דף י - ב
ותמהינן: ואמאי קידשום שוב השתא? הא אמרי לקמן, בסיפא דהך מתניתא, דכל שתעלה לך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע, חשיבא מוקפת, ולא צריכא לקדושי?!
אלא אימא הכי: מצאו את אלו - ומנאום. ובאמת לא אלו בלבד חשיבי מוקפות חומה, אלא, כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך, שמוקפת חומה היא מימות יהושע בן נון, כל המצות הללו הנוהגות במוקפות, דהיינו: שילוח מצורע, קריאת מגילה בט"ו, דין בתי ערי חומה - נוהגין בה. מפני שקדושה ראשונה שנתקדשו בה כשנכנסו ישראל לארץ, קידשה לשעתה - וקידשה לעתיד לבא [332] .
והיינו דאמרן לעיל, דהנדון אם קדשה לעתיד לבוא, או לא - מחלוקת תנאים היא, דבזה נחלקו ברייתות אלו [333].
ותמהינן: והרי שתי הברייתות נאמרו משמו של רבי ישמעאל, ואם כן קשיא דרבי ישמעאל - אדרבי ישמעאל!?
ומתרצינן: תרי תנאי נינהו, ואליבא דרבי ישמעאל ברבי יוסי. חד מינייהו אמר דהכי אמר רבי ישמעאל, וחד מינייהו אמר - דהכי אמר רבי ישמעאל.
ואיבעית אימא: הא, ברייתא בתרייתא, דקדשה אף לעתיד לבא, רבי אלעזר בר יוסי אמרה. דהא שמעינן ליה דאמר הכי בדוכתא אחרינא [לעיל].
דתניא: רבי אלעזר ברבי יוסי אמר: כתיב בענין בתי ערי חומה: "אשר לוא חומה". ומדמשמע "לו" וגם "לא", דרשינן: אף על פי שאין לו עכשיו חומה, והיה לו קודם לכן, חשיב בתי ערי חומה [334].
חזינן דסבירא ליה דקדושה ראשונה, קדשה לשעתה - וקדשה לעתיד לבוא, אף לאחר שחרבה חומתה של העיר.
והיינו דפליגי בה תנאי. דרבי ישמעאל סבר, דלא קדשן לעתיד לבא. ורבי אלעזר סבר - דקדשן לעתיד לבא.
כתיב בתחילת המגילה: "ויהי בימי אחשו רוש".
אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה דלהלן, מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה הוא. והיינו, דבכל מקום שנאמר "ויהי" - אינו אלא לשון של צער [335] , וכדלהלן:
כתיב "ויהי בימי אחשורוש" - הא הוה המן שציער לישראל [336].
"ויהי בימי שפוט השופטים" - הא הוה רעב בההוא זימנא.
"ויהי כי החל האדם לרוב" - הא כתיב בתריה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם".
כתיב באנשי בבל: "ויהי בנסעם מקדם" - הא כתיב בתריה: "הבה נבנה לנו עיר וגו'".
"ויהי בימי אמרפל" - כתיב בתריה: "עשו מלחמה וגו'".
"ויהי בהיות יהושע ביריחו" - "והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו", ודרשינן לעיל [ג.] דהוכיחו המלאך על ביטול תורה, או על ביטול תמיד של בין הערבים.
"ויהי ה' את יהושע" - "וימעלו בני ישראל".
"ויהי איש אחד מן הרמתים" - "כי את חנה אהב וה' סגר רחמה". "ויהי כאשר זקן שמואל" - "ולא הלכו בניו בד רכיו".
"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" - "ויהי שאול עוין את דוד" בגלל הצלחתו.
"ויהי כי ישב המלך בביתו" - הא כתיב בתריה דאמר לו הקב"ה: "רק אתה לא תבנה הבית".
ומקשינן: וכללא הוא - דכל היכא דכתיב "ויהי" אינו אלא לשון צער?
והכתיב בענין ימי המלואים: "ויהי ביום השמיני", ותניא: באותו היום, היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא, כיום שנבראו בו שמים וארץ. דכתיב הכא: "ויהי ביום השמיני", וכתיב התם בבריאת העולם: "ויהי ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". הרי דכתיב לשון "ויהי" אף היכא דלא הוה צער?
ומתרצינן: הא שכיב באותו יום נדב ואביהוא, והוה צער.
ומקשינן: ואכתי, כל היכא דכתיב "ויהי" אינו אלא לשון צער?
והכתיב: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה וגו' ויבן הבית לה'", והכתיב: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל" [337] [338] ,
והכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד",
והאיכא האי לישנא ביום השני של בריאת העולם, והאיכא שלישי, והאיכא טובא,
ובכל הני מקראות לא הוה צער!?
אמר רב אשי: הכי הוא כללא דמלתא: כל היכא דכתיב "ויהי", איכא הכי - דהוה לשון צער, ואיכא הכי - דלא לשון צער הוא.
אבל היכא דכתיב "ויהי בימי" - אינו אלא לשון צער.
חמשה מקראות שכתוב בהם "ויהי בימי" הוו:
"ויהי בימי אחשורוש", "ויהי בימי שפוט השופטים", "ויהי בימי אמרפל", "ויהי בימי אחז", "ויהי בימי יהויקים" [339] .
וא"ר לוי: דבר זה, מסורת בידינו מאבותינו הוא: אמוץ [שהיה אביו של ישעיהו הנביא] ואמציה [שהיה מלך יהודה, מזרע בית דוד] - אחים הוו. מאי קא משמע לן רב לוי בהאי מילתא?
כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה - זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים.
מנלן?
מתמר.
דכתיב במעשה יהודה ותמר: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה".
וכי משום דכסתה פניה - לכן ויחשבה לזונה?
אלא, משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא הוה ידע לה יהודה, לכן לא הכירה כשראה אותה על אם הדרך, וחשבה לזונה [340].
ומשום שהיתה צנועה בבית חמיה - זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים.
ומהיכא מוכח שיצאו ממנה מלכים ונביאים?
מלכים - מדוד שיצא ממנה.
נביאים - מהא דאמר רבי לוי: מסורת בידינו מאבותינו, דאמוץ ואמציה - אחים היו. ואמציה היה ממלכי יהודה, מזרע דוד, ואמוץ אחיו היה אביו של ישעיהו הנביא [341], דכתיב: "חזון ישעיהו בן אמוץ" [342] .
ואמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון - אינו מן המדה [343] . דהיינו, שאינו ממעט ממידת קרקע קדש הקדשים כלום. שהרי הארון היה עומד באמצע קדש הקדשים, וקתני בברייתא דהוו ליה עשר אמות אויר מכל צד, והרי כל בית קדש הקדשים לא היה אלא עשרים אמה, והיכן עמד הארון עצמו!?
אלא, שמע מינה דארון עצמו אינו מן המידה.
תניא נמי הכי: ארון שעשה משה - יש לו עשר אמות לכל רוח, שהיה עומד באמצע בית קדשי הקדשים [344], והיו בינו ולכותל - עשר אמות לכל צדדיו. וכתיב: "ולפני הדביר עשרים אמה אורך", דהיינו, שחלל בית קדש הקדשים, שהוא לפני הדביר [הדביר הוא המחיצה המבדלת בין הקדש לקדש הקדשים] - עשרים אמה ארכו. וכתיב: "כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות" [345] . אם כן, ארון גופיה היכא הוה קאי?
אלא לאו, שמע מינה - בנס היה עומד [346] .
רבי יונתן, כשהיה רוצה לדרוש בענין איגרת הפורים, הוה פתח לה פיתחא להאי פרשתא [347] מהכא [348]: דכתיב בענין פורענות בבל: "וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'".
והכי דריש ליה לקרא: "שם" - זה הכתב, שאין להם כתב - אלא מאומה אחרת.
"שאר" - זה לשון [349] .
"נין" - זה מלכות [350] .
"ונכד" - זו ושתי, שהיתה נכדתו של בלשצאר מלך בבל [351].
רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס". [352]
והכי דריש ליה לקרא: "תחת הנעצוץ" - תחת המן הרשע, שעשה עצמו עבודה זרה. ועבודה זרה איקרי "נעצוץ", דכתיב: "ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים". [353]
"יעלה ברוש" - זה מרדכי, שנקרא ראש לכל הבשמים [354]. שנאמר: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", ומתרגמינן: "מרי דכי", דדמי ל"מרדכי" [355].
"תחת הסרפד" - תחת ושתי הרשעה, בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף רפידת בית ה'. ובית ה' איקרי רפידה, דכתיב: "רפידתו זהב" [356] .
"יעלה הדס" - זו אסתר הצדקת, שנקראת הדסה. שנאמר: "ויהי אומן את הדסה" [357] .
"והיה לה' לשם" - זו מקרא מגילה [358] .
"לאות עולם לא יכרת" - אלו ימי פורים [359] .
רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, דכתיב: "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם". והכא נמי, בפרשת המן, השיש הקב"ה את אומות העולם להרע לישראל [360].
ותמהינן: ומי חדי [שמח] הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים?! [361]
והא כתיב ביהושפט, כשיצא להלחם על העמונים והגבעונים שבאו עליו: "בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו".
ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר "הודו לה' כי טוב" בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים!
ועוד אמר רבי יוחנן: מאי האי דכתיב בענין קריעת ים סוף: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"?
בקשו מלאכי השרת [362] לומר שירה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה?!
חזינן דאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים!?
אמר רבי אלעזר: הוא, הקדוש ברוך הוא עצמו, אינו שש במפלת רשעים. אבל אחרים - משיש [363] .
ודיקא נמי, דכתיב "כן ישיש", ולא כתיב "ישוש" [364] . משמע דמשיש הוא אחרים, ואין הוא שש בעצמו.
שמע מינה. רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, דכתיב: "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" - זה מרדכי הצדיק [365] , שנתן לו הקדוש ברוך הוא לב לעסוק בתורה ובמצוות, ולשמוח בחלקו [רש"י שם].
והאי דכתיב בסיפיה דקרא: "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" - זה המן, שאסף וכינס ממון הרבה.
"לתת לטוב לפני האלהים" - זה מרדכי ואסתר. דכתיב: "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". [366] והיינו, שהחוטא אוסף וכונס ממון - כדי שיינתן לבסוף לצדיק [367].
רבה בר עופרן, פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, דכתיב: "ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים". ושושן הבירה היתה בעילם, דכתיב בספר דניאל: "בשושן הבירה אשר בעילם המדינה".
והכי דרש ליה לקרא:
"מלך" - זו ושתי.
"ושרים" - זה המן ועשרת בניו, שגם בניו היו שרים במלכות אחשורוש.
הערות
[332] משמע מהכא, דלמ"ד דלא קדשה לעתיד לבוא, אין קריאת מגילה בט"ו במוקפין דא"י. והקשה הטורי אבן [לעיל ב' ע"ב ד"ה אלא שושן], מאי שנא ממוקפין דחו"ל, דלעולם לא היתה שם קדושה [וקשיא רש"י דידיה אדידיה, דהכא פירש דמיירי גם לענין מגילה, ולעיל משמע דס"ל דגם מוקפין דחו"ל קורין בט"ו] ?
[333] עיי' בשו"ת הרשב"א [ח"ד סי' קפ"ד], שהאריך לבאר עניין זה, של קדושה ראשונה ושניה.
[334] ולא תקשה מהאי קרא, אמאן דאמר, דקדושה ראשונה - לא קדשה לעתיד לבוא, דפשטיה דקרא קאי אימות משה רבינו, וקאמר קרא, דאף אם תפול החומה, תשאר העיר בדין בתי ערי חומה. וקמ"ל קרא, דחומה אינה מעכבת. ריטב"א. ועיי' מה שכתב הרמב"ן כאן. ועיי' ברמב"ם [פי"ב מהל' שמיטה ויובל הלכה ט"ו] שפסק, דקדושה ראשונה - לא קדשה לעתיד לבא, ומאידך גיסא פסק, דעיר שנפלה חומתה - נשארה בקדושתה. ותמה עליו הכסף משנה, היאך מזכה הרמב"ם שטרא לבי תרי? ! ועיי"ש מה שביאר.
[335] כתב הבאר אברהם, שהר"ש אלקבץ ביאר, דהיינו משום שמילת "יהי" - מורה על זמן העתיד. והוי"ו - מהפכו, להורות שכבר עבר אותו זמן. וזה אות על רוע הזמן ההוא, שחפץ האיש שיעברו. והחמדת יהושע מביא, דבמדרש [בראשית רבה פרשה מ"ב, ד"ה ד"א ויהי בימי] איתא עוד, דלשון "והיה" - אינו אלא לשון שמחה. והיינו מהך טעמא, דבאמת לשון "היה" - לשון עבר הוא, אלא דהוי"ו של "והיה" - מהפכו, משום שהאדם משתוקק אף אם עברה כבר השמחה, שתהיה עוד בעתיד.
[336] הקשו הפנ"י והמגילת סתרים, הא הך דאחשורוש לא דמי לשאר "ויהי" דמייתינן, דבכל הני דמייתינן, נמצא בכל אחד צרתו בצידו, בההוא עניינא גופא דכתיב ביה "ויהי". משא"כ הכא, דהך "ויהי" מיירי במשתה, ומעשה המן נזכר רק לאחר כמה פרשיות, והיה לאחר כמה שנים למלכותו ! ? ותירץ הפני יהושע, דכיון דאיתא לקמן בגמ', שאמר רשב"י, שנתחייבו ישראל כליה - מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש, נמצא שעל ידי אותו המשתה המוזכר בתחילת המגילה, נתהוה מעשה המן. עיי"ש.
[337] הקשה הרש"ש, הא כתיב התם: "וישא את קולו ויבך" ! ? ועיי' בב"ר [פרשה ע'], דאיתא התם כמה טעמים על בכייתו.
[338] מכאן הוכיח המהרש"א, דהאי דאמרינן ד"ויהי" - לשון צער הוא, היינו דווקא היכא שהצער מוזכר בסמוך. דהא לא אמרינן הכא דהוה לשון צער - משום שרחל היתה עקרה, כדאמרינן גבי חנה ! ? אלא היינו טעמא, משום שהפסיק בינתיים הכתוב בעניינים אחרים.
[339] ובאסתר רבה [בפתיחתא י"א] מבואר הצער שהיה בכל אחד מאלו.
[340] עוד פירש רש"י בסוטה [י' ע"ב, ד"ה שכסתה, עפ"י גרסת הב"ח], דכיון שכסתה פניה בבית חמיה, להכי, אעפ"י שהיה בלבו שהיא תמר, טועה היה בכך לומר אחרת היא, שהרי תמר צנועה היא !
[341] ואמרינן לקמן דכל ששמו ושם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא, א"כ ישעיהו ואביו היו נביאים, והיינו נביאים שיצאו מתמר. טורי אבן.
[342] עיי' מהרש"א שהקשה, הא דוד ושלמה נמי נביאים נינהו, דהא חשיב להו הגמרא לקמן בהדי מ"ח נביאים, עיי"ש. וע"ע בטורי אבן.
[343] עיין במהרש"א בבבא בתרא [צ"ט ע"א] שכתב: "ואינן מן המידה, לפי ששם השכינה שורה, כמ"ש "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", ושאינו גשם - לא יכילהו מקום ומדה, ומלא כל הארץ כבודו".
[344] כך פירש רש"י. אבל הרשב"ם בב"ב [צ"ח ע"ב] פירש שהיה הארון יושב סמוך לכותל המערבי של קדש הקדשים, וא"כ, לא היה לו רוח י' אמות לכל הצדדים.
[345] עיי' בטורי אבן שכתב דנראה דגירסא משובשת היא, דמכנפי הכרובים ליכא ראיה דארון בנס היה עומד, דהא כנפי הכרובים גבוהים היו הרבה מהארון, ואם כן, ארון הוה קאי תחותייהו ! עיי"ש.
[346] כך פירש רש"י. ובתוס' רי"ד ביאר, דהכי פירושו: דכתיב התם בקרא [מלכים א' ו']: "ולפני הדביר עשרים אמה ארך ועשרים אמה רחב, ועשרים אמה קומתו". והרי קומתו של הדביר היתה ל' אמה, ומה אני מקיים "עשרים אמה"? אלא כל כרחך, דהכוונה - מראש הכרובים ולמעלה, שהכרובים שעשה שלמה - היו עשר אמות. והקיש הכתוב אורך ורוחב - לקומה. מה קומה - לא היו הכרובים מעכבין באותן כ' אמה, אף כ' אמה דאורך ורוחב הדביר - לא היה כאן שום עיכוב. שמקום ארון - אינו מן המידה.
[347] הפני יהושע מבאר ענין פתיחות אלו, עפ"י האי דאמרן לעיל, ששלחה אסתר לחכמים: כתבוני לדורות ! ושלחו לה: "הלא כתבתי לך שלשים וגו"', דהיינו, שרק תורה נביאים וכתובים נתנו לכתוב. משא"כ שאר דברים, דהוו דברים שבע"פ, שאי אתה רשאי לאמרן בכתב ! עד שמצאו מקרא כתוב בתורה: "כתב זאת זכרון בספר וגו"' [עיי' מה שכתב שם בפנ"י]. אלא שלפי זה, לא היה ראוי לכתוב במגילה - אלא מ"אחר הדברים האלה" ואילך, שמדבר בעניין המן, שבא מזרעו של עמלק, ולא היה רשות לכותבי המגילה לכתוב מתחילת המגילה ! משום הכי הוצרכו הנך אמוראי לפתוח פיתחא להאי פרשתא דתחילת המגילה, כל אחד כדאית ליה. עיי"ש.
[348] עיי' בבן יהוידע שהאריך לבאר ענין פתיחות אלו. וע"ע בהקדמת מגילת סתרים, מה שביאר בענין הפתיחות.
[349] ד"שאר" הוא לשון קורבה. שהקשר בין בני אדם הקרובים זה לזה - הוא ע"י הלשון. מהרש"א, עיי"ש. ועיין בתוס' שהקשו, הא עדיין מספרים בבבל בלשון ארמית ! ? ותירצו, דהך "שאר" דהכא, היינו לשון שהמלכים משתמשין בו, שאין שאר העם מכירין אותו.
[350] ד"נין" לשון ממשלה הוא, כדכתיב בתהלים [ע"ב]: "ינון שמו", דהיינו - ימשול ויגדל, רש"י.
[351] ביאר התוס' רי"ד, דהכי קאמר קרא: את כל הגדולות האלו אכרית מהם, כשאמסרם ביד מלכי מדי ופרס. והיינו, שכשאומה עומדת בגדולה, הכל קופצים ללמוד כתבה ולשונה. שכשילכו לשם, יתכבדו מפני שיודעים כתבה ולשונה. אבל כשתשפל האומה, אין מי שסופן כתבה ולשונה, וגם מטבעה יפסל !
[352] ביאר במגילת סתרים, דהא אין הכסא שלם כל זמן שעמלק קיים, ולהכי, רק לאחר שיבול הנעצוץ - יעלה הברוש. ולכן נתגדל המן, דלפני שבר - גאון, וזו היתה תחילת נפילתו.
[353] כתב באיי הים, דאפשר ד"נעצוצים" - לשון עצה הוא. כלומר, שהעובדים את אותה עבודה זרה, מחזיקין אותה לבעלת רצון, ובעבודתם להם, הם נועצים בהם. ו"נהלולים" - לשון הלול הוא. שהם מהללים את הע"ז.
[354] כתב הגר"א [אסתר ב' ד'], דבאדם יש ד' חושים: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור. ושלשה מהם הם בלימוד התורה, דהיינו, ראיה שמיעה ודיבור. אבל ריח אינו צריך כלל לתורה, אלא הוא בחינת התפילה. כדכתיב: "אשה ריח ניחוח לה"'. ומרדכי הוא בבחינת הריח, כדאיתא הכא. ולהכי דרשינן [לקמן, י"ב ע"ב]: בן יאיר - בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, בן שמעי - בן ששמע קל תפילתו, בן קיש - בן שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו. והיינו שהיו כל הבחינות של בתפילה: ראיה, שמיעה ודיבור.
[355] והמהרש"א פירש, דכמו ש"מרי דיכי" - היינו ראש לבשמים, הכי נמי מרדכי - היה ראש לגדולה.
[356] ונקרא בית המקדש כך, לפי שהוא משכנו של הקב"ה, השוכן על הכפורת שעשויה זהב. רש"י שם.
[357] איתא במדרש תהילים [כ"ב כ"ג]: "אשתו של מרדכי היתה מינקת את אסתר, ומרדכי היה אומן אותה". עיי"ש.
[358] הקשה החיד"א [בפתח עינים], הרי לא נזכר שם ה' במגילה ! ? וביאר במנות הלוי, דכיון שלא נגמרה מחיית עמלק, זהו שבחו של הקב"ה, שלא להזכיר את שמו על דבר שלא נגמר. עיי"ש. והמהרש"א כתב, שלפי שאין שם שמים מוזכר במגילה, קאמר, דע"י קריאתה בברכותיה - נקרא שם הקב"ה.
[359] כתב מהר"ץ חיות, דהיינו כדאיתא במדרש משלי, דכל המועדות עתידין ליבטל חוץ מפורים. והביא בשם תשובת הרשב"א [סי' צ"ג], דאין הכוונה שיבטלו לגמרי, אלא ששאר מועדים יוכל להיות דיקרה דיתבטלו לשעה מפני עוצם הגלות, משא"כ פורים.
[360] כך כתב רש"י. ותמהו המפרשים, מה ענין פתיחה זו לקריאת המגילה דווקא? וביאר באיי הים, דלכאורה אחשורוש והמן - לדבר אחד נתכוונו, כבמשל התל והחריץ. וא"כ, אמאי לא נענש גם אחשורוש כמו המן? אלא, שאחשורוש לא נתכוון לעצם מפלתן של ישראל, אלא לתועלת שחשב להשיג באבודם ח"ו. משא"כ המן, שש דווקא להרע לישראל, כדכתיב: "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב". וזהו מעין האי דכתיב: "והיה כאשר שש ה' וגו', כן ישיש להרע אתכם". כדמבארינן לקמן, דאין הקב"ה עצמו שמח במפלתן של ישראל ח"ו, אלא שהוא משיש אחרים. והיינו, שהוא מביא על ישראל אויבים כאלו, ששמחים להרע לישראל. שיש אויבים שנלחמים לתועלת עצמם, אבל עמלק - נלחם דווקא להרע לישראל, אף שאין לו תועלת בזה.
[361] בספר בית יצחק הביא ביאור נפלא בשם ר' חיים מוולאזין, להא דאיתא בגיטין [נ"ו ע"ב]: "כל המיצר לישראל - נעשה ראש". ואיכא למתמה, וכי הקב"ה שש במפלתן של ישראל? וביאר הגר"ח שדבר זה - לטובת ישראל הוא. כי בעת שאותו המיצר הדיוט, הרי הוא בבחירתו, ויש לאל ידו להרע כחפצו, ולא ישאיר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. על כן, נעשה ראש שר וחשוב, והכלל הוא אשר לב מלכים ושרים ביד ה', לכל אשר יחפץ יטנו, ואין בכחו עתה לפעול מאומה. כמו שאמר בלעם: "מה אקוב לא קבה קל".
[362] כתב המהרש"א בסנהדרין [ל"ט ע"ב, ד"ה ומי חדי], דדרשינן לה מדכתיב הכא: "ולא קרב זה אל זה", וגבי שירת המלאכים כתיב: "וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו"'. עיי"ש.
[363] כתב החתם סופר, דלטובתינו עושה הקב"ה כן, שישמחו אויבינו, כדי שישוב אפו ממנו מהרה, כדכתיב [משלי כ"ד י"ז]: "בנפול אויבך אל תשמח וגו' פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". וכתיב נמי [מיכה ז' ח']: "אל תשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי". וביערות דבש [ח"א דרוש י"ד] ביאר עפ"י דברי הגמ' בסוף מכות, שר"ע כשראה את רומי בתכלית הגדולה, כאשר ירושלים היתה בשפלותה - שמח. אמר: "אם לעוברי רצונו כך - לעושי רצונו עאכ"ו". דאדרבה, יש לשמוח בזה, דמזה נראה כמה טובה כפולה ומכופלת תהא לישראל באחרית הימים. ולפ"ז קושית הגמ': "ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים", היינו, דהרי הקב"ה יודע כמה טוב צפון ליראיו, ואין לו צורך בק"ו הנ"ל ! ומתרצינן, דבאמת הוא אינו שש, אבל אחרים, דהיינו את עם ישראל - משיש, שידעו להעריך כמה טובה עתידה לבוא עליהם - ע"י שרואים את הטובה שיש לאומות העולם, לעומת שפלותן של ישראל עתה. וע"ע במגילת סתרים.
[364] המהרש"ם הביא, דבמחזיק ברכה [יו"ד סי' פ"ז אות י"ד] העיר מקרא דכתיב בישעיה [ס"ב ה']: "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". חזינן דנקט לשון "ישיש" כלפי הקב"ה עצמו ! ? ותירץ, ד"ישיש" משמע הכי, ומשמע הכי. אלא דהכא איכא סברא דלא הו"ל למנקט האי לישנא, כי היכי דלא ליתי למטעי. להכי אמרינן דהכוונה שמשיש אחרים.
[365] כתב מהרש"א, דהיינו כדמצינו, שהיה מרדכי חכם גדול, כדאיתא במס' מנחות [ס"ה ע"א], שנקרא "פתחיה" ו"בלשן". ונתקיימה על ידו שמחה לכלל ישראל, כדכתיב: "ליהודים היתה אורה ושמחה". ובילקוט הגרשוני ביאר פתיחה זו, עפ"י מה שכתב בעל קול יעקב בביאור הכתוב [דברים ו' י']: "כי יביאך ה' וגו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו"', דלכאורה האי דכתיב בקרא: "אשר לא בנית", "אשר לא מלאת" וכו' - יתירא נינהו ! אלא, שדרכו של הקב"ה לפעמים, להשפיע לרשעים כל טוב, כדי שיקבלו זאת מהם אח"כ הצדיקים. והטעם, כי הצדיקים אינם מבקשים מותרות, ולכן נותן הקב"ה בלב הרשעים שיבנו וימלאו בתיהם בכל מחמדי העוה"ז, כדי שאח"כ ירשו אותם הצדיקים. והיינו דכתיב: "אשר לא בנית וגו"', כלומר, אתה לא היית בונה ונוטע וממלא, והקב"ה סיבב שיעשו זאת יושבי הארץ, למען תנחל אתה את כל זאת. ובזה מובנת הך פתיחה. "לאדם שטוב לפניו נתן ה' חכמה" - זה מרדכי, ולכן כל מחמדי עוה"ז לא היו נחשבים בעיניו. לכן "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" - זה המן, שנתן ה' בלבו שימלא ביתו בכל סגולות מלכים, כדי "לתת לטוב לפני האלקים" - זה מרדכי ואסתר.
[366] לכאו' קשה, הרי צריך להחרים את שלל עמלק, כדאיתא במכילתא דרשב"י [ס"פ בשלח] ובאיכה רבה [ס"פ ג'], ואיתא ברבינו בחיי, דלכך לא שלחו ישראל את ידם בביזה, א"כ, איך נתנה אסתר למרדכי את בית המן ! ? ותירץ הרנת יצחק, דהרי המן היה עבד למרדכי, ומה שקנה עבד - קנה רבו. עוד כתב, לפי דברי הגרי"ז [בכתבים על התורה], דאין חיוב להחרים שלל עמלק - אלא כשנכנס לרשות ישראל, אבל קודם לכן - ליכא חיובא. א"כ, הכא באמת זכה קודם אחשורוש בנכסי המן, דהרוגי מלכות - נכסיהן למלך. והכי נמי משתמעי קראי, דכתיב: "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש את בית המן לאסתר", והיינו שקודם זכה בו אחשורוש. ולכן - היה מותר אח"כ לאסתר לזכות בו. עיי"ש עוד.
[367] במדרש תהלים [מזמור כ"ב] איתא, שממונו של המן נתחלק לשלשה חלקים: שליש - לתלמידי חכמים. שליש - לבנין ביהמ"ק. ושליש - למרדכי ואסתר.
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְהִי' אֵינוֹ אֶלָּא לָשׁוֹן צַעַר.. 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ' (רות א, א). הקשה הרב טורי אבן למה הקדים האי קרא דדברי קבלה לקראי של תורה טובא דמייתי בתר הכי? עיין שם.
ונראה לי בס"ד משום דתחילת דבריו נקיט להו על פסוק מגילת אסתר שהיה דורש בה, לכך הביא אחר פסוק זה דמגילת אסתר פסוק מן חמש מגילות. ועוד נראה לי בס"ד שסמך פסוק 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים' לפסוק (אסתר א, א) 'וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' דדמיין להדדי ממש, חדא תרווייהו כתיב בהו וַיְהִי בִּימֵי. ועוד תרווייהו הם בראש המגילה, ועוד תרווייהו היה הצער סיבה לטובה שהיה אחריתו טוב שנהפך לטוב, כי לולי הרעב איך היתה באה רות אצל בועז שיצא ממנה דוד המלך ע"ה שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות ויצא ממנה מלך המשיח? וכן אמרו בגמרא (בבא בתרא יד:) רות יש לה אחרית טוב, ודומה לזה צער של ימי אחשורוש דלולי ענין הגזרה של המן איך היו זוכים ליום טוב זה בכל שנה ושנה? ואיך היה מתגדל מרדכי הצדיק ע"ה? ואיך היו העמלקים נהרגים? ואף על גב דחנה גם כן היה לה אחרית טוב, עם כל זה לא היה הצער סיבה של הטובה דאם לא היתה עקרה מעיקרא גם כן היתה מולדת את שמואל הנביא ע"ה.
וְהָכְתִיב: (מלכים א' ו, א) 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'. קשה למה נקיט פסוק זה שהוא מהנביאים קודם פסוקי תורה, ועוד גם פסוקי תורה לא נקיט להו כסדרן דהקשה מפסוק (בראשית כט, י) 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב' קודם הנך קראי דששת ימי בראשית?
ונראה לי בס"ד דקושיא שיש להקשות מן פסוק 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה' היא חזקה ואלימא מכל קושיות אחרים דשאר קראי, יען כי פסוק 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל' יש להקשות דגם בזה הוה צער כי על ידי שראה יעקב את רחל תחלה ואהב אותה עשה תנאי העבודה על רחל, וכיון דלבן אין רצונו בכך אלא רוצה שיתן את לאה הוצרך לרמות ומכח המרמה ההיא נתגלגל ענין מכירת יוסף הצדיק ע"ה, וירידת יעקב אבינו ע"ה והשבטים למצרים, וכאשר פירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (דברים כו, ה) 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה', ועל כן אין מזה הכתוב קושיא חזקה דיש לתרץ בהכי, אך המקשן אף על פי שידע שיש לתרץ בהכי עם כל זה הקשה משום דגלגול הצער שנתגלגל מזה היה בזמן רחוק.
וכן פסוקים של ששת ימי בראשית ליכא קושיא חזקה מנייהו דיש להקשות התם הוכרח לכתיב 'וַיְהִי' ולא כתב 'וְהָיָה' כדי שלא יטעו לומר עולם קדמון ח"ו כי וְהָיָה לשון עבר אבל וַיְהִי לשון עתיד, ועם כל זה המקשן אחר כך הקשה מזה כדי לידע מה ישיב התרצן אם ישיב תירוץ זה או יש לו תירוץ אחר, אך מפסוק 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה' היה קושיא גדולה לפי דעת המקשן לכך הקדים להקשות מזה תחלה.
כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, זוֹכֶה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. קשא בשלמא נביאים אפשר שיהיו בדור אחד אלף נביאים אם ירבו הצנועות, אבל מלכים אם ירבו הצנועות לא אפשר שירבו המלכים כי אין מלך אלא אחד או שנים אחר שנחלקו עשרת השבטים?
ונראה לי בס"ד כל ראש ישיבה נקרא בשם מלך כמו שאמרו מלך רב אפס, מלך רבה, מלך רב יוסף וכיוצא בזה הרבה. אי נמי תזכה לחכמים גדולים שנקראים בשם מלכים, וכמו שאמרו (גיטין סב:) מאן מלכי רבנן, שנאמר (משלי ח, טו) 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ'.
והא דנקט 'כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה' ולא אמר 'כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא צְנוּעָה' לרבותא, שתהיה צנועה מתחלת ימי חופתה דאז אותו זמן נקראת בשם כַּלָּה והוי רבותא טפי משום דהדרך הכל מסתכלים בכלה כדי לחבבה על בעלה, ועם כל זה תסתיר עצמה מעיני הכל שלא יסתכלו בה אז זו ראויה לזכות זה.
והא דנקט 'כָּל' נראה לי בס"ד לרבות אפילו גדמת וכיוצא דאז דרכה להיות צנועה בשביל המום שלה, וכמו שאמרו בשבת דף נ"ג מעשה באדם אחד שנשא אשה גדמת וכו' יעוין שם, עם כל זה אם היא צנועה לשם שמים ולא בשביל להסתיר המום יועיל לה זכות הצניעות לדבר זה.
וצריך להבין מה מדה כנגד מדה יש בזה לזכות לבנים מלכים ונביאים בשביל הצניעות? ונראה לי בס"ד שהנביאים דרכן להסתתר ולשבת בהצנע ובמסתרים להתבודד לבדם כדי שתשרה עליהם רוח הנבואה, וגם המלכים אין דרכן לשבת עם בני אדם כל כך משום כבוד מלכות וגם כל מעשיהם נעשים בהצנע.
ועוד נראה לי שיש בזה מדה כנגד מדה, היא צנועה בבית חמיה כדי שלא יהיה בה מכשול לפני אדם להרהר בה, לכן יצאו ממנה מלכים המסירים המכשולות שבין אדם לחבירו כמו שאמרו (משנה אבות ג, ב) 'אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ' וכן יצאו נביאים המסירים המכשולות שבין אדם למקום דכתיב (ישעיה נז, יד) 'וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי'.
מְלָכִים מִדָּוִד. נמצא דוד המלך ע"ה, לקח מלוכה בשכר הצניעות, ובזה יובן בס"ד הטעם שחס על שאול המלך ע"ה שלא הרגו בשביל הצניעות, וכמו שאמרו בגמרא דברכות (ברכות סב:) על פסוק (שמואל א' כד, י) 'וַתָּחָס עָלֶיךָ' וקשה וכי לא מצא בו מדה טובה יותר מזו? ובזה ניחא כיון דהוא זכה למלוכה בשכר הצניעות לכך חביבה ליה מדת הצניעות טפי משאר מידות טובות!
מעשה בעני אחד שהיה דולה מים מן בור עמוק שיש לו בחצרו ועל ידי כך נפלה הטבעת מידו לתוך הבור, והיא אינה שוה יותר מעשרה דנרים, אך מחמת שהיה עני היתה חשובה בעיניו וחס עליה וירד בחבלים לתוך הבור לחפש אחריה בקרקעית הבור ולא מצאה, ומדי חיפשו מצא ראש כלי יוצא בקרקעית הבור ויחפור סביב הכלי בידו עד שהוציאו מן הקרקע שהיה טמון שם וימצאהו מלא דינרי זהב, ועודנו מחפש וממשמש בידיו בקרקע הבור וימצא עוד כלי אחד טמון שם ויוציאו והוא מלא דינרי זהב, עד שמצא חמשה כלים, אז ראה הטבעת ולקחה, ואחר כך אף על פי שהוא נתעשר הרבה ויש לו יכולת ללבוש באצבעו טבעת אבן טובה ששוה שני אלפים דנרי זהב, עם כל זה לא היה לובש אלא רק אותה טבעת ששוה עשרה דנרי כסף, דחביבה ליה מפני שעל ידה נתעשר עושר גדול. כן דוד המלך ע"ה היתה חביבה אצלו הצניעות שבעבורה זכה למלוכה לכך לא חס על שאול לבלתי יהרגהו, אלא בשביל הצניעות שמצא בו.
(ישעיה יד, כב) וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם הֳ' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם הֳ': 'שֵׁם' זֶה הַכְּתָב, 'שְׁאָר' זֶה לָשׁוֹן. פירש רש"י אין להם כתב אלא מאומה אחרת. ונראה לי הטעם נעשה כן בהשגחה מן השמים כדי שאחר חרבן מלכותם לא ישאר להם זכר מצד הכתיבה שנקראת על שמם. גם דריש 'שֵׁם' [340] גימטריא 'סֵפֶר' [340] זה הכתב.
ומה שאמר 'שְׁאָר' זֶה הַלָּשׁוֹן אף על גב דהיה לשונם ארמית וגם אחר חרבן מלכותם נשאר לשון ארמי, הנה זה הלשון לא היה שלהם אלא הוה של מלכות ארם נהרים ולכך נקרא ארמי ולא נקרא בבלי.
'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' (ישעיה נה, יג) תַּחַת הָמָן הָרָשָׁע שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ'. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה פרשה ז, ח) שהיה המן תולה עבודה זרה כנגד לבו כדי להכשיל בני אדם כשיבואו להשתחות לו משורת דרך ארץ, נמצא הם משתחוים לעבודה זרה שלו ולכן (אסתר ג, ב) מָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה לו אף על פי שכן צוה המלך להשתחות להמן, דחש אם ישתחוה להמן נמצא משתחוה לעבודה זרה. וידוע כי עבודה זרה נקראת צו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נו:) אין צו אלא עבודה זרה שנאמר (הושע ה, יא) 'הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו', וזה נרמז בתיבת 'נעצוץ' חלק התיבה לשתים וקרי ביה 'נעץ צו' זה המן הרשע שנעץ בבגדו עבודה זרה כדי להכשיל אחרים. והנה 'נעצוץ' [306] גימטריא ש"ו שהיה המן מסטרא דשו של עשו שאמרו רבותינו ז"ל שנקרא עֵשָׂו 'ע' שו' שהיו בו ע' כוחות של שו וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (בראשית כה, כה) 'וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו', ולכן נעצוץ גימטריא 'שו' הוא המן הרשע שהוא מסטרא דשו אבל מרדכי הצדיק ע"ה נתגבר על שו, ולכן נקרא בְרוֹשׁ שנוסף על אותיות 'שו' אותיות 'רב' בסוד 'כל רב מבבל' שהוא ע"ב ק"ל [=רב 202] ובזה נעשה בְרוֹשׁ ולזה אמר 'בְרוֹשׁ' זֶה מָרְדֳּכַי הַצַּדִּיק זָכוּר לְטוֹב.
ודע דכל פתיחות אלו דנקטי תנאי ואמוראי הכא הוא כדי לתרץ כל אחד בפתיחה שלו הטעם שאותו הדור ניצולו אחר שכבר נגזרה עליהם גזרה זו מן השמים ואף על פי שהשתחוו לצלם, וכמו שאמרו בגמרא בשאלה ששאלו לרשב"י וכי משוא פנים יש בדבר (מגילה יב.), ורבי יונתן לתרץ קושיא זו מייתי קרא וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל וכו' דנמצא שנענש נבוכדנצר הרשע שנכרת זרעו שאפילו ושתי לא נתקיימה, ובעל כרחו לקה בזה העונש בשביל שאנס את ישראל להשתחוות לצלם, דאם בעבור חרבן בית המקדש וגלות ישראל הא ניתן לו רשות על פי הנבואה לכך, וכיון דנענש בשביל שאנס את ישראל לעבודה זרה אם כן נתרצה הקושיא דלכך ניצולו בשביל שהיו אנוסים.
ומה שהביא פסוק 'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' דשמע מינה מהאי דרשה דמרדכי מסר עצמו להריגה כדי שלא ישתחוה לעבודה זרה של המן הרשע, ולכן כדאי הוא זכות מרדכי שיש לו בדבר זה להציל את ישראל מקטרוג שיש עליהם מצד שהשתחוו לצלם, וגם מדרשה זו שמע מינה שגם אסתר מסרה עצמה כדי לאבד את המן שהיה הוא עצמו עבודה זרה, לכך הגין גם זכותה להציל את ישראל מקטרוג של הצלם. ורבי יהושע בן לוי הביא פסוק (דברים כח, סג) 'כֵּן יָשִׂישׂ' שיש לומר צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שתהיה הגזרה קשה על זמן רחוק ולא תהיה פתאומית, שעל ידי כך היו ששים אויבי ישראל במפלתם וזו היתה סיבה להצלת ישראל דכתיב (משלי כד, יז) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וכו' והשיב מעליו אפו, נמצא בזו הפתיחה ביאר הטעם של ביטול הגזרה מפני שהמן וסיעתו שמחו במפלתם ובזה היתה ארוכה למכתם:
ומה שאמר הפתיחה בפסוק (קהלת ב כו) 'כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה' זה מרדכי הצדיק וכו', והענין הוא כי ידוע שהמלך שלח את מרדכי ואת המן שרים על חיילותיו ששלח להלחם בעיר אחת ונתן להם מזון החיל לכל אחד מהם, וארכה המלחמה ומרדכי היה לו חכמה לכלכל במשפט את המסור לו בשביל חיילותיו, והמן טפש היה שלא שמר את המזון ונשלם, ובקשו החייל להרגו בשביל רעבונם, ובא אצל מרדכי ללוות לו ולא קבל בשום אופן אלא רק בזאת שימכור את עצמו עבד למרדכי ואם יסרב אחר כך יתנסח עא מן ביתיה וזקיף יתמחי עלוהי, ונכתב השטר בכתובת קעקע על ירכו של המן, וכמו שכתוב בספר מנות הלוי. ובאמת דבר זה שעשה מרדכי שלא יתן המזון אלא רק שימכור המן את עצמו עבד למרדכי יצא ממנו תועלת לישראל, שנמצא בעת שקנה המן את ישראל לא זכה הוא בהם אלא נעשו קנויים למרדכי, כי כל מה שקנה עבד קנה רבו, וגם הכסף ששקל המן למלך בעדם לא היה משלו אלא משל מרדכי, ולא עוד אלא נתחכם מרדכי לכתוב השטר על ירך המן בכתב שאינו נמחק, ופירש בו שיתלה המן על העץ שלו וברית כרותה לשפתים שכך נתקיים בו, ועל ידי כך גברו ישראל וניצולו שלא שלט בהם קטרוג המקטרגים. וזהו שנאמר 'לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו' זה מרדכי נָתַן חָכְמָה שלא קבל למכור המזון אלא רק במכירת המן לעבד לו שבזה לקח כל כוחו של המן שכל מה שקונה העבד הוא של רבו, ועוד נתן לו דַעַת שיכתוב השטר על יריכו ויכתוב בו הצליבה של המן בפירוש וברית כרותה לשפתים ואחר כך נתן הקב"ה לחוטא זה המן ענין לאסוף ולכנוס כדי שיטרח ויכין למרדכי, כדי לתת לטוב זה מרדכי לפני האלקים, כי מרדכי שהיה טוב לפני האלקים זכה בטוב הרמוז לפני אותיות 'אֱלֹקִים' שהם אותיות 'בְּמוּכָן' ועל ידי כך סוף דבר (אסתר ח, ב) 'וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן', כי נעשה הכל שלו מדין מה שקנה עבד קנה רבו וגם נצלב המן כאשר כתוב ומפורש על יריכו, ונמצא דבר זה היה סיוע לישראל שניצולו משליטת המן ולא הועיל קטרוג המקטרגים.
ורבה בר עופרן פתח לתת טעם להצלת ישראל, מקטרוג שנהנו מסעודת אחשורוש, בזכות דניאל ע"ה אשר מסר עצמו לבלתי יתגאל במאכלות אסורות ויין נסך, ולזה אמר (ירמיהו מט לח) 'וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם' זה דניאל ע"ה שהיה בעילם שהיה שם מרכבה לשכינה, ובזכותו אבדו 'מֶלֶךְ' זו ושתי 'וְשָׂרִים' זה המן, ובניו שרצו להתגבר על ישראל בגזרה זו משום קטרוג הנאת ישראל מסעודת אחשורוש. ואותיות 'מֶלֶךְ' נהפכו על ושתי לאותיות 'כַּלֵּם' ואותיות 'שָׂרִים' נהפכו להמן ובניו לאותיות 'רָשִׁים'.
ורב דימי בר יצחק פתח (עזרא ט, ט) 'כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹקֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס' הנה בזה נתן טעם להצלת ישראל מקטרוג הצלם, לומר כיון שהיו עבדים אם כן אנוסים היו בענין הצלם של נבוכדנצר, ולכן בימי מרדכי שנתעורר קטרוג עון הצלם, וגזרו כליה הטה עלינו חסד לפני מלכי פרס ששב אחשורוש ובטל גזרתו כי נצולו ישראל מקטרוג עון הצלם בטענה זו דאנוסים היו.
ופסוק (תהלים סו, יב) 'הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ' גם כן בא להגיד ביטול קטרוג עון הצלם מחמת אונס שגזר נבוכדנצר מי שלא ישתחוה יפילו בכבשן האש ואין לך אונס גדול מזה! ועוד תירץ באומרו 'בָּאנוּ בָאֵשׁ' שנפלו חנניה מישאל ועזריה באש וזכותם זה הגין בעד כל ישראל שהם כהנים לוים ישראלים כי שלשה צדיקים היו.
ובפסוק (תהלים צח, ג) 'זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ' בא להגיד טעם ההצלה כמו שטען משה רבינו ע"ה להצילם בעון העגל (שמות לב, יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וכו', וכן עתה זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ של הבטחה שהבטיח לאבות.
ופסוק (משלי כח, טו) 'אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל' בא להגיד טעם ההצלה מקטרוג עון הצלם משום דארי זה נבוכדנצר נוהם, ואם כן אנוסים היו מן הארי ומצד קטרוג עון הסעודה, דוב זה אחשורוש שוקק שעשה להם המצאות לפתותם.
ובפסוק (קהלת י, יח) 'בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה' בא לומר כי הכליה לא היתה בעבור עון הצלם, אלא היתה בעבור עצלותם בעסק התורה, ולכך כאשר נתקן הדבר הזה שחזרו וקבעו לימודם בתורה בימים ובלילות והדור קבלוה בימי אחשורוש לכך בטלה הגזרה.
ופסוק (תהלים קכד, ב) 'בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם' ולא מלך בא להגיד טעם ההצלה כי ישראל נתייאשו מעצמן בשביל שראו שקם עליהם המן בעל בחירה ולא מלך אשר לבו מסור ביד השם יתברך, ולכן כיון שנתייאשו מעצמן סבלו צער גדול כאלו נהרגו ממש כי חשבו דבר זה לודאי הגמור, ולכך הספיק להם זה הצער העצום במקום כליה ממש על דרך שאמרו (ברכות נה.) 'חלמא בישא עציבותיה מסתייה'.
ופסוק (משלי כט, ב) 'בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם' בא להגיד כי השם יתברך גילה ההארה הגדולה אשר ממנה היתה נשמת מרדכי שהאירה בשורש אסתר, ובזה נסתם פה המקטרגים וניצולו ישראל, וזהו בִּרְבוֹת צַדִּיקִים זה מרדכי ואסתר יִשְׂמַח הָעָם.
ופסוק (דברים ד, ז) 'אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו' בא לרמוז על הצלת ישראל מפני ששם ישראל כלול בשם אֱלֹקִים כמו שכתבתי בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרת מסעי בפסוק (ירמיה ב, ה) 'כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי' עיין שם.
(ישעיה נה, יג) 'וְתַחַת הַסִּרְפַּד' זוּ וַשְׁתִּי. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה למימר 'תַּחַת הַסִּרְפַּד' קודם 'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ' כי ענין ושתי קדים לצליבת המן! יעוין שם.
ונראה לי בס"ד כי הפתילה של צליבת המן הודלקה מגחלת האש של הריגת ושתי, כי על ידי שהיתה בוערת בלב אחשורוש לכך צוה לתלות את המן תיכף ומיד, ואם היה מעכב הדבר היה מוצא המן מקום להציל עצמו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז.) על פסוק (אסתר ז, י) 'וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה', היינו חימה שהיתה בלבו על המן בעבור הריגת ושתי, נמצא לפי זה יפה נקיט הכתוב מי גרם ש'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ' זה המן 'יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' זה מרדכי שנצלב המן ועמד מרדכי במקומו? מפני ש'תַחַת הַסִּרְפַּד' זו ושתי 'יַעֲלֶה הֲדַס' זו אסתר שנהרגה ושתי ובאה אסתר במקומה.
ומה שדרש 'סִּרְפַּד' זו ושתי בת בנו של נבוכדנצר הרשע, היינו דדריש סִּרְפַּד על אביה נבוכדנצר שהוא 'סר פד' והענין מובן בס"ד כי ידוע כשישראל הם מולכין על אדמתם בזמן שלמה המלך ע"ה אז הם בתואר נקודת החול"ם שהוא למעלה מן האות, וכשהם על אדמתן אלא כפופין לשאר מלכים אז הם דוגמת השור"ק שהוא באמצע האות, וכשהם גולים מארצם והם עבדים אצל מלכי אומות העולם אז הם דוגמת החיר"ק שהוא למטה מן האות, ולכן נקראו בשלשה שמות ישראל יעקב ישורון שראשם שלשה יודי"ן כנגד שלשה יודי"ן של חול"ם ושור"ק וחיר"ק.
ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קכו, א) 'בְּשׁוּב הֳ' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' שנהיה תמיד דוגמת החול"ם שהוא למעלה, וכמפורש בברכה (דברים כח, א) 'וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ'. והנה מספר החול"ם הוא פ"ד ולכן נבוכדנצר שהגלה את ישראל ומשל בהם שעשאם דוגמת החיר"ק נקרא סִּרְפַּד, שהוא סר פ"ד, רוצה לומר הסיר דוגמת החול"ם שהוא מספר פ"ד מישראל, ולזה אמר חורק עליו שיניו זו היא חריקתו עליו לעשותו דוגמת החיר"ק שהוא למטה, ולכן כתיב (יחזקאל טז, יא) וָאֶעְדֵּךְ 'עֶדִי' במספר חול"ם.
217ימים לסיום הש״ס