מגילה יג ע"ב

דף יג - ב

אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב:  "לא יגרע מצדיק עיניו" [דהיינו שהקדוש ברוך הוא נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם גמול, ואפילו לאחר זמן מרובה]? בשכר צניעות שהיתה בה ברחל - זכתה ויצא ממנה שאול שהיה צנוע.

ובשכר צניעות שהיה בו בשאול - זכה ויצאת ממנו אסתר ^[523] .

ומאי האי צניעות דאמרת שהיתה בה ברחל?

דכתיב: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא".

ואיכא למתמה: וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא!? ^[524]

אלא, דאמר לה יעקב לרחל: מינסבא את לי?

אמרה ליה: אין! מיהו, אבא - רמאה הוא, ולא יכלת ליה.

אמר לה: אחיו ^[525] אנא ברמאות! והיינו פירושא ד"שאחי אביה הוא".

אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא?

אמר לה: אין! דכתיב: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" ^[526] .

אמר לה: ומאי רמיותא שירמני אביך?

אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמה [לפניה].

מסר לה סימנים, כדי שידע שרחל היא ולא לאה.

כי מטא ליליא, אמרה רחל: השתא מיכספא אחתאי, שהרי יתגלה שאינה רחל!

מסרתינהו לסימנים ניהלה דלאה.

והיינו צניעותא, שלא יתגלה שמסר לה יעקב סימנים ^[527].

והיינו דכתיב: "ויהי בבקר והנה היא לאה", מכלל דעד השתא - לאו לאה היא? אלא, מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה - לא הוה ידע בה יעקב עד השתא.

לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול.

ומה צניעות היתה בשאול?

דכתיב במעשה דשאול, שהלך לשאול את שמואל היכן האתונות, ומשחו שמואל למלך על ישראל. וכשחזר ושאלו דודו מה אמר שמואל, אמר לו, שהגיד לו שמואל שנמצאו האתונות, "ואת דבר המלוכה [שהמליכו שמואל] לא הגיד לו אשר אמר שמואל" ^[528] .

לפיכך זכה - ויצאת ממנו אסתר.

ואמר רבי אלעזר: כשהקדוש ברוך הוא פוסק גדולה לאדם, פוסק לבניו ולבני בניו - עד סוף כל הדורות. שנאמר: "לא יגרע מצדיק עיניו וגו' ויושיבם לנצח ויגבהו", דהיינו גדולה לדורות ^[529].

ואם הגיס דעתו - הקדוש ברוך הוא משפילו. שנאמר בסיפיה דההוא קרא: "ואם אסורים בזקים וגו'", והיינו, שאם מגביה עצמו - בא לידי עניות ויסורין ^[530].

כתיב: "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה". אמר רבי ירמיה: שהיתה מראה דם נדה לחכמים ^[531] . "כאשר היתה באמנה אתו" - אמר רבה בר לימא: מלמד שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש, וטובלת [מחמת נקיות, שלא תהא מאוסה לצדיק משכיבתו של אחשורוש], ויושבת בחיקו של מרדכי ^[532] . כתיב: "בימים ההם ומרדכי יושב ^[533] בשער המלך קצף ^[534] בגתן ותרש".

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הקציף הקדוש ברוך הוא אדון על עבדיו, לעשות רצון צדיק. ומנו האי צדיק - יוסף. והיינו, שהקציף הקדוש ברוך הוא את פרעה על שר המשקים [דכתיב התם: "ויקצף פרעה על שני סריסיו וגו'"], כדי שיאמר לפרעה שיוסף יוכל לפתור את חלומו. שנאמר שאמר שר המשקים לפרעה: "ושם אתנו נער עברי וגו'".

והקציף הקדוש ברוך הוא עבדים על אדוניהן, כדי לעשות נס לצדיק. ומנו - מרדכי. שנעשה לו נס, על ידי שהקציף הקדוש ברוך הוא את בגתן ותרש על אחשורוש. דכתיב: "ויודע הדבר למרדכי וגו '".

אמר רבי יוחנן: בגתן ותרש, שהיו משקי המלך, שני טרסיים הוו, והיו מספרין בלשון טורסי [שם מקום].

והיו אומרים אחד לחבירו: מיום שבאת זו [אסתר] - לא ראינו שינה בעינינו. שמתוך שהיתה אסתר חביבה על אחשורוש, היה מרבה בתשמיש, וצמא לשתות.

בא ונטיל ארס בספל של המלך, כדי שימות.

והן לא היו יודעין כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון ^[535] , והבין את דבריהם ^[536], וסיפר את הדבר לאסתר ^[537].

אמר לו חבירו: והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה, שהרי אתה ממונה על עבודה אחת, ואני ממונה על עבודה אחרת, ואם כן, היאך נוכל להבטל ממלאכתנו כדי לשים ארס בכוסו ^[538] !? אמר לו: אני אשמור משמרתי ומשמרתך.

והיינו דכתיב: "ויבקש הדבר וימצא". והיאך נמצא הדבר? על ידי שלא נמצאו במשמרתן.

כתיב: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן".

אחר מאי? לשם מה אמר הכתוב שלא גדלו המלך - עד אחר מעשה זה דבגתן ותרש?

אמר רבא: אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה, במעשה דבגתן ותרש.

דאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה. שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים". והיינו, שקודם בורא הקדוש ברוך הוא רפואה לישראל, ואחר כך נגלה עון אפרים - על ידי מכה שמכה אותן.

אבל אומות העולם - אינו כן. מכה אותן תחילה, ואחר כך בורא להם רפואה ^[539]. שנאמר: "ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא".

כתיב: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וגו' ויבקש המן להשמיד את כל היהודים ^[540] וגו' עם מרדכי".

אמר רבא: בתחילה - רצה לשלוח יד במרדכי לבדו. ולבסוף - בעם מרדכי, ומנו - רבנן. ולבסוף - בכל היהודים.

כתיב: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחודש לחודש ^[541] ". תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר - שמח המן שמחה גדולה ^[542]. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה ^[543] .

ולא היה יודע, שבשבעה באדר מת, ובשבעה אדר גם נולד ^{[544] [545]} . וכדאי הוא יום הלידה - שיכפר על יום המיתה ^[546] [רש"י].

כתיב: "ישנו עם אחד מפוזר ומפרד בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עשים, ולמלך אין שוה להניחם".

אמר רבא: ליכא דידע לספר לישנא בישא [לשון הרע] כהמן.

אמר ליה המן לאחשורוש: תא ניכלינהו ליהודאי [בוא ונכלה אותם]!

אמר ליה: מסתפינא מאלהיו, דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי.

אמר ליה: ישנו ^[547] ישראל מן המצות ^[548] . אמר ליה אחשורוש: הא אית בהו רבנן דמקיימי מצוות! ^[549]

אמר ליה: עם אחד הן [ודריש ליה ממילת "אחד" - דיתירא היא], וכשם שכל העם אינם מקיימין מצוות - כך גם רבנן ^[550].

שמא תאמר, קרחה אני עושה במלכותך, שמלכות אחת מלאה מהן, ואם נשמידם, תיעשה קרחה במלכותך - מפוזרין הם בין העמים, ואין חשש ^[551].

שמא תאמר, אית הנאה מינייהו! ^[552] לאו הכי הוא, "מפורד"! הרי הם כפרידה זו, שאינה עושה פירות [שאינה מולידה].

ושמא תאמר, איכא מדינתא [מדינה קטנה] ^[553] מינייהו! תלמוד לומר "בכל מדינות מלכותך".

"ודתיהם שונות מכל עם" - דלא אכלי מינן, ולא נסבי מינן, ולא מנסבי לן.

"ואת דתי המלך אינם עושים". שאינם עושים את עבודת המלך ^[554], דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י, שאומרים תמיד: שבת היום! פסח היום! ^[555] ואנו אסורים במלאכה ^[556].

"ולמלך אין שוה להניחם", אין נאה ואין חשש להניחם - משום דאכלו ושתו ^[557], ומבזו ליה למלכות ^[558]. ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן - זורקו ושותהו ואינו חושש ^[559]. ואילו אם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן - חובטו בקרקע ואינו שותהו ^[560] .

"אם על המלך טוב יכתב ^[561] לאבדם, ועשרת אלפים ככר כסף ^[562] וגו'".

אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל. לפיכך, הקדים שקליהן של ישראל - לשקליו של המן ^[563].

והיינו דתנן: "באחד באדר משמיעין על השקלים - שיביאו ישראל שקליהן למקדש קודם ראש חודש ניסן.

וכן משמיעין באחד באדר על הכלאים ^[564] , לפי שבאותו זמן כבר גדלו הזרעים קצת, וניצנן ניכר, וצריכין לעוקרן".

"ויאמר המלך להמן, הכסף נתון לך ^[565], והעם לעשות בו כטוב בעיניך".

אמר לו והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה. א"ל אני אשמור משמרתי ומשמרתך. פי' א"ל אני אשמור משמרתי בתחלת הלילה עד החק שאנו קבועים. ואשמור עוד ממך בחצי הלילה במשמרתך ועשו כך ונתבקש במשמרתו שבתחלת הלילה. שכל השומר בתחלת הלילה כשיעמוד אחר לשמור ישן מי שכבר שמר. ונמצא זה שומר שלא במשמרתו לפיכך נתבררה עליו העצה:

אין הקב"ה מכה את ישראל עד שבורא להם רפואה שנאמר כרפאי לישראל וגו':

כבר ידעת שמשנכנס ניסן אין מביאין קרבנות אלא מן השקלים החדשים ולא מאותם של אשתקד ובאחד באדר היו משמיעין על השקלים כלומר מכריזין עליהם בירושלם ובשאר מקומות שבארץ ישראל וכן היו משמיעין על הכלאים כלומר שהיו העם הולכין בגנות ובכרמים ובשדות ללקט את הכלאים ולנקותם ממה שצמח שם מן הכלאים מפני שבאותו זמן כבר גדלו הזרעים ורשומן ניכר וכבר ביארנו ענין זה בארוכה בראשון של שקלים:

תוס' בד"ה וטובלת ויושבת בחיקו כו' וא"ת והא לא היה שם הבחנת ג' חדשים כו' עכ"ל עם אחשורוש היתה משמשת במוך ומה שנתעברה ממנו היינו לאחר שנאסרה למרדכי כדלקמן כאשר אבדתי כו' כך אובד ממך דשוב לא היתה משמשת במוך אבל דוחק לפרש כששמשה עם מרדכי משמשת היתה במוך דלא התירו לשמש במוך אלא לג' נשים קטנה מעוברת מניקה וק"ל:

לא יגרע מצדיק עינו בשכר כו' פרש"י נותן עיניו במעשה צדיקים כו' ע"ש ועי"ל עינו מלשון כעין הבדולח שלא יגרע לצדיק שכר כעין מעשיו בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול שהיה צנוע כדלקמן ואמר בסיפא דהאי קרא שזכה בזה למלוכה שנאמר ואת מלכים לכסא וזכה הוא שיצאת ממנו אסתר שהיתה צנועה כמפורש בכמה ענינים ובהגיע תור אסתר לא בקשה דבר וגו' ואין אסתר מגדת וגו' שכל זה מכלל הצניעות כעין דלקמן גבי שאול וזכתה בזה ג"כ למלוכה ופרש"י דאסתר יצאת משאול בתרגום דמגילה מייחס מרדכי ועושהו עשירי לשאול כו' ע"ש אבל מתוך שמעתין דלעיל דקאמר דהיה מרדכי מזרע שמעי שקלל דוד וההוא שמעי מוכח מתוך המקראות דלאו מזרע שאול הוה אלא ממשפחת שאול מימיני היה מזרע קיש אבי שאול:

ויגד יעקב וגו' וכי אחי אביה הוא כו' עד אלא מתוך סימני כו' כל הסוגיא מפורש פרק י"נ:

ומה צניעות היה בשאול כו' דכתיב ואת דבר המלוכה לא הגיד וגו'. מכלל צניעות הוא שלא יודיע אדם מעלתו כנאמר יהללך זר ולא פיך וה"מ לאתויי צניעות ממש שהיה בו כשהלך למערה להסך רגליו אלא שהיה זה אחר שמלך:

כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם כו' שנאמר ויושיבם לנצח וגו'. סיפיה דקרא דלעיל לא יגרע מצדיק עינו הוא ובפ' המזבח מקדש מייתי לה נמי הך דרשה על מעשה שאול דפסקו לו גדולה לעולם מעיקרא אלא שנטלה ממנו ע"י שהגביה עצמו כמ"ש ואם אסורים בזיקים ופרש"י על ידי שמגביהין עצמן באין לידי עניות ויסורין עכ"ל נראה מפירושו אסורים מלשון יסורים אבל מלת ואם אינו נופל בו לפי הדרש וע"כ נראה לפרש לפי דרשה זו ואם שיעשו אסורים דהיינו דבר האסור כמו שעשה שאול שחמל על אגג והרג נוב עיר הכהנים באו לידי זיקים ואם כמו או דהיינו שיגביהו או שיעשו אסורים:

ואת מאמר מרדכי וגו' שהיתה מראה דם כו'. מאמר מרדכי אינו מפורש מה הוא ובתרגום מפורש בכמה דברים הות אסתר עבדת שבתא כו' וכל פקודיא דמתחייבין נשיא הות נטרא ע"פ מרדכי כו' ע"ש והכא לא הזכיר רק לענין דם נדותה שזה היה מפורסם ביותר ע"י שהיתה מראה דם נדותה לחכמים:

כאשר היתה באמנה וגו' וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי כו'. לכאורה קשה מהיכא משמע ליה מהאי קרא שהיתה יושבת עתה בחיקו של מרדכי דכאשר היתה באמנה וגו' לא משמע אלא דקאי אמאמר מרדכי אסתר עושה ועוד דטובלת פרש"י מחמת נקיות והל"ל רוחצת ונראה דודאי קאי אדלעיל אמאמר מרדכי וגומר שהיתה עושה עתה כמו שהיתה באמנה אתו ולענין שהיתה מראה דם נדה כמו שהיתה כבר קודם שנלקחה לבית המלך אלא משום דודאי כדי שלא תשמש בנדותה עם המלך לא היתה יכולה ליזהר מדם נדותה כמ"ש התוס' שבכל יום היה הרשע מצוי אצלה ואונס היה לה כדאמרינן פרק בן סורר וא"כ ע"כ הא דהיתה מראה דם נדותה לחכמים כמו שהיתה באמנה אתו משום דהיתה יושבת גם אז בחיקו של מרדכי וניחא דקאמר אחר שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש בכל יום בעת נדותה אח"כ כשבאתה לישב בחיקו של מרדכי מקודם זה היתה טובלת ממש לנדותה אחר ספירת ימי נדותה:

הקציף הקב"ה כו' לעשות רצון צדיק כו' הכי קאמר רצון צדיק שיוסף ביקש על כך כמ"ש כי אם זכרתני אתך וגו' והוצאתני מן הבית הזה אבל מרדכי לא ביקש ע"כ אלא שהקב"ה עשה לו זה שיודע לו הדבר ולעשות לו נס עי"ז כמ"ש בלילה ההוא נדדה שנת וגו' וענינו שהקב"ה מסבב סבות הפכיות לצדיקים פעם להקציף האדון על העבד ופעם לעבד על האדון:

מיום שבאתה זו לא ראינו שינה כו'. נראה שיצא להם זה הדרש ממה שקראם שומרי הסף שיש בזה שני משמעות כדעת המפרשים אם שומרים בית המלך מבחוץ במקום סף הבית כי כן דרך המלכים שלא ילך אדם לבית המלך שלא ברשות וכמוהו וידיה על הסף והיא באה בסף הבית ושומרי הספים לאוהל ואם מלשון מזרק וכמוהו מן הדם אשר בסף ועוד הרבה ולזה קאמר ע"י שהיה שומרי הסף שומרי פלטרון של מלך וכמ"ש בתרגום היו שומעין דבר שבינו ולבינה ואמרו שלא ראינו שינה בעינינו בא ונטיל ארס בספל כו' דהיינו שומרי הסף שהיו ממונים גם על ספלי ומזרקי המלך שהיה רוחץ בהן או שותה בהן וא"ל והלא אין משמרתי כו' ר"ל שלא היה משמרתם שוה כגון שאחד מהם היה שומר בפתח המלך חצי היום בשחרית והב' חצי השניה של היום וכן בלילה וכדי שיביא אחד מהם ארס ממקום שהיה שם צריך לשהות כל היום או לילה יותר מכדי משמרתו שאם היה משמרתן שוה שלא היה לכל א' שיעור קבוע לו לשמירה אלא שהיו שומרין ביחד היה יכול אחד מהן לשמור שם ושני היה יכול לילך להביא שם הארס ממקום שהיה וכיון דאין משמרתי ומשמרתך שוה כאחד כי כשאני אלך להשהות יום אחד תהא משמרתי הקבוע לי בטילה בלא משמר וירגישו בדבר וא"ל חבירו שלא יהיה משמרתך בטילה שאני אשמור משמרתי ומשמרתך וקאמר והיינו דכתיב ויבקש הדבר וימצא דמ"מ הרגישו בדבר לפי שמצאו שלא היו במשמרתן שידעו משמרתן הקבוע וזה שמר שלא היה במשמרת שלו ואותו שהיתה משמרתו קבוע אז לא היה שם ובקשו הדבר ונתודע להם שהלך להביא ארס לשם ורש"י פירש אתה ממונה על עבודה אחת ואני ממונה על עבודה אחרת ע"כ ולשון אין משמרתך ומשמרת שלי שוה אינו משמע כן שהרי שניהם שומרי הסף היו ודרכו לא ידעתי:

מאי אחר כו'. וכה"ג אמרינן בס"פ הנחנקים מאי אחר אחר דבריו של שטן כו' וע"ש דברי הרא"ם בחומש וכבר כתבנו שם ולמ"ד נמי דאחר מופלג הוא מ"מ משמע שבסבת הדברים שזוכר לעיל מיניה בא הענין שזכר כאן וכה"ג יש לפרש כאן אחר שברא הקב"ה להם רפואה כו' אבל או"ה אינו כן מכה כו' וענינו כי כבר הבטיחנו הקב"ה כי אעשה כלה בכל הגוים גו' אך אותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט גו' דהיינו היסורין הבאין על ישראל לא באו לכלותן רק למרק חטאם והיינו רפואתן מוכנת קודם למכה דודאי ירפאו משא"כ באו"ה דאפשר שיעשו כלה ולא יבאו לידי רפואה אך אם ישובו אפשר שיבאו אחר כך לרפואה כמ"ש בהו נגוף ורפוא ושבו עד ה' וגו':

בתחלה במרדכי לבדו כו'. דלא הו"ל למכתב רק כי הגידו לו כי הוא יהודי ויבקש גו' וע"כ דרשו עם מרדכי מנו רבנן מלשון עמיתי בתורה הוא:

הפיל פור הוא הגורל כו' אמר נפל לי פור בירח כו'. דלפי פשוטו כפרש"י במגילה שהכתוב מפרש מהו הפור הוא הגורל לא הוה איצטריך ליה לכתוב אלא הפיל גורל גו' ולכך דרשו כשהפיל פור שמח בדעתו על גורל זה שהוא ירח שמת בו משה ולא היה יודע כו' ובז' באדר נולד כו' דמיתתו מפורש בקצת מתוך הכתובים שבז' באדר מת כדאמרינן ספ"ק דקדושין מדכתיב וימת שם משה עבד גו' וכתיב ויבכו גו' צא מהן ל"ג למפרע הא למדת שבז' באדר מת משה אבל שנולד בז' באדר אינו מפורש אלא מדרש חכמים הוא שם מדכתיב מאה ועשרים שנה אנכי היום מת"ל היום מלמד שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו' וזה הדרש לא היה יודע המן ונראה נמי מה שדקדק לומר שבז' באדר מת ששמח נמי ביום המיתה שהפיל גורל מיום ליום דהיינו באיזה יום בחדש נפל הגורל בי"ג באדר שהוא בתוך ז' ימי אבולות של משה שהיה מיתתו בז' באדר:

ישנו עם אחד כו' ליכא דידע לישנא בישא כו'. משום דיתורא דקרא ולשונות כפולים איכא בהאי קרא ישנו לא ה"ל למכתב רק יש וע"כ דרשו שא"ל שישנו מן המצות מלשון שינוי שמשנין מצותן א"נ מלשון שינה שישנים מן המצות וכן הוא בילקוט ודמלת אחד שהוא מיותר דרשו דא"ל כו' אית בהו רבנן שיגינו עליהם במעשיהם הטובים א"ל עם אחד כמו ששאר עם אינן במצות כך הרבנן שבהם אינן מקיימין מצות ואמר מפוזר שמא תאמר קרחה כו' דמדינה א' קרחה וחריבה מזיקה גם לשאר מדינות משום חורבה שביניהם מפוזרין כו' ואמר ומפורד מלה מיותרת לדרוש שמא איכא לבריות הנאה מינייהו וטובה הוא שיהו מפוזרין להיטיב לרבים ת"ל ומפורד שאינן עושין פירות כפרדה זו כו' אין לבריות הנאה מהן דלענין הנאה למלכות הא אמר ואת דתי המלך אינם עושין דמפקי כו' כפרש"י ואמר ושמא תאמר איכא מדינתא כו' פרש"י מדינה קטנה עכ"ל והוא דחוק דאכתי בכלל מפוזר בין העמים הוא ויש לפרש דשמא תאמר איכא מדינה מינייהו לקבצם למקום א' וליישבם שם ת"ל בכל מדינות מלכותך שהם קכ"ז מדינות שמלך בכיפה הם מפוזרים וא"א לקבצם למקום א' ואמר ודתיהם שונות מכל עם לפי פשוטו הל"ל דתיהם שונות מכל דת וע"כ דרשו ודתיהם שונות לפרוש מכל עם דלא אכלי כו' ולא נסבי כו' ואמר ואת דתי המלך אינן עושין דהיינו מלאכת המלך אינן עושין בכולי שתא כאילו הוא שבת דאסורין בכל מלאכה וכאילו הוא פסח שיצאו לחירות פטורין מכל עבודת המלך ואמר ולמלך אין שוה כו' לפי פשטיה לא הל"ל רק ואין שוה להניחם ומדכתב ולמלך ה"ק דאפי' למלך מבזים ואם אדוני המלך נוגע כו' ואין ראוי להניחם:

ועשרת אלפים גו' שעתיד המן לשקול שקלים כו' לפיכך הקדים שקליהם כו'. עשרת אלפים ככר כסף עולין חצי שקל לכ"א מישראל למ"ד אלף כו' כ"פ התוס' לקמן ועיין בחזקוני:

והיינו דתנן בא' באדר משמיעין על השקלים כו'. זמן נתינת השקלים קודם ר"ח ניסן כדי שיביאו קרבנות מתרומה חדשה וזה מפורש בתורה אבל שמשמיעין עליהם בא' באדר אינו מפורש בתורה אלא דחכמים שיערו להכריז עליהן ל' יום מקודם דהיינו בא' באדר והקדים שקליהן דקאמר הכא היינו להכריז עליהן:

גמרא לא יגרע מצדיק עינו כו'. עח"א וחכם עדיף מנביא כי כן מבואר בב"ר פע"א וע"ע ר"פ נשא:

שם א"ל ומאי רמאותי'. כ"ה בע"י ובגמ' דב"ב:

שם אמר רבה בר לימא משמיה דרב. וכן מצאנו בר"ה (ד):

רש"י ד"ה מסרתן. והוא צניעות שלא יתפרסם הדבר כו'. תימה שהרי הגמרא אומרת טעם אחר השתא מיכספא אחתאי ולעד"נ דהצניעות היא שלא גלתה ליעקב שדעת אביה להחליפה והיה יעקב משתמר בזה שלא יבא לכך והא הצניעות דשאול ואסתר נמי היתה השתיקה וכן בב"ר פע"א רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה כו' ע"ש:

רש"י ד"ה ואם הגיס. באין לידי עניות. דסיפי' ילכדון בחבלי עוני:

שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת כו'. נ"ב שלא תטמא את מרדכי ואת חוליו שהרי גזרו על העו״ג שיהיו כזבים לכל דבריהם אע"פ שהוא מי״ח דבר מחמיר היה לעצמו בכך ומטומאת ארץ העמים לא היה אפשר להזהר:

שם ״אמר לו" והלא כו׳. נ״ב בגתן לתרש או איפכא:

שם והיינו דכתיב ויבוקש כו'. נ״ב דאי משום ארס שמא אחר הטיל הארס ויכלו לחשדו למרדכי עצמו בכך:

וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? דִּכְתִיב (בראשית כט, יב): 'וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא' וְכוּ'. קשה מה שמסרה הסימנים אין זה ענין צניעות אלא זהו ממדת הרחמנות וגמילות חסדים!
ונראה לי בס"ד דמסירת הסימנים לא הועילה אלא על ידי הצניעות שלה, דמנהגו של עולם אין הנשים והבתולות מסתירות עצמן מאנשים הקרובים שלהם, וכל שכן רחל שכבר קדשה יעקב אבינו ע"ה בשבע שנים, וכבר ראה אותה פעם אחת בצאן ודבר עתה ארוכות וקצרות, אך היא מרוב צניעותה לא ראה אותה יעקב אבינו ע"ה אפילו פעם אחת אחר אותה הפעם שדבר עמה בצאן, לא בבית אביה ולא בחוץ, כי מאותו הפעם לא היתה יוצאה מחוץ לבית כלל, וכאשר יזדמן שיבא יעקב אבינו ע"ה לבית אביה בשביל איזה עסק לצורך הצאן, לא היתה נראית לפניו ולא היה רואה, וזו הצניעות סיבבה שמסירת הסימנים לאחותה עשו פרי, והועילו לאחותה שלא ירגיש בה יעקב אבינו ע"ה, יען שאם היה יעקב אבינו ע"ה רואה אותה בבית אביה בתוך משך השבע שנים, אף על פי שבאותה הלילה של החופה שלח לבן תינוקות וכיבו הנירות, ונכנס יעקב אבינו ע"ה לחדר בחושך ולא היה אפשר שידליק הנר לראות, כי אותה לילה היתה ליל שבת, וכאשר הבאתי בדרשותי על התורה בשם גורי האר"י ז"ל עם כל זה ודאי אי אפשר שיהיו רחל ולאה דומין זה לזה בקומה ובעובי הגוף, על כן אם לא ראה פניה היה מרגיש באחיזתו בה בגופה מצד הקומה ועובי הגוף ומה היו מועילין הסימנים? אך הואיל והיתה צנועה שלא ראה אותה כל אותם משך שבע שנים לא הכיר בשיעור קומתה ועוביה וכמותה! ולכן הועילו הסמנים ללאה, ובא עליה בחשבו שהיא רחל ונמצא שהצניעות היא השלימה פועל הטוב של מסירת הסימנים.

וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וְהַלֹּא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא!?. הקשה הרב טורי אבן ז"ל דהא מצינו בלוט בן אחיו של אברהם אבינו ע"ה דאמר לו אברהם (בראשית יג, ח) 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ', ואף על גב דרש"י כתב שהיו דומין בקלסתר פנים, מכל מקום בגמרא דיבמות אמרינן הואיל והוא בן אחיו קרי ליה אח? ותירץ דהכא דייק משום דכתיב (בראשית כט, יב) 'וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא', ולמאי אצטריך לומר 'אֲחִי אָבִיהָ הוּא'? שמע מינה אחיו ברמאות! עיין שם. ודבריו תמוהים דכאן לא אמר למה ליה למימר 'כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא' אלא הקשה 'וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא?' ומאי מתרץ הרב ז"ל?
ונראה לי בס"ד לתרץ קושיתו דהתם אברהם אבינו ע"ה שהוא הגדול אומר כן לבן אחיו שהוא הקטן בדרך ענוה וחיבה 'כִּי אַחִים אֲנָחְנוּ' כלומר אתה חשוב אצלי כאביך ממש שהוא אחי, ובודאי לוט לא היה אומר כן לאברהם 'אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ' דאינו דרך ארץ שיאמר לדודו הגדול אתה חשוב אצלי כמו אחי, ועל כן כאן אי אפשר לומר דיעקב אבינו ע"ה קורא לדודו לבן אחי כלומר חשוב אצלי כאחי דאין זה משורת דרך ארץ, ולהכי מקשי וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? הַלֹּא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא!? דלבן הוא דודו, ואי אפשר לפרש כונתו דאמר על דודו שהוא נחשב כאחיו.
ועוד נראה לי בס"ד כאן בא להגיד לרחל דבר חדש אשר לא היתה יודעת אותו, דנחת להגיד לה שהוא קרוב שלה ואיך היא הקורבה שיש לו עמה, ועל כן ודאי יתן לה ידיעה על אופן הקורבה כפי מה שהוא באמת, ולא ידבר בלשון משל ומליצה, מה שאין כן גבי אברהם אבינו ע"ה לא בא ליתן ידיעה ללוט על אופן הקורבה שלו איך הוה עמו, דזה יודע לוט שאברהם אבינו ע"ה הוא דודו, ורק דבר עמו בלשון מליצה כפי מה שראוי לומר לפי הענין ד'אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ'.

אָמַר לָהּ: וּמַאי רַמָּאוּתֵהּ?. מקשים אמאי לא שאל ממנה שאלה זו מתחלה בעת שאמרה לו 'אַבָּא רַמַּאי הוּא'?
ונראה לי בס"ד דבתחילה חשב אם ישאל על זאת לא תגיד לו אופן הרמאות, כי תאמר אולי זה הוא איש תם שאינו יודע איך עושין רמאות, וכיצד אגיד לו אופנים והמצאות של רמאות שבזה אעשה מכשול שגם הוא ידע איך עושין רמאות, ויעשה הוא גם כן לאחרים כיוצא בזה, ברם אחר שאמר לה שגם אני רמאי ופקח ברמאות יותר ממנו! שאל לה מאי רמאותיה? כי עתה לא תחוש פן הגדתה אופן הרמאות תהיה לו למכשול, שיבין איך עושין רמאות מאחר שהוא פקח בענינים אלו בלאו הכי.

וְאֶסְתֵּר מַאי הִיא? דִּכְתִיב (אסתר ב, כ): 'אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי'. כך הגרסא בעין יעקב אבל בגמרא דידן לא הביא פסוק על זה. מקשים על גרסא זו אמאי לא הביא מפסוק הקודם דאין אסתר מגדת עמה ומולדתה?
ונראה לי בס"ד מאותו פסוק ליכא הוכחה על צניעות, דיש לומר כיון דמרדכי צוה שלא תגיד! למה תעשה הפך רצונו? דמה הפסד יש לה בדבר זה אם תעשה רצונו שלא תגיד? אך כאן שרואה שיש לה היזק אם לא תגיד, שרוצה להביא לה צרה בצידה בהקבץ בתולות שנית, ואם תגיד יבטל דבר זה ועם כל זה נזהרה בזה שלא תגיד, נמצא יש בה מדת צניעות ולכך לא חשה על נזק והפסד כבודה בצרה שמביא לה בצידה!
וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שנרגש בקושיא זו, ותירץ דהשתא שנטל עיצה ממרדכי ונתן לו עצה בכך, נמצא שגם מרדכי רוצה שתגיד ואפילו הכי לא הגידה שמע מינה מחמת צניעות עבדה עיין שם. ודבריו תמוהין דודאי היא לא ידעה דמרדכי נתן לו עצה על זאת, ואם מרדכי הודיע לה שכך וכך נתתי לו עצה, ודאי הגיד לה שעצה זו נתנה לפנים כדי להפיס דעתו, שלא יחשדהו שיודע ואינו מגיד, ובודאי שעתה הזהיר אותה ביותר שלא תגיד!

שֶׁהָיְתָה מַרְאֶה דַּם נִדָּה לַחֲכָמִים. אף על גב דמרדכי ידע במראות הדמים, כיון דהוא בעלה אינו שורת דרך ארץ שיראה דם אשתו ויאסור או יתיר, וזהו שנאמר (אסתר ב, כ) 'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ', רוצה לומר כמו זמן שהיתה עודנה בביתו ומשמשת תחתיו, דהיתה גם כן מראה הדם לחכמים ולא לו.

(אסתר ב, כ) 'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי. אף על גב דכתבנו לעיל בשם הזוהר ורבינו האר"י ז"ל דהשידה היתה שוכבת עם אחשורוש, נראה לי בס"ד מאחר דזה הענין של השידה אי אפשר לעשותו אלא על ידי השבעה בשם מפורש, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל וכנזכר בעץ חיים, לכך לא היתה עושה כן אלא בשעה שרוצה לשמש עמה דיש בזה הכרח משום איסור בעילה עם העכו"ם דחמיר, אבל בשעה שאינו רוצה לשמש אלא רק היא שוכבת אצלו דהוה עביד חיבוק ונשוק לא היתה משתמשת בשם המפורש להביא השידה שיחבקנה במקומה, ועם כל זה אחר שהיה עושה חיבוק היא טובלת משום נקיות בעלמא, כדי לישב בחיקו של מרדכי, כי הצדיק אפילו אם ניתז עליו צינור מפיו של הרשע נמאס בעיניו!
ודע אם נשכיל בדברים אלו נמצא דברי הש"ס ודברי רבינו האר"י ז"ל מכוונים היטב, והוא דקשה איך קאמר עומדת מחיק אחשורוש ויושבת בחיק מרדכי, איך תבא אותה שעה לבית מרדכי, דאיך יתכן שתצא המלכה מחדרה ללכת לבית אחר הליכה טבעית ולא יכירו וירגישו בה? אך נראה ודאי שהיא היתה הולכת בדרך נס בהתעלמות שלא תתראה לפני שום גברא, וזה מוכרח להיות על ידי שם המפורש, ולא תשתמש בשם מפורש להנאתה, אמנם היא לא היתה הולכת לבית מרדכי בנס אלא רק בעת שהיא רואה דאחשורוש רוצה לשמש עמה אחר החיבוק, דאז היא מוכרחת להשתמש בשם המפורש כדי להביא השידה במקומה אז באותו שם המפורש שמזכרת בעבור השידה עושה בו פועל שני שתהיה היא נעלמת מכל בריה, שאז היא רואה ואינה נראית, ושתי פעולות אלו של מראה השידה ושל התעלמות שלה, נעשים בבת אחת בהזכרת שם מפורש אחד, וזה מוכרח להיות שאם תביא השידה והיא לא תתעלם, נמצא אחשורוש רואה שתי נשים לפניו ומה יאמר על זאת?! על כן בהכרח שבאותו רגע ממש שנראית השידה היה גופה של אסתר מתעלם, כי עושה הכונה של שם המפורש על שני דברים אלו בבת אחת, וכיון שנתעלמה שאז היא רואה ואינה נראית היא הולכת בהתעלמות זו לבית מרדכי, ויושבת בחיקו של מרדכי, אבל בזמן שאין אחשורוש רוצה לשמש עמה שאז אינה מביאה השידה, ודאי לא תזכיר שם המפורש כדי שתתעלם ותלך לבית מרדכי, כי בעבור הנאתה בלבד לא תרצה להשתמש בשם.
ולכך דקדק בעל המאמר למנקט הכי מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי, שקשר שני דברים אלי ביחד ולא אמר 'מְלַמֵּד שֶׁטּוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי' ללמדך ישיבתה בחיקו של מרדכי לא היתה נעשית אלא בזמן שהיא עומדת מחיקו של אחשורוש שמוכרחת להשתמש בשם המפורש להביא השידה. ואפשר כי בחזרתה מבית מרדכי לבית המלך היתה משתמשת בשם כדי להתעלם בשביל סכנה, ואין לה הנאת הגוף בזה.

(אסתר ב, כא) 'בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ'.. הִקְצִיף הקב"ה אָדוֹן עַל עֲבָדָיו בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן צַדִּיק. נראה לי בס"ד נקט 'הִקְצִיף' ללמדך שלא היה הקצף טבעי כפי מנהגו של עולם, יען שבאמת השרים עצמן לא פשעו ולא חטאו בזה, אלא החטא היה מן המשקה והאופה שתחת ידם שהם העוסקים, אבל השרים הם רק מגישים היין והפת לפני המלך, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך זצ"ל על פסוק (בראשית מ, א) 'חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם' עיין שם, וכיון דלא היה הקצף מן הדין על השרים, מוכרח לומר שהיה בהשגחה עליונה שהקציף הקב"ה לפרעה אדון שלהם על עבדיו השרים הנזכר, וכן ענין בגתן ותרש לא היה טבעי, כי לא יצוייר שעבדי המלך ימיתו את המלך בשביל שיש להם צער שינה, על כן ודאי היה זה בהשגחה עליונה כדי להוליד מזה אור ההצלחה והמעלה למרדכי הצדיק ע"ה.

(אסתר ב, כב) 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי'.. וְהַלֹּא אֵין מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ שָׁוָה?. נראה לי בס"ד הענין כך היה דאלו היו שומרי הסף של חדר הגדול החיצון של המלך עומדים מבחוץ לפתח, ואלו אין להם שירות בפנים, ורק בלילה אחר שיכנס המלך לחדר הפנימי לישן על מטתו עם אשתו שאין עומד שם שום משרת לפניו משום דרך ארץ, אז אותו זמן אינו נצרך שם לשום שירות ורק לשתים כי יצטרך לשתות מים בתוך שינה, או לפעמים יצטרך להשתין להטיל מי רגלים, ועל כן בעת שירצה מים מכה בפעמון בסימן על מים, ואז אחד מאלו שומרי הסף שעומדים חוץ לפתח, יכין ויכניס מים לחדר הפנימי אשר בו ישן המלך על מטתו עם אשתו, וזה מיוחד לשירות זו דוקא, וכשירצה להביא לו כלי להטיל בו מי רגלים מכה בפעמון על זה, ואז השומר השני משומרי הסף יכין ויביא לו הכלי, והוא להיותו משמש הרבה שותה מים בלילה הרבה פעמים, ומאחר ששותה מים הרבה היה משתין כמה פעמים, ונמצא רוב התשמיש סובב טורח יותר על שני עבדים אלו בלילה, שהם שומרי הסף שעליהם מוטל שני מיני שירות הנזכר.
והנה אלו אין יכולים לזוז ממקומן ביום לילך חוצה למקום אחר, ורק בלילה דאין רואין אותם אפשר שישמט אחד מהם וילך בחוץ, והשני יעשה השירות שלו ואין ניכר, כי אלו אם יכנסו בלילה לפנים בעבור שני שירות הנזכר לעיל אין נראין פניהם לאחשורוש מאחר שהוא שוכב על מטתו עם אשתו, ובודאי יש פרגוד מפסיק סביבות המטה משום דרך ארץ, והם מניחין הכלי חוץ לפרגוד המטה, ויוצאין תכף לעמוד על הסף מבחוץ אחר פרגוד השני של הפתח, ולכן אלו ביום היו מדברים בלשונם זה בזה שהיה אומר אחד לחבירו שילך בלילה ויצא חוץ מבית המלך ויביא סם ויניחו בכלי של המים, כי ביום אי אפשר לצאת חוץ לבית המלך מפני הרואין, והשיב לו איך אצא לחוץ ושמא המלך הוצרך לשירות שלי אחר שאצא ואלך להביא הסם? והשיב לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך שאם הוצרך לכלי של מי רגלים אני אביאו, ואם הוצרך לשתות מים אני אכניס המים מאחר שאין המלך רואה אותי, כי הפרגוד של המטה מפסיק.
ומרדכי הבין דבריהם והגיד לאסתר ותאמר למלך, ואז בלילה כשהכה בפעמון לסימן שיביאו לו מים ראה מן החרכים של הפרגוד מי זה הנכנס והביא המים, וחזר והכה בפעמון לסימן שיביאו לו כלי מי רגלים ראה שאותו שהביא המים הביא הכלי, אז ידע שהלך אחד מהם להביא הסם, והמתין עוד שתי שעות והכה בפעמון להביא לו כלי מי רגלים וראה מי הכניסו, וחזר והכה בפעמון להביא לו מים וראה שהביאו זה השני המופקד עליו, אז הבין שכבר הביא הסם ונתנו במים ואז בדק המים ונמצא בהם הסם, ונלכדו אלו ברשתם. כן צריך לשער מציאות הענין, ובזה יתורצו כמה דקדוקים ודוק.

(אסתר ג, א) 'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' מַאי אַחֵר? אָמַר רָבָא: אַחַר שֶׁבָּרָא הקב"ה רְפוּאָה לַמַּכָּה. נראה לי בס"ד הרפואה היתה מחמת הסוד הזה של בגתן ותרש שנגלה למרדכי הצדיק ע"ה, וגילהו לאסתר ואסתר לאחשורוש, ובזה ניצול מרדכי מן המכה של הצליבה שהזמין לו המן על ידי טומאתו בכשפים. וידוע אות ס' הוא סוד, ואם תניח ס' על אותיות 'מכה' יהיה צירוף 'סמכה' דאדרבא המכה תהיה סמכה למרדכי ולישראל. ולזה אמר הקדים רפואה למכה הקדים דייקא כדי שיבא אות ס' ויתחבר עם מכה ותהיה סמכה.

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִלָּה. יש להקשות מאי הפרש איכא בין הא להא? ונראה לי בס"ד דהרפואה היא נס שצריך לה ניכוי זכיות וכל מה שיהיה הנס קשה ועצום יותר יהיה בעבורו ניכוי זכיות יותר, ואם תקדים הרפואה לא יהיה הנס קשה כל כך, דמאחר שצמחה הרפואה לא יש פתחון פה למקטרגים לקטרג כל כך, וכיון דליכא קטרוג כל כך לא יהיה הנס קשה, כי קושי הנס תלוי ברבוי הקטרוג כנודע.
ולכך בישראל מקדים הרפואה למכה, ואחר שהיו הם בסכנה של [מות] של המכה, אז כשיעשה להם הרפואה בנס לא יהיה הנס קשה כל כך, שצריך לנכות בעבורו מזכיותם ניכוי רב, דמאחר שכבר צמחה הרפואה קודם הסכנה לא יקטרגו הרבה על מעשה הנס הנעשה בפועל בעת הסכנה של המכה, מה שאין כן העכו"ם אם ירצה השם יתברך לעשות להם נס לרפואה יעשנו ויצמחנו אחר שעומדים בסכנה של המכה, דאז אותו זמן ירבה הקטרוג עליהם מצד המשמאלים, ואז ממילא ינכה כל זכות שלהם בעבור הנס, מאחר שהנס נעשה קשה מאד מכח רבוי המקטרגים, ונמצא הם מפסידים הרבה שאוכלים כל זכיותיהם בעבור דבר אחד דוקא.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב שאומרים ישראל (תהלים עט, ח) 'מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ' כלומר שתקדים הרפואה למכה, יען 'כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד', שאין לנו זכיות הרבה ואם לא תקדים צריך ניכוי זכיות יותר.

יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת. קשא איך האמינו בדברים אלו וכי הוא ישב עמהם בבתיהם ורואה את מעשיהם?
ונראה לי כי אמר לו אין פחד ומורא להמתגרה בהם אלא רק מן המצות התלויים בארץ, שהם קרבנות ותרומות ומעשרות וכיוצא, ועתה שהם בחוץ לארץ בודאי יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת האלה, והשיב להו אית בהו רבנן דעוסקים בתורה של קרבנות של תרומות ומעשרות, ונחשב להם כאלו קיימום בפועל, ואז בעו רחמי עליהו ותפילתם עושה פירות בזכות מצות אלו, והשיב לו (אסתר ג, ח) 'עַם אֶחָד' הן שגם החכמים עזבו התורה ונעשו כעמא דארעא ח"ו.

(אסתר ג, ח) 'וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים' דְּמַפְּקִי לְכֻלָּא שַׁתָּא בשה"י פה"י. פירש רש"י ז"ל שה"י ראשי תיבות שַׁבָּת הַיּוֹם, פה"י ראשי תיבות פֶּסַח הַיּוֹם. ויש להקשות בשלמא שבת מצוי בכל שבוע, לכן אמר מפקי לשתא כולה בשבת היום, אך פסח הוא בניסן דוקא, ואיך אמר מפקי לשתא כולה ביה? ולמה לא אמר על סוכות? אדרבה הוא ארוך יותר מן פסח.
ונראה לי בס"ד משום כי לצורך הפסח יש עסקים הרבה אשר נעשים במשך השנה כולה דהיינו בתחלת הקיץ אחר ניסן הוא זמן קצירת חיטים והם יוצאים לשדות חבורות חבורות, אם נשאלם להיכן תלכו? יאמרו לקצור חיטים בידינו שיהיו שמורים בשביל מצה, ואי אפשר ליקח חיטים מן השוק אלא צריך שמורה משעת קצירה, ואחר שנים ושלש שבועות חוזרים והולכים לשדות אם נשאלם מה תעשו שם? יאמרו גם כן בשביל קצירת חיטים למצה, והלא כבר עשיתם קצירה? יאמרו לא עשינו באותה הליכה ראשונה, יען כי ירדו גשמים ונפסלו השבלים שהיו יבשים, ועתה אנחנו הולכים לחפש שבלים שהיו עודם לחים בזמן ירידת הגשם. ואחר שלש וארבע שבועות חוזרים והולכים, אם נשאלם להיכן תלכו? אומרים בשביל קצירה, כי אותם חיטים שקצרנו בהליכה שניה אחר עמל וטורח כשהבאנו אותם בא עליהם מים מן הנהר ונפסלו, ולכן אנחנו חוזרים וקוצרים מחדש, באופן כי משך שלשה חדשים אייר סיון תמוז מעבירים אותם בעסק זה של חיטי דפסחא. אחר כך בחדש אב יוצאים לכרמים שבכפרים, אם נשאלם להיכן תלכו? אומרים להביא ענבים לעשותם יין לחג הפסח, שצריך לבוצרם בידינו ולתקנם בידינו בכלים כשרים ובזה העסק מעבירים כל חדש אב כולו אחר כך באלול חוזרים ויוצאים לכרמים ונשאלם להיכן תלכו? אומרים להביא תמרים לעשותם חרוסת לפסח וגם לאכילה בתוך פסח, כי לא נוכל לקנות תמרים מן השוק לאכלם בפסח, ומעבירים כל חדש זה בעסק זה, אחר כך חדש תשרי כולו ימים טובים ומועדים. אחר כך יבא חשוון נבקשם לעבודת המלך והם נשמטים, באומרם עסק גדול יש לנו בחודש זה בחיטי דפסחא, שצריך לברר החיטים על השלחנות משעורים ושאר מינין, וחודש זה ראוי לעסק זה שאינו לא קר ולא חם ולא יהיה זיעה בידים, אחר כך יבואו ימי החורף שכולם שלג ומטר וקור שאי אפשר ליקחם לעבודת המלך! וכשיגיע אדר שהוא ימים מוכשרים וטובים למלאכה נשמטין מידינו באומרם עסק גדול יש לנו בחודש זה להכין הרחיים חדשים בשביל חיטי דפסחא, ולנקור אותם ולתקן מושבם, ולטחון החיטים. אחר כך יגיע ניסן אומרים עסק גדול מאד יש לנו בצרכי פסח, הן באפיית המצות הן בהגעלת הכלים, הן בשאר הכנות לצורך פסח, נמצא כל השנה נשמטים מעבודת המלך, באומרם שעוסקים בצרכי פסח, ולכך זכר פסח דוקא על השמטה דכולה שתא.
ואומרם שבת היום היינו כי השבת הוא בכל שבוע, ואומרים שבכל יום מן השבוע מצוה עלינו להכין בו לצורך שבת, וכמו שאמרו (ביצה טז.) 'מחד שביך לשבתיך' לכן כל יום אומרים שבת היום!

(אסתר ג, ח) 'וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם' דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְרָווּ וְנַפְקֵי וְיָתְבֵי בְּשׁוּקָא וּמְבַזּוֹ לְמָלְכָא. הא דהוסיף לומר 'וְרָווּ' משום דחש כי יאמר לו המלך דמך בראשך אתה המשנה, איך תראה מבזים למלך ולא תעשה בם משפטים! לכך הוסיף לומר 'וְרָווּ' רוצה לומר הם משתכרים, וכפי הדת הנימוסית אין עושין משפט ודין לשיכור, ברם אמרי אינשי 'השיכור מדבר מן פקיחות הלב'.

(אסתר ג, ט) 'אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל' אָמַר רֵישׁ לַקִּישׁ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעָתִיד הָמָן לִשְׁקֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶן לִשְׁקָלָיו. מקשים והלא שקלים של ישראל הם מאה ככר ושקלי המן עשרת אלפים ככר? ונראה לי בס"ד ברכה של ישראל היא (ויקרא כו, ח) 'וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ' נמצא כל אחד נחשב כמאה, לכן גם שקליהם כל אחד נחשב כמאה, והרי מאה ככר נחשבים כעשרת אלפים ככר.

אָמַר לָהּ: וּמַאי רַמָּאוּתֵהּ. מקשים אמאי לא שאל ממנה שאלה זה כשאמרה אבא רמאי הוא? ונראה לי בס"ד כי תחלה חשב שאמרה לו כן כדי לדחותו שאינה רוצה להנשא לו אך אחר שאמרה לו 'ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמאות?' הבין שהיא יודעת דאסור לרמות ואפילו בדברים! ומזה הבין שאותה תשובה שהשיבה לו מקודם דיש לה אב רמאי אינה תשובה של רמאות שהשיבה לו כן כדי לדחותו אלא ודאי כי הוא האמת דאביה רמאי ולכך שאלה 'מאי רמאותיה?' כדי שידע לתקן הדבר.

וּמַה צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב 'וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל'. קשא אמאי לא הביא צניעות ממש שהיה בו כשהלך למערה להסך רגליו דעל זה אמר לו דוד המלך ע"ה התורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו, אך בעבור צניעות שראיתי בך חסתי עליך? ומהרש"א ז"ל הרגיש בזה ותירץ בדוחק משום שהיה זה אחר שמלך, וקשא מה בכך הלא למדנו מזה שהיתה בו מדת הצניעות? ועוד דבודאי הורגל בה מתחלתו ומקטנותו?
ונראה לי בס"ד דהקדים לתרץ קושיא אחרת דקאמר בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, וקאמר תלמודא מאי צניעותא דהוייא ברחל? ומייתי ענין מסירת הסימנים שמסרה לאחותה, וקשא ענין זה הוא ממדת הרחמנות ואינו ממדת הצניעות ומאן דכר שמא דצניעות בזה? ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי קושיא זו בס"ד עיין שם, ועתה נראה לי בס"ד לתרץ תירוץ אחר והוא דהן אמת דחסה על אחותה ורחמה עליה למסור לה הסימנים כדי שלא תתבייש, עם כל זה אם לא היה ברחל מדת הצניעות שתהיה שומרת סוד לא היה נעשה חסד זה יום לאה במסירת הסימנים יען שאם היתה מגלה סוד היתה אומרת לאביה מעיקרא שיעקב חושש וחושב שאתה מחליף אותי ותביא אחותי במקומי ולכן נתן ומסר לי סימנים וכיון שלבן ידע שיעקב אבינו ע"ה חושש מן הרמאות ועשה לזה תיקון על ידי סימנים לא היה בא לבן לרמוז ולהחליף ולסמוך על מסירת הסימנים שיאמר לרחל למסרם ללאה כי היה אומר כיון דיעקב חושד אותי ברמאות של חליפין אף על פי שמסר סימנים לרחל לא יסמוך על הסימנים אלא בשעת מעשה לא יבא עליה אלא עד שיראנה בעיניו, ואם כיבה הנרות על ידי התינוקות לא היה עושה מעשה אלא עד שיוציאנה לחוץ ויראנה לאור הכוכבים, ומה מועיל מסירת הסימנים? ולכן בודאי לבן לא היה מחליף כלל ויביא את בתו בסכנה של בושה! אך מאחר דרחל היתה צנועה לשמור סוד לא גילתה הדבר לאביה שיעקב חושדו להחליף, ולכן חשב לבן אם אחליף לא ירגיש יעקב בדבר ויבא עליה בחשיכה כי כבר הכין תחבולה שבואו התנוקות ויכבו הנרות וליל שבת היה דאי אפשר להדליק נר אחר, ולכן בזכות צניעות שהיתה ברחל לשמור סוד ולא לגלות הדברים יצא ממנה שאול ששמר סוד ולא הגיד דבר המלוכה שאמר לו שמואל המלך ע"ה, דזה גם כן הוי צניעות של שמירת סוד בדברים ודמיא הא להא, ולכך לא הביא צניעות דהיה לו כשהיה מסך רגליו, דלא דמייא האי צנעות לצניעות דרחל.
ברם הא קשיא מה שבח יש לשאול המלך ע"ה בדבר זה שלא גילה סוד זה של המלוכה לדודו? והלא הוא ראה וידע שהנביא רוצה שיסתיר הדבר כי משחו בסתר ולא רצה שידע שום אדם מדבר זה אפילו נערו, יען כי רצה להמליכו לפני כל ישראל על ידי הגורל תחלה ולא רצה שיוודע דבר זה קודם שיעשה הגורל, ולכן בעל כרחו צריך לשמור סוד זה שלא יגלהו לשום אדם שבעולם! ונראה לי בס"ד דלא אמר וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר 'מָשְׁחוּ' שְׁמוּאֵל, אלא כתיב אֲשֶׁר 'אָמַר' שְׁמוּאֵל וזה קאי על מה שאמר לו (שמואל א' ט, כ) 'וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ', שלא הגיד לדודו דבר זה שהיה נוגע גם לדודו חשיבות במאמר זה והיינו מפני צניעות שהיתה בו לשמור סוד.

כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם פּוֹסֵק לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָּנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. נראה לי בס"ד דידוע העשר ספירות עשויין קוים ימין ואמצע ושמאל, וקו ימין הוא חח"ן [חכמה, חסד, נצח] עומדים זה תחת זה החכמה משפעת לחסד וחסד לנצח וכן קו אמצעי דת"י [תפארת יסוד] וכן קו שמאל בנ"ה [נצח הוד] והמלכות מקבלת מכל השלשה קוין הנזכרים וידוע שפע הגדולה שפוסק הקב"ה לאדם משתלשל בקו ימין שהוא משולש בשלש ספירות זו תחת זו ולזה אמר פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָּנָיו כי קו ימין שבו משתלשל שפע הגדולה הוא משולש ויורד השפע מן חכמה לחסד ומחסד לנצח עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת היא ספירת המלכות, דורות רוצה לומר שורות מלשון קיימי דרי דרי ויליף זה מפסוק (איוב לו, ז) 'וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ' נקיט נצח שהוא ספירה האחרונה שבשורת ימין ויגבהו במלכות ונראה לי בס"ד לרמוז באותיות גְּדוּלָּה שהוא ג' דּוֹלֶה כלומר דולה השפע מן ג' ספירות שהם חח"ן [חכמה, חסד, נצח].

וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי'. צריך להבין היכא משמע דקאי 'יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי' על המגביהין עצמן? דאם תאמר תיבת (איוב לו, ז) 'וַיִּגְבָּהוּ' דריש לה לכאן ולכאן והכי קאמר אם יגבהו ילכדון בחבלי עוני זה אי אפשר, דתיבת וְאִם אֲסוּרִים הפסק בין תיבת וַיִּגְבָּהוּ ואי אפשר לחבר מלת וַיִּגְבָּהוּ עמהם.
ונראה לי בס"ד לעולם תיבת וַיִּגְבָּהוּ מחוברת עם לעיל מינה, והכי פירושו אִם אֲסוּרִים שמתגאים אז יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי, והיינו כי הגאה דרכו לילך בכבידות עקב בצד גודל ולא יטה ראשו וידיו לכאן ולכאן כאדם שגופו אסור וקשור בחבלים אבל העניו מטה קומתו ואבריו כאשר יזדמן לו לכאן ולכאן ואינו מדקדק בפסיעותיו ובתנועת ראשו וידיו, ולכן לגאים שמגביהין עצמו קורא אותם בשם 'אֲסוּרִים בַּזִּקִּים' כך נראין במהלכם ובישיבתם ועמידתם.

'וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ'. יש להבין היכא רמיז דבר זה בכתוב? ונראה לי בס"ד כי דם נדה דרכו להיות שותת על הירך שלה, ונרמזה באותיות 'מָרְדֳּכַי' שהוא אותיות 'דַּם יֶרֶךְ' וקודם שלקחה אחשורוש לא היתה מראה דם השותת על ירך שלה למרדכי כי אינו דרך ארץ כיון שהוא בעלה אלא היתה שולחתו לחכמים לראותו אם הוא טהור או טמא וכך היתה נוהגת גם אחר שלקחה אחשורוש.
וזהו שנאמר וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי רוצה לומר מאמר שאלה של 'דם ירך' אֶסְתֵּר עֹשָׂה ונוהגת בו כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ קודם שלקחה אחשורוש שהיתה שולחת מאמר שאלתה בדם נדתה המתייחס לירך לחכמים לשאל מהם עליו.

'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי. יש להבין מהיכא משמע מן הכתוב טבילה ותשמיש? כי פשטיה דקרא קאמר שעושה מאמרו וגזרתו אשר יצוה אותה הן בדיני תורה הן במילי דעלמא! והרי"ף ומהרש"א נרגשו בזה ונדחקו עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע דהתשמיש מכונה בשם אמירה וסיפור, ומפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הארות זו"ן פ"ו, וכן איתא בתלמודא מאי מספרת משמעת, גם עשה הוא לשון תיקון כמו וכן הכתר אשר עשה, ותיקון התשמיש הוא בטבילה כי אי אפשר לשמש אם לא תטבול, ולזה אמר וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי רוצה לומר תשמיש של מרדכי שיהיה משמש עמה, אֶסְתֵּר עֹשָׂה רוצה לומר מתקנת אותו על ידי טבילה שהיתה טובלת ומשמשת עמו. ואומרו כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ הכונה כי האשה נאמנת לומר לבעלה ספרתי וטבלתי ומשמש עמה אף על פי שלא ראה בעיניו טבילתה, וזה האמונה היתה אצלה קודם שהלכה אצל אחשורוש כשאר נשים דעלמא שהאמינתם תורה בכך ואל תחשוב כיון שהלכה אצל אחשורוש נסתלקה אמונה זו ממנה שאינה נאמנת לומר ספרתי וטבלתי כדי שישמש עמה, לכך הגיד הכתוב כן היתה נוהגת באמונה זו כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ קודם שלקחה אחשורוש, ולכן דקדק הכתוב למנקט זה אחר שאמר שהמליך אותה אחשורוש ועשה לה משתה בביתו, ולא אמר זה אחר פסוק (אסתר ב, יא) וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר, דאם היה אומר סמוך לזה את פסוק 'וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה' היינו מפרשים אותו כפשוטו דקאי על קיום גזרתו וצווי שלו שהיה מצוה אותו.

וְהֵן לֹא הָיוּ יוֹדְעִין כִּי מָרְדֳּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. נראה לי בס"ד לכך אמר הכתוב (אסתר ב, כא) 'וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ' דקודם אומרו קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ הקדים הכתוב לומר וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, רמז בזה על שהיה מקדמת דנא יושב בלשכת הגזית מקום הסנהדרין הנקרא שער המלך מלכו של עולם.

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִלָּה. נראה לי בס"ד לכן תמצא קודם אותיות מַכָּה יש אותיות יֶלֶד, כי הקב"ה מציל את ישראל מן כליה אשר יקטרגו המקטרגים לעשית להם בעבור העונות, בטענה שדן אותם כמו ילד שאין לו דעת שלם ואינו בר עונשין כמו שאמור המפרשים ז"ל על פסוק (הושע יא, א) 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' דדן אני אותם כנער שאינו בר עונשין, ופרשתי הענין כלומר אין יודעים ערך איכות הפגם והקלקול שנעשה למעלה על ידי עונותיהם, ואמרתי בזה יצדקו דברי התוכנים דמזל ישראל הוא דלי, והיינו דְּלִי בהפוך אתוון יֶלֶד שהקב"ה דן אותם כילד שאינו בר עונשין גמורים ובזה מאריך להם עד שיעשו תשובה ומצילם מן כליה לפי שעה, ולכן קודם מַכָּה שהיא הכליה יש אותיות יֶלֶד כלומר מצילם מן המכה מדין ילד ולכך אמר הקב"ה מקדים רפואה למכה שרמז רמז לרפואתם קודם אותיות מַכָּה, ולכן אמר יעקב אבינו ע"ה לעשו כששאל לו (בראשית לג, ה) מִי אֵלֶּה לָּךְ? והשיב הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹקִים אֶת עַבְדֶּךָ, כי חנני אלקים בדבר זה שיחשוב את בני תמיד לילדים שהם קטנים ואינם בר עונשין להצילם בזה ממדת הדין עד שיעשו תשובה.

הני ברכי דרבנן דשהי מנייהו. כך הגרסא בערוך (ערך שה) ולא גריס 'דשלהי' ופירש שם לשון עייפות כלומר ברכים המתיעפים, וכן כאן אמר לו כל פעם שיבואו אצלם עבדי המלך ליקח אותם לעבודת המלך מראים עצמם שהם עייפין ואין להם כח לעסוק ואומרים כן למראה עיניים כדי להבריח עצמם מעבודת המלך.
ומה שאמר פה"י נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בערוך (ערך פה) נפרד תרגומו פהייא עיין שם, וכאן אומר כשבאים עבדי המלך ליקחם לעבודת המלך עוסקים זה בזה בפירוד שמראין לעיני הרואים שיש להם טרדה בדבר זה של הפירוד שהם נפרדים זה מזה דהיינו השותפין נפרדים זה מזה וטרודים זה בזה בקטטות ומריבות וכן האב נפרד מבנו והאח נפרד מאחיו והאיש נפרד מאשתו דאז הם טרודים ואין להם פנאי לילך לעבודת המלך והכל שקר הוא מראין כך כשבאים עבדי המלך ליקח אותם ואז עבדי המלך חוזרין לאחור ואין לוקחים אותם.

גמ' שני טרסיים. עי' חולין דף נז ע"ב תד"ה מטלית:

אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. צריך להבין דהמן נתן השקלים לאחשורוש. ואחשורוש נתנם לו ומה צורך להקדים שקלי ישראל. ועם שיש לישב בנקל דישראל ח"ו היו חייבים ונגזר עליהם גזרה ח"ו והקדים השקלים ובזה ינצלו מאותה הגזרה אשר הזכיר המן שקלים דשקלי הקדש שנתנו ויתנו ישראל בו בפרק ביטלו הגזרה בכח השקלים. ובזה יבא על נכון מה שכתב רבינו מהר"ר אלעזר מגרמיזא ז"ל בעל הרקח בפירושו כ"י בשם רז"ל שראה משה תליית ראש וז"ש כי תשא את ראש וכו' וסבר שהוא מרדכי ותשש כחו ושכח הווי"ן וא"ל הקב"ה התליה להמן ווי"ן ואת פרשנדתא וכו' ויזתא. מבן עשרים שנה ומעלה ס"ת המן ור"ת עשו לפי שנאמר וישטום עשו וישטום בגימטריא לעמלק צוה עכ"ד ויתישב הדבר שהיתה גזרה ח"ו על ישראל וציוה השקלים לבטל הגזרה ואני הדל אמרתי רמזים פרשת כי תשא בענין כמו שכתבתי אני בעניי בחומת אנ"ך בס"ד:
וכל זה לפי הפשט אכן הרב מהר"י ז"ל ביערות דבש פירש דמ"ש לו אחשורוש הכסף נתון לך היינו שיתנם לצדקה שכבר ידעו מנ"נ שנתינת הצדקה מועלת ומצלת וכמו שכתבתי לעיל בשמו. ולזה לבטל הצדקה שעשה המן הקדים הקב"ה השקלים. ולפי שהיתה גזרה ח"ו סבר משה דח"ו התליה למרדכי וא"ל הקב"ה התליה להמן כי הצדקה שעשה נחשבת למרדכי דאמרו רז"ל דאפילו נפל לו סלע ומצאו עני יש לו זכות וה"ה הצדקה שעשה המן הזכות הוא למרדכי דמה שקנה עבד קנה רבו כמ"ש לו מרדכי וא"כ ניצול מרדכי והתליה להמן ולישראל אני מצוה השקלים ויבטלו הגזרה ולא יועיל להמן שום דבר הגם שהוא נתנם מיהא. וכתב הרב עיון יעקב ז"ל בשם ילקוט ראובני דעשו לקח בת ישמעאל והם שור וחמור כלאים ויצא עמלק כלב וזהו לא תשכח כי שכח ר"ת שור כלב חמור ובזה פירש הרב משמיעין על השקלים ועל הכלאים משמיעין על השקלים למחות עמלק שהוא כלאים עכ"ד ולפי דבריו אפשר לרמוז כי שקלים גימטריא ביטול המן שכ"ח:
אמנם דברי הרב קשים דעמלק מאליפז ואמו עדה ואינה בשמת. אך תמנע ממזרת והיא בתו של אליפז כמשז"ל ואם כן עמלק ממזר. ולפ"ז נאמר כי שקלים גימטריא "זה מבטל המן הממזר" ועלה על לבי לישב קצת דברי הרב דמ"ש עשו לקח בת ישמעאל אינו ר"ל דמשם בא עמלק רק דנתחברו שור וחמור וכח זה נמשך לבנו אליפז ומשם לעמלק והוא דוחק הרבה גם ראיתי בספר עמק המלך דמשם הביאו בילקוט ראובני פרשת תצא וראיתי דשם בעמק המלך דף י"ז הלשון הוא מוטעה ע"ש ודוק:

א"ר ירמיה שהיתה מראה דם נדה לחכמים וכו' עומד' מחיקו של אחשורוש וכו'. עמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן דברים אחדים דף ל"ו ע"ד בס"ד: