מגילה ט ע"ב

דף ט - ב

י"א. כתבו לו גבי מחלוקת קורח: "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' וגו' לא חמד אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". ולא כתבו: "לא חמור אחד מהם נשאתי". שלא יאמר: אמנם חמור לא לקח מהם משה, אבל דבר אחר - לקח ^[311].

י"ב. כתבו לו: "ופן תשא עינך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו' והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים". דבקרא לא כתיב "להאיר". וכתבו לו כך, שמא יאמר תלמי: אם כן, שחלק ה' את השמש והירח לכל העמים לעבדם, מותר לבן נח לעבוד עבודה זרה! [ומדרשו של הכתוב: החליקן לאומות העולם בדברים, ולא מנעם מעבודת כוכבים, כדי לטרדם מן העולם].

וכן כתבו לו: "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם". ובקרא לא כתיב "לעבדם". וכתבו לו כך, שמא יאמר דהכי הוא משמעותיה דקרא: אשר לא צוה ה' שיהיו אותם אלהים אחרים, אם כן, על כרחו נבראו, ואלהות הם! ^[312]

י"ג. וכן בפירוט החיות הטמאות, כתבו לו: "את צעירת הרגלים", ולא כתבו לו: "ואת הארנבת" [וכינו את הארנבת צעירת הרגלים, מפני שידיה קצרות וקטנות מרגליה ^[313]], מפני שאשתו של תלמי - ארנבת היה שמה, שלא יאמר תלמי: שחקו בי היהודים, והטילו שם אשתי בתורה בין בעלי החיים הטמאים ^[314] !

שנינו במשנתינו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו - אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ^[315] .

ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל?

דאמר קרא: "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם". ודרשינן: דבריו של יפת, דהיינו לשונו - יהיו באהלי שם, ויון היה בנו של יפת, להכי התירו לכתבם ביונית.

ומקשינן: ואימא בלשונם של גומר ומגוג, שהיו גם הם בני יפת, ואמאי התירו לכתוב דווקא בלשונו של יון?

אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא, דכתיב: "יפת אלקים ליפת". ודרשינן: יפיותו של יפת - יהא באהלי שם, ולשון יונית - יפה יותר מלשונם של שאר בני יפת.

מתניתין:

אין חילוק בין כהן גדול המשוח בשמן המשחה, לכהן מרובה בגדים, דהיינו, כהן גדול מזמן שנגנז שמן המשחה שעשה משה רבינו ^[316] [בימות יאשיהו בימי בית ראשון. ונקרא "מרובה בגדים", משום שהיה שונה מכהן הדיוט רק בריבוי בגדים. מה שאין כן כהן משוח, ששונה גם במה שנמשח בשמן המשחה] - אלא פר הבא על כל המצות.

שכהן משיח - מביאו, אם הורה היתר בדבר שזדונו כרת, ועשה כהוראתו. אבל מרובה בגדים - לא היה מביאו.

וכן, אין חילוק בין כהן משמש, דהיינו כהן שאירע בו פסול, ומינו כהן אחר תחתיו, ועבר פסולו של הראשון - וחזר לעבודתו, לכהן השני שעבר מעבודתו לאחר שעבר פסולו של הראשון ^[317], אלא פר יום הכפורים של כהן גדול, שהרי אי אפשר להביא שנים. וכן עשירית האיפה של חביתי ^[318] כהן גדול שמביא בכל יום, שאי אפשר להביא שנים. ומביאם רק הכהן המשמש.

גמרא:

משמע, הא לענין פר יום כפורים ועשירית האיפה, זה וזה, כהן משוח וכהן מרובה בגדים - שוין.

מתניתין דתנן דאין כהן מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצוות - דלא כרבי מאיר.

דאי רבי מאיר, הא תניא: כהן מרובה בגדים, מביא פר הבא על כל המצות - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מביא.

מאי טעמא דרבי מאיר?

דתניא: כתיב בענינא דפר הבא על כל המצוות "המשיח". אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "המשיח", דמהאות 'ה' היתירה - מרבינן מרובה בגדים.

ומקשינן: במאי אוקימנא למתניתין, דלא כרבי מאיר!?

אימא סיפא: אין בין כהן משמש לכהן שעבר, אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה. משמע, הא לכל שאר דבריהן, כגון שצריך לשמש בשמונה בגדים, זה וזה שוין. הא אתאן האי מילתא לרבי מאיר!? דתניא: אם אירע בו, בכהן גדול, פסול, ומינו כהן אחר תחתיו, ראשון חוזר לעבודתו כשעבר פסולו ^[319]. ואילו הכהן השני, שמינו תחתיו, כל מצות כהונה גדולה, כגון שמשמש בשמונה בגדים, ושאינו פורע ראשו ואינו פורם בגדו על המת, ושמצווה לישא דווקא בתולה, ושאסור באלמנה, ושמקריב אונן - מוטלות עליו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו, ואילו שני, אינו ראוי לא להיות כהן גדול, ולא להיות כהן הדיוט ^[320] .

ואמר רבי יוסי: מעשה ברבי יוסף בן אולם מציפורי, שאירע בו פסול בכהן גדול ^[321] שהיה בזמנו, ומינוהו, את רבי יוסף בן אולם, תחתיו. ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: כהן הראשון - חוזר לעבודתו. ואילו שני - אינו ראוי לא לכהן גדול, ולא לכהן הדיוט.

מאי טעמא?

לכהן גדול אינו ראוי - משום דחיישינן שמא תהיה איבה בינו ובין הכהן הראשון, אם ישמשו שניהם כאחד.

ולכהן הדיוט נמי אינו ראוי - משום "מעלין בקודש ולא מורידין". ולהכי אי אפשר להורידו לדרגת כהן הדיוט, מאחר שכבר היה בדרגה גבוהה יותר.

אם כן, וכי רישא אתיא כרבנן, וסיפא רבי מאיר?

אמר רב חסדא: אין! רישא רבנן, וסיפא רבי מאיר.

רב יוסף אמר: משנתינו דברי רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי. דגבי מרובה בגדים - סבירא ליה כרבנן, וגבי כהן שעבר - סבירא ליה כרבי מאיר.

מתניתין:

אין בין במה גדולה, דהיינו מזבח של משה, כשהיה בנוב וגבעון, לבמה קטנה שהיה עושה כל אחד לעצמו, בשעת היתר הבמות [מבואר במס' זבחים קי"ב ע"ב. עיי"ש] - אלא פסחים, שהיו קרבין רק בבמה גדולה.

זה הכלל: כל קרבן שהוא נידר ונידב [שבא בנדר ובנדבה] - קרב בבמה קטנה. וכל שאינו לא נידר ולא נידב - אינו קרב בבמה קטנה.

גמרא:

ומקשינן: וכי אין בין גדולה לקטנה אלא פסחים, ותו לא? והא קתני סיפא, דכל קרבן שאינו נידר ונידב, כגון תמידין ומוספין, אינו קרב בבמה קטנה, אלא רק בגדולה!?

ומתרצינן: אימא הכי: אין בין במה קטנה לגדולה, אלא דווקא כל שהוא כעין פסחים ^[322] , דהיינו, שאינו נידר ונידב, וגם קבוע לו זמן.

ולהכי קתני במתניתין דאיכא בינייהו פסחים, למימר דדווקא קרבנות שהם דומיא דפסחים, שקבוע להם זמן - קרבין בבמה גדולה. לאפוקי קרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן, כגון פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, שאינם קרבין גם בבמה גדולה.

ומתניתין מני? רבי שמעון היא.

דתניא: רבי שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו בבמה גדולה, אלא פסחים וחובות אחרים שקבוע להם זמן. אבל חובות שאין קבוע להם זמן, בין הכא, בבמה גדולה, ובין הכא, בבמה קטנה - לא קרב [ורבנן פליגי ארבי שמעון במס' זבחים [קי"ז], וסברי דאף קרבנות ציבור שאין קבוע להם זמן - קרבין בבמה גדולה].

מתניתין:

אין בין קדושת שילה, ששם היה המשכן משבאו לארץ [ששימש לאחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק הארץ. והוא היה בנין אבנים, אבל לא היתה לו תקרה, אלא היו פרושות עליו יריעות המשכן] - למקדש שבירושלים, אלא, שבשילה - אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה ^[323] , דהיינו בכל מקום שיכול לראות משם את שילה, ואילו בירושלים, אוכלין דווקא לפנים מן החומה.

ובין כאן, בשילה, ובין כאן, בירושלים - קדשי קדשים נאכלין דווקא לפנים מן הקלעים] היריעות המקיפות את חצר המשכן בשילה. ובמקדש שבירושלים - היינו לפנים מחומת העזרה [.

ולאחר שחרבו, המשכן שבשילה, ובית המקדש שבירושלים, יש חילוק ביניהם:

אעשה אדם בצלם ובדמות כו' עד שלא יאמר שחקו בי יהודים והטילו שם אשתי בתורתם.

רשבג"א אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. מנא הני מילי א"ר יוחנן דכתיב יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם מיפיפותו של יפת. כלומר ממבחר בניו של יפת והיא כתיבת יון יהיו באהלי שם שהם בני ישראל. א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג:

[מתני'] אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים כו'. מנא לן דכתיב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו'. פי' מרובה בגדים בבית שני שלא היה להם שמן המשחה היה מתמגד כ"ג בלבישת ח' בגדים. לפי שכל זמן שהיה הדיוט. היה משמש בד' בגדים לבש עוד ד' ונתרבה בד' אחרים נעשה כ"ג לפיכך נקרא מרובה בגדים. וזה מפורש בתלמוד בהוריות פ' ב' משוח בשמן המשחה בבית הראשון. מרובה בגדים בבית האחרון. ואמר ה' דברים היו. בית הראשון גדול מן האחרון. ואלו הן. אש וארון. ואורים ותומים ושמן המשחה. ורוה"ק ושאר כל הענין.

הא לענין פר יוה"כ כדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו'. ועשירית האיפה כדכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו וגו'. ומפורש בתורת כהנים שכל כהן מביא עשירית האיפה מדכתיב ובניו מרבינן אפי' הדיוטות וכ"ש מרובה בגדים.

מתני' דלא כר"מ דתני מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצות ואקשינן אימא סיפא אין בין כהן משמש לכהן שעבר. כלומר שנפסל במום או בזולתו אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה שהכהן המשמש הוא המביא משלו.

וזה שעבר לא. הא לכל דבריהם זה וזה שוין. אתאן לר' מאיר דתני אירע בו פסול לכהן גדול ומינו אחר תחתיו כו' ופריק רב יוסף מתני' רבי היא. רישא סבר לה כרבנן. סיפא סבר לה כרבי מאיר:

[מתני'] אין בין במה גדולה לבמה קטנה וכו'.

ואוקימנא כעין פסחים. והן חובות הקבוע להן זמן. ומפורש בסוף פרק פרת חטאת ובסוף שחיטת קדשים בתוספתא אלו דברים שבין במה גדולה לקטנה קרן וכבש ויסוד. וריבוע וכיור וכנו בבמה גדולה ולא קטנה. חזה ושוק ועור העולה לבעלים בבמה קטנה. אבל נותר זמן וטמא זה וזה שוין. איזו היא במה גדולה בשעת איסור במה [שהי'] אהל מועד נטוי כדרכו. (אין) הארון נתון שם. איזו היא במה קטנה היתר הבמה עושה אדם במה על פתח חצירו ועל פתח גינתו ומקריב עליה הוא ובנו ובתו כו':

[מתני'] אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. ובירושלים לפנים מן החומה כו'. פי' הרואה העומד בשילה כל מקום שרואה מלא עיניו מותר לו לאכול קדשים קלים ומע"ש ומפורש בפ' פרת חטאת. (דף קיח ע"ב) הכי א"ר אבהו כתיב בן פורת עלי עין וגו'. עין שלא רצתה להנות מדבר שאינו שלה תזבח ותאכל בקדשים כמלא עיניה. תנא רואה שאמר כולו שלא יהא דבר מפסיק וכן היה עומד בשדה ומביט משם משכן שילה מותר לו לאכול באותו מקום קדשים קלים ומע"ש. ותנן באו לשילה נאסרו הבמות. ולא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה והיא היתה מנוחה כו'. ותניא ימי אהל מועד שבשילה ש"ע חסר אחת.

א"ר אבהו אר"י הלכה כרשב"ג וכן הלכתא וק"ל לרבנו ז"ל דהכא פסק ר"י כרשב"ג ואלו לקמן בפרק הקורא תנן והלועז ששמע אשורית דוקא אשורית ולא יונית ואין יוצאין בה אלא יונים בלבד וקי"ל דא"ר יוחנן הלכה כסתם וההיא מחלוקת ואח"כ סתם הא דקי"ל כסתם והוי דלאו כר"ש ב"ג ופרקינן דאמוראי נינהו ואליבא דר"י כדאמרינן בעלמא והא אשכחן נמי דא"ר יוחנן כל מקום ששנה ר"ג במשנתינו הלכה כמותו ואחרים תירצו דהתם כי קתני הלועז ששמע אשורית לאו לאפוקי מרש"בג דמכשר אף ביונית אלא לאפוקי שאר לשונות ונקט אשורית דמודו בה כ"ע וכל זה אינו מחוור דאלו בפרוקא קמא איכא למפרך אם איתא דאמוראי נינהו אליבא דר"י הוה מקשינן ומפרקינן בגמ' הכי כדאמרינן בעלמ' ואידך פירוקא נמי לא מיחוור טפי אבל הנכון דהכא לא פסק ר' יוחנן הלכה כר"ש ב"ג אלא לענין ס"ת בלבד דאיירי במתני' אבל מגלה דילמא מודו דלא שריא אשורית אלא משום דכתיב ככתבם וכלשונם למעוטי שאר לשונות ואיפשר נמי דמודה דרשב"ג דלא מעיט האי קרא יונית אלא שאר לשונות מיהו לא איירי בהאי כלל וזה נכון:

ואמרינן מ"ט דרשב"ג דכתיב יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפותו של יפת שזהו לשון יונית ישכון באהלי שם:

מתני' אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים פי' מימות יאשיהו ואילך שגנזו שמן המשח' שעשה משה לא היו כהני' נמשחין בשמן לפי כשלא היה אפשר לעשות שמן משחה אחר כדאית' בהוריות ובסדר קדשים בדוכתי טובא ולפי' לא היה להם כ"ג אלא מרובה בגדים שמשמש בח' בגדים וקתני שאין כהן משוח בשמן המשחה לכהן מרובה שהיה מרובה בגדים בלבד אלא פר הבא על כל המצו' שכהן משוח שהורה התר בדבר שזדונו כרת ועשו בהוראתו מביא פר כדכתיב ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם הא לענין פר י"ה שכ"ג מביא משלו ועשירי' האיפה והם חביתי כ"ג זה וזה שוין ואע"פ דאהרן כתיב בפ' שהיה משוח אינו מעכב:

אין בין כהן המשמש לכהן שעבר פי' כהן שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ואח"כ חזר הראשון להכשירו חוזר לעבודתו ומעבירין את הב' ואותו השני נקרא כהן שעבר וקתני שאין ביניהם אלא פר י"ה ועשירית האיפה שזה א"א אלא בכהן המשמש ולא נצרכה אלא לדיוקא דהא לכל דבריהם זה וזה שוין לומר שאף כהן שעבר אם בא לעבוד משמש בח' בגדים ולא פורע ולא פורם ככהן וכשאר כל קדושות כ"ג:

אין בין שילה לירושלם וכו' כאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים פי' משום שילה נקט קלעים והא דפריש הכא בהדיא מה שאין שוין בו דלא פריש בכלהו אידך דלעיל משום דהכא פסיק ותני כל עניני שילה וכדקתני קדוש' שילה יש אחריה התיר לכמות קדושת ירושל' אין אחריה התיר כלו' לאחר שחרבה שילה הותרו במות ואע"פ שחרבה ירושלם הבמות באיסורין עומדין ויש בהן משום מעלה ומקריב בחוץ:

גמרא מתני' דלא כר"מ וכו' אימא סיפא וכו' אתאן לר"מ דתניא אירע פיסול בכ"ג וכו' ר' יוסי או' הראשון חוזר לעבודתו וב' אינו לא כ"ג ולא כהן הדיוט פי' שאינו רשאי לשמש בח' בגדים ככ"ג ולא בד' ככהן הדיוט והיינו מדרבנן כדמפרש ואזיל משום איבה דאלו מדאוריתא עובד ככ"ג וכיון דכן בשאר קדושות מודה ר' יוסי שאינו פורע ולא פורם ומצווה בבתולה ומוזהר באלמנה וכיוצא בו אשתכח דפלוגתא דר"מ ור' יוסי בדרבנן הוא וכיון דלא אוקימנא אין בין דמתני כר"י שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דכי קתני מתני' אין בין אפי' בדרבנן מיירי דאי לא איירי אלא בדאוריתא ובדאורי' מודה ר"י דשוים הם אלא ודאי כדאמרן ואסיקנא דמתני' ר' היא ונסיב לה אליבא דתנאי וכיון דכן קי"ל כסתם מתני' שראה ר' דבריו של ר"מ ואע"ג דבעלמא ר"מ ור"י הלכה כר' יוסי:

והא דתנן אין בין במה גדולה של צבור לבמה קטנה של יחיד אלא פסחי' פי' שלענין קרבנותיהם אין ביניהם דבר אחר כדפרישנא לעיל והוינן בה פסחים ותו לא כלומר והא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה ואלו בבמה קטנה קרבנו' ציבור תמידין ומוספין:

אלא אימא כעין פסחים כלומר קרבנות ציבור שקבוע להם זמן ומני ר"ש היא כלומר ומתני' דקתני שאינו קרב בבמה גדולה אלא כעין פסחים ר"ש היא דסבר דחובות שאין קבוע להם זמן כעין פר העלם דבר ושעירי ע"ז לא קרבי בבמה גדולה ולאפוקי מדרבנן התם כל שהצבור מקריבין ג"כ באהל מועד שבגלגל ואפי' העלם דבר ושעירי ע"ז:

המשנה הי"ג אין בין כהן משוח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות וכו' כבר ידעת שעד שלא נגנזה צלוחית שמן המשחה שעשה משה היו מושחין כהן גדול בשעת מנויו בשמן המשחה ואותה משיחה היתה סימן להקמתו והיה נקרא כהן משיח ובימי יאשיהו נגנזה ולא נמשח כהן גדול מיאשיהו ואילך ולא היה מתחנך בהקמתו אלא בריבוי הבגדים ר"ל שהיה לובש שמונה בגדים ועובד כדין כהן גדול והיו קורין לו מרובה בגדים וכן היה כל ימי בית ראשון מיאשיהו ואילך וזמן בית שני על פני כולו ואמר שאין הפרש בין זה לזה לא באיסור טומאה אף לאב ואם ולא במצות נשואי בתולה ולא בהחזרת הרוצח במותם ולא בהבאת חביתי כהן גדול שבכל יום ולא בהבאת פר יום הכפורים משלו כללו של דבר אין בין זה לזה אלא פר הבא על המצוות ר"ל כשטעה והורה היתר בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת שכהן משוח מביא פר כמו שנאמר עליו בויקרא אם הכהן המשיח יחטא וכו' ומרובה בבגדים מביא קרבן האמור שם לאחרים בפרש' ואם נפש אחת וכו':

המשנה הי"ד אין בין כהן המשמש פי' כהן גדול שהיה עובד ביום הכפורים ואירע בו פסול היו ממנין את הסגן תחתיו ועובד כל אותו היום ולמחר היה כהן גדול טובל ומטהר וחוזר לכהונה גדולה שלו והיו מעבירין את השני שנתמנה תחתיו ואותו הראשון שחוזר לעבודתו נקרא כהן המשמש ואותו השני שהעבירו עכשו נקרא כהן שעבר ומ"מ הואיל ונתמנה כהן גדול אין מורידין אותו מחומרי כהן גדול הן לאיסור טומאת קרובים ולאיסור נשואי אלמנה ושאם רוצה לעבוד עובד בשמונה בגדים ואם עבד בארבעה חלל כמו שידוע שכהן גדול שעבד בארבעה חלל וכהן הדיוט שעבד בשמונה חללו אין ביניהם הפרש אלא פר יום הכפורים שכהן המשמש מביאו משלו ולא כהן שעבר וכן עשירית האיפה שהיה כהן גדול מקריב בכל יום מנחת מחבת הנקראת חביתי כהן גדול כמו שנתפרש ענינה בפרשת צו את אהרן שכהן המשמש מביאה ולא כהן שעבר שאי אפשר באלו להביא שנים:

זהו ביאור המשנה ובגמ' נאמר עליה על דעת ר' יוסי שכהן זה שעבר אינו ראוי לעולם לעבודה לא ככהן הדיוט ולא ככהן גדול לא ככהן גדול משום איבה ולא ככהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין וכן הביאו מעשה ביוסף בן אילוס שאירע פסול בכהן גדול ומנוהו תחתיו והורו בו כן ואעפ"כ הלכה כסתם משנה בדיעבד שאם עבד בשמונה עבודתו כשרה ומ"מ לכתחלה לא יעבוד מפני הקנאה ושמא תאמר היאך אפשר לומר שאירע מעשה בכך וכל היום אתה צווח בעשרה נסים שבמקדש שלא אירע קרי בכהן גדול שמא דוקא בבית ראשון או שמא לא קרי היה אלא צנורא של גוי ואף למי שגורס בנסים שלא אירע פסול בכהן גדול אתה מפרשה בפסול של קרי:

המשנה הט"ו אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וכו' משנה זו נאמרה על שום זמן שהיו הבמות מותרות וכבר נודע לנו ממסכת זבחים שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות ומשהוקם המשכן נאסרו הואיל והיה שם מזבח וארון עמו באו לגלגל כל שבע שכבשו ושבע שחלקו והיה הארון הולך עמם במלחמותיהם ולא היה קבוע עם המזבח בגלגל הותרו הבמות באו לשילה אחר חלוקת הארץ ועמד הארון קבוע עם המזבח נאסרו הבמות באו לנוב וגבעון הותרו הבמות כלומר באו לנוב אחר שחרבה שילה והגלה הארון ביד פלשתים בימי עלי הכהן ובאו לנוב והביאו שם את המשכן ואת המזבח אבל לא הארון שהרי ביד פלשתים היה וכן בזמן שהחריב שאול את נוב עיר הכהנים והביאו המשכן והמזבח לגבעון ולא היה הארון עמו שכבר היה מוגלה ביד פלשתים ואף כשחזר להם לא קבעוהו עם המשכן והמזבח לא בנוב ולא בגבעון מפני שמתייראים היו עליו והיו מעמידין אותו בערי המבצר וכן שעמד זמן בבית עובד אדום עד שהעלהו דוד לציון וכל זמן זה הואיל ולא היה הארון קבוע עם המזבח הותרו הבמות באו לירושלם ונבנה בית עולמים והוקבע הכל על מכונו וארון אצל מזבח נאסרו הבמות ולא היתה להן עוד היתר וכל אותן הזמנים שהיו הבמות מותרות היה מזבח הנחושת של משה קרוי אצלם במה גדולה מפני שהיה קבוע במקום אחד לשם כל הצבור ומ"מ לא סר שם במה מעליו כל זמן שלא היה ארון קבוע עמו ומלבד זה היה כל יחיד שירצה עושה במה לעצמו בגגו או בחצרו ומקריב עליו נדריו ונדבותיו אבל לא שום קרבן חובה והיא היתה נקראת במה קטנה ובבמה גדולה היו הצבור מקריבין קרבנותיהם אלא שנחלקו בדבר במס' זבחים קי"ז א' אם היו מקריבין שם הצבור כל קרבנותיהם אם לאו שיש מי שאומר שכל קרבנותיהם היו מקריבין בה כמו שהיו מקריבין באהל מועד שבמדבר ויש מי שאומר שם שאף צבור לא היו מקריבין שם אלא קרבנות שקבוע להם זמן כגון פסחים ותמידין ומוספין אבל קרבנות הצבור שאין להם זמן קבוע כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי עזים שהצבור מביא לא היו מקריבין כלל לא בבמה גדולה ר"ל מזבח הנחשת שהזכרנו ולא בבמה קטנה והיא במת יחיד וזהו דעתו של רבי שמעון בזבחים ומשנה זו הולכת על שיטתו:

ומה שאמר כאן אלא פסחים פי' בגמ' כל שכעין פסחים ר"ל חובות שקבוע להם זמן [כגון תמידין ומוספין אבל קרבן שלא היה קבוע לו זמן] לא היה קרב בשעת היתר הבמות לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה והוא שאמרו אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים ר"ל והדומים להם והם קרבנות הקבוע להם זמן כגון תמידין ומוספין שמקריבין בבמה גדולה ולא בבמה קטנה שהרי לא היה קרב בקטנה שום קרבן חובה אלא דבר הנדר והנדב א"כ אין בין קטנה לגדולה אלא קרבן חובה שקבוע לו זמן הא קרבן חובה שאין לו זמן קבוע כגון חטאות ואשמות הן של צבור הן של יחיד לא היו קרבין לא בזו ולא בזו וקרבנות נדבה קרבין בשתיהן וזהו שאמרו זה הכלל כל שהוא נדר ונדב קרב בבמה ר"ל קטנה וכל שכן בגדולה וכל שאינו נדר ונדב אינו קרב בקטנה אבל בגדולה קרב אא"כ הוא מאותן שאין להם זמן קבוע:

המשנה הט"ז אין בין שילה לירושלים וכו' פי' שאף בשילה היה הארון קבוע עם המזבח ונאסרו הבמות והיו כל מיני קרבנות [קריבין] שם הן שיש להם זמן קבוע הן שאין להם זמן קבוע ואין ביניהם אלא מקום אכילת קדשים קלים ר"ל שלמים ומעשר שני שנאכלין לבעלים שבירושלם אינן נאכלין אלא בתוך חומת העיר ובשילה היו נאכלין בכל הרואה ר"ל בכל מקום שהיו רואים משם את שילה ובמסכת זבחים קי"ח ב' דרשו דרך צחות עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו והוא יוסף באשת אדוניו יזכה לאכול קדשים בכל הרואה שלו ששילה היתה בחלקו של יוסף ומ"מ קדשי קדשים בזו ובזו לפנים מן הקלעים קדושת שילה יש אחריה היתר להקריב בבמות אבל קדושת ירושלם הוקבעה לעולם שאף לאחר חורבנה לא היתה היתר בבמות עוד שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ר"ל זמן קיומה וקדשה לעתיד לבא ליאסר בבמות אף לאחר חורבנה והוא שדרשו אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם מה נחלה אין לה הפסק כמו שהתבאר במקומו אף ירושלם אין לה הפסק להתיר עוד ההקרבה בבמה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פיסקא אין בין שילה לירושלים כו' עיין הלכה זו בהלכה י"ב דספר הלקט:

בד"ה אין בין כהן המשמש כו' לכהן המשמש ושמש כו' שהפר בא מן המשמש כו' הל"ל בין כהן המשמש לכהן כו' עכ"ל כצ"ל דכהן המשיח לא שייך בהך בבא דמיירי אף בבית שני וק"ל:

לא חמד אחד כו'. דלפי ענינו נקט ופרט חמור כפרש"י בחומש כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ובני על החמור לא היה החמור משלהם אע"פ שלצרכם הלכתי וכן ת"א לא שחרית ותלמי לא יקבל זה וע"כ שינוי לו לכתוב חמד במקום חמור שהוא קרוב באותיות כמ"ש שלא יכתוב דלתין רישין רישין דלתין:

אשר חלק וגו' להאיר לכל וגו' ופרש"י שאל"כ יאמר כו' ומדרשו להחליקן בדברים כדי כו' ע"ש והכי אמרינן בפ"ב דע"ז כמפורש שם אלא שתלמי לא יקבל דרשה זו לכך שינו לכתוב לו להאיר:

אשר לא צויתי לעובדם כו'. פרש"י שאם לא כתבו לעובדם הוה משמע ליה אשר לא צויתי שיהיו כו' ע"ש דמצינו לשון צווי גבי בריאה דכתיב כי הוא צוה ונבראו ובירושלמי איתא הגירסא אשר לא צויתי לאומות לעבדם ולפי זה יש לפרש דאם לא שינו לכתוב מלת לאומות היה קשיא ליה מאי אשר לא צוה לעבדם הא בישראל בדרבה מיניה שצוה להם בכמה כתובים באזהרה גם שלא לעבדם ולכך שינו לו לכתוב לאומות שלא צוה להם לעבדם ומיהו שלא לעבדם נמי אינו מפורש באומות דתלמי לא יאמין שהנכרים מצוה על ע"ז:

ולא כתבו לו ארנבת כו' והטילו שם אשתי בתורה כו'. ר"ל שהטילו שמה בשם הטמאים בתורה ובמדרשות ד' הטמאים המפורשים בקרא נגד ד' מלכיות וארנבת נגד מלכות יון:

יפיפותו של יפת יהא באהלי שם כו' וה"נ אמרינן בסוף סוטה ובס"פ מרובה בא"י לשון טורסי למה אלא אי לה"ק אי לשון יונית כו' ולמאי דפריך התם מחכמת יונית דאסירא ולא ידע לפלוגי בין חכמת יונית ובין לשון יונית ה"מ למפרך ממתני' דהכא דמוכחא דלשון יונית שרי:

במשנה אין בין כהן משוח בשה"מ כו'. עט"א ובמשכ"ע בק"א ונשמט שם בסופו ועמל"מ פ"ה מהל' מעה"ק הט"ו ובעיקר קושייתו דל"ל קרא במנחות (עד) בחטאה בשגגה כו' ע"ש נראה דאישתמיטתיה סוגיא דשם (קט) דהאי קרא בקרבן ע"ז כתיב ואיצטריך לר"נ שם בזרק לע"ז בשוגג אף דבמזיד פסול לעולם למקדש משא"כ בשאר עבירות דגם במזיד כשר ולר"ש שם בשחיטה דוקא אבל בזריקה פסול לעולם אפי' בשוגג ע"ש וכש"כ למה שפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת המק' הי"ג וט"ו דאף בשחט בשוגג לכתחלה לא יעבוד ומשמע לכאורה דמדאורייתא הוא מדכייליה בהדי פרועי ראש וקר"ב ובשאר עבירות משמע מדבריו בפ"ד מה' כהמ"ק ה"ז דכשר אף לכתחלה א"כ חלוק הרבה ע"ז משארי עבירות ולכן איצטריך לה קרא מיוחד וק"ק לפמש"כ בדעת הרמב"ם הא דפריך שם (עד) מהתם נפקא דשם הוא דוקא בדיעבד והכא אפילו לכתחלה ואכמ"ל:

ומש"כ הט"א דאין מושחין ב' כ"ג כאחת מירושלמי דהוריות הנה מקורו הוא בת"כ בפ' דחביתין בפסוק ביום המשח אותו ופי' הק"א דדוקא ביום א' ואפי' למאי דהקשה עליו הק"ע בפ"ק דיומא דלטעם הירושלמי משום איבה אפי' בב' ימים נמי טעם איבה ודאי דאינו אלא מדרבנן כדמוכח בתוס' יומא (יב ב) ד"ה כ"ג ועוד דלצורך ודאי מושחין כדמשמע בתוי"ש שם (יב) ד"ה במה וכ"מ בנזיר ר"פ כ"ג ע"ש בתד"ה מרובה בגדים והכא אין לך צורך גדול מזה כיון דאין לו כפרה זולתו:

גמרא ולא לכ"ה משום מעלין בקדש ול"מ. עט"א שכ' דאם יארע בכ"ג עוד הפעם פסול מותר לכ"ע לכהן שעבר לשמש תחתיו וכ"נ להדיא בתוי"ש ר"פ הוציאו לו גבי בניה של קמחית ולכאורה למ"ה בסנהדרין (יט) דמני שם כהן שעבר וסגן (וסגן הוא העומד תחת כ"ג לשמש תחתיו כשיארע בו פסול כמש"כ הרע"ב בפיה"מ שם וכדאיתא בהוריות (יג) ועי' סוטה (מב) סגן לא ממונה הוא כו' וברש"י ד"ה שאם) ומש"כ עוד א"נ אפ"ת ר"מ כר"ע מ"מ הואיל ופר א"נ במשוח מלחמה ה"א כו' ע"ש תמוה דזה יישב כבר אפי' לר"מ דאי הוה כתיב והוא לא הוה ידעינן מיני' פר כהן משיח רק שהקשה עתה לר"מ והוא ל"ל דהוה ידעינן ליה מפר כה"מ לדידי' ולזה אין ישובו עולה ונראה דט"ס בדבריו וכצ"ל ה"א משוח מלחמה דלא אלים קדושתו כ"כ אימא דמשעבר אינו מצווה על הבתולה קמ"ל והוא:

במשנה שבשילה אוכלין קק"ל ומע"ש בכל הרואה. וכ"ה בפ' בתרא דזבחים. וק"ל מדוע שייר בכורים שנוהגין בשילה דאיתא בספרי פ' תבא והלכת אל המקום כו' זה שילה וב"ע:

רש"י (במשנה הב') ד"ה אין בין. בעודו בנוב וגבעון. ל"י מדוע דלג גלגל ובסה"ע הזכירו:

רש"י ד"ה פסחים ותו לא. וקס"ד דאף חובות צבור שאין להם זמן כו'. לדבריו העיקר חסר בדברי התרצן ומדוע לא פי' כפשוטו דקושיית המקשה היתה מתמידין ומוספין שוב התבוננתי דגירסתו ומני ר"ש כו' בו' ומעתה א"ש פירושו קצת:

תד"ה אין בין (הב'). וי"ל דאי נקט כו' הוה משמע כו' כבר דהיינו בכל השנה יש כו'. כצ"ל:

בסה"ד ל"ק לפירושינו דשני דכיון כו'. כ"נ דצ"ל:

גמ׳ מעשה בתלמי כו'. נ"ב אין זה בטלמיוס פילאדילפו שידוע שהיה אוהב ישראל ובקש ההעתקה הידועה מהכ"ג שבירושלם בהכנעה ובהתרפס לו ברצי כסף ודורונות גדולות שעשה לבהמ״ק ולכ״ג ולזקנים מעתיקי התורה שתנתן לו בקשתו זאת כמפורסם בספר אריסטיאה שחובר על זאת באותו פרק המעשה ע"י המשולח של המלך לירושלם. אלא תלמי אחר הוא זה:

גמ' מפני שאשתו. בירושלמי וכן במ"ר פ' שמיני איתא דאמו של תלמי ארנבתא שמה:

שם מעשה בר' יוסף בן אולם. עי' תוס' ישנים יומא דף כא ע"א ד"ה ולא אירע קרי:

שם אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי. ר"ה דף ז ע"ב שבועות דף ד ע"א חולין דף פד ע"א ודף קד ע"א הוריות דף יב ע"ב:

תוס' ד"ה אין בין כהן משוח וכו' פי' פר כהן משיח. עי' יומא דף נז ע"א תד"ה אני ראיתיה ובקדושין דף לו ע"ב בפרש"י ד"ה אי דפנים ובתוס' ד"ה אי דפנים:

בגמרא אימא סיפא אין בין כהן המשמש כו' הא לכל דבריהם זה וזה שוין אתאן לר"מ כו' כבר כתבתי לעיל גבי אין בין שבת לי"ט שהקשה שם הרשב"א ז"ל על מאי דקאמר אתאן לר"מ דהא אפילו כרבי יוסי מצי לאוקמי אלא דלא קחשיב במתני' כ"א מילי דאורייתא משא"כ מדרבנן לא קחשיב והא דרבי יוסי דאינו אלא משום איבה לא הוי אלא מילי דרבנן משום איבה כו' ע"ש ולענ"ד יש ליישב דלק"מ דנהי דמאי דפליגי ר"מ ור"י לענין אם ראוי לשמש ככ"ג אינו אלא מדרבנן לר"י משום איבה אפ"ה נפקא מיניה טובא בהך פלוגתא דר"מ ור"י לענין איסור דאורייתא והיינו שאם עבר ועבד בשמונה בגדים דלר"מ עבודתו כשרה ולר"י עבודתו פסולה והיינו לסברת התוס' שכתבו כאן דכיון דע"פ ב"ד הוא הו"ל כהדיוט ובפ"ק דיומא כתבו עוד דכהן גדול נתמנה בפה ומסתלק בפה והביאו שם תוספתא דירושלמי דמייתי לה הך מילתא מקרא וא"כ שדינו כהדיוט אם עבד בשמונה בגדים הו"ל ככהן הדיוט שעובד בבגדי כ"ג עבודתו פסולה דהו"ל יתור בגדים כדאיתא בזבחים בפ"ב ולאידך גיסא נמי אם עבר ועבד בד' בגדים ככ"ה דלר"מ עבודתו פסולה דהו"ל מחוסר בגדים ולר"י עבודתו כשרה כנ"ל ליישב קושית הרשב"א ז"ל. שהרי לפ"ז ע"כ דמתניתין דהכא ר"מ היא ולא ר"י:

ואף שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות עבודת יה"כ דהשני כל מצות כהונה גדולה עליו אלא שאינו עובד ככ"ג אם כן משמע דהיינו כר"י כדאמר רבי יוחנן בפ"ק דיומא דהלכה כר"י ואפ"ה מסיים שם הרמב"ם שאם עבד ככ"ג עבודתו כשרה ואם כן משמע לכאורה דלית ליה הך סברא שכתבו התוס' כאן ובפ"ק דיומא אלא דבאמת לאחר העיון נראה דאדרבא שיטת הרמב"ם ממש מכוונת לשיטת התוספות כאן ובפ"ק דיומא אלא שהרמב"ם סובר דנהי דבעיקר מילתא שאינו עובד לכתחילה ככ"ג הוי הלכה כר"י דחייש לאיבה מ"מ לענין דיעבד סובר דהלכה כר"מ והיינו כסתם מתני' דהכא דמוקמינן לה כר"מ דלכל מילי דאורייתא הוי ככ"ג ממש ולפ"ז אף על גב דבעלמא קיי"ל כתוספתא דהירושלמי דכ"ג נתמנה בפה ומסתלק בפה והו"ל כהדיוט היינו כשנסתלק ע"י איזה פסול שנמצא בו משא"כ הכא שאינו מסתלק מלשמש ככ"ג אלא משום איבה מש"ה מעיקרא דתקנתא לא תיקנו אלא שלא יעבוד לכתחילה אבל לענין דיעבד ליפסול עבודתו משום יתור בגדים הו"ל כאילו לא נסתלק דדוקא אליבא דר"י כתבו התוספות כאן שסובר דאפילו לענין דיעבד הו"ל כהדיוט מדאיצטריך ר"י לטעמיה דמעלין בקדש ולא מורידין משא"כ תנא דידן בהא דאם עבד סבר לה כר"מ דאמר כל מצות כ"ג עליו אבל לענין לכתחילה שפיר מצי סבר כר"י דאינו עובד משום איבה ובזה א"ש טובא הא דפסק רבי יוחנן בפ"ק דיומא הלכה כר"י אע"ג דרבי יוחנן גופא שמעינן לה בכולא תלמודא דסובר דהלכה כסתם משנה וכ"ש סתם מתני' דהכא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא וא"כ לכאורה קשיא דר"י אדר"י ולמאי דפרישית א"ש דבמידי דאורייתא פסק ר"י כסתם מתני' דהכא דלא איירי אלא במידי דאורייתא בכל הנך אין בין דפירקין כסברת הרשב"א ז"ל אבל לענין שאינו עובד לכתחילה דהוי מדרבנן דלא איירי בה מתניתין שפיר פסק רבי יוחנן הלכה כר"י כדקי"ל בעלמא ר"מ ור"י הלכה כר"י. ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדק הכ"מ שם בלשון הרמב"ם דאף שפסק כר"י לא שבק מלמנקט לישנא דר"מ בתחילת דבריו והוי כמזכה שטרא לבי תרי ועיין מה שתירץ הכ"מ שם בדוחק ולמאי דפרישית א"ש טפי שדבר גדול השמיענו הרמב"ם ז"ל בזה דלענין דיעבד הוי הלכה כר"מ שאם עבד ככ"ג עבודתו כשרה וממילא שמעינן נמי איפכא שאם עבד בד' בגדים בכ"ה עבודתו פסולה דהו"ל מחוסר בגדים כיון שכל מצות כ"ג עליו כנ"ל נכון וברור בעזה"י בשיטת הגמרא ובכוונת לשון הרמב"ם ז"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם אמר ר"ח אין רישא רבנן וסיפא ר"מ רב יוסף אמר ר' היא ונסיב לה אליבא דתנאי ולכאורה לפי סוגית הש"ס בכמה דוכתי שינויא דר"ח ודר"י חדא מילתא היא ומה בין דא לדא אבל למאי דפרישית א"ש דנ"מ טובא לענין פסק הלכה דלר"ח דאמר סיפא ר"מ משמע דר"מ גופא אמר להך מילתא ומדנשנו בלשון סתם משנה ממילא משמע דהלכה בהא כר"מ לגמרי דאמר כל מצות כהונה גדולה עליו והיינו שעובד אפי' לכתחילה משא"כ בשינויא דרב יוסף דאמר דלאו ר"מ גופא תנא לה הך סיפא דמתני' אלא ר' הוא דנסיב לה כר"מ א"כ שפיר מצ"ל דר' גופא נמי לא סבר כר"מ אלא לענין דיעבד דאיירי בה עיקר בבא דסיפא כיון דהוי מידי דאורייתא משא"כ לענין לעבוד לכתחילה דלא הוי אלא מדרבנן שפיר מצי ר' לסבור כר"י כנ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה אין בין כהן משיח וכו' פי' פר כהן משיח שחטא בשוגג וכו'. מכאן תמהתי אני בעניי על דברי מהרש"א בקדושין דף ל"ז כמ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף ק' ע"ג ושם הבאתי דברי הרב משנה למלך ושאר אחרונים וע"ש באורך בס"ד:

(ט רע"ב) שאשתו של תלמי ארנבת שמה.—כתב בס' "תשועת ישראל" לר' מנשה בן ישראל פ"ג סי' ג, דארנבת בלשון יון "לאגוס" %, וכן היה שם אבי תלמי מלך מצרים, ולכן כתבו בלשון יון "דאסיפודא" % ופתרונו בלה"ק "שעירת הרגלים", וכתב המגיה שם, דלפי זה יש להגיה כאן "שעירת הרגלים" במקום "צעירת הרגלים".

לא חמד אחד מהם נשאתי. שלא יאמר חמור לא לקח אבל חפץ אחר לקח: להאיר לכל העמים. שאם לא כן יאמר בן נח מותר בע''ז ומדרשו (ע''ז נה.) להחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם: אשר לא צויתי לעובדם. שאם לא כתבו לעובדם משמע אשר לא צויתי שיהיו ויאמר א''כ אלהות הן שעל כורחו נבראו: וכתבו. במקום ואת הארנבת ואת צעירת הרגלים לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה: יפיותו של יפת. הוא לשון יון לשונו יפה משל כל בני יפת: מתני' מרובה בגדים. כהנים ששימשו בבית שני ואף בבית ראשון מימות יאשיהו ואילך שנגנז צלוחית של שמן המשחה: פר הבא על כל המצות. כהן משיח שהורה היתר בדבר שזדונו כרת ועשה כהוראתו מביא פר שנאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו' (ויקרא ד): כהן המשמש. כגון שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו וחזר לעבודתו והעבירו הבא תחתיו הראשון קרוי משמש והשני עבר: אלא פר יוה''כ. שאי אפשר להביא שנים וכן עשירית האיפה חביתי כהן [גדול] שבכל יום שאי אפשר להביא שנים: גמ' הא לכל דבריהן זה וזה שוין. ואם בא להקטיר או לעבוד שום עבודה משמש בשמונה בגדים כהן שעבר ככהן המשמש: כל מצות כהונה גדולה עליו. משמש בח' בגדים לא פורע ולא פורם ומצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה ומקריב אונן: ואינו ראוי. לשמש לא בשמונה בגדים ככהן גדול ולא בארבעה ככהן הדיוט: רבי היא. וסתמה אליבא דנפשיה: ונסיב ליה אליבא דתנאי. במרובה בגדים סבר לה כרבנן ובכהן שעבר סבר לה כר' מאיר: מתני' אין בין במה. אין הפרש בשעת היתר הבמות בין במה גדולה זה מזבח של משה בעודו בנוב וגבעון: לבמה קטנה. מזבח של יחיד שכל יחיד ויחיד עושה במה לעצמו: קרב בבמה. קטנה: כל שאינו נידר ונידב כו'. בזבחים יליף לה בפרק בתרא: גמ' פסחים ותו לא. והא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה ואילו בגדולה היו מקריבין קרבנות צבור תמידין ומוספין וקא ס''ד דאף חובות צבור שאין קבוע להן זמן היו קריבין בה כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע''ז: כעין פסחים. וכל חובות הקבוע להם זמן כפסחים: מני. מתניתין דקתני דבמה קטנה אין קרב בה שום חובה ואמר דבמה גדולה לא עדיפא מינה אלא בחובות הקבוע להן זמן: ר' שמעון היא. דאמר בפרק בתרא דזבחים אף צבור לא הקריבו בבמה גדולה שום חובה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן אבל חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר ושעירי ע''ז הכא והכא לא קרב אבל כדרבנן דהתם לא מתוקמא מתניתין דהא אמרי כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל דהיא במה גדולה ואפילו פר העלם דבר ומתניתין קתני פסח וכיוצא בהן: מתני' בכל הרואה. בכל מקום שיוכל לראות משם את שילה ובפרק בתרא דזבחים יליף טעמא:

אין בין כהן משוח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות. פירוש פר כהן משיח שחטא בשוגג דעשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם בדבר שזדונו כרת אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח (יחטא) דהא מרבינן בת''כ ואפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכל שכן מרובה בגדים: אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים. קשה אמאי נקט לכהן שעבר דהא אפילו ביום שאירע בו פסול לכהן המשמש ושמש זה תחתיו הוי חילוק זה שהפר בא מן המשמש אע''פ שאין משמש כדאי' בירושלמי ואם כן הוה ליה למימר בין הכהן המשמש לכהן שיעבור וי''ל דאי נקט לאותו שיעבור הוה משמע הא לאותו שעבר כבר דהוי בכל שנה יש הרבה חילוקים ביניהם משום הכי נקט לאותו שעבר לאשמועינן דאף בדידיה ליכא אלא חילוק זה וא''ת למאי דפרישית שהפר הוי מאותו שאירע בו הפסול אע''ג שאין משמש א''כ קשיא מהא דאמר סוף פ''ק דשבועות (דף יד:) אשר לו ולא משל אחיו הכהנים ואדרבה היה לו לומר ולא מאותו המשמש תחתיו דהוי רבותא טפי ושמא משום דהוי מלתא דלא שכיחא שבקיה ונקט מידי דשכיח כל שנה וההיא נמי דהקומץ רבה (מנחות דף יט.) דקאמר דגלי רחמנא שחיטה בבעלים לא קשה לפירושינו דשרי דכיון דזכי ליה רחמנא הוי כאילו מקדיש משלו: ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקדש וכו'. קשיא למה ליה האי טעמא תיפוק ליה דכיון דראוי לכהן גדול אי לאו משום איבה א''כ אינו יכול לשמש בארבעה בגדים משום דהוה ליה מחוסר בגדים ויש לומר דמשום האי טעמא לא היינו מקפידין כיון דעל פי בית דין . הוא אי לאו טעמא דמעלין: מני רבי שמעון היא דאמר אף צבור לא הקריבו. נראה דכיון דמוקמינן למתני' כרבי שמעון א''כ סיפא נמי אתיא כוותיה דקתני זה הכלל כל הנידר ונידב קרב בבמה וקשה דהא נזירות דהוי דבר הנידר ונידב כדאמרינן בפרק שני דתמורה (דף יד: ושם) ואפילו הכי אית ליה לר' שמעון פ' בתרא דזבחים (דף קיז. ושם) דמנחות ונזירות אין קרב אפילו בבמה גדולה וי''ל דהכי מיפרשא מתניתין זה הכלל כל הנידר ונידב שקרב בבמה גדולה כגון עולה ושלמים ליחיד קרב בבמה קטנה וכל שאינו נידר ונידב ואע''פ שקרב בבמה גדולה אין קרב בבמה קטנה אבל מודה הוא דיש נידר ונידב שאין קרב לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה.: