מגילה יד ע"ב

דף יד - ב

אמר לה: נבל  מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה.

אמרה לו: אמנם נמשחת למלכות על ידי שמואל, אבל עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם, שלא נתפרסמה מלכותך, ולהכי לא חשיב מורד במלכות ^[591].

אמר לה: "ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני [מנעת אותי] היום הזה מבא בדמים".

"דמים" - תרתי משמע! ומאי נינהו הני תרתי דמים? אלא, מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות ^[592] , ונתאוה לה.

אמר לה: השמיעי לי!

אמרה לו: "לא תהיה זאת לך לפוקה" [פוקה היינו מכשול, כמו "פיק ברכים"].

והיינו תרתי דמים: דם דשפיכות דמים, ודם נדה ^[593].

מדאמרה ליה: "לא תהיה לך זאת לפוקה" - מכלל דאיכא ביאה אחריתי שיכשל בה. ומאי ניהו? מעשה דבת שבע. והא מסקנא הכי הואי, שהרי באמת נכשל בבת שבע. חזינן דנביאה היתה.

"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" ^[594] .

כי הוות מיפטרא מיניה, אמרה ליה: "והטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך".

אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי: איתתא בהדי שותא פילכא, עם שהאשה מדברת - היא טווה. כלומר, עם שדברה עמו על בעלה, הזכירה בתוך כך את עצמה. שאם ימות בעלה - ישאנה דוד ^[595].

איכא דאמרי: שפיל ואזיל בר אווזא, ועינוהי מיטייפי ^[596] - צופין למרחוק.

חולדה - מנלן דנביאה הות?

דכתיב כאשר נמצא ספר התורה בימי יאשיהו: "ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו וגו' ויצו המלך את חלקיה הכהן וגו' לכו דרשו את ה' בעדי וגו' וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור וגו' אל חלדה הנביאה וגו'". שבחרו ללכת אליה, לדרוש מפיה דבר ה'.

ותמהינן: ובמקום דקאי ירמיה [שהרי היה ירמיה הנביא קיים בההוא זימנא, עיין רש"י], היכי מתנביא איהי ^[597] ?

אמרי בי רב משמיה דרב: חולדה - קרובת ירמיה היתה, ולהכי לא הוה ירמיה מקפיד עליה.

ותמהינן: ויאשיה גופיה, היכי שביק לירמיה, ומשדר לגבה דחולדה שתינבא לו?

אמרי דבי רבי שילא: מפני שהנשים רחמניות הן ^[598] . רבי יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם בההוא זימנא, שהלך להחזיר את עשרת השבטים של מלכות ישראל בשומרון - מגלותן [שהגלום שלמנאסר וסנחריב מלכי אשור. כדאיתא בספר מלכים ב' פרק י"ח].

ומנלן דבאמת אהדור לעשרת השבטים?

דכתיב בנבואת יחזקאל, בזמן שנתנבא על חורבן בית ראשון: "כי המוכר אל הממכר לא ישוב". דהיינו שהיובל ייבטל, והמוכר שדהו - לא תשוב אליו ביובל. חזינן שנהג יובל בזמנו.

והיאך אפשר שנהג אז יובל? הא יובל בטל כבר בימי חזקיה, שהרי בימיו גלו עשרת השבטים, וכתיב בענינא דיובל: "לכל יושביה", ודרשינן מהאי קרא דיובל נוהג דווקא בזמן שכל יושביה עליה. ואם כן, היאך נביא מתנבא עליו שיבטל להבא?

אלא, מלמד שירמיה החזירן לעשרת השבטים, ויאשיהו בן אמון, שהיה ממלכי יהודה, מלך אף עליהן. וחזרו למנות שנות שמיטה, ואז נתנבא עליהן ירמיה שיבטל שוב היובל.

דכתיב ביאשיהו, כשביער העבודה זרה מארצו, והיה בבית אל, ושרף את עצמות הכומרים על המזבח שעשה ירבעם בבית אל: "ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה?" [שתמה לפי שהיה ציון זה משונה מאחרים].

"ויאמרו אליו אנשי העיר: הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה, ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בבית אל". דהיינו, שאמרו לו, שהקבר הזה הוא של נביא, שניבא לפני שנים הרבה, שיישרפו עצמות הכהנים [כדאיתא במלכים א' פרק י"ג, עיי"ש כל המעשה].

וכי מה טיבו של יאשיהו מלך יהודה על המזבח בבית אל? והרי בית אל - של מלכי ישראל היתה, שהרי שם העמיד ירבעם מלך ישראל את העגל!?

אלא, מלמד שחזרו עשרת השבטים, ויאשיהו מלך עליהן.

רב נחמן אמר - מהכא ילפינן לה. דכתיב: "הזנית אפרים נטמא ישראל". והיינו, שעל ידי עוון ירבעם שהיה מאפרים - נטמא ישראל, ועל ידי כך גלו.

וקאמר קרא, דאף על פי כן, יש להם תקוה על ידי יאשיהו שהוא מיהודה. והיינו דקאמר קרא: "גם יהודה שת קציר [עשה חיל וגדולה] לך בשובי שבות עמי" [מהרש"א].

ואסתר מנלן דנביאה הות?

דכתיב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" ^[599] . והא "ותלבש אסתר בגדי מלכות" - מיבעי ליה למימר!?

אלא, מלמד שלבשתה רוח הקדש ^[600] . דכתיב הכא: "ותלבש" ^[601], וכתיב התם: "ורוח לבשה ^[602] את עמשי וגו'" ^[603] . אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי, דהא תרתי נשי יהירן הויין - וסניין שמייהו [מאוסין שמותיהן] ^[604].

חדא מינייהו - שמה זיבורתא [דבורה], וחדא - שמה כרכושתא [חולדה].

זיבורתא - מנלן דיהירא הות?

דכתיב בה: "ותשלח ותקרא לברק". ואילו איהי - לא אזלה לגביה.

כרכושתא - מנלן?

דכתיב בה כשהשיבה למלך יאשיהו: "אמרו לאיש", ולא אמרה "אמרו למלך".

אמר רב נחמן: חולדה - מבני בניו של יהושע היתה. דכתיב הכא, בחולדה: "בן חרחס", וכתיב התם, ביהושע: "בתמנת חרס".

איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן: שמונה נביאים והם כהנים - יצאו מרחב הזונה. ואלו הן: נריה, ברוך, ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום.

רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה - מבני בניה של רחב הזונה היתה. דכתיב הכא "בן תקוה", וכתיב התם: "את תקות חוט השני".

חזינן דחולדה מבני בניה של רחב הזונה היתה, ולא מבני בניו של יהושע!?

אמר ליה: עינא סבא! ואמרי לה: פתיא אוכמא! ^[605] מיני ומינך - תסתיים שמעתא, על ידי ועל ידך יתפרש הדבר, דבאמת הא והא הואי. דאיגיירא רחב ^[606], ונסבה יהושע ^[607] , וחולדה היתה מזרעם.

ומקשינן: ומי הוו ליה זרעא ליהושע? והכתיב כשהכתוב מייחס את שבט אפרים: "נון בנו יהושע בנו", ומיהושע ואילך לא ייחס איש?!

ומתרצינן: אמנם בני - לא הוו ליה ליהושע ^[608], אבל בנתן [בנות] - הוו ליה.

שם והיתה נפש אדוני צרורה גומר האי קרא לפי ענין הדרש אין לו מקום כאן וצ"ע:

א"ל ברוך טעמך וברוכה וגו' מבוא בדמים דמים תרתי משמע כו'. נראה דהך דרשה עיקרה לא נפקא ליה מלשון דמים שהוא לשון רבים דמצינו הרבה כמו איש דמים ומרמה וגו' הצילני מדמים וגו' ועוד אמאי לא מייתי הכא קרא דלעיל מיניה שא"ל אביגיל אשר מנעך ה' מבוא בדמים דמים תרתי משמע אלא דעיקר דרשה מהאי קרא שא"ל דוד ברוך טעמך וברוכה את וגו' דהיינו שדיבורה לו היה בטעם כדאמרינן דע"י שא"ל דוד וכי מראין דם בלילה א"ל היא וכי דנין ד"נ בלילה וקאמר דלפי דרשה דמים תרתי משמע דהיינו שהוא מנע עצמו מלראות דמה בלילה וגם שהיא מנעה אותו מש"ד ולפי זה ל"ג מאי מבוא בדמים כו' כמ"ש התוס' אלא דגרסי' מבוא בדמים דמים תרתי משמע וכ"ה בכל הספרים שלנו וע"ז כתבו התוס' ה"ג תרי דמים דם נדה וש"ד מלמד שגלתה שוקה ול"ג א"ד שגלתה דהא השתא מפרש מאי תרי דמים כו' ע"ש נראה מדבריהם דדם נדה השתא מפרש לה ע"י שגלתה שוקה התאוה לה וא"ל השמעי לי בימי נדותה אבל קשה דהא במה שתבע לה קים ליה בדרבה מיניה באיסור א"א שהוא במיתת ב"ד וע"כ נראה לקיים גירסת הספרים דגרסינן א"ד מלמד שגלתה כו' וה"פ א"ד מה שא"ל ברוך טעמך וגו' לאו אדם נדה קמכוין שמנע עצמו מלראות דמה בלילה וגם מנע עצמו מלדון ד"נ בלילה כדאמרינן לעיל אלא דאהא קא"ל ברוך טעמך וגו' מבוא בדמים שע"י שגלתה שוקה א"ל השמעי לי כו' והיינו בדמים תרתי משמע דהיינו שמנעה אותו מב' מיתות ב"ד דהיינו מש"ד ומאשת איש וסמיך עצמו שהיא מנעה אותו ג"כ מאיסור א"א מדכתיב ולא תהיה לך זאת לפוקה מכלל דאיכא אחריתי כה"ג איסור א"א:

שגלתה שוקה והלך לאורה ג' כו' כתבו התוס' קשה היאך גלתה אותה צדקת שוקה לפני דוד וע"ק דמחזי כגוזמא לומר שהלך לאור שוקה ג' פרסאות כו' ע"ש ולא ידענא מי הגיד להם שבפני דוד אחר שבאתה אליו גלתה שוקה דלא משמע כן אלא דרחוק ממנו ג' פרסאות והיא לא ידעה ממנו והוא לא ידע ממנה שם גלתה שוקה אלא שמאיר לו הלילה ע"י שגלתה שוקה מרחוק ג' פרסאות עד שבאתה אליו כדכתיב ותפגוש אותו אז הרגיש שהלילה מאיר לו משוקה שגלתה ואין זה מחזי כגוזמא דמצינו כה"ג בפ"ק דברכות חזייה ר"י דגני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא כו':

והיתה נפש אדוני כו'. האי קרא לא שייך הכא כמפורש בחדושי הלכות:

כי הוה מפטרה מניה א"ל והיה כי יטיב ה' וגו'. האי קרא קודם תשובת דוד לה כתיב אלא דמשמע ליה דאין ענינו כאן בדברים אלא כי הוה מפטרה מיניה א"ל כן ואין מוקדם ומאוחר בתורה ונראה דמייתי ליה הכא דגם בזה היתה מתנבא שימות נבל והוא יזכור אותה אז ביפיה וכפרש"י בס"פ החובל:

ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבא כו'. דהא ירמיה נמי מתנבא כן על הגלות והוא כבר נתנבא מקודם בשנת י"ג למלך יאשיהו וזה היה בשנת י"ח ומשני דקרובת ירמיהו היתה כדלקמן דשניהם מרחב הזונה יצאו:

מפני שנשים רחמניות הן כו'. אינו נראה דה"ק דלכך שדר לה דרחמניות הן ותתנבא לו לטובה וכי משום דרחמניות הן תשנה נבואתה מרעה לטובה ואם היה ירא שירמיה יתנבא לו לרעה גם היא ודאי תאמר כן אלא די"ל דרחמניות הן ותבקש עליהם רחמים לשנות מרעה לטובה:

כי המוכר וגו' אפשר יובל בטל כו'. ר"ל דיחזקאל היה מתנבא שיגלו ישראל ולא ישוב המוכר לנחלתו ביובל ואם לא היה נוהג היובל בלאו הכי נמי לא ישוב לנחלתו אבל אם היובל נוהג ה"ק קרא המוכר לא יתאבל במכירתו דהא בלאו הכי יגלה מנחלתו אך יתאבל מיהת על גלותו כיון דיובל היה נוהג אי לאו הגלות היה שב לנחלתו ביובל:

דכתיב ויאמר מה הציון וגו' על המזבח בבית אל וגו'. תחלת הענין ה"ל לאתויי דכתיב וגם המזבח אשר בבית אל וגו' נתץ וישרוף וגו' ויפן יאשיהו וגו' מה טיבו של יאשיהו על המזבח כו' וי"ל דאפשר דלא שבו י' השבטים אלא שיאשיהו הלך לשם לבטל ולאבד הע"ז שהניחו שם כשגלו אבל האי קרא ויאמרו אליו אנשי העיר וגו' ויקרא את הדברים אשר עשית בבית אל וגו' משמע דאנשי העיר הן הן ששבו וזכרו כל המעשים אשר היו בימי ירבעם:

מהכא גם יהודה שת קציר וגו' דלעיל מיניה משתעי קרא הזנית אפרים נטמא ישראל דהיינו על ידי עון ירבעם שהוא מאפרים נטמא ישראל מתחלתן וע"י כך גלו ואמר דאע"פ כן יש להם עוד תקוה דיאשיהו שהוא מיהודה שת קציר לך בשוב וגו':

ותלבש אסתר מלכות בגדי כו' שלבשתה רוח הקדש כו'. מלכות היא האחרונה מי' ספירות ממנה רוח הקודש משפיע על האדם הזוכה לכך ומייתי עליה דכתיב ורוח לבשה וגו' ודאי התם לאו ברוח הקודש איירי דלא מצינו בו שום נבואה דאי הא דאמר שלום לך ושלום וגו' נבואה הוה ליחשביה לעמשא נמי במ"ח נביאים דנבואה שהוצרכה הוא אלא דלשון רצון הוא כמ"ש המפרשים וכמו ותהי על יפתח רוח ה' וגו' ולא מייתי ליה הכא אלא דמצינו לשון לבישה לגבי רוח:

תרתין נשין יהירין הויין וסניין שמייהו כו'. ר"ל אע"ג דסניין שמייהו והוה להן להשפיל ולהכנע עצמן לפי שמותיהן חולדה ודבורה שהם שפלים בבריות והם לא עשו כן אלא דהוו יהירין נגד אנשים חשובים כגון יאשיהו וברוך:

כתיב הכא בן חרחס כו'. פרש"י ואע"ג דקראי על בעלה קמסהיד עכ"ל. וכן צ"ל גבי בן תקוה לקמן בסמוך ונראה דיצא להם זה הדרש משום דבכל מקום שמייחס האשה על שם אישה המפורסם כגון יעל אשת חבר וגו' ואביגיל אשת נבל הכרמלי וכמוהו הרבה כמ"ש לעיל לא מצינו בהו שמייחס את האיש ההוא אחר אבותיו והכא שמייחס חולדה הנביאה אשת שלום וגו' אישה שלום היה מפורסם כמפורש שם שהיה שומר הבגדים של המלך ולא ה"ל לייחסו כלל אחר אבותיו שלום בן תקוה בן חרחס ולכך דרשו תקוה וחרחס לרמוז על חולדה דבה משתעי קרא שהיתה מיהושע ומרחב כדלקמן:

שמנה נביאים והם כהנים יצאו מרחב. ובמדרש ילקוט מייתי בזה קרא דד"ה ממשפחת עבודת הבוץ לבית אשבע אלו בני רחב הזונה שהטמינה המרגלים בבוץ לבית אשבע שנשבעו לה המרגלים ע"כ אבל האי קרא בבני שלה בן יהודה חשיב להו הא דאמר שהיו הח' כהנים בירמיה ואביו חלקיה מפורש מן הכהנים וכן חנמאל היה בן שלום דודו של ירמיה מסתמא מאב היה אבל בברוך ואביו נריה וכן בשריה ואבי אביו מחסיא לא ידענא מפורש שהיו כהנים גם יש עיון בזה לפי מה שאמרו לעיל מ"ח נביאים עמדו כו' ומסיק טובא הוו כפלים כיוצאי מצרים אלא דהנך מ"ח הוצרכו לדורות ללמוד תשובה או הוראה וכתב רש"י לעיל שהן מנויין בסדר עולם וחשיב בינייהו ברוך ונריה אביו וכן שריה ומחסיה אבי אביו ולא נמצא מוזכר בנריה ובמחסיה שום נבואה שהוצרכה גם קשה אמאי לא חשיב חנמאל שהוזכרה בו נבואה כמ"ש ויבא אלי חנמאל וגו' בדבר ה' וגו' ונראה הא דלא חשיב הכא בכלל מ"ח נביאים בלעם ואיוב וחביריו דלא חשיב הכא אלא נביאי ישראל ואע"ג דאליהו בן ברכאל מישראל הוה כדאמרינן פ"ק דב"ב מ"מ עיקר נביאותיה לאומות העולם כדאמר נמי התם איוב מישראל מ"מ עיקר נביאותיה לאו"ה וע"ש מה שיש לדקדק שם בדברי התוס':

וא"ל פתיא אוכמא כו'. פי' בערוך כלי שחור ע"ש ונראה דלא לגנאי היה מתכוין ר"נ לומר כן לרב עינא אלא לשבח וכדאמרינן בריב"ח שאמרה לו בת קיסר חכמה מפוארה בכלי מכוער כו' וא"ל אלו הוו סנו הוו גמירי טפי כמפורש שם:

גמרא וברוכה את אשר כלתני. כצ"ל:

שם אשר עשית על המזבח בית אל. כצ"ל:

שם ח' נביאים והם כהנים כו'. עמש"כ במ"ר במדבר פ"ח אות י"ז ופ"י אות כ"א במ"ק בס"ד:

שם א"ל עינא סבא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ויאמר מה הציון הלז. ביאשיהו כתיב בהיותו בבית אל. כצ"ל:

תד"ה שגלתה. שנקוד בהם לאורה כו'. נ"ל דר"ל שנקוד הו' במלאפו"ם דהוא לשון אש וחמום כמו אשר אור לו בציון (ישעיהו ל״א:ט׳) חמותי ראיתי אור (שם מד) ועי' בשרשים לרד"ק ובאה"ש:

גמ' ויאשיה בן אמון מלך עליהן. נ״ב כמה מקראות לעדים על אמתת דבר זה הנה כתוב בתחלת מעשיו ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי וגו׳ וינתן וגו׳ וכל החמנים גדע בכל א"י וכתוב ויתנו את הכסף אשר אספו מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל ונאמר בפסח שעשה ויעשו ב"י הנמצאים את הפסח ולא נעשה פסח כמוהו בישראל וגו׳ וכל יהודה וישראל. ואע"פ שגם חזקיה עשה פסח והיו שם ג"כ מהשבטים אבל רבים היו משחקים ככתוב שם משא״כ בפסת יאשיהו היו כל השבטים שוים לטובה וכן נראה ממ״ש בערי שומרון ויזבח את כל כהני הבמות מכצל שהיה לו שם ממשלה מוחלטת:

תוס ד"ה שגלתה כו' שנקוד בהן לאורה. נ״ב במלאפו״ם. והשתא קושיא קמייתא נמי מיתרצא דודאי לא גלתה שוקה לפני דוד במתכונת לכך אלא קודם שראתה את דוד הוצרכה לכך וכסתה עצמה מיד ולא ידעה שיראנה אדם ודוד בא פתאום וראה אותה מרחוק ג׳ פרסאות בעודה מגולה בלי שראתהו אז. ותכף באתהו החמימות והלך באור אשו זה ג״פ עד הגיעו אליה ותבעה ולק״מ. משא״כ אם הפירוש לאורה כמו בחול״ם. כלומר שהיתה מאירה לו ג"פ. צ״ל שהיתה עומדת גלוית השוק כדי מהלך ג״פ. זהו ודאי דבר שאין לו שחר לצדקת:

ד"ה דאגיירה כו׳ עד לאחר שנכנסי לארץ. נ"ב ואיגיירה קודם:

דָּמִים תַּרְתֵּי מַשְׁמַע. הקשה הרב פתח עינים ז"ל אמאי לא דרשו 'דמו ודם זרעיותיו' כמו שאמרו (משנה סנהדרין ד, ה) בפסוק (בראשית ד, י) 'קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ' גבי הבל יעוין שם. ונראה לי בס"ד דנבל היה עיקר שהיה גדול בשנים ולא הוליד ולא שייך גביה דם זרעיותיו.

מְלַמֵּד שֶׁגִּלְּתָה אֶת שׁוּקָהּ וְהָלַךְ לְאוֹרָהּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. הדבר ברור דלא היתה זאת אורה טבעית, כי דרך טבע אין אורה יוצאה אלא מן שמש וירח וכוכבים והאש, אבל מיופי אדם אינו יוצא אור, וכאשר עומד בחושך אינו ניכר היופי שלו אפילו משהו וכמו אבן טובה שאינה ניכרת בחושך! אך הענין היא כאן כמו שהיה בבת שבע שהיתה רוחצת על הגג במקום המוקף מחיצות וסתום כראוי, ובא שטן ואדמי כצפור ועשה נקב במחיצה כדי שיראנה דוד המלך ע"ה ויתאוה לה, וכן עשה באביגיל שהיא במחשך הלילה גילתה שוקה בחושך לאיזה צורך, ובא שטן והזריח אור גדול עליה כדי שיראנה דוד המלך ע"ה ממרחק ד' פרסאות בגילוי שוק, ויתאוה לה, שרצה להכשילו ולא עלתה בידו, וראיה זו לא היתה טבעית אלא מעשה שטן!
ומה שאמר 'הַשְׁמִיעִי לִי' לא רצה שיזדווג עמה באותו שעה ממש, אלא כונתו שיזדווג עמה באותו לילה אחר שיהרוג את נבל, שאז תהיה פנויה, וכמו שכתב הרי"ף ז"ל, וכמו שכתב מהרלב"ח [רבי לוי בן חביב] ז"ל בתשובה סימן קכ"ו יעוין שם, ולכן לא אמר לו אחר כך שהצלתיני מן גילוי עריות, דבאמת לא היה רוצה שיבא עליה בעודה ערוה, ואפילו איסור נדה לא הוה, דידע שהיא טהורה, ומה שאמר לה 'בְדָמִים' (שמואל א' כה, לג) דחד מנייהו דם נדה לאו דם נדה הוא אלא דם חימוד קרי ליה דם נדה.

(שמואל א' כה, לא) 'וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי' מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי, וּמַאי נִיהוּ? מַעֲשֶׂה דְּבַת שֶׁבַע. יש להבין מהיכא משמע דבאה לרמוז על בת שבע? ונראה לי בס"ד דדייק לה מדכתיב תרתי פּוּקָה וּמִכְשׁוֹל, והיינו דאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ד:) לא היה דוד ראוי לאותה מעשה דבת שבע אלא שבא להורות תשובה ליחיד, נמצא שענין בת שבע לא נחשב לו לחסרון ולגרעון אלא אדרבה להועיל הוא נעשה. ומקשים מנא ליה דלא הוה ראוי לאותה מעשה ורק נעשה לתועלת ללימוד כח התשובה? ותירץ הגאון מהר"י ז"ל דאמרו רבותינו ז"ל (יומא לח:) כיון שעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא דכתיב (שמואל א' ב, ט) 'רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר' ודוד המלך ע"ה בזמן ענין בת שבע כבר עברו רוב ימיו, וכיון דלא חטא אין ראוי שיחטא, אלא צריך שהקב"ה ישמור אותו בזה, וכיון דלא שמרו, שמע מינה דחפץ ה' הוא ללמד בזה כוחה של תשובה ליחיד, עד כאן דבריו. והנה כל זה המונח הוא יהיה אי אמרינן שלא חטא קודם ענין בת שבע כלל, אבל אם היה חוטא ח"ו באביגיל נסתר הכלל הזה, ואז גם בענין בת שבע ילכד ח"ו דלית עליה התנצלות זו דלא היה ראוי לאותה מעשה, ולכן אמר לו אביגיל 'וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב' פירוש אם תחטא תפסיד בתרתי, חדא חטא זה, ושנית חטא ענין בת שבע, דאז לא ישאר לך התנצלות, כי משום דחטא זה הוא קודם שעברו רוב ימיך ובטל הכלל הנזכר אשר עליו בנוי הזכות שלך.
ואגב אורחין נראה לי בס"ד מה שאמר לשון פּוּקָה, על פי מה שכתבתי בס"ד במקום אחר שהצדיק השומר בריתו נקרא קופה של בשמים, וכמו שאמרו בגמרא (גיטין סז.) על רבי אלעזר בן עזריה קופה של בשמים והטעם כי השומר בריתו נקרא קדוש, ואמרו בגמרא (שבת קד.) קוף מלא הוא קדוש, גם השומר בריתו מאירה אות ה"א אחרונה בעטרה שלו, ולכך נקרא 'קופה' שהיא תיבה מורכבת בשתים, והיא קוף ה', כי קדוש הוא קוף מלא, וכמו שכתוב בקהילת יעקב ז"ל, ועל כן מאחר שהצדיק השומר בריתו נקרא קופה שהוא קוף ה', לכך חטא בברית קודש נקרא פּוּקָה, שהוא הפוך אתוון ד'קוּפָּהּ' ולכך אמרה לו 'וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה'.

וּבַמָּקוֹם דְּקָאֵי יִרְמְיָה, הֵיכִי מִתְנַבֵּא אִיהִי?. מקשים והלא דבר הנבואה הוא שלוח מאת ה', ומאי הוה ליה למעבד אם השם יתברך שלח עמה דברים להתנבאות? וכי הנביא יכול לכבוש נבואתו?!
ונראה לי בס"ד דאין הנבואה שורה על האדם אלא אם כן יעשה תחילה הכנות וכונות הצריכים לזה, ולכן יש לנביאים רב ומלמד, וכמו שכתב מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל בשערי קדושה יעוין שם, על כן מוכרח דחולדה עשתה בידים כונות ויחודים כדי שתשרה עליה רוח נבואה, ולכך מקשו איך תעשה כך במקום דקאי ירמיה.

וְיֹאשִׁיָּה גּוּפֵהּ הֵיכִי שָׁבֵיק יִרְמְיָה וּמְשַׁדֵּר לְגַבָּהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא: מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת הֵן. קשה וכי הוא רוצה שתאמר דבר אחד מדעתה, ומאי מהנייא רחמנותה? והלא לא תוכל להוסיף או לגרוע אות אחת! ונראה לי בס"ד מחמת דרחמניות הן, אם יראו ברוח הנבואה דברים רעים, ימסרו עצמן לבטל הגזרה על ידי תפלה ועסק התורה בכל כוחן.

אָמַר רַב נַחֲמָן: לָא יָאֶה יְהִירוּתָא לְנָשִׁי. קשה וכי לאינשי מי יאה? ונראה לי בס"ד הכונה אף על גב דמצינו דחשו הנביאים לכבוד הנבואה להראות קצת יהורתא, דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה עא) פנחס לא רצה לילך אצל יפתח בשביל כבוד הנבואה, וכן ישעיה הנביא ע"ה לא רצה לילך אצל חזקיהו המלך ע"ה בשביל כבוד הנבואה, מכל מקום לנשי שהם נביאות לא יאי למיעבד אפילו המקצת כלל.
ומה שקראם זיברתא וכרכשתא בתרגום של שמותם ולא קראם בשמותם, כיון לשבחי זיברתא 'זי ברתא' היינו ז"י מספר טוֹב [17], וכרכשתא 'כרך שתא' שהיתה בקיאה בתורה שבעל פה, שהיא ששה כרכים כלומר ששה סדרים.

שְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְהֵם כֹּהֲנִים יָצְאוּ מֵרָחָב הַזּוֹנָה. נראה דיהושע לא הביא ממנה אלא בנות, ולקחו אנשים משבטם כדי שלא תסב נחלה ממטה למטה, והבנות של הבנות נשאו אנשים מזרע אהרן הכהן ע"ה, ויצא מהם ח' נביאים שהם כהנים.
ונראה לי בס"ד לרמוז בשם רָחָב שהוא אותיות ח' רב, שיצא ממנה ח' אנשים שכל אחד הוא רב בנבואה ובתורה. ולמאן דאמר יחזקאל הנביא ע"ה הוא בן ירמיה הנביא ע"ה, ומאן דאמר מלאכי הוא עזרא בן שריה, לא סבירא ליה שיצאו ממנה ח', דלדידיה הוו טפי משמונה.

מִינִי וּמִינָךְ תִּסְתַּיֵּם שְׁמַעְתָּא דְּאִיגַּיְּירָא וְנָסְבָה יְהוֹשֻׁעַ. הנה מפורש בשער הגלגולים (דף מה:) כי לעוצם גדולת נשמתה היתה ראויה ליהושע עיין שם. ונראה לי הואיל והיתה גיורת וכל נפשות הגרים הם בסוד המלכות, לכך נשאה יהושע שהוא סוד המלכות, כי פני יהושע כפני לבנה.

בְּנֵי לָא הַוּוּ לֵיהּ, בַּנְתָּן הַוּוּ לֵיהּ. נראה לי בס"ד הטעם להורות כי פני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא עה.) שהיא נוקבא, אבל משה רבינו ע"ה שהוא סוד חמה לא הוליד אלא שני בנים זכרים דוקא.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם דלא הוו ליה אלא רק בנות, להורות כי בימיו היה לישראל בעולם הזה דין בת דאית לה עישור נכסי בלבד, לכך לא ירשו בימיו אלא רק שבעה עממין, שהם עישור מן שבעים אומות, אבל לעתיד יהיה להם דין בן שיורש הכל.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בחומת אנך בשם מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל, דרחב היתה גלגול אשת פוטיפר, ויהושע היה גלגול יוסף הצדיק ע"ה ולקחה לאשה, וכתב שם שבזה ניחא מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה פה, ב) שאמרה ליוסף הצדיק ע"ה שהיא רואה באצטגנינות שלה שהוא נזקק לה ובאמת ראתה על גלגול השני ולא ידעה, עד כאן דבריו יעוין שם, וידוע שיוסף הצדיק ע"ה לא הוליד בנות ולכך יהושע שהיה גלגולו הוליד בנות דוקא להשלים מה שחסר בראשונה.
ועל פי זה פרשתי בס"ד רמז הכתובים ביהושע (יהושע ה ,יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וכו' וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא הֳ' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן, ונראה שרמז לו המלאך דבר אחד לפי דרכו בענין נשואי רחב, שהיתה גלגול אשת פוטיפר, והוא היה גלגול יוסף הצדיק ע"ה, ובגלגול הקודם הוא נעל הפתח בפניה שלא רצה להזקק לה, ובא לרמוז לו עתה לא ינעול בפניה אלא ישאנה, כי אדמת קודש היא בגלגול זה.
וזהו שנאמר וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ ששם יושבת רחב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וכו' וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, רמז לו בחרב על 'רָחָב' שהיא בהפוך אתאן 'חֶרֶב' והראהו שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, רמז לו שעתה נשלפה מכוחות הטומאה ונטהרה, ואמר לו שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ פירוש אבר התשמיש מכונה בשם 'רֶגֶל' וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (שמואל ב' יא, ח) 'רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ' ואמר לו מקודם נעלת וגדרת כנגד אבר התשמיש לבלתי תבא על אשת פוטיפר, אך עתה בגלגול זה תסיר אותו המנעול שעשית, ותפתח הפתח כנגד אבר התשמיש וקרב אליה, יען כִּי עתה זה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו בזווג אדמת קֹדֶשׁ הוּא, שנטהרה ונזדככה מן הסיגים, וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן שלקחה לו לאשה.

אָמַר לָהּ: הַשְׁמִיעִי לִי. נראה לי בס"ד ודאי לא היה דעתו לשכב עמה בלילה ההוא אף על פי שימתין עד אחר שיהרוג את נבל ותהיה פנויה, אלא היה רוצה לישאנה בקדושין וכתובה ואחר שתטהר יבא עליה, ואמר לה השמיעי לי דמשמע שיבא עליה כדי לנסותה אם תתרצה בכך או אם תדחה הענין? והיא אף על פי שידעה דכונתו לשכב עמה אחר שיהרוג את בעלה ותהיה פנויה עם כל זה לא רצתה להודות ולקבל בפירוש להנשא לו אפילו אחר שימות בעלה מפני שבעלה עודנו קיים אינו דרך ארץ שתודה בנשואין שלה לאחר ורק הודית לו בזה ברמז דק באימרה (שמואל א' כה, לג) 'וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ'.

רש"י ד"ה בהדי כו' שהאשה מדברת. עיין סוכה דף נו ע"ב רש"י ד"ה שותא:

תרתי נשי יהירן סניין שמייהו וכו'. יש להבין דאפילו בגנות בהמה לא דיבר הכתוב ללמד דעה ומה הלשון אומרת על נשי דזכיין ואינהו דמיין לנביאי דאינון דכיין ולפום ריהטא יקשה מפני מה הויין הני מילי דמיגליין. ואפשר במאי דאמור רבנן דה' עשה שתהיה וסת לאשה שיהיה בין עיניה דזה נמשך מרישתנהו דנשי חוה ולא תחטיא לבעלה. ועל פי זה אפשר דהני נשי להיותן נשים יקרות וחשובות ה' שם שמות אשר יקראו אותן בשמות אלו כדי שיתעוררו בשמות שיש להן ולא יתגאו ולכן לא אירע לדבורה אלא זימנא חדא ופרסמה הכתוב. וז"ש תרתי נשי יהירן בתכונתן לפי צורתן וטבען. וסניין שמייהו שיזכרו ולא יתגאו. ואמטו להכי בא זמנא דאיתרע מילתא לדבורה זאת אומרת עורי עורי דבורה הזכירה שמה להכנע משום השם דיש לה וחזרה לה הנבואה:

מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה. ודברי התוס' עמדתי עליהם אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דף מ"ב ע"ג בס"ד:

מבא בדמים תרתי משמע דם נדה ודם ש"ד. מקשים אמאי לא דרשו דמו ודם זרעיותיו כי היכי דדרשו על פסוק קול דמי אחיך. ומצאתי שהרב מהרלנ"ח בתשובותיו סי' קכ"ו נשאל על זה ותירץ ע"ש ואני בעניי בקונטריס פני דוד פ' בראשית הנה הבאתי מה שתירץ עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה על זה ושם הארכתי קצת בס"ד:

ומאי ניהו מעשה דבת שבע ומסקנא הכי הואי. אפשר לפרש במשז"ל דבת שבע ראויה לדוד כידוע. וגם אביגיל כתב האר"י זצ"ל דהיא ראויה לדוד והבאתי דברי קדשו בספרי הקטן ראש דוד פ' וישלח ע"ש באורך. ומה יקרו דברי אביגיל זאת אומרת ולא תהיה לך זאת לפוקה כלומר שאני שלך ואתה מבקש בהיות נבל חי ולא נאה לך. ומעין דוגמא ממש רמזה זאת מכלל דאיכא אחריתי ממש כיוצא בי מעשה דבת שבע שהיא ראויה לך. אבל דרך לקיחתה לא נאה לך. והיינו דקמסיים ומסקנא הכי הואי דבת שבע היא אשתו של דוד הע"ה ולא אסרוה. והיה לאות כי שלמה בנה מלך. וממנו נשתלשל מלכות בית דוד. וכל זה נבאה אביגיל ורמזה הכל באומרה ולא תהיה לך זאת לפוקה. זאת מכלל דאיכא אחריתי שהיא ראויה כמוני אבל סדר לקיחתה אינו טובה. והיינו דדייקי לומר מעשה (בית) [בת] שבע דב"ש גופה שלך כמוני. אבל המעשה ואופן לקיחתה לפוקה. ואמרו ומסקנא הכי הואי דהיא אשתו וראויה לו והראיה דבנה מלך:

חולדה קרובת ירמיהו היתה ולא מקפיד עלה. עמ"ש אנכי עפר דל בס' הקטן ראש דוד פ' בשלח ופ' פנחס בס"ד ועמ"ש בקונטריס פאת הראש אשר בשם הגדולים ח"ב דף פ"ט ע"ב בס"ד:

מלמד שירמיהו החזירן וכו'. משתכל הוית להרב הגדול מופת הדור מהרח"א בס' ישרש יעקב דמייתי פירש"י דסוגיין ואח"ך כתב וז"ל ואיכא למידק על מ"ש הרמב"ם פ"י מה' שמיטה משגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות והכא אמר שהחזירן ירמיה וחזרו למנות יובלות וי"ל דמשום שלא הספיקו למנות ה' שמיטות עד שחרב הבית כתב שבטלו יובלות וכו' אך קשה איך מנו יובלות כשהחזירן ירמיה והא לא חזרו כלן ואחר דבעינן כל יושביה עליה ולא חזרו כלן איך מנו יובל ושמא מאחר שהחזיר מקצת כל שבט כל יושביה עליה מקרי וצ"ע עכ"ל:
ולא .תעזוב נפשי לשאו"ל מאחר שהרב ז"ל נקט נפשיה בקציר"י והיה הוא תחילה לקוצרי"ם כנודע הכא שהרב ז"ל הביא פירש"י אמאי אכפל תנא להקשות קושיא ראשונה בדברי הרמב"ם ולתרצה והרי הוא כמבואר בדברי רש"י שהביא הוא ז"ל ברישא. ותו יש להרגיש דמה אית ליה עם הרמב"ם והרי בסוגית ערכין דף ל"ג איתנהו לדברי הרמב"ם דתניא משגלה שבט ראובן וכו' בטלו היובלות ופריך מדכתיב וישמעו וישלחו ומסיק ר"י דירמיה החזירם. ומוכרח שלא הגיעו למנות יובל וכמ"ש רש"י הכא והתוס' שם. גם מוכרח לומר במאי דמסיק דסגי במקצת כל שבט דהש"ס שם בערכין קרי בחיל דהיה היובל נוהג אחר שהחזירם. וכן בדף י"ב ע"ב. ויש קצת סמך מדאמרי בבבלי וירושלמי פ"ק דהוריות להוראה הלכו אחר רוב יושבי א"י דהני מיקרו קהל ע"ש ודוק:
ומכאן .קצת תשובה על הרמב"ן בחידושי גיטין על דף ל"ו שהאריך מאד לדחות דברי ר"ת וכתב דלא קרינן יושביה עליה עד דאיכא רוב כל שבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסח ופר העלם וכו' ע"ש והרי אמרו להוראה הלך [אחר] רוב יושבי א"י ואמרו בירוש' לטומאה אחר רוב הנכנסים לעזרה לראיה אחר רוב יושבי א"י מלבא חמת וכו' ע"ש ומה שנראה מהרב ז"ל דירמיה החזיר רוב השבטים ואח"ך חזרו למקומם הם דברים קשים לשמוע ופשטי השמועות נראין שירמיה לא החזיר אלא קצת מכל שבט זעיר שם זעיר שם וגוף ורוב השבטים נשארו במקומן ואלו שהחזיר היו פלטים שהיו מפוזרים ולדברי הרמב"ן שהיו רוב השבטים ולא גלו לבבל אלא חזרו למקומן תימה שלא יש רמז בכתובים ורז"ל ולא בס' בן גוריון וכיוצא והאמת שגם טענות הרמב"ן על ר"ת חזקות שלא היה יובל בבית ב' ומי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים ועמ"ש הריטב"א בחידושיו ואין להאריך ודוק הטב:

שמנה נביאים והם כהנים יצאו מרחב וכו'. רואה אני בס' סדר הדורות דף ז"ך דמייתי משם שלשלת הקבלה דיחזקאל יצא מרחב וכתב עליו שקר ענה רק דמשמע הכי ממ"ש רז"ל את אמרת בשמים שלא ראית בעיניך חייך שבנך אומר ואראה מראות אלהים ע"ש ועם האדון הסליחה ונעלם ממנו דבמדרש רות רבתי סוף פ' ויהי בימי שפוט קרי בחיל דיחזקאל אתי מרחב. וכן הוא בילקוט ריש פנחס והביאו שלשלת הקבלה עצמו דף י"ג [דפוס אמשטרדם]:

דאיגיירה ונסבה יהושע. הקשו בתוס' דלא תתחתן אף בגרותן ותירצו דלא היתה מז' עממין ע"ש. וקשה דהרי בספרי פ' בהעלותך אמרו על רחב שהיא מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה מוכח דהיתה מז' עממין וחזה הוית להרא"ש בתוספותיו שכתב משם גאון דאע"ג דמז' אומות הואי ליכא משום לא תחיה כל נשמה ולא משום ענין כיון דאגיירה קודם כבוש הארץ לאחר שלוח המרגלים עכ"ל:
שוב .ראיתי להרב מגילת ספר לאוין קי"ב שתמה על התוס' והביא מ"ש התוס' בסוטה דף ל"ה ע"ב. ושם בתוס' מסקי כדברי הגאון. וע"ש במגילת ספר שנדחק דמיצ"מ נתגיירה ולא הזכיר סיום דברי התוס'. והוא ז"ל הקשה על התוס' מהמכילתא [וסמיך על גליון הילקוט] ואינו במכילת יתרו:
אחר .זמן רב בא לידי קרבן העדה פירוש לירושלמי נשים וע"ש בקדושין פ"ד דף ז"ך ע"א שתירץ זה לקושית יפה מראה על הנתיני' ולא זכר מדברי התוס' דסוטה ע"ש. ואחר שנים רבות נדפס ס' טורי אבן ובא לידי מקרוב ומידי עוברי ראיתי שהאריך הרב בזה ופנאי לא היה לי לעמוד על דבריו. ואני בעניי המתקתי ענין זה דנסבה יהושע וכיוצא עפ"י הקדמות גורי האר"י זצ"ל בקונטריס צוארי שלל בהפטרת שלח ע"ש בס"ד:

(יד סע"ב) ח' נביאים והם כהנים וכו'.—עי' ברות רבה רפ"ב דאיתא עשרה נביאים והם כהנים, משום דחשיב נמי יחזקאל ואביו בוזי.

(שם תוספות) ד"ה שגלתה וכו' קשה וכו' ועוד קשה וכו' וי"ל דנמצא וכו'.—לכאורה בתירוצם זה לא נתיישבה קושיא ראשונה. ושמעתי ביאור דבריהם, דקושיא ראשונה היה אפשר לתרץ בפשיטות, שלא היא בעצמה גילתה שוקה, אלא שבאונס ע"י הרוח או בשוגג נתגלה שוקה. אלא שמזה שאמרו שהלך לאור שוקה ג' פרסאות מוכח שגילתה שוקה בכוונה, דאם לא כן א"א שזמן מרובה כל כך נתגלה שוקה בשוגג או באונס ולא הרגישה לכסות אותה. ומאחר שפירשו התוספות דג' פרסאות אלו הוא שיעור הזמן שהתאוה אליה דוד א"כ שפיר י"ל חזרה וכסתה אותה. ושוב מצאתי בשו"ת הרלב"ח סי' קכו שתירץ כעין זה באופן אחר - והוא, די"ל שבמתכוין גילתה שוקה לשעה קלה כדי שיראה דוד את חלוקה שהוא מלוכלך בכתם דם נדה ולא יקרב אליה. אבל עיקר הקושיא היא: למה החזיקה שוקה מגולה זמן מרובה כל כך? ובתירוצם נפלה ממילא קושיא ראשונה.