מגילה טז ע"ב

דף טז - ב

ותמהינן: אפשר, דבר שנצטער בו אותו צדיק,  יכשל בו הוא עצמו?

ומאי היא שנצטער בו אותו צדיק?

דאמר רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת ^[736], שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו, שעשה לו כתונת פסים, נתגלגל הדבר - וירדו אבותינו למצרים! ^[737]

אמר רבי בנימן בר יפת: רמז רמז לו ^[738] יוסף לבנימין, שעתיד בן לצאת ממנו, שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות ^[739]. שנאמר: "ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו'" [ומרדכי מזרע בנימין היה, דכתיב ביה: "איש ימיני"].

כתיב התם: "ויפול על צוארי בנימן אחיו".

ותמהינן: כמה צוארין הוו ליה לבנימין?! ^[740]

אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים ^[741], שעתידין להיות בחלקו של בנימין - ועתידין ליחרב.

"ובנימין בכה על צואריו" - בכה על משכן שילה, שעתיד להיות בחלקו של יוסף - ועתיד ליחרב ^[742] .

כתיב התם: "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין". אמר רבי אלעזר: כך אמר להם יוסף: כשם שאין בלבי על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי עליכם.

"כי פי המדבר אליכם". כפי - כן לבי [שאיני מדבר אחת בפה - ואחת בלב].

"ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים".

מאי היא "מטוב מצרים"?

אמר רבי בנימין בר יפת, אמר רבי אלעזר: שלח לו יין ישן ^[743], שדעת זקנים נוחה הימנו ^[744] .

"וילכו גם אחיו ויפלו לפניו". אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: היינו דאמרי אינשי: תעלא [שועל], בעידניה, בזמן ששעתו מצלחת - סגיד [השתחוה] ליה.

ותמהינן: אמאי קרי ליוסף כלפי אחיו "תעלא"? וכי מאי בצירותיה דיוסף מאחווה [מאחיו]?

אלא, אי איתמר - הכי איתמר: כתיב: "וישתחו ישראל על ראש המטה". אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: תעלא בעידניה - סגיד ליה. והכא שפיר קרי ליוסף כלפי ישראל "תעלא", ולהכי השתחווה ישראל ליוסף ^[745].

"וינחם אותם וידבר על לבם". אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: מלמד שאמר להם דברים שמתקבלין על הלב ^[746] .

והכי אמר להו: ומה עשרה נרות - לא יכלו לכבות נר אחד ^[747], נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?

כתיב במגילה: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

אמר רב יהודה: אורה - זו תורה ^[748]. וכן הוא אומר: "כי נר מצוה ותורה אור". ^[749]

שמחה - זה יום טוב ^[750]. וכן הוא אומר: "ושמחת בחגך". ששון - זו מילה ^{[751] [752]}. וכןהוא אומר: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", והיינו מילה, שניתנה במאמר - ולא בדיבור.

שנאמר: ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו'" ^[753].

ויקר - אלו תפלין ^[754]. וכן הוא אומר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש, הגלויים לעין כל.

ועל כל מצוות אלו גזר המן שלא יעסקו בהן ^[755] [וגזר על אלו, לפי שהן עדותן של ישראל. מהרש"א], ועתה חזרו לקיימן בפרהסיא.

כתיב: "ואת פרשנדתא וגו' עשרת בני המן".

אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ומילת "עשרת" הכתובה אחריהם - צריך לממרינהו בנשימה אחת ^{[756] [757]} . מאי טעמא?

משום דכולהו - בהדי הדדי נפקו נשמתייהו ^[758] .

אמר רבי יוחנן: וי"ו דויזתא, צריך למימתחה בזקיפא [קלשון] - כמורדיא דלברות ["לברות" הוא שם נהר. ומורדיא הוא עץ שרב החובל מנהיג בו הספינה, להרחיקה מן האבנים ומן המכשולים. רש"י בבא מציעא פ"ז ע"א].

ובהך "למימתחה בזקיפא", ישנם כמה פירושים בראשונים:

הר"ן מפרש, דהיינו שצריך להאריך בקריאתה, ולא לחטוף ^[759].

ובתוס' הרא"ש פירש, דהיינו שצריך להגביה קולו.

עוד הביא הר"ן, די"א דצריך לעשותה גדולה יותר משאר אותיות.

והריטב"א פירש, שצריך להגביה ראשה הכפוף - כלפי מעלה ^[760].

מאי טעמא?

משום דכולהו בחד זקיפא אזדקיפו. שנתלו כולם בעץ אחד ^[761], זה למטה מזה.

אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן - נכתבות כך: אריח, שהוא הכתב - על גבי לבינה שהיא החלק [ולבינה היא כפליים מאריח], ולבינה - על גבי אריח.

חוץ משירה זו, דהיינו עשרת בני המן, ושמות מלכי כנען שנפלו בידי יהושע, שבהן נכתב אריח על גבי אריח, ולבינה - על גבי לבינה ^[762] . מאי טעמא?

שלא תהא תקומה למפלתן ^[763] של שונאי ישראל ^[764]. שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו ^[765].

כתיב: "ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים וגו'". אמר רבי אבהו: מלמד שבא מלאך, וסטרו על פיו. שהרי התחיל לדבר בלשון כעס ^[766], וסופו שאמר: "מה שאלתך עוד ותעש".

"ובבאה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה על ראשו וגו' על ראשו ותלו אתו ואת בניו על העץ" ^[767].

ותמהינן: "אמר"? הא "אמרה" מיבעי ליה למימר?! דלכאורה הכי הוא משמעות הכתוב, שבבואה לפני המלך, אמרה לו שמלבד הספר שאמר לשלוח לכל המדינות, ישוב מחשבתו הרעה וגו' [תוס'].

אמר רבי יוחנן: אמרה לו: יאמר בפה - מה שכתוב בספר ^[768] .

"דברי שלום ואמת". אמר רבי תנחום, ואמרי לה אמר רבי אסי: מלמד שמגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה, דהיינו כספר תורה עצמו ^[769].

"ומאמר אסתר קיים". מאמר אסתר אין, ואילו "דברי הצומות וזעקתם" דכתיב לעיל מיניה - לא קיים?

אמר רבי יוחנן: האי "קיים" - אדקרא דלעיל מיניה נמי קאי, והכי קאמר קרא: דברי הצומות ומאמר אסתר - קיים דברי הפורים האלה.

"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו". רצוי לרוב אחיו - ולא לכל אחיו ^[770]. מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין ^[771] , כיון שבטל מדברי תורה ^[772] ונכנס לשררה.

אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה - יותר מהצלת ^[773] נפשות ^[774]. דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה אינשי, ולבסוף - בתר חמשה.

דמעיקרא, בימי כורש, כשעלה זרובבל מן הגולה ומרדכי עמו, כתיב: "אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן" - חזינן דחשיב למרדכי בתר ארבעה.

ולבסוף כתיב: "הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן" - אחשביה קרא בתר חמשה.

אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה - יותר מבנין בית המקדש.

שיש לתמוה, אמאי לא עלה עזרא עם זרובבל בימי כורש, אלא רק בשנה השביעית לדריוש האחרון, לאחר שנבנה הבית? אלא, שהיה עזרא לומד תורה מפי ברוך בן נריה, וכל זמן שברוך בן נריה קיים בבבל, לא הניחו עזרא ועלה.

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה - יותר מכבוד אב ואם ^[775] .

מנלן?

שהרי על כל אותן י"ד שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר ^[776] , ולמד שם תורה - לא נענש על שלא כיבד את אביו באותן שנים. ואילו על שאר השנים שנשתהה יעקב בבית לבן ובדרך - נענש ^[777].

ומנלן הא?

---

וילכו גם אחיו וגו'. היינו דאמרי אינשי תעלא בזמנא סגיד ליה אלו כולן פשוטות הן:

עשרת בני המן צריך למימרינהו בנשימה אחת הקורא את המגילה מ"ט כולהו כי הדדי נפקי נשמתייהו. ו' דויזתא צריך למימתחיה דכולהו בחד זקיפא איזדקיפו:

כל השירות נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה ע"ג אריח אבל עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבין אריח ע"ג אריח ולבנה ע"ג לבנה.

מ"ט אמר ר' אבהו כדי שלא תהא תקומה במפלתן של רשעים:

דברי הצומות וזעקתם. ומאמר אסתר קיים דברי הפורים.

אמר רב יוסף גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות ממרדכי דמעיקרא קא חשיב ליה בתר ארבעה ובסוף חשיב ליה בתר חמשה שנאמר אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה וגו'. ובסוף כתיב הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן. למה נקרא שמו בלשן שיודע ע' לשונות. רצוי לרוב אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין:

דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה.

אמר משמיה דרב גדול ת"ת מבנין בהמ"ק. שכ"ז שהי' ברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה. ועוד אמר משמו גדול ת"ת מכבוד אב ואם. שכל השנים שהיה יעקב בבית עבר ולמד תורה לא נענש עליהן.

וק"יל די' בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימ' א' דבהדי הדדי נפיק נשמתיהו והא דאמר ר' אלעזר ו"ו דויזתא צריך לממתיחי' בזקיפא יש שפירשו שעושין אותה ארוכה וזו טעות שהרי אינה כתובה במנין אותיות ארוכות ועו' לא א"ש לישנא דלימתחיה ומורי נ"ר אומ' לפשוט ראשו הכפוף כלפי מעלה שיהא בזקיפה וזהו לשון מתיחה בכל מקום פשוט הדבר הכפוף או הכפול וכן עיקר ואיפשר שאין זה אלא בכתיבה אשורית:

דרש ר' שילא כל השירות כלן אריח וכו' פרש"י ז"ל אריח הוא הכתב ולבנה היא החלק שהוא כותב מן הכתב כפלים והאריח חצי לבנה היא ודקאמר חוץ משירה זו לאו דוקא אלא ה"ה לכל שאינה דרך הלל אלא שמזכיר מפלתן של רשעים כגון שירת מלכי כנען שבספר יהושע וכן שירת האזינו שמדברת ג"כ במפלתן של רשעים ובכל השירו' כלן אע"פ שעושה אותם אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח צריך שיהו ראשי השורות סתומים מכאן ומכאן ושלא יהו פרוצים כמו שכותבין קצת ספרים וכן קבלנו מן הגאונים ז"ל:

הא דאמרינן צריכה שרטוט כאמיתה של תורה פירש"י ז"ל כס"ת עצמו וכן עיקר אבל ר"ת פיר' במזוזה שכתוב בה אמיתה של תורה אבל ס"ת אינו צריך שרטוט אלא בתחילת הדף ומצדדיו והיינו דלא מייתי לה הכא מדנקראת ספר אלא מדכתיב בה אמת וליתא דהא דאמרינן במכילתין בירושלמי גבי ס"ת הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות בדיו ומסורגלי ובב"ר זה ספר תולדות אדם אף סרגל הספר אדם הא' למדו דלשון סרגל היינו שרטוט כל שטה ושטה כדאמרינן בספר ויקרא רבא קווצותיו תלתלים זה הסרגול שחורות כעורב אלו השיטות תדע דגבי הא דאמרי' במגלה צריכין שרטוט משום דכתיב בה אמת אמרינן בירושלמי כתיב הכא דברי שלום ואמת וכתיב התם אמת קנה וההוא בכל ס"ת מיירי ומ"ה נקט הכא כאמיתה של תורה כאלו אמר בתורה שהיא אמת והא נפקא מדנקרא' ספר משום דהא נמי נקראת אגרת ולפי' הוצרך אמת לדונה בזה כספר ממש ולא כאגרת כלל וכבר כתבתי יותר מזה בפ"ק דגטין:

גרסת הספרים א"ל יאמר בפה מה שכתוב בספר אפשר שבקשה ממנו שיתנו להם רשות לקבוע זכירה זו לדורות ולא תחשב לו גנאי או שבקשה ממנו שיכריזו הכרוזים הן כמנהג לפי שיתיסרו השומעים ולא יוסיפו כדבר הזה. אבל רש"י ז"ל ל"ג אמרה לו וה"ג אמר רב נחמן אמר בפה מה שכתוב בספר ואדלעיל קאי וקבל היהודים וכו' כי המן בן המדתא האגגי כלומר שכל ענין מחשב' המן עם שנתגלגל ע"י אסתר בבאה לפני המלך יאמר בכל שנה ושנה בפה והספר כתוב לפניו ולשון דחוק הוא גם אין סוף הפסוק בקשר הזה:

לעולם אל ישנה אדם [בנו] בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף על שאר בניו קנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו מצרימה:

עשרת בני המן ועשרת צריך לומר את כלן בנשימה אחת מפני שכלן יצאה נשמתן בבת אחת לא עשה כן לא הפסיד וא"ו של ויזתא צריך לעשותה ארוכה בכתיבתה להורות שכולם נתלו בבת אחת ובחבל אחד וי"מ שצריך להאריך בקריאתה:

כל השירות כלן נעשות לבינה על גבי אריח ואריח על גבי לבינה ופירוש הענין הוא שהאריח והלבינה שוין באורך אבל אינן שוין ברוחב שהאריח חצי לבינה כמו שהתבאר בבבא בתרא והוא קורא הכתב אריח והחלק שתחתיו שהוא רחב כפלים הוא קורא לבינה וכל השירות כתב על גבי חלק וחלק ע"ג כתב וזו אריח על גבי אריח ר"ל ואת ואת וכו' ולבינה על גבי לבינה והם שמות הבנים ר"ל פרשנדתא דלפון וכו' להורות שאין תקומה למפלתן שכל שהוא בדרך זה בנפילת התחתון נופלים כולן וי"מ שהאריח חצי לבינה באורך ואותו הכתב ארוך הסומך שני ראשיו על כתב קצר שתחתיו מזה ומזה הוא קורא לבינה ואותו כתב קצר הוא קורא אריח ואע"פ שאף שירת האזינו היא בדרך זו כשירת בני המן לא דברו כאן אלא בשירה הנעשית על נס:

מגלה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה ר"ל כגופה של תורה עצמה אע"פ שעיקרה דברי נשים וזהו שאמרו בתלמוד המערב משה ואלעזר נשיאים ועדה כלומר שאע"פ שעקר המגלה בא על ידי נשים הרי מצינו בתורה בבנות צלפחד שנתעסקו בדבריהם משה אלעזר ונשיאים ועדה:

גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות ויותר מבנין בית המקדש ויותר מכבוד אב ואם יותר מהצלת נפשות ממרדכי שקודם שררתו נמנה אחר ארבעה כדכתיב אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי ולבסוף אחר שנטרד מן התורה לרוב שררתו אע"פ שהציל נפשות נמנה אחר חמשה דכתיב ישוע נחמיה עזריה רעליה נחמני מרדכי בלשן וזהו שאמרו לרוב אחיו ולא כל אחיו מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין מבנין בית המקדש שכך מסורת בידינו כל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה מכבוד אב ואם שכך אמרו חז"ל כל אותן הימים שעמד יעקב בבית עבר ללמוד תורה לא נענש על שלא קיים מצות כבוד אב ואם ושאר הימים שעמד בבית לבן נענש עליהם ולא ראה פני יוסף בנו כנגד כל אותן הימים הא למדת אין לך דבר שעומד בפני תלמוד תורה ואמר נעים זמירות [ישראל] אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי': נשלם הפרק תהלה לאל:

כל השירות נכתבו כולן אחיח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח קשי' לי דהא וידבר דוד נכתבה אריח ע"ג ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כבני המן ומלכי כנען:

מלמד שצריכה שירטוט כאמירתה של תורה עיין מ"ש בה' מזוזה:

משקל ב' סלעים כו'. בפ"ק דשבת פרש"י ב' סלעים לאו דוקא כו' ע"ש דלא מסתבר להו שכל הבגד לא היה משקלו רק ב' סלעים אע"ג דמצינו בגדים דקים ביותר פ' הנזקין (נט.) סבני וחומס כאמגוזא כו' מ"מ סתם כתונת לא היה דק כ"כ ועיין עוד בזה פ"ק דשבת:

מילת מפורש פרק במה בהמה ופרש"י שם גם בערוך בערך כבן והרא"ם כתב פ' וישב שמדברי רש"י בגמרא משמע שיש הפרש בין מילת שהוא לשון צמר ובין מלתא שהוא מלשון מעיל כמו שפרש"י במ"ק גבי איצטלא דמלתא עכ"ד ואינו כן דבהדיא פרש"י פ' נ"ה איצטלא דמלתא טלית של צמר נקי בן יומו כו' ע"ש אלא לפי שאותו צמר נקי אין עושין אלא החשוב בבגדים שהוא המעיל כדכתיב כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים לכך נקרא מלתא:

נתגלגל הדבר וירדו למצרים כו'. מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו פ"ק דשבת:

רמז לו שעתיד בן כו' ר"ל דרמז לו שישוה לו בנימין אחיו מן האם בגדולה כמו שנעשה יוסף משנה למלך ונלבש בלבוש מלכות כן לעתיד יעשה המלך למרדכי משנה ויצא בלבוש מלכות וגו' וא"ת אכתי תקשי דאיכא קנאה במה שנתן לבנימין ג' מאות כסף ולא נתן כן לשאר אחיו ולא נזהר שרמז לו בזה וי"ל כמ"ש לעיל במה שנתן לבנימין יותר כיון דהוא אחיו גם מן האם אין כאן קנאה אלא בבגדים שהם מתנות גלוים שהעולם יחשבו שהוא מראה להם שנאה על מכירתו בבגדים שהוא דוגמת המכירה כתונת פסים:

כמה צוארין היו כו'. פרש"י דל"ג ליה שכן דרך המקרא לכתוב צוארי לשון רבים כו' ע"ש אבל בכל נוסחות גמרא איתא וכן בב"ר וכי שני צוארין כו' ע"ש ופרש"י שם כי צואריו לשון יחיד הוא כמו בעליו אדוניו אבל צוארי משמע לשון רבים עכ"ל ומפ' הרא"ם דשינויא דקרא קא דריש דלגבי בנימין דכתיב צוארי בלשון רבים וה"ל למכתב צוארו לשון יחיד כיון שאינו כינוי כו' אמרו ש"מ לדרשא ולגבי יוסף דכתיב על צוארו וה"ל למכתב צואריו בלשון רבים כיון שהוא כינוי כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש אבל בכל הס"ת ובחומשים כתיב הכא בכה על צואריו בלשון רבים וכן הביא רש"י הכתוב הזה בשמעתין וע"ק לפירושו דהא מצינו בכינוי צוארו בלשון יחיד גבי עשו ויבך על צוארו וע"כ הנראה דודאי צוארי בי' לא משמע אלא לשון רבים וכן צוארו בו' לא משמע רק לשון יחיד אבל צואריו דכתיב בי' וי"ו משמע לשון רבים ומשמע לשון יחיד כמו בעליו והכא בהאי קרא ברישא דקרא לגבי בנימין כתוב צוארי דלא משמע רק לשון רבים ובסיפא דקרא לגבי יוסף שינה לכתוב צואריו דמשמע נמי לשון יחיד דרשו מיניה דרמז לגבי בנימין על ב' מקדשים ולגבי יוסף על א' דב"ה נקרא צואר כמו כמגדל דויד צוארך וצוארך כמגדל השן כמו שהצואר בגובה של אדם והודו כן המקדש בגובה א"י והודו של ישראל:

והנה עיניכם רואות ועיני וגו' א"ל כשם שאין כו'. דבכלל עיניכם רואות גם בנימין בכלל אבל רמז להם כשם שאין כו' והמקרא מחובר למעלה שהבטיחם לכלכלם ברעב ובזאת עיניכם רואות שאני משוה אתכם כאחי בנימין רמז שבודאי אין לי לב עליו על המכירה כך אין לי לב עליכם רק לבי כפי המדבר אליכם להיטיב לכם והדרש דהכא ימאן מלפרש כפרש"י בחומש עיניכם הרואות שאני אחיכם במילה וכי פי המדבר אליכם בלה"ק עכ"ל דא"כ למה לא כלל את בנימין עמהם גם כי המילה ולה"ק אינו ראיה שהרבה אומות שהם נימולים ומדברים בלה"ק שהוא לשון עברי:

מאי מטוב מצרים כו' יין שדעת זקנים כו'. דהיין הוא הטוב שבמינין מוקדם בטובת א"י כדכתיב ארץ וגו' גפן ולפי שאין משא י' חמורים הכרחי כ"כ מיין אלא דודאי לזקנים כיעקב דעתם נוחה ממנו לפי טבעם שהם מצוננים והיין מחמם:

וישתחו ישראל על ראש וגו' תעלא בעדנא כו'. ופי' וישתחו ישראל ליוסף על ראש המטה היינו שהפך עצמו לצד השכינה כפרש"י בחומש והוא מבואר בדברי הרא"ם ע"ש ויותר נ"ל לפי דרש דהכא מתפרש ראש המטה ג"כ על יוסף שהוא היה ראש וחשוב במטתו של יעקב:

וידבר על לבם כו' שא"ל דברים כו' י' נרות לא יוכלו כו'. מספר י' נרות הם י' אחיו שמכרוהו והמשילם לנרות ע"ד נר אלהים נשמת אדם ואמר כי י' נרות לא יוכלו לכבות לפי שאין טבע לנר שמכבה נר אלא אדרבה מדליקתו ביותר כן נעשה לי שע"י המכירה עליתי לגדולה וכמ"ש אתם חשבתם לרעה אלהים חשבה עלי לטובה וגו':

ליהודים היתה וגו'. זו תורה וכה"א כי נר וגו' כו' דרשו כן דלפי פשוטו ה"ל למכתב היה אור כמו היה אור במושבותם וע"כ דרשו היתה אורה זו תורה שנקראת בלשון נקבה בכ"מ ויש לכוין בדרש הזה כי התורה נתנה בעיון כמו לימוד התורה ובמעשה שהן המצות והתורה היא עדות לישראל כמ"ש ואת העדות אשר אתן וגו' ויש גם במצותיה שהם אות ועדות לישראל כמ"ש המפרשים והם שלשה השבת שנאמר בה ביני וביניכם וכן התפילין דכתיב בהו והיה לאות על ידך וגו' [וכן המילה שהוא אות ברית] ולכך גזר המן על אלו ביותר כפרש"י לפי שהן עדותן של ישראל וכיון שנתבטלה גזירתו חזרו אלו עדות ליושנן אורה זו תורה כמ"ש לעיל ושמחה זו י"ט שהוא יום שביתה וכמ"ש שחזרו מאבל לי"ט וששון זו מילה שחזרו לה כמ"ש ורבים מעמי הארץ מתיהדים דהיינו תחלה בברית מילה ויקר זו תפילין שהוא כבודן של ישראל ע"ש כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך שחזרו לזה כמ"ש כי נפל פחד מרדכי וגו':

צריך למימרינהו בנשימה א' מ"ט דכולהו כו'. נראה לפרש דמדכתיב ואת עשרת בני המן יתלו וגו' וכתיב ותלו אותו ואת בניו על העץ משמע ליה דעל עץ א' בפעם א' נתלו ויצאה נשמתן בבת א' ולא בזה אחר זה ומדחשיב להו בהאי קרא כסדרן זה אחר זה לא תאמר שכן נתלו בזה אחר זה לכך צריך למימרינהו בנשימה א' לרמוז שיצא נשמתן בבת אחת דבבת אחת נתלו ולא נכתבו הכא כסדר הזה זה אחר זה אלא שנתלו בעץ א' שעשה המן של נ' אמה כדמסיק דכולהו בחד זקיפא אזדקיפו כסדרן זה תחת זה כמפורש בתרגום דחשיב להו כסדר הכתוב מלמטה למעלה מפרשנדתא עד ויזתא וע"ד זה אמרו בירושלמי איש בריש דפא ואת בסוף דפא כו' ויהיו כולם נכתבים תחת איש להורות כי כאיש אחד בפ"א נתלו כולם ועד"ז אמר נמי דוי"ו דויזתא צריך לממתחא בזקיפה כמורדיא דלברת לברת שם הנהר ומורדיא הוא עץ שדוחקים בו הספינה מן האבנים והמכשולים וכעין זה פי' הערוך הכא נמי הכא ה"ק שצריך לממתח ו' דויזתא כעץ פשוט וארוך בזקיפה ותלויה שעושין מעץ דויזתא הוא שנתלה למעלה מכולן בעץ ההוא כמפורש בתרגום והו' ארוכה בו מלמעלה למטה שבעץ א' ארוך היו נתלו כולם מויזתא של מעלה זה תחת זה עד פרמשתא שנתלה למטה מכולם:

חוץ משירה זו ומלכי כנען כו' שלא תהא תקומה כו'. עיין במרדכי ובר"ן בזה בשם ר"ת ושירת האזינו נמי כן היא שיש בה נמי מפלתן של עובדי כוכבים דכתיב מראש פרעות וגו' ודם עבדיו יקום וגו':

מלמד שבא מלאך וסטרו כו'. כנראה מפרש"י ממה שא"ל מה שאלתך בסוף משמע שהתחיל לדבר בכעס ואין הכרע כ"כ ועי"ל ממה שהיה חושב למספר ההרוגים ה' מאות וי' בני המן בשושן זולת בשאר מדינות מה עשו משמע דהרבה היו בעיניו וכעס ע"כ:

יאמר בפה מה שכתוב בספר כו' פרש"י סדר המקראות כו' כי המן בקש וכו' ומה שבאתה אסתר כו' כל זה יאמר שנה שנה עם הספר כו'. ונראה דהיינו כמ"ד לקמן פ"ב דקורין המגילה מאחר הדברים האלה:

ומאמר אסתר קיים וגו' דברי הצומות לא כו' לפי פשוטו מאמר אסתר היינו מאמרה לחכמים לקיים ימי הפורים ולפי שלא הזכיר מאמרה בכל אלא ותכתוב אסתר וגו' והיינו דאמרינן לעיל שלחה להם אסתר קבעוני לדורות ומ"ה קאמרי דמאמר אסתר היינו שאמרה למלך לבטל מחשבת המן הוא קיים דברי הפורים ואהא מתמה וכי מאמר אסתר למלך בלחוד עשתה זאת ולא דברי הצומות ומשני דקושטא דכן הוא דהא והא גרמו והמקרא מחובר למעלה דברי הצומות וזעקתם ומאמר אסתר קיים וגו':

מלמד שפירשו ממנו סנהדרין כו' דהיינו אחיו חביריו שהיו מכלל אנשי כנסת הגדולה:

מעיקרא כתיב אשר באו כו'. פרש"י בימי כורש כשעלה עם זרובבל כו' כ"ד שנה היה בין מנין למנין כו' עכ"ל. וצ"ל ששוב כשראה מרדכי אז שנתבטל בנין בהמ"ק בימי כורש כמפורש בס' עזרא חזר לשושן בימי אסתר ושוב אח"כ עלה שנית לארץ ישראל בימי כורש שנבנה הבית דהיינו ביאה שניה דקאמר ולבסוף כתיב הבאים עם זרובבל וגו' כמפורש בספר נחמיה ומיהו אין סברא דהנהו כולהו דחשיב דבאו עם זרובבל וגו' מעיקרא עלו ושוב חזרו לשושן שוב עלו שנית כדכתיב בנחמיה הבאים עם זרובבל וגו' וי"ל דודאי ב' הכתובים איירי בביאה ראשונה אלא משום דשינה בפסוק שני שינה לחשוב מרדכי בתר ה' והוא רמז דגדול ת"ת כו':

כל זמן שברוך בן נריה קיים כו'. כפרש"י דאל"כ למה לא עלה עזרא עם זרובבל וק"ק דברוך גופיה למה לא עלה אז עם זרובבל ורש"י בא ליישב זה דברוך מת בתוך השנים הללו דהיינו באותן שנים קודם שהתחילו לבנות בהמ"ק בימי דריוש האחרון אבל אין זה מספיק שהרי ברוך היה חי בשנת שתים לדריוש האחרון כדאמרינן לעיל שהיה מתנבא בשנת שתים לדריוש ואז התחילו לבנות בהמ"ק כמפורש בספר עזרא באדין בטילת עבידת בית אלהא גו' עד שנת תרתין למלכות דריוש וצ"ל דבאותה שנה גופה שהיא שנת תרתין לדריוש מת ברוך ולא עלה בתחלת בנינם:

גדול ת"ת יותר מכבוד אב כו'. מהא דמייתי שלא נענש על אותן שנים שהיה בבית עבר אינו מוכח דגדול יותר מכבוד אב דבשוה לו נמי אין ראוי לעונש אלא דנקט האי לישנא דגדול ת"ת שסמך אלישנא דמתניתין דריש פאה דתנן ות"ת כנגד כולם וא"ת למה נענש גם על אותן כ"ב שנים כיון דברצון אב ואם ובמצותן הלך יעקב מסתמא מחלו על כבודם ותירץ בעל אמרי נועם בשם הר"י מפרי"ש שלבסוף י"ד שנה שהיה בבית עבר נתקררה דעתו של עשו ושלחה רבקה אמו את דבורה מנקתה אחריו לבית לבן והוא שהה שם כ"ב שנה ע"כ ועיין במפרשים בזה:

שהיה יעקב אבינו בבית עבר כו'. ובכמה מקומות אמרו בית מדרשו של שם ועבר שהיה קבלה בידם דנביאים היו וכאן אמר בבית עבר לפי ששם כבר מת בשנת נ' ליעקב אבל עבר היה חי עד שהיה יעקב שתי שנים בבית לבן כדלקמן ומסברא קאמרינן שבאותן י"ד שנים שאין מפורש בקרא מה היה עסקו של יעקב מסתמא בבית עבר היה שע"כ קראו הכתוב יושב אהלים באהל של תורה בבית עבר:

גמרא אר"ב ב"י א"ר אלעזר רמז כו'. כ"ה בע"י וכן בב' מימרות הסמוכות:

שם בכה על שני מקדשים כו'. נראה דדריש צוואר על בהמ"ק ע"פ הכתוב עד צואר יגיע וכפרש"י שם (ישעיהו ח׳:ח׳) והוא ע"ד דרשתם בזבחים (נד ב) ובין כתפיו שכן ע"ש:

שם יין שדעת זקנים נוחה הימנו. כ"ה גי' הישנה וכ"נ מפרש"י (אך בפיה"ת העתיק יין ישן) ונראה דר"ל מין יין אשר דעת כו':

רש"י ד"ה עשרת בני המן. כלומר עשירתן נפלו כאחד. כ"ה בע"י:

רש"י ד"ה ה"ג אמר ר"נ יאמר בפה מה שכתוב בספר כו'. החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם כי המן כו' עם הספר וגו' מרדכי כתב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה עם הספר. שתהא מגילה כתובה כו'. ק"ל א"כ מאי בעי לקמן (יח) קראה ע"פ ל"י מנלן כו' תיפוק ליה מהכא:

רש"י ד"ה מעיקרא. כשעלו עם זרובבל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שכ"ז שברוך כו'. ובמדרש כו'. בחזית בפסוק קמתי אני מבואר טעם מדוע לא עלה ברוך ע"ש ואשתמיט מהרש"א בח"א:

כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבִּי עַל בִּנְיָמִין אָחִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּמְּכִירָתִי - כָּךְ אֵין בְּלִבִּי עֲלֵיכֶם (בראשית מה, יב) 'כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם' כְּפִי כֵּן לִבִּי.. נראה לי שנרמזו הלב באותיות כִּי שעם הכולל האותיות עולה לֵב.

(בראשית מה, יד) 'וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו' - בָּכָה עַל מִשְׁכַּן שִׁילָה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְעָתִיד לֵחָרֵב. מקשים הוה ליה למימר עַל צַוָּארוֹ לשון יחיד? ויש לתרץ איידי דנקיט בבנימין צַוָּארָיו נקיט ביוסף צַוָּארָיו, כמו שאמרו בגמרא איידי דנקיט מצרי נקיט אדומי. ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בזבחים (זבחים קיח.) דאכילת קדשים קלים בשילה היתה בכל הרואה, נמצא בשילה תרי מקומות קנו קדושה שהוא תוך המשכן וחוץ לו, ולכן נקיט צואריו תרי כנגד שני מקומות אלו. ובזה יובן (דברים לג, יג) 'וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת הֳ' אַרְצוֹ' שגם ארצו שילה נתברכה בקדושה.
ומה שנקרא מקום המקדש צַוָּאר היינו בהפוך אתוון אוֹצֵר כי שם הוא אוצר השפע וכתיב נמי ביה (מלאכי ג, י) 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי'.

מַאי (בראשית מה, כג) 'מִטּוּב מִצְרָיִם'? שִׁגֵּר לוֹ יַיִן יָשָׁן שֶׁדַּעַת זְקֵנִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הטעם דנוחה ביין ישן יותר, נראה לי בס"ד כי ביין יש טבע שלא נמצא בשאר משקין ומאכלים דבכלהו המיושן גרוע ורק ביין המיושן משובח יותר, והנה העולם מרגלא בפומייהו לומר על הזקן בשנים 'כיון שנזדקן נתטפש' אך באמת זה אינו אלא בזקני עם הארץ ולא בתלמידי חכמים! ועל כן הזקנים דעתן נוחה ביין ישן שהוא משובח אצל העולם יותר דאז אומרים גם אנחנו כל מה שמזקינים משובחים יותר.
והרב פתח עינים ז"ל כתב הראשונים ז"ל רמזו 'יַיִן יָשָׁן' בגמטריא ת"ל [430] ורמז לאביו לקיים גזרת ת"ל שנה שֶׁדַּעַת זְקֵנִים אברהם ויצחק נוֹחָה הֵימֶנּוּ שרוצים בגזרתו יתברך, עד כאן דבריו עיין שם. ודברים אלו צריכין תבלין דלנחומי בעי ולמה שלח לצערו במספר הגלות ומה חידש לו בזה? ונראה לי בס"ד דרמז לו אלו שני הגלות של ת"ל שנה אינם מתחילים מעתה, אלא כבר התחילו מלידת יצחק ונעשו 'יַיִן יָשָׁן'! ועוד נראה לי בס"ד רמז לו יַיִן שהוא סוד הגבורות מתמתק בחמשה פעמים חֶסֶד שהוא מספר יָשָׁן [חֶסֶד 72×5= יָשָׁן 360] שֶׁדַּעַת זְקֵנִים שהם חו"ב [חכמה ובינה] שנקראים זקנים נוֹחָה הֵימֶנּוּ! ודוק.

'תַּעֲלָא בְּעִדָּנֶיהָ סָגֵיד לֵיהּ'. נראה לי בס"ד יוסף הצדיק ע"ה היה בחינת היסוד שנקרא 'חלד' שהוא לשון כיסוי כמו חלדה, והיסוד הוא כלי צנוע ומכוסה יותר מכל האיברים, ומטעם זה גם הבינה נקראת 'חלד' כי היא עלמא דאתכסייא. והנה קודם מטה יש אותיות חלד, ולכן באומרו על ראש המטה נרמז על יוסף הצדיק ע"ה, והמשילו לתעלא כי 'תעלא' [501] גימטריא 'ראש' [501] והיסוד נקרא ראש הגויה.

וּמָה עֲשָׂרָה נֵרוֹת לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹת נֵר אֶחָד, נֵר אֶחָד הֵיאַךְ יָכוֹל לְכַבּוֹת עֲשָׂרָה נֵרוֹת?. הא דקרא לכל השבטים בשם 'נֵרוֹת' נראה לי בס"ד שם שדי מילואו ת"ק [שי"ן דל"ת יו"ד=500], וידוע ששם שדי הוא ששה צרופים אם כן בששה צרופים יש ששה פעמים ת"ק [500×6=3000] שעולה י"ב פעמים נֵר [250×12=3000], ולכן השבטים כל אחד נקרא 'נֵר' כי הם נולדו מברכת מלוי שמות שדי.
גם קראם בשם 'נֵרוֹת' לחזק לבם כי הם קרויים נֵר, והמכבה אותם יכבה נירו שהיא נשמתו הקרויה נֵר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל אמר הקב"ה אם תשמור נרי אשמור נירך.

(אסתר ח, טז) 'אוֹרָה' זוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד 'אוֹרָה' רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה כי ידוע דתורה שבכתב היא בסוד שם הוי"ה הרמוז באות א' שהוא צורתו וא"ו ושני יודי"ן שמספרם כ"ו, ולכן בעשרת הדברות שבהם כלולה כל תורה שבכתב פתח באות אלף ד'אָנֹכִי' (שמות כ, ב), ותורה שבעל פה רמוזה באות וא"ו ד'אוֹרָה' כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים, ונשאר אותיות 'הַר' רמז כי שתי תורות קבלם משה רבינו ע"ה מהר סיני כמו שאמרו (משנה אבות א, א) 'משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי'.
ובזה יובן מאמרם ז"ל (יומא עב:) כתיב 'זר' וקרינן 'זיר' זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה ממנו, והיינו אם לא זכה יתחברו אותיות א"ו של 'אוֹרָה' ויהיו אות ז' ואז תהיה אוֹרָה אותיות 'זרה' ולכן עכו"ם שלא קבלו התורה אסורים ללמוד תורה (חגיגה יג.) דעליהם נאמר (במדבר יח, ז) 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת' כי אצלם אין אורה אלא זרה, אבל לישראל היא אורה! וכיון שזכו לתורה שבכתב שיש בה חמשה ספרים זכו לשמחה זה יום טוב כי חֲמִשָּׁה בהפוך אתוון שִׁמְחָה.
וכיון שזכו לתורה שבעל פה הרמוזה גם כן ב'אוֹרָה' זכו ל'שָׂשֹׂן' זוּ מִילָה שניתנה בשמיני כי בתורה שבעל פה יש שמונה דרגין שהם: כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ובזה זכו למילה שהיא בשמונת ימים ובזכות חלק הנסתר של תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין זכינו לתפילין שהוא שמונה פרשיות ביד ובראש שהם מכוסים בבתים.

וי"ו ד'וַיְזָתָא' צריך למימתחה בזקיפא כמורדיא דלברות. הכי איתא במציעא (בבא מציעא פז.) ופירש הערוך 'לברות' שם הנהר והוא אגם, כלומר צריכה ו' כמו המשוט של המלחים שמנהיגים בורגיות בנהר הנקרא לברות עד כאן לשונו. ואני אומר זה המשוט של הנהר הנזכר שהוא אגם שאינו שוה בקרקעיתו שיש מקום עמוק הרבה ויש שאינו עמוק הרבה ויש בזה כמה מדרגות ומאחר שהם רוצים לידע עומק כל מקום ומקום בפני עצמו, לכך עושין במשוט ההוא רשימות לסימן שרושמין לארכו כמה מיני מדרגות וכשיגיע המים עד רושם זה יודעין כך וכך עומקו וכשיגיע לרושם אחר ידעו כמה אורכו וכן עשו רשימות באותו עץ של חמשים לתלות עשרת בני המן עליו כדי שישתוו ביניהם חלק כחלק.
והא דנפקי נשמתייהו בהדי הדדי בנס הוה, שרצה השם יתברך לדמותם לעשרה קליפין דנתלבשו בהם, כי אותם שהם ברוחניות נסתלק כוחם ברגע אחד בהדי הדדי.

כָּל הַשִּׁירוֹת כֻּלָּן נִכְתָּבוֹת אֲרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה וּלְבֵנָה עַל גַּבֵּי אֲרִיחַ, חוּץ מִשִּׁירָהּ זוֹ וּמַלְכֵי כְּנַעַן (יְהוֹשֻׁעַ יב), שֶׁאָרִיחַ עַל גַּבֵּי אֲרִיחַ וּלְבֵנָה עַל גַּבֵּי לְבֵנָה. פירוש שירת הים ושירת דבורה. והקשה פתח עינים בשם רבינו ישעיה הגדול ז"ל, והא שירת דוד אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה? ותירץ דאין הכי נמי עושין כן שלא כדין יעוין שם, והוא דוחק גדול.
ונראה לי בס"ד דשירת דוד המלך ע"ה היתה (שמואל ב' כב, א) 'בְּיוֹם הִצִּילוּ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל' כמפורש שם, והנה אויביו שהם דואג ואחתופל לא היה להם תקומה שנטרדו מעולם הזה ומעולם הבא וגם שאול המלך ע"ה בענין מלכותו לא עלתה לו ארוכה שפסקה מזרעו לגמרי וניתנה לדוד המלך ע"ה ולכן נכתבה אריח על גבי אריח.

(אסתר ט יב) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ' מְלַמֵּד שֶׁבָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו. יש להקשות סטירה מורה על מניעת דבר וכאן מה מנע ממנו? ונראה לי בס"ד כי הוא רצה לומר 'וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ?' בלשון תימה וכעס רוצה לומר לא די שהרגו אלא עשו בהם איבוד לאבד גופם בניוול וגם לאבד ממונם ובא מלאך וסטרו על פיו והוציא דברים אלו בניחותא וברצון, שאינו מתכעס וקורא תגר עליהם בזה אלא אדרבה נראה נח לו בכך.

גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַצָּלַת נְפָשׁוֹת. הקשה הרי"ף למה לא דייק זה מדכתיב (אסתר י, ג) 'לְרֹב אֶחָיו' ולא כתיב 'לְכָל אֶחָיו' יעוין שם, ותירוצו דחוק מאד.
ונראה לי בס"ד דמעיקרא קושיא ליתא דמשם איכא למילף להיפך, יען דקאמר המיעוט הוא דפרשו אבל הרוב לא סבירא ליה הכי וילפינן מסברת הרבים ואיך ילפינן מדעת המיעוט להכי מייתי מקראי דנכתבים ברוח הקודש ודייקינן מנייהו שפיר דהא רוח הקודש הסכימה גם כן כסברת המיעוט. ועוד נראה לי דמכאן איכא הוכחה טפי דאף על גב דעלה לארץ ישראל ועזב השררה, עם כל זה מנאו אחר חמשה.
ודע דהא דקאמר יותר מהצלת נפשות לאו הצלת נפשות בודאי ממש דהא ודאי אין דבר עומד בפני פקוח נפש, אך הכונה על ספק הצלת נפשות דהא מרדכי הצדיק ע"ה תפס המלכות אחר שכבר ניצולו ישראל ונעשה הנס, ורק אמר שמא יבוא לידו דבר הצלת נפשות מכאן ולהבא.

גמ' ששון זו מילה. עיין שבת דף קל ע"א ברש"י ד"ה שש:

רש"י ד"ה כאמיתה. כס"ת עצמו. עי' מנחות דף לב ע"ב תד"ה הא מורידן:

יכשל בו. גרסי' ולא גרסי' זרעו: כמה צוארין היו לו לבנימין. לא גרסינן שכן דרך המקרא לכתוב צוארי לשון רבים על חלקת צואריו (בראשית כז) בכה על צואריו: שיגר לו יין. לפי שדעת זקנים נוחה הימנו זה הדבר הטוב לו מן הכל: תעלא. שועל: בעידניה. אם תראה שעתו מצלחת: תעלא. קרי ליה יוסף לפני אחיו מאי בצירותיה מאחווה: אורה זו תורה. שגזר עליהן המן שלא יעסקו בתורה: זהו יום טוב. קיימו עליהם ימים טובים: זו מילה. ועל כל אלה גזר: אמרתך. זו מילה שניתנה במאמר ולא בדיבור ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז) ומצינו שדוד שמח עליה שנאמר למנצח על השמינית (תהילים ו) כשהיה בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצות כיון (שנסתכל) במילה שמח: עשרת בני המן ועשרת. הזכרת שמותן ותיבה הסמוכה אחריהן כלומר נשמתן נפלו כאחד: זקיפא. פורק''א בלעז בצד אחד זה למטה מזה: אריח. הוא הכתב: לבינה. הוא חלק שהוא כפליים מן הכתב והאריח חצי לבינה: שלא תהא להם תקומה. שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו: מלמד שבא מלאך כו'. שהרי התחיל לדבר בלשון כעס וסופו אמר מה שאלתך: הכי גרסינן אמר רב נחמן יאמר בפה מה שנכתב בספרים. ולא גרסינן אמרה לו והכי פירושה סדר המקראות כך הוא וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות כי המן בן המדתא האגגי וגו' ובבואה לפני המלך אמר עם הספר וגו' ומרדכי כתב אליהם שיעשו פורים כי המן ביקש לאבדם ומה שבאת אסתר לפני המלך [להתחנן לו] כל זה יאמר שנה בשנה: עם הספר. שתהא מגילה כתובה לפניהם בשעת קריאה: כאמיתה של תורה. כספר תורה עצמו שרטוט הלכה למשה מסיני: דברי הצומות וזעקתם ומאמר אסתר. כך סמוכים המקראות: שפירשו ממנו. לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה: מעיקרא. בימי כורש כשעלה (עם) זרובבל מן הגולה ומרדכי עמו ונמנו בספר עזרא כ''ד שנה היה בין מנין למנין בימי כורש לדריוש האחרון ולפי שנעשה מרדכי שר בינתים ירד מחשיבותו אצל חכמים: שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה. שיש לך לתמוה למה לא עלה עזרא עם זרובבל בימי כורש עד השנה השביעית לדריוש האחרון לאחר שנבנה הבית כמו שכתוב בעזרא ויבא ירושלם בחדש החמישי היא שנת השביעית למלך וגו' (עזרא ז) ובמדרש שהיה לומד תורה מפי ברוך בן נריה בבבל וברוך לא עלה מבבל ומת שם בתוך השנים הללו ודאמרן לעיל ברוך נתנבא בשנת שתים לדריוש בבבל היה מתנבא ושולח ספרים לירושלים: יעקב למד תורה י''ד שנה בבית עבר. כשפירש מאביו ללכת לחרן ולא נענש עליהן על כיבוד אביו ובשאר כל השנים שנשתהה בבית לבן ובדרך נענש כדמפרש ואזיל:

צריך לאומרן בנשימה אחת. נראה דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא: אמרה מיבעי ליה. דמשמע דהכי קאמר ובבואה לפני המלך אמרה לו מלבד הספר שעמו לעשות ולשלוח בכל המדינות אמרה לו עוד ישוב מחשבתו הרעה דכיון דקאמר בבואה אמר משמע שיש לנו לומר מה שאמרה: