מגילה יג ע"א

דף יג - א

ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי מרדכי, שהרי משבט בנימין היה.

רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא, לצעקה ולא לשבח. ראו מה עשה לי יהודי, ומה שילם לי ימיני.

מה עשה לי יהודי - דלא קטליה דוד לשמעי, דאתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה [שנתקנא בו] המן. ומה שילם לי ימיני - דלא קטליה שאול לאגג, דאתיליד מיניה המן, דמצער להו לישראל.

רבי יוחנן אמר: לעולם - מבנימן קאתי מרדכי. ואמאי קרי ליה יהודי, על שום שכפר בעבודה זרה ^[477] .

שכל הכופר בעבודה זרה - נקרא יהודי ^[478], כדכתיב: "איתי [באו] גוברין יהודאין וגו' לאלהך לא פלחין", שלא היו עובדים עבודה זרה ^[479].

רבי שמעון בן פזי, כי הוה פתח לדרוש בדברי הימים, אמר הכי: כל דבריך, דברי ספר דברי הימים, שמזכיר שמות הרבה - כנגד אדם אחד הם נאמרו. ואף על פי שהספר סתם דבריו - אנו יודעין לדורשן.

דכתיב: "ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד".

ואיכא למתמה: אמאי קרי לה קרא יהודיה, והלא בתיה שמה ^[480], כדכתיב בסיפיה דקרא?

אלא, על שום שכפרה בעבודה זרה - נקראת יהודיה. דכתיב: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור", ואמר רבי יוחנן: שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה ^[481] .

ועוד איכא למתמה בהך קרא: וכי בתיה ילדה את ירד [שהוא משה, כדלקמן]? והא רבויי רביתיה [גידלתו]!?

אלא, לומר לך, שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ^[482] .

"ירד" - זה משה. ולמה נקרא שמו ירד? לפי שירד להם לישראל מן בימיו ^[483] . וקרי ליה קרא נמי "גדור" - על שם שגדר פרצותיהן של ישראל.

"חבר" - על שם שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים.

"סוכו" - שנעשה להם לישראל כסוכה ^[484] .

"יקותיאל" - שקוו ישראל לא - ל בימיו ^[485] .

"זנוח" - שהזניח עונותיהן של ישראל ^[486] .

ומהאי דכתיב בהאי קרא ג' פעמים "אבי" ^[487]: "אבי גדור, אבי שוכו, אבי זנוח", דרשינן: שהיה אב בתורה, אב בחכמה, ואב בנביאות. כתיב בההוא קרא: "ואלה בני בתיה אשר לקח מרד".

ותמהינן: וכי מרד שמו? והלא כלב שמו, דהא בכלב משתעי קרא!?

אלא, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא כלב, שמרד בעצת מרגלים, וישא את בת פרעה - שמרדה בגלולי בית אביה.

כתיב: "אשר הגלה מירושלם ^[488] עם הגולה אשר הגלתה וגו'". אמר רבא: מדלא כתיב "אשר היה עם הגולה שהגלתה" ^[489], משמע שלא היה כשאר ישראל שגלו על כרחן, אלא שגלה מעצמו ומרצונו. כמו שעשה ירמיה, שגלה מרצונו עם ישראל, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לחזור.

כתיב: "ויהי אומן ^[490] את הדסה ^[491] היא אסתר בת דדו וגו'".

ותמהינן: קרי לה הדסה, וקרי לה אסתר!?

תניא, רבי מאיר אומר: באמת אסתר שמה. ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים.

וכן הוא אומר בנבואת זכריה: "והוא עומד בין ההדסים" ^[492]. והיינו צדיקים [עיין ברד"ק שם, פרק א' פסוק ח'].

רבי יהודה אומר: באמת הדסה שמה. ולמה נקראת שמה אסתר? על שם שהיתה מסתרת דבריה ^[493]. שנאמר: "אין אסתר מגדת את עמה וגו'". ^[494]

רבי נחמיה אומר: הדסה שמה. ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר [לבנה, שתרגום של לבנה - סיהרא] ^[495]. כלומר, יפה היא - כלבנה ^[496].

בן עזאי אומר: אסתר לא ארוכה היתה ולא קצרה היתה - אלא בינונית ^[497] - כהדסה.

רבי יהושע בן קרחה אמר: באמת אסתר ירקרוקת כהדסה היתה ^[498], וחוט של חסד היה משוך עליה מאת הקדוש ברוך הוא ^[499], ולכך נראית יפה לאומות ולאחשורוש.

כתיב: "כי אין לה אב ואם, ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת".

ותמהינן: האי "ובמות אביה ואמה" למה לי, הא קאמר כבר קרא: "כי אין לה אב ואם"?!

אמר רב אחא: סיפא דקרא אתא למימר, דלא היו לה אב ואם אפילו יום אחד. דכי עיברתה אמה - מת אביה. ילדתה - מתה אמה ^[500] .

"ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת".

תנא משום רבי מאיר: אל תקרי "לבת" אלא "לבית" ^[501] , דהיינו - שהיתה אשתו ^{[502] [503]}.

וכן הוא אומר במעשה דוד ובת שבע: "ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה, אשר קנה ויחיה. ותגדל עמו ועם בניו יחדו, מפתו תאכל, ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי לו כבת".

וכי משום דבחיקו תשכב - הוות ליה כבת?! אלא - שהיתה לו כבית, שהיתה חביבה לו כאשה. הכי נמי - לבית.

כתיב: "ותיטב הנערה בעיניו וגו' ויבהל את תמרוקיה ואת מנותה לתת לה, ואת שבע הנערות וגו'" ^[504]. אמר רבא: שהיתה מונה בהן, באותן שבע הנערות, את ימי השבת ^[505] . דהיינו, שהיתה לה שפחה מיוחדת לכל יום ^[506], וכשהגיעה השפחה המיוחדת לשבת - ידעה ששבת היא ^[507].

"וישנה ואת נערותיה וגו'", אמר רב: שהאכילה מאכל יהודי ^[508] .

ושמואל אמר: שהאכילה קדלי דחזירי ^[509] .

ורבי יוחנן אמר: זרעונים האכילה ^[510].

וכן הוא אומר בדניאל חנניה מישאל ועזריה: "ויהי המלצר נושא את פתבגם ונותן להם זרעונים" ^[511] , וכתיב בההוא ענינא: "ולמקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר", חזינן דזרעונים מאכל טוב הוא לצדיקים.

כתיב: "ששה חדשים בשמן המור".

מאי שמן המור? רבי חייא בר אבא אמר: סטכת [שמן מבושם] ^[512].

רב הונא אמר: שמן זית שלא הביא שליש ^[513] .

תניא, רבי יהודה אומר: אנפקינון - שמן זית שלא הביא שליש הוא. ולמה סכין אותו? לפי שמשיר את השיער, ומעדן את הבשר.

כתיב: "בערב היא באה ובבקר היא שבה".

אמר רבי יוחנן: מגנותו של אותו רשע, שהיה בועל כל הנשים ואחר כך משלחן - למדנו שבחו, שלא היה משמש מטתו ביום ^[514] . "ותהי אסתר נשאת חן" - אמר רבי אלעזר: מלמד שלכל אחד ואחד - נדמתה לו כאומתו, ולכן נשאה חן בעיני הכל ^[515].

"ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת" - שהוא ירח שנהנה גוף מן הגוף - מפני הצינה, שהיו מכוונין מן השמים לחבבה על אחשורוש.

כתיב: "ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות".

מאי האי דכתיב "מכל הנשים" ו"מכל הבתולות"? אמר רב: ביקש לטעום טעם בתולה - טעם ^[516] , ביקש לטעום טעם בעולה - טעם.

"ויעש המלך משתה גדול וגו'", שעשה המלך כמה ענינים כדי שתגלה לו מולדתה - ולא גלתה ^[517]:

עבד משתיא - ולא גליא ליה. דלי כרגא, שאמר אחשורוש לעמים: בשביל אסתר אני מניח מכסי גולגלתכם, דכתיב: "והנחה למדינות עשה ^[518] " - ולא גליא ליה.

שדר פרדישני, ששלח דורונות לשרים בשמה, והיינו דכתיב: "ויתן משאת כיד המלך" - ולא גליא ליה ^[519] . ומאי האי דכתיב: "ובהקבץ בתולות שנית וגו'"? ^[520]

דאזיל אחשורוש, ושקל עצה ממרדכי ^[521] , מה יעשה כדי שתגלה לו אסתר את עמה ומולדתה.

אמר ליה מרדכי: אין אשה מתקנאה - אלא בירך חבירתה. ויעץ לו שיקבץ שוב בתולות, כדי שתתקנא בהן, ותחשוש שמא יקח אחשורוש אחרת תחתיה, ומשום כך תגלה לו ^[522].

ואפילו הכי - לא גליא ליה. דכתיב: "אין אסתר מגדת מולדתה וגו'".

כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא ילדו:

נקראת הדסה מפני דהיתה צדקת. שהצדיקים נקראים הדסים:

לקחה מרדכי לו לבת: תנא משום רבי מאיר לבית:

כל הכופר בע"ז הרי הוא כמודה בכל התורה כלה וכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו הרי הוא לו כאלו ילדו:

כל הכופר בע"ז נקרא יהודי כו'. וע"פ מ"ש פ"ק דסוטה יהודה כו' וע"ש של הקב"ה דיש בו ארבע אותיות השם ומייתי ליה מדכתיב איתי גוברין יהודאין וגו' אע"ג דקושטא הוא דמבני יהודה הוו כמפורש בריש ספר דניאל מ"מ לא ה"ל למקריין הכא יהודאין אי לאו דכתיב שם ולאלהך לא וגו' והתוס' כתבו דבפרק חלק איתא דלא היו משבט יהודה עכ"ל אבל בפ"ק דסוטה מוכח דהיו מיהודה שאמרו שם דהקב"ה א"ל ליהודה אני מציל שלשה מבניך מן האש ומאן נינהו חנניה מישאל ועזריה:

כל דבריך אחד הם כו'. וכולם שמות משה הם ונראה דדרשו כן משום דאילו היו ממש בניה לא ה"ל לייחסן אחריה כמ"ש ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח לו מרד אלא ה"ל לייחסן ע"ש משפחת אב אלה בני מרד אשר ילדה לו בתיה בת פרעה וע"כ אמרו דלאו בני מרד היו שנולדו לו ממנה ולא נקראו על שמה אלא שהיא גדלתן כדמסיק ומשום דלא מצינו שהיא גדלה רק את משה ע"כ כולן שמות משה הן ירד שירד להם לישראל מן כו' כדאמרינן במסכת תענית מן בזכות משה גדור שגדר פרצותיהן כו' היינו התורה שנתנה על ידו חבר שחיבר ישראל כו' היינו שהיה משה כמו סרסור בין הקב"ה ובין ישראל סוכו שנעשה להם כסוכה כו' היינו להגין עליהם בתפלתו מן הפורעניות במעשה עגל ובמעשה מרגלים יקותיאל שקוו לאל בימיו כו' דהיינו דור המדבר שקוו בכל יום ויום ליתן מן ושלו ובאר ואבי זנוח שהזניח עונותיהן כו' שע"י תפלתו היה הקב"ה סולח להן עונותיהן כמ"ש ויאמר ה' סלחתי כדבריך אבי אבי אבי היינו שלשה אבי דכתיבי דהאי דכתיב גבי אביגדור היינו שהיה אב בתורה לגדור פרצות של ישראל במעשיהם הרעים שהיה להן כבר במצרים ואבי סוכו דהיינו אב בחכמה יודע להתפלל על ישראל להגין עליהם מן הצרות כמ"ש מי כהחכם יודע פשר וגו' זה משה ואבי זנוח אב בנביאים שידע לבם הרע ואעפ"י כן בקש על כפרתן:

שכפרה בע"ז כו' שירדה לרחוץ מגילולי כו' מפורש פ"ק דסוטה:

אשר הגלה וגו' שגלה מעצמו כו'. דלא ה"ל למכתב אלא אשר הגלה מירושלים עם יכניה וגו' עם הגולה וגו' אשר הגלתא יתורא דקרא הוא אלא לומר לך דהם גלו עם יכניה בע"כ ע"י נ"נ אבל הוא גלה עמהם מעצמו:

ע"ש הצדיקים שנקראו הדסים כו'. כי האדם עץ השדה הוא ואדם הרע דומה לאילן סרק שעומד לשריפה וכמ"ש ס"פ החובל אזל דיקלא בישא אצל קינא דשרכי ובהיפך אדם הטוב דומה לאילן טוב כמ"ש צדיק כתמר יפרח וגו' שנושא פירות טובים וכן ההדס בריחו הטוב:

אסתר ע"ש שהיה מסתרת דבריה שנאמר אין אסתר מגדת את עמה וגו'. עשתה כן כדי שלא יתקנאו בה וז"ש ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה כמפורש לעיל דכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו ובתרגום נתנו טעם אחר:

שהיו א"ה קורין אותה ע"ש אסתהר מלשון סיהרא וכן הוא בערוך:

לא ארוכה ולא קצרה כו' הוא מעלה בבן אדם כמ"ש בחנה זרע אנשים לא ארוך ולא גוץ כו' ע"ש:

אל תקרי לבת אלא לבית כו'. פירוש לאשה כדאמרינן בעלמא קריתי לאשתי ביתי:

ואת שבע הנערות וגו' שהיתה מונה בהן ימי שבת ומדכתיב הראויות לה דריש לה דהיינו שהיו ראויות לה לידע ימי השבוע ובתרגום מפורש שהיה להן שמות כפי מעשה כל יום מימי השבוע ע"ש:

וישנה ואת נערותיה וגו' שהאכילה מאכל יהודי דהיינו ששינה לה מאכל עם נערותיה משאר הנשים ומפורש בתרגום דגם נערותיה צדקניות היו שלא רצו לאכול דבר איסור ומ"ד שהאכילה קדלי כו' היינו ששינה ליתן לה מאכלה משאר יהודים או שינה ליתן לה מאכל שמן וטוב ומתוך אונסה אכלה כפרש"י ומ"ד ששינה להן לאכול בזרעונים כמו שמצינו בצדיקים:

מאי שמן המור כו' סטכת כו' מפי' הערוך מירא דכיא וכן הוא בתרגום אונקלוס מר דרור מרי דכיא ועיין באורך בזה ברמב"ן פרשת כי תשא ואנפיקינון שמן זית כו' שמשיר את השיער כו' ובערוך בשם ר' מצליח שמשחיר השיער ובשמעתין משמע דפליגי אבל בתרגום פי' את שניהם בשמן המור וז"ל וירחץ בסטכי' ואנפקינון דמנתר ית שערא כו' ע"ש:

מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו כו'. דודאי לא בא הכתוב לספר שבחו של רשע אלא גנותו כפרש"י אלא דמתוך גנותו למדנו כו':

ותהי אסתר וגו' מלמד שכל אחד ואחד כו' מפורש לעיל:

חדש טבת ירח שהגוף נהנה מן הגוף כו' עיין פרש"י ויש לפרש בהיפך שהעיד הכתוב על גנותו שהיה בעל הנאה ונתכוון כן להנאתו:

ויעש המלך משתה גדול עבד משתיא כו'. מדכתיב שוב את משתה אסתר וגו' דיתורא דקרא הוא לומר דבשבילה עשה המשתה והנחה וגו' שכל המפורש בשבילה עשה כדי לגלות לו ואמר אזיל שקל עצה ממרדכי אמר כו' מדכתיב ובהקבץ בתולות שנית כיון דכבר כתיב שהמליכה תחת ושתי למאי קבץ בתולות שנית גם סמך לו ומרדכי יושב וגו' שאין ענין זה לזה אלא לאשמועינן שנטל עצה ממרדכי היאך יעשה שתגלה לו ואמר ליה לאחשורוש שיקבץ בתולות שנית ואין אשה מתקנאה כו' וע"י זה אפשר שתגלה וקאמר דעשה כן ואפ"ה לא גליא ליה כדכתיב בתר הכי אין אסתר מגדת וגו' והוא יעצו כן שאפשר שאחרת מהבתולות תמצא חן בעיניו וישלח את אסתר דמטעם זה צוה לה שלא תגיד כדי שיאמר דממשפחה בזויה היא וישלחה כפרש"י במגילה:

גמרא ע"ש שכפר בע"ז. היינו כדאמרי' לקמן (יט) מה ראה מרדכי דאיקני בהמן דשוי נפשיה ע"ז:

שם ואשתו היהודיה כו'. אשר לקח מרד וכי יהודי' שמה והלא בתיה שמה ואמאי ק"ל יהודי' כו'. כ"ה בע"י:

רש"י ד"ה ה"ג וישא בתיה. ולכך נשתנה שמם כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה שגלה מעצמו. עמש"כ בב"מ (סב) וכוונת התוס' נ"ל מדלא כתיב הוגלה דהיה מבואר שהוא מבנין הפעל אלא כתב הגלה דרשינן הכתיב הגלה מהפעיל והקרי שהוא מהפעל יחד דהיינו שהגלה א"ע וכזה כתבתי בסוכה (נה) ע"ש:

רש"י ד"ה עביד משתיא. חוזר כו' ולא הועיל מדסמיך לה כו'. כ"ה ברש"י שבע"י:

גמ' על שום אסתהר. נ"ב בתרגום איוב עה״פ אם אראה אור כי יהל. נראה שאסתהר אינו לבנה אלא הוא שם כוכב נוגה שאורו מזהיר:

וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ 'יְהוּדִי'? עַל שׁוּם שֶׁכָּפַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא 'יְהוּדִי'. נראה לי בס"ד טעם לזה כי שני יודי"ן של יְהוּדִי שהם ראש וסוף רומזים לשילוב שם הוי"ה בשם אדנ"י שהם שם הנכתב ושם הנקרא דראשו יו"ד וסופו יו"ד, ולכן מנהג העולם לפעמים כשכותבין שם הוי"ה כותבין במקום השם שני יודי"ן זו אצל זו ונשאר ביהודי אותיות 'הוֹד' כסדרן והם הפך 'דָוָה' כי עבודה זרה נקראת דוה דכתיב (ישעיה ל, כב) 'תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה' וזה הכופר בה זוכה להוד הפך דוה ודבק בשם הוי"ה ובשם אדנ"י, ועל זה נקרא 'יְהוּדִי' המודה בשם הוי"ה וכופר בעבודה זרה.

(שמות ב, ה) 'וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר' וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁיָּרְדָה לִרְחֹץ מִגִּלּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ. נראה הכונה כי אביה היה אומר 'לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי' (יחזקאל כט, ג), וזהו דאמר 'עַל הַיְאֹר' זֶה גִּלּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ.
ועוד נראה לי בס"ד 'יְאֹר' כתיב בלא וא"ו ואותיות הסמוכים ליאר הם אותיות 'כֶּבֶשׂ' שהיה גלולי בית אביה, שהמצריים עובדין לטלה שהוא כֶּבֶשׂ ולזה דייק מן הקרא דכתיב 'עַל הַיְאֹר' רוצה לומר סמוך כמו (במדבר ב, כ) 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה'.

גְּדוֹר - שֶׁגָּדַר פִּרְצוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד ידוע בחטא העגל פגמו בדל"ת ד'אֶחָד' (דברים ו, ד) ועשו אותו רי"ש ח"ו, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק (הושע יב, א) 'סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל'. וזהו ענין הפרצה שפרצו זוית הדל"ת ועשאוה כמו זוית של רי"ש שהיא רקנית ומשה רבינו ע"ה כשרפא אותם מחטא זה גדר הפרצה הזאת שנתמלאת הזוית ונעשה דל"ת.

חֶבֶר - שֶׁחִבֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתבתיבס"ד בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרת מסעי בפסוק (ירמיהו ב, ה) 'מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי', שיש לישראל התחברות עם שם אלקים על דרך האמור בזוהר ביראה-אהבה שאם תכתוב שם ישראל ותכתוב תחתיו שם אלקים, יצטרף 'ישר' דישראל עם אותיות 'אל' דשם אלקים ויהיה צירוף 'יִשְׂרָאֵל' וכן יצטרפו אותיות 'אל' דשם ישראל עם אותיות ה'ים' דשם אלקים ויהיה צירוף 'אֱלֹקִים' וכל זה דוקא אם תכתוב שם יִשְׂרָאֵל למעלה משם אֱלֹקִים.
וידוע ששם אֱלֹקִים נזכר תחלה בבריאת השמים דכתיב (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' וידוע כי בעון העגל פגמו בשם אֱלֹקִים, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשה כי תשא יעוין שם. ואם כן לפי זה כיון שפגמו בשם אלקים נפרד חיבור שהיה להם בשם אלקים, אך משה רבינו ע"ה שתיקן החטא החזיר להם התחברות זו כאשר היתה, וזהו שאמר שֶׁחִבֵּר אֶת 'יִשְׂרָאֵל' דייקא לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוא שם אֱלֹקִים הנזכר תחילה בבריאת השמים.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרתי בס"ד בפסוק (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' כי כללות הגוף כולו הוא רמ"ח איברים ושס"ה גידין, ושם 'יִשְׂרָאֵל' [541] עולה תקמ"א, ועם מספר שם הוי"ה במלוי יודי"ן שהוא ע"ב [72] הרי תרי"ג [613] כנגד רמ"ח [248] איברים ושס"ה [365] גידים כי אותיות השמות הם החיות, וכמו שכתב הרב ערבי נחל ז"ל על פסוק (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' ולזה אמר וְאַתֶּם ישראל הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם, הוא שם הוי"ה במלוי יודי"ן, דאז נשלם אצלכם מספר תרי"ג, ולכך חַיִּים 'כֻּלְּכֶם' הַיּוֹם כולכם דייקא, דהיינו כל רמ"ח ושס"ה.
והנה נודע כי בחטא העגל נפרדו מהתחברותם בשם הוי"ה שלא נשאר אצלם דבקות זו, וכאשר תיקן משה רבינו ע"ה החטא אז חזר וְחִבֵּר אֶת 'יִשְׂרָאֵל' דייקא לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוא שם הוי"ה במלוי יודי"ן, שהוא הנקרא אבא כנודע, ולכן קוראו כאן אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

אֲבִי אֲבִי אֲבִי - אָב בַּתּוֹרָה, אָב בְּחָכְמָה, אָב בַּנְּבִיאוּת. נראה לי בס"ד אָב בְּחָכְמָה שזכה ליסוד דחכמה, ולכן זכה להיות אָב בַּתּוֹרָה שניתנה התורה על ידו שהיא יסוד דחכמה כנודע, גם על ידי כך זכה להיות אָב בַּנְּבִיאוּת, כי ידוע דנבואתו היתה מיסוד דחכמה שבתוך ז"א [זעיר אנפין] ושאר נביאים מן יסוד דבינה בהיותה תוך ז"א כמו שכתוב בעץ חיים שער הכללים פרק יו"ד יעוין שם.

(אסתר ב, ו) 'אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם' אָמַר רָבָא: שֶׁגָּלָה מֵעַצְמוֹ. נראה לי בס"ד לכך זכה שתהיה גאולת ישראל על ידי מדה כנגד מדה, היא מרצונו הטוב שיתף עצמו בצרתם, לפיכך על ידו היתה גאולתם מצרתם. ועוד יש לומר שֶׁגָּלָה מֵעַצְמוֹ כי מדת החסד רמוזה בשמו הטוב כי מָרְדֳּכַי-מָר דְּרוֹר, והמור הוא סוד החסד כנודע.

אֶסְתֵּר שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ הֲדַסָּה? עַל שֵׁם הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ הֲדַסִּים!. נראה לי בס"ד טעם שנקראו הֲדַס כי עיקר ישיבת הצדיקים ומשכנם הוא בגן עדן, ששם אין הנאת אכילה ושתיה בפה אלא הנאתם בריח הטוב שבגן עדן ששם נזונין בריח דוקא, וידוע דהדס אין בו אלא רק הנאה של ריח טוב. גם הֲדַס [69] גימטריא חַיִּים [68] עם הכולל כי הוא והנכלל עמו כולם בגדר החיים.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש ההדס החשוב הוא משולש והצדיקים שלמים במחשבה ודבור ומעשה עד כאן דבריו נר"ו.

אֶסְתֵּר לֹא אֲרֻכָּה וְלֹא קְצָרָה הָיְתָה אֶלָּא בֵּינוֹנִית כַּהֲדַסָּה. נראה לי בס"ד לכן ימים טובים של הפורים שניתנו על ידה אינם ארוכים כחג הסוכות וחג המצות שהם שבעה ימים, ואינם קצרים כחג השבועות, ושמיני עצרת שהם יום אחד מן התורה אלא בינונים שהם שני ימים י"ד וט"ו.

אֶסְתֵּר יְרַקְרֹקֶת הָיְתָה, וְחוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ. פירוש היופי והלובן שלה יש בו זהרירות נוטה לגוון הירק, וזה הזהרירות עושה לה חן יותר בעיני רואיה שיהיה היופי הזה נחמד למראה עינים, וזהרירות כזו נמצאת באבנים טובות שקורין אלמא'ס והוא יקר הערך שאינו מצוי אלא מעט בעולם. וזהו פשוטן של דברים, אך נראה לי בס"ד דרבי יהושע בן קרחה רמז בזה ענין יקר כי 'ירק' [310] הוא מספר 'שי' שהוא חצי 'כתר' [620] והיא היה לה הארת כתר שלם שהוא ירק כפלים, וזהו יְרַקְרֹקֶת רוצה לומר ירק כפול שהוא ב' פעמים 'שי' ולכן חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ, פירוש קו ימין של העשר ספירות שהוא חסד והוא חח"ן שהם חכמה חסד נצח, ולכן 'וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ' (אסתר ב, טו) שהיה לה חן כפול בעין החושית ובעין השכלית, והיינו תצרף ח"ח של חח"ן עם נו"ן של חח"ן פעמיים יהיה מזה חן חן. ולכן נקראת הֲדַס כי החוט של חסד שהוא קו ימין שהוא חח"ן מספרם עם כולל ג' אותיות הוא עולה מספר הֲדַס [69] ולכן נקראת הֲדַסָּה על שם ההדס.

(אסתר ב, ט) 'וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מוֹנֶה בָּהֶן שִׁבְעַת יְמֵי שַׁבָּת. נראה לי בס"ד דייק זה מתיבת לָהּ דמשמע שהיה בהם מנין שאין בו צורך אלא רק לה, וזהו ענין מנין שִׁבְעַת יְמֵי שַׁבָּת שאין בו צורך בבית אחשורוש אלא רק לה בלבד, ולהכי נקיט הָרְאֻיוֹת שיש בזה משמעות לשון ראיה שהיתה רואה בהם דבר אחד שצריך לה לראות ולידע.
ברם מקשים היתכן אסתר המלכה ע"ה שהיתה חכמנית ונביאה תחוש שמא תטעה ביום שבת ותתבלבל, עד שהוצרכה לעשות סימן לעצמה בנערות? ונראה לי בס"ד ודאי לא היתה חוששת פן תטעה ותתבלבל בימים שלא תדע איזה יום שבת, אלא הוצרכה לסימן זה של הנערות, מפני כי המלכה דרכה לישב בהיכלה, ולפעמים יהיה חורף וקור גדול שלא תוכל לצאת מן חדר היכלה חוצה לראות אויר שבחוץ, אלא תהיה מוכרחת לישב לפני ולפנים ולכן חוששת אולי יהיה בין השמשות ולא תרגיש ותבא לידי חילול שבת ח"ו, לכן עשתה תקנה זו של שימוש הנערות, כפי סדר שבעת ימי השבוע, שכל אחת תעמוד ביומה לפניה מבעוד יום קודם בין השמשות, ובעת שתבא הנערה המיוחדת ליום שבת, ותעמוד לפניה אז תדע כי עתה קרוב הוא לבין השמשות, כי הנערות הם עומדים בחוץ ורואין השמש, וכל אחת תבא סמוך לשקיעת החמה בזמנה, ואפילו ביום מעונן תוכל לידע.

(אסתר ב, ט) 'וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ', אָמַר רַב: שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי. קשה והלא אֵין מַגֶּדֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ (אסתר ב, י), ועדיין לא ידע שהיא יהודית, ולמה מאכילה מאכל יהודי שהוא מאכל כשר?
ונראה לי דודאי הם יודעים שנתגדלה בבית מרדכי כי מביתו לקחו אותה, אך אמרו שהיא אסופית מן השוק שלקחה קטנה ולא נודע מאיזה אומה היא, על כן היא מצאה פתחון פה לומר לו שיאכילה מאכל יהודי, מפני שהיא נתלמדה מקטנותה במאכל זה בבית מרדכי, ואם תשנה מאכלה לא יערב לה ותכחיש יופיה.
או יובן 'שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי' רוצה לומר היה לוקח לה בשר משחיטת ישראל באומרה כי זה יפה לגוף שהוא בדוק מטרפיות, שהם נעשים על ידי חולאים, ועד עתה יש באירופ"א אנשים שאינם ישראל, והם אין אוכלים בשר אלא רק מטבחי ישראל שהוא כשר, ואומרים שגם המלכה של אנגליז ירום הודה אין אוכלת אלא רק בשר כשר שחתום מן החכם שהוא כשר.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁהֶאֱכִילָה קְדָלֵי דַּחֲזִירֵי. פירוש עורף של החזיר שהיה מערב אותו לה במאכל יהודי, כי בשר חזיר לבדו מזיק כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, ורק מניח לה מעט מבשר העורף בתוך תבשיל מאכל יהודי דאמר רב, לעשות בו טעם טוב. ויתכן שהיה ששים במאכל יהודי לבטלו ולכך היתה אוכלת, ואפילו אם לא היה ששים הנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער קליפת נוגה פרק וא"ו שכתב שהיתה אסתר מנחת שידה במקומה שמזדווגת עם אחשורוש, שהיתה היא ומרדכי הצדיק ע"ה יודעין להשביע בשם המפורש שתתלבש הקליפה בדמות גוף שלה, ותזדווג עם אחשורוש עיין שם, אפשר גם בזה בעת אכילה כשיביא לה קדלי דחזירי, תעשה על ידי השבעה שהשידה שתהיה בדמותה ממש היא תאכל, ושוב ראיתי בי"ד דכתב כן שהשידה היתה אוכלת.
מיהו נראה לי בס"ד קדלי דחזירי אינו רוצה לומר בשר חזיר, אלא היה מאכילה מוחא דדג הנקרא שבוטא, כי יתכן זה יועיל ליופי ועדון בשר האדם הרגיל בו והיינו דאיתא בחולין (חולין קט:) אמרה ילתא לרב נחמן כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא שהוא כולו דם קרוש וטעם דם יש לו, אסר לן נדה שרא לן דם טוהר אסר לן חלב בהמה שרא לן חלב חיה, אסר לן חזיר שרא לן מוחא דשבוטא, פירש רש"י מוח של דג ששמו שבוטא טעמו כטעם חזיר יעוין שם. ולכן לזה למוחא דשבוטא קרי ליה קדלי דחזירי קדלי רוצה לומר עורף, דהיינו הפך החזיר זה אסור וזה מותר אף על גב דטעמא חדא אית להו.

מִגְּנוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לָמַדְנוּ שְׁבָחוֹ: שֶׁלֹּא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם. נראה לי בס"ד לא נחתי רבנן לספר בשבחו ד'לֹא תְחָנֵּם' כתיב (דברים ז, ב), אלא הודיעו אותנו דבר זה כדי שכל איש ישראל יקח קל וחומר מאותו רשע שהיה שטוף בזימה ומלך ועם כל זה לא היה משמש ביום, וכל שכן שראוי להזהר בכך כל איש ישראל!
אך עדיין יש להבין איך אותו רשע שטוף בזימה נהג כן בעצמו? ונראה לי בס"ד נהג כן להנאתו, דאם ישמש כתרנגולים ביום ובלילה, לא יהיה לו עריבות מהנאת תשמיש כל כך, כי אין הנאה לאדם בדברים אלו אלא רק על ידי ההעדר, ולכן עשה העדר לעצמו ביום כדי שיהיה לו הנאה יותר מתשמיש הלילה.
ועוד נראה לי מן השמים היה דבר זה שעלה על לבו לנהוג כך, מפני כי אסתר לא היתה היא עצמה משמשת עמו אלא היתה מביאה שידה במקומה, וגילוי השדים בלילה הוא טפי מן היום, כי בלילה דרכם להתגלות.

בִּקֵּשׁ לִטְעֹם טַעַם בְּתוּלָה – טָעַם; טַעַם בְּעוּלָה – טָעַם. קשה איך יעשה הקב"ה נס בשינוי הטבע להנאתו של אותו רשע תמיד בכל עת ועת? הן אמת כדי לחבב בזה את אסתר בעיניו, אך רבוי נסים הפך הטבע תמיד, אין ראוי לעשות בשביל תועלת קטנה כזו כדי לחבבה יותר, והא בלאו הכי היא חביבה בעיניו מאד ואין צריכה לכך!
ונראה לי בס"ד כיון דלפי דברי הזוהר ורבינו האר"י ז"ל היתה השידה משמשת עמו אם כן אין בזה השינוי חידוש הפך הטבע לשנות טעם הביאה כפי רצונו, כי השד טבעו להשתנות בכל רגע כאשר ירצה, וכמו שאמרו ז"ל על פסוק (במדבר יא, ח) 'לְשַׁד הַשָּׁמֶן'.

(אסתר ב, יט) 'וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ' אָזִיל שָׁקַל עֵצָה מִמָּרְדֳּכַי; אָמַר: 'אֵין אִשָּׁה מִתְקַנְאָה אֶלָּא בְּיָרֶךְ חֲבֵירְתָּהּ' וַאֲפִלּוּ הָכִי לָא גַּלְיָא לֵיהּ. קשא והלא הוא צוה עליה שלא תגיד, ואם כן מה לו ללמדו עיצה שבה יפריע דבריו, דמשמע הוא רוצה שתגיד?
ונראה לי בס"ד דודאי אחשורוש בעת שנשא את אסתר ובקש ממנה שתגיד לו מאיזה עם ולא הגידה, שאל מן מרדכי הצדיק ע"ה מהיכן היא זאת? יען כי מביתו נלקחה ומרדכי השיב לו איני יודע כי אני אספתי אותה מן השוק, אך מאחר שהוא בלבו חושב שאסתר יודעת ואינה מודת ודאי חשדו למרדכי שגם הוא יודע, דאפילו אם אספה מן השוק ודאי שאל אותה בת מי היא, ורק לו אינו מגיד כדי לעשות רצון אסתר שאין רצונה להגיד. מה עשה אחשורוש? הלך הוא בעצמו אצל מרדכי במקום שהוא יושב בשער המלך, וביקש ממנו עיצה במה יוכל לפתות את אסתר שתגיד, ובדעתו שיחד את מרדכי בשנים, חדא שהלך הוא בכבודו אצלו ולא שלח אחריו והשנית שעזב כל חכמיו ויועציו ולא בא ליקח עיצה אלא ממרדכי, וחשב שבזה ודאי יגיד לו מה שהוא יודע כי אי אפשר שלא ידע, ולזה אמר אזל שקל עצה ממרדכי רוצה לומר לא שלח אחריו אלא אזל לוותיה, ועוד לא שקל עיצה אלא מיניה בלבד ולא שקל עיצה מיועציו. וכשראה מרדכי חניפה זו שעשה לו, אמר בלבו אם עתה לא אגיד לו על אסתר מהיכן היא, יחרה אפו ויתכעס לומר כל הכבוד הזה עשיתי לו ועודנו עומד במרדו לעשות רצון אסתר שלא יגיד לי מהיכן היא! לכך נתחכם לתת לו עיצה זו שהיא נגדיית לאסתר, באומרו שיקח אחרת עליה, כי עתה יאמר אם באמת הוא אוהב את אסתר ובעבורה מעלים ממני מולדתה ועמה, איך יתכן שיתן לי עיצה זו שהיא מרה לה, אלא ודאי כנים דבריו שאינו יודע עמה ומולדתה, ובאמת מרדכי ידע דאפילו אם יביא נשים אחרות אסתר לא תגיד, ואדרבה מזה יהיה תפארת וחן לאסתר כי ניסה להביא נשים אחרות ולא ישרו בעיניו.

מְלַמֵּד שֶׁלְּכָל אֶחָד וְאֶחָד נִדְמְתָה לוֹ כְּאֻמָּתוֹ. מקשים למאי איצטריך נס זה מאחר שהיה לה חן גדול בעיני כל אדם? ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו כדי שלא יעשו למלך הכרח מסברא לומר שהיא יהודית, מאחר שלקחה מביתו של מרדכי, אלא אדרבה כל אחד מרואיה יעשה הכרח שהיא מאומתו לפי השערת שכלו, וגם הועיל נס זה שלא יתקנאו בה השרים, אלא כל אחד יאמר אחות לנו בבית המלך וירצה בקיומה, עד כאן דבריו נר"ו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, כִּי הֲוָה פָּתַח בְּדִבְרֵי הַיָּמִים אָמַר הָכִי: כָּל דְּבָרֶיךָ אֶחָד הֵם, וְאָנוּ יוֹדְעִין לְדָרְשָׁן. נראה לי בס"ד נקיט לשון זה דאנחנו יודעין לדרשן ועל פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער רוח הקודש דהתנאים בעלי מדרש הם בהוד, גם איתא בדברי דבינו ז"ל במקום אחר שספר דברי הימים הוא בהוד דמלכות, ובזה ניחא שאמר שאנחנו בהוד יודעין לדרוש דבריך שאתה בהוד דמלכות דשם הוד חד הוא.

'אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם' אָמַר רָבָא: שֶׁגָּלָה מֵעַצְמוֹ. נראה לי בס"ד מפיק לה מתיבת אֲשֶׁר דדריש לה לשון שבח כמו (בראשית ל, יג) 'כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת' וכן (מלאכי ג, יב) 'וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם' כי כיון שגלה מעצמו כדי להשתתף בצרת ישראל יש לו שבח בזה וכמו שהיה משה רבינו ע"ה עושה בגלות מצרים וכמו שנאמר רז"ל על פסוק (שמות ב, יא) 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם'.

'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ' לָמָּה לִי? עִבְרְתָהּ מֵת אָבִיהָ, יְלַדְתָּהּ מֵתָה אִמָּהּ. קשא מאי מתרץ אמר רב חסדא וכו', השתא להפך לימא 'כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם' (אסתר ב, ז) ולא לימא 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ'?
ונראה לי בס"ד התירוץ הוא כך, דמה שאמר 'כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם' בא ללמד עברתה אמה מת אביה וכו' ולכן אם לא היה כותב ובמות אביה ואמה לא היינו לומדים הא דרב חסדא דעברתה אמה מן הכתוב כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, דיש לומרהכתוב הכי פירושו שבהיותה קטנה אין לה אב ואם וכיון דהיתה יתומה קטנה לקחה מרדכי לו לבת, אבל השתא דאמר 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי' נמצא אייתר קרא ד'אֵין לָהּ אָב וָאֵם' ובעל כרחו נפרש דאתא לדרשה זו ללמדנו הא דאמר רב חסדא עברתה אמה וכו'.

'וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מוֹנֶה בָּהֶן שִׁבְעַת יְמֵי שַׁבָּת. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד להיותה מלכה ויושבת בחדר המלכות שלה ויזדמן שיבואו אצלה נשים של שרים וסגנים לדבר עמה חוששת שיגיע בין השמשות של שבת ולא תרגיש ובפרט אם הוא יום מעונן, לכך עשתה דאלו הנערות כל אחת תעמוד לפניה יום אחד בשבוע ותתחיל לבא לעמוד לפניה מבעוד יום קודם בין השמשות בחצי שעה ולכן אף על פי שיושבת ומדברת עם נשי השרים והסגנים כשתבא ותעמוד לפניה הנערה של יום שבת תדע שהגיע זמן הקרוב לבין השמשות ואז תשמור עצמה בהלכות שבת.
ועתה נראה לי בס"ד עוד טעם אחר למה שהיתה מונה בהם שבעת ימי שבת, והיינו שהיתה קוראה לאחת בשם אחד בשבת ולאחת שני בשבת ולאחת שלישי בשבת וכעל זה הדרך וכונתה בזה לקיים מצוות עשה של (שמות כ, ז) 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' כמו שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות, שצריך האדם למנות בפיו בכל יום לומד היום יום אחד בשבת, וכן בשני וכן בכולם ויכוין לקיים מצוות עשה מן התורה למנות בו ימי השבוע וכמו שאמר רז"ל בספרי וכן כתב הרמב"ן ז"ל עיין שם, ולכן גם היא היתה מתכונת לקיים מצוות עשה של 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כי ביום ראשון קוראה את נערה המיוחדת ליום ההוא בשם אחד בשבת, נמצא מזכרת בפיה מנין ימי השבוע דחול ביום השבת.

מִשּׁוּם דְּמִפִּתּוֹ תֹּאכַל 'וַתְּהִי לוֹ כְּבַת'? אֶלָּא כְּבַת הָכָא נָמִי לְבַת (אסתר ב, ז). קשא למה גבי בת שבע נקיט כְּבַת בכף הדמיון וגבי אסתר אמר לְבַת ולא אמר כְּבַת?
ונראה לי בס"ד כי האשה נקראת בית דכתיב (וַיִּקְרָא טז, יז) 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ', זוֹ אִשְׁתּוֹ (משנה יומא א, א), וכן אמר רבי יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא קראתיה ביתי (שבת קיח:), ולכן גבי אסתר שהיתה אחר כך אשתו ממש אמר לְבַת שהוא רוצה לומר בַּיִת כי היתה אשתו ממש ולא אמר בכף הדמיון, אבל גבי בת שבע לא היתה נחשבת אשתו ממש דאמרו רז"ל אוריה לא בא עליה דידע ברוח הקודש או על פי נביא דלאו אשתו היא אלא של דוד המלך ע"ה והיא אצלו בתורת פקדון עד שיגיע הזמן הראוי שיקחנה דוד המלך ע"ה, ולכן אמרו רז"ל (סנהדרין קז.) ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה, ולכן לא נקיט התם לְבַת שהוא רוצה לומר בַּיִת אלא אמר כְּבַת בכף הדמיון.
ברם עדיין יש להקשות אמאי נקיט בַּת ונצטרך לומר אַל תִּקְרִי לימא בַּיִת להדיה ולא נצטרך לומר אַל תִּקְרִי? ונראה לי בס"ד דגבי בת שבע נקיט בַּת ללמדינו שלא היה נוהג עמה כאיש עם אשתו אלא כאב עם בתו דאסורה לו כן הוא לא נגע בה לשכב עמה וכמו האב שבתו בתחלתה אצלו בתורת פקדון עד שיגיע זמן נשואיה ותלך אצל בעלה כן היתה אצלו פקדון עד שיגיע זמן שיקחנה בעלה הוא דוד המלך ע"ה ולכן אמר כְּבַת, וכאן אצל מרדכי ואסתר דנקיט גם כן לְבַת ולא אמר לְבַיִת היינו ללמד דבתחלתה כשילדתה אמה מתה, ונעשה נס למרדכי והניק אותה מדדיו וכמו שנאמר רז"ל במדרש (מדרש רבה בראשית ל, ח) רבי ברכיה ורבי אבהו בשם רבי אלעזר, בא למרדכי חלב והיה מניק לאסתר, כד דרשה רבי אבהו בצבורא גחיך צבורא לקליה אמר להון ולאו מתניתא היא רבי שמעון בן אלעזר אומר חלב הזכר טהור עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (אסתר ב, ז) 'הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ' דקשא מה שאמר בַּת דֹּדוֹ לשון יתר היא דהא דמר קרא (אסתר ב, טו) 'וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת' ומזה נודע שהיא בַּת דֹּדוֹ? ופרשתי דרמז הכתוב דבר פלא זה שינקה מן הדדים של מרדכי, לזה אמר 'הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ', דַּדּוֹ כתיב בלא וא"ו רוצה לומר בת הדד שלו שינקה וגדלה מן הדד שלו כבת היונקת מדדי אמה ולזה אמר הכתוב אחרי זה 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת' דכיון דינקה ממנו נעשית בת שלו.
ועוד נראה לי בס"ד הא דנקיט גבי בת שבע בַּת ולא אמר בַּיִת, כי באמת האשה נקראת בַּיִת בלשון תורה דכתיב (ויקרא טז, ו) 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ' וכן נקראת בַּיִת גם בלשון בני אדם שכל אדם קורא את אשתו בשם 'בֵּיתוֹ' ואם היה נתן המלך ע"ה אומר לדוד במשל 'וַתְּהִי לוֹ לְבַיִת' היה מרגיש דוד המלך ע"ה שדברים אלו משל הם ולא נעשה מעשה זו ממש, וכיון דהיה מרגיש דדברי משל הם אז ודאי היה מרגיש דמשל זה הוא על בת שבע שלקחה מן אוריה ובאמת הנביא בא בדבר ה' לומר משל זה לדוד המלך ע"ה, באופן שלא ירגיש שהוא משל, אלא יחשוב מעשה שהיה כך היה כדי שישיב תשובה לחרוץ משפט על זה האיש וכאשר חרץ משפטו תכף, ולכך הוצרך לומר לְבַת כי דרך למנקט על הכבשה בַּת מפני שגידלה אצלו כמו המגדל את בתו, מה שאין כן האשה שנקראת בַּיִת הוא על שם שעוסקת בצרכי הבית ושומרת אותו וכל עסקיו מוטלין עליהם וגם היא (תהלים קכח, ג) 'כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת' שאינה יוצאה מן הבית חוצה אלא לפרקים רחוקים, ולכן תואר זה של בַּיִת אין לו שייכות לאומרו על הכבשה ובודאי היה מרגיש דוד המלך ע"ה שדברים אלו דברי משל הם על ענין בת שבע שהיתה נות ביתו של אוריה.
והא דלא נקיט כאן גבי אסתר לְבַיִת ונקיט בַּת כדי שלא יהיה ניכר מן המגילה שהיתה אשתו של מרדכי המלך ע"ה הן אצל המון העם הן אצל נכרים שהם מתרגמים המגילה בלשונותם, ולכך אמר 'לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת' דמובן מזה שהוא גידלה בביתו כמו בתו, דזה ידוע המגדל יתום ויתומה אם הזכר נחשב בנו ואם נקבה נחשבת בתו.

מִגְּנוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לָמַדְנוּ שְׁבָחוֹ: שֶׁלֹּא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם. קשא והלא רשע היה ואיך נספר בשבחו? כי קרא כתיב (דברים ז, ב) 'לֹא תְחָנֵּם' שלא לספר בשבחן! ועוד מאחר שהיה שטוף בזמה עד שבקש להביא ושתי ערומה לשכב עמה איך כפה טבעו במנהג זה שלא ישמש ביום?
ונראה לי בס"ד כי זה הטבע היה לו על ידי שמים בדרך נס בעבור טובת אסתר, ובא הכתוב ללמדנו שבח זה להודיענו הטובה שעשה הקב"ה לאסתר על ידי זה, והוא שאמרו רז"ל שלא היה משמש עם אסתר ממש אלא היתה יודעת להפריד חלק הרע שבה שיהיה נעשה בריה שלימה כדמותה וצלמה באין הפרש ולזה קורא אותו בזוהר בשם שידה, והוא היה משמש עם זה החלק הרע הנקרא בשם שידה, אבל אסתר היתה מתעלמת והכל נעשה ברגע אתד שתהיה אסתר נעלמת והשידה נגלית במקומה, והנה דבר זה אינו נעשה אלא רק בלילה שיש שליטה לקליפה בלילה ולכן תכף ומיד נעשה חלק הרע שבה בריה שלימה כדמותה אבל ביום ששולט החסד ונחלשת הקליפה אינה יכולה לעשות דבר זה ולכן הקב"ה הקדים רפואה למכה ועשה לו טבע זה שלא יהיה משמש מטתו ביום כדי שלא יטמא את אסתר המלך ע"ה בתשמיש כי ביום אינה יכולה לעשות הבדלה זו ממנה שיהיה החלק הרע שנבדל ממנה בריה שלימה.
ובזה יובן בס"ד הטעם שאמר לו על לכתה ביום אצל אחשורוש (אסתר ד, טז) 'וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי' דאמרו רז"ל (מגילה טו.) שתהיה אסורה עליו מחמת שהיה אחשורוש שוכב עמה, וקשא כמו שהיתה עושה בלילה להפריד ממנה חלק הרע לישכב עם השידה כן תעשה עתה? ובזה ניחא שביום אינה יכולה לעשות דבר זה!
ודע כי מה שאמר רז"ל (ויקרא רבה יג, ה) כורש היה בנה של אסתר אפשר שגם זוהר הקדוש יודה בזה, דיש לומר פעם אחת נזדמן ששמש עמה ביום ונתעברה בכורש כי ביום אינה יכולה לעשות דבר זה של השידה.

'וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב' אָמַר רַב: שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי. נראה לי בס"ד דכלהו רבנן פירשו השינוי הוא בענין אכילה, מפני דתיבת 'יְשַׁנֶּהָ' יש בה משמעות שינוי ויש בה משמעות שינים והיינו להורות שעשה לה שינוי בדבר מאכל שהוא עסק השינים ורב אמר שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי פירוש מאכל שנוהג מרדכי שהוא איש יהודי לאכלו כי ידוע אומרו (אסתר ב, ה) 'אִישׁ יְהוּדִי' לכבוד שהיה יהודי שלם ותופס היהדות בנפשו וכמו שאמרו מָרְדֳּכַי מֻכְתָּר בְּנִימוּסוֹ הָיָה, ונקרא 'אִישׁ יְהוּדִי' בסתם אצל כל אדם ישראל ונכרים. והא דקפיד להאכילה מיני מאכל ותבשילין שהיה נוהג מרדכי לאכלם מפני שהיא גדלה בביתו ונתלמדה על אותם מאכלים ואם נאכל מאכל אחר חושש לשינוי וסת ועל ידי כך תכחיש.
ומה שאמר שמואל 'שֶׁהֶאֱכִילָה קְדָלֵי דַּחֲזִירֵי' נראה לי הכונה שאכלה מין דג שהוא הפך החזיר אשר ביבשה דידוע מה שאמר רז"ל (חולין קכז.) כל מה שיש ביבשה יש בים אך כל מין אשר ביבשה טהור הוא בים טמא וכל שבים טהור ביבשה טמא. ולפי זה דג שבים שהוא כמין חזיר הוא טהור וזה המין הביאו לה לאכילה ממנו. אפשר שהוא טעמו חשוב מאד ומעדן הבשר ומזכך דם הפנים ודריש מלת 'לְטוֹב' רוצה לומר מין טהור שהוא טוב.
ורבי יוחנן דאמר הֶאֱכִילָהּ זֵרְעוֹנִים היינו משום דזה מאכל שאכלו דניאל וחביריו ונעשה להם בו נס שנתעדן בשרם ונוסף יופי ושומן להם במאכל זה דכתיב (דניאל א, טו) 'וּמַרְאֵיהֶם טוֹב'.

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת - יֶרַח שֶׁנֶּהֱנָה גּוּף מִן הַגּוּף. נראה לי בס"ד לכך נקרא 'טֵבֵת' דאות ב' היא באמצע ומצטרפת לכאן ולכאן, וקרינן ביה 'טב בת' והיינו בת לשון שכיבה כי שכב בלשון התלמוד בת כלומר הוא טב לשכיבה של איש ואשתו כי הוא ירח שהגוף נהנה מן הגוף.

גמ' ואשתו היהודיה. עי' מ"ר ריש ויקרא:

שם על שם הצדיקים. עי' ברכות דף כו ע"ב תוד"ה ואין שיחה:

רש"י ד"ה אסתהר ירח. כי ירח תרגומו סהרא (בראשית לז ט):

שכל המגדל יתום וכו'. עמ"ש אני הדל בקונטריס זה בסנהדרין על דף י"ט ע"ש ועיין בסמוך:

תנא משום ר"מ אל תקרי לבת אלא לבית. אפשר דקשיא ליה דהול"ל לקחה מרדכי לו כבת כמ"ש כל המגדל יתום וכו' כאלו ילדו ופירש מורינו הרב מהרי"ך במ"ש במציעא דף ק' שטף נהר את זתיו וכו' זה אומר זתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו וכפ"ז מדינ' המגדל יתום הוא ואביו יחלוקו השכר אמנם הקב"ה ברב רחמיו מעלה עליו כאלו ילדו. ולפ"ז לקחה מרדכי לו לבת לא יצדק דמדינא יחלוקו והול"ל לקחה לו כבת לז"א אל תקרי לבת אלא לבית כלומר אי אתה יכול לקרות לבת אלא אם אתה קורא מבחוץ לבית אין בית אלא אשה ואז אתה יכול לקרות לבת דאגב חביבותא קוראה בת כמשז"ל וכמש"ה ותהי לו לבת והוא על דרך שפירשנו בכמה מקומות אל תקרי שהכונה שאין אתה יכול לקרות הכתוב עד שתקרא מבחוץ תיבה זו אז תקרא מה שאמר הכתוב וזו דרך ישרה למדתיה מהגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ בספרו כמ"ש במקומות אחרים ומאי דאמרו בסמוד משום דבחיקו תשכב הוות ליה לבת אלא לבית פי' דכיון שהוא לבית מיקריא בת על דרך שאמרו רז"ל לא זז משם עד שקראה בתי:

קדלי דחזירי. עמ"ש רש"י ותוס'. ויש מפרשים עשב הצומח על ראש חזרת והוא מאכל שרים. וראיתי במכתב וכמדומה שהוא בליקוטי מהר"א פליף שדחה פירוש זה ממ"ש פ"ק דחולין דהותר לישראל בבואם לארץ בשבע שכבשו קדלי דחזירי ושם ודאי הפירוש הוא כדפירש"י עכ"ד ולק"מ דמי שפירש פירוש זה גריס בחולין קותלי דחזירי והכא קדלי דחזירי וכן הוא מפורש בערוך בערך קתל ע"ש. וזה שנים כרגע נראה ס' מצודת דוד על אגדות ושם כתב דהתו' בסוגיין הם מפרשים עשב הצומח על ראש חזרת וזהו כונת דבריהם ע"ש ולא שמיע לי כלומר לא סבירא לי ובודאי התו' לא כיונו לזה ופשוט: