא מגילה לכתחילה בראשון. קשיא מנא להו מדרבי אלעזר הכין. ועוד דאם איתא מאי כל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון דקאמר, דהא לדידיה מגילה אינה נוהגת בשני. ומסתברא, דקים להו דטעמא דרבי אליעזר ברבי יוסי כיון דלא מצריך לחזור ולקרות בשני היינו משום דכתיב (אסתר ט, כא ו-כז) בכל שנה ושנה שיהו כל השנים זה כזה ומינה היינו לעולם אדר הסמוך לשבט משום דאין מעבירין על המצות וכדמפרש טעמא בסמוך, והא דקתני כל המצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון הכי קאמר כל המצות הנוהגות לכם בשני אומר אני שנוהגות בראשון. ומיהו מספקא לי לרבי אלעזר ברבי יוסי אם לא קראה בראשון אם קורא אותה באדר השני. ומסתברא דלא, דכיון דבכל שנה ושנה פליגי מה כל שנה ושנה לרבנן אדר הסמוך לניסן דוקא ולא הסמוך לשבט אף לרבי אלעזר ברבי יוסי כן לעולם אדר הסמוך לשבט ולא הסמוך לניסן.

תנן קראו את המגלה באדר הראשון פי' אח"כ כפשטיה דלישנא דקי"ל שמעברין אותה כל אדר וכ"ש כשנתעברה קודם לכן ועברו וקראוה שחוזרין וקורין אותה:

אין בין אדר א' לאדר ב' אלא מ"מ ומתנות לאביונים קס"ד דמתניתין כפשטיה שאין בין אדר זה לאדר הב' אלא מ"מ וכל הני הא לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר אותן ד' פרשיות שהן שקלים וזכור ופרה אדומה ופ' החדש ואיכא שלא אמרו לענין פרשיות זה וזה שוין אלא לפ' שקלים ופרשת זכור בלבד שהן מענין אדר ופורים ובהם נמי דוקא בדיעבד יוצאין בקריאתן של אדר א' אבל פרשת פרה והחדש שהם בשביל ניסן שאף פרה צריך להזהיר טמאי מת שיטהרו לפסחיהם ואעפ"י שהיתה שריפתה בב' בניסן מקדימין אותה לפ' החדש להקדים טהרתן של ישראל כדאיתא בירושל' וכיון דכן הנהו לדברי הכל באדר ב' שהוא סמוך לניסן מבעי למקרי ואפי' קראום באדר א' ולא מחוור מדמסתים ליה תלמוד' הא לענין פרשיות אלמא בכלהו מיירי ורבנן כחד ירחא תקנום כולהו וכיון דקרו אידך קמייתא ה"ה לאידך אעפ"י שמקדים אזהרתן ופי' עניינם ימים רבים קודם ניסן:

מני מתניתין לא ת"ק רשב"ג היינו ת"ק אמר רב פפא וכו' דת"ק סבר לכתחלה בב' פי' לאו ב' דדייק הכי לישניה אלא דסברא הוא שמצותן לכתחלה בחדש שקורין בו את המגל' מיהו מקרא קאמר שחוזרין וקורין אותה שמעי' דס"ל דאי קרו בראשון קרו:

ור' אלעזר בר' יוסי סבר דאפי' מ"מ לכתחלה בראשון לישנא מוכח שכך הוא שינוי מצותו לכתחלה. ולא עוד אלא דטעמא דאי לא קרו בראשון לא קרו להו בב' דהא טעמא דידיה משום דדריש בכל שנה ושנה לאדר הסמוך לשבט וכי היכי דרשב"ג דדרשי' ליה לאדר הסמוך לניסן אין קריאה בראשון כלל דלעכב בא הכתוב אף לר' יוסי אין קריאה בב' כלום וכ"ת א"כ מה היא דקתני שכל המצות הנוהגות בב' נוהגות בא' דמשמע דב' עיקר נ"ל דלרבנן קאמר שכל המצות הנוהגות לרבנן בב' נוהגו' אליו בא':

ורשב"ג סבר אפי' פרשיות נמי אע"ג דקרו להו בראשון הדרי וקרו להו בב' ואסיקנא דלעולם מתני' כרשב"ג ומתניתין ה"ק אין בין י"ד של אדר הראשון לי"ד של אדר הב' אלא מ"מ ומתנות לאביונים אבל לענין פרשיות לא איירי כלל ואמתנתין הכי דייקי' הא לענין הספד ותענית זה וזה שוים ואיפסיקא הלכת' כרשב"ג ולפי הרי"ף ז"ל משנתינו כדפרישנ' אליבא ולא הביא מחלוקת פרשיו' כלום וסתמו בפירושו דברי פי חכם חן:

בשלמא ר' אלעזר בר' יוסי מסתבר סתמי' למדרש קרא הכי משום דמסייע עלה טעמא דאין מעבירין על המצות ופירושו בעלמא שאם באו לידו ב' מצוות שיתחיל באותה שבאת לידו תחלה ולא ימתין לאחרת וגם לא יניחנה בשבילה וכדאמרינן במסכת יומא פ' אמר להם הממונ' דישון מזבח הפנימי קודם להטבת ה' נרות מ"ט אביי אמר גמרא גמירנא סברא לא סבירנא רבא אמר כר"ל דאמר אין מעבירין על המצו' וכי פגע ברישא דמזב' פגע ברישא ונקטי' מיניה דה"ה שלא יאכל אותה כיון שלא הגיע זמנה וכדתנן התם מצות העומר לבא מן הקרוב וטעמא לפי שאין מעבירין על המצות להניח הקרוב ולילך לרחוק:

אלא רשב"ג מ"ט דריש הכי דהא קרא לא דייק הכי טפי מהם ופרישנא דקסבר מסמך גאולת אדר לגאולת ניסן עדיף הילכך היא הנותנת למדרש:

לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה ולא יפטור עצמו בטענה שאינו מוצא עצמו מוכן לכך שהדבר ידוע שאם ירדוף ישיג כלל גדול אמרו אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין לא יגעתי ומצאתי אל תאמין יגעתי ומצאתי תאמין:

ראוי לכל תלמיד חכם להתגרות ברשעים כשרואה ממעשיהם מה שהוא חלול השם אבל בשאר משא ומתן שבענייני עצמו ראוי לו להרחיק מן המחלוקת וכל שכן שלא יתגרה עם מי שהשעה משחקת לו כאמרו ע"ה אל תתחר במצליח דרכו ומה שאמרו עליו מרום משפטיך מנגדו כלומר שמשפטי יושר השם נעלמים עליו הוא ענין רשע וטוב לו וכבר ביארנו עניינו לפי הדרכים הדתיים בכמה מקומות:

המשנה הרביעית קראו את המגלה וכו' כוונת המשנה לבאר בשנה מעוברת שיש בה שני אדרים איזה אדר שבה עיקר לענין המגלה ואי זה הבדל יש בין ראשון לשני ואמר שאדר השני עיקר עד שאם קראוה בראשון ונתעברה השני חוזרין וקורין אותה בשני ולא תעלה לנו קריאת הראשון ואין צריך לומר אם נודע להם עבורה של שנה קודם אדר הראשון אין בין אדר א' לשני אלא קריאת המגלה בלבד ומתנות לאביונים פי' בגמ' שעל י"ד וט"ו הוא אומר כן כלומר אין בין י"ד וט"ו של אדר הא' לי"ד וט"ו של אדר הב' אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים שאם עשאן בא' לא יצא ידי חובתו וחוזר בהם בשני אבל לענין הספד ותענית זה וזה שוין ואף בראשון אסורין ולא נתברר לי אם בראשון נאסר את של זה בזה אם לאו וכן אם נאסר לפניהם ולאחריהם אם לאו ומ"מ בשאר הימים שבאדר יש הבדל אחר בין ראשון לשני והוא לענין סדר פרשיותיהם ר"ל שקלים וזכור ופרה וחדש שאם קראן בראשון לא יצא וחוזרין בשני וכן יש ביניהם השמעה על השקלים ועל הכלאים כמו שביארנו במקומו:

הנולר בו אע"פ שלא נתרבה בו והנתרבה בו אע"פ שלא נולד בו לא נתברר לי יש ספרים שכתוב בהו נוטל פרס מאת המלך:

פיסקא קראו את המגילה כו' ואמר רב פפא סדר פרשיות איכא בינייהו פי' בין ת"ק לר"ש דאע"ג דתרווייהו חדא מילתא קאמרי דחוזרין וקירין אותה ביום השני אפ"ה איכא ביניהו סדר פרשיות דאילו כן ת"ק לר' אלעזר בר' יוסי איכא ביניהו מקרא מגילה:

מי שלבו נוקפו אומר אל תאחר במרעים פירש אל תאתר במרעים אין פירושו לשון מריבה וגירוי דלעולם מותר להתגרות ברשעים אלא אל תתחר לשון קנאה האי כמו ואיך תתחרה אם הסוסים ולמי שלבו נוקפו על שלות הרשעים ומפקפק לבו לעשות גם הוא כמעשיהם מזהיר הכתוב ואמור אל תתחר במרעים להיות כמעעים ואל תקנא בעושה עולה להיות כעושה עולה:

ושוין בהספד ובתענית שאסורין זה בזה פירש עיירות בי"ד וכרכים בט"ואבל לאסור שלשה בזה לא נאמר אלא באדר שקורין את המגלה:

שם אמר רב פפא סדר פרשיות א"ב כו'. למאי דס"ד השתא אי ת"ק קשיא מתנות המ"ל נמי מתנות איכא בינייהו ולהאי אוקמתא דמסיק ת"ק תנא מקרא מגילה וה"ה מתנות ניחא וק"ל:

תוס' בד"ה הא לענין סדר פרשיות כו' לקרותם באדר השני עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד ר' אליעזר ב"י סבר אף מקרא מגילה לכתחלה דדייק כו' עכ"ל כצ"ל:

ותלת מאה ושיתין וחמשה מרזבני איכא ברומי כו'. והוא כמנין ימות החמה שס"ה ימים כי עשו מונה לחמה וכדלקמן שס"ה שווקים וכ"א ממרזבני שהם שס"ה הוא מושל ביומו מימי השנה שס"ה ודקטיל בכל יומא חד מנייהו הוא רמז על חסרונה לעתיד דוגמת שאמרו בפרי החג ואמר דעי"כ מיטרדי לאוקמי מלכי והיינו זממם שאין יוצאין להחריב העולם:

אם יאמר לך אדם יגעתי כו'. ועד"ז פירשו בקרא האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד גו' האמנתי שמצאתי כי אדבר שעניתי ויגעתי מאד בזה אבל כשאמרתי בחפזי בלא יגיעה כל אדם כוזב ולא תאמינו:

אם ראית רשע וכו'. כל הסוגיא מפורש פרק קמא דברכות:

כרך גדול של רומי ג' מאות כו'. ושס"ה שווקים כל אלו דברים הם סיפור גדולתם וחשיבותם של רומי לאשמועינן אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו לישראל לעתיד על אחת כמה וכמה וכן מצינו במדרש דירושלים לעתיד תהיה גדולה ארבע מאות פרסה ככל ארץ ישראל ולענין שווקים אמרו ביומא אתהלך לפני ה' בארצות החיים זה מקום שווקים ולענין מחיצות וחומה הרי נאמר בירושלים אהיה לה חומת אש:

גמרא ל"ק הא במילי דידיה כו' ואב"א שעה משחקת לו שאני. ולפ"ז צ"ל דר"ד ב"מ דקאמר ואם לחשך כו' אלא אל תתחר כו' כמרעים חדא מתרי ותלת טעמי נקט:

שם אי ת"ק קשיא מתנות. כצ"ל:

שם ותנא מ"מ וה"ה כו'. דהא בהא תליא עי' (לעיל ד ב):

תד"ה מסתבר. ודייק טעמא כו' יסוד מזבח העולה וגו' וקשה כו'. כצ"ל:

בסה"ד א"נ כו' לא חזינן כו' המזבח כשר כו'. כצ"ל ועט"א:

גמ׳ שעה משחקת לו שאני. נ״ב שאפי' צדיק גמור לא יתגרה בו במילי דידיה אבל במילי דשמיא לעולם אימא אפי' צדיק שאינו גמור מותר להתגרות בו. ולצדיק גמור כה״ג מצוה וחובה נמי איכא וכולהו שנויי קושטא נינהו:

שם דהא בהא תליא. נ"ב שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה:

רש״י ד"ה גרממיא שם כו׳. נ"ב כמדומה ר"ל גרמניא היא אשכנז שלנו:

'יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי' תַּאֲמֵן. הטעם כי השם יתברך נתן התורה סתומה וחתומה בכמה עזקין, שצריך יגיעה רבה כדי למצוא דברים הגנוזים בה, כדי שלא יהיו לומדים התורה דרך טיול, אלא לומדים מרוב אהבתם אותה, כי הלומד דרך טיול אינו רוצה ליגע ולהטריח עצמו, אך הלומד מאהבתו אותה הוא יגע הרבה, כדי להשיג הגנוז בקרבה, וזהו המבחן.

אִם רָאִיתָ רָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ אַל תִּתְגָּרֶה בּוֹ. נראה דקרי לעושר בשם 'שָּׁעָה' דאיתא בגמרא (שבת קנו.) מזל שעה גורם ולא מזל יום גורם. אי נמי קרי לעושר בשם 'שָּׁעָה' דאיתא בספר בית דוד (דף קל"ו עמוד ד') בשם התוספתא דברכות, השעה כ"ד עונות והעונה כ"ד עתים נמצאת השעה תקע"ו עתים עיין שם. ולפי זה שפיר מכנה העושר בשם שעה כי השעה היא תקע"ו עתים כמנין 'עוֹשֵׁר' [576].

אָמַר עוּלָא: 'אִיטַלְיָא שֶׁל יָוָן' זֶה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי. בתלמוד הנדפס ליכא לשון זה ונראה לי בס"ד דאין מאמר זה מדבר על דירה התחתונה שבארץ ממש אלא מדבר דרך רמז על כחם בקליפה שלהם, ומספר תלת מאה פרסה אורך על תלת מאה פרסה רוחב רומז על אותיות שקר שהוא דרגא בסיטרא אחרא ומספר ש' של אומרך הוא רמז על אות ש' של שקר ומספר ש' של רוחב רומז על אותיות קר דשקר שהם גימטריא ש', וישראל נצולין מהם בכח שני שי"ן של תפילין של ראש, ושס"ה שווקים כמנין ימות החמה שהם היו 'אף וחמה' לעולם וישראל ניצולין מהם בזכות שס"ה סמני הקטורת ושס"ה לאוין וקטן שבהם ט"ז מיל על ט"ז מיל כמנין ו"י פרקין של יד עשו ששלט בה דכתיב (בראשית כז, כב) 'וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו', ועל זה אומרים במוסף 'מפני היד שנשתלחה במקדשך' ושלט בשתי ידיו ימין ושמאל דכתיב 'וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' תרתי ולכן הם ט"ז על ט"ז וישראל ניצולין מהם בכח שם אבג"י ד'אָנָּא בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ' שעולה ט"ז ובכח שם חב"ו שעולה ט"ז.
ומה שאמר צדו אחד ים וצדו אחד הרים וגבעות וכו' רמז שישראל ניצולין בזכות התורה שיש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] רמונים מן ד' צדדין של הקליפה, והיינו צדו אחד ים דחלק הסוד קראו 'ים' וצדו הרים וגבעות רמז לחלק הדרש וצדו אחד ברזל רמז לחלק הרמז וצדו אחד חלסית ומצולה רמז לחלק הפשט הענין מצד הרביעי.
והנה בערוך גריס 'חולסית ומצולה' וזו הגרסא עיקר ולא כדגרסי 'מצודה' ומצינו בגמרא דבתרא (בבא בתרא סז.) מכר לו חולסית ומצולה החזיק במצולה לא קנה חולסית, ופירש רשב"ם חולסית קרקע שעפרה חול שמוציאין ממנו זכוכית ומצולה קרקע שמוציאין ממנה זהב וכסף, וכן פירש בערוך ערך עלס, אך בגמרא דערכין (ערכין לב.) תניא חולסית ומצולה, פירש רש"י חולסית ליטול ממנה אבנים מצולה ליטול משם חול, עיין שם.

ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה. משמע ודאי דאפי' ראבר"י מודה שאסור בשני אע"ג שכבר נתעברה השנה ומכאן צ"ע על הרא"ש ז"ל דפסק דלא אסרו בהספד ותענית בראשון אלא בעשו פורים בראשון ובאותו היום עברו השנה אפ"ה לא יספידו בשארית היום אבל אם נודע מקדם לא והשתא מוכח דליתא דכך לי' אדר השני לראבר"י כראשון לדידן ומיני' נשמע לדידן ודוק:

וראב"י סבר אפי' מ"מ לכתחלה בראשון. הק' הרשב"א מאי צורך להביא דראב"י הכא לפע"ד משום דבעי לפרש פלגותתם בשוה בסדר פרשיות ות"ק ס"ל בדיעבד מהני בראשון ולרשב"ג אפי' בדיעבד לא ולראב"י גם סדר הפרשיות לכתחלה נמי דוקא בראשון והיינו טעמא משום דמ"מ לכתחלה בראשון א"כ ממילא להקדי' פ' זכור לפורים כי היכי דתקדי' זכירה לעשי' כדלקמן בשלהי מסכתא ופ' שקלים נמי כי היכי דתקדים שקלינו לשקלי המן כדבפרק' לקמן ועי' ט"א וא"כ אתי' ג' הפלוג' בסדר הפרשיות ולכן הביא דס"ל מגילה לכתחלה בראשון דמני' ידעי' דסדר פרשי' נמי לכתחלה בראשון ומיושב נמי ק' המרש"א דלימא מתנות א"ב והא"ש דבמתנות אינו מוכרח דלראב"י לכתחלה בראשון לפי הה"א דלא תלי' זב"ז ולא הוה ג' הפלוגת' בשוה וק"ל:

בשלמא ראב"י מסתבר טעמא. הנה לכאורה לפי הנראה דאדר ראשון שבט ממש הוא א"כ טפי מסתבר טעמ' דרשב"ג דה"ל אד"ש סמוך לשבט (שהוא אדר א') מלפניו ולניסן מלאחריו ואי הוה ראבר"י מודה בזה דלכתחלה מצוה בשני אלא דאי עבד בראשון עבד בודאי הי' אראב"י מ"ט לקרות מגלה בשבט ולא הוה שייך אין מעבירין בכה"ג כלל דהרי דלכתחלה מצוה בשני ולכן מקדים הש"ס בשלמא ראבר"י מסתבר דטעמי' משום אין מעביר' וס"ל אפי' לכתחלה בראשון דראשון נמי אדר מיקרי וה"ל הנהי ב' אדרי' כמי שיש לפניו ב' מצות שמצוה בראשון א"ב מ"ט דרשב"ג דלא מסתברא דפליגי אי מיקרי שבט או אדר וק"ל:

מה שחנני הי"ת פה מאטרשדארף י"א א"ר תקנט"ל במס' נדרים ס"ג א' פלוגתת ר"מ ור"י באד"ר ואד"ש ע"ש, והואל ושייך למס' מגילה לסוגי' אין בין א"ר כו' כתבתי פה על סדר סוגי' מגילה הנ"ל:

ונתעברה השנה. כ' תוס' שבתחלה לא הוה יודעים שצריכה להתעבר וכן פי' הרא"ש והטור שקראו המגילה ואח"כ ביומי נמלך ב"ד ועברו השנה ועב"י סס"י תרפ"ח שהק' כיון דלפ"ז אין נפקותא בזה"ז שהרי אין מעברין עפ"י הראי' א"כ לאיזה צורך כ' הטור דין זה כלל ותי' דמ"מ נ"מ לציבור שלא ידעו החשבון וסברו שהשנה פשוטה ואח"כ נתברר להם טעותם ע"ש משמע דפשיטא לי' דציבור שטעו דומה לב"ד שנמלכה לעבר אחר קריאת המגילה ולכאורה לא דמי אהדדי דהתם בשעה שקראו המגילה היה מיהת בחזקת אדר משא"כ בזה"ז הרי כבר נתעבר השנה מימות עולם ואדר הראשון שבט הוא בלי ספק דע"כ לא פליגי אלא בנדרים ושטרות דהולכין אחר לשון בני אדם אבל לדינא בודאי הראשון הוא שבט והב' אדר וכן משמע בסנהדרין ח"י ב' לית דין אדר ע"ש וכן כ' תו' נדרים שם ועמ"ש תו' ר"ה י"ט ב' וא"כ מנ"ל להרב"י זה ואולי יש להביא ראי' לסברת הטור והרב"י הנ"ל מדאמרינן בנדרים ס"ג ב' מכלל דרישא לאו במעוברת עסקי' ש"מ הא דפשיטא לי' דמעברא שתא וק' מנ"ל דלמא ה"ק עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר הראשון ומיירי שנדר בשעה שעדיין לא עברו ב"ד נמצא בשעת נדרו הי' זה אדר אבל אם נתעברה השנה פי' בשעה שנדר כבר נתעברה השנה אעפ"י שהוא לא ידע מ"מ כבר עשאוהו לאדר הראשון שבט א"כ אעפ"י דאיהו לא ידע מ"מ עד ר"ח אדר השנה קאמר ומנ"ל להש"ס לחלק בין ידע בעיבורו ללא ידע אע"כ אין לחלק בכך דכיון דאיהו לא ידע ה"ל כמי שלא עברו ב"ד ויש לדחות, ואולי י"ל עוד סברא להטור דמשמע מתו' ר"ה כ"א תו' ד"ה לוי איקלע דאעפ"י שהב"ד קבעו חדש ושנה בזמנו וקהל א' טעו בו ה"ל אתם אפי' מוטעים ע"ש וה"נ דכוותי' וצ"ע:

בשלמא ראבר"י מסתבר טעמי' דאין מעבירין ע"ה. עי' לעיל ה' א' דבמידי דפרענות מצוה טפי לאחר דאקדומי פרענות לא מקדמי' לכן נ"ל דיא"צ מתענים באד"ש כדעת הרב המחבר בא"ח סי' תקס"ח ס"ז. והנה הרב"י כ' דה"ל כמי שנדר עד אדר דאם ידע שנתעברה השנה מתענה באד"ש והמג"א הק' דזהו דעת הרמב"ם דפסק כר"מ אבל בש"ע י"ד סי' ר"כ מייתי דעת הפוסקים כר' יהודה דלענין נדר סתם אדר הוא הראשון ולע"ד ליישב בתחלה נשים לב דהרא"ש והרמב"ם גרסי התם במתני' עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני והק' מה בין ראש לסוף ומ"ש הר"ן והרא"ש דר"י ס"ל שני אדרים לחדש א' יחשבו ע"ש תינח לר"י אך הרמב"ם פסק כר"מ דסתם אדר הוא הב' ומתני' בלא ידע שנתעברה השנה ומש"ה כוונתו על סתם אדר הסמוך לשבט א"כ מה בין ראש לסוף וכמו כן קשה גם להרא"ש דנהי דלפסק הלכה ס"ל כר"י ואיכא למימר דב' אדרים כחדא חשיבי מ"מ האיך בעי הש"ס לאוקמי מתני' כר"מ ובלא ידע דנתעברה דא"כ מה בין ראש לסוף. והנה ראיתי במגדול עוז על הרמב"ם שתי' דהרי קי"ל במתני' ריש פרקין עד הפסח עד שיגיע עד שיהא פסח עד שיצא וא"כ ה"נ לאיזה צורך האריך ואמר עד ראש ועד סוף ולא אמר עד אדר ונימא עד שיגיע או עד שיהא ונימא עד שיצא אע"כ כוונתו עד ראש לכל האדרים ועד סוף לכל האדרים, וצ"ל לפי דבריו דבידע דנתעברה השנה דאמרי' לר"מ דלעולם אד"ש קאמר כיון דליכא למדרש בי' לא דרשי' ואמרי' ראש וסוף לישנא בעלמא קאמר וכצ"ל ג"כ בלא ידע שנתעברה תינח האי דקאמר סוף אבל ראש למ"ל דכיון דלא ידע דנתעברה פשיטא דהראשון קאמר ובעד אדר סגי אלא ע"כ כיון דליכא למדרש בי' אמרי' מלתא בעלמא קאמר ומתני' דנקט עד ראש ה"ה נמי אי אמר עד אדר דינא הכי אלא איידי דנקט בסיפא עד סוף אדר והתם דוקא נקט נמי ברישא עד ראש ואשכחן כה"ג דתני רישא איידי סיפא עי' זבחים צ"א ב' כ"ז צריכים אנו לדחוק לדברי מגדול עוז הנ"ל אבל קשי' לי בגוי' א"כ מאי פריך מתני' דלא כר"מ מנ"ל להקשות דלמא אפי' בידע דנתעברה נמי אי אמר לישנא יתירתא עד ראש אמרי' עד ראש לב' אדרים קאמר והיינו הראשון ולא מיבעי דק' כן להמקשן מנ"ל להק' אלא אפי' להתרצן נמי ק' אמאי לא משני באמת הכי ואין לומר אה"נ דהומ"ל הכי אלא משום דאשכח כן בריתא מפורשת דבידע דנתעברה אפי' אמר עד ראש מ"מ עד השני קאמר וע"כ משום דא"א לפרושי כלל עד ראש הראשון דכיון דידע דנתעברה א"א לפרשו בלשון אדר סתם א"נ נדחוק ונימא הכי הגם שהוא דוחק לדינא עוד קשה מאי ראי' מבריתא דהרי לשון הבריתא עד ר"ח אדר וא"כ י"ל דלכן דקדק לומר עד ר"ח ולא סתם עד אדר משום שרצה לפרש שיהי' רק עד ר"ח שהוא יום ל' לשבט אע"ג דבלאה"נ קי"ל דר"ח להבא כדלעיל במתני' בפרקין דבלשון ב"א קורי' לר"ח ע"ש החדש הבא מ"מ טוב לנו לומר שרצה לברר דבריו בפי' ממה שנאמר שנתכוון על ר"ח אדר הראשון נגד הדין כיון שידע שנתעבר ולכן הוי אדר שני משא"כ במתני' דלא גרסי' עד ר"ח אלא עד ראש אדר א"כ שפיר י"ל אפי' ידע שנתעבר מ"מ מייתור לשונו דייקינן דהראשון קאמר וכנ"ל ומדוע לא משני הכי עכנלע"ד דפשיטא להש"ס דאי אמר עד אדר לר"מ ולא ידע דנתעבר ע"כ עד אד"ש קאמר דהרי כ' הר"ן לעיל ס"ב ב' ד"ה ומקשו הכא כו' דכל שאין זמנו קבוע בין בהתחלה בין במשך זמן ה"ל ספיקא ולא נחית אינש לכך (וזהו לכ"ע ולא תליא בפלוגתא דלעיל ס"א ב') ומייתי ירושלמי דמספ"ל בקבע זמן למשתה בנו אי מקרי ספיקא הואיל ובידו לדחותו ע"ש וא"כ ה"נ הא ידוע שביד ב"ד לדחות ולעבר ולעשות מאדר סתם שבט וא"כ האי גברא דנדר נהי דלא ידע שנתעבר מ"מ הי' לו לברר לשונו ולומר עד שיהא שבט ונימא כוונתו עד שיעבור שבט ומ"ט נחית לספיקא ואמר עד אדר אע"כ אה"נ נתכוון לאד"ש אם יתעבר וכן בהיפך אם אמר עד שיהא אדר נאמר כוונתו עד שיעבר אדר הראשון דאי לא"ה הי' לו לפרש ולומר עד שיגיע ניסן אע"כ אה"נ כונתו עד שיעבור אדר הראשון לכשיתעבר וכיון שכלל מונח באומרו עד אדר הכוונה על השני ועד שיהא הכוונה עד שיעבור הראשון א"כ ממילא באומרו ראש וסוף נהפוך הדבר באומרו ראש נתכוון להראשון היפך מאומרו עד אדר ובאמרו סוף כוונתו סוף השני. היות כן א"ש דלא קאמר הש"ס דמיירי בידע דנתעברה דהתם אכתי קשה למ"ל דנקט ראש אדר ודחק לומר משום סיפא נקטי' אבל בלא ידע דנתעבר בעי' ראש דוקא וסוף דוקא וא"ש. מעתה לא נפלאת היא ליישב דברי הרב המחבר בש"ע הנ"ל דאיהו מיירי מעד אדר ולא עד ראש אלא עד אדר וא"כ אע"ג דפסק כר' יהודה ולא כר"מ מ"מ נ"ל דלר"י אפי' בידע דנתעבר הוה הדין כמו לר"מ בלא ידע דכיון דלר"י אזלי' בתר בני אדם שקורין לאדר ראשון סתם ומ"מ לא יחלוק ר"י דבלשון תורה סתם אדר שני קאמר כמו במגלה ופורים וכמ"ש תו' בנדרים רק משום לשון ב"א א"כ מ"מ הנודר לא ה"ל למיחת נפשי' בספיקא והי' לו לפרש ולמימר סוף שבט או תחלת ניסן אע"כ כנ"ל וא"כ מודה ר"י דעד אדר עד השני קאמר והשתא דמודה ר"י בהא דעד השני קאמר א"כ ממילא הכא ביא"צ אמדי' דעת המנהג דאקדומי פורענו' לא מקדמי' והשני קאמרי ועמ"ש בסמוך אי"ה בזה כי הקצרתי פה הדבר ולהמעי' ינעם:

אלא רשב"ג מ"ט. יש לעי' מאי קושי' מ"ט דלמא ס"ל כר"מ דסתם אדר הוא הב' ולא שייך אין מעבי' עה"מ כיון דהראשון הוא שבט וראבר"י ס"ל כר"י ב' חדשי' לאחד יחשבו ושייך אין מעה"מ ורשב"ג לא ס"ל הכי וי"ל דהנה בס' התרומה שער נ"ה סס"י א' כ' טעמו של ר"י דסתם א"ר היא משום שא"א לשנה בלא אדר ומסתמא אדר א' אי"צ להזכיר בו ראשון כי התוספת שאינו רגיל אדם מזכיר כדי לברר והאחר הרגיל אדם מניחו בסתם הלכך הכתוב בסתם הוא המוקדם עכ"ל. אמנם טעמו של ר"מ מבואר בתוס' נדרים שם דהשני הוא העיקר כי בו עושי' פורים וגם הוא מכ"ט יום משא"כ הראשון הוא מל' יום וניכר שהוא שבט והא"ש כיון דסברת ר"י סברא מעלי' הוא כמ"ש בעל התרומה הנ"ל ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקורין המגלה בב' והשתא ע"ז אנו דנין אי לקרות בראשון או בשני מה תאמר אכתי דלמא ס"ל לרשב"ג דסתם אדר הוא שני משום שהראשון הוא מל' יום ז"א דהא בהא פליגי רשב"ג ורבנן בסנהדרין י"א א' ובר"ה י"ט ב' ורשב"ג ס"ל אין מוסיפין אלא חדש כ"ט י"ב תשצ"ג ע"ש הגם כי נראה שאינו אותו רשב"ג דשמעתין אלא הך דשמעתין הוא בן בנו של אותו דהתם מ"מ מסתמא לא יחלוק עליו ובשגם ר"פ פסק התם כוותי' וא"כ שפיר הכא בשמעתין כיון דאפסיק הלכתא כרשב"ג דשמעתין וכרשב"ג דהתם. ובזה י"ל מה דאמר רשב"י בשמעתין בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כולו וקשה וכי יסבור כראבר"י דלא כרשב"ג ותנא דמתני' ולדדהו הא אצטריך השנית לדרשא דדהו ומנ"ל דבתחלה קבעוה בשושן ויש לדחוק דס"ל כלשנא קמא מסמך גאולה לגאולה עדיף ולא אצטריך השנית אך לפי הנ"ל י"ל דס"ל כרבנן דסנהדרין התם דחדש העיבור הוא ל' יום וא"כ בלא קריאת המגילה נמי סתם אדר הוא השני ולא אצטריך לר"ג השנית משום קושיין דמעיקרא לק"מ כנ"ל מזה ראי' לפסק הרמב"ם כר"מ דלא כר"י כנ"ל וק"ל. והנה הרב בכ"מ כ' דהרמב"ם פסק כר"מ לגבי ר"י משום דמוקי סתם מתני' כוותי' וזה נ"ל דוחק דאטו מי מוקמי' דוקא כר"מ אלא מתני' בלא ידע דנתעברה וככ"ע עכנ"ל ליישב דבאמת הרמב"ם לטעמי' דס"ל ריש הלכ' גירושין דגט מאוחר פסול וא"כ צ"ע לכאורה על ר"מ מ"ט תקנו לכתחלה לכתוב אדר סתם על אדר שני א"כ מה יעשו כותבי גטין באדר ועדיין לא עברו ב"ד השנה וכתבו בו סתם ואח"כ נמלכו ב"ד ועברו השנה יהי' פירש הגט ההוא כאלו נכתב באד"ש וה"ל מאוחר ולהרמב"ם פסול הוא הלא טפי עדיף הי' שיתקנו לכתוב באדר הראשון סתם ובשני נפרש ובזה נצלנו מכל מכשול וי"ל דה"ה כ' שם פ"א הכ"ד הטעם משום גזרת מוקדם ע"ש והכ"מ הקשה מר"פ גט פשוט משמע גט מאוחר כשר ולע"ד ס"ל להרמב"ם לא חלקו בין גטין לשטרות בתקנתיהם כמבואר להדיא ב"ב ק"ס ב' ע"ש לכן בודאי למ"ד דס"ל שט"ח מאוחרים כשרים גם בגטין כשרים דטעמא דגזירה אטו מוקדמים לא אלים כולי האי. אך כ"ז אי כל שטרי מאוחרי' כשרים אך למאי דקי"ל בב"ב קע"א ב' דשטרי מו"מ המאוחרים פסולים משום דכותבים שובר נהי דמסיק התם השתא עבדי' תקנתא שיהי' שטרי מו"מ מאוחרים כשרים אפי' כתבו שובר מ"מ מוכח דבתחלת התקנה לא הי' כל השטרות שוים א"כ שפיר פסק הרמב"ם דגט מאוחר פסול ומעתה מתורצת ק' על ר"מ דר"מ מצי סבר כמ"ד אין כותבי' שובר ושט"ח ושטרי מו"מ שניהם כשרי' וה"ה לגט כנ"ל ולא נפיק חורבא לכן הניח הדבר על לשון ב"א לכתוב השני סתם דמה שיארע איחור בשטרי ממון לא אכפת לן דאתייהב למחילה. אלא דלכאורה אכתי צ"ע גם לר"מ משכח"ל מאוחר דפסול בדלא כ' לו דאקני' כמבואר ב"ב קנ"ז ב' וא"כ ה"ה שיהא גט פסול כנ"ל והדק"ל וי"ל דלר"מ דס"ל אחריות לאו ט"ס א"כ ממ"נ אי לא כ' לו אחריות כלל הא לא משתעבד כלל וכשר ואי פי' לו אחריות גם דאקני בכלל אעפ"י שלא כ' הרמ"א כן בסי' קי"ב נ"ל היינו למאי דקי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ודאקני קנין מחודש הוא ואנינו בכלל סתם אחריות משא"כ לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל א"כ בכלל סתם אחריות ולא משכח"ל אלא בפירוש בהדיא שאינו מקבל אחריות דאקנה וזהו לא שכיחא ושפיר ס"ל גט מאוחר כשר והא"ש פסק הרמב"ם דס"ל דר' יהודה מודה לר"מ גבי נדרים ולא פליג עליו אלא בשטרות משום מכשול דגטין דס"ל לר"י גט מאוחר פסול כנ"ל ולק"מ ומיושב נמי ק' הש"ך סי' ר"כ על המחבר דבהל' נדרים מייתי נמי פסק הרמב"ם ואלו בגטין ושטרות פסק כהרא"ש והא"ש דס"ל דלא פליגי אלא בשטרות אבל בנדרים כ"ע לא פליגי וק"ל:

ראיתי לכתוב עוד הפעם הסברא הנ"ל מסודר יותר כאשר כתוב פה לפניך והוא. הש"ך בי"ד סי' ר"כ הק' דברי המחבר אהדדי דלענין נדרים מייתי גם שיטת הרמב"ם כר"מ ולענין שטרות וגטין לא מייתי אלא דעת הרא"ש ע"ש ולע"ד בשים לב מ"ט פסק הרמב"ם כר"מ ודברי הכ"מ דחוקים בזה וי"ל דהנה הוא פסק פ"א מגירושין הכ"ד דגט מאוחר פסול ועי' הטעם בה"ה וכל הפוסקים פליגי עליו והכ"מ שם הקשה דבר"פ גט פשוט משמע דגט מאוחר כשר ונדחק ע"ש וי"ל דבש"ע ח"מ סי' קי"ב פסק רמ"א אפי' אי אמרי' אחריות דאקני נמי ט"ס מ"מ הני מילי בלא כ' לו אחריות כלל אך אי כ' לו אחריות ולא פרט דאקני אמרי' דלא קבלו עלייהו ע"ש ונ"ל דזהו דוקא למאי דקי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל וקנין דאקני דבר מחודש הוא לכן אי לא פירש לא קנה משא"כ למ"ד אדם מקנה מהני גם זה והנה י"ל לפי מה דאיתא ב"ב ק"ס ב' דלא חלקו בין שטרות לגטין א"כ גם הרמב"ם מודה דגט מאוחר כשר כיון דשטרות מאוחרי' כשרים ולא חלקו בין גטין לשטרות א"כ אין לנו להמציא חדושים מלבנו לפסול גט מאוחר ולחלק בינו לשטרות וכההיא אתי' ההיא דגט פשוט שהקשה ממנו הכ"מ הנ"ל אך אנן הא קי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל וממילא איתא לדברי רמ"א הנ"ל כשכתב לו אחרי' סתם אין דאיקני בכלל ומבואר בב"ב קנ"ז ב' דשטר בלא דאקני פסול כשהוא מאוחר וכיון שלא כללא כייל שטר מאוחר כשר ממילא הדרינן לכללין דגט מאוחר נמי פסול מטעמי' המפורשי' שם בה"ה וכ"מ וא"ש. וכה"ג ממש איכא נמי למימר לענין שטרי מו"מ דפסולים מאוחרים למ"ד כותבין שובר וכשרים למ"ד אין כותבין שובר כמבואר בב"ב קע"א ב' ואנן קי"ל כותבי' שובר ע"ש וא"ש ג"כ. הנה כי כן מיושב פסק הרמב"ם דפסק כר"מ דנדרי' לגבי ר"י דס"ל ר"י נמי לא פליג לענין לשון ב"א ונדרי' וכר"מ ס"ל ומ"מ לענין שטרות פליג דיש לעשות תקנה בהיפוך מלשון ב"א שלא יארע מכשול בגט שיכתבו באדר קודם שעברו ב"ד ויכתבו בו סתם ואח"כ ימלכו ב"ד להתעבר ויהי' מאוחר למפרע כיון שכתב בו אדר סתם לכן עדיף לתקן בהיפוך שיכתבו הראשון סתם אמנם ר"מ ס"ל אין כותבין שובר ואזל נמי לטעמי' דאקני משתעבד אפי' בלא פי' רק אחריות סתם כנ"ל (אע"ג דס"ל אחריות לאו ט"ס מ"מ בפירוש לו אחריות גם דאקני בכלל) וא"כ כל המאוחרי' כשרים וה"ה לגט ואין כאן מכשול באיסורא רק ממון דאתיהב למחילה אך ר' יהודה נהי דס"ל להדי' בב"ב ק"ע ב' אין כותבין שובר מ"מ ס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ומשכחת מאוחר פסול כנ"ל וה"ה לגט מאוחר וממילא יתוקן כתיבת שטרות כנ"ל ולעולם בנדרים מודה לר"מ וא"ש פסק הרמב"ם כר"י ומיושבים נמי דברי המחבר כנ"ל ודוק:

ע"ב במשנה קראו את המגילה באדר ראשון ונתעברה השנה כו' פשטא דלישנא משמע שנתעברה אחר פורים כדקי"ל דמעברין כל אדר ונראה דלרבותא קתני הכי דלא מיבעיא היכא שעברו קודם פורים ואותן שלא ידעו קראוה בראשון פשיטא דקורין אותה בשני כיון דקריאה ראשונה בטעות היתה ובמקום הועד לא קראוה אלא אפילו בכה"ג שקראו אותה כדינא אפ"ה חוזרין וקוראין בשני כן נראה מלשון התוס' בד"ה סדר פרשיות ומה שלא כתבו התוס' כן במשנה היינו משום דלא נ"מ מידי דבלא"ה קי"ל כתנא דמתני' משא"כ לענין סדר פרשיות משמע דקיי"ל כת"ק דאם קראוה בא' א"צ לקרות בשני דהא דפסיק ר' יוחנן כרשב"ג היינו לענין מגילה דוקא כדמסיק טעמא ע"ז הוצרכו תוספות לפרש דהיינו דוקא היכא שקראו כדין ונתעברה השנה אח"כ משא"כ בקריאה בטעות צריך לחזור ולקרות בשני לכ"ע כן נ"ל ודו"ק:

בגמ' הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין ופרש"י שאם קראוה בראשון כו' ופירושו מוכרח ואין להקשות אמאי לא אמרינן דארבע פרשיות לכתחלה בראשון משום דאין מעבירין על המצות והכא ליכא שום קרא דלכתחלה בשני כמו במגילה אלא דאיכא למימר כיון דעיקר פרשיות יש לעשות סמוכין לניסן שקלים ופרה והחדש לא שייך האי טעמא דאין מעבירין ועיין בסמוך:

שם הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין כו' מדלא קאמר לענין דמשמיעין על השקלים משמע דפשיטא דאין משמיעין אלא בשני מטעמא דשואלין ודורשין כדאי' לקמן שלהי מכילתין וא"כ יש לתמוה דמכיון שלא ידעו שנתעברה וא"כ מסתמא היו שולחין שלוחים להשמיע מאדר ראשון וא"כ מאי טעם יש בדבר לקרות שנית פרשת שקלים ובזה יש לפרש דרשב"ג לטעמיה דעיקר פרשת שקלים היינו מטעם שלחנות כדמסקינן לקמן שלהי מכילתין וא"כ מה"ט גופא אפשר דאין הלכה כרשב"ג בהא כיון דקי"ל שואלין ודורשין שלשים יום ועוד הארכתי:

שם ור' אלעזר ב"י סבר אף מגילה לכתחלה בראשון וכתבו התוס' דמשנה יתירא דייק. ולולי דבריהם היה נ"ל דאין צורך לזה אלא דרב פפא סובר בפשיטות טעמא דאין מעבירין על המצות אלא מאן דאית ליה מגילה בשני היינו מקרא דהשנית דוקא וא"כ כיון דלראב"י ע"כ לית ליה דרשא דהשנית דא"כ דיעבד בראשון נמי לא א"כ הדרינן לסברא דאין מעבירין מיהו אכתי קשה לישנא דראב"י גופא דקאמר כל המצות הנוהגות בשני הא לא נוהגות כלל בשני ודוחק לומר דלדבריהם דרבנן קאמר לכך נראה לפרש להיפך דר"פ אליבא דראב"י נמי מודה דלכתחלה בשני אי משום מיסמך גאולה לגאולה או משום דרשא דהשנית דמוקי לה לענין לכתחלה שידעו קודם אדר שנתעברה דאז עושין בין סדר פרשיות ובין מגילה הכל בשני אלא הא דקאמר ר"פ לראב"י אף מקרא מגילה לכתחלה בראשון היינו היכא שכבר עשו פרשת שקלים וזכור בראשון שלא ידעו שנתעברה מש"ה קורין המגילה ג"כ בראשון שלא להפסיק כ"כ בין הפרשיות ולפ"ז צ"ל כפי' התוס' דממשנה יתירא דייק כן נ"ל ודו"ק:

וא"ר יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. פירוש שאומר שיגע ולא מצא כלל והא ודאי שקר ענה דגם שלא יזכה להיות גברא רבא דמחדדן שמעתתיה חריף ומקשה מתון ומסיק מ"מ אם יגע באמת ודאי מצא שיהיה תלמיד חכם פשוט מיהא:

תוס' ד"ה מסתבר טעמיה דאין מעבירין וכו'. עמ"ש אני בעניי על דברי התוס' כאן ושאר דוכתי בענין זה בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' כ"ה אות ג' בס"ד ע"ש באורך:

(ו ב) צדו אחד חומה^*[כך העתיק המחבר, והוא נוסח כתב יד מינכן וכ"י לונדון, בדפו': מחיצה.] של ברזל. זה רומז על החומה הגדולה שבנה הקיסר אַבֶרלִיאַן שמלך מן ד"א ל"א לבה"ע עד ל"ו, שחלק גדול ממנה נשאר עד היום עומד בחזקתו.

גרממיא. שם מלכות והיא מאדום: מרזבני. דוכסים: יגעתי. בתורה: לאוקמי גירסא. שלא תשתכח ממנו: סייעתא דשמיא. ויש יגע ואינו מוצא: יחילו. יצליחו ודומה לו על כן לא יחיל טובו (איוב כ): מרום משפטיך מנגדו. מסולקין הם ממנו: יפיח בהם. בנפיחה בעלמא הן נופלים: מי שלבו נוקפו. הירא מן העבירות שבידו אומר כן: אל תתחר. אינו לשון גירוי אלא שלא תאחוז במעשיו כמו ואיך תתחרה את הסוסים (ירמיה ב) כלומר שאינו רץ כמותו: ואומר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. על כרחך אין קנאה זו לשון גירוי מלחמה אלא אחיזת מעשיו מדכתיב בסיפא כי אם ביראת ה' כל היום: איטליא של יון. כרך גדול שגדל בשביל עון מנשה שבשעה שהכניס צלם בהיכל ירד גבריאל ונעץ קנה בים וגדל עליו חלקה גדולה ונבנה לשם איטליא של יון מאיי אלישה (יחזקאל כז) מתרגמינן מנגוות איטליא: שווקים. חוצות: פרס. מזון: חלונות שמעלים מהן עשן חוץ לחומה. שהן גבוהים מן החומה ואין מעשנין את החומה וזהו חשיבות: חולסית. מקום אבנים דקות: מתני' אלא מקרא מגילה. כלומר שאם עשאו בראשון לא יצא: גמ' סדר פרשיות. פרשת שקלים וזכור ופרה והחודש דתנן במתניתין דבני העיר דנוהגין באדר: זה וזה שוין. שאם קראם בראשון אין צריך לחזור ולקרות בשני: שאסורין בזה ובזה. ביום ארבעה עשר וחמשה עשר שבשניהן: ואמר רב פפא גרסינן: ורבן שמעון בן גמליאל כו'. דהא כל מצות קאמר: מתניתין הכי קתני. ולא איירי בסדר פרשיות כלל: אין מעבירין כו'. משבא לידי אקדים לעשות דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה: גאולה לגאולה. פורים לפסח: השנית. בחודש השני:

הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין. שאם קראו הארבע פרשיות באדר הראשון שעדיין לא היו יודעין שצריכין לעבר ובתר הכי עברו השנה אין צריך לקרותם באדר השני: ורבי אליעזר ... ברבי יוסי סבר אף מקרא מגילה [לכתחלה בראשון. ונראה] דדייק מדקתני משנה יתירא שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון [דמשמע] לכתחילה ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה . עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן מדקאמר אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין מכלל דשמחה ומשתה ליכא דע''כ לא תליא הא בהא דאי תליא הא בהא לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו וממילא נאסר בהספד דהא הימים האמורים במגילת תענית האסורים בהספד אין בהן משתה ושמחה וכן הלכה שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון: מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות. מכאן קשה להא דאמרינן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נא. ושם) בגמרא דקאמר שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של המזבח ודייק טעמא דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה וקשה התם למה לי קרא תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות וכשהוא יוצא מפתח ההיכל שהוא מערב ביסוד מערבי הוא דפגע ברישא ויש מפרשים דלא שייך למימר אין מעבירין על המצות אלא היכא שיש לפניו שתי מצות שיש לו לעשות קודם אותה דפגע ברישא וזה אינו דהכא ליכא אלא מצוה אחת ואפילו הכי מפרש הטעם משום דאין מעבירין ורבינו יהודה תירץ דאי לאו קרא הוה אמינא דאין מעבירין לכתחילה הא דיעבד שרי משום הכי איצטריך דאסור בדיעבד אי נמי נראה התם דמטעם דאין מעבירין לא חזינן אלא דכל מערבי של מזבח כשר אבל יסוד לא חזינן דצריך משום הכי איצטריך קרא לאשמועינן יסוד: