דף יד - א
אמר רבי אבא: משל דאחשורוש והמן, למה הדבר דומה?
לשני בני אדם. לאחד - היה לו תל בתוך שדהו, ולאחד - היה לו חריץ בתוך שדהו.
בעל חריץ אמר: מי יתן לי תל זה בדמים ואמלא בו את החריץ! בעל התל אמר: מי יתן לי חריץ זה בדמים כדי שאוכל להניח בו את עפר התל!
לימים, נזדווגו זה אצל זה. אמר לו בעל חריץ לבעל התל: מכור לי תילך!
אמר לו בעל התל: טול אותה בחנם, והלואי!
אף כאן, גם בדעת אחשורוש היה להשמידן [566], ולכן הסכים לדעת המן גם בלי לקבל דמים [567].
"ויסר המלך את טבעתו". אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת [568], יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל.
שכולן - כל אותן נביאים - לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת - החזירתן למוטב, שהרי גזרו תענית על הציבור לשוב בתשובה, כדכתיב "צום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים".
תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים, ושבע נביאות, נתנבאו להם לישראל. ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה [569] .
מאי דרוש דתקון הך תקנתא?
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: הכי דרוש: ומה מעבדות לחירות - דהיינו ביציאת מצרים - אמרינן שירה, שהרי אמרו שירה על הים [570], ממיתה לחיים כי הכא - לא כל שכן!? [571] ומקשינן: אי הכי, הלל נמי - שהוא שירה - נימא בפורים!?
ומתרצינן: לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ [572] .
ותמהינן: אי הכי, יציאת מצרים, דנס שבחוצה לארץ הוא, היכי אמרינן שירה עליה?
ומתרצינן: כדתניא, עד שלא נכנסו ישראל לארץ - הוכשרו כל ארצות לומר שירה, ולכן אמרו שירה על נס יציאת מצרים. אבל משנכנסו ישראל לארץ - לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתא של מגילה - זו הלילא [573] , שעל ידי קריאת המגילה - הכל מקלסין ומשבחים להקדוש ברוך הוא [574].
רבא אמר: בשלמא התם, ביציאת מצרים, אמרינן: "הללו עבדי ה'" [575] - ולא עבדי פרעה, שהרי יצאו לחרות וכבר אינם עבדי פרעה. אלא הכא, היאך נאמר "הללו עבדי ה'" - ולא עבדי אחשורוש? הא אכתי עבדי אחשורוש אנן [576] , שהרי נגאלו רק מן המיתה, אבל נשארו עבדיו!
בין לרבא, דאמר דטעמא משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן, ובין לרב נחמן, דאמר קרייתא זו הלילא, קשיא, דמשמע דאי לאו הני טעמי - אמרינן הלל בפורים, והא תניא: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, ואם כן, היאך נימא הלל?
ומתרצינן: כיון שגלו - חזרו להכשירן הראשון, לומר הלל על נס שבחוצה לארץ.
ומקשינן: ותו ליכא נביאים? והכתיב: "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים", ודרשינן: אחד ממאתים [577] צופים שנתנבאו להם לישראל?!
ומתרצינן: באמת מיהוה - טובא הוו נביאים. כדתניא: הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים. אלא, נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות - לא נכתבה. והנך ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות - נכתבה נבואתם [578].
רבי שמואל בר נחמני אמר, הכי דרשינן ליה לקרא ד"מן רמתים צופים": אדם הבא משתי רמות שצופות זו את זו.
רבי חנין אמר, הכי דרשינן ליה להאי קרא: אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם. ומאן נינהו - בני קרח. דכתיב: "ובני קרח לא מתו". ותנא משום רבינו: מקום נתבצר [לשון גובה, כמו "ובצורות בשמים"] להם בגיהנם - ועמדו עליו [579] .
שבע נביאות - מאן נינהו?
שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר.
שרה מנלן דנביאה הות?
דכתיב: "אבי מלכה ואבי יסכה". ואמר רבי יצחק: יסכה - זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקדש! שנאמר שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה [580] ". דבר אחר: "יסכה" - שהכל סוכין ביופיה [581] .
מרים - דכתיב: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה וגו'". ואיכא למתמה: וכי אחות אהרן בלבד היא ולא אחות משה?
אלא, אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא היתה רק אחות אהרן, ועדיין לא נולד משה, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל.
ובשעה שנולד משה - נתמלא כל הבית כולו אורה.
עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי! נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור - עמד אביה [582] וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי! היכן נב ואתיך?!
היינו דכתיב: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה"
- לדעת מה יהא בסוף נבואתה [583] .
דבורה - דכתיב: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות".
מאי אשת לפידות [584] ? שהיתה עושה פתילות למקדש [585] [משכן שילה].
כתיב בדבורה: "והיא יושבת תחת תומר". מאי שנא שישבה דווקא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום שלא תבוא לידי יחוד, שהתמר גבוה ואין לו צל, ולהכי אין שם חשש יחוד כמו בבית [586] [587].
דבר אחר: מה תמר זה - אין לו אלא לב אחד, שיש לו שרף רק בגזעו, ולא בענפיו כבכל עץ, אף ישראל שבאותו הדור - לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים.
חנה - מנלן שהיתה נביאה? דכתיב: "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה'". ודרשינן דהכי נתנבאה: "רמה קרני" - ולא רמה פכי. דוד ושלמה שנמשחו למלכות בשמן שהיה בתוך קרן, שהוא דבר המתקיים - נמשכה מלכותן. ואילו שאול ויהוא שנמשחו בפך, העלול להשבר - לא נמשכה מלכותן [588] .
כתיב בשירת חנה: "אין קדוש כה' כי אין בל תך". אמר רב יהודה בר מנשיא: אל תקרי "בלתך"
- אלא "לבלותך". שלא כמדת הקדוש ברוך הוא - מדת בשר ודם. מדת בשר ודם - מעשה ידיו מבלין אותו, שמעשה ידיו מתקיים גם אחרי מותו. אבל הקדוש ברוך הוא - מבלה מעשה ידיו.
וכתיב בתריה בקרא: "ואין צור כאלהינו". ודרשינן: אין צייר כאלהינו. שהרי אדם צר צורה על גבי הכותל, ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים. אבל הקדוש ברוך הוא - צר צורה [היינו עובר] בתוך צורה של אמו, ומטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים.
אביגיל - מנלן?
דכתיב: "והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר". ואיכא למתמה: מאי האי דכתיב "ויורדת בסתר ההר"? הא "ויורדת מן ההר" מיבעי ליה למימר!?
אמר רבה בר שמואל: שבאה לשאול על עסקי דם הבא מן הסתרים.
שנטלה דם - והראתה לו [589] . אמר לה דוד: וכי מראין דם בלילה [דבליליא הוה הך מעשה, דכתיב התם דאמר דוד: "אם אשאיר לנבל עד אור הבוקר משתין בקיר"] , והלא צריך להבחין אם הוא מחמשת מיני דמים הטמאין או לא?! [590]
אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה? והכתיב: "דינו לבוקר משפט", וכתיב נמי: "והוקע אותם לה' נגד השמש", משמע דבעינן למידן דיני נפשות ביום דווקא?
הערות
[566] הר' יצחק עראמה כתב [ג' ז']: ":. אגלה לך חספא כי היכי דתשכח מרגלית טובה וכו' אך המן הרע וכו' חשב מחשבה רעה לשאול מן המלך על עם סתם [ולא פירש שכוונתו על עם ישראל], יתארהו בתוארים הפחותים ומזיקים וכו'. סוף דבר, לא תתפתה אל ההרגל, וקבל האמת ממי שאמרו !". ובעל מדרש שמואל [שם] תמה על דבריו מהך דהכא, דחזינן שאחשורוש רצה עוד יותר מהמן להשמידם ! עוד הביא, שכן מפורש במדרש [אסתר רבה פ"ז]. עיי"ש עוד.
[567] החתם סופר [בדרשות, ח"א דף ר"ו ע"ג] כתב לבאר הדמיון לתל וחריץ, דהנה מעולם נועצו שונאי ישראל להרוס אומה זו, מהם באו בשאט נפש להשמידם, ומהם שנתייראו מהם, וטמנו להם פח להגביהם ולהושיבם בין נגידים, ועי"ז יעזבו דתם. והיינו שמשלו חלק אחשורוש לתל, שזו היתה כוונתו במה שהזמין את ישראל לסעודה, שרצה להגביהם - כדי שיעזבו דתם. אבל להמן ארכה זו הדרך, ובא להגיד לאחשורוש להשמידם כאחת ביום אחד, והיינו שיעשה חריץ להשליכם בה.
[568] יש לבאר, אמאי נקט "גדולה הסרת טבעת", ולא נקט סתם: "גזירת המלך"? ומבאר היערות דבש [ח"א דרוש י"ז], דלכאורה קשה, אמאי נקט קרא: "ויסר המלך את טבעתו וגו' ויתנה להמן", הול"ל בקיצור: "ויתן המלך את טבעתו להמן", בלי להזכיר את ענין ההסרה ! ? אלא, שדת המלך שלא נחתמה בטבעת המלך - לא היה לה תוקף כלל. וכדי שהמן יהיה בטוח שהמלך לא ישנה דעתו [שהרי הפכפך היה], הסיר את טבעתו ונתנה להמן. לא רק כדי לחתום על הגזירה, אלא שגם יחזיקנה בידו, ועי"כ א"א לשנות הדת ללא רצונו של המן. ומזה נחרדו ישראל, דקודם לכן חשבו, שאולי המלך ישנה דעתו. אבל כששמעו שהסיר המלך טבעתו ונתנה להמן, וא"א לשנות ללא הסכמתו, חרדו ועשו תשובה. ושפיר אמרו: "גדולה הסרת טבעת וכו"'.
[569] ותקנת נר חנוכה לא נביאים תקנוה, שכבר פסקו הנביאים. אבל בזמן מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי. כך כתב רש"י. וביאר המהרש"א, דאין הכוונה דכיון שפסקו נביאים - היתה רשות לחכמים יותר להוסיף, שאין זו סברא. אלא שמצאו חכמים איזו דרשה ורמז בתורה. והכי קאמר הגמ', דאף הנביאים שהיה בידם כח, לא הותירו אלא מקרא מגילה. והריטב"א כתב דרבנן דתקון נר חנוכה, סמכו נמי אהאי ק"ו, מיהו מקרא מגילה רבותא טפי הוא, שהרי כתבוה. עיי"ש.
[570] כך פירש רש"י. ובטורי אבן הקשה, הא התם נמי היה ממיתה לחיים, כדכתיב התם: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר", ותו, הא שירה זו לא הוקבעה חובה לדורות? ופירש, דקאי אהלל דאמרינן ביום א' דפסח, שהוא יום יצ"מ. עיי"ש.
[571] כתב הרמב"ן [דברים ד', ובהשגות שורש ד'], דאף להוסיף מצוה דרבנן על התורה, הוי בכלל "לא תוסיף", ולהכי הוצרכו לדרוש מקל וחומר. אבל הר"ן כתב [לעיל ב'], דרק לענין כתיבת המגילה הוצרכו לסמך מן התורה, אבל לעניין לקבוע מצות יום הפורים - מותר להוסיף מדרבנן.
[572] מבאר המהרש"א בערכין [י' ע"ב], דהיינו טעמא, משום שכשנכנסו לא"י, נתקדשה הארץ, ואז הנס נעשה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח, וראוי לומר עליו הלל. משא"כ נס שבחו"ל, נעשה ע"פ שליח או ע"י מלאך. [והאי דאמרינן לקמן, דכיון שגלו - חזרו להיתרן הראשון, היינו, דדווקא כשישראל על אדמתן, אזי אין השכינה שורה אלא בא"י שהיא מקום קדושה, ואין לומר שירה על נס שבחו"ל. אבל לאחר שגלו, הרי גם שכינה עמהן בחו"ל, כדכתיב: "עמו אנכי בצרה", ולהכי אמרינן הלל גם על נס שבחו"ל].
[573] כתב המאירי, דלפי טעם זה, במקום שאין בו מגילה - קורא את ההלל. ועיי' בברכ"י [סי' תרצ"ג ס"ג] שדן בזה, ומסיק כדברי המאירי. ובשערי תשובה [שם] האריך בזה, וכתב, דכיון שקריאתה זו הלילא - כלל לא נתקנה אמירת הלל בפורים. ואם כן, אין מקום לקרות מה שלא תקנו. אמנם כתב שם, דאעפי"כ, אם אין לו מגילה, יש לו לקרות הלל בלא ברכה, כקורא תהלים. עיי"ש עוד [וע"ע בחת"ס סי' קצ"ב, ובשו"ת תשובה מאהבה סי' מ"ה].
[574] עוד הביא השפתי חכמים, דבמגילה יש קס"ו פסוקין, כנגד קס"ו תיבות שיש בהלל הגדול [תהלים קל"ו].
[575] במס' בפסחים [קי"ז ע"א] איתא בשם ריה"ג, דהלל זה - מרדכי ואסתר אמרוהו, בשעה שעמד עליהם המן הרשע. וכתב בשו"ת תשובה מאהבה [סי' מ"ה], דע"כ דלא סבירא ליה להך סברא ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן", דהא מרדכי ואסתר קאמרו להך הלל, אע"ג דאכתי היו עבדי אחשורוש. אלא ע"כ דס"ל, דכיון דעכ"פ נגאלו ממות לחיים - שייך שפיר לומר הלל. ועיי"ש שיישב לפ"ז הא דכתב הרמב"ם [בפ"ג מה' חנוכה ופורים ה"ו] את סברת ר"נ, דקריאתה זו הלילא, ולא כתב את טעמו של רבא שהוא בתראה.
[576] כתב העמק ברכה [בענין הלל על הנס], דהיינו, דמעיקר הדין באמת היה ראוי לומר הלל בפורים, אלא דא"א לומר הנוסח: "הללו עבדי ה"', כפי שתקן דוד. אבל בירושלמי [פרק ערבי פסחים, ה"ו] איתא בהדיא, דבפורים, כיון שלא נגאלו מן המלכות - אין ראוי לומר שירה. ועיי"ש מה שכתב גבי אין אומרים שירה על נס שבחו"ל.
[577] דרשינן לה, מדכמה פעמים במקרא נקראת עירו של אלקנה "הרמתה" [כדכתיב: "ויבאו אל ביתם הרמתה", שמואל א' פרק א' י"ט]. והכא כתיב "רמתים" בלשון רבים, להכי דרשינן "ר" - היינו מאתיים, ו"מתים" - היינו נמי מאתיים, שהאל"ף נחה. מהרש"א.
[578] עיי' רש"י שמפרט מנין הנביאים, ועיי' בטורי אבן.
[579] שהתקין להם הקב"ה מקום גבוה, שלא העמיקו כל כך בגיהנם, ולא מתו. רש"י בסנהדרין [ק"י ע"א, ד"ה נתבצר]. והמהרש"א שם כתב, דנבלעו - ולא מתו. והכי נמי איתא ברבינו בחיי [במדבר ט"ו]. והרשב"א ביאר, דמדכתיב: "ובני קרח לא מתו", משמע שנענשו, אלא שעשו תשובה. והך "נתבצר להם מקום", פירש שם, דהיינו שעמדו עליו באמצע הנפילה, ולא נבלעו. ועיי' בהכותב בעין יעקב.
[580] ודרשינן בב"ר [פרשה מ"ה] דהיינו לקול רוח הקודש שבה. וכתב המהרש"א, דדרשינן לה מ"בקולה", דיתירא הוא.
[581] הקשה הפנינים יקרים, למאן דדרש הכי, הרי אין ראיה ששרה היתה נביאה ! ? ותירץ העדות ליעקב, עפ"י מה שכתב רש"י על הפסוק [בראשית כ"ט י"ז] "ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה": "שהיתה [לאה] סבורה לעלות בגורלו של עשיו - ובוכה [ומשום כך היו עיניה רכות]. שהיו הכל אומרים: שני בנים לרבקה, ושתי בנות ללבן. הגדולה - לגדול, והקטנה - לקטן". וא"כ, הלא גם הכא, היו אברהם ונחור, ומלכה ויסכה, ואם הגדולה - לגדול, והקטנה - לקטן, למה לא בכתה שרה שלא תעלה בגורלו של קטן, שהוא נחור ! ? אלא, על כרחך שהיתה שרה נביאה, והיתה יודעת שתנשא לאברהם. וזהו שאמרו: "יסכה - שהכל סוכין ביפיה". ולכאו' קשה, איך היתה יפה, ולמה לא בכתה כמו לאה? אלא, מדלא בכתה, מוכח שהיתה נביאה, ולכן עמדה ביפיה.
[582] כתב המהרש"א במס' סוטה [י"ג ע"ב], דאף שנתאמתה לו כבר נבואתה של מרים, שהרי נתמלא הבית אורה כשנולד, מכל מקום, אח"כ שהושלך ליאור, נתייאש אביו ממנו. אבל הביא שם, דבספר שורש ישי כתב, שהיה בנוסחת הגמ' שלו: "עמדה אמה וטפחה". והכי נמי איתא בשמות רבה [פרשה א' כ"ב]: "עמדה אמה וטפחה לה על ראשה". ועיי"ש במהרש"א מה שביאר עוד בזה.
[583] ולכאורה תמוה, הא כתיב מפורש: "מרים הנביאה", ואמאי הוצרך הש"ס להאריך בדרשה? ותירץ העץ יוסף, דאתי לאשמועינן שאפילו בקטנותה נתנבאה, שהיתה אז בת ה' שנים.
[584] דבכמה מקומות מייחס הכתוב את האשה אחר בעלה, כגון: "ושם אשת שאול אחינועם", והיינו כשהאיש מפורסם. אבל הכא, אי נימא כפשוטו של מקרא, ד"לפידות" הוא בעלה של דבורה, אמאי ייחסה אחריו, הרי הוא אינו מפורסם, ואדרבה, היא מפורסמת, שהרי היתה שופטה את ישראל ! ? אלא על כרחך דאתי לדרשה, שהיתה עושה פתילות למקדש, ובזה זכתה לנבואה ולאור התורה. מהרש"א.
[585] בתנא דבי אליהו [פרשה י', הובא בילקוט שמעוני שופטים רמז מ"ב] איתא: "אמרו: בעלה של דבורה - עם הארץ היה. אמרה לו אשתו: בוא ואעשה לך פתילות, ולך לבית המקדש שבשילה וכו', לפידות - ע"ש שאשתו עושה פתילות, והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה וכו"'. עיי"ש. וביאר בעל הערוך לנר [בשו"ת בנין ציון, סי' קל"ח] בדרך דרוש, דלפ"ז יתבאר, דלכאורה קשה, מאי קאמר לקמן דהיתה יושבת תחת תומר שלא תבוא לידי יחוד, הא איתא במס' קידושין [פ"א], דכשבעלה בעיר - אין משום יחוד ! ? אלא, שכיון שהיתה שולחת את בעלה לבית המקדש להביא את הפתילות, הרי שפעמים הרבה לא היה בעיר, ולכן היה חשש יחוד. עיי"ש.
[586] ובתוס' [ד"ה משום יחוד] כתבו: "כשבאין אליה בנ"י למשפט". ואיתא בתומים [סי' ג' אות ה'], דהיה קשה לתוס', דמסתמא צירפה עמה דיינים אחרים, וא"כ אין כאן יחוד? לכך כתבו "כשבאין אליה", דהיינו כשבאים מעצמם, שקבלוה עליהם, ואז מותרת לדון ביחידי. והכי נמי איתא בתוס' בב"ק [ט"ו ע"א ד"ה אשר], שכתבו דאין להוכיח מדבורה - דאשה כשרה לדון, דשמא היו מקבלין אותה עליהן משום שכינה [וי"א דכוונת התוס' דהוראת שעה היתה]. וכ"כ תוס' הרא"ש במס' נדה [מ"ט ע"ב], דמחמת נביאותה - קבלוה עליהם. והאמרי אמת מפרש, דאעפ"י שבאין שני בעלי דין - איכא איסור ייחוד. והיינו עפ"י הא דאיתא בגמ' בברכות [ג' ע"ב], דהא דבתרי ליכא ייחוד, היינו דווקא בכשרים, אבל בתרי ופריצי - אסור. והרי כשנכנסים לדין, תנן במס' אבות [פרק א' משנה ח']: "וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך - יהיו בעיניך כרשעים", ובכה"ג - הא איכא איסור ייחוד.
[587] עיי' בשו"ת בנין ציון [לבעל הערוך לנר. סי' קל"ח], שהוכיח מסוגיין, דאף אם אין הדלת נעולה, אלא רק סגורה, שאין רואין את הנעשה שם - מקרי יחוד. דאלא"ה, אמאי בעינן דווקא תומר, הרי גם תחת אילן אחר, שענפיו מרובין, ויש לו צל - לא הוה חשיב יחוד, שהרי אין זה כדלת נעולה שאין אדם יכול לכנוס לשם, ואף בבית כל שאין הדלת נעולה - שרי ! אלא על כרחך, דכל שנתכסה מן העין - אסור. אמנם הרשב"א בתשובה [סי' אלף רנ"א] כתב, דייחוד הוה דווקא בבית נעול. ועיי' בשו"ת רעק"א [סי' ק'] שכתב דזהו ליתא.
[588] דקרן הוא דבר המתקיים, משא"כ פך דהוא מחרס הנשבר. מהרש"א.
[589] שדוד היה רגיל לראות דמים, כדאיתא במס' ברכות [ד' ע"א], שאמר דוד: "ואני ידי מלוכלכות בדם וכו' לטהר אשה לבעלה".
[590] מקשין, הא איתא במס' נדה [כ' ע"ב]: "רבי ראה דם בלילה - וטימא וכו"' ! ? וביאר היעב"ץ שם, דהתם היה לאור הנר, ובכהאי גוונא שרי לראות דם בלילה. אבל הכא - בדרך היה, ולא היה לאביגיל נר. שנאמר: "והיא יורדת בסתר". ועיי' בשו"ת מהרש"ם [ח"ג סי' ר"נ], שהביא בשם ספר האשכול [הל' נדה סי' ל"ט], דאף שרואין דם בלילה לאור הנר [והך דהכא - היינו לאור הכוכבים], מ"מ בזמן הזה חשכו עינינו, ולא נהוג לראות דם בלילה.
(אסתר ג, יא) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ' מָשָׁל דַּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם: לְאֶחָד הָיָה לוֹ תֵּל בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. נראה לי בס"ד דימה את המן לבעל החריץ שהוא מקום חיסרון, רמז שסופו נחסר ונאבד מן העולם בדבר זה, ודימה את אחשורוש לבעל התל, שהוא מקום גבוה ומסויים, כי אחשורוש נשאר בגובה מלכותו ומעלתו בדבר זה ולא נעשה לו חסרון.
גְּדוֹלָה הֲסָרַת טַבַּעַת יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּן לֹא הֶחֱזִירוּם לְמוּטָב, וְאִילוֹ הֲסָרַת טַבַּעַת הַחֲזִירָתָן לְמוּטָב. נראה לי בס"ד דידוע שישראל נרמזו בגודל, וכל האומות נרמזו בארבע האצבעות, וכמו שהגודל מובדל משאר אצבעות, כן ישראל ראוי להם להיות נבדלים משאר אומות, כמו שנאמר (במדבר כג, ט) 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב', ופרשתי בס"ד הֶן רמז לגודל שנקרא בלשון תורה 'בֹּהֶן' (ויקרא יד, יז) שהוא מובדל, ולכן בַּגּוֹיִם הרמוזים בשאר אצבעות לֹא יִתְחַשָּׁב.
והנה הגדול לפעמים יהיה למעלה מן ארבע אצבעות וזה רמז כשישראל עושין רצונו של מקום, דכתיב בהו (דברים כח, א ובמדרש תנחומא שם) 'וּנְתָנְךָ הֳ' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ', ולפעמים הגודל יהיה למטה מן ארבע אצבעות אם תהפך את היד, וזה רמז כשאין ישראל עושין עושין רצונו של מקום דכתיב בהו בתוכחה (דברים כח, מג) 'הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה', אבל כשחוזרים בתשובה יחזרו להיות למעלה במקום הגודל אשר באמת הוא עליון על שאר האצבעות, בהיות היד עומדת ביושר שאינה מהופכת.
ולפי האמור שהגודל הוא נקרא בֹּהֶן [57] בלשון תורה, שהוא תכונתו בהיות היד ביושר עומד עליון על שאר אצבעות, הנה מספרו עולה מספר מוּטָב [57], ולזה אמר הֲסָרַת טַבַּעַת שחזרו על ידה בתשובה הַחֲזִירָתָן לְמוּטָב, שחזרה למקום העליון, שהוא כְּבֹּהֶן שמספרו מוּטָב אשר תכונתו הוא עליון בהיות היד ביושר.
ובזה רמזנו (תהלים קמד, יג) 'מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן' והיינו שֶׁ'בֹּהֶן' [57] ימיני שעולה זַן [57], אל בֹּהֶן שמאלי שעולה זַן, ולכן ברכות העמידה הם ז"ן ברכות, ושם המשפיע הוא 'אל הוי"ה' [57] שעולה זַן והוא כמנין אוֹכֵל [57].
ועוד נראה לי בס"ד אומרו הַחֲזִירָתָן לְמוּטָב, דאמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה ג, כא) חבב הקב"ה את כנסת ישראל וקראן בתי, ועוד חיבבן וקראן אחותי ועוד חבבן וקראן אמי. שנאמר (ישעיה נא, ד) 'הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ' לְאִמִּי כתיב, נמצא תואר הגדול והמשובח הוא מה שקראן בשם הָאֵם, שהוא תואר הגבירה, כי כן מלכות דקדושה נקראת בשם הָאֵם, כמו שכתוב בתקונים על פסוק (דברים כב, ו) 'וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים', וכל זה התואר של האם יהיה לישראל כשעושין רצונו של מקום ואם חוטאין יתהפכו אותיות תואר זה לשם אָמָה, שאז נקראים בשם אָמָה הָעִבְרִיָּה. והנה 'הָאֵם' הוא מספר מ"ו, ו'אָמָה' מספר מ"ו, אך האם הוא מספר מ"ו טב, ואמה מ"ו ביש, ולזה אמר הֲסָרַת טַבַּעַת הַחֲזִירָתָן 'לְמוּטָב' כלומר למ"ו טב שיצאו משם אָמָה שהוא מ"ו ביש וחזרו לשם הָאֵם שהוא מ"ו טב. ומה שהיה תיקונם על ידי הטבעת נרמז באותיות טַבַּעַת 'עת טב' כי יש עת לרעה לעוברי רצונו, ויש עת לטובה לעושי רצונו, ועל ידי הטבעת נעשה להם עת טב.
אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא פִּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל דלא הוה ליה למימר אלא רק 'וְלֹא הוֹתִירוּ' אבל 'פִּחֲתוּ' היכי סלקא דעתך? דהא גם במקרא מגילה לא מצינו פחת! ותירץ דיש לומר דגם פִּחֲתוּ על ידי מקרא מגילה, שאסורין בהספד ובתענית עיין שם.
ויש להקשות בדבריו וכי התורה חייבה בתענית ביום י"ד באדר, וגם הספד אינו מן התורה? ונראה לקיים דבריו במקצת, בהיכא דנדר להתענות כך וכך ימים ואירע בהם פורים, דמן התורה חייב להתענות מכח נדרו, אך אחר שעשו אותו חכמים יום מקרא מגילה אינו מתענה, ונמצא בטל חיוב שנתחייב מדין תורה מכח נדרו.
ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד משום דמבטלין עבודה ותלמוד תורה מפני מקרא מגילה כמו שאמרו בריש פרקין (דף ג.) תניא כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן כולם מבטלין עבודתם, ובאין לשמוע מקרא מגילה, מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה עיין שם, ואף על גב דאיירי בהיכא דיכול לקיים אחר כך מצות עבודה, עם כל זה כיון דמבטלין לפי שעה ובאין לשמוע מקרא מגילה שייך בזה לשון 'פִּחֲתוּ'.
והנה רש"י ז"ל מנה בכלל מ"ח את משה רבינו ע"ה, וקשה והלא החידוש הוא דאלו המ"ח לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתב משה רבינו ע"ה בתורה, ואיך מונה אותו בכלל המ"ח? ועוד קשה אמאי לא מנה את נח שנכתבה נבואתו בתורה? ושם ועבר נמי היו נביאים ונכתבה נבואתם בריש תולדות אצל רבקה אמנו ע"ה, ואם נאמר אלו היו קודם מתן תורה, הא מנה רש"י את אברהם יצחק ויעקב! ועוד קשה אמאי לא מנה את יהושע, ולא מנה את אלדד ומידד שהיו מתנבאים לדורות גם כן כמו שאמרו בסנהדרין דף י"ז שהיו מתנבאים על עסקי גוג ומגוג? ולמה לא חשב את אסף דאית ליה מזמורים בתהלים שיש בהם דברים לדורות שאמרם ברוח הקודש? וצריך עיון.
ומלבד כל זה יש להקשות בדברי רש"י ז"ל, שחשב בכלל המ"ח את האבות, והלא אברהם אבינו ע"ה ראה את זרעו יצחק ויעקב צדיקים גמורים וישמעאל ועשו לא חשיבי זרע, וכן יעקב אבינו ע"ה ראה כל זרעו צדיקים, ולא שייך גביה מאמר זה להחזירם למוטב, וכן לא שייך זה גבי שרה, ויש לומר בדוחק דלאו על כל מ"ח ושבע קאמר זה.
חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה. עיין פתח עינים בשם ר"י ז"ל [ואף על פי שיש כמה תקנות וגזרות ואסורין דרבנן הנהו הוו סייג לתורה או למצוה או גדר לעבירה ואיכא אסמכתא דאורייתא דכתיב (ויקרא יח, ל) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי'? הר"ן ורבינו ישעיה הגדול כתב שמקרא מגילה נראה שהוסיפו על התורה שחייבו קריאתה כמו התורה דכתיב והגית בו. לקוטי רבינו בצלאל כתבי יד]. וקשה לתירוצו והא איכא הפטרה דשבת דחיוב קריאתה מדרבנן ומברכין עליה? ונראה לי דתיקון זה הוה אחר חגי זכריה ומלאכי.
קְרִיאָתָהּ זוּ הִלּוּלָא. קשה לפי זה למה קורין ההלל בליל פסח, והלא קריאת ההגדה זו הילולא? ונראה לי דדוקא מגילת אסתר שהיא מן הכתובים תספיק במקום הלל שהוא כתובים, אבל הגדה כולה מדרש חז"ל, ומה שאמר בתוכה הלל אומרים אותו פסקי פסקי, לכך צריך לגמור ההלל אחר תפלת ערבית.
(שמואל א' א, א) 'אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים' אָדָם הַבָּא מִשְּׁתֵּי רָמוֹת שֶׁצּוֹפוֹת זוֹ אֶת זוֹ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בשער רוח הקודש, דהנביאים הם משני מוחין חו"ב [חכמה ובינה] דאימא אשר בז"א [בזעיר אנפין] יעוין שם. וידוע כי חו"ב כחדא נפקין וכחדא שריין, ולזה אמר שְּׁתֵּי רָמוֹת שֶׁצּוֹפוֹת וְרוֹאוֹת זוֹ אֶת זוֹ ובשער הגלגולים דף מ"א ביאר רבותינו ז"ל המאמר באופן אחר, והתורה 'כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' דגם מה שביארתי יבא נכון בעז"ה.
אָדָם הַבָּא מִבְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַאן נִנְהוֹ? בְּנֵי קֹרַח. פירוש המשיך אש ממקום גבוה ועליון לאותו מקום ודחה ממנו אש גיהנם, ולכך קרי לאותו מקום 'רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם'.
או יובן למעלה מן אותיות 'עוֹלָם' בערך המספר הם אותיות 'מן פז' רמז שהגבורה ששלטה בהם לאבדם נעשית פז כי נמתקה.
וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד [מֹשֶׁה] נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה! עָמַד אָבִיהָ וְנָשְׁקָה עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתֵךְ!. נראה לי בס"ד טעם לנשיקה וטיפוח שעשו על ראשה, על פי מה שאמר מהר"ן שפירא ז"ל דמ"ם סתומה רומזת לגלות, וביציאת מצרים נפתחה מעט ונעשית מ"ם פתוחה ונגאלו, ולעתיד תפתח לגמרי באלכסון ותהיה שני דלתי"ן יעוין שם. ולכן כשנתנבאה על הגאולה ראו שסוף שמה שהוא מ"ם סתומה רומז על הגלות, וראש שמה שהוא מ"ם פתוחה רומז על גאולה לכך נשקוה בראשה, לרמוז על מ"ם פתוחה שבראש שמה, שרומזת לגאולה שתתקיים, ואחר כך כשראו סימן להשתקעות בגלות שהוא מ"ם סתומה, עשו לה טפוח בראשה, להורות דמ"ם פתוחה שבראשה נעשית סתומה שנסתם הפתח שלה.
דְּבוֹרָה, דִּכְתִיב (שופטים ד, ד): 'וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן. מקשים למאי אצטריך להביא האי דרשה דלפידות, והלא מפורש בכתוב 'וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה'?
ונראה לי בס"ד על דרך מה שכתב הרב פתח עינים בשם מהר"א נחום ז"ל גבי מרים, דסלקא דעתך דאיכא תרתי מרים הנביאה, ולהכי כתיב (שמות טו, כ) 'אֲחוֹת אַהֲרֹן' לאפוקי האחרת, כמו שאמרו בשני יוסף בן שמעון דנותנים סימן יעוין שם. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל למה זכתה דבורה לנבואה? בשביל שהיתה עושה פתילות עבות למשכן! ולפי זה אם היה מביא הוכחה מן הפסוק בלבד, היינו אומרים דאיכא תרתי דבורה נביאה, ולכך נקיט בזו 'אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' לסימן.
ולפי זה הוה קשיא לן דנמצא אייתור נביאות והוה ליה שמונה, ואמאי קאמר שבעה? לכך הביא האי דרשה דקאמר 'מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן' דקשיא ליה דהוה ליה למימר 'אֵשֶׁת בָּרָק' כי באמת דבורה היתה אשתו של ברק, וכאן מזכירו בשם בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם ולמה הזכירו בשם לַפִּידוֹת? אלא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן! ואין כונת הפסוק לומר שבעלה שמו לַפִּידוֹת אלא בא הכתוב לומר הטעם שהיתה אשה נביאה שזכתה לנבואה, היינו בשביל שהיתה 'אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' רוצה לומר בעלת לפידות, כמו שנאמר (משלי לא, י) 'אֵשֶׁת חַיִל' שהוא רוצה לומר 'בַּעֲלַת חַיִל'. ואם כן השתא אין לנו להוכיח מן הכתוב שיש תרתי דבורה נביאה, ונקיט בהא אֵשֶׁת לַפִּידוֹת לסימן, דבאמת לאו נקיט לפידות לסימן, אלא נקיט לה טעם למה שזכתה לנבואה אף על פי שהיא אשה, ואם כן שפיר קאמר שבעה נביאות הוו, כי דבורה נביאה חדא הוי ולא שתים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הקושיא הנזכר דהוצרך להביא דרשה דפתילות, והוא דאיתא בגמרא (סוטה מו:) על פסוק (מלכים ב' ב, כג) 'וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר' דסלקא דעתך לאו נערים ממש אלא שהם מן עיר ששמה נעורן, וכדאמרן בפסוק (מלכים ב' ה, ב) 'וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה', ומקשינן קרי לה נַעֲרָה וקרי לה קְטַנָּה? ומתרצינן דהיתה מן קרתא דשמה 'נעורן' ועל שם עירה קרי לה נַעֲרָה יעוין שם, ולפי זה גם כאן ליכא הוכחה מן הכתוב לבדו דהיתה דבורה נביאה, דשמא היתה מן עיר ששמה נוֹבֶה שהיא נוב עיר הכהנים, שנקראת נוֹבֶה, דכתיב (שמואל א' כא, ב) 'וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן' וכן אמר עוד (שמואל א' כב, ט) 'רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה', ועל שם העיר נובה קראה אשה נביאה, כמו דאמרינן קראה נַעֲרָה על שם עיר 'נעורן' ואין הכונה של נְבִיאָה לשון נביאות ולעולם לא היתה בעלת נבואה!
ואף על גב דהתם גבי נַעֲרָה מצא דקדוק לפרש לאו נַעֲרָה ממש משום דכתיב נמי קְטַנָּה, הכא נמי יש דקדוק לפרש על שם עירה, משום דלא שכיח כל כך שתהיה אשה בעלת נבואה, ועוד דלא קאמר 'דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה' כדנקט גבי מרים וגבי חולדה, על כן יש מקום לפרש דלאו נביאות הוא אלא על שם עירה נובה קראה נביאה ולכך הוצרך להביא האי דרשה ד'אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' דקאמר 'מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן' וקשה מהיכא משמע ליה הכי? אלא נראה דמשמע ליה מדלא כתיב 'אֵשֶׁת בָּרָק' דבאמת ברק היה בעלה של דבורה, והכתוב קורא אותו בשם בָּרָק, ואמאי קראו בשם לַפִּידוֹת? אלא ודאי האי 'לַפִּידוֹת' לאו שמא דגברא הוא, אלא רוצה לומר 'פְּתִילוֹת' שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן, והכי קאמר אשת לפידות רוצה לומר בעלת הפתילות, כמו אֵשֶׁת חַיִל, וקשה מה שייכות לדבר מצוה זו של הפתילות כאן לקראה על שם הפתילות? ועוד וכי לא היה לה עוד מצוה אחרת לקרות שמה עליה? אלא ודאי האי נְּבִיאָה דקאמר כאן אינה שם העיר אלא הוא לשון נביאות, ובא הכתוב ללמדך טעם שזכתה להיות נביאה בשביל מצות הפתילות, שאמר לה הקב"ה את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים כנגד י״ב השבטים (ילקוט שמעוני שופטים מב, ד'), ואם כן שמעינן דדבורה היתה נביאה ממש.
ולפי זה מובן נמי מה שהוצרך להביא עוד דרשה ד'תַּחַת תֹּמֶר' (שופטים ד, ה) דאמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד, והיינו לחזק עוד ההוכחה שלו דמפרש נְּבִיאָה היינו נבואה, ולאו על שם העיר נוֹבֶה, והוא ממה שמצינו שהכתוב משבחה במעלה זו שהיתה יושבת תַּחַת תֹּמֶר משום יחוד, דבא הכתוב לתת טעם שני על אשר זכתה לנבואה, בשביל שהיתה עושה חסידות בענין הצניעות, דהא סבירא ליה להטור ז"ל (טור אבן העזר סימן כב) אין איסור יחוד מן הדין אלא דוקא עם תרי ופריצי אבל עם תרי וכשרי מותר להתיחד, ועל כן תקשי למה ישבה תחת תומר משום יחוד, והלא בעלי הדין שבאים אצלה הם תרי שהם תובע ונתבע? אלא ודאי חששה משום מדת חסידות, וכיון שהיתה צנועה במידת חסידות לכך זכתה לנבואה, דאמרו רבותינו ז"ל (סוטה י:) בשכר הצניעות זוכין לנבואה, וכמו שאמרו גבי תמר בשביל שהיתה צנועה זכתה שיצאו ממנה נביאים, דאמר מר אמוץ ואמציה אחים הוו.
ואם תאמר אין כאן מדת חסידות כדי שתאמר שבעבור צניעות יתירה שהיה לה זכתה לנבואה, דאף על גב דבתרי ליכא איסור יחוד מן הדין מכל מקום עם תרי ופריצי איכא איסור יחוד, ולכך ישבה תחת תומר דחוששת אולי יעלו אליה למשפט תרי דפריצי? לכך הביא דרשה השנית דדבר אחר, מַה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא הָיָה לָהֶם אֶלָּא לֵב אֶחָד לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אם כן שמע מינה כולם היו כשרים ולא הוה בהו פרוצים, ואמאי ישבה תַּחַת תֹּמֶר? משום יחוד, דהא כל העולים למשפט מוכרח שיהיו שנים שהם תובע ונתבע, אלא ודאי חששא משום חסידות! וכיון דעשתה חסידות בצניעות לכך זכתה לנבואה הרי הכתוב הגיד בזה טעם שני לזכייתה בנבואה, ואם כן שמע מינה האי נְּבִיאָה הוא נבואה ממש ולאו על שם העיר נוֹבֶה.
דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּקֶרֶן נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָן. נראה לי בס"ד שְׁמָא גָּרִים כי קֶרֶן מספרו 'אלף' דנו"ן מנצפ"ך בת"ש [700], ומספר אלפים מורה על ברכה עליונה דאצילות, שהוא כנגד אלפים, וזהו שנאמר (שיר השירים ח, יב) 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה' שנמשחת בקרן שמספרו אלף, ולזה אמר דוד המלך ע"ה (שמואל ב' כב, מד) תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם, 'תִּשְׁמְרֵנִי' [1000] מספר אלף, שעל ידי שנמשחתי בקרן שהוא מספר אלף תִּשְׁמְרֵנִי, וזהו שנאמר (תהלים קלב, יז) 'אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד' רוצה לומר קרן ולא פך, ולכן 'עָרַכְתִּי נֵר' מלכותו 'לִמְשִׁיחִי' עד זמן ביאת משיחי.
אָדָם צָר צוּרָה עַל גַּבֵּי הַכֹּתֶל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַטִּיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה, קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הזכיר ידים ובשר ועצמות? עיין שם. ונראה לי כי הפלא הגדול הוא בבריאת דבר חלול תוך גוף חלול כי הצר צורה בכותל אינו יכול לצייר דבר חלול.
וְאַמְּרִי לָהּ פַּתְּיָא אֻכָּמָא. פירש בערוך 'כלי שחור' ולפי פשוטו קורין ליפה ביותר בשם 'שחור' להעביר עין הרע. ובשער הגלגולים דף מ"ד מנה את רב עינא סבא ואת רב עוירא סבא מצדיקים שהם משורש זיהרא עלאה דאדם הראשון, שהם חנוך ויוסף הצדיק ע"ה עיין שם, ולפי זה רב עינא סבא ורב עוירא סבא היו יפים ביותר מצד השורש שלהם, כאשר מצינו יופי גדול ביוסף הצדיק ע"ה, וברבי ישמעאל בן אלישע ע"ה.
'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ' אָמַר רַבִּי אַבָּא: מָשָׁל דַּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם: לְאֶחָד הָיָה לוֹ תֵּל בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. יש להבין מאי קשיא ליה בכתוב שבא לפרשו במשל הזה? ועוד קשא דלפי דברי המשל מובן שהיה אחשורוש שונא לישראל כמו המן ואם כן למה המן נצלב ואחשורוש עמד בקיומו, הלא אֵין מַעְצוֹר לַהֳ' לעשות נס הצלת ישראל באופן שיעמוד מלך אחר ויקח מלכות אחשורוש ויפטור את ישראל ויצלוב את אחשורוש ואת המן על אשר שניהם היו שונאין את ישראל כמשל בעל התל ובעל החריץ?
ונראה לי בס"ד הענין על פי מעשה בבנו של מלך שנשבה ונפל ביד שני שונאין אשר זימו להרוג אותו ושניהם לא רצו להרגו תכף אלא עכבו הריגתו אך בטעם וסיבה של עכבת הריגתו אינם שוים זה בזה כי אחד מהם אף על פי שהיה חרב מוכן בידו והיה יכול להרגו תכף ומיד לא רצה להרגו בחרב כי אמר בן מלך הוא ואין ראוי להמיתו מיתה מנוולת לשפוך דמו כדם שור אלא רצה להביא לו כוס יין ולהניח בתוכו סם המות וישתהו וימות מיתה בנחת בלא ניוול כי כן דרך הגדולים להמיתם באופן זה ולכן עכב הריגתו עד שיביא לו זה, אבל השני עיכב מיתתו ולא הרגו תכף בחרבו מפני שרצה לנוולו ולצערו במיתה מנוולת הקשה מחרב והוא שחשב לעשות לו מדורה גדולה של עצים בוערות וישרפהו באש! והנה כיון שלא נהרג תכף בחרב צמחה לו הצלה שבא אביו המלך וחטף בנו מידם ולא נהרג ותפשם המלך חיים והנה לאותו שעיכב מיתת בנו בשביל כבודו של מלך שלא רצה להרגו בחרב פטרו לגמרי מן העונש מאחר כי מן העכבה שעיכב הריגתו צמח הצלה לבנו ונשאר חי אך לאותו שעיכב מיתת הבן בשביל שרצה לנוולו במיתה משונה עשה לו כאשר זמם לעשות ששרפו במדורה של אש שהכין לבנו.
וכן כאן אחשורוש גם הוא היה חפץ בכליה שלהם, אך לא רצה לנוולם אלא אמר להמן שיבחור להם מיתה בנחת ולא בצער ולכך אמר לו 'הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ' שלא אמכרם כצאן לטבחה שהוא בזיון ואתה תבחור להם מיתה 'הַטּוֹבָה בְּעֵינֶיךָ' כלומר אם היה נגזר עליך מיתה והיו אומרים לך ברור לעצמך מיתה שהיא טובה לך, מה היית בורר לך כן תעשה להם! אך המן תחלת הכל רצה לקנותם בכסף לבזותם להראות שהם ח"ו כמו בהמות שנמכרים לטבחה וכמו שאמר הכתוב (תהלים מד, כג) 'נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה' וגזר שיתיזו ראשם בחרב כעריפת חמור במחילת כבודם! ואת מרדכי לצלוב על עץ גבוה שיהיה נראה למרחוק לבזותו יותר! ולכן את המן נהפכה מחשבתו הרעה לעצמו כי נצלב על עץ גבוה חמשים ונשאר צלוב מן ט"ז ניסן עד י"ד אדר שצלבו בניו תחתיו ואת אחשורוש שחס על כבודן של ישראל פטרו מן העונש ונשאר קיים במלכותו.
ולכן על דקדוק זה שיש בכתוב באומרו 'וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ' דהוה ליה למימר לעשות בו 'כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ'? ועוד יש דקדוק אחר למה אמר לו 'הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ'? אדרבה יקח הכסף לאוצר המלוכה ולמה החזירו לו? על זה הביא המשל ליישב הדברים האלה והוא משל לבעל התל ובעל החריץ, דנמצא אחשורוש הוא בעל התל והמן בעל החריץ והיינו לרמוז כי אחשורוש ראה את ישראל בגדולתם וכבודם ולכן לא רצה לזלזל בהם למכרם כצאן וגם לא רצה להרגם במיתה מנוולת אלא אמר לו לַעֲשׂוֹת בהם כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ כלומר כאשר אתה היית בורר לעצמך אם היה נגזר עליך מיתה, ולכן לא אמר לו 'כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' לאבדם באופן רע של אבדון אך המשיל את המן לבעל החריץ כי ראה את ישראל בהשפלה ומדרגה תחתונה וחסרה כי התל גבוה ועליון והחריץ פחות ושפל.
אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא פִּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה. יש להקשות לדברי רש"י ז"ל שמנה את משה רבינו ע"ה בכלל, איך יאמר לֹא פִּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה שכתב משה רבינו ע"ה מפי הגבורה? דמלשון זה משמע אין משה רבינו ע"ה בכלל מנין זה של מ"ח ואם נאמר דזה קאי רק על מ"ז אם כן קשא למה תפס תנא דברייתא מעיקרא מ"ח יאמר מ"ז נביאים?
ונראה לי בס"ד אף על גב דקאי בזה רק על מ"ז נקיט בתחלה את משה רבינו ע"ה עמהם כדי להשלים מספר מ"ח ללמדנו שהיו מ"ח נביאים כנגד שני שלישי חסד וגם כנגד מ"ח צרופים של שני אותיות י"ם דשם אֱלֹקִים שהם סוד 'הבל דפומא וחוטמא' ודברי הנביאים הם סוד 'הבל' כי לכן נקרא נביא לשון (ישעיה נז, יט) 'נִיב שְׂפָתָיִם'.
לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל עַל נִסִּים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ. נראה לי בס"ד הטעם לפי שהיא תחת ממשלת השרים ובקריאת הלל נמשך שפע גדול ויהיה לשרים יניקה מאותו השפע.
ומה שאמר עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ הֻכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר שִׁירָה וּמִשֶּׁנִּכְנְסוֹ לָאָרֶץ לֹא הֻכְשְׁרוּ לוֹמַר שִׁירָה, היינו כי קודם שנכנסו לארץ יצאו ישראל מדין בני נח ונבדלו מן האומות ונעשו חלקו ונחלתו יתברך כדכתיב (דברים לב, ט) כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, וכשהכניסם לארץ הבדיל אותם ואת הארץ משליטת שבעים שרים ואז חוץ לארץ שהיא נחלת השרים לא הוכשרה לומר שירה אבל אחר שגלו ונעשה להם ישוב בחוץ לארץ וגם השראת שכינה היה להם שם כמו שאמרו רז"ל (מגילה כט.) 'כל מקום שגלו שכינה עמהם' דנעשה להם ישוב בחוץ לארץ אז חזרו לכשרותם.
(בעין יעקב) אין אתנבויי אתנבו טובא כדתניא. נראה מספר הגדול הזה קאי על כל הדורות מתחלה עד זמן חגי זכריה ומלאכי ואפשר דנכנס בתוכם גם בעלי רוח הקודש. ומה שאמר על אלקנה שהוא ממאתים צופים אלו המאתים היה בדורו דוקא.
'אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים' אָדָם הַבָּא מִשְּׁתֵּי רָמוֹת שֶׁצּוֹפוֹת זוֹ אֶת זוֹ. נראה לי בס"ד הכונה כי נבואה היא בנצח והוד ורוח הקודש במלכות, ובא ללמדנו שהוא היה בעל רוח הקודש דוקא שהוא במלכות אלא היה נביא שמקומו בנצח והוד שהם שתי רמות שמקומם רם ועליון מן מקום רוח הקודש שעומדין זה כנגד זה בקו ימין וקו שמאל שצופות ורואות זה את זה.
אָדָם הַבָּא מִבְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַאן נִנְהוֹ? בְּנֵי קֹרַח. נראה לי בס"ד בעת שנבלעו בני קרח נעשה בהם דין קשה מאותיות דין בשם אדנ"י בלתי התתברות אות א' עמהם שהוא משם אהי"ה שהוא בסוד הבינה הממתק אותיות דין יען כי נחלקו על משה רבינו ע"ה שהוא בסוד הבינה ולכך נפרד לגבי דידם אות א' מן אותיות דין דשם אדנ"י ונעשה בהם דין קשה! אך אחר דין קשה זה של בליעתם בארץ נתמתקו אותיות דין דשם אדנ"י לגבי דידם על ידי התחברות אות א' עמהם שאז נעשה שם אדנ"י שלם ולכך מקום נתבצר להם בגיהנם על ידי הארת שם אדנ"י כולו בשלימותו שהוא רמוז למעלה מן אותיות עולם, כי למעלה מאותיות 'עולם' יש אותיות 'כל ס"ה' והיינו ס"ה הוא שם אדנ"י [65] בשלימותו באות א' שעולה מספר ס"ה בסוד (חבקוק ב, כ) 'וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס [65] מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ' והיינו 'כל סה' כלומר כל שם ס"ה כולו עם צירוף אות א' הממתק אותיות דין שבו. ולזה אמר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, כי אחר שנתבצר להם מקום בגיהנם הם עומדים בהארת כל סה הרמוזים באותיות העליונים ורמים על אותיות עולם.
דָּבָר אַחֵר 'יִסְכָּה': שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ. מקשים אמאי הוצרך להביא דרשה זו של 'דבר אחר' כיון דכאן לא איירי בדרשת גוף הפסוק אלא רק בא להוכיח ששרה אמנו ע"ה היתה נביאה ודבר זה מוכח מדרשה הראשנה דדריש 'יִסְכָּה' שֶׁסָּכְתָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ?
ונראה לי בס"ד דהוצרך להביא דרשה של 'דבר אחר' משום כי בדרשה של יסכה דהוצרך להביאה יש קושיא כיון דשם זה מורה שהיתה נביאה למה לא נקראת בכתובים המדברים בה בשם זה של יסכה? שלא קראה בשם יסכה אלא רק במקום אחד המדבר בתולדה שלה שילדה אביה הרן דאז קראו (בראשית יא, כט) 'אֲבִי יִסְכָּה' ובכל הכתובים המדברים מעת שנשאה אברהם אבינו ע"ה עד שנפטרה קראה בשם שרה בלבד! ולכן הביא דרשה של 'דבר אחר' 'יִסְכָּה' שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ, ללמדינו כי הן אמת שם יסכה הוא משובח שמורה עליה שהיתה נביאה והיה צריך לקרותה בכל הפסוקים בשם זה, עם כל זה יש בשם יסכה עוד משמעות אחרת 'שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ' ואם היה קורא אותה בכתובים המדברים מעת נשואיה עד עת פטירתה בשם זה של 'יִסְכָּה' שיש בו משמעות זו גם כן דהכל סכין ביופיה היו חושבים שלא היתה צנועה ח"ו, שאם צנועה איך היו רואין אותה הכל וסכין ביופיה? ובאמת לא כן הדבר כי באמת היתה צנועה ושום אדם לא ראה אותה ולא נראית אלא פעם אחת דרך מקרה בירידתה למצרים שראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה לפרעה! וזה היה בהכרח מכח המכס וכמו שאמרו חז"ל וכנזכר בספר הישר.
ומה שנקראת 'יִסְכָּה' במשמעות זו 'שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ' זה היה לה בקטנותה בעת שנולדה דעדיין לא היה לה דעת לשמור עצמה להצניע עצמה ואחר שגדלה קצת היתה מצנעת עצמה ושום אדם לא ראה אותה, ולכן דקדק הכתוב שלא לקרותה בשם 'יִסְכָּה' שיש בו משמעות זו שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ אלא רק פעם אחת בעת שמדבר במוליד אותה הוא הרן שקראו אֲבִי יִסְכָּה, ולכן אף על פי שבשם יִסְכָּה יש בו גם כן משמעות שסכתה ברוח הקודש לא קראה הכתוב בשם זה כשמדבר בה מעת נשואיה לאברהם אבינו ע"ה עד עת פטירתה.
דְּבוֹרָה, דִּכְתִיב: 'וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן. הנה רז"ל אמרו במדרש שהיתה עושה פתילות עבות, ונראה שהיתה חכמנית ואומנית שעושה אותם עבות בגידול שגודלתם ונראין דקות ונרמז זה בתיבת לַפִּידוֹת שהוא אותיות 'דו פתיל' והיינו רוצה לומר שנים כמו טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ כלומר פתיל כפול.
עָמַד אָבִיהָ וְנָשְׁקָה עַל רֹאשָׁהּ. הגרסה בעין יעקב בנשיקה גריס אביה ובטפוח גריס אמה וצריך טעם לזה!
ונראה לי בס"ד איש מזריע תחלה יולדת נקבה (נידה כה:) נמצא בלידת הבת האב היה ראשיי ולכן לפי מנהגו של עולם שקצין ומואסין בנקבה אז האב אומר וי בלידתה, אך אם יראה את הבת חכמנית וצדקת ובפרט שרואה שהיא נביאה אז הוא שמח בה כי נבואה בנקבה הוא חידוש נפלא ותהיה למופת ולאות! ולכן כשראה נתקיימה נבואתה מכח האורה שבבית אז נתאמת אצלו שהיא נביאה באמת לכן נָשְׁקָה עַל רֹאשָׁהּ לרמוז שהוא שמח על אשר היה הוא ראשיי בביאתה לעולם כי איש מזריע תחלה יולדת נקבה ואחר כך כשראו שהוא ביאור שבזה לאמה דנבואתה לא נתקיימה שנמצאת אין זו נביאה כאשר חשב אביה עמדה אמה וטפחה אותה במקום שנשקה אביה לומר לה על חנם אביך נשק אותך בראשיך והיית צריכה טפוח במקום נשיקה! והואיל שהניחתו ביאור ונודע לה הכזבת הנבואה ח"ו קודם אביה לכך היא קדמה ועשתה לה הטפוח, וסוף נגלה שנבואתה אמת והיתה ראויה לשבעה נשיקות על ראשה.
מַה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד. פירוש התמר אין לו ענפים ועלין סביבות הפרי אלא התמרים תלויין בקלח אחד לבדם ברורים ועומדים כמו עלי ההדס התלויין בעצי ההדס וזהו לֵב אֶחָד דהיינו קלח אחד ברור וגלוי ועומד לבדו ואין עלין יוצאין ממנו ומקיפים ומכסים אותו כֵּן יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם לֵב אֶחָד הוא יצר הטוב אשר על פי עצמו נעשים כל מעשים שלה בנפשיות ובגופניות.
216ימים לסיום הש״ס