מגילה י ע"א

יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר:
גמ' א''ר יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה קסבר בית חוניו לאו בית ע''ז היא וקא סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא דכתיב {דברים יב-ט} כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים מקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר אמרו ליה אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה וגמירנא לה מיניה ומ''ט קא הדר ביה משום קשיא דרב מרי דמותיב רב מרי קדושת שילה יש אחריה היתר קדושת ירושלים אין אחריה היתר ועוד תנן משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה לנחלה תנאי היא (דתניא) א''ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרה בונין מבפנים וא''ר יהושע שמעתי שמקריבין אע''פ שאין בית אוכלין קדשי קדשים אע''פ שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אע''פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא מכלל דר''א סבר לא קידשה לעתיד לבוא א''ל רבינא לרב אשי ממאי דלמא דכולי עלמא קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכי תימא קלעים לר''א למה לי לצניעותא בעלמא אלא כי הני תנאי דתניא אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקידשום אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ אלמא קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא ורמינהו אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר {דברים ג-ד} ששים עיר כל חבל ארגוב וכתיב {דברים ג-ה} כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום קידשום

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

קדושת שילה יש אחריה היתר, שאחר שחרבה שילה - הותרו הבמות. ואילו קדושת ירושלים - אין אחריה היתר, שגם אחר שחרב הבית - לא הותרו שוב הבמות ^[324].

גמרא:

אמר רבי יצחק: שמעתי, שמקריבין בבית חוניו ^[325] ^[326] [הוא מזבח שבנה חוניו שהיה בנו של שמעון הצדיק במצרים ^[327], ובנאו לשם שמים ^[328]] בזמן הזה.

ומבארינן: קסבר רבי יצחק כמאן דאמר, דבית חוניו - לאו בית עבודה זרה היא ^[329] [דאיכא מאן דאמר, דעבודה זרה היא], וקא סבר נמי דקדושה ראשונה שנתקדשה ירושלים, קידשה רק לשעתה, ולא קידשה לעתיד לבוא, דהיינו כשחרבה. אלא משחרבה - הותרו הבמות. ולכן מקריבין בבית חוניו, דחשיב כבמה.

ומנא ליה הא?

דכתיב גבי היתר הבמות בגלגל: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". ודרשינן: "מנוחה" - זו שילה. "נחלה" - זו ירושלים. מקיש הכתוב נחלה - למנוחה. מה מנוחה - יש אחריה היתר, דמשחרבה שילה, הותרו הבמות עד שנבנה בית המקדש, אף נחלה, ירושלים - יש אחריה היתר. ולהכי שרי להקריב בבית חוניו בזמן הזה, לאחר שחרב הבית.

אמרו ליה לרבי יצחק: האם באמת אמרת דבר זה, דקדושת ירושלים - יש אחריה היתר?

אמר להו: לא אמרתי.

אמר רבא: האלהים [לשון שבועה], בתחילה אמרה רבי יצחק להאי מילתא, ואנא גמירנא לה מיניה [למדתיה ממנו].

ומאי טעמא קא הדר ביה?

משום קשיא דהקשה רב מרי עליה.

דמותיב רב מרי: ומי שרו במות לאחר שחרב הבית?

והתנן במתניתין דידן: קדושת שילה - יש אחריה היתר, קדושת ירושלים - אין אחריה היתר! ועוד קשה, מדתנן: משבאו לירושלים, נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר - אף כשחרב הבית, והיינו טעמא דנאסרו, כיון שהיא - ירושלים - היתה לנחלה האמורה בקרא דהיתר הבמות: "כי לא באתם עד עתה וגו' ואל הנחלה". דמשמע, דאחר שיבואו אל הנחלה - ייאסרו הבמות!

והאי מלתא, אי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, או לא - פלוגתא דתנאי היא ^[330] .

דתנן: אמר רבי אליעזר: שמעתי מרבותי, שכשהיו בונין בהיכל בבנין בית שני, בימי עזרא, היו עושין קלעים להיכל [במקומו של ההיכל], בצמוד לכתלים הנבנים.

וסלקא אדעתין השתא, שהיו עושין כן, כדי שיהו הקלעים נחשבים כבנין - עד שיבנו הכתלים עצמם, כדי שיהא המזבח הבנוי בעזרה, כאילו עומד 'פתח אהל מועד' [דכתיב בהקרבת הקרבנות, שצריך שתהא ההקרבה 'פתח אהל מועד'], ויוכלו להקריב עליו קרבנות - עוד לפני שתסתיים בניית ההיכל [שהרי התחילו להקריב קרבנות מיד כשעלו בימי כורש, ובניית הבית הסתיימה רק עשרים ושתים שנה לאחר מכן].

וכן, היו עושין קלעים לעזרה.

וסלקא אדעתין, שהיו עושין קלעים - כדי שייחשב בית, ויוכלו להקריב קרבנות.

אלא שהפרש היה ביניהם: שבהיכל, היו בונין את קירות ההיכל - מבחוץ [מחוץ לקלעים], כדי שלא יכנסו הבונים למקום ההיכל ^[331], ובעזרה - היו בונין מבפנים [מלפני הקלעים].

וסיפא דמתניתין דהתם: ואמר רבי יהושע: שמעתי, שמקריבין קרבנות בזמן הזה - אף על פי שאין בית המקדש קיים,

ושאוכלין קדשי קדשים - אף על פי שאין קלעים [על אף שדינם של קדשים קלים שנאכלין לפנים מן הקלעים],

ושאוכלין קדשים קלים ומעשר שני, שמקום אכילתן הוא בירושלים, לפנים מהחומה - אף על פי שאין חומה לירושלים. מפני שקדושה ראשונה, קידשה לשעתה - וקידשה לעתיד לבוא. ולהכי, כל מקומות אלו - עומדין בקדושתן הראשונה.

ודייקינן: מכלל, דרבי אליעזר דאמר דהיו עושין קלעים להיכל ולעזרה, סבר דקדושה ראשונה - לא קידשה לעתיד לבוא, ולכן היו צריכים לעשות קלעים, ולחזור ולקדש את המקום בתודות ובשיר [כדאמרינן במס' שבועות].

חזינן דמחלוקת תנאים היא. דלרבי יהושע - קדשה לעתיד לבוא, ולרבי אליעזר - לא קדשה!

אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי? דלמא דכולי עלמא סברי, דקדושה ראשונה קידשה לשעתה - וקידשה לעתיד לבוא. ומר - מאי דשמיע ליה קאמר, ומר - מאי דשמיע ליה קאמר. דכך שמע רבי אליעזר, שהיו עושין קלעים, אבל לא משום שהיה צריך לקדש, ולא פליג אדרבי יהושע. [ולא בא רבי יהושע לחלוק על רבי אליעזר, אלא שלא שמע את דבריו, ואמר מאי דשמיע ליה. רש"י במס' שבועות].

וכי תימא: אם כן, קלעים לרבי אליעזר - למה לי? הא סבירא ליה, דקדשה לעתיד לבוא!

לצניעותא בעלמא עשאום.

אלא, האי דאמרינן, דהך בעיא, אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא או לא - מחלוקת תנאים היא, כי הני תנאי היא:

דתניא, אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: תנן במסכת ערכין [לב.] בענין בתי ערי חומה: "ואלו הן בתי ערי חומה וכו' מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה הישנה של צפורי, וחקרה של גוש חלב", ומונה שם המשנה תשע ערים.

ולמה מנו חכמים דווקא את ערים אלו, והרי היו עוד הרבה ערים המוקפות חומה מימות יהושע, והתם נמי, בסיפא דמתניתין, תנן: "וכן כיוצא בהן"!? אלא, שכשעלו בני הגולה, מצאו רק את הערים האלו - וקידשום. אבל הראשונות, כל שאר הערים שהיו מוקפות, בטלו משבטלה הארץ [משגלו].

אלמא קסבר האי תנא: קדושה ראשונה, קידשה לשעתה - ולא קידשה לעתיד לבוא. ולהכי, רק אותן ערים שקידשו כשעלו מהגולה - נתקדשו.

ורמינהו, אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: וכי תשע ערים אלו בלבד היו? והלא כבר נאמר גבי ממלכת עוג: "ונלכד את כל עריו וגו' ששים עיר כל חבל ארגוב", וכתיב בהו, באותן ערים: "כל אלה ערים בצורות חומה גב והה"?

אלא למה מנו חכמים דווקא את ערים אלו?

משום שכשעלו בני הגולה, מצאו ערים אלו - וקידשום.

הערות

^[324] וטעמא מפרש במס' זבחים, דכתיב בענין היתר הבמות: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". ודרשינן: "אל המנוחה" - זה שילה, שנחו בה מלכבוש. "ואל הנחלה" - זו ירושלים. ולמה חילקן הכתוב? כדי ליתן היתר במות בין זה לזו.

^[325] עיי' בפירוש המשניות להרמב"ם בסוף מס' מנחות, שהאריך לבאר ענין זה.

^[326] במקדש דוד [סי' כ' ס"ק ד'] הוכיח, דלמזבח חוניו היה דין במת יחיד. דבמת ציבור היתה רק בארץ ישראל, כמבואר במכילתא. והיינו טעמא, משום דצריך לקדשה, ובעינן לכך מלך. ואין מלך ישראל בחו"ל. עיי"ש.

^[327] הקשו התוס' [ד"ה שמעתי], היאך מקריבין שם בטומאה, דהא גזרו טומאה על ארץ העמים ! ? ותירצו, דכיון שמן התורה אפשר להקריב שם, שמא לגבי האי לא גזרו חכמים טומאה. ובתוס' בתענית [י"ז ע"ב] ג"כ הקשו קושיא זו, ותירצו, דהותרה טומאה בציבור. ועיי' ברש"ש כאן.

^[328] ופלוגתא היא במס' מנחות [ק"ט ע"ב] אם בנאו לשם שמים או לשם ע"ז. וכתב הריטב"א דמ"מ ודאי עבר אשחוטי חוץ, דהא בזמן הבית היה. אבל התוס' שם [ד"ה והעלה] כתבו, דלא עבר אשחוטי חוץ, משום שהעלה רק נדרים ונדבות לבני נח, ולא הקריב קרבנות ישראל.

^[329] הקשה תוס' הרא"ש, הא איכא למחזי אם עובדים שם עתה ע"ז או לא ! ? וכתב, דשמא קמ"ל רבי יצחק, דמעיקרא נמי לא היו עובדין שם ע"ז.

^[330] הקשו תוס' והריטב"א, אם כן, דפלוגתא דתנאי היא, מאי טעמא הדר ביה רבי יצחק, הא איכא תנא דסבר כוותיה, דלא קדשה לעתיד לבוא ! ואי משום דאיכא סתם מתניתין דאחר קדושת ירושלים אין היתר, אם כן, מעיקרא מאי קסבר? ! ותירצו התוס', דלכולי עלמא, משבאו לירושלים - נאסרו הבמות, ושוב לא היה להן היתר. ונחלקו רק על מקום המזבח, אי שרי להקריב שם, דמ"ד דקדשה לעת"ל סבר, דבמקום מזבח מיהא - מותר להקריב. וע"ע בריטב"א וברשב"א מה שכתבו בזה.

^[331] כך פירש רש"י כאן. ובשבועות [ט"ז ע"א, ד"ה אלא שבהיכל] פירש, דהיינו כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל. וכך פירש הריטב"א הכא.

יש אחריה היתר, שלאחר שחרבה שילה הותר להקריב בבמות וקדושת ירושלים אין אחריה היתר, שאף שחרב בית המקדש אסור להקריב בבמות בכל מקום.

א גמרא אמר ר' יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו שבמצרים בזמן הזה, ומעירים: קסבר [סבור הוא] שבית חוניו לאו [לא] בית עבודה זרה היא אלא מקדש לה' ממש, וקא סבר [והוא סבור גם כן] שקדושה ראשונה שנתקדשה ירושלים קידשה לשעתה בלבד ולא קידשה לעתיד לבוא, ולכן לאחר שחרב המקדש בירושלים, אין בה עוד קדושה עד שאסור להקריב בכל מקום אחר. ומשום כך בית חוניו הוא מקום כשר להקרבה.

והמקור להלכה זו דכתיב [שנאמר]: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ט), ודרשו: "מנוחה" — זו שילה, "נחלה" — זו ירושלים, מקיש [משווה] הכתוב נחלה למנוחה; מה מנוחה שבשילה יש אחריה היתר הקרבה בבמות, אף נחלה יש אחריה היתר הקרבה בבמות.

ומספרים: אמרו ליה [לו] לרבי יצחק: אמרת הלכה זו לגבי בית חוניו? אמר להו [להם] לא אמרתי. אמר רבא בלשון שבועה: האלהים! אמרה רבי יצחק, וגמירנא לה מיניה [ואני עצמי למדתי אותה ממנו].

ושואלים: ומאי טעמא קא הדר ביה [ומה טעם חזר בו] והכחיש את העניין? משום קשיא [קושיה] שהקשה עליו רב מרי — דמותיב [שהקשה] רב מרי, שהרי שנינו במשנתנו: קדושת שילה יש אחריה היתר, קדושת ירושלים — אין אחריה היתר. ועוד תנן [שנינו]: משבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא ירושלים היתה להם לנחלה לעולם.

ומעירים: לגופו של דבר תנאי [מחלוקת תנאים] היא בעניין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' אליעזר: שמעתי שכשהיו בונין את בית המקדש השני, כשבנו את ההיכל היו עושין קלעים מחיצות ארעיות להיכל, וקלעים לעזרה עד שבנו אותם בנין אבן. אלא שבהיכל היו הבנאים בונין כשהם עומדים מבחוץ ולא נכנסו פנימה, ובעזרה בונין היו הבנאים עומדים בשעת הבניה אפילו מבפנים.

ואמר ר' יהושע: שמעתי שמקריבין קרבנות על המזבח אף על פי שאין בית, וכן אוכלין קדשי קדשים במקום העזרה אף על פי שאין קלעים, וכן אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בירושלים אף על פי שאין חומה בפועל, מפני שקדושה ראשונה שנתקדשה ירושלים קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ולכן, אף שהחומות אינן קיימות, מכל מקום הקדושה לא בטלה. ומדייקים: מכיוון שר' יהושע אומר שקדושה ראשונה לא בטלה — מכלל הדברים אתה למד כי ר' אליעזר סבר שלא קידשה לעתיד לבוא, ונמצא אם כן שכבר נחלקו תנאים בדבר זה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דלמא דכולי עלמא [שמא לדעת הכל] גם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, אלא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר [וחכם זה, מה ששמע במסורת אמר, וחכם זה, מה ששמע במסורת אמר] ואינם חולקים כלל זה על זה. וכי תימא [ואם תאמר] אם כן קלעים לר' אליעזר למה לי? שהרי הקדושה במקומה גם ללא הקלעים, והתשובה היא — לצניעותא בעלמא [לצניעות בלבד] שאין זה נאה שהמקום המקודש יהיה גלוי לעין כל ולכן מסתירים אותו בקלעים.

אלא, אם מחלוקת תנאים היא בנושא — כי הני תנאי [כמו תנאים אלו], דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: למה מנו חכמים במסכת ערכין את אלו העיירות שהן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, והלא הרבה יותר היו שם? והטעם — שכשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקידשום, אבל הראשונות המנויות בספר יהושע בטלו מיחודן משבטלה (חרבה ישוב) הארץ כשיצאו לגולה. אלמא קסבר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה שאמר ר' ישמעאל בר' יוסי עצמו: וכי אלו בלבד היו ערים מוקפות חומה שנימנו שם במשנה? והלא כבר נאמר: "ששים עיר כל חבל ארגב" (דברים ג, ד) וכתיב [ונאמר] על אלו: "כל אלה ערים בצרת חומה גבהה דלתים ובריח" (דברים ג, ה), משמע שהיו הרבה מאוד ערים מוקפות חומה. אלא למה מנו חכמים דווקא את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקידשום.

ותוהים: קידשום?! אם קדושתם קיימת, מפני מה קידשום?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

after the Tabernacle was destroyed, there is permission to sacrifice offerings on improvised altars. But with regard to the sanctity of Jerusalem, after the Temple was destroyed, there is no permission to sacrifice offerings on improvised altars, as the prohibition remains intact.

GEMARA: Rabbi Yitzḥak said: I heard that one sacrifices offerings in the temple of Onias in Egypt at the present time. The Gemara cites the basis for the statement of Rabbi Yitzḥak. He maintains that the temple of Onias is not a house of idol worship but rather a temple devoted to the service of God, and he maintains that the initial consecration sanctified Jerusalem for its time and did not sanctify Jerusalem forever. Therefore, after the destruction of the Temple, the sanctity of Jerusalem lapsed and the sacrifice of offerings elsewhere was no longer prohibited. For these reasons it was permitted to sacrifice offerings in the temple of Onias after the Temple was destroyed.

The Gemara cites the source of this halakha. It is as it is written: “For you are not as yet come to the rest and to the inheritance” (Deuteronomy 12:9), which is interpreted: “Rest,” this is Shiloh; “inheritance,” this is Jerusalem. The verse juxtaposes and likens inheritance to rest: Just as in the place of rest, Shiloh, after its destruction there is permission to sacrifice offerings on improvised altars, so too in the place of inheritance, Jerusalem, after its destruction there is permission to sacrifice offerings on improvised altars.

The Gemara reports that the other Sages said to Rabbi Yitzḥak: Did you say this halakha with regard to the temple of Onias? He said to them: No, I did not say that. Rava said, reinforcing his assertion with an oath: By God! Rabbi Yitzḥak did in fact say this, and I myself learned it from him, but he later retracted this ruling.

The Gemara asks: And what is the reason he retracted his ruling? The Gemara explains: It is due to the difficulty raised by Rav Mari, as Rav Mari raised an objection from the mishna: With regard to the sanctity of Shiloh, after the Tabernacle was destroyed there is permission to sacrifice offerings on improvised altars. But with regard to the sanctity of Jerusalem, after the Temple was destroyed there is no permission to sacrifice offerings on improvised altars. And furthermore, we learned in a mishna (Zevaḥim 112b): Once they came to Jerusalem, improvised altars were prohibited, and they did not again have permission to do so, and Jerusalem became the everlasting inheritance.

The Gemara comments: This matter is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a mishna (Eduyyot 8:6): Rabbi Eliezer said: I heard that when they were building the Sanctuary in the Second Temple, they fashioned temporary hangings for the Sanctuary and temporary hangings for the courtyard to serve as partitions until construction of the stone walls was completed. The difference was only that in building the Sanctuary, the workers built the walls outside the hangings, without entering, and in the courtyard, the workers built the walls inside the hangings.

And Rabbi Yehoshua said: I heard that one sacrifices offerings on the altar even though there is no Temple, one eats offerings of the most sacred order in the Temple courtyard even if there are no hangings, and one eats offerings of lesser sanctity and second tithe produce in Jerusalem even if there is no wall surrounding the city, due to the fact that the initial consecration sanctified Jerusalem for its time and also sanctified Jerusalem forever. Even if the walls do not exist, the sanctity remains intact. The Gemara concludes: From the fact that Rabbi Yehoshua based his opinion on the principle that the initial sanctification sanctified Jerusalem forever, by inference one can conclude that Rabbi Eliezer holds: It did not sanctify Jerusalem forever. Apparently, this issue is subject to a dispute between tanna’im.

Ravina said to Rav Ashi: From where do you draw this inference? Perhaps everyone maintains that the initial consecration sanctified Jerusalem for its time and also sanctified Jerusalem forever. And one Sage, Rabbi Eliezer, stated that tradition, which he heard from his teachers, and one Sage, Rabbi Yehoshua, stated that tradition, which he heard from his teachers, and there is no dispute between them. And if you would say: Why then do I need hangings at all according to Rabbi Eliezer? The original sanctity remained when Jerusalem was not surrounded by walls, and the presence or absence of hangings is irrelevant as well. The Gemara answers: The hangings were established merely for seclusion, as it would have been unbecoming for the activity in this most sacred venue to be visible to all.

Rather, this matter is subject to the dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said: Why did the Sages enumerate these nine cities in tractate Arakhin as cities walled since the days of Joshua, son of Nun? Weren’t there many more? As, when the exiles ascended to Eretz Yisrael from Babylonia, they discovered these cities and consecrated them as walled cities; but the sanctity of the first walled cities enumerated in the book of Joshua was negated when settlement in the land was negated and the Jewish people were exiled. Apparently, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, maintains: The initial consecration sanctified Jerusalem for its time only and did not sanctify Jerusalem forever.

The Gemara raises a contradiction from a different baraita. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said: Were these cities that were enumerated in tractate Arakhin the only walled cities? Wasn’t it already stated: “Sixty cities, all the region of Argov” (Deuteronomy 3:4), and concerning these cities it is written: “All these cities were fortified with high walls, gates and bars” (Deuteronomy 3:5), indicating that there were a great number of walled cities? Rather, why then did the Sages enumerate these specific cities? It is due to the fact that when the exiles ascended from Babylonia they discovered these and consecrated them as walled cities.

The Gemara asks: Consecrated them? If their sanctity remained, why was it necessary to consecrate them?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותניא כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב וכשמת שמואל חרבה נוב ובאו לגבעון קדושת שילה יש אחריה היתר כלומר שרתה השכינה אחר חרבנה בנוב וגבעון ובירושלים. אבל משנבנה בית עולמים אין אחריו היתר במקום אחר לעולם.

א"ר יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו ולאו בית ע"ז היא. וקדושת ירושלים יש אחריה היתר כו' ונדחו דבריו. ומעשה דחוניו מפורש בסוף מנחות. דבן שמעון הצדיק הוא וחלק על שמעי' אחיו כשעלה לכהונה גדולה נתקנא בו כו'. וברח והלך ובנה מזבח באלכסנדריא של מצרים. והקריב עליו קרבן כו'.

ואמרינן תנאי היא. כלומר יש תנא שאומר יש אחריה היתר. דתניא א"ר אליעזר כשהיו בונין בהיכל היו עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה כו'.

א"ר יהושע שמעתי שמקריבי' אע"פ שאין בית כו' עד מפני שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא לעולם. ודייקינן לאו מכלל דר' אליעזר בר פלוגתי' דר' יהושע סבר דקדושה ראשונה קדשה לשעתה היא ולא לעתיד. ודחי רבינא ואמר כ"ע קידשה לשעתה וקידשה לעתיד. ור' אליעזר אמר מה ששמע. ור' יהושע מה ששמע ואין ביניהם חלוקה. ואמרינן אלא ר' ישמעאל ב"ר יוסי הוא דאמר קדושה ראשונה אינה לעתיד לבוא. והוא חולק על ר' אליעזר ועל ר' יהושע דתניא בתורת כהנים (פרשת בהר פ"ד) ערי חומה המוקפות מימות יהושע בן נון. כגון קצרה הישנה של צפורין. וחקרה של גוש חלב ויורפת הישנה וגמלה הרי בגליל. וגדוד הרי בעבר הירדן וחדיד ואונו וירושלים הרי ביהודה.

א"ר ישמעאל ברבי יוסי לא מנו את אלו אלא שקידשום כשעלו מן הגולה.

וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. וקדושה ראשונה לאו דוקא אלא אפילו קדושה שניה לא קידשה לעתיד לבא דהא שמעתי שמקריבין בזמן הזה קאמר, ומסתברא דמשום דלגבי הא מילתא קדושה שניה וראשונה חד דינא אית להו ומאן דאסר משום קדושה ראשונה הוא דאסר לפום כן נקט קדושה ראשונה. ותדע לך, דהא טעמא דמתניתין דקתני קדושת ירושלם אין אחריה היתר היינו משום דדרשינן כי לא באתם עד עתה אל המנוחה (דברים יב, ט) מנוחה זו שילה ואל הנחלה זו ירושלם קדושת שילה יש אחריה היתר ירושלם אין אחריה היתר, אלמא איסור הבמות משום קדושה ראשונה הוא, ומאן דשרי היינו משום דדריש מקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר, אלמא עיקר מחלקותם בדבר זה בקדושה ראשונה תליא.
ולא שייכא בהא פלוגתא דקדושה שניה יש להן שלישית אין להן או יש להן (יבמות פב, ב) ולא כל האומר בעלמא קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא סבירא ליה דקדושת ירושלם יש אחריה היתר במות, אלא אפשר דאפילו מאן דאית ליה בעלמא לא קידשה לעתיד לגבי תרומות ומעשרות אית ליה שאין אחריה היתר במות ומשום דכתיב ואל הנחלה. ותדע, דהא רבי מדסתם לן הכא ובזבחים (קיב, ב) דמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר שמע מינה דהכין סבירא ליה למעשה מיהא, ואיהו הוא דהתיר כל בית שאן (חולין ו, ב) מאסהדתיה דר' חייא ואסיקנא התם (ז, א) משום דקסבר רבי פנחס בן יאיר דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, אלמא איכא מאן דאית ליה לא קידשה לעתיד לבא ואפילו הכי סבירא ליה דמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר. והא דקתני אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא מכלל דרבי אליעזר סבר לא קידשה לעתיד לבא דאלמא הא בהא תליא, הכי קאמר לא קידשה לעתיד אפילו לאיסור הבמות. והא דמוקמינן לה בתנאי ומייתינן לה מהא דתניא אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו, התם הכי קאמר אלמא רבי ישמעאל סבר לא קידשה לעתיד לבא ואנא אמינא דכיון דלא קידשה לעתיד לענין שאר דינין אף לענין איסורי הבמות כן. כך נראה לי.

אלא מאי טעמא הדר ביה משום קושיא דרב מרי. ואם תאמר ומעיקרא מאי סבר וכי לא היה יודע משנתינו ומשנת זבחים. ונראה לי דהיינו הא דאמרינן בתר הכין תנאי היא, כלומר וכי תימא ומעיקרא מאי סבר תנאי היא, כלומר משום דאשכחה דתליא בתנאי ומעיקרא סבר לה כמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והדר ביה משום דלא שביק תרי סתמי דמתניתין ופסק כרבי ישמעאל דיחידאה הוא.
ובתוספות הקשו בשם הרב ר' חיים אמאי הדר ביה לימא להו תנאי היא ואנא דאמרי כמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא. ועוד דהא רבי יוחנן וריש לקיש פליגי בזבחים בפרק השוחט והמעלה (זבחים קז, ב) המעלה בחוץ בזמן הזה ריש לקיש אמר פטור ורבי יוחנן אמר חייב רבי יוחנן אמר חייב קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וריש לקיש אמר פטור קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ואם איתא אמאי לא אמר מותר. ותירץ הוא ז"ל, דר' יצחק לא שמע מרבותיו אלא דבית חניו לאו בית עבודה זרה הוא, ועוד שמע דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, ומתוך כך סבר דלמאן דאמר לא קידשה לעתיד בזמן הזה מותר להקריב בבמות בכל מקום, ואחר כך סבר דאי אפשר דפליג שום תנא אמתניתין (זבחים קיב, ב) דבאו לירושלם נאסרו הבמות ואמתניתין דהכא וחזר לומר דאדרבא למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא אין מקריבין אפילו במקומו של מזבח, והיינו דריש לקיש דאמר שהוא פטור דכיון דאפילו במקום מזבח אין מקריבין המעלה בחוץ פטור דלא קרינא ביה ראוי לפתח אהל מועד, ורבי יוחנן אמר חייב דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וראוי ליקרב תוך ירושלם במקום מזבח וראוי לפתח אהל מועד קרינא ביה, והא דקאמר תנאי היא לאו אמילתא דר' יצחק קאי דהא ודאי שפיר הדר ביה אלא אמאי דסבירא ליה לר' יצחק מעיקרא קאי כלומר ומעיקרא דאמר הכי משום דקסבר דמאן דאמר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא פליג אמתניתין וסבר דבמות מותרות לאחר ירושלם והשתא הדר ביה ושפיר עבד דהדר ביה.
והקשו על זה בתוספות, דכיון דקאמר שמעתי שמקריבין בזמן הזה משמע שבלשון הזה שמעה מרבותיו, ואף על פי שחולקת קבלתו עם המשנה הוא מה שקיבל אמר.
ואמרו הם ז"ל, דמה שאמר והדר ביה מהא דרב מרי לאו למימרא דהדר ביה לגמרי וחזר להודות כדברי המשנה אלא כששאלוהו אמר שלא קיבל כן כדי שלא יקשו לו מן המשנה ולא רצה להחזיק דבריו. ויש להם כיוצא בזו בריש פרק בתרא דמכות (טו, א) גבי לא תעשה שקדמו עשה אין לוקין עליו אמרו ליה אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה כתיבא ותנינא אלא מאי טעמא הדר ביה משום דקשיא ליה אונס וכו', ועוד בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב; יב, א) דאמר עולא אמר רבי אלעזר הלכה גובין מן העבדים ואמר ליה רב נחמן לעולא אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי אמר ליה לא שמעית מינה בתר דנפק רב נחמן אמר להו עולא הכי אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי הרי שהיה כופר במה שקיבל מרבותיו כדי שלא יקשו לו כלום ואף על פי שלא היה חוזר בו, והכא נמי ר' יצחק כך קיבל וכך סבור דלמאן דאמר לא קידשה מקריבין בזמן הזה בבמות בכל מקום ולמאן דאמר קידשה לעתיד לבא הבמות אסורות אבל בירושלים במקום המזבח שרי כרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד. וההיא דהשוחט והמעלה דאמר ריש לקיש המעלה בחוץ פטור דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ולא קאמר מותר לא קשיא, דאיידי דקאמר רבי יוחנן חייב אמר ריש לקיש פטור שכן דרך התלמוד בהרבה מקומות.

ממאי דילמא כולי עלמא אית להו קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וכו'. הנני כותב מה שכתבו כאן התוספות בלשונם מפני שהוא צריך להתלמד במקומות רבים. הקשה רבינו תם ז"ל אמאי לא מייתי ראיה דאית ליה לרבי אליעזר בפרקא קמא דחגיגה (ג, ב) דלא קידשה לעתיד לבא, דאמרינן התם מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד וכו' עד מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי וכו' הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, פירוש ולא קדשום, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. ותירץ רבינו תם ז"ל דהאי מה טעם דקאמר התם אינו מדברי רבי אליעזר, תדע דבמשנה דמסכת ידים (פ"ד מ"ג) דקתני התם מילתא דרבי אליעזר לא תני לה ולא מיירי מידי בעמון ומואב שכבשו ישראל מיד סיחון בעלותם ממצרים, והכי פירושו מאי טעמא מעשרין מעשר עני בשביעית משום דכי האי גוונא אשכחן בערי ישראל שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית וכל שכן הכא גבי עמון ומואב שאינם כלל מארץ ישראל שמעשרין מעשר עני כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ובמסכת ידים (שם) מוכיח דעמון ומואב דהכא הוו חוצה לארץ דקא מייתי התם עלייהו ההיא דמצרים ובבל שהם חוצה לארץ ממש. ועוד על כרחין לא הוי טעמא דהתם משום דלא קידשה לעתיד לבא, דהא רבי יהושע דאית ליה בשמעתין דקידשה לעתיד ואפילו הכי סבירא ליה כרבי אליעזר במסכת ידים (שם), אלא לאו שמע מינה דהאי מה טעם לא קאמר רבי אליעזר. ומהאי טעמא נמי לא תיקשי הא דאמרינן (שביעית פ"ט מ"ב) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל, אלמא משמע שעמון ומואב שהיו בעבר הירדן היו בכלל ארץ ישראל ובחגיגה משמע דלא קדשי וקאמר נמי בפרק חזקת הבתים (ב"ב נו, א) קיני וקניזי וקדמוני עמון ומואב והר שעיר, והשתא אתי שפיר כדפרישית דעמון ומואב דחגיגה היינו מחוצה לארץ ממש. והא דלא קאמר תלמודא בחגיגה טעמא דאיתיה בהדיא במסכת ידים (שם עיי"ש), דקתני התם השיב רבי טרפון מצרים חוצה לארץ עמון ומואב חוצה לארץ מה מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני כדי שיסמכו עליה עניים בשביעית אף עמון ומואב שהיא קרובה וכו', דניחא ליה לאשכוחי טעמא אחרינא. עד כאן.

למה מנו חכמים אתאלו וכו'. הקשה הרב ר' אלחנן ז"ל אמאי מייתי הך ברייתא דלא מוכחא אלא דקדושה ראשונה בטלה, והא איכא תנא דאית ליה בהערל (יבמות פב, ב) דקדושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם דקדושה ראשונה בטלה אבל קדושה שניה לא בטלה, ואם כן היאך מביא ראיה מהך ברייתא לבית חניו דהיינו קדושה שלישית. ולפי מה שכתבתי למעלה (ד"ה וקסבר) אינו קשה כלל, דהא דר' יצחק בקדושה ראשונה אי קידשה לעתיד או לא תליא, דלמאן דאמר קידשה היינו משום דקסבר קדושת ירושלם אין לאחריה היתר, ומאן דאמר יש אחריה היתר דריש מקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר, אלמא הא דר' יצחק בפלוגתא דקדושה ראשונה תליא. אבל הרב ר' אלחנן ז"ל תירץ, דלא ניחא ליה לאתויי הך ברייתא דהתם דלא מיירי אלא לענין תרומה בזמן הזה.

א"ר יצחק שמעתי שמקרי' בבית חוניו בנו של שמעון הצדיק כי כשברח למצרי' בנה שם בית והקרי' עליו קרבנות ואיכא פלוגתא דאיכא מ"ד לע"ז ואיכא מ"ד לשם שמים ודכ"ע איסור עשה שבזמן שבית המקדש קיים העלה והקריב בחוץ וקאמר ר' יצחק שמעתי מרבותי שמקריב בבית חוניו בזמן הזה שחרב הבית וליכא משום מעלה בחוץ ולשונו מוכיח שבזה הלשון קבלה מרבותיו ואמרינן במתניתין שהרי סבר ע"כ דבית חוניו לאו כע"ז הוה דאלו בע"ז הוה אסור ומיהו השתא לאו ע"ז היא וכדאיתא בפרק השוכר דע"ז. התם הוא דקנסו רבנן משום דמאיס שלא יתגאל בב"ה כהם אבל בבית מוניו גופיה לא גזרו כיון דלאו בית ע"ז:

וקסבר קדושה א' קדשה לשעתה כלומר בעו' שבית המקדש קיים ולא קדשה לעתיד לבא כלומר כי אחר שחרבה הותרו הבמות וכיון שכן הדין בקדושה א' ה"ה בקדושה ב' שלא קדשה אלא לשעתה ומשום דקדושה א' עיקר בהא מילתא דהיא היא דהוקשה לשילה נקט קדושה א' וה"ה לקדושה ב' והיינו דקא' שמקריבין בזמן הזה דהיינו לאחר קדושה שניה אבל מאן דאית ליה דקדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא לענין איסור הבמות משום דדריש והיא היתה לנחלה כלומר מקום קבוע לעולם שלא יקריב במקום אחר מינה נמי שאף לאחר קדושה ב' אין התר הבמות וכדאמרי' בסוגיא בהדיא דמאן דאית ליה והיא היתה לנחלה לפי שקדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא פליגא אדר' יצחק שאין מקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואתי כסתם מתני' דקתני קדושת ירושלם אין אחריה התיר לעולם הילכך אפי' מ"ד התם בפרק הערל דקדושה א' וב' יש להם קדושה ג' אין להם דקדושה א' בטלה לענין תרומה אבל קדושה ב' לא בטלה ומודה הכא דכיון דב' יש להם לענין זה כ"ש שיש להם ג' והיינו דלא מסייען מיניה הכא לר' יצחק וזה ברור ואין אנו צריכין לתירוץ התוס' בזה:

א"ל אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה ואנא גמירנא לה מיניה עד תנאי היא תמיה מילתא כיון דתנאי היא ואיכא תנא דסבר לה כותיה אמאי הדר ביה וכפר בשמועתו ותו האי סתמא דמותיב האי מידי לא סגיא דלא ידיעא לר"י מעיקרא וא"כ ר"י מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ותו כיון דר"י גופיה הדר ביה וכפר בשמועתו מאי האי דמהדרינן אנן למימר תנאי היא איהו לא קאמר ואנן קאי מינן האי ודאי לאו אורחא דתלמודא בהכי ויש מחכמים שתירצו דר"י לא קבל מרבותיו אלא שבית חוניו לאו בית ע"ז היא ושקדושה א' קדשה לשעתה ולא לעתיד לבא והוסיף זה מדעתו שלפי זה מותר להקריב בזמן הזה בכל מקום ואלו סתם מתני' דהכא מזבחים אתיא כר' יהושע דאמר קדושה א' קדשה לעתיד לבא ובתר הכי סבר דלא איפשר דפליג שום תנא אסתם מתני' דהכא מזבחים ודכ"ע אפי' למ"ד דקדושה א' לא קדשה לעתיד לבא מודה שקדושת ירושל' אין אחריה התיר במות משום דכתיב נחלה ואדרבא לדבריו אין מקריבין בזמן הזה ואפי' במקומו של מזבח והיינו דאמרינן תנאי היא כלומר דאיכא מאן דסבר דקדושה א' לא קדשה לעתיד לבא מיהת כדעת רבותיו של ר"י ולא דהנהו תנאי סברי כר"י דההיא ליתא לכ"ע ומ"ה הדר ביה ושפיר עבד דהדר ביה תדע דאמרינן בזבחים המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור ר"י אמר חייב קדושה ראשונה קדשה נמי לעתיד לבא ור"ל אמר פטור קדושה א' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא הא למדת שאף לדברי האומר קדושה א' לאו לעתיד לבא אין התר במות אף במקדש אסו' להקריב ולפי' פטור בחוץ משום שחוטי חוץ אבל לר"י דאמר קדושה א' אף לעתיד לבא מותר להקריב בב"ה בזמן הזה לכתחלה ולפי' המעלה בחוץ חייב משום שחוטי חוץ דקרינן ביה לבא אל אהל מועד ולא נהירא דהאי לישנא דר"י מוכח בהדיא שכך שמע מרבותיו שמקריבים בזמן הזה בבית חוניו כיון דקדושה א' לאו קדשה לעתיד לבא ולית ליה דר"ל א"נ אפי' לר"ל מותר ואיירי דנקט ר"י חייב נקט איהו פטור ופטור ומותר קאמר ודכותיה בתלמודא טובא לכך חזרו פי' בתו' האחרונות דודאי ר"י כך קבל מרבותיו שמקריבין בזמן הזה בבית חוניו ואינהו דאמור כר' ישמעאל בר' יוסי דלמ"ד לאו קדשה לעתיד לבא מקריבין בזמן הזה בכל מקום בבמות ולמ"ד קדשה לעתיד לבא הבמות אסורות אבל בירושלם במקום המזבח מותרת וכדקתני ר' יהושע מקריבין אע"פ שאין קלעים מפני שקדושה א ' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ור"י לא חזר משמועתו לגמרי ולדורות כדברי סתם משנתינו אלא שכפר שלא קבל כן כדי שלא יקשו לו מהני סתמי ודאמרו לו היכי שביק סתמי וסמיך אאידך והיינו דאמר תלמודא מעיקר' דהא דר"י תנאי היא ועלה סמיך מעיקרא ועד השתא ולאו דהדר ביה כלל ואשכחן דכותיה שעומד במשנתו אלא שכופר בדבריו כדי שלא נקשה לו כדאיתא בריש פירקא בתרא דמכות גבי לא תעשה שקדמו עשה וכדאמרינן בפ"ק דב"ק אמר עולא א"ר אלעזר גובין מן העברים וא"ל רב נחמן לעולא אמר רב נחמן אפי' מיתמי הרי שהיה כופר במה ששמע מרבותיו כדי שלא יקשו לו:

תנאי היא דתניא א"ר אלעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל היו עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרות אלא שבהיכל בונים מחוץ לקלעים כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל ובעזרה בוני' מבפנים לקלעי' וקס"ד דטעמא לקלעי' לר' אליעזר משום דלא הוו קדשי דבטלי ליה קדושה א' ושוו בהו קלעים למחיצות לקדושינהו שאין קדוש אלא במחיצות ופליג עליה ר"י ואמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית וכו' שקדושה א' קדשה לעתיד לבא:

ור"א ור"י לא פליגי אלא מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וקלעים לר"א לצניעות בעלמ' וק"ל לרבנן ז"ל היכי לא מייתי לה ראיה דר' אליעזר סבר קדושה א' לא קדשה לעתיד לבא מהא דתנן במס' ידים אותו היום שבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל ר' אליעזר כשהלך להקביל פניו בלוד. א"ל מה חידוש היה בבית המדרש א"ל נימנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בז' וכו' עד בכה ואמר סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם צא ואמור להם אל תחושו למניינכם כך מקובלני שקבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בז' פי' לפי שז' נוהגת בה' כדין ארץ ישראל ואמרינן עלה בבריתא במס' חגיגה בפ"ק מ"ט הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליה' עניי' בז' מפני שקדושה א' קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל הא למדת דר' אליעזר לא קדשה לע"ל סבי' וא"כ היכי לא מייתי ליה ראייה ומייתי ליה מאידך דר' ישמעאל והיכי דחי' דילמא דכ"ע קדשה לעתיד לבא ואפי' לר' אלעזר ושתקי' ולא מכרחי' דר' אליעזר לא קדשה ס"ל כדמוכח מאידך מתני' ולפום האי אתו קלעי למחיצות כדקא ס"ד מעיקרא וליכא למי' דאע"ג דר' אליעזר סבר לענין קדושת הארץ שלא קדשה לעתיד לבא דילמא לענין קדושת הבית קדשה לעתיד לבא ס"ל משום דכתיב נחלה דא"כ מאי היא דמייתינן ראיה מדר' אלעזר כר' יוסי דהא איהו לענין קדושת הארץ הוא דמיירי נמי אלא ודאי כי האי דהדדי נינהו והכי מוכח במס' שבועות ולא עוד דאפי' תימא דמ"ד דקדושת הארץ לאו קדישא דילמא מודו בקדוש' הבית שקדשה והכא לא אוקימנ' מימרא דר"י כדתנאי ?בדוק' אלא לימא דילמא כי היכי דא"ר ישמעאל לענין קדושת הארץ ה"נ לענין הבית אבל לאו דלהוו הכרחה וכדסברי קצת רבנן אע"ג דלא מוכח הכי לישנא דהכא דשמעתין וסוגיא דשבועות מ"מ היא גופה מצינן למימר מדר' אליעזר ומאי אולמיה דהאי מהאי והנכון כמו שכתב רבינו הגדול הד"מ ב"ן ז"ל דטעמא דר' אלעזר כההיא לאו משום דסבר קדושה א' לא קדשה לעתיד לבא וכדקתני בהדיא אלא דסבר עמון ומואב אינו מאותו המין שטהרו מסיחון שהוא מכלל הארץ דתנן בה ג' ארצות לביער יהודה ועבר הירדן וגליל אלא מאידך עמון ומואב שהוא מח"ל והוי דינו כח"ל לגמרי שלא קדשום עולי מצרים כלל והניחו' כדי שיסמכו עליהם עניים בז' תדע דהא ר' יהושע אית ליה הכי התם במס' ידים בהדיא אע"ג דסבר הכי דקדשה לעתיד לבא וכדקתני בהדיא אלמא לעולם עישרו מעשר עני בז' בעמון ומואב ואפי' בבית א' לפי שאין ז' נוהגת שם שלא נתקדשו מעולם וחייבום במעשר מדבריה' לפי שסמוכות לארץ וזהו מה שקבל ר' אליעזר מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שמקומות הללו לא נתקדשו מעולם תדע כל נימנו וגמרו הלכה הוא ואלו קי"ל כסתם מתני' דהכא ובזבחים דקדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וכן שנינו שם במס' ידים השיב ר"ט ואמר מצרים ח"ל ועמון ומואב ח"ל ותנן נמי מצרים מעשה חדש ובכל מעשה ישן והנכון בעינינו כלומר עמון ומואב מעשה חדש מצרים מעשה זקנים הרי שמקיש עמון ומואב לבבל ומצרי' שהם ח"ל גמורה ומ"ש במס' חגיגה מה טעם וכו' טעותא הוא דליתא בנסחי דוקני ולפום נסחי דגרסי ליה איכא למימר טעם יהיב לדר' אליעזר למה מעשרין מעשר עמון ומואב אלא כדי שיסמכו עליהם עניים בז' עמון ומואב אלא שלא נתקדשו מעולם שמעשרין מעשר עני כדי שיסמכו עליהם עניים בז' ואיכא נסחי הכי בהדיא הרבה כרכים כבשום עולי מצרי' ולא קדשום והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בז' ולא גרסי' שקדושה א' ותו' ואתיא כדפרישנא והנכון דלא גרסינן ליה כלל דאיהו הוה מייתי מה ששנינו במקומה השיב ר"ט שפיר וכו' מה מצרים שהיא קרובה עשאוה כא"י למעשר כדי שיסמכו עליהם עניי' בז' אף עמון ומואב שהיא קרובה וכו' והא הוה עדיפ' טפי ובירושלמי אמר עמון ומואב א"ר תנחום החל רש עשיתי ארצו חולין לפניך הא כר' דסבר קדשום עולי מצרים ואתי' כדכתיבנ' עוד הקשו בתוספות אמאי לא מייתי' מאידך דרבי אליעזר קתני במסכת תרומות ועגול בעגולין עולה ומאן דאית ליה הכי סבר תרומת הארץ בזמן הזה דרבנן שקדושה א' לא קדשה לעתיד לבא מדאמרינן פרק הערל א"ל ר"י לר"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עגול בעגולין עולה דאלמא מאן דאית ליה עגול בעגולים עולה סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן:

והנכון דהא לאו הכרחה היא דדילמא לא קאמר ר"א אלא בעיגולים של תאנים דאפי' בזמן הבית תרומתו מדרבנן שאין חיוב תרומה מן התור' אלא בדגן תירוש ויצהר אבל ר"ל דמוקי לה בכל עיגול ואפי' בעיגול של זתים או של ענבים יבשים שתרומה שלהם בזמן הבית מן התורה וקסבר דבזמן הזה בלחוד דרבנן משום דבטלה קדושה וכיון דהוי מדרבנן בטיל אבל ר' יוחנן לית ליה אלא כדאמרנא ואזדו פלוגתיהו דפליגי בזבחים במעלה בחוץ דאייתי' לעיל א"נ דאפי' תימא דהא דר' אלעזר בעיגול זתים וענבים הוא דעולה בא' ומאה לאו משום תרומה בזמן הזה דרבנן אלא משום דלא הוי דבר חשוב דקסבר כר' יוחנן דאת שדרכו למנות ועיגול אינו מכלל שדרכו למנות אבל ריש לקיש דסבר כל שדרכו לימנות תנינן כדאיתא בפרק הערל אצטריך למי' דהא דבטיל משום תרומה בזמן הזה דרבנן אבל לאו הכרחה הוא והא דתניא נמי בריש מסכת ביצה כרם רבעי היה לו לר' אליעזר ובקש להפקירו לעניים כדי שיעלו ויאכלו הם בירושלם לאו משום דסבר דקדושה א' קדשה לעתיד לבא כדפרש"י ז"ל התם דא"כ אמאי לא מייתי לה הכא לראי' מאי דאמרינן השתא דר' אליעזר כר' יהושע ס"ל אלא אפי' למ"ד שקדושה א' לאו קדשה לעתיד לבא ולא נתקדשה כל הארץ בקדושה שנייה כדאיתא בערכין נהי דאין כרם רבעי נוהג בכל הארץ לעלות בירושלם מדאוריתא נוהג הוא מדרבנן וא"כ מאי דאמרינן בפ"ק דשבועות ר' אליעזר אומר נאמר משכן ונאמר מקדש וכו' עד הייתי אומר על המקדש יהא חייב שקדושתו קדושת עולם אין פירושו שאין אחריו התר במות כדפרש"י ז"ל התם דא"כ היכי אמרי' הכא מעקרא דר' אליעזר אית ליה דר"י שמקדישין בבית חוניו ודחי לה בלשון דילמא ולא פרכי' לה מההיא מתניתין אלא ודאי שפיר קדושתו קדושת עולם היינו שלאחר שהשרה הב"ה שכינתו בבית המקדש שוב לא השרה אותה בבית אחר ואע"פ שחרב מש"כ במשכן שנבחר במקדש אחריו וזה בענין שאמר הכתוב זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה והרי הכל מבורר יפה:

הא דאמרינן וכי אלו בלבד מגו כלומר וכי אלו בלבד היה להם לימנות בכלל מוקפות חומה מיב"ן והלא יותר היה להם למנות אלא שכשעלו הוא דאמרינן:

מאחר שנאסרו הבמות אף לאחר חורבן אתה למד שאין מקריבין בבית חניו בזמן הזה אף לדעת האומר שלא לשם ע"ז נבנית אלא לשם שמים וחניו זה היה בנו של שמעון הצדיק ואחר שחרב בית המקדש בנה במה להקריב עליה קרבנות והיא היתה נקראת בית חניו ונחלקו בה במס' מנחות יש אומרים שלשם שמים בנאה ויש אומרים שלשם ע"ז בנאה ואף לדעת האומר שלשם שמים בנאה אסור להקריב עליה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד ליאסר בבמות כמו שכתבנו:

לענין ביאור זה שאמרו בקדושה ראשונה אם קדשה לעתיד אם לאו תנאי היא ומדתנן אמר רבי אליעזר שמעתי שהיו בונין בהיכל פירושו בבית שני לומר שתכף שעלו מבבל התחילו בבנין ההיכל ועשו קלעים במקום כותלים להיכל ולעזרות שאלמלא הקלעים לא היה שם ציור פתח ולא היינו קורין בו פתח אהל מועד ולא היה אפשר להם להקריב עד שיגמר הבנין והרי מצינו בספר עזרא שהם התחילו להקריב בימי כורש מיד והבנין לא נגמר עד עשרים ושתים שנה ומתוך כך היו בונין קלעים להיכל ולעזרות אלא שבהיכל בנו הכותלים חוץ לקלעים והיו כונסין הקלעים לתוך גבול ההיכל ובעזרה היו בונין מבפנים ומשמע מ"מ מאחר שהוצרכו לקלעים שבלא קלעים לא הותר אלמא קדשה ראשונה לא קדשה לעתיד ור' יהושע העיד ששמע שמקריבין בלא בית ואוכלין קדשי קדשים ואע"פ שאין קלעים וקדשים קלים ומעשר שני ואע"פ שאין חומה דאלמא קדושה ראשונה קדשה לעתיד ומ"מ הקשה שמא אף ר' אליעזר סובר שקדשה לעתיד ולא בא ללמד ענין קדושה ראשונה אם קדשה אם לא קדשה אלא שהגיד מה ששמע ומה שאמר שקלעים היו עושין לא לצורך בנין אלא לצניעות בעלמא ומ"מ תדע שבמסכת חגיגה ג' ב' אמרה ר' אליעזר בהדיא ר"ל שלא קדשה לעתיד ובכאן לא העלו בה אלא שמזו אין ללמוד כן ויכול היה להביאה מר"א דהתם ור' יהושע דהכא אלא שמאחר שאינם בשמועה אחת לא רצה להביאה והביאוה ממה שאמר באחרון של ערכין בענין בתי ערי חומה שמנו שם קצת עיירות לומר שהיו מוקפות חומה מימות יהושע וישנן בדין בתי ערי חומה ואמרו שם אמר ר' ישמעאל למה מנו את אלו כלומר שהרי הרבה היו שם כדכתיב ששים עיר וכו' וכמו שאמרו שם במשנת המיני' וכן כל כיוצא בהם אלא שכשעלו מן הגולה מצאו את אלו בקיומן וקדשום מתחלה אבל הראשונות לא מצאו בקיומן ולא קדשום אלמא לקדשה מתחלה היו צריכין אלמא קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד:

לאו מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא ומש"ה צריכין קלעים לתמידין ומוספין הצריכין במה גדולה ונדרים ונדבות קריבין בכל מקום טפני שהותרו הבמות כר' יצחק:

בד"ה ומ"ט הדר ביה משום קושיא דרב מרי הקשה הרר"ח כו' וכי לא ידע המשנה כו' לכך נראה כו' עכ"ל קושיא ראשונה וכי לא ידע המשנה לא מיתרצה בהכי ואפשר שלא חש לתרצה דאיכא למימר דתנאי פליגי בהכי ואיכא מאן דסבר יש להן היתר ור"י הוה סבר כוותיה:

בד"ה דכ"ע קדושה ראשונה כו' וכ"ש עמון ומואב שהן ח"ל כו' למ"ד לא קדשה כו' עכ"ל והיינו ר"א דאית ליה הכי דלא קדשה מעולם ואיכא מאן דפליג עליה במסכת ידים ע"ש:

בא"ד גם בקש ר"א להוליכו משום דכל דבר שנאסר כו' עכ"ל היינו שתקנו כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד כדי לעטר כו' כדאיתא רפ"ק דביצה ע"ש:

בד"ה למה מנו חכמים כו' וקדושת חוניו היתה לאחר קדושה שלישית כו' עכ"ל נראה דצ"ל לאחר קדושה שניה ולפר"ח בפרק הערל בזה יש ליישב קצת ע"ש ודו"ק:

גמרא א"ר יצחק כו' בזה"ז קסבר כו'. כצ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה קלעים. משבאו שם בימי כורש כו' ועד כ"ב שנה כו' בשנת שלש לדריוש. תמוה עי' לקמן (טו) בפי' ד"ה בשנת שתים "שנתבטלה המלאכה זה י"ח שנה כו'" (וע"ע ס"ד יא ור"ד יב) ומקרא מלא ושיצי' ביתה דנא כו' עד שנת שת לדריוש מלכא לכן נ"ב דט"ס הוא וצ"ל בשנת שש לדריוש:

רש"י ד"ה את אלו. ואין שם יותר מתשעה. לפנינו אין שם אלא ח' אולם לפניו היה שם עוד אחת והיא לוד עי' לעיל (ר"ד ד) בפירושו וברש"א שם ודלא כהט"א שכ"ע שם דל"ד דהרי חזינן הכא דדייק שפיר והעמידם למנין:

רש"י ד"ה ולמה מנאום. והתם נמי תנן וכי"ב. וא"כ מתניתין דשם ע"כ לא אתיא כוותי' והרי יש תנאי אלא דהגמרא רוצה למצוא תנא בשם וכה"ג רבות:

תד"ה שמעתי. קשיא היאך מקריבין שם בטומאה כו'. בתענית (יז ב) הקשו כה"ג ותירצו דבצבור הותרה טומאה. אבל בית חוניו לא הוה אלא כבמת יחיד דא"מ בה תמומ"ס וטומאה נוהגת אף בבמת יחיד כדאית' סוף זבחים וכפי' הרמב"ם שם ע"ש:

תד"ה דכ"ע. והכי פירושה כו' וכ"ש עמון כו' שהניחום עולי בבל מלקדש והניחום לעניים כו'. כ"נ דצ"ל ומה שבינתיים למחוק כי דברי המהרש"א בזה תמוהים:

בא"ד וההיא דח"ה כו'. עי' הגהת הב"ח. ועי' ב"ב (נו) תד"ה הר שעיר:

בא"ד והיה צריך לפדות כאותו שחוץ לחומה כו'. כצ"ל:

תד"ה למה. דלא מוכחא אלא דק"ר בטלה. כצ"ל:

תוס׳ ד״ה שמעתי. דהא גזרו טומאה כו׳. נ״ב אחוניו גופיה לא קשיא דהא לא גזור אלא יוסי בן יועזר וחבלו (אף לא הוחלטה על ידיהם כי אם ע"י רבנן דשמונים שנה (עי' בשבת ט"ו ב')) וחוניו בן שמעון מיד אחר מות אביו בנה אותו בית כדאיתא שלהי מנחות ואיהו קדים להו דאינהו קבלו מאנטיגנוס והוא משמעון הצדיק. מיהו תוס' שפיר מקשו למאי דקאר״י מקריבין בזה״ז:

ד"ה דכ"ע. דמשמע דעמון ומואב שהיו בעבר הירדן היו מא"י מיירי כו׳. נ״ב לדעתי אין הכרח כ"כ לומר כן דאיכא לאוקמה לההיא בארץ לסיחון ועוג גופייהו ולא במה שטיהר בסיחון (וכ״ה בתוס׳ חגיגה ג׳ ב' וביבמות ט״ז א׳ וב״ב נ"ו א') אלא מיהא מדסתם ותני עבר הירדן משמע דלא פלוג בהו אלא כל עבר הירדן אחד ודינו שוה:

בגמ' וקידשה לעתיד לבוא. עי' ברכות דף סא ע"ב:

ומ"ט קא הדר בי' משום ק' דר"מ. עמ"ש תוס' דכ"ע מודו דמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא הי' להם שום היתר כו' ע"ש ומ"מ ק' ראשונה של תו' לא נתיישבה עדיין כמ"ש מרש"א ולולי דבריו י"ל כמ"ש תוס' קודם לזה דמשנתינו מדרבנן קאמר דגזרו טומאה על ארץ העמים ור' יצחק מדאורי' קאמר וק"ל:

תוד"ה ומ"ט הק' וכי לא ידע בתחלה המשניות ועוד מ"ט לא אמר אנא דאמרי כי האי תנא ותי' דלכ"ע אין מקריבין בזה"ז אלא דלמ"ד קלע"ל מקריבין במקום מקדש מיהת ולאידך מ"ד אפי' במקום מקדש לא מקריבין ולכן לא הוה מצי למימר אנא דאמרי כי האי תנא מיהו בתחלה לא חייש להני משניות משום דהוה ס"ל דלמ"ד לא קלע"ל מקריבין בזה"ז בבמה ממש ואנא דאמר כי האי תנא ולבתר שהקשה לו ר"מ ממתני' ולא חייש לתנאי משום דפשיטא דע"כ לא פליגי אלא במקריבין במקום מקדש אבל בבמה לכ"ע לא קרבי איהו נמי הדר בי' ומיושבי' ב' ק' תו' כנלע"ד דלא כמרש"א וק"ל. ודע דשיטת תו' הלזה זהו דעת רש"י בשבועות ט"ז ב' ד"ה קדושת עולם שאין אחריה היתר במות עכ"ל ומסולק מעליו ק' תו' שם ד"ה קדושה כו' ע"ש וכאשר רמזתי' בחידושי שם וצ"ע בתו' דחולין י"ז א' ד"ה וכ"ש כו' דלא מקשה מידי וגם זה כתבנו כבר בחדושינו למס' חולין ואולי י"ל דע"כ לא נחתינן לחלק במ"ש תו' הכא אלא לפי הה"א דר"א ס"ל לא קלע"ל מדעשו קלעו' להיכל דאסור להקריב בלא חומה ואפ"ה ס"ל בשבועות דקדושתו קדושת עולם והיינו שאסור להקריב בבמות בזה"ז וכפרש"י התם וע"כ לחלק בכנ"ל ושפיר תי' תו' דהכי ס"ל לר' יצחק ולרב מרי אבל למסקנא דאמר לי' רבינא לר' אשי דלר"א קדשה לע"ל ותנאי היינו ר' ישמעאל ב"ר יוסי לא מחלקי' בהכי כלל ומאן דפוסל להקריב בזה"ז מתיר נמי בבמות ושפיר הקשו בחולין כנלע"ד וצ"ע ודוק:

דכ"ע כו' קידשה לע"ל ומר מאי דשמיע כו'. בתו' מק' מפ"ק דחגיגה דס"ל לר"א לא בטלה ועי' בשבועות ט"ז א' תוד"ה דכ"ע דמשנו דלענין תו"מ בטלה ולקדושת מחיצה לא בטלה והכי לא מצי לשנויי הכי משום מ"ש בד"ה למה מנו כו' לחלק בהיפך וזהו שיטתם במכות י"ט א' ד"ה ואי כו' וצ"ע לישב ואולי לפי מה שבארתי שם בשבועות דמש"ה ל"ב קדושת מחיצה דרחמנא רבי' אשר לו חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והיתה לו קודם לכן וא"כ התו' בשמעתין ד"ה למה כיונו דאי לא הבי' הנך תנאי דאשר לו חומה ה"א דקדושת ארץ עדיף מקדושת חומה אבל לקושטא מודו למ"ש תו' בשבועות מיהו במכות דהעלו כן במסקנא צ"ע:

מצאו את אלו וקידשום. הך קידוש היינו כמפורש במתני' רפ"ב דשבועות ולא מיבעי למ"ד התם י"ז ע"א מכל אלו תנן א"כ מתקדשה בע"א סנהדרין לחוד והך דס"ל לא קידשה לע"ל ע"כ די לו באחד מכל אלו כמוכח התם אלא אפי' אי הוה בעי' כל אלו אש"נ לפמ"ש שם ט"ז א' תוד"ה וכן תעשו כו' דלא בעי' כל אלו רק להתחייב כרת אכניסת מקדש כמו שהי' בח' למילואים שנאמרה פ' טמאים שאז הי' כל אלו אבל לקדושה להקריב סגי בסנהדרון לחוד א"כ מכ"ש לקדושת בתי ע"ח דקילו ואפי' לפשטות הסוגי' דלעולם דבעי' כל אלו ממש מ"מ משכחת הכא נמי לחמי תודה דבתחלת כניסתן הותרו הבמות והקריבו תודה בכל מקום שהוא אע"ג דדבר הנאכל בה ויצא ממנה נפסל ואזי לא הי' נפסל ביוצא כיון שהותרו הבמות וכל המקומות שוין מ"מ ע"ש ט"ו א' תוד"ה ויוצא ממנו ודוק:

בגמרא אמר רבי יצחק שמעתי שמקריבין וכו' מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים מקיש נחלה למנוחה וכו'. ולכאורה יש לדקדק דבזבחים פ' בתרא דף קי"ט פליגי כמה תנאי בהך קראי דלמנוחה ולנחלה ואיכא למאן דדריש מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים כדדרשינן הכא ואיכא למאן דדריש איפכא ואיכא למ"ד זו וזו שילה ואיכא למ"ד זו וזו ירושלים מ"מ למאן דדריש מנוחה זו שילה נחלה ירושלים כי הכא בשמעתין משמע איפכא דלא חלקן הכתוב אלא כדי ליתן היתר בין זה לזה והיינו בין שילה לירושלים דאל"כ ה"א אפילו קדושת שילה אין לאחריה היתר א"כ ממילא משמע דקדושת ירושלים אין לאחריה היתר כדמשמע התם להדיא דמפרשים טעמא דמתני' דהתם בהכי וא"כ לפ"ז סוגיא דהכא דדריש מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ודריש נמי היקישא הוי דלא כמאן ולא א"ש נמי הא דקאמר אבל מה מנוחה דיש אחריה היתר היא גופא מנ"ל ואדרבא טפי הול"ל הכא דטעמא דמ"ד שמקריבין בזמן הזה היינו משום דס"ל כמ"ד זו וזו שילה או כמ"ד זו וזו ירושלים דלפ"ז שפיר אית לן למימר אפילו קדושת ירושלים יש לאחריה היתר כדמשמע מפירש"י ותוס' שם ויותר יש לתמוה על פירש"י דהתם דמפרש דלמ"ד זו וזו שילה אפ"ה יש היתר בתרה וכו' ובקדושת ירושלים גופא ס"ל דיש לאחריה היתר כדאמרינן במגילה שמעתי שמקריבין וכו' עכ"ל שם ולמאי דפרישית הוי איפכא דהא הכא במגילה משמע דטעמא דמ"ד שמעתי שמקריבין היינו משום דסבר מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ואית ליה נמי היקישא משמע דבלא"ה מסברא יש לומר דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא וא"כ למ"ד זו וזו שילה או זו וזו ירושלים ממילא מוקמינן הסברא דאין אחריה היתר כלל ואף שיש ליישב קצת דהא דפשיטא לן דשילה יש לאחריה היתר היינו משום דמצינו באבשלום שהקריב בחברון ושמואל ושאול ג"כ הקריבו בבמה כמ"ש התוס' כל זה שם אלא דאכתי לא מסתבר כלל לומר דהיקישא דקרא דמנוחה ונחלה שכתוב בתורה סמיך אהנך מעשים שהיה בימי נביאים וכמה קושיות ודיקדוקים כאלה יש לדקדק מסוגיא דהכא אסוגיא דהתם אלא שאין כאן עיקר מקומו להאריך מ"מ מה שהקשיתי צ"ע גדול ליישב שיטת רש"י בזה ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מ"ט הדר ביה וכו' הקשה הר"ר חיים וכו' וכי לא היה יודע המשנה וכו' ועוד קשה כיון דתנאי הוא אמאי הדר ביה וכו' עס"ה. ולכאורה קושיא ראשונה שהקשה הר"ר חיים משמע דתלמודא גופא שקיל וטרי בה דהא לבתר דאמרינן דר' יצחק הדר ביה משום קושיא דר' מרי מהנך משניות מסיק הש"ס עליה דתנאי היא וכיון דרבי מרי הדר ביה תו לא איצטריך למימר דתנאי היא אע"כ דאפ"ה איצטריך לאוקמי כתנאי משום קושית הר"ר חיים דלא תיקשי מתחילה וכי לא ידע הנך משניות ומש"ה מסיק עליה דתנאי היא ומתחילה הוי סבר לאוקמי מתני' דלא כהלכתא ולבסוף הדר ביה והיינו מטעמא דפרישית דאיכא למימר דטעמא דמ"ד דקדושת ירושלים יש לאחריה היתר היינו משום דסבר כמ"ד זו וזו שילה או כמ"ד זו וזו ירושלים כפירש"י והתוס' שם בזבחים דלהנך תנאי תרווייהו להיתרא מיהו רבי יצחק גופא דאמר שמעתי שמקריבין בלא"ה ע"כ לא ס"ל כהנך תנאי זו וזו שילה או זו וזו ירושלים דהא מש"ה איצטריך ר' יצחק לאהדורי הכא אטעמא אחרינא להיתרא דדריש מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים וס"ל נמי דמקיש נחלה למנוחה דהכי הוי סבר ר' יצחק מעיקרא מיהו לבתר דמותיב ליה ר' מרי מהנך משניות והיינו ע"כ דרבי מרי הכי מקשי ליה כיון דהנך סתמי משניות הוי טעמא נמי משום דדריש מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ומדחילקן הכתוב היינו משום דשילה להיתירא וירושלים לאיסורא שמעינן מיהא הכא דליכא שום תנא דסבר הך היקישא דרבי יצחק מש"ה הדר ביה רבי יצחק לגמרי כיון דע"כ אידחי האי טעמא דיליה דהוי סבר מעיקרא כנ"ל נכון ליישב שני הקושיות של הר"ר חיים בסיגנון אחד ודוק היטב:

תוס' ד"ה למה מנו חכמים את אלו וכו' וי"ל דאפילו למ"ד קדושה שניה בטלה היינו לענין תרומה בזמן הזה אבל לכל מילי לא בטלה כצ"ל. כן נ"ל להגיה ופירוש דתרומה בזה"ז לא הוי אלא דרבנן ולא מדאוריתא אבל לכל מילי אחריני כגון להקריב בבית חוניו בזה"ז לא בטלה ודוק לקוטי מהר"ר אברהם פליף כ"י:

יש אחריה היתר. כשחרבה שילה הותרו הבמות כדאמרינן במס' זבחים (דף קיט.) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה זו שילה שנחו מלכבוש ואל הנחלה זו ירושלים למה חלקן הכתוב כדי ליתן היתר בין זו לזו: גמ' בית חוניו. מזבח חוניו בנו של שמעון הצדיק בנה במה במצרים לשם שמים כדאמרינן במס' מנחות (דף קט:): קסבר כו'. דאיכא למאן דאמר התם שבנאה לשם ע''ז: וקסבר קדושה. שנתקדשה ירושלים אינה קדושה לעולם ומשחרבה הותרו הבמות: לעתיד לבא. כלומר משתחרב: והיא היתה נחלה. האמור בפסוק אל המנוחה ואל הנחלה: קלעים להיכל. קא סלקא דעתך במקום חומות היכל שיהא מזבח הבנוי בעזרה קרוי אשר פתח אהל מועד שאלמלא כן לא היו מקריבין עד שיגמר הבנין והם התחילו להקריב קרבנות משבאו שם בימי כורש כמו שכתוב בספר עזרא ועד עשרים ושנים שנה אחרי כן לא נגמר הבית בשנת שלש לדריוש האחרון: בונין מבחוץ. שהיו הקלעים פרושים לפנים מעובי החומה שלא יכנסו הבונין לתוך ההיכל: לאו מכלל דר' אליעזר. דבעי קלעים סבר לא קידשה לאחר חורבן לפיכך פירסו קלעים במקום בנין וחזרו וקידשו בתודות ובשיר כדאמר במס' שבועות (דף טז.): ומר מאי דשמיע ליה קאמר. ולא משום צורך קדושה: וכי תימא כו': את אלו. עיירות נמנו בפ' בתרא דערכין לענין בתי ערי חומה לומר שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ואין שם יותר מתשעה: ולמה מנאום. והלא הרבה היו שם והתם נמי תנן וכל כיוצא בהן: ורמינהו. מסקנא דמילתיה הוא דאמר לעיל הני תנאי פליגי בקידשה ולא קידשה:

שמעתי שמקריבין בבית חוניו. קשיא היאך מקריבין שם בטומאה דהא גזרו טומאה על ארץ העמים ויש לומר דשמא לגבי הא לא גזרו חכמים טומאה כיון שמן התורה יכול להקריב: ומאי טעמא הדר ביה משום קושיא דרב מרי. הקשה הר''ר חיים ומתחילה היכי אמר למילתיה וכי לא היה יודע המשנה והלא הן שגורות בפי כל ועוד קשיא כיון דתנאי היא אמאי הדר ביה לימא אנא דאמרי כמאן דאמר לא קדשה לכך נראה להר''ר חיים דכ''ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה: דכולי עלמא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. הקשה רבינו תם אמאי לא מייתי ראיה דרבי אליעזר אית ליה בפ' קמא דחגיגה (דף ג: ושם) דלא קדשה לעתיד לבוא דקאמר התם מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית ומסיק אמר ר' אליעזר כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית מה טעם משום דהרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ותירץ רבינו תם דמה טעם דהתם גמרא הוא דקאמר לה ולאו מילתא דרבי אליעזר היא ותדע דהא במשנה דמסכת ידים (פ''ד משנה ג) דתניא מילתיה דרבי אליעזר לא תנא לה והכי פירושה מה טעם מעשרין משום דכי האי גוונא אשכחן בערי ישראל שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קדשה כדי שיסמכו עליהן עניי ישראל בשביעית וכל שכן עמון ומואב שהן חוצה לארץ שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קדש' והניחום לעניים דהא לא מיירי בעמון ומואב שטהרו בסיחון אלא מיירי באותן שהניחו ישראל בצאתם ממצרים ולא כבשום והכי נמי משמע במסכת ידים (ג''ז שם) דחשיב להו עם בבל ומצרים שהן חו''ל וההיא דחזקת הבתים (ב''ב דף לח.) דקאמר שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל דמשמע דעמון ומואב שהיו בעבר הירדן היו מא''י מיירי בעמון ומואב שטהרו בסיחון ועוד הקשה ר''ת מהא דאמר במס' ביצה (דף ה: ושם) ובר''ה (דף לא:) כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר ובקש להפקירו לעניים וא''כ משמע דאית ליה קדשה לעתיד לבוא ומשום שלא היה רוצה לטרוח להוליכו לירושלים היה מפקירו לעניים שיוליכו אותו ויאכלוהו שמה דאי סבר לא קדשה והיה צריך לפדותו כאותו שבחוצה לארץ שצריך לפדותו אמאי היה צריך להוליך לירושלים וגם מה היו העניים מרויחים אחרי שצריך לפדותו וי''ל משום דבראשונה כרם רבעי שבארץ ישראל היה צריך להוליכו לירושלים גם בקש ר' אליעזר להוליכו משום דכל דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו ואהא מייתי לה בביצה (ג''ז שם) ומכל מקום העניים היו מרויחים במה שהיו יכולים לחללו בשוה פרוטה כדשמואל ונהי דשמואל לא אמר למלתיה אלא בדיעבד כדמשמע לישנא שחללו היינו דווקא בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה לא ואפילו לכתחילה והכי נמי איתא בשאלתות דרב אחאי בפרשת קדושים תהיו (סוף סימן ק') ומברך על פדיון עובר לעשייתן וקלי ליה לדמי פדיוניה או ישליכם לנהר: [וע''ע תוס' ר''ה לא: ד''ה בקש]: למה מנו חכמים את אלו. קשה אמאי מייתי הך ברייתא דלא מוכחא אלא דקדושה ראשונה לא בטלה והאיכא תנא דאית ליה בפ' הערל (יבמות דף פב:) דקדושה ראשונה ושניה יש להן הא שלישית אין להן דקדושה אחרונה לא בטלה וקדושת חוניו היתה לאחר קדושה שלישית ויש לומר דאפילו למאן דאמר קדושה אחרונה לא בטלה היינו דוקא לענין תרומה בזמן הזה אבל לכל מילי אחריני ודאי בטלה: