מגילה יז ע"ב

דף יז - ב

אמר קרא:  "והיו". ודרשינן: בהויתן יהו, כשם שכתובין במקרא. דהיינו, בלשון הקודש.

ורבנן, מאי טעמייהו?

אמר קרא: "שמע" - בכל לשון שאתה שומע.

ומקשינן: ורבי נמי, הא כתיב "שמע", דמשמע בכל לשון?

ומתרצינן: ההוא קרא מיבעי ליה למדרש מיניה: השמע לאזניך את מה שאתה מוציא מפיך. דהיינו, שלא יקרא בלחש.

ורבנן דדרשו מ"שמע", דיכול לקראה בכל לשון, לא בעו להך קרא למדרש להך דרשא ד"השמע לאזניך", משום דאינהו פליגי עליה דרבי, וסברי כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא.

ומקשינן: ורבנן נמי, הכתיב "והיו", דמשמע - בהוויתן יהו?

ומתרצינן: ההוא מיבעי ליה למימר שלא יקרא למפרע. ורבי, שלא יקרא למפרע - מנא ליה? הא איהו יליף מקרא ד"והיו", דבעינן למקרי דווקא בלשון הקודש!?

ומבארינן: איהו דריש לה מדאבעי ליה לקרא למכתב "דברים", וכתב "הדברים", מהך "ה" יתירא דריש שלא יקרא למפרע.

ורבנן, מאי דרשי מהך "ה" יתירא?

ואמרינן: אינהו "דברים" - "הדברים" לא משמע להו למדרש.

איתברר לן, דמהנך קראי, מ"והיו" או מ"ה" יתירא, דריש האי תנא דלעיל - שלא יקרא קריאת שמע למפרע.

והוינן בה: לימא קסבר רבי דכל התורה כולה - בכל לשון נאמרה להקרא בקריאת התורה ^[16], דאי סלקא דעתך דדווקא בלשון הקודש נאמרה, למה לי למכתב "והיו" גבי קריאת שמע, הא בלאו הכי בעינן למקרי בלשון הקודש, ככל הקורא בתורה!? על כרחך, דכל התורה נקראת בכל לשון, ורק קריאת שמע בעינן דווקא בלשון הקודש! ודחינן: באמת איכא למימר, דקסבר דכל התורה - בלשון הקודש נאמרה. ואף על פי כן, אצטריך למכתב "והיו" גבי קריאת שמע, משום דסלקא דעתך למדרש מ"שמע", דקרינן בכל לשון שאתה שומע, על אף שכל התורה נקראת דווקא בלשון הקודש, וכרבנן דדרשי הכי, להכי כתב רחמנא "והיו", למימר דאף קריאת שמע - קרינן דווקא בלשון הקודש.

לימא קסברי רבנן דכל התורה כולה - בלשון הקודש דווקא נאמרה לקרות, דאי סלקא דעתך דבכל לשון נאמרה, למה לי למכתב בקריאת שמע "שמע", דמשמע: בכל לשון, הא בלאו הכי קרינן בכל לשון? אלא, על כרחך, דכל התורה כולה - בלשון הקודש דווקא נקראת, ולהכי אצטריך למדרש מ"שמע", דקריאת שמע נקראת אף בשאר לשונות!

ודחינן: אפילו אי נימא, דסבירא להו לרבנן, דבכל לשון נאמרה, אכתי איצטריך למכתב "שמע". דסלקא דעתך אמינא, דנדרוש "והיו" כרבי, דדווקא בהוויתן יהו, להכי כתב רחמנא "שמע", למימר דקוראה בכל לשון.

תפלה - מנא לן דאינה נאמרת למפרע?

דתניא: שמעון הפקולי [יש אומרים שנקרא כך, על שם שהשתכר בצמר גפן שקורין לו פקולא. רש"י] הסדיר שמונה עשרה ברכות בתפילה לפני רבן גמליאל על הסדר ^[17] , דהיינו, כמשפט המקראות, וכדלקמן. ומעשה זה היה ביבנה.

להכי צריך לאמרן דווקא כסדר, ולא למפרע, שהרי מסודרין הן על סדר המקראות.

אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, דבמתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים של אנשי כנסת הגדולה, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות - על הסדר ^[18] .

תנו רבנן: מנין שאומרים ברכת אבות בתפילה?

שנאמר: "הבו לה' בני אלים". דהיינו, הזכירו לפני ה' את אילי הארץ, שהם האבות ^[19].

ומנין שאומרים ברכה שעניינה גבורות ה' ["אתה גבור וכו'"]? שנאמר בהמשכו של אותו פסוק: "הבו לה' כבוד ועוז".

ומנין שאומרים ברכה שעניינה קדושות ה' ["אתה קדוש וכו'"]?

שנאמר בסיפיה דפרקא דלעיל: "הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש".

ומה טעם ראו לומר ברכת בינה ["אתה חונן לאדם דעת וכו'"] - אחר קדושה?

שנאמר: "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו", וסמיך ליה: "וידעו תועי רוח בינה".

ומה ראו לומר ברכת תשובה ["השיבנו אבינו וכו'"] אחר ברכת בינה?

דכתיב: "ולבבו יבין, ושב ורפא לו". דהיינו, שעל ידי שלבבו יבין, ישוב מרשעו, וירפא לו [רפואת הנפש]. חזינן דכתיבא תשובה אחרי בינה.

ותמהינן: אי הכי, דטעמא הוא משום דכתיבה תשובה אחר בינה, לימא רפואה בתרה דתשובה, כדכתיב בקרא: "ושב", ובתר הכי - "ורפא לו"! ואמאי אמרינן סליחה בתר תשובה?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך הכי, למימר רפואה בתר תשובה. דכתיב: "וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח". להכי אמרינן סליחה בתר תשובה.

ומקשינן: ומאי חזית דסמכת אהא קרא ד"וישוב אל ה'" - למסמך סליחה לתשובה, סמוך אהא קרא קמא ד"ושב ורפא" - למסמך רפואה לתשובה?

ומתרצינן: כתב קרא אחרינא: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי", להכי אמרינן רפואה בתר סליחה.

ומשמע מהאי קרא, דרפואה וגאולה - בתר סליחה נינהו.

ותמהינן: למימרא דגאולה ורפואה, תרוייהו בתר סליחה היא? והכתיב: "ולבבו יבין ושב ורפא לו", חזינן דרפואה - בתר בינה היא?!

ומבארינן: ההוא "ושב ורפא לו" - לאו רפואה דתחלואים היא, אלא רפואה דסליחה היא, דהיינו, שנסלח לו מן השמים, ונרפאה נפשו מעוונותיו. אבל ברכת "רפאנו" - רפואת הגוף היא, ולכן סדרוה אחר סליחה, כסדר הכתוב במקרא: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי וגו'".

ומה טעם ראו לומר גאולה ["גואל ישראל"] בברכה שביעית, אחר סליחה, ולא אמרינן ברכת רפואה בתר סליחה, כדכתיב: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי"? ^[20]

אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, ששבוע שמיטה שבן דוד בא בו - חלוק משאר שנים, דשנה ראשונה רעב ולא רעב וכו' כדאמרינן בפרק חלק [סנהדרין צ"ז ע"א], ובשנה שביעית של שמיטה - מלחמות, ובמוצאי שביעית בן דוד בא, לפיכך קבעוה לגאולה בברכה שביעית.

ומקשינן: והאמר מר: בשנה ששית - קולות, דהיינו, שיצא קול שמשיח בן דוד בא ^[21]. בשביעית - מלחמות, במוצאי שביעית - בן דוד בא, אם כן, רק במוצאי שביעית הויא גאולה!?

ומתרצינן: מלחמה נמי - אתחלתא דגאולה היא. שהיא גאולה מן הצרות הבאות עלינו תמיד ^[22].

ומה ראו לומר רפואה בברכה שמינית? והרי ראוי היה, שגאולה תאמר בשמינית - ולא בשביעית! שהרי רק תחילתה בשביעית, דהא רק במוצאי שביעית - בן דוד בא, ואם כן, נקבענה לגאולה בשמינית, שעיקר הגאולה - בשנה שמינית היא! וברכת רפואה, היה להם לקבוע בשביעית - אחר סליחה, כדכתיב קרא: "הסולח לכל עוניכי הרופא וגו'"!? ^[23]

אמר רבי אחא: היינו טעמא, מתוך שנתנה מילה בשמינית [ביום השמיני], שצריכה היא רפואה, לפיכך קבעוה לרפואה בברכה שמינית ^[24] .

ומה ראו לומר ברכת השנים בברכה תשיעית?

אמר רבי אלכסנדרי: ברכה זו כנגד מפקיעי שערים נאמרה, דכתיב: "שבור זרוע רשע". והאי קרא - במפקיע שערים מדבר, דכתיב בההיא פרשתא: "יארב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני". וכי הלסטים אורב לעני?

אלא, במפקיעי שערים הכתוב מדבר, שרוב דעתם לעניים היא. וקא בעי דוד רחמי, ואמר: שבור זרוע רשע, על ידי שתתן שובע בעולם. ודוד כי אמרה - בפרשה תשיעית אמרה ^[25] .

ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים?

דכתיב: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". חזינן דקיבוץ גלויות - בעת ברכת השנים הוא, ולהכי אמרינן לה בתר ברכת השנים.

וכיון שנתקבצו גליות - נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך", וכתיב דעל ידי כך: "ואשיבה שופטיך כבראשונה", ואחר כך: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", להכי אמרינן "השיבה שופטינו" לאחר קיבוץ גלויות.

וכיון שנעשה דין מן הרשעים - כלו הפושעים [הכופרים], וכולל זדים [העושים במזיד] עמהם. שנאמר: "ושבר פושעים וחטאים יחדיו". להכי אמרינן להך ברכה - בתר דין הרשעים שבברכת "השיבה שופטינו ".

וכיון שכלו הפושעים - ממילא מתרוממת קרן צדיקים. דכתיב: "וכל קרני רשעים אגדע - תרוממנה קרנות צדיק".

וכולל גרי הצדק בברכה עם הצדיקים, שנאמר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", וסמיך ליה: "וכי יגור אתכם גר". להכי אמרינן הכא ברכת "על הצדיקים".

והיכן מתרוממת קרנם של הצדיקים? בירושלים. שנאמר: "שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך". להכי אמרינן הכא ברכת "ולירושלים עירך".

וכיון שנבנית ירושלים - בא דוד. שנאמר:

תנא וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה למפרע לא יצא הלל דכתיב ביה ממזרח שמש עד מבאו מהלל שם ה' כשם שאי אפשר לזרוח השמש מן המערב כך הלל למפרע לא ק"ש לרבנן מוהיו שלא יקרא למפרע כלומר יהיו כמות שהן לר' מהדברים כלומר הדברים כסדרן תפלה דתני שמעון הפקולי [הסדיר] י"ח ברכות לפני ר"ג על הסדר.

במתניתין תנא ק"כ זקנים ובהם כמה נביאים תקנו י"ח ברכות על הסדר.

מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים והן האבות גבורי התורה והמצות כדכתיב ואת אילי הארץ לקח. גבורת גשמים שנאמר הבו לה' כבוד ועז ונקראו גבורות שיורדין בגבורה כמפורש בתחלת תעניות ועז היא גבורה ואומר מטרות עז ומנין שאומרים קדושה שנא' הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש בינה אחר קדושה שנאמר והקדישו את קדוש יעקב וכתיב בתריה וידעו תועי רוח בינה תשובה אחר בינה שנאמר ולבבו יבין ושב סליחה אחר תשובה שנאמר וישוב אל ה' וירחמהו וגו' תקנו גאולה בשביעית שעתידין ישראל להיגאל בשביעית ורפואה בשמינית כנגד מילה שהיא בשמיני וצריכה רפואה וברכת השנים בתשיעית כנגד מפקיעי שערים שנאמר שבור זרוע רשע ורע ודוד כי אמרה בפרשת תשיעית אמרה קבוץ גליות אחר ברכת השנים שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא.

אחר קבוץ גליות ברכת משפט שנאמר ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך ואחריה כליית הזידים שנאמר ושבר רשעים וחטאים ואחריה ברכת צדיקים ואחריה ברכת דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' ואת דוד מלכם.

גמרא: לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פירש רש"י ז"ל קריאת התורה. ולא מצינו קריאת התורה מחוייבת . ואפשר בפרשת זכור וכדאמרינן לקמן (מגילה יח, א) כשהוא אומר זכור (דברים כה, יז) בפה , ואי נמי פרשת הקהל . ויש מפרשים קריאות שבתורה, כגון פרשת שוטרים ומקרא בכורים וחליצה. ובברכות פרק היה קורא (יג, א ד"ה לימא) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

תיקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר. פירוש על הסדר הכתוב בסמוך, ואילו טעה באחת מהן לא יאמר אותה במקום שנזכר, אלא חוזר מאותה ברכה ואומר ממנה ואילך על הסדר. והא דאמרינן בברכות (לד, א) אמצעיות אין להם סדר, היינו שאם טעה בהן אינו חוזר לחונן הדעת כדרך שהוא חוזר לראש בשטעה בראשונות ואחרונות, אבל מכל מקום חוזר הוא למקום שטעה ומשם חוזר לסדרן . והכי איתא בהדיא בתוספתא דמכלתין בריש פרק שני (ה"א), דתניא התם: קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא אותו הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סוף, וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקרית שמע. וכבר כתבתי בברכות (שם ד"ה רב אסי) יותר מזה בסייעתא דשמיא.

גמ' הא דאמרי' לימא קסברי כל התורה כלה בלשון הקדש נאמרה ק"ל לאיזה ענין דהא ודאי איתיה בלשון הקדש ניתנה ואלו לקיים מצוות והגית בו יומם ולילה אף בכל לשון הוא ורש"י ז"ל פירש כאן לענין לקרוא בתורה והקשו עליו דהא קריאה בתורה תקנת משה ועזרא היא וי"ל דקריאה בתורה בציבור מן התורה כשבתות וימים טובים דהא דאמרינן בברכות שלמדנו מן התורה ברכה לאחריהם מן התורה בק"ו דברכת מזון ולא שייך ברכה לאחריה למצות והגית בו יומם ולילה שאין לקריאה זו שיעור דהא כל היום וכל הלילה הוא ואין בכיוצא בזה ברכה לאחריה וכמו שנהגו ואין ברכה לאחריה אלא לקריאה לציבור שיש לה שיעור ומשה ועזרא תיקן שני וה' ושבת במנחה מיהו בלאו הכי יש לנו קריאות בחיוב מן התורה כגון פרשת זכור דאמרי' לקמן זכור בפה וכן פ' פרה וכמו כן פ' הקהל ופ' שוטרים ומקרא ביכורי' וחליצה ווידוי מעשר וכל אותן ששנינו במס' סוטה פ' ואלו נאמרין בכל לשון ולגבי דידהו אמרי' בכל לשון נאמרה או בלשון הקדש נאמרה וזה הנכון:

תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר ה' נביאים תקנום כדקתני אידך אלא ששכחום וחזר ר"ש וסדרם כדאיתא התם:

והא דקתני על הסדר לא תיקשי למאי דאמרינן בברכות אמצעיות אין להם סדר דהתם לאו דאין להם סדר כלל אלא שאין להם סדר ג' ראשונות וג' אחרונות דאלו בדידהו אם טעה חוזר לראש ואלו הכא אינו חוזר אלא ממקום שטעה והוא הנכון:

ת"ר מנין שאומרין אבות עד מה ראו גאולה בז' אבל ליכא למיתי דלימרוה בתר רפואה משום דכתיב הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי:

ומה ראו לומר רפואה בח' ואע"ג דהא מוכח תלמודא דלא איפשר למימרה מקמי הכי הא אמרינן כיון דאידח' מדוכתה דהיינו בתר סליחה אידחה יותר ולמה קבעוה בח':

וכדאמרינן דברכת השנים התשיעי' משום דדוד אמרה בט' דכתיב שבור זרוע רשע והוא במזמו' ט' והיינו למאי דאמרינן בברכות דאשרי האיש ולמה רגשו חדא מזמורא הוא דאי לא עשירי הוי הילכך המחליק אותו לשנים טועה הוא אלא מפרידן ממקומו להשלים למנין מזמורים למה ה' תעמוד ברחוק שחולק' אותו מן למנצח על מות לבן והא דמשמע לן דהא דכתיב שבור זרוע רשע במפקיעי שערים כתיב יפה פרש"י ז"ל משום דלעיל מיניה יארוב לחטוף עני ואין דרך לסטי' לארוב אלא לעשיר אלא שהכתו' מדבר במפקיעי שערי' וע"ז התפלל דוד שבור זרוע רשע שיבי' הב"ה שנת שובע וישבר זרוע הרשע המפקיע את השערים ולא יוכל עוד להרשיע בהפקעת השערים וזהו שאמר ורשע תדרוש רשעו בל תמצא:

ברכות של תפלה עזרא ובית דינו והם הם אנשי כנסת הגדולה תקנום ואף סדור שבהם על פיהם נעשה מהם שיצא להם הסדור מכח סברתם על מה שנראה להם לסמוך ענין אחד לחבירו ומהם שיצא להם הסדור מכח רמז מקראות הסמוכים זה לזה כמו שהתבאר בגמרא מאחר שכן אין לנו לשנות סדורם וכן אמרו שמכאן ואילך אין לנו להאריך בשבחו של הקב"ה שמא המאריך יטעה בדבריו ויכשל לתארו ית' במה שאין בו ויצא שכרו בהפסידו והוא הכוונה באמרם כל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם טעם סדורן הוא שמקדימין אבות ממה שנ' בראש המזמור הבו ליי' בני אלים שניה לה גבורות ממה שנ' אחריו הבו ליי' כבוד ועוז ואין עוז אלא גבורה שנ' יי' עזוז וגבור שלישית קדושת השם ממה שנאמר אחריו הבו ליי' כבוד שמו רביעית בינה ממה שנ' והקדישו את קדוש יעקב ונאמר אחריו וידעו תועי רוח בינה וסמכו לבינה תשובה ממה שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו וסמכו סליחה לתשובה ממה שנאמר וישוב אל יי' וכו' כי ירבה לסלוח ותקנו גאולה בשביעית מתוך שמקובל בידיהם שהתחלת גאולה שלנו בשביעית ובתלמוד המערב התבאר שתקנו אחר זו בתענית ברכת עננו מפני שכתוב בתהלים יי' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך יי' ביום צרה וקבעו רפואה בשמינית מתוך שמילה נתנה בשמיני וצריכה רפואה קבעו ברכת רפואה שמינית וקבעו ברכת השנים תשיעית מתוך שהיא כנגד מפקיעי שערים ודוד דבר עליהם באמרו שבור זרוע רשע והוא אמרה במזמור תשיעי כשתחשוב אשרי האיש ולמה רגשו במזמור אחד כמו שאמרו בברכות וקבעו אחריה קבוץ גליות שברכת השנים צריכה שתקדים לביאתם דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא נתקבצו גליות שבו השופטים והוא סמיכת השיבה שופטינו שבו השופטים נעשה דין ברשעים וכלו המינים והזדים והוא סמיכת ברכת המינים כלו הרשעים נתברכו הצדיקים וגרי הצדק והוא סמיכת ברכת הצדיקים והיכן הצדיקים מתרוממים תכלית הרוממות בירושלם והוא סמיכת ברכת ירושלם באו לירושלם נתעלית מלכות בית דוד והוא סמיכות את צמח דוד בא עילוי למלכות דוד באה תפלה שהוא נעשה ראש לכל עניניה והוא סמיכות שמע קולנו באה תפלה באה עבודה שהרי התפלה במקומה היתה עומדת באה עבודה כבר נשלם ענין בית המקדש ובאה הודאה ובאה ברכת כהנים אחר הודאה ממה שמצאנוה במקרא אחר עבודה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת כלו' שאחר עבודתו ברכם והיה לנו לאומרה אחר עבודה אלא שההודאה ראויה להמשך אחר עבודה כמו שביארנו וסמכו אחריה שים שלום ממה שאמר ואני אברכם וברכתו של הקב"ה שלום היא שנאמר יי' יברך את עמו בשלום משם ואילך אסור להאריך בשבחו של הקב"ה כמו שביארנו שמא מתוך שירבה בדברים המזדמנים לתוך פיו יוציא שגגה בדבריו ומ"מ נראה לי שכל שמוצא נסחאות מתוקנות לקצת חכמים בבקשות ושאר מיני תפלה המאריך בהם הרי זה משובח:

תוס' בד"ה דאי בלשון הקודש נאמרה למה לי למכתב כו' קשיא דהא בפרק אלו נאמרין מצריך קרא בין למ"ד בכל לשון כו' עכ"ל ר"ל דבפרק אלו נאמרין אהא דקחשיב במתניתין דמצות חליצה ופרשת עגלה ערופה ובכורים בלה"ק נאמרו פרש"י סוטה ווידוי מעשר כו' בכל לשון ומצריך קרא לכולהו אליבא דכולי עלמא ואמאי לא תקשי לתלמודא כדאקשה ליה הכא למאן דאמר דכל התורה נאמרה בכל לשון לא איצטריך התם הני קראי דיליף להני דנאמרו בכל לשון ולמאן דאמר דכל התורה בלשון הקודש נאמרה לא איצטריך הני קראי להני דנאמרו בלה"ק ותירצו דהתם בעי לאוקמי רבוי אליבא דכולי עלמא כו' דבעי לאוקמי כל הני דמתני' לכולי עלמא והשתא למאן דאמר דבכל לשון נאמרה איצטריך רבוי להני דחשיב התם דנאמרו בלה"ק ולמ"ד דבלשון הקודש נאמרה איצטריך רבוי להני דחשיב התם דנאמרו בכל לשון וק"ל:

מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים כו'. מפורש פרק בתרא דר"ה:

ומה ראו כו' שנאמר והקדישו וגו' וסמיך ליה וידעו תועי רוח וגו'. יש לפרש הסמיכות שאמר לעיל מיניה כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם ובמדרש אברהם ניצול מכבשן האש בזכות יעקב ואמר ע"כ לא יבוש יעקב וגו' כמפורש פ' כ"ג ע"ש ואמר בראותו ילדיו את קידוש השם שעשה אברהם גם הם בקרבו יקדישו שמו והקדישו את קדוש יעקב ברבים כגון דניאל וחנניה מישאל ועזריה וע"י כך את אלהי ישראל יעריצו בעולם שכח וגבורה בידו ע"י זה תועי רוח כגון נמרוד ונ"נ ידעו בינה שיש אלהים בישראל כמ"ש נ"נ ברוך אלההון די שדרך משך ועבד נגו וגו':

דכתיב ולבבו יבין ושב וגו'. היינו דיבין האדם גודל חטאו וכנגד מי חטא ואז ודאי ישוב בתשובה שלמה ופריך א"ה לימא רפואה כו' למאי דס"ד השתא דקרא ברפואה דתחלואים איירי ה"ק גם בחולה שא"א לשוב לשעה זו במעשה אם הוא יבין שחטאו גרם לו החולי ושב בלבו ורפא לו ומיהו ק"ק דהיאך ס"ד למימר דרפואה קדמה לסליחה דהא ודאי השב צריך סליחה וכפרה על עונותיו ואח"כ ישלח לי הקב"ה רפואה לחליו ואינו נראה כלל שהקב"ה ישלח לו רפואה קודם שיסלח לו וי"ל הא דהוה ס"ד דלא בעי סליחה היינו דיסורין של חולי ממרקין לו והיא גופה סליחתו וכפרתו ומסיק דאינו כן דגם אם יש לאדם עון גדול ולא הוה סגי ליה ביסורין למרק ולא היה ראוי לרפואה מ"מ הקב"ה מרבה לסלוח לשב בחליו לשלוח לו רפואה אחר הסליחה ולכך יש להקדים הסליחה כדכתיב וישוב אל ה' וגו' כי ירבה לסלוח וע"ז נתכוין בנוסח אלהי עד שלא נוצרתי כו' ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורין וחלאים רעים כו' דהיינו שלא ביסורין רעים ורבים כ"כ שיהיו הם ממרקין העון לסלוח רק שתהיה הסליחה ע"י רחמים רבים מקודם שיהיו יסורין רעים ממרקין הכל ולמאי דפריך נמי ומאי חזית כו' סמיך אהא בעי נמי למימר דיסורין ממרקין הכל והיא סליחתו ומשני דאיכא קרא אחרינא דמוכח מיניה נמי דאין רפואה בלא סליחה מקודם כדכתיב הסולח לכל עוניכי גם שהיסורין אינן ממרקין כל העונות ובעי סליחה על עונות ואח"כ רופא לכל תחלואיכי ואח"כ הגואל משחת חייכי דהיינו גם אם נגזר על האדם למות לשחת התשובה והסליחה בחליו מקודם הרפואה יגאלהו משחת:

ההוא לאו כו' אלא רפואה דסליחה כו'. יש לפרש דה"ק דהאי קרא משתעי במי שיסורין ממרקין כל עונותיו דרפואתו היא סליחתו כמ"ש לעיל אבל א"כ הל"ל דיסורין דסליחה הן ויותר נראה לפרש ע"פ מ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים דחולי הנפש ורפואתו הוא כמו חולי הגוף ורפואתו ורפואה דנקט בהאי קרא לאו רפואת הגוף אלא רפואת הנפש שהיא הסליחה:

ומה ראו לומר גאולה בשביעית כו' היינו גאולה מן הגלות כדמסיק שעתידים ליגאל כו' אבל גאולת החולה מן המות כבר מפורש דההיא בתר רפואה איתא כדכתיב הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת וגו' אבל אההיא אינו מתפלל דבכלל תפלת הרפואה היא שלא יבא האדם למיתה:

ומה ראו לומר רפואה בח' כו'. יש לדקדק ומאי קא קשיא ליה והא כיון דמדינא יש לה להסמיך לסליחה כדקאמרינן לעיל מדכתיב הסולח לכל עוניכי הרופא וגו' אלא משום דגאולה בשביעית אפסיק לה מ"מ מאי דאפשר למסמך לה לסליחה סמיך לה ולהכי יש לסמכה לגאולה דסמוכה לסליחה י"ל דמה"ט משום דעתידים ליגאל בז' אינו מכריע לאומרה הגאולה בשביעית דאדרבה מטעמא דקרא הסולח לכל עוניכי הרופא וגו' יש למסמך טפי רפואה לסליחה ולא להפסיק ביניהן בגאולה ומשני דברפואה נמי איכא עוד טעמא דראויה לאומרה בח' וזה ודאי מכריע שלא לסמכה לסליחה:

כנגד מפקיעי שערים דכתיב שבור זרוע רשע כו' עיין פרש"י דכל הפרשה נאמרה על מפקיעי שערים ומדלא מייתי רק קרא דשבור זרוע רשע וגו' נראה לפרש דשבר חסר כתיב מלשון יש שבר במצרים וזרוע מלשון זריעה דקבעי דוד רחמי דרעתו ורשעתו של רשע בל תמצא ולא תפיק מזימתו דהיינו שיהיה מוצלח הזריעה בשבר ותבואה הרבה ולא יוכל עוד להפקיע שערים:

כי אמרה בתשיעי כו' פרש"י וא"ת שמינית היא אשרי ולמה רגשו תרתי עכ"ל. פירושו מגומגם דהא מסיק בפ"ק דברכות דאשרי ולמה רגשו חדא פרשתא היא ועוד דלא תמצא בשום ספר תהלים דשבור זרוע רשע בשמינית היא אבל בעשירית היא דבעי למימר התם דה"ל יהיו לרצון אמרי פי וגו' בי"ט ונראה להגיה בפרש"י וכן צ"ל וא"ת בעשירית היא אשרי ולמה רגשו חדא פרשתא ור"ל עשירית היא כמו שהיא בספרים שלפנינו וקאמר כדמסיק שם דאשרי ולמה רגשו חדא פרשתא היא וה"ל שפיר הך פרשה דשבור זרוע וגו' בט' ועיין בחידושינו שם:

ומה ראו לומר קיבוץ כו' ופריכם תשאו לעמי וגו' בפרק חלק מפורש דאין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם גו' ע"ש ובחידושינו בספ"ב דכתובות:

וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים כו'. אברכת השיבה שופטינו כו' קאמר לה ולא מפורש בה דין ברשעים אלא כיון דהוזכר בה להשיב שופטים כבראשונה אז הוי דין ברשעים כדמייתי מקראי ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך דהיינו דין ברשעים וכתיב ביה ואשיבה שופטיך כבראשונה גו' ומיהו ק"ק דהיכן מוזכר בהני קראי דמייתי קיבוץ גליות למימר דדין ברשעים תולה בקיבוץ גליות ואין לומר ואשיבה שופטיך גו' משמע ליה קיבוץ גליות דא"כ בהך ברכה גופה דהשיבה שופטינו כו' מוזכר נמי קיבוץ גליות:

וכיון שנעשה דין ברשעים כלו המינין כו'. אהך מלתא לא מייתי ראיה מקראי דמסברא הוא אם אז נעשה דין ברשעים כ"ש דין המינין שהוא חמור יותר כמפורש פ"ק דר"ה ושם מפורש דין המינין גיהנם כלה והם אינן כלים והא דקאמר כלו המינין י"ל דהכי קאמר דכלו מן העולם אבל דין גיהנם אינו כלה מהם כמפורש שם וקאמר דכולל זדים עם המינין כו' זדים היינו המסורות לאנסים והפוקרים כו' שנזכרו שם שדינן עם המינין ומייתי שנאמר ושבר פושעים היינו המינין דיודעין רבונן ומורדים בו וחטאים היינו זדים:

וכיון שכלו המינין מתרוממת קרנות כו'. וקודם שנתקנה ברכת המינין ודאי דהח"י ברכות על הסדר היו דה"נ איכא למימר כיון שנעשה דין ברשעים כמפורש בברכת השיבה כדאמרינן לעיל מתרוממת קרן צדיקים כו' וקאמר דכולל גירי צדק כו' שנאמר והדרת פני זקן גו' וסמיך ליה וכי יגור גו' ובהך ברכה נמי מזכיר זקני צדיקים כמ"ש ועל זקני עמך כו' ועל גירי הצדק וכו' ואמר והיכן מתרוממת כו' ישליו אוהביך היינו הצדיקים שהם אוהבי ירושלים ואמר וכיון שנבנית כו' שנאמר אחר ישובו בני ישראל גו' אין זה קיבוץ גליות שהוזכר כבר לעיל דמיירי קודם שיתיישב ירושלים בבנינה אלא דמשמע ליה האי קרא אחר שיהיה לבני ישראל יישוב בירושלים דהיינו אחר בנינה אזי יבקשו מלכות בית דוד למלוך בירושלים:

גמרא ורבנן נמי הכתיב והיו. ק"ל לימא דדרשי ליה לתו"מ דא"נ אלא בלה"ק כדלעיל (ט):

שם ומאי חזית דסמכת כו'. לכאורה בלא האי קרא דהסולח כו' הוה מצי לתרוצי ע"ז ההוא לאו רפואה דתחלואים כו':

שם ומה ראו לומר רפואה בח' כו'. עח"א שנדחק ול"נ דהכי קא ק"ל דכיון דעיקר הגאולה אינו אלא במוצ"ש היה שייך שפיר לקובעה בח' וכדאר"י בתענית (כט) אלמלי כו' לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו כו' ודלא כמו שקבעוהו ביום התחלה ועמש"כ לעיל (ה ב) ולרפואה בז' בתר סליחה כדכתיב קרא הסולח כו' הרופא כו':

שם וכיון שנתקבצו גליות כו' ואשיבה ידי עליך כו'. נ"ל דקבוץ גליות נרמז בואסירה כל בדיליך דבגלות אנחנו מופרדים ומובדלים זה מזה וגם בינינו לבין השי"ת ובקבוצם יסורו המבדילים:

שם כלו הפושעים כו'. נ"ל דצ"ל המינים וכן לקמן:

גמ׳ וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין כו':

נ״ב סמך זה נאמר אחר שנתקנה ברכת המינין ביבנה בימי ר״ג כדאיתא פת״ה (ברכות כ״ח ב') דהוו להו י"ט ברכות:

רש"י ד"ה הבי לה' הזכירו לפניו כו׳. נ"ב מדכתיב הבו ולא כתיב מה דיהבו אלא ה"פ אתם בני אלים הזכירו זאת לפניו אלים שהם אבותיכם:

מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים 'אָבוֹת'? שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, א): "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים". נראה לי בס"ד מה שנקראים האבות בְּנֵי אֵלִים על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בדרוש ראש השנה דרוש וא"ו, דשלשה שמות אֵ־ל אֵ־ל אֵ־ל שהם גימטריא מָגֵן [31×3=93] נרמזים בג' פעמים 'אֱלֹקֵי' שיש בתפילת העמידה כמו שאומרים 'אֱלקֵי אַבְרָהָם אֱלקֵי יִצְחָק וֵאלקֵי יַעֲקב' יעוין שם. נמצא ג' פעמים אֵ־ל שיש בג' פעמים אֱלֹקֵי האמורים על שם האבות הם רומזים לבחינת שלשה שמות אֵ־ל בפני עצמו ולכן נקראים האבות בְּנֵי אֵלִים על שלשה שמות אֵ־ל הנזכרים על שמם בתפילת העמידה.
או יובן בס"ד כי האבות הם רגלי הכסא ו'אֵלִים' גימטריא כִּסֵּא [81] ולכן נקראים בְּנֵי אֵלִים כלומר בְּנֵי הַכִּסֵּא.

וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת 'הַשָּׁנִים' בַּתְּשִׁיעִית? אָמַר רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרִי: כְּנֶגֶד מַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, דִּכְתִיב (תהלים י, טו): "שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע". הקשה מהרש"א ז"ל כיון דפירש רש"י ז"ל דכל הפרשה נאמרה על מפקיעי שערים, אמאי מייתי רק האי קרא ד'שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע'? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד משום דבהאי קרא רומז העונש שיעשה לו שלא יוכל להפקיע עוד מכאן ולהבא. והא דאותיות העומדים בראש וסוף התיבה נקראים זרועות, וכאן אמר 'זְרוֹעַ רָשָׁע' משמע חד והוא אות עי"ן שבסוף שמו של רָשָׁע דאם מסיר אותו ישאר 'רָשׁ' ורמז בזה שיעני אותו וישאר רָשׁ, ואז לא יוכל לקבץ התבואה תחת ידו כדי ליקר השער. וזהו 'שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע' הוא אות ע' כדי שיהיה רש ועני, וקראו בשם רָשָׁע שהוא בהפוך אתוון שַׁעַר, כלומר רשעתו אינה בעבירה של זנות וכיוצא אלא היא בענין יוקר השער של הדגן.

בתוספות בד"ה כל התורה בכל לשון נאמרה פי' הקונטרס וכו' מלבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא וכו' עס"ה. ומה שיש לדקדק בזה כתבתי ג"כ בחידושי ברכות בר"פ היה קורא ע"ש וכאן באתי לדון בדבר החדש דכיון דפרשת זכור הוי דאורייתא צריך לקרותו בלה"ק דוקא דדוקא לענין ק"ש כתבו התוספות לעיל דהלכה כחכמים משום דכתיב שמע בכל לשון משא"כ בפרשת זכור כיון דלשיטת התוס' תליא מילתא בפלוגתא אי כל התורה בלה"ק נאמרה או בכל לשון וכבר העליתי שם בברכות דלמאי דמסקינן הכא ובר"פ היה קורא דפלוגתא דר' וחכמים לענין ק"ש לא תליא בהך פלוגתא דכל התורה א"כ ממילא אית לן למימר דלכ"ע כל התורה בלה"ק נאמרה מהטעם שכתבתי שם דמשה וודאי בלה"ק אמר לישראל כדמוכח בכמה דוכתי ומה שהוצרכתי להביא ראיה על זה לענין פרשת זכור אע"ג דבלא"ה קי"ל כרשב"ג לעיל בפ"ק דספרים נמי אינן נכתבין אלא בלה"ק או יונית מ"מ נפקא מיניה לענין יוונית בפ' וכור ועוד דלא ברירא לי הך מילתא אי חייב לקרות פ' זכור דוקא בתוך ס"ת או אפילו מתוך החומשים בעלמא כדמשמע מלשון הש"ע א"ח סימן תרפ"ה או אפילו בע"פ וכמו שאבאר לקמן. מיהו מלשון התוספות כאן דקשיא להו מעיקרא מאי נפקא מיניה ולא ניחא להו לפ' דנ"מ לענין פ' זכור גופא דהוי מדאורייתא וא"כ משמע לכאורה דבלא"ה פשיטא להו דפ' זכור בלה"ק דוקא כיון שצריך לקרותה בתוך ס"ת דוקא וקי"ל דבעינן לה"ק או יוונית ויוונית לא שכיח ונאבד כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילין אלא דבתוס' בר"פ היה קורא שהקשו ג"כ כמו בשמעתין ותירצו לחד שינויא דנ"מ לפ' זכור וא"כ משמע איפכא דלא בעינן ספר תורה כדפרישית ודו"ק:

ומתוך מ"ש יש לי ליישב גם כן מה שהקשה הר"ן ז"ל בשמעתין על הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל לענין מגילה מי שיודע לעז ולה"ק למה לא יהא יוצא בלעז כיון דאיכא לאוקמי קרא דככתבם וכלשונם לענין לועז ששמע אשורית דיוצא באשורית אע"פ שאינו מכיר אבל מי שמכיר בשתי לשונות לא אשכחן קרא וטעמא לאיסורא אבל למאי דפרישית א"ש ויש ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל דכיון דקי"ל דכל התורה בלה"ק נאמרה וא"כ פרשת זכור נמי צריך לאומרה בלה"ק דוקא ולקמן בדף הסמוך אמר רבא דילפינן זכירה זכירה מגילה מפ' עמלק ואם כן משמע דכהדדי נינהו ותרוייהו בלה"ק כנ"ל ודו"ק ועיין עוד לקמן:

בגמרא תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר. הא דפשיטא לן הכא דכיון שנתקן על הסדר אפי' בדיעבד לא יצא אם אמרן שלא על הסדר כתבתי בברכות ס"פ אין עומדין (ברכות דף ל"ד) וגם מה שיש לדקדק בלשון התוספות כאן בד"ה והסדיר כתבתי שם באריכות ע"ש:

תוס' ד"ה כל התורה בכל לשון נאמרה פי' הקונטריס וכו' וקשה וכו'. עמ"ש בעניותי בקונטריס זה לעיל ריש פרק שני דברכות בס"ד:

תוס' ד"ה הסדיר י"ח ברכות מכאן קשיא למה שפירש"י גבי אמצעיות אין להם סדר וכו'. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' קי"ט בס"ד ובשיורי ברכה שם:

והיו הדברים האלה בהוייתן. בלשון הקודש: שלא יקרא למפרע. אלמא קריאת שמע למפרע לא ומהכא יליף תנא דלעיל טעמא: בכל לשון נאמרה. לקרותה בכל לשון ולכן איצטריך בקריאת שמע והיו: איצטריך. והיו דלא תימא שמע בכל לשון שאתה שומע כרבנן: על הסדר. כמשפט המקראות וכדיליף לקמן: הפקולי. יש אומרים שמשתכר בצמר גפן שנקרא פקולא: הבו לה'. הזכירו לפניו את אילי הארץ: הבו לה' כבוד שמו. סיפיה דקרא בהדרת קודש: ומה ראו לומר גאולה בשביעית. ולא רפואה אחר סליחה כדכתיב קרא הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית. שבוע שבן דוד בא בו חלוק משאר שנים כדאמרינן בפרק חלק (דף צז.) שנה ראשונה רעב ולא רעב כו' עד ובשביעית מלחמות ובמוצאי שביעית בן דוד בא: אתחלתא דגאולה היא. ואע''ג דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד דהא ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעית: שבור זרוע רשע. אלו המייקרין את התבואה ומפקיעין את השער וממאי דבמפקיעי שערים כתיב דכתיב בההיא פרשתא יארב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני וכי הליסטים אורב את העני והלא את העשיר הוא אורב אלא במפקיעי שערים הכתוב מדבר שרוב דעתם לעניים הוא וקא בעי דוד רחמי עלה דמילתא שבור זרוע רשע ותן שובע בעולם ובכך זרועו שבור ורע תדרוש רשעו בל תמצא וזה שהיה בדעתו להיות רשע כשתדרוש רשעו לא תמצא עולה שלא הספיק לעשותה: בפרשה תשיעית אמרה. ואם תאמר שמינית היא אשרי ולמה רגשו גויים תרתי פרשתא היא: ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. אלמא קיבוץ גליות בעת ברכת השנים היא: וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים. קודם שנתיישבו בירושלים שנאמר ואסירה כל בדיליך ועל ידי כך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה כמו לשעבר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה לכן סמכם לקבוץ גליות והשיבה שפטינו וצדקינו במשפט: כלו הפושעים. שאינם מאמינין בדת משה שהיתה מן השמים לכך סמכו לה ברכת הפושעים שנאמר עוזבי ה' אלו הפושעים ושבר פושעים היינו זדים כדאמר פשעים אלו המרדין (יומא דף לו:):

כל התורה בכל לשון נאמרה. פירש הקונטרס שנתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בספר תורה וקשה שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא ונראה דהכי פירושא כל קריאה שבתורה כגון מצות חליצה ופרשת עגלה ערופה וידוי מעשר ובכורים וכל אלו השנויין פרק אלו נאמרין בסוטה (דף לב. ושם): דאי בלשון הקודש נאמרה למה לי למיכתב וכו'. קשיא. דהא בפרק אלו נאמרים בסוטה (ף לג. ושם) מצריך קרא בין למאן דאמר בכל לשון נאמרה בין למאן דאמר בלשון הקודש נאמרה ויש לומר דהתם בעי לאוקמי רבוי אליבא דכולי עלמא למאן דאמר בכל לשון נאמרה צריך קרא לרבויי לשון הקדש ולמאן דאמר בלשון הקודש נאמרה צריך לרבויי בכל לשון: הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר. מכאן קשיא למה שפרש''י בברכות (דף לד. ושם) גבי אמצעיות אין להן סדר דפירש דאם טעה באחת מן הברכות ושכח אחת מהן שצריך לחזור שאומר אותה ברכה ששכח במקום שנזכר וגומר ' תפלתו וקשיא דאם כן הוא אומר השמונה עשרה ברכות למפרע והכא חזינא דשמעון הפקולי התקין אותן על ' הסדר אלא נראה לפרש התם אין להן סדר דלא הוו כשלש ראשונות ושלש אחרונות דחוזר לראש השלשה כשטעה באחת מהן אלא חוזר לאותה ששכח וגומר ממנה ולמטה הכל כסדר אבל בענינו אין חוזר כיון שעבר מקומו והכי נמי אמרינן לקמן (דף יח:) גבי מגילה שאם השמיט פסוק אחד שמתחיל וקורא מאותו פסוק ולמטה: ודוד כי אמרה בפרשת תשיעית אמרה. פירש הקונטרס ואף על גב דליכא אלא ח' מזמורים עד התם אשרי האיש ולמה רגשו גוים תרתי נינהו וקשיא דהא פרק קמא דברכות (דף י.) אמר דחדא פרשה היא ומסיק התם דכל פרשה שהיתה חביבה לדוד התחיל בה באשרי וסיים בה באשרי כגון זו שמתחלת באשרי האיש ומסיימת באשרי כל חוסי בו והיינו סוף דלמה רגשו אלמא דחדא פרשה היא וצריך לומר דלמנצח על מות ולמה ה' תעמוד ברחוק תרתי נינהו: