מגילה ח ע"ב

דף ח - ב

דלאו דינא הוא. דאשה שראתה דם יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דדינא הוא ששומרת היא יום אחד נקי כנגד יום ראיה, וטובלת מיד - תוכיח. שהרי היא מטמאה משכב ומושב ביום ששומרת, ואינה טעונה ספירת שבעה.

ואף אתה אל תתמה על זה, הזב שראה שתים, שאף על פי שמטמא משכב ומושב, לא יהא טעון ספירת שבעה, ואם כן, אי לאו קרא, לא הוה ידעינן דטעון ספירת שבעה.

להכי, תלמוד לומר: "מזובו וספר". דמשמע, דאף דמקצת זובו [שהוא רק בעל שתי ראיות] - וספר. לימד על זב בעל שתי ראיות - שטעון ספירת שבעה.

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא האי "מזובו וספר" - דחשבינן ליה רבוי, ומרבי ביה זב בעל שתי ראיות לספירה, ומאי שנא אידך, האי "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו"

- דחשבינן ליה מיעוט, וממעט ביה לעיל זב בעל שתי ראיות מקרבן?

אמר ליה: על כרחך דהכא - לרבויי אתא, דאי סלקא דעתך דהאי "מזובו וספר" - למעוטי לזה שראה שתים הוא דאתא, לישתוק קרא מיניה, וממילא נדע דבעל שתי ראיות אינו טעון ספירה, דמהיכא נילף לה?

וכי תימא דאתיא מדינא כדלעיל, דאם מטמא משכב ומושב, ודאי יהא טעון ספירה?

הא דחינן לה התם, ואמרינן דשומרת יום כנגד יום תוכיח, שאף על פי שמטמאה משכב ומושב - אינה טעונה ספירת שבעה!

אם כן, מהיכי תיתי למימר, דזב בעל שתי ראיות צריך ספירה - דבעינן למעוטי ליה מקרא? אלא, על כרחך דאיפכא הוא, דמהאי קרא ילפינן דבעי ספירה.

וכי תימא, והא האי קרא ד"וכי יטהר הזב מזובו" מיבעי ליה למדרש: "מזובו" - ולא מזובו ונגעו, כדדרשינן לעיל, דמונה מיד כשפסק מזובו, אף שלא פסק עדיין מצרעתו, ואם כן, היאך נילף מהך קרא לרבויי ספירה?

אם כן, דרק להך דרשא אתא קרא, ליכתוב קרא רק: "וכי יטהר הזב", ולישתוק. דמדכתיב "וכי יטהר הזב", ולא "וכי יטהר" סתמא, איכא למילף דסגי בטהרה מזובו, ואין צריך ליטהר גם מנגעו כדי לספור.

והך דהוסיף וכתב קרא "מזובו" - למה לי?

על כרחך, לימד על זב בעל שתי ראיות שאף הוא טעון ספירת שבעה.

מתניתין:

אין חילוק בין דיני מצורע מוסגר, שאין בנגעו סימני צרעת גמורים, ולכן הסגירו הכהן למשך שבעה ימים, למצורע מוחלט, שנראו בו סימני טומאה, או שפשה הנגע בתוך ימי הסגרו, והוחלט למצורע - אלא פריעה בשערו, ופרימה בבגדיו ^[280]. דכתיב במצורע מוחלט: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע". ואילו מצורע מוסגר - אינו חייב בהם.

אין בין מצורע שנעשה טהור מתוך [אחר] הסגר, למצורע שנעשה טהור מתוך החלט, אלא חיוב תגלחת, ושילוח צפרים, האמורים בעניין מצורע, שנעשים רק בטהור מתוך החלט, ולא בטהור מתוך הסגר ^[281].

[ואיירי מתניתין רק ביום טהרתו. דאחר ז' ימים יש עוד חילוק, שמוחלט חייב בקרבנות שהמוסגר אינו מביא].

גמרא:

מדתנן דאיכא בינייהו רק חיוב פריעה ופרימה, משמע, הא לענין דין שילוח ^[282] מחוץ לחומת העיר שנאמר במצורע, ולעניין חומר טומאה שנאמרה במצורע, שמטמא משכב ומושב, ובביאה לבית - זה וזה שוין. מנהני מילי דאין פריעה ופרימה במצורע מוסגר? דלמא גלי רחמנא במוחלט, והוא הדין במוסגר? וכדחזינן דשוו בדינייהו לענין טומאה ושילוח!

ומבארינן: דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא: כתיב גבי מצורע שנטהר מתוך הסגרו: "וטהרו הכהן מספחת היא, וכבס בגדיו וטהר". ומדכתב קרא "וטהר" לשון עבר, ולא כתב "ויטהר" בלשון עתיד, משמע דטהור הוא כבר עוד לפני הטבילה - מפריעה ופרימה דמצורע מוחלט, דלשון "וטהר" משמע - טהור הוא מעיקרא.

אמר ליה רבא לרב שמואל בר יצחק: אלא מעתה, ד"וטהר" - משמע מעיקרא, גבי זב, דכתיב ביה נמי בסוף טהרתו: "וכבס בגדיו וטהר", התם מאי וטהר מעיקרא איכא למימר?

אלא התם על כרחך - הכי קאמר קרא: טהור הוא השתא, לאחר שטבל, מלטמא כלי חרס בהיסט, אף שיראה שוב היום.

ואף על גב דטבילתו של הזב ביום היא, ואי הדר חזי זוב באותו יום - סותר את טהרתו, ומטמא למפרע משכב ומושב, מכל מקום לא מטמא למפרע כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה [ודרשינן לקרא אהיסט כלי חרס, משום דהאי קרא ד"וטהר" - סמוך הוא לקרא ד"אשר יגע בו הזב", דמיניה נפקא לן טומאת היסט דזב, רש"י].

אם כן, הכא נמי, בעניינא דמצורע מוסגר, איכא למימר דהכי קאמר קרא: טהור הוא השתא, לאחר שטבל, מלטמא בביאה לבית.

דאיכא חומרא בטומאת מצורע, שמטמא אדם וכלים הבאים עמו לבית. ואתא קרא למימר, דאף על פי שפשתה אחר כך הצרעת, ובטלה טהרתו, ומטמא למפרע טומאת משכב ומושב - אינו מטמא למפרע בביאה!

וכיון דאיכא למדרשיה הכי, מנא לן דמצורע מוסגר פטור מפריעה ופרימה?

אלא אמר רבא: מהכא ילפינן דאין במוסגר דין פריעה ופרימה:

דכתיב בעניינא דפריעה ופרימה: "והצרוע אשר בו הנגע". ודרשינן להך "בו": דווקא במי שצרעתו תלויה בגופו, דהיינו מצורע מוחלט, שעד שלא יתרפא ממנו נגעו - טמא, נוהגים דינים אלו.

יצא זה, מוסגר, שאין צרעתו תלויה בגופו - אלא בימים. שאם עברו שבעת ימי הסגרו, ולא נמצאו בו סימני טומאה, דהיינו שיער לבן או פשיון, אף על פי שהנגע עומד בעינו - טהור.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, דדרשת ד"בו"

- היינו שתלויה בגופו, בהאי קרא ד"כל ימי אשר הנגע בו יטמא וגו' מחוץ למחנה מושבו", הכי נמי דנדרוש הכי: מי שצרעתו תלויה בגופו - הוא דטעון שילוח, ומי שאין צרעתו תלויה בגופו - אין טעון שילוח, ונפטור מוסגר משילוח?!

וכי תימא דאין הכי נמי, דבאמת הכי הוא דינא, דמוסגר אינו משתלח,

והא קתני במתניתין דידן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה. משמע, הא לענין שילוח ולטמויי בביאה - זה וזה שוין?

אמר ליה רבא: באמת "בו" הוי מיעוט, והוה ממעטינן מיניה מוסגר משילוח. אבל, מדהוה ליה לקרא למכתב "ימי", וייתר הכתוב וכתב: "כל ימי", דרשינן: לרבות מצורע מוסגר - לדין שילוח.

ומקשינן: אי הכי ^[283], תגלחת וצפרים מאי טעמא לא אתרבו במוסגר? דקתני: אין בין טהור מתוך הסגר, לטהור מתוך החלט, אלא תגלחת וצפרים, שאינם במוסגר?!

אמר אביי: משום דאמר קרא: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע הצרעת וגו' ולקח למטהר שתי צפרים חיות וגו' וגלח את כל שערו". ודרשינן: דווקא במי שצרעתו תלויה ברפואות, דהיינו מוחלט, שנטהר רק לאחר שנרפא הנגע - בו הוא דאיכא תגלחת וצפרים.

יצא זה, מוסגר, שאין צרעתו תלויה ברפואות - אלא בימים, וכדלעיל.

מתניתין:

אין בין דין כתיבת ספרים - תורה נביאים וכתובים, לכתיבת תפלין ומזוזות, אלא חילוק זה ^[284]: שהספרים - נכתבין בכל לשון ^[285], ואילו תפלין ומזוזות - אינן נכתבות אלא אשורית [לשון הקודש ^[286]].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים, לא התירו חכמים שיכתבו בכל לשון [בנוסף ללשון הקודש], אלא דווקא בלשון יוונית [וטעמא מפרש בגמרא].

גמרא:

מדלא קתני חילוק ביניהם, אלא לענין כתיבה בכל לשון, משמע, הא לענין שצריך לתופרן דווקא בגידין [הלכה למשה מסיני היא בתפילין ומזוזות ^[287]], ולענין לטמא את הידים, שגזרו חכמים על ספרי הקדש שמטמאין את הידים [כמבואר לעיל, דף ז' ע"א] - זה וזה שוין [ובמסכת מכות נחלקו אי ספר תורה שתפרו בפשתן כשר, ומתניתין אשמועינן כמאן דפסל, רש"י].

שנינו במשנתינו: וספרים נכתבין בכל לשון וכו'. ורמינהו מברייתא דלקמן: מקרא הכתוב בתורה בלשון מקרא, דהיינו בלשון הקדש - שכתבו בלשון תרגום, וכן הכתוב במקרא בלשון תרגום, כגון "יגר שהדותא" [וכן ספרי דניאל ועזרא הכתובים בלשון ארמית] - שכתבו בלשון מקרא, וכן אם לא שינה את הלשון, אבל כתבו בכתב עברי, דהיינו כתב של בני עבר הנהר [ובמסכת סנהדרין הוא נקרא "כתב ליבונאה"] - אינו מטמא את הידים. עד שיכתבנו דווקא בכתב אשורית [שהוא הכתב שלנו], ועל הספר [קלף], ובדיו. ולא בדברים אחרים הראויים לכתיבה.

חזינן דאין הספרים נכתבין בכל לשון!?

אמר ליה רב פפא לאביי מ"ש האי מזוכו דממעיט ליה לזב בעל ב' ראיות מקרבן כדאמרן והאי מזובו מרבי ליה לזב בעל ב' ראיות לספירת ז' א"ל אביי אי לאו לרבויי אתא לשתוק קרא מיניה ולא יכתוב מזובו כלל.

וכי תימא הוה אתי מן הדין כדאמרינן והלא דין הוא כו' פרכינן עלה שומרת יום כנגד יום תוכיח ונדחה הדין וא"ת האי מזובו לגופו בא.

ללמד מזובו ולא מנגעו א"כ היה לו לכתוב וכי יטהר הזב וספר לו מזובו למה לי אלא לא בא מופנה אלא לרבות זב בעל ב' ראיות שטעון ספירת ז'. תנא בתוספתא אין בין זב לזבה אלא [שהזב] טעון מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים אין בין זבה לנדה אלא קרבן אין בין נדה ליולדת אלא הבאת קרבן אין בין נדה לשומרת יום כנגד יום אלא ספירת ז':

[מתני'] אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפורין. פי' מצורע הנטהר מתוך הסגר כגון שנראתה בהרת באדם והסגירה הכהן פעם ראשונה ושניה וראה והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע וטהר ונקרא מצורע מוסגר אין עליו אלא טבילה והערב שמש אבל אם פשתה וטמאו הכהן נעשה מצורע צמות והוא הנקרא מצורע מוחלט כדמתרגמינן לצמיתות לחלוטין ועליו כתיב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. וזו היא פריעה ופרימה פריעה לגדל פרע שער ראשו ולכשיטהר טעון גלוח כל שערו פי' פרימה קריעת הבגדים ושלוח צפור ושחיטת האחרת הא לענין שלוח מן המחנה כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע זה וזה שוין וכן לטמויי בביאה כדתנן בנגעים פרק ז' הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים מתוך החלט חייב בכולם וזה וזה מטמאין בביאה ותנן נמי בפרק י"ג (משנה י"ב) מצורע שנכנס לבית הכלים שיש שם טמאין [אפי'] עד הקורות:
מנא לן ופשיט לה רבה מהכא.

והצרוע אשר בו הנגע דייקינן קרא דכתיב בו. מי שצרעתו תלויה בגופו טעון פריעה ופרימה יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים כלומר במלאות ז' ימים ולא פשה הנגע נטהר. אי הכי לענין שלוח נמי דהא כתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא וגו'. נידוק נמי בו דכתיב בהאי קרא.

ונימא מי שצרעתו תלויה בגופו טעון שילוח מחוץ למחנה יצא מצורע מוסגר שאין טעון שילוח. וא"ת אין הכי נמי והא דייקינן ממתני' דקתני אין בין מצורע מוסגר כו'.

הא לענין שילוח זה וזה שוין. ופרקינן אי הוה כתיב ימי אשר הנגע בו כדקאמרת השתא דכתיב כל לרבויי מצורע [מוסגר] לשילוח אי הכי דהאי כל לרבויי אתא אפי' תגלחת וצפרין ניבעי. ופרקינן כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות וגו'. הצרוע שצרעתו בגופו ונתרפא טעון צפרים ותגלחת יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים:

[מתני'] אין [בין] ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים כו'. דייקינן מינה הא לתופרן בגידין ולטמויי את הידים ככתבי הקדש אלו ואלו שוין.

ואקשינן וספרים הנכתבין בכל לשון מטמאין את הידים. והתנן בסוף מסכת ידים תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמא את הידים תרגום שכתבו עברית. ועברית שכתבו תרגום וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית. על עור ובדיו ופריק רבה ממתני' דקתני דכתבינן בכל לשון בגיפן שלנו. כלומר בצורות האותיות שלנו ובלשון אחר זולתי לשה"ק. לפיכך מטמאין את הידים. שהאותיות בכתב אשורי הן. ומתני' השנויה במסכת ידים בגיפן של שאר לשונות שבאומות לפיכך אין מטמאין [את הידים]. והאי פירוקא דרבה איפריכא וסוגיא דשמעתא בפירוקא דרב אשי סלקא:

מתני': ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית. מכאן משמע דלשון הקדש היינו אשורי, אבל לשון עברי אינו לשון הקדש וכדאמרינן נמי בפירקין דלקמן (מגילה יז, א) הלועז ששמע אשורית יצא ותניא בברייתא (לקמן מגילה יח, א) גיפטית לגיפטים עברית לעברים, דאלמא עברית דוקא לעברים וש"מ לאו היינו לשון הקדש. ומ"מ ללשון הקדש לפעמים קורא עברי, וכן נהגו הכל לקרוא ללשון הקדש עברי. וגרסינן בירושלמי דמכלתין (פ"א ה"ט) בררו להם כתב אשורית ולשון עברית ואמרינן בפרק כהן גדול בסנהדרין (כא, ב) בהא מילתא בררו להם כתב אשורי ולשון הקדש, ובתוספתא (פ"ב ה"ב) שנינו מעשה ברבי מאיר שלא מצא מגילה כתובה כתב עברית וכתבה ע"פ וקראה, ובבראשית רבה (סוף פרשה מב) ויגד לאברם העברי (בראשית יד, יג) למה קורא אותו עברי שמספר בלשון עברי והיינו לשון הקדש שבו היו מספרים, ומה שקורא אותו אשורי שמאושר בין שאר הלשונות.

ואמרינן שומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמ' משכב ומושב כדין זב כדאיתא במסכת נדה ואינה טעונה ספירת ז':

ואמרינן וכ"ת האי מזובו הא דרשת ליה מזובו ולא מזובו ומנגעו דהכי דרשת ליה מזובו וספר לרבות ספירה לבעל ב' ראיות ופריק א"כ ליכתוב קרא וכי יטהר הזב דבהכי סגי' לדרשה קמייתא שדרשינן וכי יטהר מן הזיבה ולא עד שיטהר מן הזיבה והצרעת מאי זובו ללמד על זב ב' ראיות שטעון ספירת ז' אלא דכיון דאיכ' דרשה מקרא לא קפיד תנא ונקיט להו לתרתי דרשות מזובו והכי אורחא דתלמודא:

מתניתין תנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריע' ופרימה ודייקי' הא לענין שלוח חוץ לג' מחנות זה וזה שוים:

מנה"מ תני רב שמואל בר יצחק קמי דרב הונא וטיהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר מאי ' וטהר טהור מפריעה ופרימה כלומר שקודם טבילה זו היא טהור מפריעה ומפרימה שלא בא לאכלם מעולם:

א"ל רבא אלא מעתה גבי זב דכתי' ורחץ בשרו במים חיים וטהר מאי וטהר מעיקר' איכא פי' למימר טהור מלטמא כלי חרס בהסיט דהא בהסיטו של זב שנושא אותה עליו הרי מטמאם ואם בהסט דעלמא שאינו מטמא דבר שהוא נושא עליו אלא האדם או דבר שראוי למשכב ומושב הא לאו חשיב מוחלט ועדיין לא בא לכלל כן אלא הסט כלי חרס כיוצא בו אין הזב ראוי לבא לכלל כן מעולם כדי לומר טהור מעיקרו מטומאה זו וזאת דבר פשוט. וההוא נסחי דגרסינן הכא טהור מלטמא כלי חרס טעות הוא וכך הגרסא כמו שגורס רש"י ז"ל התם מאי טהור מעיקרא איכא אלא טהור השתא מלטמא בלי חרס בהסט וכו':

וה"פ דלעולם וטהר השתא משמע והיינו דכתיב בזב וטהר ללמדנו כי כשטבל ביום ז' אע"ג דאי הדר חזי בו ביום זיבה סותר בה כל מנינו וחוזר לטומאתו אינו מטמא למפרע כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה ואף ע"פ שמטמא למפרע משכבות ומושבות ואדם כדאית' בפסח ב' וגזי' הכתוב היא דטבילה זו מלטהר הסט של כלי חרס שלא למפרע דהכי כתי' האי קרא וכלי חרס אשר יגע הזב יטמא דנפקא לן הסט כלי חרס ועלה קאמר ורחץ וטהר ה"נ גבי מצורע דכתיב ביה וכבס בגדיו וטהר אי' נמי דהיינו דיטהר השתא מלטמא בביא' שאדם וכלים שנכנסו עמו לבית בין טבילה לראיה בו ביום שאינן טמאי' למפרע כ':

תנן אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפורים וה"ה נמי דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן אלא הכא ביום טהרתו ורפואתו דמיירי ולא איירי בקרבנות שהם ?ובו לספירתו איכא דגרסי הא לענין טבילה זה וזה שוים ומאן דלא גרסינן ליה משום דמילתא פשיט' היא שצריכים טבילה ולא צריך לפרושי:

מ"ט אמר קרא והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואתו דהיינו מצורע מוחלט מש"כ במצורע מוסגר שצרעתו תלויה בימים שאע"ג שעמד הנגע בעינו טהור אם לא פשה ואין השער לכן:

מתניתין אין בין ספרי' ותפלין ומזוזות אלא שהספרי' נכתבי' בכל לשון פי' וה"ה בכל כתב דכל לשון דשרי' כתבו נמי שרי' ור' יהודה דאזיל בשיטתיה דרשב"ג למסרי יוני' בס"ת משום מעשה דתלמי המלך כתב ולשון שרי שהרי בכתבו ולשונו כתבו לו ותפלין ומזוזות אינן נכתבים אלא אשורי' כלומר כתב הקדש ולשון הקדש דכתיב והיו בהוייתן יהו כדאיתא בגמרא ואלו הכתב נקרא אשורית על שמאושר בכתבו או על שעלה עמהם מאשור וקרי נמי הכא ללשון הקדש אשורי כשתוף השם לפי שכתיבתו אשורית או על שם שמאושר בלשונו וה"נ קרי ליה לקמן במכלתין והלועז ששמע אשורי' יצא ושמיעה אלשון קאי מיהו בעלמא על הרוב לא מקרי אלא לשון הקדש כדאמרינן בסנהדרין פרק כ"ג בררו להם כתב אשורית ולשון הקדש ובירושלמי קרי ליה לשון עברי דאמרינן בהא בררו להם כתב אשורית ולשון עברי ובב"ר אמרו ויגד לאברם העברי למה נקרא שמו עברי שמספר לשון עברי וזהו לשון הקדש שהיו מספרין בו האבו' מיהו עיקר לשון עברי אינו לשון הקדש כדתניא לקמן עברי' לעבריים ואלו אשורית כל אדם יוצא בו ולא עברי' בלבד אלא שזה מן הלשונו' המושאלים וזה ברור:

רשב"ג אומר אף ספרי' לא התירו ליכתב אלא יונית פי' לא התירו משאר לשונות אלא יוני:

גמרא הא לענין לטמא את הידים ולתופרן בגידי' זה וזה שוי' ולמאי דכתיבנא לעיל דלא איירי מתני' אלא בדברי' שמזוזות ותפלין שוין כי קתני הכא לתופרן בגידין זה וזה שוין שפי' איתא לפרושי אפי' אמזוזה וכגון שנקרעה א"נ שכתבה בב' עורות ותפרן:

וספרים נכתבין בכל לשון ורמנהי תרגו' שכתבו מקר' ומקרא שכתבו תרגום וכתב עברי איכא לפרושי דתרתי קתני פסוק תרגום שכתב מקרא ופסוק מקרא שכתב תרגום שהרי שנה את הלשון אבל לא שינה את הכתב לכתבו בכתב אשורית א"נ שכתבו בכתב עברי ששנה את הכתב ולא שינה את הלשון ונקט כתב עברי שהוא המובחר חוץ מאשורי:

אינו מטמא את הידים עד שיכתבו אשורית פיר' מאשורי בכתב הקדש ולשון הקדש ובספר ודיו. וכל שאינו כן אינו חשוב מכתבי הקדש לטמא את הידים ופסק רבא דמתני' בגופן שלנו פי' שנכתבי' בכל לשון ובלבד בכתב שלנו היינו אשורית ובריתא בגופן שלהן דלאו כדקא ס"ד דבריתא תרתי קתני אלא חדא קתני ששנה מתרגום למקרא או ממקרא לתרגום ושנה ג"כ את הכתב שכתבה בכתב עברי שהוא משובח מכל הכתבים ומלבד אשורית עד שיכתבנה אשורית דהיינו בכתב הקדש ובהכי שרי אפי' תרגו' שכתבו מקרא או מקרא שכתבו תרגו' ששינה את הלשון דדומיא דמתני' דליכא קפידא אלא בשיטי הכתב:

המשנה העשירית אין בין מצורע מוסגר והוא כשהכהן ראהו תחלה ומסגירו לראות אם לסוף שבעה נולדו לו אחד משלשה סימני טומאה ר"ל שער לבן או פשיון או מחיה ויחליטנו או אם יכהה ויטהרנו או אם עמד בעיניו ויסגירנו פעם שנית למצורע מוחלט והוא שנולד בו סימן טומאה אחר שבעה והחליטו לטומאה אלא פריעה ופרימה שהמוחלט צריך לעמוד בגדיו פרומים וראשו פרוע מה שאין כן במוסגר והביאוה בגמ' מדכתיב במוסגר וכבס בגדיו וטהר ומדקאמר וטהר שהוא לשון עבר ולא קאמר ויטהר משמע דטהור מפריעה ופרימה מעיקרא ר"ל אף בעוד שהיה טמא ואין גורסין דמעיקרא אלא מעיקרא אלא שנדחית ראיה זו בגמרא והביאוה מדכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו ולא שתלויה בימים הא לענין שלוח חוץ למחנה ולענין טומאה לטמא באהל דין מוסגר כדין מוחלט ואע"פ שהוא עומד בספק שמא יטהרנו ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר והרי מחוץ למחנה הוא אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ ואע"פ שיש לקצת מפרשים הבדל אחר בין מוסגר למוחלט והוא שהמוסגר אסור בתשמיש המטה והמוחלט מותר כמו שהתבאר לדבריהם בתלמוד מועד קטן אפשר שלא עסק במשנה זו אלא בחומרות שיש למוחלט על המוסגר אלא שמ"מ יש חולקין לומר שאף המוסגר מותר בתשמיש כמו שהתבאר שם וטומאת אהל שהזכרנו במצורע כבר בארנו בשלישי של ברכות שאין טומאת אהל שלו דומה מכל וכל לטומאת אהל שבמת:

זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:

התבאר במקומו שאין בכל אבות הטומאות טומאה שתסיט את הטהור הן אדם הן כלי ותטמאנו אלא הזב וחביריו ר"ל זב וזבה נדה ויולדת אבל שאר אבות הטומאות כל שהטהור מסיט את הטומאה נטמא משום נושא אם הוא טומאה שמטמאה במשא אבל אם הטומאה הסיטה אותם טהור זב שטבל בשביעי וראה אח"כ בשביעי סותר את מניינו ונמצאו הטהרות שנגע בהם טמאות למפרע מ"מ הועילה טבילתו שאם הסיט כ"ח בתחום שבין טבילה לראיה לא נטמאו למפרע הא כל משכב ומושב שלהם טמא למפרע וה"ה לאדם וכלי עץ הואיל ויש להם טהרה במקוה וכן מצורע שנטהר מתוך הסגר וטבל ואח"כ נולדו לו סימני טומאה שהוחלט כמו שהתבאר ומקומו לא נטמאו כלים שנתאהלו עמו בין טבילה לפשיון למפרע:

המשנה הי"א אין בין טהור מתוך הסגר כגון שכהה הנגע לסוף שבעה לטהור מתוך החלט והוא שכבר הוחלט בפשיון או בשער לבן ואחר זמן נתרפא מנגעו אלא תגלחת וצפרים הא כל שאר קרבנות שמצורע מוחלט מביא ביום טהרתו אף המוסגר שיצא טהור מביאם וכן שוים בכבוס בגדים וטבילה אבל אינו מגלח כל שערו ואינו מביא שתי צפרים חיות ופירשו המפרשים הבדל אחר ביניהם והוא שהמוחלט שנתרפא מונה שבעה והמוסגר שיצא טהור אינו צריך למנות ואע"פ שלא נתפרש הבדל זה במשנה זו אפשר שהוא בכלל תגלחת שאין ספירה אלא בשביל תגלחת:

זהו פי' המשנה ולא נתחדש עליה דבר:

המשנה הי"ב אין בין ספרים לתפלין ומזוזות וכו' פי' ספרים תורה ונביאים וכתובים ואמר שכלן שוים לתפלין ומזוזות הן לטומאת ידים הן לתופרן בגידים שכל ספריהן היו בגליון בתפירת גידין מיריעה עם חברתה ואין ביניהם הפרש אלא שהספרים הותרו ליכתב בכל לשון משבעים לשונות ואף ספרי תורה אבל תפלין ומזוזות לא הותרו אלא בכתב אשורי והוא כתב שלנו רשב"ג אומר לא הותרו אף בספרים ליכתב באחד משאר הלשונות אלא בלשון יוני שהועתקה תורה בו במצות תלמי המלך ופסקנו בגמרא כרבן שמעון בן גמליאל ונמצא שתפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא בכתב אשורי ר"ל כתב שלנו אבל שאר ספרים אפי' ספר תורה הותר ליכתב בכתב יוני ובלבד שלא ישתנה הלשון אע"פ שישתנה הכתב הא כל שנשתנה נוסח הלשון הן מקרא הראוי להיותו בלשון עברי שכתבו תרגום הן מקרא הראוי להיותו תרגום כגון יגר שהדותא או תרגום דניאל ועזרא שכתבו עברי נפסל ואין לו שום קדושה ומגדולי המחברים כתבו שבזמן הזה כבר נשתקע כתב יוני ונשתבש וא"כ אף שאר ספרים לא יכתבו אלא בכתב שלנו והוא כתב אשורי ואם עשה כן אף בלשון יוני נפסלו:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

ומ"מ אתה למד שלא דבר במשנתנו אלא בחומרות של תפלין ומזוזות על תורה נביאים וכתובים אבל חומרות של ספר תורה על תפלין או על מזוזות או על שניהם או לספר תורה ותפלין על מזוזות וכן חלוקין שביניהם לא דבר באלו במשנה זו כלל שאלו כן היה צריך למנות כמה דברים ידועין במקומן וכן במה ששוה לכלן שמנו בגמ' טומאת ידים ותפירה בגידים היה יכול לשנות בהם כתיבה על עור בהמה טהורה אלא דתנא ושייר ומ"מ צריך לבאר ענין עבוד לשמה בספר תורה ותפלין מה דינם שמצינו בזה מחלוקת בין המפרשים שלדעת קצת אף ספר תורה ותפלין אין צריכין עבוד לשמה כמזוזה והביאו' ממה שאמרו בששי של סנהדרין מ"ז ב' באורג בגד למת שלדעת רבא הזמנה לאו מילתא היא ומותר להשתמש בו ולאביי הזמנה מילתא היא ואסור להשתמש בו ואמרו עליה בסוף הסוגיא כתנאי וממה שאמר בתפלין צפן זהב או שטילא עליהם עור בהמה טמאה פסולים עור בהמה טהורה כשרים אע"פ שלא עבדן לשמה ורבן שמעון בן גמליאל פוסל אף בעור בהמה טהורה עד שיעבדנו לשמן וראו לגדולי הרבנים שפרשו בה דת"ק כרבא דהזמנה לאו מילתא היא וכן עבוד לשמה הזמנה היא ואין מדקדקין בה ורבן שמעון בן גמליאל כאביי דהזמנה מילתא היא ומקפידין עליה ומתוך כך פסקו הלכה כחכמים ומוסיפין הם לומר שאף ספר תורה כן וא"כ מה שאמרו בפרק הניזקין נ"ד ב' ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתין לשמה ואמרו לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה דאלמא בספר תורה מיהא פסול הם העמידוה לדעת רבן שמעון בן גמליאל ואינה הלכה וכן מפרשין שאף לכתיבה לשמה אין אנו צריכין ממה שאמרו בפרק השולח מעשה בגוי אחד שהיה כותב ספרים בצידן והתיר רבן שמעון בן גמליאל ליקח מהם והקשו לו עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי והעמידוה בגר שחזר לסורו מחמת יראה מכלל דלתנא קמא דלא בעי עבוד לשמה אף כתיבה לשמה לא בעי ומותר ליקח אף מגוי גמור ומ"מ לשטתנו אין דבריהם כלום לא בספר תורה ולא בתפלין לא בעיבוד ולא בכתיבה אלא הכל צריך לשמה ואנו פוסקין כרבן שמעון בן גמליאל וזו של סנהדרין אנו מפרשין דתנא קמא כאביי דהזמנה מילתא היא והזמנה דאחר עבוד מן הסתם עומדת במקום עבוד לשמה וכן הזמנה דלאחר כתיבה הויא ככתיבה לשמה ולרבן שמעון בן גמליאל הזמנה לאו מילתא היא כרבא ואינה במקום עבוד וכתיבה לשמה ומתוך כך צריך עבוד וכתיבה לשמה אלא שאם עבדן לשמן מותר להשתמש בהן לכל דבר עד שיכתוב בהם דהזמנה לאו מילתא היא ולמדת שספר תורה ותפלין צריך עבוד לשמן וכתיבה לשמן ר"ל שיהא נכתב לשם תורה לא לשם אותה תיבה בהדיא שלא נאמר כן אלא באזכרות ואף באזכרות יש אומרין שכל שכותב מן הסתם לשם תורה דיו אא"כ נתכוון למלה אחרת כההוא דנתכוון לכתוב יהודה וכן בעבוד זה כתבו אחרוני הרבנים שאם גוי מעבד וישראל עומד על גביו ומסייעו דיו בכך דנכרי אדעתא דישראל קא עביד ועדיף טפי מכותי דאמר אנא גמירנא טפי מינך ומ"מ גדולי המחברים פוסלין בו מעשה הגוי ונשוב לדברינו לומר שמאחר שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל הכל צריך לשמה ואף לדעת הפוסקים כתנא קמא אני מוסיף ואומר שלא נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים אלא בעור של קציצה דלרבנן לא בעי לשמה אבל הקלף שנכתב בו ודאי צריך עבוד לשמה כס"ת ונכון הוא וי"מ שכל עבוד סתם עבוד לשמה הוא שהרי קדשים סתמן כלשמן כמו שהתבאר בתחלת זבחים אבל עבוד שלא לשמה פירושו שעבדו בהדיא שלא לשמה ומה שהביאם לכך הוא שהקשו מזו של גיטין דמשמע דבעינן לשמה לזו של סנהדרין שלדעת חכמים אין צריך לשמה והם פוסקין כחכמים ומתרצים דלרבנן לא בעי עבוד לשמה להדיא וזו שבכאן בעבוד שלא לשמה בהדיא וכן יש מתרצין שספר תורה צריך לשמה אבל תפלין אין צריכין לשמה והביאוה ממה שגדולי הפוסקים הביאו זו של גיטין בהלכות ספר תורה וזו של סנהדרין בהלכות תפלין ומ"מ קשה לי בה שהרי על מעשה ספר תורה תמהו ואמרו ורבן שמעון בן גמליאל עבוד לשמה בעי ר"ל בההיא דתפלין כתיבה לשמה לא בעי אלמא ספר תורה ותפלין בחדא מחתא נינהו ומזוזה מיהא לדברי הכל אין צריך לשמה ואף בזו יש חולקין אלא שאין דבריהם נראין ועור הרצועות מיהא פרשנו שם שצריכות עבוד לשמן ודין מגלה לעבוד לשמה לא מצאנוה וודאי כך הדין דלא עדיפא ממזוזה ומה שאמרו בתלמוד המערב והביאוה בקצת גמרות בפרק כתבי הקדש בשם ברייתא אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגלה דוקא אשורית משמע דלמילי אחריני זה וזה שוים התם חומרי דמגלה קתני קולי לא קתני:

פיסקא אין בין ספרים כו' ירושלמי אין עושין יריעות פחות משלשה דפין ולא יתר על שמנה הדה דתימר בתחלה אבל בסוף אפילו כל שהוא ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחושתן ואם שינה פסול לא יהא כותב חציו על עור וחציו על קלף אבל כותב היא חציו על עור חיה טהורה וחציו על עור בהמה טהורה:

א"ל אלא מעתה גבי זב כו' עד אלא טהור השתא כו' עד ה"נ טהור השתא ופירש המורה אלא ע"כ טהור מיכן ולהבא ולאו מעיקרא וקשיא לי בההאי פירושא טובא חדא מאי האי דדיקיק מעיקרא דמדקאמר וטהר ואל אמר ויטהר אלמא לישנא דמעיקרא היא והרי בכל התורה כולה לא כתיב ויטהר אלא וטהר ומשתמע להבא ובא השמש וטהר ורחץ במים וכפר עליה הכהן וטהרה הכל הני לא מישתמעי מעיקרא אלא להבא והם ה"נ הא ויתי כי מסתייע מוטהר הזב דהוא מכין ולהבא ולא מעיקרא אמאי אידחיק לפרושי ואע"ג דהדר חזא לא מטמא למפרע לימא הכי דלהבא משמע דכיון דרחץ הוא טהרו מיכן ואילך דדוקא אם לא חזר וראה בו ביום אבל אם חזר בו ביום סותר הכל ומי דוחקו לומר ואע"ג דהדר חזא אינו סותר גבי כלי חרס בהיסט מש"ה נ"ל לפרש דהאי דדייק מעיקרא על וטהר מפרימה ופריעה דמעיקרא לאו משום דה"ל למיכתב דטהר דהא כל וטהר דאורייתא להבא משמע אלא הכי קא דייק ימים נגע כעומד בשני שבועות אינו טהור לגמרי שאם יחזור ויפשה איגלאי מילתא שהיה טמא וכיטמאו כל הטרות שנגע בהן למפרע כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת וגר ואם פשה אין זה נגע חרש שהרי לא נסתלק הנגע הראשון אלא הוא הנגע הראשון פשה ואיגלאי מילתא שלא היה טהור בעומדת שני שבועות ולעולם כל זמן שהנגע עומד בעיניו אינו טהור לגמרי עד שיסתלק וילך לו או שיכהא מראיתו למטה מקרום ביצה אבל כל זמן שעומד בעינו טהרתו מסופקת היא שמא קודם שיסתלק הנגע יפשה ויטמא למפרע או שמא לא יפשה לעולם והוא טהור וכיון שאינו טהור לגמרי היאך כתב הכתוב וטהר כל היכא דכתיב וטהר לגמרי משמע שיאנו חוזר לטומאה וזה כיון שפעמים שחוזר לטומאה אם יפשה אל יכתיב בו וטהר אלמא בעל כרחין האי וטהרו לאו להביא קאי משום דלא איפשר אלא אמעיקרא קאי ולטהרו ממקצא מצורע אומר המצורע ומאי נינהו פריעה ופרימה ואקשי' ליה לרבא מיום דכתיב ביה ביה וטהר והרי הזב נמי אם חזר וראה ביום השביעי אחר טבילתו סותר את הכל וכל הטהרות שנגע למפרע טמאות ודומה הזב למצורע וא"כ אין לפרש האי וטהר לגמרי וא"כ נימא דמעיקרא קאמר שבא להקל מחומר טומאת הזב וזה לא יתכן שהרי אף בעל שתי ראיות היא טמא כחומר בעל ג' ראיות אלא בע"כ אם תרצה לתרץ האי וטהר דזב לא מעיקר' קאמר אלא להבא ומאי דקשיא דהא אינו טהור לגמרי להבא שהרי אם יראה סותר ואין ראוי לומר וטהר על דבר שאינו טהור לגמרי הענידנו על כלי חרס בהיסט שאף אם יראה ויחזור אע"פ שניטמאו כל טהרותיו למפרע וכל משכב ומושב דעבד בין טבילה לראיה כלי חרס שהיסט בין טבילה לראייה הוי טהרו לגמרי ולהכי אהני האי וטהר דמשמע לגמרי ולאו אמעיקרא קאי והה"נ האי וטהר דמצורע לעולם להבא משמע ובא לטהרו לגמרי מטומאת ביאה שאם נכנס לבית בין טביהל לראיית פסיון כל כלי הבית הם טהורים ואע"פ שהפסיון מחזירו לכל טומאה למפרע לענין ביאה לא החזירו ולהכי כתב וטהר ולא למימר דטהור מעיקר':

גמ' א"כ לכתוב קרא וכי יטהר הזב ולשתוק מזובו ל"ל כו' הא לענין שילוח וטומאה זה וזה שוין מה"מ כו' טהור השתא מלטמא בביאה למפרע כו' כצ"ל וכ"ה בספרים מדויקים וק"ל:

שם אי הכי תגלחת וצפרים מ"ט כו'. לישנא דאי הכי מגומגם ויש ליישבו בדוחק וק"ל:

שם עד שיכתבנו בכתב אשורית כו' התוס' הביאו לשון הברייתא עד שיכתבנו אשורית דמשמע נמי דקאי אלשון שהוא לשון הקודש ואהא הקשו אההיא דגיפטית לגיפטים דאיירי בלשון וכן הביאו רש"י בשמעתין לגבי לשון ומיהו ודאי דקאי נמי אכתב כדמוכח שמעתין דפריך ואי בגופן שלהן כו' אפי' מקרא שכתבו מקרא נמי דקתני עד שיכתבנו אשורית ובפסקי תוס' כתבו טעם למה נקרא לשון הקדש אשורית ולא עברית ע"ש:

רש"י ד"ה מ"ש האי מזובו. מזובו וספר לו דרשת ליה למקצת זוב ובהא ענינא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה א"כ ליכתוב. הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזוב כו' למידרש מקצת זוב טעון ספירה. כצ"ל:

גמרא טהור מפריעה ופרימה מעיקרא. כ"נ דצ"ל וכלישנא דרבא בסמוך:

שם א"ל רבא אלא מעתה כו'. גי' זו קשה דמשמע דרבא הוה יתיב גבייהו בשעה דתנא קמיה וזה לא יתכן עי' מנחות (לו) תד"ה אמר:

שם ה"נ טהור השתא מלטמא בביאה למפרע. מפרש"י משמע דשאר טומאותיו מטמא למפרע אם פשתה המספחת (עט"א במה שהקשה בהך דרשה דוטהר גבי זב לר' יוסי דפ' כ"צ) וחדוש גדול הוא ועי' גה"ש:

שם א"ה תגלחת וצפרים מ"ט כו'. עי' מהרש"א ול"נ דר"ל א"ה דטעמא דמעטינהו קרא למוסגר מפו"פ הא לא"ה ה"א דשוים כהדדי וכדפרש"י בריש הסוגיא א"כ תגלחת כו':

רש"י (במשנה) ד"ה מוחלט. ל"י מדוע דקדק לפרש לאחר שכלו כו' אפי' בתחילה אם נראה בו שער לבן ומחיה נמי:

רש"י ד"ה אשר בו. מי שצרעתו. טומאתו תלויה בגופו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יצא. שאם לא ימצא ביום שבעה כו'. ה"ל לבאר יום ז' דהסגר שני וכן דלג ס"ט דמחיה ויתכנו דבריו בשחין ומכוה עי' נגעים פ"ג מ"ד:

במשנה אין בין ספרים לתו"מ כו'. וק"ל האיכא עוד דתו"מ א"נ אלא כסדרן ומצאתי אח"כ בתור"ע שקדמני בזה וי"ל ע"פ מה שהביא בפ"ת סי' רע"ו סק"כ דהשם אפי' בס"ת צריך שיכתבנו כסדרו ולהכי לא פסיקא ליה. עוד נ"ל דגם פרש' סוטה שבס"ת לר"י משום ר"מ (עירובין יג) דאין מטילין קנקנתום לדיו בכתיבתה מטעם דמוחקין לה מה"ת ה"ה דא"נ אלא כסדרה דמגילת סוטה פסולה של"כ (סוטה יז ב) (וה"נ דהלכה כמותו נגד ר' יעקב דפליג עליה שם דרי"ה הוא מרי דתלמודא טפי מרי"ע וצ"ע דהפוס' ל"פ כוותיה) אבל לענין לשון תנן בפ' וא"נ דפרשתה נאמרה בכל לשון וה"נ דה"ה כתיבתה אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ג מה"ס ה"ח שכ' וכותב עליה בלה"ק והכ"מ לא הראנו מקורו ואולי יצא לו מהא דא"ר שם (יז ב) כתבה למפרע פסולה דכתיב כו' כי דכתיבא ושם בר"פ וא"נ תניא ק"ש ככתבה והכוונה ללה"ק ה"נ כוון רבא לאשמעינן ג"כ דבלה"ק נכתבת. שוב ראיתי בירושלמי דמקשה ולמה לינן אמרין כו' שהספרים נכתבין בשני דפין כו' התיב כו' תולין בספרים וא"ת לא בתו"מ ופי' הק"ע משום דה"ל שלא כסדרן וכ"ה בב"י או"ח סי' ל"ב בשם הר"י אכסנד' וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רפ"ח סק"ב ונראה דזה מקשה ג"כ דלמה לא תנינן לה במתני'. ועי' תשו' חתם סופר חא"ח סי' ח':

[רש"י ד"ה לתופרן בגידין. והל"מ בתפילין ומזוזות שיהיו תפורין בגידין. הגה"ש הראה לעיין בתשובת חו"י סי' קצ"ב אות י"ג (כצ"ל) ועיינתי שמה דהעלה בצ"ע דבמזוזה לא שייכא תפירה. ונעלם מכ"ת התוס' במנחות (לב) ד"ה דילמא דדעת רש"י שאם כתבה בשתי עורות ותפרן זו בזו כשרה] :

גמ' שצרעתו תלויה ברפאות. נ"ב קרי רפאות בחירק הרי"ש כמו רפאות תהי לשרך:

מתני' אין בין מצורע. עי' מ"ק ז ע"א תד"ה אמר רבי:

עין משפט אות ד' מיי' פ"י. לא נזכר כלל ברמב"ם מזה ופשטות דברי רמב"ם מיירי דליכא טומאה כלל למפרע אף לא טומאה קלה. ועיין בספר ראשון לציון לבעל פרי תואר:

רש"י ד"ה לתופרן בגידין וכו' בתפילין ומזוזות. עיין תשובת חות יאיר סימן קצב אות יג:

ורמינהו מקרא שכתבו תרגום. צ"ע דלמא מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכ' מקרא גרע משארי לישני מדהקפיד הכתוב אהנהי ב' תיבות דוקא דלהוי תרגום ובשגם דלא נדע ונבחין מה בין קריאת יעקב ללבן אם לא נכתוב גלעד ויגר שהדותא וי"ל דמדהתיר רשב"ג יונית ועיקר טעמי' משום דס"ל דמן התורה נכתב בכל לשון ורבנן אסרו ושיירו יונית משום שנעשה בו נס בתלמי המלך והא דמייתו לקמן מקרא דיפת אלקי' ליפת אסמכתא בעלמא הוא (מיהו ר' יהודה ס"ל דוקא בתורה התירו וכעין מעשה שהי' ורשב"ג ס"ל דבכל הספרי' התירו עי' בט"א ונ"ל דר' יהודה אתי' כר"ח בן עקבי' חגיגה כ"ג א' דלא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהי' ורשב"ג כרבנן ועי' במס' שבת ס' ב') וזה הפי' משמע קצת בלשון מתני' מדקאמר לא התירו שיכתבו אלא יונית משמע שחכמים התירו וע"כ איסורא דרבנן התירו ולא איסור תורה וא"כ ע"כ מתיר נמי יונית אפי' יגר שהדותא שהרי לתלמי נכתבה כל התורה כפי הלשון שהבין הוא ומדרשב"ג נשמע לרבנן דאין לחלק בכך. אני"ל דהמקשן פי' כך לשון הבריתא מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכ' מקרא וזה הי' כ' עברי אינו מטמא את הידי' אבל אי הי' כ' אשורית מטמא הידי' אע"פ ששונה ממקרא לתרגום ומתרגום למקרא ולא אכפת לן בהא דיגר שהדותא ולא הקפיד רק משום ששינה כתב ולשון ונקט תרגום לרבותא אע"פ שחלקה לו התורה כבוד בכמה מקומות וכן לשון עברי שהיה משתמשים בה מקדמת דנא עי' סנהדרין אפ"ה כיון ששינה כ"כ פסול ובמתני' מוכח דאפי' בשינה שניהם נמי כשר דהרי לרשב"ג ע"כ כשר בשינה שניהם ליונית דומי' דתלמי שלא הבין לא כתב הקדש ולא לה"ק וע"כ שינו שניהם וכה"ג מכשיר רשב"ג ואפי' אי מפיק לי' מיפת אלקי' ליפת והוה דרשא גמורה מ"מ שם אין לחלק בין כתב ולשון יפה של יפת וע"כ מכשיר בשניהם ולא שמענו דרשב"ג מקיל טפי מת"ק אע"כ דת"ק מכשיר בכל לשון אפי' בשינה גם הכתב וקשה מבריתא וא"ש. אך לפ"ז מאי משני רבא בגופן שלנו הא מתני' ע"כ לא מצי איירי דוקא בגופן שלנו כמוכח מהג"ל גם במאי דמוקי' הבריתא בגופן שלהן קשה קצת דדישא מקרא שכתבו תרגום משמע שכ' הלשון והכתב תרגום דהיינו גופן שלהן ודומי' דהכא תרגום שכ' מקרא בכה"ג שהלשון והכתב מקרא ולמה יפסל כיון דמיירי בכתב מקרא דהיינו גופן שלנו מיהא לזו י"ל כמש"ל דס"ל דה"פ מקרא שכ' בלשון תרגום כו' וכתב עברי שזה הי' בכתב עברי א"מ הידים והיינו גופן שלהן ואכולי בריתא קאי אך לפ"ז לא מקשה אביי מדקתני עד שיכתבנו אשורי' דלמא אדלעיל קאי כשיכתבנו אשורית אז כשר מקרא שכ' תרגום משום דהוה גופן שלנו וי"ל דהא דמשני ומוקי למתני' בגופן שלנו לאו דוקא אלא בגופן שלנו כשר בכל לשון משא"כ גופן שלהן שאינו כשר כ"א כל כתב בלשונן שלו כגון כתב ארמית ללשון ארמית וכדומה וזהו לא הוצרך רבא להזכירו משום דנשמע מדרשב"ג דמתיר לשון יונית בכתב יונית ומיני' נשמע לת"ק בכל הלשונות בכתב שלו וגופן שלנו שרי בכל הלשונות ובהכי איירי מתני' אבל ברייתא איירי בגופן שלהן פי' בכתב שאינו מיוחד לאותו הלשון וזהו מדוקדק מאד בבריתא דקשה כפל לשון הבריתא מקרא שכ' תרגום ותרגום שכ' מקרא ולא הול"ל אלא תרגום שכ' מקרא פסול אע"ג דעלוי עלי' ומכ"ש מקרא שכ' תרגום דגרועי גרעי' וכה"ג מדייק הש"ס בשבת גבי מם פתוחה וסתומה ע"ש והא"ש דהנה יגר שהדותא נכתב בכתב מקרא ולשון תרגום ואזל איהו ושינה שניהם שהמקרא היינו הכתב שראוי להיות מקרא כתבו תרגום והתרגום שהוא הלשון שראוי להיות תרגום כ' מקרא וזהו פסול דהשתא שינה הכ' והלשון ואינו כ' מקרא והבן זה מאוד והשתא שפיר דחאו אביי מסיפא עד שיכתבנו אשורית דע"כ לאו ארישא דוקא קאי דמאי ארי' שיכתבנו בכתב אשורי' כשר ה"ה כשיכתבנו בלשון תרגום נמי כשר דהא עביד ב' שינוי' ובהיסר האחד יהי' איזה שיהי' כשר ואיך תלאו באשורית ודוק כי הקצרתי:

מקרא שכתבו תרגום. אין זה שם לשון ידוע דכל לשון המתורגם בלשון אחר נקרא אותו הלשון תרגום ואפי' אם יהי' דבר א' נכתב בלע"ז ותרגמנו בלה"ק יהי' לה"ק תרגום לאותו הלשון אלא הואל ואונקלס תרגם התורה ארמית והוא התרגום המורגל אצל חז"ל קראו ללשון ארמית תרגום פי' לשון שבו נתרגמה התורה והיינו מ"ש רש"י ד"ה אי רשב"ג אמאי קתני בברי' עד שיכתבנו אשורית עכ"ל ולא פי' מרישא דקפסיק ותני משמע בכל תרגום אפי' יונית אע"כ כמ"ש דאע"פ דמלה תרגום יוצדק אכל לשון מ"מ סתם תרגום דבריתא אארמית קאי ומה"ט נ"ל גי' מהרש"א אליבא דהתו' עד שיכתבנו אשורית וקאי נמי אהלשון דאלת"ה דלמא לעולם בריתא כרשב"ג וה"ק מקרא שכ' תרגום ותרגום שכ' מקרא בגופן שלנו א"נ כ' עברי ופסל אפי' לה"ק עד שיכתבנו בכ' אשורית והשתא לק"מ מלשון יוני דהא מרישא דמיירי מלשון לק"מ דתרגום הא דפוסל ולא יונית ומסיפא עד שיכתבנו לק"מ דמיירי מכתב ולא מלשון אע"כ כגי' תו' עד שיכתבנו אשורית ואלשון נמי קאי ולמעוטי יונית וק"ל ועמ"ש בסמוך אי"ה:

רש"י ד"ה א"כ לכתוב קרא וכי יטהר הזב ולא בעי מזובו ומדכתיב וכי יטהר הזב סתמא הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזוב מאי מזובו וכו'. כן צריך להיות. לקוטי רבינו בצלאל כ"י:

שומרת יום כנגד יום. הרואה יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה מונה יום אחד וטובלת בו ביום תוכיח: שמטמאה משכב ומושב. בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה (דף עב:) מרבינן לה. מאי שנא האי מזובו. מזובו וספר (לה) דרשת ליה דמקצת זוב ולאשמועינן דמקצת זבין טעונין ספירת שבעה ובהא עניינא שמעינן מיניה זב בעל שתי ראיות לספירה ומאי שנא האי מזובו דלעיל דכתיב לגבי קרבן ולא דרשת ליה מקצת זוב לאתויי זב בעל שתי ראיות לקרבן אלא מקצת זבין דרשת ליה ומוקמת ליה אבעל שלש ראיות וממעטת מיניה בעל שתי ראיות: לישתוק קרא מיניה. ומהיכא תיתי לן ספירה: וכי תימא אתיא מדינא. דלעיל כדאמרת אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה לא אתיא דהא אמרת שומרת יום כנגד יום תוכיח: אם כן ליכתוב קרא וכי יטהר הזב. ולא בעי מזובו ומדכתיב וכי יטהר הזב ולא כתיב וכי יטהר סתמא הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזב מאי מזובו שמע מינה למדרש מקצת זבין טעון ספירה: מתני' פריעה ופרימה. בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי פרוע: מוחלט. לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו: גמ' שילוח. חוץ לחומת העיר: וטומאה. כל חומר טומאה האמורה במצורע: מנא הני מילי. דאין פריעה ופרימה במוסגר דלמא גלי לן רחמנא במוחלט והוא הדין למוסגר כדאמרת לענין טומאה: וטהרו הכהן מספחת היא. במצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגירו ולא נחלט כתיב וסיפיה דקרא כתיב וכבס בגדיו וטהר מדלא כתב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא והכי קאמר וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע: גבי זב דכתיב. בסוף טהרתו וטהר מה טהור מעיקרא אמרת ביה: אלא. על כרחך טהור יהיה מכאן ולהבא מלטמא כלי חרס בהיסט ואע''ג שטבילתו ביום ואם ראה אחר טבילה בו ביום סתר את הכל ומטמא למפרע משכב ומושב כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פא.) וכל שכן אדם ואפילו הכי מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה והכי דריש לה בתורת כהנים ונראה בעיני דהא דדרשינן ליה וטהר מלטמא כלי חרס מדכתבינהו להאי קרא בתר קרא אשר יגע בו הזב דנפקא לן מיניה היסט כלי חרס לזב ואין לך עוד טמא שמטמא כלי חרס בהיסט אלא הוא: הכא נמי וטהר. דמצורע טהור השתא מלטמא בביאה מחומרי מצורע שמטמא אדם וכלים הנכנסין עמו לבית שאפילו חזרה המספחת ופשתה ונטמאת טהור כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וגו' אהני ליה טבילה לטהר את הכלים הבאין עמו לבית לפי שמצורע מטמא בביאה דתניא בתורת כהנים זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית מה בית מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה: אשר בו. משמע מי שצרעתו תלויה טומאתו בגופו שכל זמן שלא נתרפא ממנו טמא והיינו מוחלט דגבי טהרה דיליה כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע: יצא. מוסגר שטומאתו תלויה בימי הסגר שאם לא ימצא ביום שבעה סימני טומאה שער לבן או פסיון יטהרנו ואע''פ שנגעו עומד עליו: כל ימי אשר הנגע בו וגו'. שילוח כתיב בהאי קרא מחוץ למחנה מושבו: ימי כל ימי. מדהוה ליה למיכתב ימי וכתיב כל ימי: אין בין טהור מתוך הסגר. בימי רפואתו: לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים. דאף על גב דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני: והנה נרפא וגו'. וכתיב בתריה שתי צפרים חיות טהורות וגלח את כל שערו: מתני' ספרים. תורה נביאים וכתובים: אשורית. לשון הקודש: אף בספרים לא התירו. להם לשון אחר חוץ מלשון הקודש: אלא יוונית. ובגמרא מפרש טעמא: גמ' לתופרן בגידין. כל ספריהן עשויין בגליון והלכה למשה מסיני הוא בתפילין ומזוזות שיהו תפורין בגידין ובספר תורה נחלקו במסכת מכות (דף יא.) בספר תורה שתפרה בפשתן השתא אשמעינן מתניתין כמאן דפסל: מקרא שכתבו תרגום. ספר שכתוב בלשון הקודש הראוי לכתוב בו מקרא כתבו לשון ארמי: ותרגום. שהיה ראוי ליכתוב בו תרגום כגון יגר שהדותא (בראשית לא): כתבו מקרא. גלעד וכגון תרגום כתב של דניאל ועזרא: וכתב עברי. או שלא שינה את הלשון אבל שינה את הכתב שכתבו בכתב של עבר הנהר ובמסכת סנהדרין (דף כא:) קרי ליה כתבא ליבונאה: עד שיכתבנו אשורית. כתב אשורית הוא כתב שלנו:

עד שיכתוב אשורית ועל הספר ובדיו. לקמן מוקי לה במגילה וקשיא דהא אמרינן בפרק שני (דף יח) גיפטית לגיפטים . עילמית לעילמים יצא ומיירי ודאי שכתוב באותו לשון שקורא דאם לא כן הוי קורא על פה ולא יצא ואם כן קשיא אמאי לא מטמאה את הידים כיון שנתנה לקרות וליכתב בכל לשון שמכירין בה ויש לומר דכיון שאינה כשרה לקרות אלא למכירים בה דין הוא שלא תטמא את הידים אבל היכא דכתיבה אשורית כשירה אף לשאינן מכירין ומשום הכי דין הוא שתטמאה את הידים: