דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 216ימים לסיום הש״ס

מגילה יב ע"א - טקסט הדף

תניא נמי הכי ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא דכתיב {דניאל ט-ב} בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים מדקאמר בינותי מכלל דטעה מ''מ קשו קראי אהדדי כתיב {ירמיה כט-י} מלאות לבבל וכתיב {דניאל ט-ב} לחרבות ירושלם אמר רבא לפקידה בעלמא והיינו דכתיב {עזרא א-ב} כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם דרש רב נחמן בר רב חסדא מאי דכתיב {ישעיה מה-א} כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו וכי כורש משיח היה אלא א''ל הקב''ה למשיח קובל אני לך על כורש אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי והוא אמר {עזרא א-ג} מי בכם מכל עמו ויעל: חיל פרס ומדי הפרתמים וכתיב למלכי מדי ופרס אמר רבא אתנויי אתנו בהדדי אי מינן מלכי מינייכו איפרכי ואי מינייכו מלכי מינן איפרכי בהראותו את עושר כבוד מלכותו א''ר יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה כתיב הכא {אסתר א-ד} יקר תפארת גדולתו וכתיב התם {שמות כח-ב/מ ??} לכבוד ולתפארת ובמלאות הימים האלה וגו' רב ושמואל חד אמר מלך פיקח היה וחד אמר מלך טיפש היה מאן דאמר מלך פיקח היה שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו ומאן דאמר טיפש היה דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא דאי מרדו ביה הנך הני הוו קיימי בהדיה שאלו תלמידיו את רשב''י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב''ה לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב {איכה ג-לג} כי לא ענה מלבו: בחצר גנת ביתן המלך רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר הראוי לגינה לגינה הראוי לביתן לביתן וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן בגינה ולא החזיקתן עד שהכניסן לביתן והחזיקתן במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים אחד לגינה ואחד לביתן חור כרפס ותכלת מאי חור רב אמר חרי חרי ושמואל אמר מילת לבנה הציע להם כרפס אמר ר' יוסי בר חנינא כרים של פסים על גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף תניא ר' יהודה אומר הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב אמר לו ר' נחמיה א''כ אתה מטיל קנאה בסעודה אלא הם של כסף ורגליהן של זהב בהט ושש א''ר אסי אבנים שמתחוטטות על בעליהן וכן הוא אומר {זכריה ט-טז} אבני נזר מתנוססות על אדמתו ודר וסוחרת רב אמר דרי דרי ושמואל אמר אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה הושיבה באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים דבי רבי ישמעאל תנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים משונים מיבעי ליה אמר רבא יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם ויין מלכות רב אמר רב מלמד שכל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים והשתיה כדת (אין אונם) מאי כדת א''ר חנן משום ר''מ כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה אין אונס אמר רבי אלעזר מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו לעשות כרצון איש ואיש אמר רבא לעשות כרצון מרדכי והמן מרדכי דכתיב איש יהודי המן איש צר ואויב גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות בית הנשים מיבעי ליה אמר רבא שניהן לדבר עבירה נתכוונו היינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואתתיה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

תניא נמי הכי, דבשנות נבוכדנצר ואויל מרודך נבלעה שנה.

דהכי איתא בסדר עולם: ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא, ודריוש מדאה קביל מלכותא - הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר, והוו שבעים חסר אחת מיום שכיבש נבוכדנצר את יהויקים, ובעינן עוד שנה אחרת לבבל למלאות שבעים שנה מששלט נבוכדנצר על ישראל, דהיינו מיום שכיבש את יהויקים, ועמד דריוש והשלימה.

ואחריו, בשנה האחרת, מלך כורש בבבל, ונפקדו ישראל פקידה במקצת. שאמר כורש: "מי בכם מכל עמו, יהי אלקיו עמו ויעל".

חזינן מהך ברייתא, דכשמת בלשצר, לא היו לכיבוש יהויקים - אלא שבעים שנה חסר אחת. ואנן הא מנינן לעיל שבעים שנה: מ"ה דנבוכדנצר, כ"ג דאויל מרודך, ושלש דבלשצר!

אלא, על כרחך דשנים מקוטעות הוו, ונכנסו שנות אחד מהם בשנות חבירו.

אמר רבא: אף דניאל טעה בהאי חושבנא.

דכתיב: "בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים". ו"בינותי בספרים" - הוא לשון ספירה וחשבון. אם כן, מדקאמר דניאל "בינותי" - מכלל דטעה בחשבון [401].

ותמהינן: מכל מקום, הא קשו קראי אהדדי! דבחד קרא כתיב: "לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם", ובקרא אחרינא כתיב: "למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה"?

אמר רבא: האי דכתיב "לפי מלאת לבבל"

- לפקידה בעלמא הוא, דהא כתיב בההוא קרא: "אפקוד אתכם".

וכך הוה, שנפקדו בשנה אחת לכורש מלך פרס, שהיא שנת שבעים ואחת לכיבוש יהויקים. והך פקידה היינו דכתיב: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירו שלם".

דרש רב נחמן בר רב חסדא, מאי האי דכתיב: "כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו"? וכי כורש מלך המשיח בשמן המשחה [402] היה?!

אלא, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח [403]: קובל אני לך על כורש אשר החזקתי בימינו. שהרי אני אמרתי: הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי. והוא אמר: "מי בכם מכל עמו ויעל", אבל הוא עצמו לא נשתדל בדבר [404].

כתיב: "חיל פרס ומדי הפרתמים". מדסמך פרתמים למדי, משמע דהמדיים היו פרתמים [שלטונים, דוכסים [405]]. וכתיב: "למלכי מדי ופרס", משמע דהמדיים הוו מלכי [406] !?

אמר רבא: אתנויי אתנו מדי ופרס בהדי הדדי הכי: אי מינן מלכי - מינייכו איפרכי, דהיינו פרתמים. ואי מינייכו מלכי - מינן איפרכי [407] .

כתיב: "בהראותו את עושר כבוד מלכותו". אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שלבש אחשורוש בגדי כהונה, שהביא איתו את בגדי הכהן הגדול מירושלים [408].

דכתיב הכא: "יקר תפארת גדולתו", וכתיב התם בבגדי כהונה: "לכבוד ולתפארת".

כתיב: "ובמלאות הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן וגו' משתה שבעת ימים". דלאחר שעשה משתה לכל העמים, עשה משתה לבני שושן.

פליגי בה רב ושמואל.

חד אמר: אחשורוש מלך פיקח היה בזה שהקדים משתה הרחוקים למשתה הקרובים.

וחד אמר: מלך טיפש היה [409] . מאן דאמר מלך פיקח היה - דשפיר עבד דקריב רחיקא ברישא. דבני מאתיה [בני עירו], כל אימת דבעי - מפייס להו, שהרי הם קרובים אליו.

ומאן דאמר טיפש היה - משום דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא. משום דאי מרדו ביה הנך רחיקא, הני - בני מאתיה, הוו קיימי בהדיה לסייע בידו.

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור [של אחשורוש] כליה [410] ?

אמר להם: אמרו אתם! [411]

אמרו לו: מפני שנהנו [412] מסעודתו [413] של אותו רשע [414] . שאל אותם רבי שמעון: אם כן, אותם ישראל שבשושן - יהרגו, אבל ישראל שבכל העולם כולו - אל יהרגו, שהרי הם לא נהנו מסעודתו!?

אמרו לו: אם כן, אמור אתה! אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם [415] [416] בימי נבוכדנצר [417].

אמרו לו: אם כן, היאך זכו לנס [418], וכי משוא פנים יש בדבר?

אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים [419] , דהיינו מיראה, ולא מרצון. אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים. והיינו דכתיב: "כי לא ענה מלבו" [420] .

כתיב: "בחצר גנת ביתן המלך".

חצר - היינו מקום פנוי שמשתמשין בו. גינה - מקום זריעה. ביתן - מקום נטוע אילנות [421].

פליגי בה רב ושמואל.

חד אמר: אדם הראוי רק לחצר - הכניסוהו לחצר. הראוי לגינה - לגינה. הראוי לביתן - לביתן.

וחד אמר: הושיבן בחצר - ולא החזיקתן, שלא היה המקום מספיק. הושיבן גם בגינה - ולא החזיקתן. עד שהכניסן גם לביתן - והחזיקתן. במתניתא תנא: הושיבן בחצר, ופתח להם שני פתחים. אחד לגינה, ואחד לביתן.

כתיב: "חור [422] כרפס ותכלת".

מאי חור?

רב אמר: חרי חרי, דהיינו מעשה מחט העשוי נקבים נקבים, כדי שיהו רואין אלו את אלו [ערוך].

ושמואל אמר: מילת לבנה הציע להם. ד"חור" - לשון חיור הוא.

ומאי "כרפס"?

אמר רבי יוסי בר חנינא: כרים של פסים [423] .

כתיב: "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש [424], מטות זהב וכסף". תניא: רבי יהודה אומר: אדם הראוי לכסף - למיטות כסף. והראוי לזהב - למיטות זהב.

אמר לו רבי נחמיה: אם כן, אתה מטיל קנאה בסעודה! [425]

אלא, הכי קאמר קרא: הם - המיטות עצמן - של כסף היו, ורגליהן - של זהב [426] [427] .

"בהט ושש" - אמר רב אסי: שעשה להם רצפה מאבנים שמתחוטטות על בעליהן, שצריכים בעליהם לחטט ולחפשם בטורח [428]. וכן הוא אומר: "אבני נזר מתנוססות על אדמתו". חזינן שהכתוב משבח אבנים יקרות, ואומר שהם באין על ידי נסיונות הרבה. מאי "ודר וסוחרת"? רב אמר: "ודר" - היינו דרי דרי, דהיינו שהושיבן שורות שורות סביב [429]. וכן "סוחרת" - לשון סחור סחור [430]. ושמואל אמר: אבן טובה יש בכרכי הים - ו"דרה" שמה. הושיבה באמצע סעודה, והיתה מאירה להם כצהרים [ד"סוחרת" - לישנא דסיהרא הוא, וסיהרא הוא ירח שמאיר [431]].

דבי רבי ישמעאל תנא: שקרא דרור לכל בעלי סחורה, שעשה נחת רוח לבני מלכותו, והעביר מהן מכס של סוחרין.

כתיב: "והשקות בכלי זהב, וכלים מכלים שונים [432] ". והני כלים - כלי בית המקדש הם, כדאמרן לעיל שנשתמש בהן אחשורוש.

ותמהינן: האי "שונים" - "משונים" מיבעי ליה לקרא למימר!?

אמר רבא: יצתה בת קול ואמרה להם: ראשונים - בלשצר וחבורתו - כלו מפני כלים אלו, שנשתמשו בהן. ואתם שונים ומשתמשין בהם!?

כתיב: "ויין מלכות רב [433] כיד המלך [434] ". אמר רב: מלמד שכל אחד ואחד, השקהו יין שגדול הימנו בשנים [435] , ד"רב" היינו גדול [כדכתיב על יעקב ועשיו: "ורב יעבוד צעיר"].

"והשתיה כדת [436] אין אונס". מאי "כדת"?

אמר רבי חנן משום רבי מאיר: כדת של תורה. מה דת של תורה - אכילה מרובה משתיה [437] , שהרי אכילתו של מזבח מרובה משתייתו, שאכילתו - פר ושלשה עשרונים סולת, ושתייתו - נסך חצי ההין, אף בסעודתו של אותו רשע [438] , היתה אכילה מרובה משתיה [439] .

"אין אונס". אמר רבי אלעזר: מלמד שכל אחד ואחד - השקהו מיין מדינתו, שרגיל בו, ולא ישכרהו.

"לעשות כרצון איש ואיש [440] ". אמר רבא: לעשות כרצון מרדכי והמן [441] , דתרוויהו איקרו "איש", והם היו שרי המשקין בסעודה [442] [443].

והיכא איקרו "איש"?

מרדכי - דכתיב: "איש יהודי".

המן - דכתיב ביה: "איש צר ואויב".

כתיב: "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות".

ותמהינן: "בית הנשים" מיבעי ליה! שהרי היתה צריכה לעשות המשתה בבית הנשים, שהוא מקום צנוע, ואין רגילין להיות שם אנשים, ולא בבית המלכות, שהוא מקום משתה הרבים, ורגילין להיות שם אנשים!?

אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו [444] , שאף היא נתכוונה להראות יפיה.

הערות

[401] עיין בפירש"י על דניאל [ט' ב'], שביאר עניין זה באורך. ועיי' בתוס' רי"ד, שביאר באריכות מתוך המקראות, במה טעה דניאל.

[402] כדוגמת מלכי ישראל שנמשחו בשמן המשחה, או מלכי אומות העולם שנמשחו עפ"י ציווי הקב"ה, כגון חזאל מלך ארם.

[403] בבן יהוידע תמה, אמאי הביא הקב"ה דינו של כורש לפני משיח דווקא? עיי"ש.

[404] ועיין ברש"י שהביא דהכי מוכח מטעמי המקרא.

[405] הרד"ל כתב, דהם המשרתים את המלך בבירת מלכותו, ושומרי ראשו.

[406] כך פירש רש"י. ובטורי אבן פירש, דקושית הגמ' היא, דפעמים שמקדים מדי לפרס, ופעמים שמקדים פרס למדי. והכי איתא באסתר רבה [פרשה א'].

[407] וביאר הגר"א [אסתר א' ג'], דענין זה מדוייק מהא דבכל המגילה כתיב "פרס ומדי", ורק בסוף המגילה כתיב: "הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס". והיינו, דבשעת סיפור המגילה, היתה המלכות של פרס, שהרי אחשורוש היה פרסי. ולהכי כתיב קודם פרס, ואח"כ מדי. אבל המלך הראשון שמלך אחרי שנטלו פרס ומדי את המלוכה מנבוכדנצר - היה דריוש המדי, ובזמנו התחילו לכתוב את ספר דברי הימים, שאחשורוש המשיך לכתוב בו. להכי קרינן ליה: "ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס".

[408] וכתב המהר"ל, דהיינו טעמא דלא נענש כבלשצאר, שנהרג כשנשתמש בכלי בית המקדש, משום שכלי המקדש - מיוחדים הם לה', ולכן נהרג כשחיללם. משא"כ בגדי כהונה, שאמנם מיועדים הם לעבודת ה', אבל סוף סוף הם בגדי אדם. עיי"ש. ובעל מדרש שמואל [א' ה'] כתב, דלבישת בגדי כהונה, אינה בזיון כמו השימוש בכלים של ביהמ"ק. דאדרבה, זהו כבודם, שהוא מתכבד ומתעטר בהם. והמקנה [בקידושין נ"ד ע"א] כתב, דמהכא איכא ראיה לריטב"א, שכתב שם, דאין לבגדי כהונה דין כל שרת. דאל"כ, למה נענש אחשורוש רק כשנשתמש בכלי שרת [כדלעיל], ולא נענש מיד כשלבש את בגדי הכהונה? ועיי' בהערות על מקדש דוד סי' ל"ו סק"ג.

[409] איתא במדרש, דכל השנים משנהרגה ושתי עד שנכנסה אסתר - לא שככה חמתו של אחשורוש. וכתב הרנת יצחק, דזה מורה שהיה אחשורוש מלך טפש. דכתיב בקהלת: "וכעס בחיק כסילים ינוח".

[410] עיי' בפירוש מהר"ש די אוזידא [בעל מדרש שמואל], שהאריך לבאר מאמר זה. ועיי' ביעב"ץ, שהאריך בזה.

[411] תמה בגאון יעקב [בעין יעקב], דאין זו מדרך הרב לתלמיד, שיאמר לו שישיב בעצמו על שאלתו, שהרי אם התלמיד יפרש בעצמו, שוב אין צורך לרב ! ? וביאר, דהם שאלו מפני מה נתחייבו כליה, דמובן משאלתם שהיה ברור להם שהיו חייבים עונש מיתה. רק שאלו אמאי נתחייבו כליה גמורה, אנשים נשים וטף בכל מדינות המלך. ולכן אמר להם רשב"י: אמרו אתם, מדוע בכלל יגיע להם עונש? והשיבו, דמפני שנהנו מסעודתו, ברור שמגיע להם עונש. אבל אמאי נתחייבו כליה בכל המדינות? ועל זה השיב להם: מפני שהשתחוו לצלם. עיי"ש. והמהר"ם שי"ף [בסוף מס' חולין] ג"כ הקשה, אם ידעו טעם - למה שאלו? ומאידך, מאי האי דקאמר להו: אמרו אתם ! וביאר, דרבי שמעון הבין משאלתם שיש להם טעם, דאל"כ, מה שאלו: "מפני מה נתחייבו כליה?" אולי באמת לא נתחייבו כליה, רק שזו היא דרך רשע, לעמוד על צדיק, והקב"ה מצילו ! עיי"ש. וע"ע בפורת יוסף כאן.

[412] כתב בספר בית שמואל [על התורה, פרשת תרומה], דהא דלא אמרינן "מפני שאכלו מסעודתו", היינו משום שהאכילה עצמה לא היתה חטא, שהרי היו מוכרחים עליה [כדאיתא באסתר רבה פ"ז], ואכילת מאכלות אסורות אינה ביהרג ואל יעבור. אבל העונש היה על שנהנו מהאכילה, שלא היה להם להרגיש הנאה, אלא אדרבה - להצטער ממנה.

[413] איכא למתמה, היכן מצינו שמשום אכילת מאכלות אסורות, נענשים בכליון ח"ו? וכתב בשער בת רבים, שיש לזה רמז בתורה, שהרי משום שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, שנצטוה שלא לאכול ממנו, נגזרה עליו ועל בניו מיתה לדורי דורות. ועוד, דאיתא בזוה"ק [פר' שמיני], שהאוכל מאכלות אסורות מטמא נפשו וגופו, ורוח טומאה שורה עליו. וכתב שזו כוונת הכתוב [קהלת ו' ז']: "כל עמל אדם לפיהו", כלומר, כל העמל והעונשים שהאדם מקבל אחר מותו בגיהנם, הוא בשביל פיהו, שנטמא בחייו במאכלות אסורות. והחתם סופר כתב, דהיינו משום ששתו סתם יינם, ואכלו בישולי עכו"מ [שהם אסורין מתקנת חז"ל] כדאיתא במדרש. והעובר על דברי סופרים - חייב מיתה, לכך נתחייבו כליה.

[414] הביא בחנוכת התורה, דמקשין העולם, אמאי לא שאלם רשב"י גם על תשובה זו: וכי משוא פנים יש בדבר? ! וביאר, דהנה באמת עשו ישראל שבאותו הדור תשובה, ועי"ז נעשין הזדונות כזכויות. ומשו"ה לא הוה קשיא להו מפני מה זכו לנס, דהתשובה פועלת זכות. אבל על שהשתחוו לצלם - שפיר מקשה. דהטעם שזדונות נעשין כזכויות הוא, מפני שמחשבה טובה - הקב"ה מצרפה למעשה. ומחשבה רעה - אין מצרפה למעשה. לכן, כששב החוטא מחטאו, נמנה לו גם מחשבת התשובה - לזכות. ואילו גבי העבירה - אין לו רק את מעשה העבירה. א"כ נשארת לו המחשבה לזכות בפני עצמה. משא"כ בע"ז, דקיי"ל דגם מחשבה רעה - הקב"ה מצרפה למעשה. וא"כ לא נותרה להם המחשבה לזכות, ושפיר מקשה. ותירץ להם, כי ליבם בל עמם.

[415] במדרש רבה שיר השירים [פרשה ז'] איתא, דרשב"י הוא דאמר שנתחייבו משום שאכלו מתבשילי הגויים, ורבנן פליגי עליה ואמרי: "על שעבדו ישראל עבודת כוכבים". עיי"ש.

[416] הגר"א בביאורי אגדות כתב, דבאמת היו ב' החטאים: שנהנו מסעודתו, ושהשתחוו לצלם. ולכן הוצרכו לתשובה ולתענית. תשובה - כנגד שהשתחוו לצלם. ותענית - כנגד שנהנו מסעודתו. וע"ע בפני יהושע [לעיל י' ע"ב, ד"ה ויהי] שכתב, דהא והא גרמו. דע"י שנהנו מסעודתו, מצא בעל חוב מקום לגבות חובו, לפקוד עליהם את עוון ההשתחויה לצלם בימי נבוכדנצר, ועד עתה לא נתמלאה סאתם.

[417] יש להבין, אם כן, אמאי נתעכב חשבון זה עד זמן אחשורוש, ולא נענשו בזמן נבוכדנצר? וכתב בבניהו, דבזמן נבוכדנצר, היה להם מקום לטעון, שהיו אנוסין מחמת כבשן האש, שכך גזר נבוכדנצר, שמי שלא ישתחוה לצלם - יוטל לכבשן האש, והתירו לעצמם לעבוד ע"ז לפנים - מחמת האונס. אבל לאחר שנהנו מסעודתו של אחשורוש, ושם הרי לא היה אונס, שוב התעורר עליהם הקטרוג. אמנם בשו"ת הריב"ש [סי' קע"א] כתב, דאע"ג שהיה באונס, מ"מ נתחייבו כליה, מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה, שהיו יכולין לברוח או להסתר מן המלך. עיי"ש.

[418] הקשה הצל"ח, אמאי שאלו שאלה זו רק לדבריו, שחטאו בעבודה זרה, הלא גם לדבריהם יש לשאול, היאך זכו לנס ! ? ותו, אמאי פירש רש"י ששאלתם היתה היאך זכו לנס, והרי קשה אמאי לא נתחייבו מיתה על עבודה זרה עצמה ! ? ועיי"ש שתירץ חדא בחברתה.

[419] הקשה הכתב סופר, אם כן, מדוע נגזרה גזירה עליהם? ומאידך צריך להבין, הרי הדין בע"ז הוא דיהרג ואל יעבור [וכתב דכך הקשה ההפלא"ה] ? ותירץ, דאתי שפיר, דמשום שלא קיימו בעצמם "יהרג ואל יעבור" - לא שייך עונש כזה. כי דינא דיהרג ואל יעבור, הוא רק עשה [ד"ונקדשתי בתוך בני ישראל]. ולכן עשה הקב"ה עמהם רק לפנים, שיתייסרו ביסורים של בהלה, ע"י שחישבו לאבדם.

[420] המהרש"א מבאר, דהאי "הם לא עשו אלא לפנים", היינו שעשו רק מחמת יראת הריגה, ולהכי אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים, דהיינו ליראם שראויים הם לכליה. והיינו דמייתי קרא ד"כי לא ענה מלבו", דהיינו, שעשה את העבירה בלי לב, שלא נתכוון מרצון, ולכן: "ויגה" - הקב"ה - "בני איש", שמביא הקב"ה בליבו תוגה כדי שישוב, וינצל מהצרה.

[421] כך פירש רש"י בפירוש המגילה. ואחרים פירשו - דהיינו בית. וכתב בעל מדרש שמואל, דהאי דלא כתיב: "בחצר גנת בית המלך", היינו משום שזה לא היה בית המלכות המפורסם, אלא בית קטן או מגדל סמוך לו, שיבוא שם המלך לנוח ימים מספר מזמן האביב או הקיץ. ובילקוט מעם לועז הביא, ד"ביתן" הוא בית קטן.

[422] האות חי"ת ד"חור" היא רבתי. וכן האות תי"ו של "ותכתב אסתר המלכה". והביא בשער בת רבים בשם ספר שארית ישראל, דזהו רמז, שההריגה הגדולה שהיתה בעו"ה בשנת ת"ח - היתה מגזירת המן, אשר נתבטלה בשעת הנס, ונתקיים אח"כ [ואולי היו הם גלגולים מנשמות אלו].

[423] כתב היעב"ץ דהיינו משי, כמו: "כתונת פסים". ובמדרש תנחומא [פרשת וישב סי' ד'] איתא, דכתונת הפסים היתה מלשון של ארגמן.

[424] פירוש: שפירס להם למצעות חור כרפס ותכלת, שהם מיני בגדים צבעוניים, שהיו מרוקמים בחבלי בוץ וארגמן, ואותם פרס להם על גלילי כסף ועמודי שש. רש"י בביאור המגילה. ובעל מדרש שמואל כתב, דהיינו שמכסה השולחנות אשר סעדו עליהם, היה מחור כרפס ותכלת שהיו מרוקמים בחבלי בוץ וארגמן, והיה אותו ריקום מסובב על גלילי כסף. ששפתי הבגדים היו מרוקמים מכסף. ו"עמודי שש" היינו, שהרגלים שעליהם סמכו השלחנות - היו משש. עיי"ש עוד.

[425] הקשו תוס', א"כ, למ"ד לעיל דהראוי לגינה - לגינה, הראוי לחצר - לחצר, הרי אתה מטיל קנאה בסעודה ! ? ותירצו, דסבירא ליה, דכיון שאין רואין אלו את אלו - ליכא קנאה.

[426] כתב בעל מדרש שמואל, דפלוגתייהו דרבי יהודה ורבי נחמיה בהכי: דרבי יהודה סבר, דאדרבה, אם היה משוה את כולם - היה מטיל קנאה בסעודה. כי השר הגדול והחשוב יקנא בשר הגרוע ממנו, שקיבל חשיבות כמוהו. אבל אם יתן לכל אחד כראוי לו - אין מקום לקנאה. ורבי נחמיה סבר, דאדרבה, לשיטתך - אתה מטיל קנאה בסעודה. שהרי יתכן שהיה בין חשיבות שר לחבירו - כמלא נימה, ואם יושיבו את זה בזהב ואת זה בכסף - הרי תהיה קנאה בסעודה. עיי"ש שהאריך בזה. עוד העיר שם, דלכאורה איפכא הוה ליה למימר: הן של זהב, ורגליהן של כסף. שהרי בשבחו של אחשורוש משתעי קרא ! ועיי"ש מה שביאר.

[427] בשו"ת מהר"ם מרוטנברג [סי' שנ"ח], הביא שאלה: כוס של עץ, ורגלו של כסף, שלקחו מגוי, אם יש להטבילו. וטעם הספק, האם הולכים אחרי המעמיד - או לא. וכתב, דקצת יש להביא ראיה מהך דהכא, שהרי המטות היו של כסף, ורגליהן - של זהב, והכתוב קורא להן: "מטות זהב וכסף", ולא: "מטות כסף וזהב", אלמא דאזלינן בתר המעמיד, שהוא העיקר. עיי"ש.

[428] כתב הגר"א [א' ו'], שסיפר לנו הכתוב כל זאת, להראות מעלת הצדיקים לעוה"ב. כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב, מכל חיי עולם הזה. ואין אנו יודעים כמה גדול כח עולם הבא, לכן אמר לנו הכתוב גודל עולם הזה, שיהיה לנו להבין מזה את עוה"ב.

[429] והרד"ל כתב, דהיינו שהרצפה היתה עשויה שורות שורות של אבנים טובות. וסוחרת - היינו שסביב להם היו אבנים אחרות. עיי"ש.

[430] וכתב השפתי חכמים, דאפשר דהושיבן כך כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. שהרי כשיושבין בעיגול, אין אחד יושב בראש יותר מחבירו.

[431] דאות 'ח' באה תחת 'ה' בחילוף אחה"ע. וכתב הרש"ש, דהשתא דאתית להכי, איכא למימר נמי דאות 'ס' באה תחת 'צ', בחילוף זסשר"צ. ויהא "סחרת" - לשון צהר. דלפרש"י דהוא מלשון סיהרא, הול"ל לש"ס למימר: "ומאירה להם כסיהרא".

[432] על פי פשוטו, כתב הגר"א, דהיינו שכל מי ששתה בכוס, לא היה שותה עוד באותה כוס, אלא היו נותנים לו כוס אחר. וכתב הרד"ל, דהיינו מפני שהיין מתקלקל כשעומד הרבה בכלי זהב, כדאיתא בתענית [ז' ע"א], לכך היו מחליפים כל רגע לכלים אחרים. או שפירושו לפי פשוטו, שהיו שם עוד מיני כלים אחרים ממינים שונים, אלא דלפי שטורח הוא להזכיר את כולם, לא הזכיר אלא את החשוב שבהם, דהיינו של זהב. ובאסתר רבה איתא: "כל זמן שהיו כלי בית המקדש מביטין בכליו, היו משתנין כליו - ונעשין כעופרת. והכי דרשינן ליה מקרא: "וכלים" - כלי הזהב של אחשורוש, "מכלים" - ע"י הכלים של בית המקדש, "שונים" - נשתנו ונעשו עופרת. חן טוב.

[433] הקשו המפרשים, אמאי נתפרש במגילה באריכות עניין מקום הסעודה וכלי הסעודה, ועניין היין, ולא נזכר עניין כלי שיר והמשוררים, הרי עיקר שמחה בשיר ! ? וכתב המהר"ל, דלא פירש הכתוב, אלא דברים שיש בהם הוצאה וטרחה גדולה. אבל כלי זמר ומשוררים, הרי עשרה משוררים יספיקו לאלפי אנשים, ואין בזה הוצאה וטרחה יתירה. והר"מ עארמה כתב, דבאמת לא היו במשתה כלי זמר וניגון. וטעמא, משום דמאכל ומשתה - א"א להמשך מהם תקלה, כי המאכל שיחפוץ בו אדם - יאכלנו, ואשר לא יחפוץ - לא יאכלנו. וכן בענין השתיה, שהרי אין אונס. אבל בהשמעת קול נגינה, אפשר שיהיה שום אדם שלא יחפוץ בהשמעת קול, כי הוא מזיק לו מהיותו חולה. או שיש דאגה בלבו, וקול השירים באזנו כקול פחדים.

[434] לפי פשוטו של מקרא, כתב הגר"א, דהיינו שנתנו יין הרבה. שכמו שנותנים למלך יין הרבה, כדי שיברור לו וישתה, כך היו נותנין לכל אחד ואחד.

[435] בילקוט איתא, שאם היה בן ארבעים - היו משקין אותו יין בן חמישים. וכתב בעל מדרש שמואל, דלאו דווקא קאמר, אלא בדרך משל נקט שהיו משקין יין שגדול ממנו בעשר שנים. וכן משמע מרש"י. ובתרגום איתא: "דהוה משאיל ליה לגברא: בר כמה שנין אנת? והוא אמר ליה: בר ארבעין שנין, והוה משקי ליה חמרא בר ארבעין וחד שנין".

[436] איתא בתרגום שני, שהיה מנהגם של בני פרס, שהיה להם כוס גדולה, כארבע וחמש כוסות רגילות, ונקראת "פתקא" [או פוסקא], והיו משקים בה לכל אחד, ולא היו עוזבים אותו - עד ששתה כולה. ומזה נתעשרו המוזגים כדאיתא התם. וקאמר הכא: "והשתיה כדת" - שאמר אחשורוש, שלא יכנסו כוסות אלו בסעודה, אלא איך שכל איש ואיש רוצה - כך ישתה.

[437] והא דאמרינן בנדה [כ"ד ע"ב]: "כל שאכילתו מרובה משתייתו - עצמותיו סכויין [שחורין, או יבשין] ", היינו באוכל יותר מדי. תוס'.

[438] כתב המהרש"א, שעשה כך, מפני שחשב אחשורוש, שמה שנהרג בלשצאר על שנשתמש בכלי בית המקדש, היינו משום שנשתכר בהם ביותר. לכן הזהיר אחשורוש שלא תהיה השתיה מרובה, אלא אכילה מרובה משתיה. ושתיה מועטת זו נמי - היתה באין אונס, שלא הוצרכו לשתות מיין שלא הורגלו בו, אלא השקה כל אחד מיין מדינתו - כדי שלא ישתכר.

[439] כך פירש רש"י. והגר"א פירש, דהיינו כדאיתא במשנה באבות [פ"ו מ"ד]: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו"'. הרי שנתנה המשנה שיעור לשתיה, ולא נתנה שיעור לאכילה, חזינן דבדת של עמלי תורה - אכילה מרובה משתיה.

[440] כתב הגר"א, דבא הכתוב לספר איך הקב"ה מסבב סיבובים, ומהפך לבו של אדם כדי לעשות נס. שהרי כוונתו היתה, לעשות אפילו את רצון הפחות שבפחותים. ואח"כ גזר להביא את אשתו, שהיתה בת מלך, ערומה שלא ברצונה. ואח"כ הרג אותה, מפני ששברה את רוחו הרמה, שהראה את כבוד מלכותו ותקפו ועשרו, ואח"כ - אפילו אשתו לא השגיחה בו.

[441] הקשה בס' טעמא דקרא, היאך הסכים מרדכי להיות שר המשקים ולהאכיל בנ"י איסורין ? ותירץ דאדרבה, מה"ט רצה להיות שר המשקים, כדי לשמור היין שלא יתנסך, ולזרוק קיסם ולשגר התנור, להציל מפת עכו"מ ובשולי עכו"מ. ועיי' בספר עיני שמואל, שתירץ כעין זה. ובילקוט הגרשוני כתב, דשניהם לא רצו שיאנסו את ישראל לשתות יין נסך. המן לא רצה שיהיו אנוסים, כי רצה שיכשלו במזיד. ומרדכי לא רצה שיאנסו אותם, כדי שלא ישתו כלל. נמצא ששניהם רצו שיהיה "אין אונס", אבל כל אחד מטעמו שלו. ובעל מדרש שמואל כתב, דהמן רצה שיאנסו את כולם בין באכילה ובין בשתיה, ומרדכי לא רצה שיאנסו אותם כלל. והטיל אחשורוש פשרה ביניהם, לעשות כרצון שניהם. שבאכילה היו אונסין אותם, כדאיתא בילקוט, שהאכילום בשולי נכרים בעל כרחם, והשתיה כדת - אין אונס.

[442] כך פירש רש"י. והקשה המהרש"א, הא משמעות הכתוב היא, שיסד המלך על שרי המשקים לעשות כרצון איש ואיש ! ? ופירש כמש"כ התרגום: "לעשות כרעות גברא דבית ישראל, וכרעות גברא דכל אומה ולשון". ותלה הכתוב כלל ישראל במרדכי, שאין רצונו באכילת ושתיית דבר איסור, ושאר האומות - תלה בהמן, שרצונו בכל אכילות.

[443] ביאר בעל מדרש שמואל, דמינה המלך דווקא את שניהם לשרי המשקים, משום שרצה להיות בטוח שאין אונסים שום אדם לשתות. וחשש אחשורוש שמא יאנסו אדם, והוא לא יגלה זאת מפחד שר המשקים. ואם היה ממנה אנשים אחרים, אפשר שהיו מסכימים לדעת אחת, לאנוס לשום אדם. לכן מינה את מרדכי והמן, שהם שונאים זה את זה בתכלית השנאה, ובודאי לא יסכימו לדעת אחת.

[444] כתב בעל מדרש שמואל, דבזה מתיישב היטב מלת "גם" ד"גם ושתי המלכה עשתה משתה וגו"'. והיינו, שכמו שהוא נתכוון לדבר עבירה, להראות העמים את יפיה, כן גם ושתי נתכוונה לזה בעשיית המשתה בבית המלכות [והר"א גאליקו כתב, דהאי "גם", היינו, שגם ושתי עשתה המשתה בכל הגדולות והדברים היקרים, כאשר עשה אחשורוש במשתה האנשים].

תניא נמי הכי [שנויה בריייתא גם כן כך]: ועוד שנה אחרת לבבל להשלים שבעים שנה ועמד דריוש והשלימה. ואחריו בא כורש.

אמר רבא: אף דניאל טעה בהאי חושבנא [בחשבון זה], דכתיב [שנאמר]: "בשנה אחת למלכו אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה" (דניאל ט, ב), מדקאמר [ממה שאמר] "בינתי" — מכלל הדברים אתה למד שטעה קודם.

ומעירים: מכל מקום קשו קראי אהדדי [קשים הפסוקים זה על זה], שהרי באחד כתיב [נאמר]: "מלאת לבבל" (ירמיהו כט, י), וכתיב [ונאמר] באחר: "לחרבות ירושלים" (דניאל ט, ב)!

אמר רבא: שבעים שנה "למלאות לבבל" היה — לפקידה בעלמא [בלבד], לא לבניין בית המקדש אלא לתחילת הגאולה. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "כה אמר כרש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושל ם" (עזרא א, ג) דבר זה היה בשנת שבעים לבבל.

ואגב הזכרת פסוק זה מביאים מה שדרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו" (ישעיהו מה, א), וכי כורש משיח (משוח בשמן המשחה) היה? אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח: קובל אני לך (לפניך) על כורש, וצריך להבין את הפסוק כך: "כה אמר ה' למשיחו" ומה אמר לו למשיח — הרי אני מספר לך על כורש, שאני אמרתי: הוא יבנה את ביתי ויקבץ גליותי ממש, והוא לא עשה כן, אלא והוא אמר: "מי בכם מכל עמו ויעל לירושלים" (עזרא א, ג) שנתן רשות לעלות ולא עשה יותר מזה.

א ושוב חוזרים לפירוש המגילה, נאמר בה: "חיל פרס ומדי הפרתמים" (אסתר א, ג), וכתיב [ונאמר]: "למלכי מדי ופרס" (אסתר י, ב), מדוע בפסוק אחד נסמכו הפרתמים (שהם השרים) למדי, כאילו בידי המדיים היו תפקידי השרים, ואילו בפסוק האחר נסמכה המלוכה למדי? אמר רבא: התפקידים הללו אכן לא היו קבועים בידי עם מסויים, אלא אתנויי אתנו בהדדי [התנו שני העמים, הפרסי והמדי, זה עם זה]: אי מינן מלכי [אם מאיתנו יהיו המלכים] — מינייכו איפרכי [יהיו מכם השרים] ואי מינייכו מלכי [ואם מכם יהיו המלכים] — מינן איפרכי [מאיתנו יהיו השרים].

נאמר במגילה: "בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (אסתר א, ד), אמר ר' יוסי בר חנינא: מלמד שלבש אחשורוש בגדי כהונה, והראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן]: "יקר תפארת גדולתו" וכתיב התם [ונאמר שם] בבגדי כהונה: "לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב), הרי שבגדי כהונה הם "תפארת" ללובשיהם.

נאמר במגילה: "ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה משתה" (אסתר א, ה), רב ושמואל נחלקו בדבר: חד [אחד מהם] אמר: עיתוי המשתה שערך אחשורוש לבני שושן הבירה, מורה על כך שמלך פיקח היה, וחד [ואחד מהם] אמר: דווקא מדבר זה עצמו נראה שמלך טיפש היה. מאן דאמר [מי שאומר] כי דבר זה מורה על כך שמלך פיקח היה, סבור הוא ששפיר עבד דקריב רחיקא ברישא [טוב עשה שקירב את הרחוקים ממנו תחילה], דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו [שבני עירו כל זמן שירצה יפייס אותם] ולכן צריך לכבד ולפייס תחילה את הרחוקים, ומאן דאמר [ומי שאומר] שטיפש היה — סבור הוא דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא [שצריך היה לקרב את בני עירו תחילה] דאי מרדו ביה הנך, הני הוו קיימי בהדיה [שאם ימרדו בו אלה הרחוקים, הרי אלה הקרובים יעמדו עמו] ואם יהיה להיפך, הרי יאבד בינתיים.

שאלו תלמידיו של ר' שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל (בלשון נקיה, כלומר: ישראל) שבאותו הדור כליה עד שנגזרה עליהם גזירה זו? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אחשורוש, ואכלו בה דברים אסורים. אמר להם: אם כן צריך היה להיות העונש שאלה שבשושן שהשתתפו בסעודה — יהרגו, אבל אלה שבכל העולם כולו שלא השתתפו בה אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה! אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם שעשה נבוכדנצר, שמסופר שבני כל העולם השתחוו לו, חוץ מחנניה מישאל ועזריה.

אמרו לו: אם כן, שעבדו עבודה זרה וכי משוא פנים יש בדבר שבכל זאת בסופו של דבר נעשה להם נס וניצלו? אמר להם: הם לא עשו עבודה זרה אלא לפנים (למראית העין) עשו כדבר המלך והשתחוו — אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, שהרי לא היה זה אלא איום בלבד ובסופו של דבר בטלה הגזירה. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "כי לא ענה מלבו" (איכה ג, לג) אלא למראית העין.

ועוד נאמר במגילה: "בחצר גנת ביתן המלך" (אסתר א, ה), רב ושמואל נחלקו בדבר, חד [אחד מהם] אמר שהיו במקומות שונים, שמי שהיה לפי מעלתו ראוי לחצר — הביאו אותו לחצר, והראוי לגינה — הביאו אותו לגינה, הראוי לביתן — לביתן. וחד [ואחד מהם] אמר: הושיבן בחצר ולא החזיקתן, שהיו מרובים ולא הספיק המקום, ולכן הושיבם בגינה ואף זו לא החזיקתן, עד שהכניסן לביתן והחזיקתן. ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנה] כדי להסביר: הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים, אחד לגינה ואחד לביתן וכך מתקיים הפסוק במלואו.

נאמר במגילה: "חור כרפס ותכלת" (אסתר ג, ו). ושאלו: מאי [מהו] "חור"? רב אמר: אריג העשוי חרי חרי [חורים חורים] כמין תחרה, ושמואל אמר: מילת לבנה [צמר לבן נקי] הציע להם, ו"חור" מלשון חיוור — לבן. "כרפס" — אמר ר' יוסי בר חנינא: פירוש הביטוי הוא כרים של פסים.

נאמר: "על גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף" (אסתר ג, ו), תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: הראוי לכסף ישב על מיטת כסף, הראוי לזהב — לזהב. אמר לו ר' נחמיה: אין עושים כן, שאם כן אתה מטיל קנאה בסעודה שמקנאים אלה באלה, אלא, הם המיטות עצמן היו של כסף, ורגליהן של זהב ונתקיים בהן "מיטות זהב וכסף" ביחד.

נאמר שם: "בהט ושש" (אסתר ג, ו). אמר רב אסי: "בהט" — נדרש כמו בחט, אלו אבנים שמתחוטטות על בעליהן, אבנים יקרות שגורמות לבעליהן שיחטטו ויחפשו אחריהן, וישלמו תמורתן הון רב. וכן הוא אומר כיוצא בו על גדולת ישראל לעתיד, שיהיו בעיני העמים כ"אבני נזר מתנוססות על אדמתו" (זכריה ט, טז), ומשמעות הביטוי "מתנוססות" הוא מלשון נסיונות, לומר, שאבנים יקרות אינם נמצאות אלא על ידי נסיונות ומאמצים רבים.

"ודר וסחרת" (אסתר א, ו), רב אמר: "דר" פירושו: דרי דרי [שורות שורות] מסביב, וכן פירוש "סוחרת", מלשון סחור־סחור. ושמואל אמר: אבן טובה יש בכרכי הים ו"דרה" שמה, והושיבה באמצע סעודה ומאירה היתה להם כצהרים. (ו"סוחרת" מלשון סהר = צהר). דבי [חכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה], שכוונת הדבר שקרא דרור לכל בעלי סחורה שהניח להם מן המיסים ("דר וסוחרת").

נאמר: "והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים" (אסתר א, ז), ושואלים: מדוע נקט בלשון "שונים" — "משונים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אמר רבא: יצתה (יצאה) בת קול ואמרה להם: ראשונים, כלומר: בלשצר ואנשיו, כלו מפני שהשתמשו בכלים אלה, כלי המקדש, ואתם שונים (חוזרים ומשתמשים) בהם? נאמר: "ויין מלכות רב" (אסתר א, ז), אמר רב: מלמד שכל אחד ואחד מאורחי המשתה השקהו אחשורוש יין שגדול (רב) הימנו בשנים, כלומר יין ישן ביותר.

נאמר: "והשתיה כדת אין אנס" (אסתר א, ח) ושואלים: מאי [מה פירוש] "כדת"? אמר ר' חנן משום (בשם) ר' מאיר: כדת של תורה היתה השתיה כאן, מה דת של תורה, בדיני הקרבנות — אכילה של המזבח מרובה משתיה שנסכי היין מבחינת הכמות מעטים הרבה מן הקרבן והמנחה — אף סעודתו של אותו רשע היתה בה אכילה מרובה משתיה.

נאמר: "אין אנס" אמר ר' אלעזר: מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו שירגיש עצמו כאילו הוא במדינתו שלו. נאמר: "לעשות כרצון איש ואיש" (אסתר א, ח), אמר רבא: הכוונה היא לעשות כרצון מרדכי והמן, ששניהם היו שרי המשקים באותו משתה וחלוקת היין התבצעה על פיהם. ומדוע מפרשים כך? מרדכי נקרא "איש" דכתיב [שכן נאמר]: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר" (אסתר ב, ה), והמן אף הוא נקרא "איש", שכן נאמר: "איש צר ואויב המן הרע הזה" (אסתר ז, ו).

נאמר: "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשורוש" (אסתר א, ט) ושואלים: מדוע עשתה משתה בבית המלכות שהוא לכאורה מקום הגברים? הרי "בית הנשים" מיבעי ליה [צריך היה לו] להיות, ששם היתה צריכה לעשות את המשתה! אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו כלומר, גם אחשורוש רצה לנאוף עם נשים וגם היא רצתה לנאוף עם גברים, היינו דאמרי אינשי [הוא שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: איהו בקרי ואתתיה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is also taught in a baraita, as an indication that the years counted were only partial years: And when Belshazzar was killed, there was still another year left for Babylonia before the reckoning of the seventy years was completed. And then Darius arose and completed it. Although seventy years were previously counted according to Belshazzar’s count, from the exile of Jehoiakim, because the years were only partial, there was still one year left in order to complete those seventy years.

Rava said: Daniel also erred in this calculation, as it is written: “In the first year of his reign, I, Daniel, meditated in the books over the number of the years, whereof the word of the Lord came to Jeremiah the prophet, that He would accomplish for the desolations of Jerusalem seventy years” (Daniel 9:2). From the fact that he said “I meditated,” a term indicating recounting and calculating, it can be inferred that he had previously erred.

The Gemara comments: In any case, the verses contradict each other with regard to how the seventy years should be calculated. In one verse it is written: “After seventy years are accomplished for Babylonia I will remember [efkod] you, and perform My good word toward you, in causing you to return to this place” (Jeremiah 29:10), which indicates that the seventy years should be counted from the Babylonian exile. And in another verse it is written: “That he would accomplish for the desolations of Jerusalem seventy years” (Daniel 9:2), indicating that the seventy years are calculated from the destruction of Jerusalem.

Rava said in response: The seventy years that “are accomplished for Babylonia” were only for being remembered [lifekida], as mentioned in the verse, allowing the Jews to return to Eretz Yisrael but not to build the Temple. And this is as it is written with regard to Cyrus’s proclamation permitting the Jewish people’s return to Eretz Yisrael, in the seventieth year of the Babylonian exile: “Thus says Cyrus king of Persia: The Lord, God of heaven, has given me all the kingdoms of the earth; and He has charged [pakad] me to build Him a house in Jerusalem” (Ezra 1:2). The verse makes use of the same root, peh-kuf-dalet, heralding the return to Jerusalem to build the Temple, but not its actual completion.

Apropos its mention of Cyrus, the Gemara states that Rav Naḥman bar Rav Ḥisda interpreted homiletically a verse concerning Cyrus: What is the meaning of that which is written: “Thus says the Lord to His anointed, to Cyrus, whose right hand I have held” (Isaiah 45:1), which seemingly is referring to Cyrus as God’s anointed? Now was Cyrus God’s anointed one, i.e., the Messiah, that the verse should refer to him in this manner? Rather, the verse should be understood as God speaking to the Messiah with regard to Cyrus: The Holy One, Blessed be He, said to the Messiah: I am complaining to you about Cyrus, who is not acting in accordance with what he is intended to do. I had said: “He shall build My House and gather My exiles” (see Isaiah 45:13), but he did not carry this out. Rather, he said: “Whoever is among you of all His people…let him go up to Jerusalem” (Ezra 1:3). He gave permission to return to Israel, but he did no more than that.

§ The Gemara returns to its interpretations of verses in the Megilla. The Megilla mentions that among those invited to the king’s feast were: “The army of Persia and Media, the nobles and princes of the provinces” (Esther 1:3), and it is written near the conclusion of the Megilla: “In the book of chronicles of the kings of Media and Persia” (Esther 10:2). Why is Persia mentioned first at the beginning of the Megilla, while later in the Megilla, Media is mentioned first? Rava said in response: These two peoples, the Persians and the Medes, stipulated with each other, saying: If the kings will come from us, the ministers will come from you; and if the kings will come from you, the ministers will come from us. Therefore, in reference to kings, Media is mentioned first, whereas in connection with nobles and princes, Persia is given priority.

The verse states: “When he showed the riches of his glorious [kevod] kingdom and the honor of his majestic [tiferet] greatness” (Esther 1:4). Rabbi Yosei bar Ḥanina said: This teaches that Ahasuerus wore the priestly vestments. Proof for this assertion may be adduced from the fact that the same terms are written with regard to the priestly vestments, as it is written here: “The riches of his glorious [kevod] kingdom and the honor of his majestic [tiferet] greatness.” And it is written there, with regard to the priestly garments: “For glory [kavod] and for majesty [tiferet]” (Exodus 28:2).

The verse states: “And when these days were fulfilled, the king made a feast for all the people that were present in Shushan the capital” (Esther 1:5). Rav and Shmuel disagreed as to whether this was a wise decision. One said: Ahasuerus arranged a feast for the residents of Shushan, the capital, after the feast for foreign dignitaries that preceded it, as mentioned in the earlier verses, indicating that he was a clever king. And the other one said: It is precisely this that indicates that he was a foolish king. The one who said that this proves that he was a clever king maintains that he acted well when he first brought close those more distant subjects by inviting them to the earlier celebration, as he could appease the residents of his own city whenever he wished. And the one who said that he was foolish maintains that he should have invited the residents of his city first, so that if those faraway subjects rebelled against him, these who lived close by would have stood with him.

The students of Rabbi Shimon bar Yoḥai asked him: For what reason were the enemies of Jewish people, a euphemism for the Jewish people themselves when exhibiting behavior that is not in their best interests, in that generation deserving of annihilation? He, Rabbi Shimon, said to them: Say the answer to your question yourselves. They said to him: It is because they partook of the feast of that wicked one, Ahasuerus, and they partook there of forbidden foods. Rabbi Shimon responded: If so, those in Shushan should have been killed as punishment, but those in the rest of the world, who did not participate in the feast, should not have been killed. They said to him: Then you say your response to our question. He said to them: It is because they prostrated before the idol that Nebuchadnezzar had made, as is recorded that the entire world bowed down before it, except for Hananiah, Mishael, and Azariah.

They said to him: But if it is true that they worshipped idols and therefore deserved to be destroyed, why was a miracle performed on their behalf? Is there favoritism expressed by God here? He said to them: They did not really worship the idol, but pretended to do so only for appearance, acting as if they were carrying out the king’s command to bow before the idol. So too, the Holy One, Blessed be He, did not destroy them but did act angry with them only for appearance. He too merely pretended to desire to destroy them, as all He did was issue a threat, but in the end the decree was annulled. And this is as it is written: “For He does not afflict from His heart willingly” (Lamentations 3:33), but only for appearances’ sake.

The verse states: “In the court of the garden of the king’s palace” (Esther 1:5). Rav and Shmuel disagreed with regard to how to understand the relationship between these three places: Court, garden, and palace: One said: The guests were received in different places. One who, according to his stature, was fit for the courtyard was brought to the courtyard; one who was fit for the garden was brought to the garden; and one who was fit for the palace was brought to the palace. And the other one said: He first sat them in the courtyard, but it did not hold them, as they were too numerous. He then sat them in the garden, but it did not hold them either, until he brought them into the palace and it held them. A third understanding was taught in a baraita: He sat them in the courtyard and opened two entranceways for them, one to the garden and one to the palace.

The verse states: “There were hangings of ḥur, karpas, and sky blue” (Esther 1:6). The Gemara asks: What is ḥur? Rav said: A fabric fashioned with many holes [ḥarei ḥarei], similar to lace. And Shmuel said: He spread out for them carpets of white wool, as the word ḥavar means white. And what is karpas? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: Cushions [karim] of velvet [pasim].

The verse states: “On silver rods and pillars of marble; the couches were of gold and silver” (Esther 1:6). It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: Some couches were of gold and others of silver. One who, according to his stature, was fit for silver sat on a couch of silver, and one who was fit for gold sat on one of gold. Rabbi Neḥemya said to him: This was not done. If so, you would cast jealousy into the feast, for the guests would be envious of each other. Rather, the couches themselves were made of silver, and their feet were made of gold.

The verse continues: “Upon a pavement of bahat and marble” (Esther 1:6). Rabbi Asi said with regard to the definition of bahat: These are stones that ingratiate themselves with their owners, as they are precious stones that people are willing to spend large amounts of money to acquire. And similarly, it states elsewhere that the Jewish people will be likened to precious stones: “And the Lord their God shall save them in that day as the flock of His people; for they shall be as “the stones of a crown, glittering over His land” (Zechariah 9:16).

The verse concludes: “And dar and soḥaret” (Esther 1:6). Rav said: Dar means many rows [darei darei] around. Similarly, soḥaret is derived from seḥor seḥor, around and around, meaning that the floor was surrounded with numerous rows of bahat and marble stones. And Shmuel said: There is a precious stone in the seaports, and its name is dara, and Ahasuerus placed it in the center of the feast, and it illuminated the festivities for them as the sun illuminates the world at midday. He explains that the word soḥaret is derived from tzohar, a light. A scholar from the school of Rabbi Yishmael taught a baraita: This means that he proclaimed a remission for all the merchants, absolving them from paying their taxes, understanding that the word dar derives from deror, freedom, and soḥaret from soḥer, merchant.

The verse states: “And they gave them drink in vessels of gold, the vessels being diverse [shonim] from one another” (Esther 1:7). The Gemara asks: Why does the verse use the term shonim to express that they are different? It should have said the more proper term meshunim. Rava said: A Divine Voice issued forth and said to them: The early ones, referring to Belshazzar and his people, were destroyed because they used these vessels, the vessels of the Temple, and yet you use them again [shonim]? The verse continues: “And royal wine in abundance [rav]” (Esther 1:7). Rav said: This teaches that each and every guest at the feast was poured well-aged wine that was older [rav] than himself in years.

The verse states: “And the drinking was according to the law; none did compel” (Esther 1:8). The Gemara asks: What is the meaning of “according to the law”? Rabbi Ḥanan said in the name of Rabbi Meir: The drinking was according to the law of the Torah. Just as, according to the law of the Torah, with regard to offerings, the food sacrificed on the altar is greater in quantity than the drink, for the wine libation is quantitatively much smaller than the sacrificial offerings it accompanies, so too, at the feast of that wicked man, the food was greater in quantity than the drink.

The verse states: “None did compel” (Esther 1:8). Rabbi Elazar said: This teaches that each and every guest at the feast was poured a drink from wine of his own country, so that he would feel entirely free, as if he were in his home country. The verse continues: “That they should do according to every man’s pleasure” (Esther 1:8). Rava commented on the literal meaning of the verse, which is referring to two men, a man and a man [ish va’ish], and said: The man and man whom they should follow indicates that they should do according to the wishes of Mordecai and Haman. The two of them served as butlers at the feast, and they were in charge of distributing the wine. Why is the verse interpreted in this way? Mordecai is called “man,” as it is written: “There was a certain Jewish man [ish] in Shushan the castle, whose name was Mordecai, the son of Jair” (Esther 2:5). And Haman is also called man, as it states: “A man [ish] who is an adversary and an enemy, this evil Haman” (Esther 7:6).

The verse states: “Also Vashti the queen made a feast for the women, in the royal house, which belonged to King Ahasuerus” (Esther 1:9). The Gemara questions why she held the feast in the royal house, a place of men, rather than in the women’s house, where it should have been. Rava said in response: The two of them had sinful intentions. Ahasuerus wished to fornicate with the women, and Vashti wished to fornicate with the men. This explains the folk saying that people say: He with pumpkins and his wife

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא קשו קראי אהדדי ופריק רבא לפי מלאת לבבל לפקידה בעלמא ולחורבות ירושלים לגאולה.

אבנים מתחוטטות על בעליהן. מחטיאות בעליהן. כלומר כל מי שנמצאת בידו מתחייב למלכות שאינן ראויות להדיוט אלא למלכות בלבד. וכן בעליהן כיון שנמצאות בידיהם נסים ובורחין שמתיראין מן המלכות.

מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה. פי' התמיד כבש. שיש בו כמה רביעיות. ונסכו רביעית ההין יין בלבד.

אף דניאל טעה בההיא חושבנא דכתיב בשנה אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים כו' פירש הכי כתיבי קראי בשנה אחת לדריוש בו ח"ש לאחשורוש מזרע מדי אשר הומלך על מלעות כשדים בשנה אחת למלכי אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות חורבות ירושלים שבעים שנה אלמא מדכתיב למלאות לחורבות ירושלים מנינן וכשהבין בספרים בסוף שבעים לחרבות ירושלים הוה וא"כ האי דריוש בן אחשורוש המדי לא דריוש הראשון היה שבשנה הראשונה שלי הם כלים שבעים למלכות בבל והיאך כותב לחרבות ירושלים שאין תשע עשרה שנה לאח"כ אל אנ"ל דהאי דריוש דריוש האחרון היא בן אחשורוש שהיה בימי אסתר ואי סבר דניאל ששלמו כבר שבעים לחרבות ירושלים וטעה באותן שתי שנים והיה משלים שבעים למלכות בבל בשתים שנים לבלשצר היסף עלין התשע עשרה עד החורבן וכלים בסוף מלכות אחשורוש כיצד אחת דבלשצר וחמש דדריוש הראשון וכורש הרי שש וי"ג דאחשורוש הרי י"ט ומן הי' לו לבית להיבנות בי"ד לאחשורוש וכשראה כי נשתהא עד שמלך אחשורוש בנו בשנה הראשונה של מלכות דריוש בנו שם בלבו להבין בחשבון ולא כלה החשבון אלא עם האחת של דריוש זה ובשנה שים שלו נבנה הבית ואע"ג דכתיב בתר הכי בשנת של שלכורש מלך פרס יש לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה שקודם היתה של כורש ואחרי כן זו של דריוש ואם ואם תרצה לפרש דהאי דריוש האי דריוש הראשון וטעה גם הוא שסבר למנות ללכות בבל ונזהר באותן השנים המקוטעות א"כ מה זה שכתיב לחרבות ירושלים שבעים שנה דאלמלא ידע דלחרבות ירושלים צריך למנות ולא למלכות בבל ועדיין היה צריך להשלים י"ט שנים ואמאי קאמר בינותי בספרים לפיכך נ"ל לומר דיודע היה דלחרבות ירושלים בעינן שבעים שנה אלא שמינה באותן שנים מקוטעות והאי דריוש תנינא הוא:

בד"ה תנ"ה דבשנות כו' כשמת בלשצר לא היה לכיבוש יהויקים אלא ע' חסר אחת ואנחנו כו' עכ"ל לפי החשבון דלעיל דחשב בלשצר הוי ע' מיום שמלך נבוכדנצר ומיום שכבש יהויקים היה ע' חסר אחת היינו משום דלא חשב אלא תרתי דידיה לפי טעותו אבל לפי האמת דלא היה הפקידה עד שנה א' לכורש וה"ל בכלל ע' שנים ג' שנים לבלשצר כדכתיב בשנת ג' לבלשצר וגו' וכדחשיב לעיל חדא לבלשצר משמת וע"כ צריכין למנות הע' שנים לכיבוש יהויקים ולא ממלכות נבוכדנצר ודו"ק:

גמ' באמצע סעודה ומאירה להם כצהרים דבי ר' ישמעאל כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה תנ"ה דבשנת כו' למדנו מברייתא זו כשמת בלשצר כו' אלא ע' חסר א' כו' ואנחנו מנינו למעלה כו' וג' דבלשצר כו' עכ"ל צ"ע בדבריו דהא לא מנינן לעיל אלא תרתי דבלשצר דבג' נהרג ושבעים דמנינו לעיל היינו מיום שמלך נ"נ בנינוה אבל מכיבוש יהויקים שהיה בשנה שניה ודאי דהיה ע' חסר א' ויש ליישב פירושו לפי מה שהביא מלישנא דסדר עולם דלא חשיב ליה ע' שנין אלא מיום שכיבש את יהויקים ששלט על ישראל וה"ל חסר א' לפי מה שמנה לעיל תרתי דבלשצר ויש להגיה בפירושו תרתי דבלשצר וע"פ דברים אלו נמשך גם פירושו דלקמן בד"ה לפקידה כו' שהיא שנת ע"א לכיבוש יהויקים שפשטה בבל על ישראל:

בגמ' אף דניאל טעה כו'. מפו' יפה בפרש"י ס' דניאל ע"ש:

לפקידה בעלמא כו' והוא פקד עלי לבנות גו' גם שנתבטל הבנין י"ח שנה עד תרתין לדריוש מ"מ היתה אז פקידה שנתיישבו ישראל קצת מאז בא"י וכמ"ש שם מי בכם גו' ויעל לירושלים גו' וכדאמרינן בעלמא מעוף השמים עד בהמה נדדו נ"ב שנה כמנין בהמה היה א"י חרב דהיינו נ"ב שנה מגלות צדקיהו עד שנה שמלך כורש הראשון:

הוא יבנה ביתי ויקבץ גלותי כו'. דכתיב בההוא ענינא בסמוך הוא יבנה עירי וגלותי ישלח גו' ותחלת הענין אשר החזקתי בימינו יש רמז על כורש שני בן אסתר שבו יתקיים יבנה עירי שהוא יבנה ביהמ"ק וירושלים והיינו בימינו שהיה בן אסתר ממשפחת ימיני כדכתיב איש ימיני אבל קובל על כורש הראשון אני אמרתי כו' והוא אמר מי בכם מכל עמו גו' וביטל אח"כ הבנין ע"י צרי יהודה:

כתיב חיל פרס ומדי וכתיב למלכי מדי כו' פרש"י דבהאי קרא סמיך מדי לפרתמים ובאידך קרא סמיך מדי למלכי ועי"ל מדהקדים פ"א את מדי לפרס ופ"א הקדים את פרס למדי דרשו כן דפ"א זה חשוב ופ"א זה חשוב:

כתיב הכא יקר תפארת גו' וכתיב התם לכבוד ולתפארת גו'. אבל מלת לכבוד דכתיב הכא כבוד מלכותו וכתיב התם לכבוד ולתפארת לא משמע ליה למדרש הכי דלא משמע ליה יתורא כמו תפארת:

ח"א פקח היה כו' דקרוב רחיקא כו'. י"ל ע"פ מ"ש התרגום מטול מה עבד משקיא אית דאמרי דמרדו עלוה איפרכיא ואזל וכבשינן כו' ועבד להון משקיא כו' ע"ש דהיינו שהיה סעודה זו דרך פיוס ולהכי פליגי דמ"ד פקח היה דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו ומ"ד טפש היה דאם היו חזרו הנך רחוקים למרוד בו הוו הנך קיימי בהדי':

מפני מה נתחייבו שונאיהם כו'. שייכא הך מלתא אהאי קרא דכתיב ביה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן גו' משתה גו' דמשמע בכלל כל העם גו' גם ישראל שהיו שם וכן הוא בתרגום עבד מלכא לכל עמא בית ישראל דאשתכחו בשושן חייבא כו' וז"ש להם א"כ שבשושן יהרגו שבכל עולם כו':

מפני שהשתחוו לצלם כו' פרש"י לצלם בימי נ"נ עכ"ל דמשמע מקרא דחנניה מישאל ועזריה לא השתחוו אבל השאר השתחוו ולא ניחא ליה לפרש שהשתחוו להמן דמשמע מרדכי לא השתחווה לו אבל השאר השתחוו לו דהמן לא עשאו אלוה אלא שהמלך צוה להשתחוות לו מפני הכבוד וק"ק לפי' ר"ת בפרק אלו נערות אהא דאלמלי נגדוהו לחנניה כו' דאותו צלם לא היה ע"ז ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואע"פ כן היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמם כו' ע"ש וא"כ דקאמר נמי שנתחייבו כליה היינו שהיה להם למסור עצמם כמו שמסרו עצמן חנניה וחביריו א"כ ה"נ י"ל הכא שהשתחוו להמן ואע"פ שלא היו משתחוים לו רק מפני הכבוד היה להם למסור עצמן מפני קדושת השם ויותר קשה לפרש"י במגילת אסתר שעשה המן עצמו אלוה וכ"ה לקמן בפ"ב הו"ל לפרש הכא בפשיטות שהשתחוו להמן ונראה שהשתחוו לצלם לא משמע להמן אלא לצלם שעשה נ"נ בבקעת דורא והיינו משום דהשתחוואה להמן לא היה רק בשושן וא"כ הדרא קושיין לדוכתין שבשושן יהרגו שבכל העולם כו' אבל צלם שבבקעת דורא משמע דלכל העולם היה נעשה:

אף הקב"ה עשה עמהם לפנים והיינו כו'. ר"ל שהם לא עשו כן רק מיראת הריגה כמפורש בספר דניאל ולא עשו כן בלבם לעבוד ע"ז אף הקב"ה לא עשה עמהם רק לפנים לייראם שראוים לכליה שידאגו שיעשו תשובה ע"י כך והיינו כי לא ענה האדם מלבו אם יעשה עבירה בלי לב ויגה הקב"ה בני איש שמביא לו תוגה כדי שיעשה תשובה וינצל מן הצרה:

בחצר גינת ביתן כו'. שלשה מקומות הן דחצר מקום פנוי שמשתמשין בו וגינה מקום זריעה וביתן מקום נטוע אילנות כפרש"י שם ואי מלשון בית ממש כפי' המפרשים ופליגי ביה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

מאי וחור כו' חרי חרי כו'. מפי' הערוך יריעות מנוקבין שיהיו רואין אלו את אלו פ"א בגדים הראוין לבני חורין כו' ע"ש:

אתה מטיל קנאה בסעודה כו'. כתבו התוס' וא"ת למ"ד לעיל הראוי לגינה לגינה כו' א"כ מטיל קנאה בסעודה וי"ל דס"ל כיון שלא היו רואין זה את זה ליכא קנאה עכ"ל:

אלא הם של כסף ורגליהם של זהב כו'. ודכתיב לעיל מיניה גלילי כסף ועמודי שש לא קאי על המטות אלא על היריעות שהיו מפסיקים ביניהם כפירוש הערוך וכן הוא בתרגום ומן אילנא לאילנא הוו פרישין יריען כו' דליין עלוי אונקלוון דכסף כו' ע"ש ולכאורה מהסברא בהיפך הל"ל דהמטות גופייהו של זהב ורגליהן של כסף ואפשר דהמטות גופייהו מכוסים במצעות יפות דרכן לעשות רגליהן הנראים יותר חשובים ויקרים:

בהט גו' אבנים שמחטטין על כו'. ה' מתחלפת בח' באותיות אחה"ע וכה"ג דרשו אל תקרי מהונך כו' וכה"ג פרש"י לפי הדרש שבסמוך ודר אבן טובה כו' ודרא שמה כו' ומאירה להם כצהרים וסוחרת מלשון סיהרא ה' מתחלפת בח' אבל בתרגום מפרש ג"כ ודר ודורא דכרכי ימא אבל וסוחרת מפרש בענין אחר מלשון היקף:

שונים משונים כו' ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים כו'. נראה לפרש לפי זה הדרש דהכפל וכלים מכלים חד מהם מתפרש מלשון כליון דהיינו שכלו בלשצר וחבורתו ע"י כלי המקדש שהיה משתמש בהן ועתה אחשורוש וחבורתו שונין להשתמש בהן ובא השטן כו' והרג את ושתי כדלעיל והתרגום נמי מפרש ליה על כלי המקדש ויהיה כפול כלים כפשוטו שכלי אחשורוש היו משונים מכלי המקדש דומים לאבר כנגדם אבל שונים לא יתיישב דהול"ל משונים:

ויין מלכות רב כו' שכ"א וא' השקהו יין כו' דלפי פשוטו הל"ל הרבה:

מה דת של תורה אכילה מרובה כו'. משום שלא הוזכר בכל הענין אכילה אלא עשה משתה אל תאמר שהשתיה היה עיקר לכך נכתב כדת של תורה שהאכילה מרובה ועיקר מן השתיה אלא שכלל הסעודה נקראת בכ"מ ע"ש משתה ונ"ל דאשמועינן קרא דאותו רשע חשב שלא נהרג בלשצר על ששתה בכלי המקדש אלא על שהיה משתכר בהן ביותר כמפורש ביה לקבל אלפא חמרא שתה ואמר בטעם חמרא להיתיה למאני דהבא וגו' מן היכלא די בירושלם וגו' ולכך הזהיר אחשורוש על כך שלא ישתכרו בהן אלא ישתו בהן כדת של תורה אכילה מרובה משתיה ומזה כיון שהיה סעודתו אכילה מרובה משתיה לא הל"ל דהיתה השתיה באין אונס אלא דאשמועינן מילתא יתירתא דהשתיה המועטת מאכילה נמי היתה באין אונס לשתות מיין שלא הורגל אלא מיין מדינתו וכדי שלא ישתכר:

לעשות כרצון איש ואיש כרצון מרדכי והמן כו'. פרש"י שהם היו שרי המשקה במשתה עכ"ל ואין פירושו מבורר לי דאדרבה משמע דיסד המלך את שרי המשקים שיעשו כרצון איש ואיש השותה ונראה כפי' התרגום למעבד כרעות גברא דבית ישראל וכרעות גברא דכל אומה ולשון ומדכתיב איש ואיש בלשון יתר אמרו כי תלה הכתוב כלל ישראל במרדכי והיינו כרצונו שלא להאכילן ולהשתותן דבר איסור דמרדכי גופיה ודאי דלא היה נהנה כלל מאותה סעודה וכן תלה כלל האומות בהמן שרצונו בכל אכילות:

בית המלכות בית הנשים מבעי ליה כו'. בית הנשים הוא מקום צנוע דלא רגילים ביה אנשים אבל עשתה משתה בית המלכות הוא מקום שהמלך מצוי בו דרגילים ביה אנשים כדי להראות יפיה נתכונה לזנות כפרש"י:

גמרא כתיב לפי מלאת לבבל וכתיב לחרבות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה קובל אני. וה"ק כה אמר ה' למשיחו אני קובל לך על כורש אשר כו'. כצ"ל:

בא"ד שאין לך טעם זרקא במקרא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כצהרים. לשון סיהרא הוא. וצ"ל שהח' בא תחת הה' בחילוף אחה"ע וא"כ נוכל לומר ג"כ שהס' בא תחת הצד"י בחלוף זסשר"צ ויהי' מלשון צהר דלפירושו הל"ל ומאירה להם כסיהרא:

רש"י ד"ה איהו בקרי. כצ"ל:

גמ' תרי חרי. נ״ב עשוי חורים ונקבים מעשה שבכה:

שם של פסים. נ״ב של משי כמו כתונת פסים:

שם ראשונים כלו מפני כלי כצ״ל (וכ"ה בדפו"י):

אָמַר לֵיה הקב"ה לְמָשִׁיחַ: קוֹבֶל אֲנִי לְךָ עַל כּוֹרֶשׁ וְכוּ'. הדבר יפלא למה הקב"ה מביא דינו של כורש לפני המשיח יותר מכל מלכי אומות העולם? והרשב"א ז"ל נדחק בביאור דבר זה.
ונראה לי בס"ד כי מצינו בחגי (חגי ב, ט) על בית שני כתוב 'גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן נְאֻם יְיָ' ועל כן מתפלאים לומר ח"ו אין תקוה לבית שלישי כיון דקרי לבית זה אחרון שמע מינה לא יש אחריו עוד! ומתרצים דהאמת הוא אחרון בבנין בשר ודם שלא יבנה אחריו עוד בנין בשר ודם, אך בית שלישי שאנחנו מצפים אליו הוא מעשה שמים, שעליו נתנבאו בשירת הים (שמות טו, יז) 'מִקְּדָשׁ אֲדֹ' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ'. ועוד מתרצים אין הכי נמי היה ראוי שזה בית שני יהיה אחרון, שלא יחרב וישאר קיים, אם היה כורש עושה כאשר נצטוה מאת ה' שיעלה הוא לבנות הבית, וגם יקבץ כל הגליות, כי היו כל הממלכות תחת ידו, והיה בידו יכולת להעלות כל ישראל הקרובים והרחוקים, ואז היה הבית ההוא אחרון שלא היה נחרב לעולם, שהיה הקב"ה עושה לו אחר כך קיום והעמדה לעולם, יען כי היה בניינו נעשה על ידי כורש בשליחות מאת המקום ב"ה, והיה נחשב כאלו נעשה בידי שמים, אך כיון שכורש לא קיים מצותו יתברך בבית זה, אם כן בטלה השליחות שלו, דכל שליח ששינה מדברי המשלח בטלה שליחותו ונמצא איהו עביד ולא נחשב זה נבנה על ידו יתברך, ואז גם הבטחה של אחרון שהבטיח השם יתברך שיהיה זה אחרון, שלא יחרב ולא יצטרך לבנות אחר במקומו בטלה שנחרב, ואז יקיים השם יתברך דבריו בבית שלישי שיבנה על ידי שמים שישאר זה קיים.
ובזה מיושב המאמר היטב, כי אפשר שהמשיח בשמעו נבואה של פסוק זה דקרי לבית שני אחרון, ורואה שנחרב אחר כך, יצטער שיחשוב גרם החטא ואבדה תקוה של בנין בית שלישי ח"ו, לכך הקב"ה אומר לו קובל אני אליך על כורש וכו', שמראה לו דכורש שינה השליחות, ולכך בטלה הבטחה זו של אחרון שלא יהיה זה הבית אחרון, כיון דלא חשיב בניינו מעשה ידי השם יתברך מדין שליחות ואם כן עדיין נשאר הדבר שיקיים הבטחתו בבנין הבית על ידו בבית שלישי, שאז יהיה קיים לעולם, ובאותו זמן יתקיים כל הבטחות של מעלה, וגדולה של מלך המשיח. נמצא כונתו יתברך בדברים אלו שאמר למשיח כדי שידע ויבין שהבטחה של בנין בית המקדש על ידי יתברך עדיין לא נתקיימה, ואותה הבטחה של אחרון האמורה על בית שני בטלה, כי עתה לא יהיה זה אחרון אלא בית שלישי שיבנה בב"א יהיה אחרון, וכאמור.
ונאמר משל לעשיר שהיה לו בת יחידה יפה מאד, והיה גדל בביתו יתום אחד שהוא חכם ויפה מאד, ורמז אותו עשיר לאותו יתום שרצונו לתת לו את בתו לאשה, וישמח מאד, והנה יום אחד שלח שותפו של אותו עשיר מעיר אחר בחור אחד יפה מאד להביא לו חפץ יקר שהיה לו אצל זה העשיר בפקדון, וכתב לו מכתב שימסור החפץ לזה הבחור, והנה היתום היה יושב אצל העשיר אדונו, וראה שזה הבחור הביא מכתב מן שותף אותו עשיר, ומסרו לו, והוא חשב בדעתו כי השותף שלח את זה הבחור לאותו העשיר כדי שיתן לו את בתו ונתכרכמו פניו, והעשיר הרגיש שכך חשב זה היתום ולכך נתכרכמו פניו, מה עשה הודיע לו הענין בחכמה לשמח לבבו, ויאמר לו זה הבחור שלחו שותפי אלי שאמסור לו חפץ יקר המופקד אתי, ואני חושש פן זה יאכל החפץ ויברח למקום אחר, מה אעשה? ואז צהבו פניו של היתום כי ידע שלא בא ליקח בת העשיר, וגם ידע שלא נשא חן בעיני העשיר אף על פי שהיה יפה תואר, דהא חושש פן יגזול החפץ! וכן כאן, לא רצה השם יתברך לפרש לו הדבר הזה של ביאור בית האחרון בפירוש, אלא אמר לו קובל אני וכו' שמזה יבין הדבר וישמח ויתחזק בתקותו בבנין בית שלישי שהוא יהיה האחרון.

כְּתִיב (אסתר א, ג) 'חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים' וּכְתִיב (אסתר י, ב) 'לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס'. עיין מה שכתב הגאון טורי אבן ז"ל, ומה שכתב על דבריו הגאון פתח עינים ז"ל יעוין שם. ותימה דאמאי לא נקיט הערה זו על המהרש"א ז"ל.

הוֹשִׁיבָן בֶּחָצֵר וּפָתַח לָהֶם שְׁנֵי פְּתָחִים, אֶחָד לַגִּנָּה וְאֶחָד לְבֵיתָן. נראה שעשה כן כדי שיטיילו בתוך הסעודה, שאם אדם קץ מישיבתו בתוך הסעודה, יקום לטייל שם ויחזור למקומו.

תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרָאוּי לַכֶּסֶף – לַכֶּסֶף, הָרָאוּי לְזָהָב – לְזָהָב. קשה למה לא נקיט רבי יהודה דרשה זו על פסוק הקודם לזה שהוא פסוק (אסתר א, ה) 'בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ', דאפליגו ביה רב ושמואל, וחד מנייהו פירש כן הראוי לחצר לחצר הראוי לגינה לגינה?
ונראה לי בס"ד דרבי יהודה לא ניחא ליה לפרש פסוק 'בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן' דהושיבם בחצר ובגינה ובביתן, דאם כן הוה ליה למימר בחצר וגינת וביתן בתוספת ווי"ן, אלא הוא מפרש לאותו פסוק כמו שאמרו במתניתא דהושיבם בחצר שהיה פתוח לגינה ולביתן, אך כאן דנקיט וכסף בוא"ו דריש שפיר דהוה מטות זהב והוה מטות כסף, והראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב.
ובזה פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו, כונת רש"י ז"ל דפירש אדברי רבי יהודה מטות זהב וכסף קא דריש, רוצה לומר דקשיא לרש"י האי קושיא שהקשינו אמאי לא נקיט רבי יהודה האי דרשא על פסוק בחצר גינת ביתן דקדים? ותירץ 'מטות זהב וכסף קא דריש' רוצה לומר דוקא כאן שייכא האי דרשא משום דכתיב וכסף בתוספת וא"ו מה שאין כן התם דלא כתיב בהו וא"ו, עד כאן דבריו נר"ו.
והנה דברי רש"י ז"ל הנזכר פרשתי בס"ד באופן אחר, דקשיא לרש"י אמאי לא דריש רבי יהודה מטות זהב וכסף, כגון שהיו המטות כסף ומצופים זהב ובזה נמצא כולם שוים וניחא דליכא בהאי פירושא קושיא דרבי נחמיה שהקשה מצד הקנאה דלהאי פירושא ליכא קנאה, לכך כתב רש"י ז"ל מטות זהב וכסף קא דריש דאי אפשר לפרש שהיו כסף ומצופים זהב, דאם כן הוה ליה למימר מטות כסף וזהב להקדים גופם של מטות קודם הצפוי, דאין דרך להזכיר הצפוי קודם גופו של כלי, לכך פירש רבי יהודה שהיו מטות זהב לחוד ומטות כסף לחוד והראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב.

אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: אִם כֵּן אַתָּה מַטִּיל קִנְאָה בִּסְעוּדָה! אֶלָּא הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב. הקושיא ידועה, מה יתרץ רבי יהודה לקושיא זו? ונראה לי בס"ד דסבר רבי יהודה שסידר אותם באופן שלא יהיה קנאה, כי מטות הזהב הניחם סמוך לפתח, ומטות הכסף הניחם לפנים, ובזה לא נשאר קנאה, כי היושב על מטות הכסף הוא מתכבד יותר מצד המקום, והיושב אצל הפתח מתכבד יותר מצד המטות שהם זהב, ולכן הכתוב נקיט זהב וכסף, כי מטות הזהב מונחים אצל הפתח שהוא התחלת הכניסה, והנכנס פוגע בהם תחלה, ומטות הכסף לפנים מהם.
או יובן בס"ד, סבירא ליה לרבי יהודה דלעולם הוא היה יכול לעשות הכל זהב ולא יש קנאה, אך הוכרח לעשות של כסף גם כן, כי יש כאובי עינים שקשה להם מראה האדום שהוא מראה הזהב, ואלו ישבו על מטות כסף שאינו לבן ביותר, ועם כל זה אמר לו רבי נחמיה קנאה אתה מטיל, כי לעיני הרואין חושבים שזה היושב על מטות כסף הוא גרוע, ואם כן היושב שם על הכסף יתקנא, כי יחשוב שהרואין חושבין שהוא גרוע.
והתוספות ז"ל הקשו למאן דאמר לעיל הראוי לגינה לגינה, הראוי לחצר לחצר, אם כן קנאה אתה מטיל בסעודה? ותרצו דסבירא ליה כיון שלא רואין זה את זה ליכא קנאה עיין שם. ועדיין צריך לתירוצם תבלין מה הפרש יש בזה? והלא הנכנסין לגינה יודעים בבירור ובודאי שיש אנשים שהכניסום לחצר, וכן הנכנסים לביתן יודעים בבירור שיש אנשים שהכניסום לגינה, ואם כן אלו יתקנאו מאותם שנכנסו במקום המשובח.
ונראה לי בס"ד דידוע דאין קנאה אלא בדומין שבודאי המון העם לא יתקנאו בשרי המדינות אם ישבו במקום המעולה, וכן לא יתקנאו סתם עשירים בעשירים מופלגים אם ישבו במקום המעולה, ולכן כיון דאין רואין זה את זה, הנה אם החצר משובח יותר ואין מכניסים שם אלא הראויין אליו אז אותם אנשים שמכניסים אותם לגינה אין מתקנאים באותם שהכניסום בחצר אף על פי שהכניסו שם אנשים שאינם משרי המדינות ואינם עשירים מופלגים יען כיון דאין רואין מי הם שהכניסום לחצר יאמרו לא הכניסו שם אלא רק שרי המדינות, וכן הנכנסים לביתן לא יתקנאו באנשים שהכניסו לגינה, כי יאמרו לא נכנסו שם אלא רק משרי המדינות ועשירים מופלגים, מה שאין כן מטות זהב וכסף שהניח בכל מקום של זהב ושל כסף, דהיושב על הכסף רואה מי הם היושבים על הזהב, אז יתקנא באנשים הדומין לו שאינו לא משרי המדינות ולא מן עשירים המופלגים ביותר.

אֶלָּא הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְרַגְלֵיהֶן שֶׁל זָהָב. הקשה מהרש"א ז"ל הוה ליה למימר להפך המטות גופייהו של זהב ורגליהם של כסף? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע שהזהב הוא יותר כבד ויותר חזק מן הכסף, ואם יעשו כל המטה של זהב והרגלים של כסף לא יוכלו הרגלים לישא עליהם משא הזהב של כל המטה כולה, אשר שיעור שלה חמש פעמים על שיעור הרגלים, ולא עוד אלא שהיא זהב שהוא כבד הרבה, לכך אמר שעשה הרגלים זהב שהוא חזק ויוכל לשאת משא הכסף של המטה כולה. ועל תירוץ מהרש"א ז"ל יש להעיר אם המטות היו מכוסין במצעות יפות שאין נראין אם כן למה מכסף, יעשום מעץ או ברזל או נחושת.

אֶבֶן טוֹבָה יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וְ'דָּרָה' שְׁמָהּ; הוֹשִׁיבָה בְּאֶמְצַע סְעוּדָה וּמְאִירָה לָהֶם כְּצָהֳרַיִם. נראה לי בס"ד שהניחה כנגד זריחת השמש ששולט עליה אור השמש, ובלילה הניחה כנגד אור אבוקה גדולה שהיה האור מכה בה, והיא מרוב גודלה ורוב זכותה ויופיה ועוצם בהירותה נותנת אור גדול בתוך המקום ההוא, כי מחמת האור הגדול המכה בה יוצא ממנה ניצוצי אורה, שמאירין למקום ההוא, ולזה מדמה אור הזורח ומבהיק ממנה כאור הצהרים.

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: רִאשׁוֹנִים כָּלוּ מִפְּנֵי כֵּלִים, וְאַתֶּם שׁוֹנִים בָּהֶם?!. אפשר לפרש דאין הכונה יצתה בת קול מן השמים ואמרה להם דברים אלו, אלא הכונה שהדברים האלה המה יצאו מפום רבנן, המה הסנהדרין הקבועים בבית המדרש שדברו דברים אלו עליהם, ונקיט תלמודא הכי בלשון מליצה, וכונתו הוא על הקול שיצא בדבר זה מפומייהו דרבנן.

'בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' מְלַמֵּד שֶׁלָּבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה. יש להבין מה טעם ראה בזה ללבוש בגדי כהונה? ועוד מה שייכות יש לזה עם 'עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' דנקיט להו קרא בהדי הדדי?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מנות הלוי ז"ל דעושר המלכים אין להם ממנו כבוד אמיתי כי אם אדרבה להפך כי אומרים העולם זה הממון גזלו אותו במלחמות שלהם שלא כדין וכמשפט, אך עושר של אחשורוש היה ממון של מציאה שגנזו נבוכדנצר ומצאו אחשורוש ואם כן נקי הוא מגזל ולכך אמר 'עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' שהוא עושר שיש לו ממנו כבוד ולכך בעת הראותו את עושר זה באותה מסיבה לבש בגדי כהונה כי אלו נקיים מגזל ומכל דופי שמביאים המעות למקדש ברצון לב ולא באונס וגם אינו מתוך כעס וקנאה ונקי מגזל כי השי"ת 'שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה' (ישעיה סא, ח), ולכך לבש אותה שעה בגדים אלו להודיע שזה הממון שאתם רואים אצלי הוא נקי כמו ממון של בגדי כהונה.

הֵם לֹא עָשׂוּ אֶלָּא לִפְנִים אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה עִמָּהֶן אֶלָּא לִפְנִים. קשא לפי זה למה נתאחר דבר זה ולא נעשה הצער הזה להם בזמן נבוכדנצר כשהשתחוו לצלם? ונראה לי בס"ד דבתחילה אם יקטרג השטן בדבר זה יאמרו מליצי יושר אנוסים הם מכח כבשן האש וחשבי דאנוס מותר לעבוד עבודה זרה לפנים, אך המתין עד שנהנו מסעודת אחשורוש בלי שום אונס אז קטרג עבור הצלם לומר גם אם לא אנסם במפלת האש היו משתחוים דהראיה עתה אחשורוש לא אנסם ונהנו מסעודתו!

הוֹשִׁיבָן בֶּחָצֵר וּפָתַח לָהֶם שְׁנֵי פְּתָחִים, אֶחָד לְגִינָה וְאֶחָד לְבֵיתָן. קשא מאי קא משמע לן בזה דבשלמא למאן דאמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן בגינה ולא החזיקתן עד שהכניסן לביתן והחזיקתן קא, משמע לן על רבוי הבאים שבאו יותר מאשר חשב ועלה על לבו, וכן למאן דאמר הראוי לגינה – לגינה, הראוי לביתן – לביתן, קא משמע לן אף על פי שהשווה הקרואין עם כל זה חלק כבוד במושב המקום הגדול לפי גודלו והקטון לפי קטנו, אך למאן דאמר הושיב כולן בחצר, מה בא ללמדנו בפתחים אלו שפתח אחד לגינה אחד לביתן?
ונראה לי בס"ד בא ללמד רעת לבו שנתכוון להכשילם בזנות כי הביתן הוא בית המלך עצמו ונקרא ביתן מפני שהוא חלוק לשני בתים זה בתוך זה, הפנימי בית הנשים והחיצון מקום האנשים ולכן נקרא ביתן בנו"ן נוספת שבאה לבסוף להגדיל כי כן הוא לחד מאן דאמר בספרי הדקדוק, נמצא ביתן הוא בית הנשים ובית האנשים. והנה האנשים הקרואים הושיבן בחצר ששם היו אוכלין ושותין ומשתכרים, אך הנשים הקרואות הן יושבות בביתן בבית הנשים שעשתה ושתי להם משתה שם וכאשר משתכרים הנשים יקוצו ממקום מושבם וירצו לילך לגינה לטייל שם כדרך השותים בזמן ארוך במסיבה דאוהבים לטייל באמצע השתיה והטיול מוכרח להיות בגינה ששם מקום אילנות ומיני בשמים נטועים ואם כן הנשים מוכרחות שיבאו לגינה על דרך החצר שיכנסו מן הביתן לחצר בפתח הפתוח שם ומן החצר יכנסו לגינה בפתח שיש שם ונמצא שיש תערובת אנשים ונשים בגינה וכיון שכולם שותים ומשתכרים יבאו לנאף זה בזה ובא ללמד דכונתו היתה בזה להכשיל את ישראל הבאים שם.

מַאי חוּר? רַב אָמַר: חָרִי חָרִי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִלַּת לְבָנָה הִצִּיעַ לָהֶם. ונראה דהא והא איתא דהבגד שהיה עשוי חורי חורי היה מילת לבנה ואינו עשוי בצבעים, וצריך להבין מאי נחית ללמדנו הכתוב בדבר זה דעשויים חורי חורי וגם שהיו מילת לבנה ולא של צבעונים דאין זה נוגע לרבוי העושר, וכן כרפם דעשה להם כרים של פסים מאי קא משמע לן?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו לעיל שנתכוון אחשורוש להכשיל הקרואים באותו משתה בזנות אך עיקר כונתו להכשיל את ישראל כי היה שונא גדול לישראל וידע דמפלתם היא בעון הזנות וכמו שאמר בלעם לבלק, לכן מן השמים שמו בלבו לעשות במקום המשתה דברים שמתעורר לב ישראל להזהר ולהשמר מן המכשולות והיינו חורי חורי דעשויים מעשה רשת נקבים נקבים, מזה יבינו ישראל שבאותו זמן היה להם מיעוט השגחה העליונה, דידוע מה שאמר הכתוב (שיר השירים ב, ט) 'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים' דישראל על ידי עונות עושים כותל מפסיק ביניהם לעמים כדכתיב (ישעיה נט, ב) 'כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם', אך על ידי זכות צדיקים יהיה נפתח בכותל זה חלון, ויש זמן שאין הפתיחה של ההשגחה פתוחה כשיעור חלון אלא היא שיעור המציץ מן החרכים וכן ההשגחה באותו זמן כשיעור חרכים שהוא שיעור חורי חורי, וכמו שנאמר הכתוב 'מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים'. ועל כן שם בלב אחשורוש לעשות המצעות עשויים חורי חורי שיהיו ישראל זוכרים ושמים על לבם ענין ההשגחה שהיתה עליהם במדרגה קטנה שפתיחתה היא שיעור חרכים, כמו שנאמר 'מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים' שהם שיעור חורי.
ולמאן דאמר מילת לבנה הציע להם שמו מן השמים בלבו כן לעורר את לב ישראל שיהיו משתדלים לעשת תשובה המלבנת עונותיהם ואז תתהפך הרעה שלהם לטובה, ושמו בלבו להציע להם כרים של פסים לעורר לב ישראל שיזכרו מעשיו של יוסף המלך ע"ה בעל הפסים איך נתגבר על יצרו וכבש תאותו וגם הם יכבשו תאותם ויתגברו על יצרא דעבירה המחטיאם בזנות וכמו שנאמר רז"ל ביומא (יומא לה:) יוסף הצדיק מחייב את הרשעים, כיצד? הרשע אומרים לו כלום הוה טרוד ביצרו יותר מיוסף הצדיק שבכל יום היתה אשת פוטיפר משתדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית וכו' וכו', ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה! ולכן מן השמים שמו בלב אחשורוש להשים דברים אלו בתוך המצודה עצמה אשר הכין להם לצוד אותם בזנות.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ'. פירש רש"י שהכתוב משבח אבנים יקרות ואומר שעל ידי נסיונות הרבה באות, ונראה לי כונתו בזה לומר כל דבר יקר הערך אין שומתו ידועה והקונה אינו פוסק עם המוכר את השומא תכף אלא ינסה לשאול הערך שלו מכמה בני אדם ומנסה לחקור הערך מכמה בני אדם עד שיתברר לו הערך הראוי לקנותו בו.
מיהו מלבד פירוש רש"י ז"ל הנזכר נראה לי בס"ד 'מִתְנוֹסְסוֹת' לשון נס והרמה כמו (תהלים ס, ו) 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס' שמזדמן להם כמה קונים שחושקים אותם ומתרומם הערך שלהם שיהיה זה מוסיף על ערך זה וזה חוזר ומוסיף.

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: רִאשׁוֹנִים כָּלוּ מִפְּנֵי כֵּלִים, וְאַתֶּם שׁוֹנִים בָּהֶם. אין הכונה בת קול מן השמים אלא קול מפי חכמים ונביאים שבדור. אי נמי יצתה לאו דוקא אלא שתצא בת קול ותאמר כך ועל כן כאילו יצתה ואמרה דברים אלו.

גמ' שאלו תלמידיו. עי' מדרש שיר השירים בפסוק זאת קומתך דמתה לתמר:

שם הם לא עשו אלא לפנים. עי' סנהדרין דף סא ע"ב. ועי' ע"ז דף ג ע"א תוס' ד"ה שלא השתחוו:

רש"י ד"ה דרי דרי וכו' וסוחרת לשון סחור. כי סביב תרגומו סחור סחור (ויקרא א ה) שם:

ד"ה כצהרים וכו' לשון סהרא הוא. עי' לקמן דף יג ע"א רש"י ד"ה אסתהר:

כתיב חיל פרס ומדי הפרתמים וכו' אי מינן מלכי מינייכו אפרכי וכו'. פירש"י כתיב חיל פרס ומדי הפרתמים סמך פרתמים אצל מדי וכתיב למלכי מדי ופרס סמך מלכי אצל מדי וכתב עליו הגאון הרב טורי אבן זלה"ה וז"ל ואיני יודע א"כ מנ"ל לרבא לדרוש דאתנו דמחד מלכא ומחד אפרכי דילמא מלכי ואפרכי תרוייהו ממדי הוו וכו' ועוד אי דרשא דרב' מפרתמים דסמיכא אצל מדי ה"ל להגמ' להביא תיבת הפרתמים אלא ודאי הפרתמים אתרווייהו קאי וה"ה למלכי ואין הפרתמים לשון אפרכי דפרתמים לשון שררה וכו' ואפרכי משנה למלך ואין במלכות אלא א' כדמוכח בשבועות דף ו' אבל ל"נ דרבא דייק מדפעם הקדים פרס למדי ופעם מדי לפרס דשקולין הם וכיון דמלך א' למדי ופרס א"כ אי מלך מהאי בע"כ צריך שיהיה המשנה מאידך עכ"ל:
ומה .שהקשה דילמא מלכי ואפרכי תרוייהו ממדי לק"מ דאי אפשר לומר כן דהא היו מלכים מפרס ואחשורוש גופיה הוה פרסי כמ"ש מהר"ש יפה ביפה ענף דף ח' ע"ד וא"כ מוכרח לומר דאתנו אי מינן מלכי וכו'. ומה שהק' דהו"ל להגמ' להביא תיבת הפרתמים בנסחא שלפנינו הכי גרסינן כתיב חיל פרס ומדי הפרתמים. ומ"ש דפרתמים לשון שררה ואפרכי משנה למלך כדאמרו פ"ק דשבועות אינו מוכרח כל כך. ותו דבמלכות מדי ופרס היה מלך אחד גדול ותחתיו כמה מלכים בכל איפרכיא אחת ואלו המלכים היה לכל א' משנה ולעולם דפרתמים אפרכי. ומ"ש דדייק מדפעם הקדים מדי וכו' כן אמרו בהדיא באסתר רבתי וז"ל פעמים שהוא מקדים פרס למדי ופעמים שהוא מקדים מדי לפרס כשהמלכות במדי פרס טפל וכו' ע"ש וק' על הרב ז"ל דלא זכר מאמר המדרש רבה והוא תניא דמסייע ליה. אך בחלקות דהוא סיים דשקולים. והמדרש קאמר כשהמלכות במדי וכו' ודוק:

שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה וכו'. עמ"ש אני בעניי במאמר זה בס' הקטן דברים אחדים דרוש ג' בס"ד ע"ש באורך:

תניא רבי יהודה אומר הראוי לכסף וכו'. פירש"י מטות זהב וכסף קא דריש הראוי לזהב לזהב והגרוע לכסף. אפשר דקשיא ליה לרש"י מאי הקשה ר' נחמיא אתה מטיל קנאה נימא דסבר כמ"ד הראוי לגינה וכו' ולגדולים אשר בביתן היו מטות זהב ולאחרים בחצר גנת כסף ולא היה קנאה כי לא היו רואים זה את זה כמ"ש התוס'. לז"א מטות זהב וכסף קדריש כלומר אלו כך כונתו הי"ל לדרוש קרא בחצר גנת ביתן דקדים ומדשתק ולא דרש אלא מטות זהב וכסף ש"מ דלא תלי הא בהא ועל כן הקשה לו ר' נחמיא קנאה אתה מטיל. וכתב זה רש"י כדי שתבא קושית ר' נחמיא ודוק. ועוד כתבתי שני דרכים אחרים בקונטריסי בס"ד:

תניא נמי הכי. דבשנות נבוכדנצר ואויל מרודך נבלעה שנה: עוד שנה אחת לבבל. הכי איתא בסדר עולם ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא ודריוש מדאה קביל מלכותא הרי שבעים שנה מיום שמלך נבוכדנצר שבעים חסר אחת מיום שכיבש יהויקים ועוד שנה אחת לבבל למלאות שבעים שנה מששלט על ישראל ועמד דריוש והשלימה ואחריו בשנה אחרת מלך כורש בבבל ונפקדו פקידה במקצת שאמר מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל וגו' למדנו מברייתא זו כשמת בלשצר לא היו לכיבוש יהויקים אלא שבעים חסר אחת ואנחנו מנינו למעלה שבעים שנה מ''ה דנבוכדנצר וכ''ג דאויל מרודך ושלשה דבלשצר הרי שנים מקוטעות היו: בינותי בספרים. לשון ספירה וחשבון: כתיב לפי מלאות לבבל. שבעים שנה אפקוד אתכם בספר ירמיה: וכתיב. בספר דניאל למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא: לפקידה בעלמא. ואמר לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וכך היתה שנפקדו בשנה אחת לכורש מלך פרס שהיא שנת ע''א לכיבוש יהויקים שפשטה בבל על ישראל: משיח. נמשח כמו שמן המשחה: קובל אני לך כו'. והכי קאמר כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו וגו' הוא יבנה את ביתי תרי קראי כתיבי דסמיכי אהדדי וניקוד טעם מקרא זה מוכיח על דרש זה שאין לך טעם זרקא במקרא שאין סגול בא אחריו וכאן ננקד למשיחו בזרקא ולכורש ננקד במאריך להפרישו ולנתקו מעם למשיחו: מי בכם מכל עמו וגו'. והוא עצמו לא נשתדל בדבר: כתיב פרס ומדי הפרתמים. סמך הפרתמים אצל מדי וכתיב למלכי מדי ופרס. סמך מלכי אצל מדי: בגדי כהונה. שהיו בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים: פיקח היה. שהקדים משתה הרחוקים יותר ממשתה בני עירו: שהשתחוו לצלם. בימי נבוכדנצר: וכי משוא פנים יש בדבר. איך זכו לנס: הם עשו לפנים. מיראה: חרי חרי. מעשה מחט מלאכת המצעות היתה עשויה נקבים נקבים: מילת לבנה. חור לשון חיור: הראוי לכסף כו'. מטות זהב וכסף קדריש שר הראוי לזהב לזהב וגרוע לכסף: מתחוטטות על בעליהן. רצפה עשה להם באבנים חטוטות כלומר שלא באו לידי אדם אלא בטורח שמחטטים ומחזירים בעליהן אחריהן עד שמוצאין אותן בדמים יקרים: וכן הוא אומר. שהמקרא משבח אבני' יקרות ואומר על נסיונות הרבה הן באין כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו והכתוב מדבר לישראל לעתיד לבוא שיהיו חשובין ויקרים בין האומות כאבני נזר המתנוססות: דרי דרי. שורות שורות סביב וסוחרת לשון סחור סחור: כצהרים. והאי וסוחרת לשון סהרא הוא: שקרא דרור לכל בעלי סחורה. עשה נחת רוח לבני מלכותו להעביר מהן מכס של סוחרין: הראשונים. כלומר בלשצר וחבורתו: כדת של תורה. אכילת מזבח מרובה משתיה פר ושלשה עשרונים סולת לאכילה ונסך חצי ההין: מיין מדינתו. יין הרגיל בו ולא ישכרהו [ולא ישתהו] אלא לפי רצונו: כרצון מרדכי והמן. הם היו שרי המשקים במשתה: איהו בקרי. דלועין גדולות:
אתה מטיל קנאה. וא''ת למ''ד לעיל הראוי לגינה לגינה הראוי לחצר לחצר א''כ אתה מטיל קנאה בסעודה י''ל דסבירא ליה דכיון שלא היו רואין זה את זה ליכא קנאה: כדת של תורה אכילה מרובה משתיה. והא דאמרינן בנדה (דף כד: ושם) כל שאכילתו מרובה משתייתו עצמותיו סכויין היינו באוכל יותר מדאי:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד