מגילה ט ע"א

דף ט - א

אמר רבא: לא קשיא.  כאן - במתניתין דידן - מיירי שכתבו בגופן [כתב] שלנו, דהיינו אשורית, ולהכי, אף על פי שכתבו בלשון אחר - כשר.

ואילו כאן - בברייתא - מיירי שכתבו בגופן שלהן, דהיינו כתב שאינו אשורית, ולהכי אינו מטמא את הידיים.

אמר ליה אביי: במאי אוקימתא לההיא ברייתא, שנכתב הספר בגופן שלהן ולא בכתב אשורית!?

אי הכי, מאי איריא דדווקא מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא - אינו מטמא את הידים, הא אפילו במקרא שכתבו מקרא, ותרגום שכתבו תרגום - נמי אינו מטמא, דהא קתני התם בסיפא דברייתא: עד שיכתבנו אשורית, על הספר, ובדיו! וכיון דאוקימתה לברייתא בגופן שלהם, בכל גווני לא יטמא את הידיים!?

וכיון דכן, אידחי תירוציה דרבא, ובין מתניתין ובין ברייתא - בכתב שלנו מיירי.

אלא, משום הכי לא קשיא ממתניתין אברייתא:

הא - מתניתין - רבנן היא, דסברי, דספרים נכתבים בכל לשון. והא - ברייתא - רבן שמעון בן גמליאל היא, דפליג ארבנן במתניתין, ואמר דאף בספרים לא התירו לכתוב בלשון אחר, אלא ביונית.

ומקשינן: אי הכי, דברייתא רבן שמעון בן גמליאל היא, הא איכא גם לשון יונית, דמודה הוא דהתירו חכמים לכתוב בה, ואילו בברייתא קתני: "עד שיכתבנו אשורית" דווקא, ואם כתב בלשון אחר - אין מטמא את הידיים, ולא חילק בין יונית לשאר לשונות? ^[288]

וכיון שכן, אדחי נמי הך תירוצא. ולעולם איכא לאוקמי בין למתניתין ובין לברייתא - כרבנן.

אלא, לא קשיא. כאן - במתניתין - בשאר ספרים מיירי, ואילו כאן - בברייתא - מיירי דווקא בתפלין ומזוזות. ובהם, הא קתני מתניתין, דאין נכתבין - אלא בלשון אשורית.

ותפלין ומזוזות, מאי טעמא אין נכתבין אלא בלשון אשורית?

משום דכתיב בהו: "והיו הדברים האלה". ודרשינן: "והיו" - בהוייתן דווקא יהו, כמו שנכתבו בתורה, ולא בלשון אחר!

ומקשינן: אי מיירי ברייתא רק בתפילין ומזוזות, מאי "תרגום שכתבו מקרא" דקתני בברייתא, היכא איכא בתפילין ומזוזות תרגום? בשלמא בתורה, איכא "יגר שהדותא" ^[289] דהוא תרגום. אלא הכא, בתפילין ומזוזות, מאי תרגום איכא?

וכיון שכן, אדחי נמי האי תירוצא. ולעולם איכא למימר, דאף ברייתא מיירי בספרים.

אלא, לא קשיא. כאן - בברייתא - במגילה מיירי, שנכתבת רק בלשון הקודש ^[290], ואילו כאן - במתניתין - בספרים מיירי ^[291].

ומגילה מאי טעמא דאין נכתבת אלא בלשון אשורית? משום דכתיב בה: "ככתבם וכלשונם" ^[292] .

וביארו הראשונים, דאין הכוונה שאין המגילה נקראת בשאר לשונות כלל, דהא תנן לקמן [י"ז ע"א]: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז"!

אלא, דודאי שרו רבנן לקרוא לכל אדם בלשון שהוא מכיר, ואפילו כתובה המגילה באותו לשון ^[293]. אבל בלשון אשורית - יוצא אפילו אדם שאינו מכיר.

ולהכי קתני מתניתא, דדווקא מגילה הכתובה אשורית - מטמאה את הידים, משום שהיא חשובה, שמוציאה כל אדם ידי חובתו. מה שאין כן בשאר ספרים - יוצאין ידי חובה בכל לשון, ואף על פי שאין מכירין את הלשון, ולהכי כולן מטמאין את הידים.

ומקשינן: מאי תרגום שכתבו מקרא איכא במגילה? היכן מצינו במגילה לשון תרגום?

אמר רב פפא: דכתיב: "ונשמע פתגם המלך". ד"פתגם" הוא לשון תרגום.

רב נחמן בר יצחק אמר: דכתיב: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן ^[294] ". ד"יקר" הוא תרגום של המילה "כבוד".

רב אשי אמר תירוץ אחר דלא תקשי מתניתין אברייתא, דבאמת איכא פלוגתא בהא:

כי תניא ההיא ברייתא - בשאר ספרים, ולא בספר תורה, ורבי יהודה היא.

דתניא: תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, ורבותינו [רבן שמעון בן גמליאל] התירו לכתוב גם יונית.

ותמהינן: ומי שרי למכתב תפילין ומזוזות ביונית? והכתיב בהו "והיו", ודרשינן לעיל: "בהוייתן יהו"?

אלא, על כרחך אימא הכי: ספרים נכתבים בכל לשון, ורבותינו התירו יונית. ובאמת לא איירי בתפילין ומזוזות.

ותמהינן: מדקתני "ורבותינו התירו", מכלל דתנא קמא אסר?! והא תנא קמא "ספרים נכתבים בכל לשון" קאמר?

אלא אימא הכי: ורבותינו לא התירו שיכתבו - אלא ביונית.

ועתה מסיק לתירוצו, דמוקמינן לברייתא כרבי יהודה:

ותניא, אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית, לא התירו - אלא בספר תורה, ומשום מעשה דתלמי המלך דלקמן ^[295]. אבל בשאר ספרים - לא התירו. ואם כן, ברייתא דלעיל דקתני דאין ספרים נכתבים בכל לשון - רבי יהודה היא.

ומהו אותו מעשה דתלמי המלך?

דתניא: מעשה בתלמי המלך [שהיה מלך מצרים], שכינס שבעים ושנים זקנים ^[296] מישראל, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא ידעו איש על רעהו, ולא גילה להם על מה כינסן.

ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם בנפרד, ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם!

נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת, ושינו כולם בספרם ^[297] אותם י"ג שינויים - באותם מקומות. וכדלהלן:

א. כתבו לו כולם בספרם: "אלקים ברא בראשית [הבריאה את השמים] ", ולא כתבו "בראשית ברא אלקים". שלא יאמר תלמי: "בראשית" - שם אלהות הוא, וברא הוא אלהות אחרת, ואם כן, שתי רשויות הן ^[298].

ב. וכן כתבו לו: "אעשה אדם בצלם ובדמות" ^[299] , ולא כתבו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". שלא יאמר: שתי רשויות הן, ונמלך הקדוש ברוך הוא ברשות אחרת. דהא כתיב "נעשה" לשון רבים ^[300].

ג. כתבו לו: "ויכל אלקים ביום הששי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי", ולא כתבו "ויכל ביום השביעי". שלא יאמר: אם כן, עשה ה' מלאכה בשבת! [ורבותינו דרשו: מה היה העולם חסר? מנוחה! באתה שבת - באתה מנוחה, וזהו גמרו וכילויו של מעשה בראשית].

ד. כתבו לו: "זכר ונקבה בראו", ולא כתבו "בראם" - דמשמע ששני גופין ברא, אלא כתבו "בראו", דמשמע גוף אחד - ולו שני פרצופין ^[301].

ה. כתבו לו: "הבה ארדה ואבלה ^[302] שם שפתם", ולא כתבו "הבה נרדה", שלא יאמר: שתי רשויות הן ^[303].

ו. כתבו לו: "ותצחק שרה בקרוביה", ולא כתבו "ותצחק שרה בקרבה", שלא יאמר תלמי: הרי גם באברהם כתיב [בראשית יז, יז] "ויפול אברהם על פניו ויצחק וגו'", ולא הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא, ועל שרה הקפיד!?

לכך כתבו שצחקה היא בין קרוביה ^[304], בפרהסיא. ואילו אברהם צחק רק בליבו, ולכן לא הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא ^[305].

ז. כתבו לו בדברי יעקב לשמעון ולוי: "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס", ולא כתבו: "כי באפם הרגו איש". שלא יאמר: רצחנים היו אבותיכם [השבטים], שהרי יעקב אביהם מעיד עליהם שהרגו איש! ^[306]

לכך כתבו "הרגו שור", שלא היו חשובים אנשי שכם בעיני יעקב - אלא כשור, והקפיד על בניו רק על הריגת בהמות ^[307].

ח. כתבו לו: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם", ד"נושא בני אדם" - משמע גמל. ולא כתבו "וירכיבם על החמור", שלא יאמר: וכי לא היה למשה רבכם סוס או גמל ^[308] ?! ט. וכתבו לו: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה". דבקרא לא כתיב "ובשאר ארצות", וכתבו כך כדי שלא יאמר תלמי: שקר כתוב בתורה! שהרי קהת היה מיורדי מצרים, ועמרם היה בנו, ומשה בן בנו. וכשאתה מונה שנותיהם, אין בין כולם ארבע מאות שנה. ועוד, שהרי חלק משנות הבנים נבלעים בשנות האבות, ואם כן, היאך כתבה תורה שישבו בני ישראל במצרים ארבע מאות שנה?

ובאמת מנה הכתוב מלידת יצחק [ולא קודם לכן, שהרי אמר הקב"ה לאברהם: "כי גר יהיה זרעך"], שכשנולד היה כבר אברהם גר בארץ פלשתים, ומאז ועד יציאת מצרים עולה החשבון לארבע מאות שנה [עיין ברש"י באריכות].

י. בפרשה שקודם מתן תורה כתיב: "וישלח את נערי [בכורות] בני ישראל, ויעלו עולות". וכתבו לו הם: "וישלח את זאטוטי בני ישראל". ולא כתבו לו: "וישלח את נערי בני ישראל", שמא יאמר: גרועים שבכם שלחתם לקבל פני שכינה ^[309] ! אבל "זאטוטי" - לשון חשיבות הוא ^[310].

וכן בהמשך הפרשה, כתיב: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", וכתבו לו הם: "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו", דכיון שבתחילת הפרשה כתבו לשון "זאטוטי", סיימו נמי בהאי לישנא [אף על גב ד"אצילי" נמי לשון חשיבות הוא, ולא הוצרכו לשנות משום כך].

(את הידים) ואקשינן אי הכי מאי איריא עברית שכתבו תרגום אפי' עברית שכתבו עברית בגיפן של שאר לשונות לא.

דקתני עד שיכתבנו אשורית על העור בדיו ופרקינן לעולם ב' המשניות בגיפן שלנו. ומשנה השנויה במס' ידים לרשב"ג היא דמצריך בכל הספרים אשורית.

ודחינן והא איכא יוונית לרשב"ג שהוא מתיר למה שנה עד שיכתבנו אשורית בלבד. אלא לא קשיא מתניתין בספרים ומשנה השנויה בידים בתפילין ובמזוזות. ומשנינן ודחינן ואוקמה למתני' דהתם רב אשי בשאר ספרים זולתי ס"ת. ור' יהודה היא דתניא ספרים נכתבים בכל לשון.

ורבותינו [התירו] שיכתבו יוונית כו' אבל תפילין ומזוזות דברי הכל אשורית דכתי' בהו והיו בהווייתן יהו. ותניא א"ר יהודה אף כשהתירו רבותינו יוונית לא התירו אלא בס"ת.

משום מעשה דתלמי המלך שכינס ע"ב זקנים בע"ב בתים אמר להם כתבו לי תורתכם. נתן הקב"ה עצה טובה בלבם והסכימה דעתם לדעת אחת. וכתבו לו אלהים ברא בראשית.

גמרא: לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה. ואם תאמר והא תנן בפרקין דלקמן (מגילה יז, א) אבל קורין אותה ללועזות בלעז, ובשהיא כתובה בלעז דאי לא היינו קראה על פה, ותניא (לקמן מגילה יח, א) גפטית לגפטים עברית לעברים יונית ליונים, ומתניתין וברייתא רבנן היא, אלמא אפילו מגילה נמי נכתבת בכל לשון. יש לומר דאהני ככתבם וכלשונם (אסתר ח, ט) שאין יוצאין בה השומעים שאינן מכירין אלא באשורית בלבד וכדתנן (לקמן מגילה יז, א) הלועז ששמע אשורית יצא, אבל שאר לשונות יוצאין בהן המכירין הואיל והותרה ספר תורה ליכתב בהן, והכא לטמא את הידים קאמר דכיון שאינה נכתבת כהלכתה שתהא ראויה לצאת בה הכל ידי חובתן אינה מטמאה את הידים. ואם תאמר אם כן לוקמה אף בספרים, וברייתא לטמא את הידים ומתניתין לקרות בהן ולא לטמא את הידים. ליתא, דבשאר ספרים מנא לן לחלק. ועוד דכיון דקתני ספרים נכתבין בכל לשון משמע דכולי עלמא נפקי בהכין ואפילו שאינן מכירין, וא"כ כל חומרי ספרים יש וכדאמרינן הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין.

ופריך אביי א"ה מ"ש שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא כיון דאמרת דכלה חדא היא ששינה את הכתב אפילו לא שנה את הלשון נמי אלא שכתב המקרא מקרא ותרגום תרגום דהא אמרת דכלה מלתא תליא בכתב והאי א"ה אפירוקא דבעינן למימר סמיך דלפירוקא א"ש ורבותה טובא:

אלא לעולם בריתא ומתני' כפשטה דמתני' שרי בכל לשו' וכל כתב ובריתא כל ששינה את הלשון או את הכתב מתני' דרבנן ובריתא רשב"ג דאסר כל לשון וכל כתב ואתיא בריתא כפשטה דתרתי קתני' ופרכינן אי רשב"ג אפי' יונית נמי שרי דחשיב ליה כאשורית ואלו בריתא לא קתני אלא אשורית ומדלא פרכי' דכי שרי רשב"ג יונית היינו בלשון וכי בעי תנא אשורית היינו בכתב ותרתי קתני ששנה את הלשון ושלא בלשון יונית או ששנה את הכתב לכתב עברי או שאר כתבים ולא סגי בכתב אשורית שמעינן דלרשב"ג כתב יונית נמי שרי ושאר לשונות דרבנן כיונית לרשב"ג דשרו כתב ולשון דכל מאן דשרי לשון שרי כתב וכיון דכן הא דתניא גפטית לגפטיים ועברית לעבריים היינו אפי' ככתבם ולשונ':

אלא לעולם בריתא אפי' רבנן היא ומתני' בספרי' וברית' בתפלין ומזוזות דכדידהו אפילו רבנן מודו דבעינן אשורית ולשון הקדש משום דכתיב והיו בהוייתן יהו:

והא דכ"ע היא וליכא דפליג עליה ואדחי האי פירוקא משום דלא מתני בהו תרגו' שכתבו מקרא דבתפלין ומזוזות ליכא תרגום:

אלא ל"ק כאן בספרים כאן במגלה פי' מגלה הוא דבעו רבנן אשורית ושאר לשונות מ"ט משום דכתיב ככתבם וכלשונם ולאו דלא מכשירי רבנן מגלה בשאר לשונות כלל דהא תנן לקמן אבל קורין אותה ללעוזות בלעז והוא שכתובה בלעז דאי לא היינו קראה ע"פ ותניא גפטית לגפטיים עברית לעבריי' עילמי' לעילמים יונית ליונים והנהו רבנן נינהו כדאיתא לקמן אלא דודאי דרבנן שרו לכל אדם בלשון שמכיר בו ואפי' כתבו באותו לשון ונפק' להו מאל עם ועם כלשונו ולא מיעט ככתבם וכלשונם אלא דשאר לשונות אין יוצאין בו אלא אדם שמכיר בו:

אבל אשורית יוצא בו כל אדם כדתנן והלועז ששמע אשורית ומשום דאידך לא חשיבי למיפק בהו אלא המכירין בלבד קתני ומתני' שאין מטמא את הידי' אלא מגלה אשורי' שהיא חשובה להוציא בה כל אדם י"ח שזה לבד חשובה שהיא נכתבת כהלכתה אבל ספרים בכל לשון יוצאין בהן כל אדם ואע"פ שאין מכירין ולפי' כלם מטמאים את הידים לרבנן והיינו דלא אוקימנא תרויהו בספרים ומתני' לקרות בהם בלבד אבל אין מטמאין בהן את הידים אלא אשורית כבריתא דבספרים ליכא האי הפרשה כדכתיבנא דלישנא דספרי' נכתבי' בכל לשון הכי משמע שנכתבין לכל אדם בכל לשון וא"כ כלם מטמאים את הידים וכדדייקינן עלה בגמרא הא לטמא את הידי' זה וזה שוין:

והאי מתניתא לפום האי אוף אוקמתא רבנן היא וכדמשמע מסוגיין אבל לרשב"ג מגלה יוני' נמי מטמאה את הידי' דהא יוני לדידיה לכל כשר ויוצא בו באשורי לרבנן וכדאמרי' לקמן רב ושמו' דאמרי תרויהו לעז יוני לכל כשר ואמרינן דאינהו דאמרי כרש"בג דמכשיר יונית לס"ת באשורית ולא שאר לשונות וכיון דכן מכשר ליה נמי למגלה לכל אדם כאשורי וזה ברור:

ותרגום שכתבו מקרא במגלה פרישא דהיינו ונשמע פתגם המלך ובס"ת יגר שהדותא ולאו למימרא דמפסלי אלא בג' טעיות בדף כדאיתא בפ' הקומץ ולקמן אמרי' גבי מגלה שאם השמיט בה הסופר וקרא' הקורא כמתורגמן יצא אלמא לא מיפסיל בהכי אלא ה"ק דשנוי תרגום מקרא זה מצטרף עם שאר טעיות לפסול:

רב אשי אמר כי תניא מתני' אשאר ספרים דס"ל דאפי' לרשב"ג לא התירו שיכתב יונית אלא ס"ת והשתא רב אשי אוקמתא הוא דעביד לנפשיה לארווחי מתניתא טפי אבל מודה הוא במה דאתמר לעיל דתפלין ומזוזות נכתבין אשורית דוקא דכ"ע וכן מגלה לרבנן אשורית דוקא להוציא כל אדם:

והא דאמרינן אלא אימא ספרים רבותינו אמרו שלא יכתבו אלא יונית פי' דמתני' דקתני ורבותינו התירו שיכתבו יונית בלבד ולא בשאר לשונות שאינן אשורית:

תוס' בד"ה בשלמא תורה איכא יגר שהדותא כו' והלא אלו היה חסר כל אלו הג' תיבות כו' עכ"ל ר"ל בהני תרתי מילי מקרא שכתוב תרגום ותרגום שכתוב מקרא בהדדי הוו שלש תיבות ולא מפסיל גם אם חסר כולם דהיינו קרא דאמר יעקב גלעד ותרגום דאמר לבן יגר שהדותא דהוו ג' תיבות בהדדי ובהכי ניחא מ"ש דגרע טפי כשהוא כתוב תרגום כו' דבהכי נמי מיירי הכא ודו"ק:

בד"ה כאן במגילה כו' ורב ושמואל דלקמן סבירא להו כרב אשי דבסמוך עכ"ל ר"ל לרב אשי אליבא דתנא קמא סבירא ליה לרבותינו דהוא ר"ג דבכל הספרים התירו יונית אפילו במגילה חוץ מבתפילין ומזוזות אבל לרבי יהודה וודאי דלית ליה לר"ג התירו יונית במגילה ואף בשאר ספרים אלא בספר תורה ממעשה דתלמי וק"ל:

בד"ה ורב אשי כו' אלמא דבשאר ספרים לא צריך אשורית וספר ודיו וא"כ מנא ליה לרב אשי לומר דר"י מחמיר ומצריך כולי האי כו' עכ"ל ר"ל מנלן דמחמיר ר' יהודה כולי האי דצריך בשאר ספרים דיו וספר דמוקים הך ברייתא בשאר ספרים כר' יהודה דקתני עד שיכתבנו אשורית ודיו וספר הא לא אשכחן שום תנא התם דפליג בהך מלתא ובר"פ כל כתבי הוסיפו להקשות למה שביק רב אשי שנויא קמא דמוקי לה הכא במגילה והוא גופיה מייתי ברייתא התם דאית ליה הכי ע"ש:

בד"ה אלהים ברא בראשית פירש הקונטרס כו' וקשה שהרי בראשית אינו שם כלל כו' עכ"ל יש לדקדק השתא דלא ידעינן הך סברא דמש"ה יטעו משום דיש להזכיר הבורא בתחלה תקשי להו מאי תקנו באלהים ברא בראשית דאכתי המין יפרש כך אלהים ברא בראשית דראשון ברא השני ונראה לפי' הקונטרס דלכך יטעו משום דלא משמע להמין דברא נמשך אבריאת שמים וארץ אלא אדסמך ליה ולהכי כיון שגם הם יודעים דאלהים הוא אלהות אי הוה כתיב בראשית ברא אלהים הבריאה נמשך אאלהים שהוא הנברא ויאמר המין דע"כ בראשית גם כן הוא שם הבורא וב' רשויות הן ולכך הפכו לו שאף אם יפרש אלהים ברא בראשית דברא נמשך לבראשית לא יפרש שהוא הנברא הוא אלהות אלא הוא דבר אחד מהנבראים שבעולם וק"ל:

בד"ה ואל זאטוטי בני ישראל וקשה אמאי לא כתבו כו' את אצילי בני ישראל כו' עכ"ל כצ"ל הא ודאי דכתבו לו לשון יונית כמ"ש התוס' לעיל ומשמע להו דע"כ זאטוטי אינו לשון יון דאצילי דאם כן לא הוצרך התלמוד להזכיר שכתבו ואל זאטוטי במקום ואל אצילי שהרי אין זה מכלל הנחשבים הכא שנכתבו בשינוי ואהא קשיא להו דה"ל למכתב בתרוייהו לישנא דאצילי בלשון יון ותירצו דלא רצו לשקר ולכך הוצרכו לכתוב זאטוטי בתחלה במקום נערי ומשום שיהיו נקראים בשמם הראשון כפרש"י כתבו כן גם כן במקום אצילי ודו"ק:

כתבו לו אלהים ברא בראשית כו'. עיין פרש"י והקשו התוס' לפירושו שהרי בראשית אינו שם כלל כו' וא"כ אילו כתבו בראשית קודם כו' והתיבה הראשון הוא בורא אחד כו' ע"ש ולכאורה לא יצאנו מידי קושייתם כיון שכתבו לו בלשון יון בתחלה איך יפרשו להוציאו ממשמעו ללשון אלהות כיון דאינו שם כלל בלשונם וכי מפני הקדימה ישנו ממשמעות הלשון כקושייתם ונראה דודאי המינים יאמרו דהתחיל בשמו ולהוציא זאת הדעת אמרו במדרש וענותך תרבני מלך ב"ו תחלה מזכיר שמו ואח"כ שבחו פלן אגוסטלא כו' אבל הקב"ה אינו כן אלא תחלה מזכיר שברא עולמו ואח"כ הזכיר שמו שנאמר בראשית ברא ואח"כ אלהים כו' ובספר פענח רזי בשם ספר לקח טוב נתן טעם לענין כדאמרינן שלא יאמר האדם לה' קרבן אלא קרבן לה' דשמא יתחרט בתוך דבורו ולא יסיים ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה הכי נמי הכא אם היה אומר אלהים ברא והיה פוסק ולכך התחיל בראשית עכ"ל ולפי שהמינים יכחישו כל זה ויאמרו דראוי להתחיל בשמו ואילו כתבו בראשית ברא אלהים יבא זה להכריחם שיאמרו דלכך לא פתחה התורה בשמו על שיש חסרון בחקו ח"ו וכפי דעות המופסדות אשר למינים שיהיה פי' בראשית בתחלה ברא מי שברא אלהים שהא' ברא את הב' ושני רשויות הן ח"ו והמקרא קצר וחסר ממנו אלהים הפועל שאלהים הכתוב בקרא הוא אלהים הפועל ומצינו במקראות שחסר מהם הפועל או שיפרשו כי בתחלה ברא אלהים ולבסוף ברא אלהים אחר וב' רשויות הן או שיפרשו כי בתחלה וראשית הבריאה עשה אבל כל התולדות אח"כ אינן בידו ונתן ביד המערכות כי עזב את הארץ ומשום הכי הפכו לו לכתוב אלהים ברא בראשית כדי שלא יהא להם שום מכריח לפרש הכתוב ככל דעות המופסדות הללו אלא כפשטיה אלהים ברא בראשית ולהכחיש דעות אלו המינים אנו אומרים בכל יום ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית:

כתבו לו אעשה אדם כו'. כפרש"י שלא יאמרו ב' רשויות הן והוא לא יקבל מ"ש ר"י פ"ד דסנהדרין כ"מ שפקרו המינים תשובתן בצידן נעשה אדם וגו' ויברא אלהים וגו' הבה נרדה וגו' וירד אלהים וגו' ונכתבו מעיקרא בלשון רבים דאר"י אין הקב"ה עושה דבר אא"כ נמלך בפמליא של מעלה כו' וענינו כפרש"י בחומש שהוא ממדת הענוה שיהא הגדול נמלך בקטן והוא ע"פ ב"ר ע"ש אך מה שהוסיף רש"י בחומש ולפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם כו' הוא ע"פ מ"ש במסכת סנהדרין שם בשעה שבקש הקב"ה לבראות האדם כו' א"ל רצונכם נעשה אדם אמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' ע"ש מזה נראה כי מפני קנאת המלאכים נמלך עמהם לפי שנברא כדמותם ורש"י הרכיב בפירוש החומש דברי התלמוד ודברי הב"ר לענין אחד לפי שב' הטעמים קרובים לענין אחד:

ויכל אלהים ביום הששי כו'. כי הוא לא יאמין בזה מדרש חכמים מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה ועוד שאר דרשות:

זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם כו'. פרש"י דבראם משמע שני גופין ברא כ"א זכר ונקבה ב' פרצופין כו' עכ"ל ר"ל דאינך קראי לא משתמעי כן דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' בצלם אלהים ברא אותו דמשמע דגוף א' האדם נברא מתחלה כדאמרינן פרק הרואה ובפרק קמא דכתובות ולפי זה נראה לפרש בפשיטות טפי דבראם משמע שני גופין ואינך קראי משמעם דגוף א' נבראו מתחלה וכדרמינן קראי בפרק הרואה ובפ' עושין פסין ובפ"ק דכתובות כתיב בצלם אלהים ברא אותו וכתיב זכר ונקבה בראם וכו' ותלמי לא יקבל מדרש חכמים שם כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד ולכך שינו לו לכתוב בראו דמשמע נמי דנברא גוף א' וקרוב לזה פי' בע"י בשם התוס'. וכתב בעל יפה מראה מ"ש דקשיא להו זכר ונקבה בראם דבסוף הפ' ולא קשיא להו זכר ונקבה ברא אותם וגו' דכתיב בריש הפרשה כו' ע"ש באורך אבל זו הקושיא בעצמה י"ל גם בג' מקומות בפרק הרואה ובפרק עושין פסין ובפרק קמא דכתובות דבכולהו מייתי ליה מהאי קרא דסוף הפרשה זכר ונקבה בראם ולא לישתמט בא' מהם לאתויי קרא דזכר ונקבה ברא אותם דריש הפרשה והנראה בזה דמקרא דריש הפרשה זכר ונקבה ברא אותם לק"מ כיון דכתיב אחריו ויקח אחת מצלעותיו וגו' ה"ל ההוא דזכר ונקבה ברא אותם אינו אלא כלל ואח"כ פרט דהיאך ברא אותם וייצר ה' מן האדמה וגו' ויפח גו' ויקח אחת מצלעותיו וגו' והכי משמע שהרי לא הוזכרה הנקבה כלל ביום הששי אלא בדרך כלל ברא אותם וגו' וכה"ג איתא בל"ב מדות דר"א בשר"י הגלילי כלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון כיצד ויברא אלהים את האדם וגו' ה"ז כלל ואח"כ פרט מעשיו שנאמר וייצר ה' וגו' ויפל וגו' ויבן את הצלע השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון עכ"ל אבל בההיא דזכר ונקבה בראם אין בו פרט אחריו ויש לפרשו כמשמעו דבראם ב' גופים וע"כ שינו אותו לתלמי לכתוב בראו כי הוא לא יאמין לדרש חכמים דכך עלה במחשבה לברוא שתי גופים ודו"ק:

הבה ארדה ואבלה וגו'. כענין שמפורש לעיל גבי אעשה אדם וגו':

ותצחק שרה בקרוביה כו'. דלפי פשוטו בקרבה דהיינו בקרב לבה למה הקפיד הקב"ה על שרה יותר מעל אברהם שהוא נמי צחק בלבו דכתיב ביה ויצחק ויאמר בלבו גו' וכפרש"י והוא לא יאמין למדרש חכמים דויצחק ויאמר בלבו גו' הוא מלשון שמחה כתרגומו וחדי ותצחק שרה הוא לשון לגלוג כת"א וחייכת:

כי באפם הרגו שור וברצונם וגו'. כפרש"י דלפי שינוי נמי ודאי דלא נתכוונו נמי רק על שכם ואנשי עירו דודאי לא כתבו לו דבר שקר שלא היה כמ"ש התוס' לקמן גבי ואל זאטוטי כו' ויש לדקדק גם שמטעם זה כפרש"י שינו רישא דקרא מ"מ סיפא דקרא ששינו וברצונם עקרו אבוס מי הכריחם לכך וע"ק ברישא דקרא שכיונו על שכם למה שינו לקרוא שור ולא בהמה סתם והנראה בזה כי פי' הכתוב לדעתם כולו על שכם ועירו כפי' התרגום ברוגזיהן קטלו קטול וברעותיהן תרעו שור סנאה א"נ פי' הכתוב הוא כי באפם הרגו איש הוא שכם שהיה מושל עיר הרגו באף על שטמא דינה אחותם וברצונם שלא באף עקרו שור דהיינו אנשי עירו שלא פשעו וכך נראה לפרש בפ' הוציאו גבי ארור דאין לו הכרע שפרש"י וברצונם עקרו שור ארור שור על שכם שהוא מארור כנען או כו' ע"ש והשתא ניחא דלפי מה ששינו לו נמי יתפרש כן כי באפם הרגו שור הוא שכם דנחשב כשור וברצונם עקרו אבוס הוא מקום השור שהם אנשי עירו וכדי שלא לשנות הרבה מלשון הכתוב דכתיב בסיפא דקרא שור כתבו לו מלת שור ברישא דקרא ולא לשון בהמה וענינו שלא יאמר רצחנים היו כו' כפרש"י דודאי לא היו רצחנים על הריגתם שהיו כולם חייבים מיתה כדברי הרמב"ן שהיו עע"ז אלא דאי הוו כתבו לו הרגו איש היה לו לבעל דין לחלוק ולומר שע"כ היה יעקב מקפיד על הריגתם כאילו הרגו איש וע"כ שינו לו הרגו שור גו' שלא היה מקפיד רק כאילו הרגו בהמה ועקרו אבוס בהמה:

ויקח משה וגו' נושא בני אדם כו'. פרש"י דמשמע גמל שלא יאמר כו' ע"ש פי' דמשמע נמי גמל דאי הוה דוקא משמע גמל ולא חמור א"כ הוו כתבו לו שקר והתוס' כתבו לקמן גבי ואל זאטוטי וגו' שלא רצו לשקר לו דאי הוה רצו לשקר לו ה"ל לכתוב וירכיבם על הגמל ובמדרשות יש הלכך כתיב החמור בה"א הידיעה שזהו החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד להגלות עליו מלך המשיח אבל תלמי לא יקבל זה:

ומושב בני ישראל וגו' ובשאר ארצות כו'. מפורש בפרש"י בשמעתין ובחומש ולפי תלמודינו שתים שינו לו דהיינו לכתוב גם בשאר ארצות כיון שלא היו במצרים רק ר"י שנה ועוד שינו לו שלא לכתוב שלשים כי הוא סותר קרא דפרשה לך לך דלא כתיב שם רק ד' מאות שנה ולא כתיב שלשים שם והוא לא יאמין דכתיב כאן שלשים מעת שנגזרה גזירה זו בבין הבתרים כפרש"י ולפי זה גם לקמן בקרא ויהי מקץ ד' מאות שנה וגו' לא כתבו שלשים אבל בירושלמי איתא דכתבו לו שלשים ולא שינו לו רק בשאר ארצות כי הוא יאמין שפיר דמגזירת בין הבתרים ה"ל ת"ל שנה ויש לעיין בזה היאך יהיה החשבון מיום שנולד יצחק הא ומושב בני ישראל כתיב ובעל י"מ כתב דאיתא בב"ר דאברהם נקרא שמו ישראל כמו יעקב דכתיב ואלה שמות בני ישראל ומ"מ הוא דחוק לפרש כן לתלמי אבל יש ליישב כפרש"י בחומש ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים אחר שאר ישיבות של האבות היה בין הכל ת' שנה ותלמי יאמין שפיר בזה וצ"ל לפי הכתוב ת"ל שנה ומגזירת בין הבתרים שאברהם היה בברית בין הבתרים בן ע' שנה ושוב חזר לחרן ושהה שם ה' שנים שנאמר ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן והכי איתא בס"ע:

וישלח את זאטוטי בני ישראל וגו'. דלפי ענינו נערי הם הבכורות כתרגומו שאז היתה העבודה בבכורות וכתב הרמב"ן ולמה יכנה הבכורות בלשון נערי אולי בעבור כו' ירמוז כי לא למעלתם בחכמה שלחם רק מפני הבכורה כו' ע"ש ועז"ה נערי בחורים שלא טעמו טעם חטא כו' ע"ש ולפי שתלמי לא יקבל כל זה הוצרכו לשנות לו ולכתוב לו זאטוטי שלא יאמר גרועים שבהם שלחתם לקבל פני שכינה בקרבנות וכתבו התוס' וקשה אמאי לא כתבו אצילי בני ישראל כדכתיב בסמוך והוא לשון גדולה וי"ל שלא רצו לשקר כו' עכ"ל ע"ש ויש לדקדק על דבריהם כיון דודאי בלשון יונית העתיקו לו התורה וא"כ מאי קשיא להו מעיקרא ואימא דקושטא הוא דזאטוטי הוא בלשון יון פי' דאצילי דבלה"ק וי"ל דא"כ מאי מייתי ששינו לו ג"כ לכתוב גבי ואל אצילי בני ישראל וגו' ואל זאטוטי וגו' דאין כאן שינוי כיון שהוא פירושו של אצילי אלא ע"כ שאין זאטוטי בלשון יון פירושו של אצילי אלא לפי הבנת תלמי הוא מלשון חשיבות בעלמא וכיון שהוצרכו לשנות גבי וישלח את נערי הוצרכו ג"כ לשנות גבי ואל אצילי כפרש"י ודוק:

גמרא מגילה מ"ט דכתיב בה ככתבם וכלשונם. הט"א הגיה דצ"ל ככתבם וכזמנם ע"ש. ונ"ל ראיה דכ"ה לקמן (ר"ד יט) וכן רש"י בפי' המגילה פי' כן על מקרא זה:

שם רא"א כי תניא ההיא בשא"ס כו'. מדל"ק כאן בס"ת כאן בשא"ס כדלעיל משמע דאף לדידיה מתניתין מיירי בכה"ס וכתנא דברייתא לפי מה שהגיה הגמרא ואף ר"י ל"פ אלא אליבא דרבותינו ומתניתין דמשמע דלרשב"ג מותר יוונית אפי' בשא"ס אתיא כת"ק דר"י וכ"נ שפי' התוס' בסד"ה כאן שכ' דר"ש ס"ל כר"א ולכן תמה אני על הט"א שכ' בסד"ה אין בין ספרים דלכולהו שינויא הוו נו"כ בכלל ספרים דמתניתין לבד לשינויא דר"א ועמש"כ במ"ר ר"פ דברים ובמהרש"א ר"פ כל כתבי בתד"ה עילמית:

שם ותניא אר"י אף כשהתירו רבותינו כו'. משמע שדבריו נאמרו באותה ברייתא שהביא ועמש"כ בברכות (כד) על התד"ה והתניא:

שם שכנס ע"ב זקנים. עמש"כ בסנהדרין (טז ב) בס"ד:

שם אעשה אדם בצלם ודמות. עפרש"י. ול"נ דשינו ג"כ מלכתוב בצלמי כדמותי אלא בצלם ודמות שלא יאמר שיש לבורא יתעלה ח"ו איזה צלם ודמות וכתיב ומה דמות תערכו לו ועי' רמב"ם פ"א מהל' יסה"ת שוב מצאתי כן להק"ע בירושלמי:

שם ולא כתבו בראם. לכאורה יפלא מ"ש דהכא פרט השלילה משא"כ באינך ונראה משום דתרי קראי כתיבי חד זו"נ ברא אותם (בראשית א כז) וחד זו"נ בראם (שם ה ב) ואשמעינן דלא שינו רק השני והטעם עי' ביפ"מ ובח"א ועי' בב"ר פ"ח ובהגהותי אות ו' במ"ת:

שם על נושא בני אדם. לפרש"י הטעם שלא יבזם לומר משה רבכם היה עני שלא ה"ל סוס כו' ולפירוש התוס' שלא יאמר שקר כתוב בתורה או שנהג שלא כשורה דכי לא ה"ל סוס כו':

רש"י ד"ה רבותינו. תיבת אמרו מיותרת:

רש"י ד"ה הרגו שור. ולא הקפיד על הבהמות. נ"ל להגיה אלא תחת ולא:

תד"ה אלהים. שהיוונים היו יודעים כו'. נ"ל להגיה סוברים תמורת יודעים עי' סוף ידים:

תד"ה זאטוטי. ולכך כתבו לו זאטוטי במקום נערי כו'. כצ"ל:

בא"ד הלכך נקרא שמה שנער. כצ"ל:

רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: (אסתר א, כ) 'וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן'. הא דלא נקט פסוק הקודם דכתיב (אסתר א, ד) 'בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ'? נראה לי כיון דקדים ואמר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ אם פירוש יקר זה הוא כבוד הוה ליה לערבנהו ולומר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְתִפְאֶרֶת גְּדֻלָּתוֹ' שתהיה תיבת כְּבוֹד קאי על מַלְכוּתוֹ ועל תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, ולכן מוכרח לפרש מלת יְקָר הראשנה לשון כובד, כמו 'יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד' בקוהלת (קהלת י, א), ששם הוא לשון כובד כמו שפירש רש"י ז"ל שם, ואם כן אין זה לשון תרגום, אבל פסוק זה כיון דאמר 'יִתְּנוּ יְקָר' מוכרח לפרשו כבוד דתרגום של כבוד יקר.

מַעֲשֶׂה בַּתַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים. נראה לי היה דבר זה קשה יותר מפני שהיתה העלילה על ידי 'תַּלְמַי' [480] ששמו מספר 'לִילִית' [480] שנתלבשה בו הסטרא אחרא לעשות סכסוכים לה ולבא על ישראל בעלילה ובעקיפין, ואז השם יתברך לא עזבם בידו שהגין עליהם זכות תלמוד תורה, כי 'תַּלְמוּד' [480] גימטריא 'תַּלְמַי' שאם תשבר אות י' דתלמי לשתי אותיות ד' ו' יהיו אותיות תַּלְמוּד ממש.
ומה שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים נראה לי מאת ה' היתה זאת לסימן טוב להורות כי גובר חסדו יתברך, כי חֶסֶד [72] עולה ע"ב שגבר לעשות להם נס זה שיהיו כולם מתכוונים לדבר אחד, וגבר ישראל.

'זָכָר וּנְקֵבָה בָּרְאוּ' - וְלֹא כִּתְבוּ 'בְּרָאָם'. פירש רש"י ז"ל לא כתבו 'בראם' דמשמע שני גופים ברא כל אחד ואחד זכר ונקבה ב' פרצופין, לכך כתבו 'בראו' שכך נברא אדם בשני פרצופין עד כאן לשונו. וקשה מה תואנה ומה עלילה היה לו למצוא אי הוה משמע הכי?
ונראה לי בס"ד כי בתורה לא כתוב אלא שם אדם לזכר ושם חוה לנקבה, ואם היה מניח במונח ששני גופים כל אחד מהם יש בו זכר ונקבה, היה אומר שמות אדם וחוה המה של זכר ונקבה בגוף אחד, וצריך שיש ב' שמות אחרים לזכר ונקבה של גוף השני ואיה הם השמות בתורה? ואם כן מוכרח לומר שחסרתם דברים מן התורה, דודאי היה כתוב שתי שמות עוד לזכר ונקבה של גוף השני וחסרתם אותם, ואם כן כמו שחסרתם זה חסרתם דברים אחרים, והיה עושה על ידי כך עלילות ברשע לומר כך וכך היה כתוב בתורה, ואתם עקרתם דברים אלו ממנה!

וַתִּצְחַק שָׁרָה 'בִּקְרוֹבֶיהָ' [בִּמְקוֹם וַתִּצְחַק שָׂרָה 'בְּקִרְבָּהּ'] (בראשית יח, יב). עיין פירוש רש"י ז"ל, ולי אנא עבדא נראה לי 'בקרוביה' קאי על אברהם שצחקה עליו שנשאר זקן ולכך הקפיד עליה, אבל שחוק הכתוב באברהם היה ענין שמחה ששמח על הנס שלו ושלה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל 'נוֹשֵׂא בְּנֵי אָדָם' [בִּמְקוֹם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל 'הַחֲמֹר' (שמות ד, כ)]. פירש רש"י דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל. ובתוספות כתבו פן יאמר להם וכי לא היה לו למשה רבכם סוס או גמל? עיין שם. ומצאתי כתוב בחתיכת נייר בלוי שהקשה עט"ר הרה"ג מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה לתלמידים, מה הוסיפו ומה חידשו התוספות על פירוש רש"י ז"ל? ופירש להם דרש"י לא כתב וכי לא היה לו וכו' אלא כתב שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל, משמע דכונת רש"י בזה לומר כדי שלא יגנה ח"ו את משה רבינו ע"ה לומר עליו עני היה שלא היה לו סוס או גמל, אבל התוספות לא בחרו בזה הטעם משום דמה בכך אם לא היה לו סוס או גמל, דאין זה גנאי, גם מעיקרא העניות לאנשים חכמים גדולים אין להם בה גנאי, לכך דקדקו לומר וכי לא היה לו למשה רבכם וכו', הכונה כי הוא היה עושה הכרח מצד הסברה דודאי היה לו סוס וגמל, ובודאי כיון דהיה לו סוס וגמל לא ירכיב בניו ואשתו על החמור כעניים, ונמצא דמה שאמר בתורה וירכבם על החמור אין זה אמת ח"ו. עד כאן דבריו זלה"ה והוא נכון ויציב.
והנה לפירוש רש"י ז"ל דפירש 'נוֹשֵׂא בְּנֵי אָדָם' משמע גמל, נראה לי בס"ד אם היו כותבים 'עַל הַחֲמֹר' אז היה טוען וקורא תגר איך לא חשש משה רבכם לצער בעלי חיים להרכיב שלשה גופים על החמור, לכך כתבו נושא בני אדם דמשמע גמל שהוא יכול לשאת עליו משוי שלשה גופים ביחד בשופי. ולכאורה יש להקשות דאמאי לא חשו על כבודו של אברהם אבינו ע"ה דכתיב ביה (בראשית כב, ג) 'וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ' שיאמר: לא היה לו לאברהם אביכם סוס או גמל? לפי פירוש רש"י ז"ל.
ונראה לי בס"ד דגבי אברהם אבינו ע"ה בהדיא כתיב (בראשית יב, טז) 'וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת', וכן כתיב (בראשית כד, י) 'וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו' ואם כן מפורש בתורה שהיה עשיר והיה לו מכל מיני בעלי חיים, ולכן מוכרח לומר דאותו חמור שחבש לרכוב עליו הוה ניחא ליה ברכיבתו טובא, או אפשר שהיה חמרא לובא שהוא חשוב מאד או היה חמרא בר מאה גווני כמו שאמר שמואל לשבור מלכא על חמורו של משיח (סנהדרין צח.).
אמנם הא קשיא לפירוש רש"י ז"ל מאי אכפת ליה אם היה עני? ונראה לי בס"ד דאפילו אומות העולם יודעים זה הכלל ד'אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר' (שבת צב.) ובאותו זמן דכתיב 'וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר' היה נביא ששלחו השם יתברך להוציא את ישראל ממצרים, ואם כן יאמר מה שאמר וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר הוא זיוף ח"ו! לכך כתבו 'עַל נוֹשֵׂא בְּנֵי אָדָם'.
או יובן בס"ד היה טוען שכתוב בתורה (דברים לג, ה) 'וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ' הוא משה רבינו ע"ה שיש לו דין מלך, והמלך צריך להיות עשיר ואם אין לו יגדלוהו משל אחיו, וכיון דמשמע שהיה עני איך נעשה מלך? אלא ודאי גדלוהו משל אחיו, ואם כן איך יאמר (במדבר טז, טו) 'לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי' ואם כן ממה נפשך כתבתם זיוף ח"ו! לכך כתבו 'עַל נוֹשֵׂא בְּנֵי אָדָם' דלעולם היה עשיר מעיקרו. ואין להקשות אמאי לא חשו שיבא עליהם בטענה של זיוף מן בלעם שהיה נביא, וכתיב ביה (במדבר כב, כב) 'רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ' דמשמע שהיה עני? דהתם קאמר שרכב על אתון נקבה דגם הגדולים דרכם לרכוב על אתון נקבה משום דנח להם ברכיבה, וליכא למידק מינה שהיה עני.
ועדיין צריך להבין הא דנקיט רש"י ז"ל בריש דבריו דמשמע גמל, ולא אמר דמשמע סוס או גמל, ובסוף דבריו נקיט סוס או גמל. ונראה לי דאשה ובנים לאו אורחייהו לרכוב על סוס שהוא חזק ותקיף וקשה רכיבתו לכך כתב דמשמע שהוא גמל, אבל בטענתו של תלמי נקיט לתרווייהו, כי תלמי היה אומר כן אם היה מוצא מקום להלעיג בדבר זה.

וְכָתְבוּ לוֹ 'אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם' וְלֹא כִּתְבוּ לוֹ 'אֶת הָאַרְנֶבֶת' (ויקרא יא, ו). פירש רש"י ז"ל במקום 'וְאֶת הָאַרְנֶבֶת' כתבו וְאֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם' לפי שידיה קצרות מרגליה עיין שם, וקשא לפי זה הוה ליה לכתוב 'צְעִירַת הַיָּדַיִם'?
ונראה לי בס"ד דאשתו של תלמי היתה משונה בידיה שהיו קצרות הרבה שלא כדרך בני אדם, ומחמת השינוי הזה שהיה בידיה קראוה כשנולדה בשם 'אַרְנֶבֶת' מפני שהארנבת משונה בידיה שהם קצרות מרגליה, והיה דרכם לקרות את הילד הנולד על שם המאורע שאירע בעת לידתו או על שם חידוש הנמצא בו בעצמו, כמו שם 'יַעֲקֹב' על שם שאחז בעקב אחיו (בראשית כה, כו), ושם 'עֵשָׂו' על שם שהיה כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר שהוא עשוי ונגמר כאנשים גדולים בשערותיו, ואפשר שגם אותה האומה של אשת תלמי היו קורין את הארנבת בשם ארנבתא בלשון תורה, ועל כן הוכרחו לכתוב צְעִירַת הָרַגְלַיִם שאם יכתבו צְעִירַת הַיָּדַיִם היה אומר על אשתו הם מתכוונים שהיא היתה צעירת הידים שיש בה שינוי בידיה מחמת קצרותם.
ברם הא קשיא לי למה הברייתא הביא פסוק 'וְאֶת הָאַרְנֶבֶת' הכתוב בספר ויקרא, אחר פסוקים שהביא מספר דברים? ונראה לי בס"ד דכל אותם השינויים הוצרכו לעשות כדי שלא יעשה עמהם ויכוח בדברי תורה, מה שאין כן שינוי פסוק הארנבת לא היה שם סיבת ויכוח בדברי תורה, אלא רק משום שלא יאמר שחקו בי היהודים, מיהו בירושלמי ראיתי דנקיט להו כסדרן עיין שם.
נמצא הם עשו שינוי ב'יד' פרשיות, כי יש שתיים שהם בפרשה אחת, ונראה כי ה'יד' שנשתלחה בבית המקדש כמו שמתפללים במוסף 'מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ' גרמה שיהיו נצרכים לשלוח יד ב'יד' פרשיות מפני פחדן מן האוייב ההוא, שאם לא היה חרבן וגלות לא היו חוששין ולא היו נמסרים בידו.

אַף כְּשֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ יְוָנִית לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. קשא איך משום מעשה זו יתירו היונית שהיתה לדורות בכלל הכל? דמה שכתבו לתלמי הוראת שעה היתה משום מורא מלכות!
ונראה לי בס"ד כיון דראו שבכתיבה זו נעשה להם נסים שכל שבעים זקנים כוונו לדעת אחת בט"ו מקומות כמנין דשם, לכך התירו יונית לדורות לעשות בזה זכר לנסים שעשה להם הקב"ה בכתיבת ספר תורה יונית ונעשה זכרון הנס בהיתר זה לדורות הבאים.

וְכָתְבוּ לוֹ 'אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם' וְלֹא כִּתְבוּ לוֹ 'אֶת הָאַרְנֶבֶת'. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי הקושיא דאיכא הכא, דהוה ליה למימר 'צְעִירַת הַיָּדַיִם' ושם תרצתי לנכון בס"ד, אך עתה נתקשיתי כיון דלא הוות הארנבת צעירת רגלים איך כתבו כן הפך האמת? ולפי כתיבתם לא נאסרה הארנבת בכתוב דהכתוב מונה בכלל הטמאים צעירת הרגלים וזו אינה צעירת רגלים אלא צעירת הידים!
ונראה לי בס"ד היא צעירת הידים בבריאתה אך היא טבעה לעשות עצמה צעירת רגלים בתכונתה והיינו כיון דגובה קומת ידיה אינו שוה עם גובה קומת רגליה, היא טבעה לעשות שפוע קצת בקומת רגליה לדחות עקב כפות רגליה לאחור ותאסוף קצת פרקי רגליה לכווצם בעת עומדה עליהם כדי שתעמיד גופה על ידיה ועל רגליה בשוה, ונמצא אף על גב דבריאתה היא קצירת הידים עם כל זה טבעה לקצר רגליה כדי להשוותם עם גובה ידיה ולפי זה נמצא עושה את עצמה בתכונתה קצירת רגלים ולכן כתבו צעירת רגלים כפי מה שהיא עושה בתכונתה שמקטנת גובה רגליה להשוותם עם ידיה.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו תירץ כיון דהיא מעמדת גופה על ידה ועל רגליה בשוה נראין הידים משמשין כשמוש הרגלים ולכן נקראים הידים בשם רגלים שחשובין כמותם עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' וכתבו לו. עי' יש"ש ב"ק פ"ד סי' מ:

עד שיכתבנו אשורית. פשיטא לי' לאביי דבכתב איירי (אפי' אי לא גרסי בברי' כתב אשורית) משום דבלשון אשורית לא מצי איירי דמאי פסקא דהאיכא נמי כמה פרשיות דנכתבות דוקא תרגום ולא אשורית ודברי מהרש"א בתו' ד"ה עד צ"ע:

תפילין ומזוזות מ"ט משום דכתיב בהו והיו. לכאורה לא תלי' זה בהכי ואמתני' הו"מ להק' כן מיהו לפמ"ש לעיל בסמוך איכא למימר דעד השתא ה"א דמתני' שרי לכתוב ספרים אפי' בגופן שלהן אם הלשון והכתב מענין א' והשתא הא דהקפיד בתפילין עד שיכתבנו אשורית איכא למימר דאכתב לחוד קפיד ומשום דכתיב וכתבתם שתהא כתיבה תמה כדדרש בפ' הקומץ אבל אביי דמפרש הבריתא דמקפיד אכתב ולשון דאפי' בגופן שלנו פוסל מקרא שכ' תרגום כו' ומוקי לה בתפילין וע"כ לאו מוכתבתם נפקא דאין זה ענין ללשון אע"כ מוהי' בהוייתן יהו:

והיו בהוייתן יהו. רש"י פי' דהיינו והי' הדברים ובט"א הק' ע"ז דהאי קרא קאי אק"ש שלא יקרא למפרע אבל יוצא הוא בקריאת כל לשון וא"כ נהי נמי דילפי' מני' נמי כתיבת תפלין מ"מ היינו שלא יכתב הפרשיות למפרע אבל שיהי' בלה"ק מנ"ל ולולי דברי רש"י ז"ל הייתי אומר דוהי' הדברים קאי אק"ש לחוד ולא אתפלין כלל והכי משמעותי' דקרא דקאי אהדברים שקורא אך והי' דשמעתין היינו והי' לטטפת דקאי אתפלין ובודאי דליכא למילף מני' אלא או שלא יכתוב למפרע או שיהי' בלה"ק ולכאורה מוכח דקאי אכתיבה למפרע דאי אלה"ק מ"ט כתבו בפסוק השני גבי תפלין של ראש ולא גבי לאות על ידך אע"כ קאי אכתיבה למפרע ואי הוה כתב והי' גבי לאות על ידך ה"א דוקא הכי דמשתנה ענינא כגון ישראל שמע וכה"ג פסול למפרע אבל תיבת ולטטפת שפירושו טט בכתפי שתים פת באפריק' שתים א"כ ה"ל כאלו כתי' שתים שתים (עי' כה"ג מס' תמיד כ"ז א' ולאסופי שתים שתי' לחד לישני ע"ש) ומה לי כותב טט פת או פת טט ה"א דמותר לכתוב למפרע קמ"ל והי' לטטפת אפי' תיבה זה נמי יהא בהוייתו ומוכח דעיקור קרא אשלא יכתוב למפרע אך מ"מ מוכח שאסור לשנות הכתב דאלת"ה מ"ט הקפיד שלא יכתוב פת במקום טט הלא בלאה"נ יכול לשנות בכל לשון שירצה והרי אלו יכתוב במקום טט שהוא שתים בכתפי יכתוב תרי בארמי (או טאוס בלטיין) וכדומה הי' כשר ולמה יגרע לשון אפריקי שלא יכתוב פת במקום טט אע"כ שינה הלשון פסיל ומוכח הכל וא"ש ועי' בסמוך אי"ה:

מאי תרגום שכ' מקרא איכא. צ"ע אלמא לא האיכא לטוטפת דמפרש ר"ע בפ' הקומץ ל"ד ב' טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים ואולי לא הי' קורא לזה תרגום כי סתם תרגום הוא לשון ארמית שבו תרגם אונקלס הגר את התורה אבל מ"מ ק' דהרי לר' ישמעאל דפליג התם אר"ע ע"כ מפרש טטפת כמ"ש תוס' התם ד"ה לטוטפ' שהוא לשון הבטה כמו דאמרי' שפיל ואזל בר אוזא ועיני' מטייפין וא"נ כמו טטפת וסרביטין במס' שבת פ' במה אשה שזהו תרגום בלי ספק והלא הבריתא מצי אתי' כר' ישמעאל ומאי קושי' וי"ל דבס' ט"א הק' דבק"ש נמי דרשי' לקמן פ"ב והי' בהוייתן שלא יקרא למפרע ואפ"ה נקרא בכל לשון כדלקמן והכי דרשי' מוהי' דבלה"ק דוקא הא בעי' נמי לשלא יכתבנה למפרע כדקי"ל באמת ומשני דבק"ש רחמנא כתב שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע וזהו דוחק חדא דבתפלין נמי כתי' הך שמע גופא דקרינן בק"ש ועוד דנימא דשמע גילה לן דלא נדרוש בהוייתן אלא אלמפרע ולא אהלשון לכן נלע"ד דוהי' הדברים האלה מיני' דרשי' בהוייתן לק"ש שיהי' הדברים על לבבך בהוייתן ולא למפרע ואידך קרא והי' לטטפת איהו קאי אלמפרע דתפילין דלא יכתבנו אלא בהויותן ומדנטר עד הכא ולא כתב והי' ברישא דקרא בתפלין של יד ש"מ דאפי' טטפת לא יכתב בהיפך פת טט אע"ג דפת הוא שני' באפריקי וטט בכתפי וא"כ מאי איכפת אי אקדמי' להאי או להאי מ"מ אשמועי' שלא ישנה והשתא מוכח ממילא דאין וכתבת אלא בהאי לישנא ממש דאל"ה כיון דמותר לכתוב בכל לשון למה יגרע לשון אפריקי דלא ישנה לכתוב במקום טט פת ובמקום פת טט שהרי נכתב בכל לשון אע"כ דלא ומיישב ק' הט"א הנ"ל דממילא מוכח ומיושב נמי קושיתינו דמוכח ע"כ דאתי' בריתא כר"ע מדנפיק לבריתא מוהי' בהוייתן יהו (ולא מוכתבתם כמ"ש לעיל בסמוך) אע"כ דאצטריך למפרע ע"כ ס"ל כר"ע וא"כ קשה מאי תרגום איכא דהאי טטפת לשון אפריקי הוא ולא תרגום שסתמו לשון ארמית בכל מקום והיינו דסמיך הך קושיא דמאי תרגום איכא לבתר שאמר הך דוהי' בהוייתן וק"ל. והיינו נמי דדקדק השתא לפרש דבתורה איכא יגר שהדותא משום דבלא"ה נמי משכחת טובא ויבן את הצלע אר"ע בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא אשר כריתי לי אר"ע בכ"ה קורין למכירה כירה צפנת פענח פי' רוב המפרשי' שהוא לשון מצרי אבל השתא בעי לאשכוחי לשון תרגום ארמית דוקא קאמר בתורה משכחת כה"ג ביגר שהדותא ולא זולת אבל בתפלין לא משכחת כלל ודוק:

בשלמא תורה איכא יגר שהדותא. י"ל דה"ק אי הומ"ל דתורה לאו יגר שהדותא קאמר אלא אשר כריתי לי שכן קורין בכרכי הים למכירה כירה א"כ ה"נ ה"א בתפלין נמי נימא תרגום שכתבו מקרא שכתב במקום טט פת שתים שתים אבל האמת שא"א לפרש תרגום שכתבו מקרא אלא בתרגום ארמית ששארי לשונות לא נקראו תרגום וע"כ תורה צ"ל יגר שהדותא דזולת זה לא ימצא ארמית בתורה א"כ ק' תפלין מאי איכא למימר הא טטפת לאו תרגום ארמית הוא. ובזה י"ל סדור לשון הש"ס תפלין מ"ט כו' בשלמא תורה כו' וה"פ בהקדים שכ' תו' מנחות למאן דפליג אר"ע ולא ס"ל טט בכתפי שתים איהו מפרש טטפת לשון הבטה כמו שפיל ואזיל בר אוזי ועיני' מטייפין ע"ש ל"ד ב' והשתא הומ"ל דבריתא בתפלין איירי וכמ"ד טטפת מלשון ועינ' מטייפין וה"ל לשון תרגום ארמית ולק"מ מש"ה הקדים המקשן ואמר תפלין מ"ט ע"כ משום דכתיב והי' פי' והי' לטטפת כמ"ש לעיל בדבור שלפני וק' דלמא אשלא יקרא למפרע לחוד ומנ"ל שיכתבנה בלה"ק וע"כ כנ"ל דממילא מוכח תרוי' וכמש"ל באריכות והיינו דוקא לר"ע דמפרש טט בכתפי ב' כו' ואין כאן לשון ארמי וק' שפיר בשלמא תורה כו' אלא תפלין כו' ועמ"ש בסמוך אי"ה:

יגר שהדותא. עמ"ש תו' ולע"ד הכרח לפרש"י דהי' ק' לו מ"ט נקט שהוא דוחק דמאי ארי' משום שהוא תרגום וכ' מקרא אפי' מקרא ומקרא כה"ג נמי פסול כגון אי הי' משקר וכותב בריאות יום שני ביום ראשון וכן בהפוך בודאי הי' פסול שהוא שקר מוחלט וה"נ משקר וכותב שיעקב קרא לו ולבן קרא לו גלעד וא"כ מאי ארי' תרגום שכ' מקרא טפי ה"ל להש"ס לומר אשר כריתי לי כנ"ל אע"כ משום ק' תוס' שאלו הי' חסר אותו התיבה אין בכך כלום ולא שייך בכה"ג מגרע גרע אלא ב דמשקר אז גרע משלא נכתב כלל. והתו' נראה דס"ל אכתי נימא כריתי לי ומשום דגרע והטעם דהנה צריכים להבין לענין מאי קאמר דס"ת פסול או כשר בכל לשון ודוחק לומר דלענין ס"ת שכותבין למלך או לכ"א מישראל דלמה לא יכשר בכל לשון שמבין ולשי' רש"י דר"פ הקורא למפרע דס"ל דקריאת התורה מן התורה א"ש דצריך ס"ת כשרה לזה אבל לתו' ורשב"א שם משמע אין שום קריאה בציבור דאורייתא ומשמע אפי' פ' זכור אינה מה"ת בציבור ושיהי' אותה הפרשה דוקא רק יזכור כך המעשה שהי' עמ"ש מג"א ססי' תרפ"ה א"כ למאי הלכתא אמר דנכתבי' בכל לשון או לא עכ"נ דמשמע מתו' ב"ק ג' ב' ד"ה כדמתרגם וגו' דלמאי דקי"ל דאין ס"ת כשר בשארי לשונות ה"ל שארי לשונות כמו דברים שבע"פ וקי"ל עפ"י הדברים האלה דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן וכן בהיפוך עי' גטין ס' ב' ע"ש והשתא לת"ק ה"ל שאר לשונות כמו דברים שבכתב ואי אתה רשאי לאומרם ע"פ ולרשב"ג ה"ל תורה שבע"פ ואי אתה רשאי לכותבן והשתא אי כותב במקום כריתי קניתי הרי מגרע שכותב דברים שבע"פ בתורה שבה נאסר לכתוב כן וה"ל לומר כריתי אע"כ לא הומ"ל הכי משום שסתם תרגום היינו ארמית וכמ"ש לעיל וא"ש וק"ל:

נושא בני אדם. פרש"י שלא יאמר וכי לא הי' לו סוס וכן הוא בע"ז ד' ב' ששאלו כן לבלעם מ"ט לא רכבת אסוסי':

ואל זאטוטי ב"י. ישוב ק' תו' כתבתי בח"ת פ' משפטים בקונטרס חכם חרשים משנת תקנח"ל:

בגמרא אלא לא קשיא כאן בספרים כאן בתפילין ומזוזות מאי תרגום שכתבו מקרא איכא. ויש לתמוה מעיקרא מאי סבר ואפשר דמעיקרא הוי סבר דלטוטפת דכתיב בתפילין ומזוזות לאו לשון הקדש אלא לשון תרגום מלשון ועיניו מטייפין כמו שפרש"י בחומש מלשון טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים אבל המקשה סבר דפשוטו של מקרא הוא כמו שפירש"י בחומש ומנחם פירש מלשון דבור כמו הטף לא תטיפו:

שם אלא לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה. וקשיא לי במגילה נמי הניחא מקרא שכתבו תרגום אינו מטמא הידים כיון דשאר לשונות פסולים דכתיב ככתבם וכלשונם אלא תרגום שכתבו מקרא אמאי אינו מטמא כיון שכתב בלשון הקדש הא תנן לקמן במתני' דריש פ"ב דהלועז ששמע אשורית יצא אלמא דאשורית מיקרי שפיר ככתבם וכלשונם אפילו לאינן בקיאין ולכאורה היה נראה דהא דכתיב ככתבם וכלשונם היינו באותן כתב ולשון שכתבו כותבי המגילה דוקא ומש"ה פסול בתרגום שכתבו מקרא אלא דלפ"ז קשה הא דמתני' דלקמן דקורין אותו ללועזות בלעז בין למאי דמוקמינן לה בגיפטית לגיפטים ואמאי כשר הא לא הוי ככתבם וכלשונם שכתבו כותבי המגילה וכ"ש דקשה יותר למאי דאמרי רב ושמואל לקמן לעז יווני לכל כשר וא"כ משמע דאפילו כל המגילה בל' יווני ל"ש מקרא שבו ל"ש תרגום שבו אפ"ה כשר וא"כ אטו מי גרע אשורית ולשון הקדש מיונית מיהו בלא"ה כתבו התוס' דהאי שינויא דהכא לית ליה ההיא דרב ושמואל אבל קמייתא קשיא ולפמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל דההיא דגיפטית לגיפטים דלקמן לאו אליבא דכ"ע איירי אלא תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן א"כ א"ש דלמאי דמוקמינן להאי ברייתא דתרגום שכתבו מקרא במגילה לית ליה להאי תנא הא מילתא דגיפטית לגיפטים אלא בעינן ככתבם וכלשונם ממש ופליג נמי האי ברייתא אמתניתין דריש פ"ב כנ"ל לולי דמפירוש התוספות בכולה שמעתין לא משמע הכי וכמו שאבאר וצ"ע וראיתי ג"כ שמורי זקיני בס' מגיני שלמה הרגיש בסברא זו דתרגום שכתבו מקרא שכתבתי ע"ש:

בתוספות בד"ה כאן במגילה וקשה דהך ברייתא כמאן מיתוקמא כו' דאי רבנן א"כ הו"ל למיתני במתני' מגילה בהדי ספרים תפילין ומזוזות. ולכאורה יש לתמוה היאך אפשר למיתני מגילה בהדי תפילין ומזוזות הא מגילה כשר בגיפטית לגיפטים כמ"ש התוספות לעיל בשמעתין ובתפילין ומזוזות פסול מיהו בזה מצינן למימר דאכתי קשיא להו לתוספות היאך קתני במתניתין סתמא שהספרים נכתבין בכל לשון ומשמע דאפילו מגילה בכלל דהא בכלל ספרים נינהו ות"ל דבמגילה לא מיקרי ספר אלא באשורית כמ"ש התוספות לעיל דאין מטמא הידים אלא דלפ"ז לא הוו משני התוספות מידי דהאי סוגיא דהכא לית להו דרב ושמואל ורב ושמואל סברי כרב אשי דבסמוך ואכתי אפ"ה לרב ושמואל קשיא מתניתין דהכא דקתני לרבנן אין בין אמאי קחשיב מגילה בהדי ספרים הא רב ושמואל גופייהו מוקי לקמן מתניתין דפ"ב דקראה בכל לשון לא יצא כרבנן ואינהו דאמרי כרשב"ג א"כ אמאי לא קתני מגילה בהדי תפילין ומזוזות אע"כ משום דכשרה ללועזות בלעז דהיינו גיפטית לגיפטים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ולפום ריהטא היה נ"ל ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דבלא"ה להאי אוקימתא דתרגום שכתבו מקרא איירי במגלה ע"כ לית ליה להאי ברייתא דגיפטית לגיפטים כשר וא"כ למאי דבעי התוס' לפרש האי אוקימתא אליבא דרבנן ע"כ היינו מפרשים דהאי דגיפטית לגיפטים כשר מיתוקמא כרשב"ג להיפך מדברי הרשב"א משום דלמאי דקאמרי רב ושמואל דלרשב"ג לעז יוני לכל כשר במגילה וא"כ לישתוק קרא מככתבם וכלשונם וממילא נאמר דדינם כמו שאר ספרים דפסולין בשאר לשונות וכשירין ביונית אע"כ דככתבם וכלשונם אתא להכשיר גיפטית לגיפטים דהכי משמע פשטא דקרא משא"כ לרבנן דשאר ספרים כשירים בכל לשון ואפ"ה פסלי במגילה אפילו במקרא שכתבו תרגום והיינו ע"כ משום דככתבם וכלשונם משמע להו דוקא כמו שהיו כותבין כותבי המגילה וא"כ ממילא דגיפטית לגיפטים פסול לדידהו וא"כ מקשו התוס' שפיר שאם נפרש כן תקשי מתניתין דהכא דקתני אין בין אמאי לא קחשיב מגילה בהדי תפילין ומזוזות דהא שווין לגמרי ומש"ה נדחקו לפרש אוקימתא דהכא כרשב"ג ולומר דלאוקימתא זו לית להו דרב ושמואל ורב ושמואל סברי כרב אשי דבסמוך לענין אוקימתא דברייתא דתרגום שכתבו מקרא דאתי כרבי יהודא אליבא דרשב"ג אבל רב ושמואל גופייהו סברי כרשב"ג דמתניתין וה"ה למגילה ולפ"ז מוקי שפיר מתניתין דלקמן רפ"ב כרבנן דמתני' ומכשרי בלועזות ללעז דהיינו גיפטית לגיפטים אבל שאר לשונות פסולין וכולה מילתא מככתבם וכלשונם נפקא להו אלא דלועז ששמע אשורית יצא מסברא דאטו אחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן כדאיתא בגמרא לקמן וממילא דהנהו רבנן כ"ש דמכשרו בתרגום שכתבו מקרא ומש"ה לא קתני רבנן במתני' דהכא מגילה בהדי תפילין ומזוזות כיון דמגילה כשירה בגיפטית לגיפטים אבל לרשב"ג דמתניתין דפוסל בשאר ספרים בשאר לשונות ומכשיר ביונית מיפת אלקים ליפת א"כ ה"ה למגילה ואייתר ליה ככתבם וכלשונם נמי להכשיר גיפטית לגיפטים אלא דלפ"ז דאוקימתא דהכא דתרגום שכתבו מקרא איירי כרשב"ג וליתא לדרב ושמואל אלא דע"כ יונית פסול קשה מ"ט דפסול במגילה טפי מבספרים הא כתיב יפת אלקים ליפת אע"כ דמגילה שאני דכתיב ככתבם וכלשונם לפסול יונית וא"כ תו לא מייתר לן ככתבם וכלשונם להכשיר גיפטית לגיפטים דאדרבא משמע דוקא כמו שכתבו כותבי מגילה דאפילו תרגום שכתבו מקרא יונית הכל פסול אלא כהווייתן ואם כן מאי מקשו התוספות לעיל בד"ה עד שיכתבנו דלמאי דמוקי לברייתא במגילה אמאי אינו מטמא הידים הא כשר הגיפטית לגיפטים ולמאי דפרישית אינו כן דהא לפירושם הכא דלאוקימתא זו היינו כרשב"ג ודלא כרב ושמואל א"כ ע"כ דגיפטית לגיפטים לרשב"ג פסול מפשטיה דככתבם וכלשונם דהיינו כמו שכתבו כותבי המגילה ומק"ו דתרגום שכתבו מקרא וכדפרישית וצ"ע ודו"ק היטב:

בא"ד א"כ הו"ל למיתני מגילה בהדי תפילין ומזוזות כו' עכ"ל. וקשיא לי דהא מוקמינן לעיל דמתניתין דקתני אין בין לאשמעינן דלטמא את הידים זה וזה שוין וא"כ אפשר דתנא דמתניתין סובר דמגילה אינו מטמא הידים כשמואל וכר"י לעיל דף ז' ומש"ה לא קתני מגילה בהדי תפילין ומזוזות ואע"ג דברייתא דמקרא שכתבו תרגום מוקמינן לה כרבנן וקתני מטמא הידים כשנכתבו אשורית מ"מ תנא דמתניתין לא סבר הכי דבלא"ה כתבו התוספות לעיל דשמואל מוקי לכולהו מתניתין דפ"ב כוותיה דמדרבנן ניתנו ליכתב ואפ"ה אין מטמא הידים ובהכי הוי ניחא לן טפי מלמימר דאוקימתא דהכא לית ליה דרב ושמואל דמה"ט כתבו כמה פוסקים דלא כרב ושמואל כמו שאפרש בפ"ב אי"ה וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וע"כ צ"ל שזה המתרץ אינו סובר דרשב"ג כרב ושמואל דלקמן כו' עכ"ל. כבר כתבתי שכמה פוסקים פסקו דלא כרב ושמואל מההיא אוקימתא דהכא ולענ"ד אף לפי שיטת התוספות דלא מיתוקמא האי אוקימתא כרבנן משום קושיא דאין בין אלא כרשב"ג אכתי מצינן למימר דהיינו כרשב"ג אליבא דר"י דרשב"ג לא מכשר יונית אלא בסתם ולא בשאר ספרים וא"כ ממילא דבמגילה נמי פוסל אפילו ביונית אלא הא דמוקי לברייתא במגילה ולא מוקי לה בשאר ספרים כרב אשי דבסמוך היינו משום ספר ודיו כקושית התוספות בסמוך ונהי דרב אשי מוקי להאי ברייתא לענין הצלה מפני הדליקה הנהו אמוראי דאוקימתא דהכא לא משמע להו ומש"ה א"א לאוקמי האי ברייתא דאשורית וספר ודיו אלא או בס"ת או במגילה דבעי ספר ודיו דס"ת לכ"ע בעי נמי ספר ודיו כמ"ש התוספות בפרק כל כתבי:

בד"ה ורב אשי אמר כו' וקשה דבפרק כ"כ כו' וא"כ מנ"ל לר"א לומר דר"י מחמיר ומצריך כולי האי כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב קושיים דע"כ לר"י בעינן כל הנך משום דקשיא ליה לר"י אליביה דרשב"ג מ"ט דפוסל בשאר ספרים בכל לשון ובמאי קמיפלגי רשב"ג ורבנן בשלמא טעמא דרשב"ג דמתני' כדמפרש ר' יוחנן בסמוך מיפת אלקים ליפת א"כ מהאי קרא גופא מוכח דשאר לשונות פסולין כדפרישית במתני' משא"כ לר"י אליביה דרשב"ג דלא דרשי האי קרא דיפת מ"ט דרשב"ג אע"כ דיליף כולהו ספרים ממגילה דכתיב ככתבם וכלשונם ומסתמא לא החמירו במגילה יותר מבשאר ספרים א"כ מה"ט גופא כי היכי דיליף לענין אשורית ממגילה ה"ה לענין ספר ודיו משא"כ האי ברייתא דפ' כ"כ לא יליף ספרים ממגילה ואפשר דהתוספות נזהרו מזה ומש"ה כתבו דהא לא אשכחן שום תנא דפליג עליה והיינו מדקאמר ר' המנונא התם בפרק כ"כ דמצילין ועלה קאמר אי תניא תניא משמע דליכא מאן דפליג ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דשפיר פשיט רבי המנונא משום דבלא"ה לא קיי"ל כר"י אליבא דרשב"ג ואדרבא לדידהו קשה יותר מאי פשיט ליה מהאי כיון דתליא בפלוגתא דרבי יהושע ושאר תנאי דלעיל דלר' יהושע דקאמר לעיל בספר מה שכתוב בנביאים וא"כ הא קמן דנביאים מיקרי ספר ומש"ה בעינן ספר ודיו כמ"ש התוספות פרק כ"כ לענין ס"ת וה"ה לנביאים לר' יהושע וממילא נמי דאין לחלק בין נביאים לכתובים והא דקאמר התם דבשאר ספרים לא בעינן ספר ודיו אלא במגילה סבר דבספר היינו מה שכתוב במגילה וא"כ לא אשכחן נביאים וכתובים דמיקרי ספר ולקמן בפ"ב אבאר עוד בזה בס"ד. ומתוך מה שכתבתי כאן יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' בפרק כ"כ אמאי לא מוקי ר"א בהאי אוקימתא דכאן במגילה דברייתא דפרק כ"כ מסייע לאוקימתא זו ולפמ"ש נתיישב הכל ואדרבא אוקימתא קמייתא נמי צריכא לברייתא דר"א אלא בענין ספר ודיו פליגי ואין להאריך יותר והמשכיל יבין:

שם במעשה בתלמי כו' ותצחק שרה בקרוביה עיין פירש"י. ונ"ל עוד לפי דל' בקרבה היינו הרהור בלב ולפ"ז ע"כ שהכתוב מעיד שכן צחקה בלבה לומר ואדוני זקן וא"כ קשו קראי אהדדי דבתר הכי מיד כתיב ויאמר כו' צחקה שרה לאמר ואני זקנתי והם לא יאמינו למדרש חכמינו ז"ל לכן כתבו בקרוביה משמע שבפיה אמרה ואדוני זקן ובלבה היה לומר ואני זקנתי:

שם כי באפם הרגו שור עיין פירש"י שיאמר רצחנים היו אבותיכם לולי פירושו היה נ"ל שלא רצו לכתוב כי באפם הרגו איש דהוי משמע שלא הקפיד אלא על הריגת שכם שהיה נשוי לדינה ולא הקפיד על הריגת כל אנשי עירו ובזה היה גנאי גדול ליעקב ואף אם יפרשו דהרגו איש היינו הריגת כולם ולפי שלא היו חשובים בעיניו אלא כאיש אחד כמו שפירש"י בחומש כש"כ שהיה בזה גנאי גדול ליעקב וחששו הזקנים לאימת מלכות שלא יאמר בלשון זה כאילו הותרה הרצועה על הריגת ב"נ ולכך שינו הלשון לכתוב כי באפם הרגו שור ולפ"ז לא מיבעיא שהקפיד יעקב על הריגת אנשי עירו כדכתיב בהדיא שאמר יעקב לשמעון ולוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ אלא דאפילו על הריגת שורם ובהמתם שבזזו ג"כ הקפיד משום דגזל עכו"ם אסור כן נ"ל:

וכתבו לו אלהים ברא בראשית. עיין פירש"י ובליקוטי רבינו בצלאל כ"י כתוב בשם גליון. בב"ר איתא דלהכי לא כתב רחמנא אלהים ברא בראשית ללמדך שלא יזכיר שם שמים על לא כלום שכך אמרו רז"ל אל יאמר אדם לה' עולה לה' שלמים אלא עולה לה' שלמים לה' שלא יוציא שם שמים לבטלה על לא דבר מכאן אתה מוצא לגדפנים הללו שנשבעים לשקר ומוציאים ש"ש לבטלה עאכ"ו שמתחייבים בנפשותם עכ"ל וכן מצאתי בפירושים אחרים. עכ"ד רבינו בצלאל ז"ל בליקוטיו כ"י:
ואני .בעניי לעיל מס' יומא דף ט"ל הבאתי פי' זה בשם הרב קרבן אהרן ובשם הרב נזר הקדש וכתבתי בעניותי שהוא פי' נכון ויש ראיה מדברי הזהר הקדוש ע"ש באורך:
והן .עתה עלץ לבי בראות דברי רבינו בצלאל המאזין ומעיד בנו כי הן כל יקר ראתה עינו לכמה מפרשים שפירשו כן:

ואל זאטוטי בני ישראל. פירש רב צמח בר פלטוי גאון בערוך שלו. לא נערים ולא זקנים אלא בחורים. לקוטי ר"ב כ"י:

(ט א) יתנו יקר לבעליהן.—פי' ענין "יקר" בלה"ק הוא דבר שאינו מצוי כמו "יקרה היא מפנינים" (משלי ג טו), אבל ענין "יקר" בארמית הוא כמו "כבוד" בלה"ק, ותרגומו של "כבוד" בכל מקום הוא "יקרא", וכ"ה ענין "יתנו יקר לבעליהן" כמו בלה"ק "יתנו כבוד לבעליהן" (ועי' מ"ש בסנה' לח ב).

(שם) וישלח את זאטוטי וכו'.—תניא בספרי ברכה פיס' שנ"ו ושנוי בירושלמי תענית פ"ד ה"ו [סח ע"א] ומשולש במס' סופרים פ"ו ה"ג: "ג' ספרים מצא וכו' באחד מצאו כתוב וישלח את זאטוטי ובשנים מצאו כתוב "וישלח את נערי בני ישראל" וקיימו חכמים שנים ובטלו אחד". ולפי זה ברור שלפני הזקנים היה הספר שכתוב בו "וישלח את זאטוטי", ובמקרא זה לא שינו כלום, אלא שבמקרא אחרון "ואל אצילי בני ישראל" שינו וכתבו "ואל זאטוטי בני ישראל" למען השוות את שני הכתובים (וכמו שכתב רש"י ז"ל). והנה ענין "זאטוטי" כתבו התוס' כאן, שהוא לשון גדולה, וכן הפכו לשון "השפלה". והנה בתרגום ירושלמי תירגם אצילי "זעטוטי" משמע לשון גדולה; ולהיפך בתר' שה"ש (ו ה): "ושאר זעטוטך ועמא דארעא" משמע שהוא לשון השפלה.