מגילה יח ע"ב

דף יח - ב

רבי מונא אומר משום רבי יהודה: אף בסירוגין, אם שהה בתוך הקריאה, שיעור זמן שהיה בו כדי לגמור את כולה ^[50] - חוזר לראש.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי מונא שאמר משום רבי יהודה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: האי דאמרן דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, האם הכוונה ששהה כדי לגמור מהיכא דקאי עתה - לסיפא, או דלמא: כדי לגמור מרישא דמגילה לסיפא?

אמר ליה: מרישא לסיפא. דאי נימא דהכוונה מהיכא דקאי לסיפא, אם כן, נתת דבריך לשיעורין! שאין שיעור "כדי לגמור את כולה" שווה בכל, שיש ששוהה במקום זה במגילה, ויש ששוהה במקום אחר.

אמר רבי אבא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: הלכה כרבי מונא.

ושמואל אמר: אין הלכה כרבי מונא.

בסורא מתנו הכי, כדאמרן לעיל.

בפומבדיתא מתנו הכי: אמר רב כהנא אמר רב: הלכה כרבי מונא. ושמואל אמר: אין הלכה כרבי מונא.

רב ביבי מתני איפכא: רב אמר: אין הלכה כרבי מונא, ושמואל אמר הלכה כרבי מונא.

אמר רב יוסף: נקוט דרב ביבי בידך ^[51], דהא שמואל הוא דחייש לדעת יחידאה.

דתנן: שומרת יבם, שמת בעלה בלא בנים - וזקוקה ליבום, והיו לו כמה אחים, ודינא הוא דמצוה בגדול לייבם, שקידש אחיו של היבם, שהוא גדול האחים, את אחותה של היבמה, לאחר שנפלה לפניהם ליבום. משום רבי יהודה בן בתירה אמרו: אומרים לו לאח שקידש: המתן מלכונסה עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ביבמתו, שייבם או יחלוץ.

אבל קודם שעשה אחיו הגדול מעשה - הרי היא לכל אחד מן האחים כאשתו, על ידי זיקת ייבום. ואם כן, אסור באחותה משום אחות אשה.

ופליגי רבנן אדרבי יהודה, וסברי, דהואיל ושני אחים הם, אין זיקתה מוטלת על כל אחד מן האחים להיות כאשתו, ואם כן, מותר באחותה.

ואמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה. חזינן דאיהו חייש לדעת יחידאה.

תנו רבנן: השמיט בה [במגילה] הסופר אותיות או פסוקין, וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם, דהיינו שקראן בעל פה, כשם שהמתורגמן אומר דבריו בעל פה ^[52] - יצא.

מיתיבי: היו בה במגילה אותיות מטושטשות ^[53], או מקורעות, אם רשומן ניכר - כשרה, ואם לאו - פסולה. חזינן דלא מהני שיקרא בעל פה!? ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרן דפסולה - היינו היכא דבכולה מגילה, האותיות מטושטשות או מקורעות.

ואילו הא דאמרן דכשרה כשהשמיט בה אותיות או פסוקין - היינו היכא דהשמיט רק במקצתה ^{[54] [55]} . תנו רבנן: אם השמיט בה הקורא פסוק אחד ^[56], לא יאמר: אקרא עתה את כולה מכאן ואילך, ואחר כך אקרא את אותו פסוק, אלא, קורא מאותו פסוק ואילך.

נכנס לבית הכנסת, ומצא את הצבור שקראו כבר חציה של מגילה, לא יאמר: אקרא עתה חציה הנותר עם הצבור, ואחר כך אקרא חציה הראשון, אלא קורא אותה מתחילתה ועד סופה ^[57] . שנינו במשנתינו: מתנמנם יצא וכו'.

היכי דמי מתנמנם?

אמר רב אשי: נים [ישן] ולא נים, תיר [ער, כדמתרגמינן "ויקץ" - "ואיתער"] ולא תיר ^[58], דקרו ליה - ועני [ועונה]. ולא ידע לאהדורי סברא כששואלין אותו, וכי מדכרו ליה את הסברא - מידכר ^[59] . שנינו במשנתינו: היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כוון לבו יצא וכו'.

והוינן בה: היכי דמי? אי דקא מסדר פסוקא פסוקא בעל פה - וכתב לה לאחר מכן, כי כוון לבו - מאי הוי, הא על פה הוא!?

ואלא דכתב פסוקא פסוקא - וקרי ליה לאותו פסוק שכתב, ואחר כך המשיך לכתוב. ומי יצא בכהאי גוונא?

והאמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כדברי האומר שצריך לקרות את כולה. ואפילו למאן דאמר דסגי לקרותה מאיש יהודי, מכל מקום צריכה שתהא כתובה כולה לפניו כשקוראה, והכא, הרי בזמן שקרא, לא היתה כל המגילה כתובה לפניו!?

אלא, הכא מיירי דמנחה מגילה שלמה קמיה, ומעתיק ממנה, על ידי שקרי לה מינה פסוקא פסוקא - וכתב לה לההוא פסוקא ^[60], בכהאי גוונא יצא, שהרי הוא קורא ממגילה שלמה.

לימא דמתניתין דידן מסייע ליה לרבה בר בר חנה. דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לסופר לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. דהא הכי מוכח ממתניתין, דעל כרחך ליכא לאוקמה אלא בכותב מתוך הכתב!

ודחינן: לא מצית לאוכוחי. דדלמא באמת אין איסור לכתוב שלא מן הכתב, אלא דמתניתין מיירי דאתרמי ליה אתרמויי הכי, שהיתה מגילה לפניו, והעתיק ממנה. ואתא מתניתין לאשמועינן, דאם כוון לבו לצאת ידי קריאה - יצא.

גופא, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב.

מיתיבי: אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר, שהלך לעבר שנה בעסיא, ולא היה שם מגילה, וכתבה ^[61] מלבו - וקראה. חזינן דשרי לכתוב מגילה שלא מן הכתב!?

אמר רבי אבהו: שאני רבי מאיר, דמיקיים ביה קרא ד"ועפעפיך יישירו נגדך" ^[62] .

כי היכי דאמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי "ועפעפיך יישירו נגדך"? אמר לו: אלו דברי תורה ^[63], דכתיב בהו: "התעיף עיניך בו - ואיננו". דהיינו, שאם תכפול ^[64] ותסגור עיניך ממנה - הרי היא משתכחת ממך כהרף עין. ואפילו הכי, מיושרין הן אצל רבי מאיר.

רב חסדא אשכחיה לרב חננאל, דהוה כתב ספרים שלא מן הכתב.

אמר ליה: ראויה כל התורה כולה ליכתב על פיך, אלא כך אמרו חכמים: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב.

ותמהינן: מדקאמר ליה רב חסדא: כל התורה כולה ראויה שתיכתב על פיך, מכלל דמיושרין הן אצלו! והא רבי מאיר כתב שלא מן הכתב, משום שמיושרין הן אצלו?

ומתרצינן: ההיא דרבי מאיר - שעת הדחק היתה, שלא היתה שם מגילה כתובה, ושעת הדחק - שאני. והיינו, דפליג רב חסדא אדרבי אבהו, וסבר, דאף במיושרין אצלו - אין כותבין שלא מתוך הכתב.

אביי שרא לדבי בר חבו, שהיה מוכר תפלין, למיכתב תפלין ומזוזות שלא מן הכתב.

כמאן?

כי האי תנא. דתניא: רבי ירמיה אומר משום רבינו: תפלין ומזוזות - נכתבות שלא מן הכתב, ואין צריכות שרטוט.

והלכתא, כך הלכה למשה מסיני, דתפלין - אין צריכין שרטוט ^[65], מזוזות - צריכין שרטוט ^[66] .

אידי ואידי - תפלין ומזוזות - נכתבות שלא מן הכתב.

מאי טעמא? משום דמיגרס גריסין, ששגורות פרשיות אלו בפי הכל ^[67].

שנינו במשנתינו: היתה כתובה בסם כו'.

ומבארינן מאי ניהו הני מילי:

סם - סמא הוא [זרניך. רש"י].

סקרא - אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה. והוא צבע אדום שצובעין בו תריסין.

קומוס - היינו קומא, שרף אילן.

מטאטא שמכבדין בו הבית. יהבך המשאוי שלך. ת"ר קראה סירוגין יצא כדאמרי'. סירוסין חדא חדא אחד זולתי אחד. כגון שקורא פסוק ומניח פסוק וקורא פסוק שלישי וחוזר וקורא הפסוק השני שהניח כי האי גוונא לא יצא ר' מונא אמר משום ר' יהודה אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה אע"ג שחזר וקרא הנשאר והשלימה לא יצא. ואוקימנא בששהה לגמור את כולה מרישא לסיפא מויהי בימי אחשורוש עד כי מרדכי היהודי. ואסיקנא אמר רב יוסף נקוט דרב ביבי בידך דאמר רב אין הלכה כר' מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא דשמעינן לשמואל דחייש ליחידאה דתנן שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו'. ופשוטה היא וקי"ל כרב דאיסורא היא ולא חיישינן לשמואל אלא אם קראה סירוגין אפילו שהה כמה יצא ואע"ג דא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק באחרית ראש השנה בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש הא אמר ר' יוחנן לר' אבהו לדידי לא סבירא לי. ואמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ותניא כוותיה ובתלמוד ארץ ישראל אמרו משמיה דרב הלכתא כר' מונא שאמר משום ר' יהודה שאמר משום ר' יוסי הגלילי.

ת"ר השמיט בה סופר פסוק ואותיות וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם כלומר דרך המתרגם שמוסיף דברים מלבו לברר הטעם ונמצא קורא אותן הדברים על פה כן גם הקורא את פסוק או אותיות על פה אעפ"כ יצא דרמינן עלה מהא דתניא היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רשומן ניכר יצא ואם לאו לא יצא וממתניתין נמי דקתני קראה על פה לא יצא ופרקינן הני מילי בכולה אבל פסוק או אותיות אם עשה וקראן על פה יצא:

ת"ר השמיט בה הקורא פסוק לא יאמר הקורא אקרא את כולה עם הצבור ואחזור ואקרא אותו פסוק אלא קורא אותה מאותו פסוק וכן מי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקראו חציה לא יאמר אקרא מיכן ואח"כ אחזור ואקרא חציה הראשון אלא קורא אותה מתחלתה ועד סוף.

קראה מתנמנם יצא אוקמה רב אשי כגון דנים ולא נים תיר ולא תיר ואי קרו ליה עני להו ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר אם הוא מתנמנם כי האי גוונא יצא ואם לאו לא יצא.

היה כותבה דורשה ומגיהה אם כוון לבו יצא בשלמא דורשה ומגיהה אם כוון לבו לצאת יצא דהא כתבה כולה ומנחא קמיה אלא כותבה היכי דמי כותבה מיכן שארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה מיהו בעינן לקרותה ממגילה שהיא כתובה כולה. ואוקימנא בדמנחא מגילה שלמה כתובה כולה קמיה וקרי בהא דמנחא קמיה פסוקא פסוקא וכתיב ליה וכרבי יוחנן דאמר אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב ואע"פ דאמר דכתב ר"מ באסיא מלבו מגלה וקראה והיה בקי בתורה כולה שהיה יודעה ע"פ הא אמרינן שעת הדחק היתה שלא היתה שם אחרת ומפני שעת הדחק התירו לו אבל זולתי שעת הדחק לא ואפילו למי שהוא [בקי] כר"מ וקי"ל שכתב אחת מלבו והניחה לפניו וכתב אחרת ממנה שנמצא כותב מן הכתובה דמנחא קמיה.

אביי שרא לרבי בר הבו למכתב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב כי האי תנא ואסיקנא והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט ואלו ואלו נכתבים שלא מן הכתב מ"ט מגרס גרסי להו.

אמר רב אין הלכה כר' מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא. וקיימא לן כרב דהלכתא כוותיה באיסורי. ועוד דקאי רבי יוחנן כוותיה דאמר בפרק בתרא דראש השנה (לד, א-ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ותניא התם כוותיה. וכבר כתבתיה שם בראש השנה. וכתבתי יותר מזה בברכות (כג, א ד"ה אלא) בסייעתא דשמיא.

הא דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה וכו'. כתבתיה בארוכה בריש פרק כיצד ביבמות (יח, ב ד"ה אומרים) ובסוף המסכתא.

לא קשיא הא בכולה הא במקצתה. קשיא לי והא אמרינן לקמן, הלכה כרבי מאיר דאמר כולה ואפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה, והכא שרינן אף על גב דמחסרא עד פלגא. ויש לומר (דהתם) [דהכא] בששני ראשי המגילה כתובים לפניו אף על פי שהשמיט בה פסוקים באמצעיתה אינה נראית כספר חסר אלא כספר שלם שיש בו טעיות ובמגילה הואיל ונקראת איגרת אין מדקדקין בטעיותיה במקצתה, וכשיש בה טעיות עד רובא מיהא פסולה הואיל ונקראת ספר, אבל כשחסר ממנה מראשה ועד איש יהודי אף על פי שהוא מיעוטה נראית כספר חסר וצריך שיקרא אותה מספר שלם, וכענין שאמרו גבי ספר תורה (גיטין ס, א) אין קורין בחומשין. וכן נראה לי קצת מתוך הירושלמי, דגרסינן התם (פ"ב ה"ד עיי"ש) ר' חלבו ר' מתניא יוסה בר מנשה בשם רב בין כמאן דמר מאיש יהודי בין כמאן דמר מאחר הדברים האלה ובלבד בספר שלם, ר' חלבו ר' מתניה יוסי ב"ר מנשיא בשם רב היתה כתובה חומשין אין קורין אותה ברבים, אמר ר' תנחומא מפני ההדיוטות. כך מצאתי בגרסת הירושלמי, ונראה שיש בו שיבוש והיתה התורה כתובה חומשין הוא, והיא היא שאמרו בגיטין בשלהי פרק הניזקין, מכל מקום נראה מתוך הירושלמי כמו שפרשתי.

מתני': היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא וכו'. ואם תאמר למה לא דקדקו עליה בגמרא שמעת מינה מצות צריכות כונה, כמו שדקדקו בפרק היה קורא בתורה בברכות (יג, א). יש לומר דהכא פשיטא ליה דבקורא להגיה קאמר, דהא קתני בהדיא ומגיהה.
ירושלמי (פ"ב ה"ב): היה כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה, נימר בי"ד בכרכין. משמע מהכא דאפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אם חל ט"ו דכרכים בשבת שהן מקדימין לארבעה עשר שהן מותרין בעשיית מלאכה שלא קבלו עליהם איסור מלאכה אלא בזמנה ואף על פי שהוא זמן קריאה לכל, ואין צריך לומר בני כפרים המקדימין ליום הכניסה ובני עיירות שחל להם בשבת שמקדימין לי"ג שהן מותרין שאין זה זמן קריאה אלא מדין הקדמה, והיינו דנקטה בירושלמי בבני כרכין הקורין בי"ד ולא נקטה בבני כפרים ובבני עיירות משום דהתם פשיטא אבל בבני כרכין שקורין בי"ד שהוא זמן קריאה לכל ועוד דלגבי הספד ותענית זה וזה שוין הוי חידוש טפי ואגב אורחיה אשמעינן לה בירושלמי.
עוד שם בירושלמי דורשה ובלבד שלא יפליגו דעתן לענינות אחרים. ושמא זה כר' מונא. ואי נמי לכולי עלמא ולכתחילה קאמר שאין לו להפסיק ולהפליג דעתו לענינות אחרים.
עוד שם: ומגיהה, תני אין מדקדקין בטעיותיה, יצחק בר אבא בר מחסיא ורב חננאל הוו יתבין קומי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים, רבי יוחנן קרי כולה יהודים. ודוקא בטעיות שהלשון והענין אחד כגון יהודים ויהודיים, אבל טעות אחר לא שאם כן לא קראה כולה.

גמרא: והא רבי מאיר כתב שעת הדחק שאני. קשיא לי, והתניא ר' ירמיה אומר משום רבינו תפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב ופרישנא טעמא משום דמגרס גריסן, ולרבי מאיר ולרב חננאל התורה כולה מיגרס גריסה להו כדאמרן. ויש לומר דשאני תפלין ומזוזות דמיגרס גריסן לכל הכותבין וליכא למיגזר בהו, אבל בשאר ספרים דלא גריסן לכל גזרינן רבי מאיר ורב חננאל אטו שאר אינשי.
ומדברי הירושלמי (פ"ד ה"א) נראה שאם כתב שלא מן הכתב שלא בשעת הדחק מיהא שיהא אסור לקרות בו, דגרסינן התם בפרקין דהקורא את המגילה עומד ר' זעירא בשם רב חננאל אפילו רגיל בתורה כעזרא לא יהא הוגה מפיו וקורא כמה שנאמר (ירמיה לו, יח) מפיו יקרא אלי, והתני מעשה ברבי מאיר שהיה נתון באסיא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכתבה מפיו וקרייה, אין למדין משעת הדחק, ויש אומרים כתב שתים כתב את הראשונה מתוך פיו ואת השניה מתוך הראשונה וגנז את הראשונה וקרא בשניה.

והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט. ובשם רבינו תם ז"ל דמזוזה צריכה שרטוט בכל שיטה ושיטה, אבל תפילין שיטה ראשונה ומן הצדדין צריכין הן שרטוט דלא גרעי משתים כותבין שלש אין כותבין (שבגיטין ו, ב). וכבר כתבתי זה בארוכה ובספר תורה אם צריך שרטוט אם לאו בריש פרק קמא דגיטין (שם ד"ה ואמר) בסייעתא דשמיא.

הא דתנן שמרת יבם וכו' טעמא משום דקסב' יש זקה אפי' בתרי וכן הלכתא וכבר ברירנא לה בדוכתה בס"ד:

מתני' קראה סרוגין ומתנמנם יצא היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. גרסינן בירוש' מדקתני כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה תפתר בי"ד בכרכין ע"כ ובודאי בירושלמי אית להו טעמא מאי דאסקינן בגמרא דילן דפורים מותר בעשיית מלאכה די"ט לא קבילו כדאי' בקרא בהדיא. והא דדחיקו לאוקומי מתניתין בי"ד לכרכין היינו למימר' דבמאי דשקלינן וטרינן מעיקרא על ההיא דר' היכי נטע נטיעה בפורים לא הוה איפשר לן לסיועיה ממתניתין ולאו לאותוביה מינה לרב יוסף דתני שאסור בעשיית מלאכה דהא הוה אפש' לאוקומא בי"ד לכרכין דכיון דלא הוי זמנם אע"ג דקרו ביה אינהו והוי נמי זמן רובא דעלמא שרו אינהו במלאכ' וכ"ש בי"א ובי"ב ובי"ג דכפרים ושמעי' מינה דכרכין דנהוג איסור מלאכה בפורים היכא דמקדמי בי"ד שרו במלאכה דהא לא נהוג אלא בזמנם ממש והא דקתני דורשה פירשוה בירושל' והוא שלא יפליג דעתו לענייו' אחרות לא נצרכה אלא לכתחלה דלכתחלה שרי' כשהוא עסוק בעניינה ואפי' לר' מונא דלא חשיבא שהיה אבל בדיעב' אפי' הפליג ענייני' אחרים והלך ג"כ לשוק לעשו' צרכיו יצא דקי"ל שאפי' שהה כדי לגמור את כלן יצא וכדאמרינן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וכדבעינן למימר קמן:

אע"פ שביארנו במשנה שהקוראה על פה לא יצא אם השמיט בה הסופר אותיות או פסוקי' מכאן ומכאן וקראן הקורא כמתורגמן שדרכו להוסיף דברים כדי לברר טעם הפסוק יצא ודוקא במקצתה אבל בכולה או ברובה לא יצא וכן אם היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות ואין רישומן ניכר וקראה על פה בכולה או ברובה לא יצא במיעוטה יצא ויש מי שאומר שלא הותר אף במקצתה כשחסר משם ענין שלם על הסדר שהרי אמרו צריך שתהא כתובה כלה אלא זו שבכאן שחסר פסוק מכאן ופסוק מכאן כמו שכתבנו ומה שאמרו צריך שתהא כתובה כולה למעט אם חסרה פרשה או ענין שלם ואע"פ שהוא מועט ואע"פ שבס"ת פוסלין אותה לדעת רוב מפרשין בחסרון אות אחת או ביתרון אות אחת כמו שיתבאר למטה הקלו במגלה אע"פ שנקראת ספר מפני שנקראת אגרת ג"כ והוא שאמרו בתלמוד המערב אין מדקדקין בטעיותיה:

תרגום שבמגלה שכתבו מקרא כגון פתגם המלך שכתבו דבר המלך וכן יתנו יקר שכתבו יתנו כבוד התבאר בפרק ראשון שנפסלה המגלה ויש שואלין והלא אף בהשמיט מקצתה אנו מכשירין אותה בכאן ומשיבין שזו נעשית מזוייפת מתוכה וכן נראה לי מפני שהשנוי מוכיח שהוא שינוי נעשה בכוונה ודרך מחשבת תקון ומ"מ יש פוסקין שאם קראם הקורא תרגום אע"פ שנכתבו בלשון מקרא יצא כדין השמיט והדבר רופף בידינו:

אע"פ שהקלנו בדברים אלו בקריאה שבעל פה לא הקלנו בכיוצא בו בקריאה של מפרע ואם השמיט בה הקורא פסוק אחד דרך מקרה לא יאמר אגמור את כולה ואחזור ואקרא את הפסוק אלא שתכף שזכר שכחתו יחזור לאותו פסוק שדלג ויחזור ממנו ואילך על הסדר והוא אמרם ז"ל קראה סירוסין לא יצא ואין צריך לומר במי שנכנס לבית הכנסת ומצא הצבור שקראו מקצתה שלא יאמר אקרא עמהם עד סופה ואחזור ואקרא מקצתה הראשון אלא קוראה מתחלתה ועד סופה כסדר:

המשנה השנית קראה סירוגין וכו' כוונת המשנה לבאר מה שהתחיל לבאר בשלפניה בענין תכונת הקריאה ואמר קראה סירוגין ופי' בגמ' פיסקי פיסקי כלומר שקורא מעט ושוהה מעט וחוזר וקורא וחוזר ושוהה יצא ופסקנו בגמ' אפילו שהה בשהייה אחת כדי לגמור את כולה מתחלתה ועד סופה וכן הלכה וכן אם קראה מתנמנם והוא מי ששינה מקיפתו עד שאינו יודע להשיב על מה שהוא נשאל אא"כ יזכירו לו הענין יצא וכן הדין בשומע מפי מתנמנם:

היה כותבה וקורא באותו הספר שמעתיק ממנו פסוק וכותב ואח"כ קורא בו פסוק אחר וכותב וכן בכולם או שהיה מגיהה וקוראה כדי להגיה או שהיה דורשה ר"ל שקורא פסוק ודורשו ואח"כ קורא פסוק אחר ודורשו אם כיון לבו פירוש לקריאה שאם לא כן אין הקריאה לכתיבה או להגיה נקראת קריאה ולא יצא אבל אם מוסיף על אלו כוונה כמו שמכוין לקרות לידיעת הדברים אע"פ שכונתו לאחד מדברים אלו כענין שפיל ואזיל בר אווזא ועינהא מטייפי יצא אע"פ שלא כיון לבו לצאת ידי חובת הקריאה שהרי כלל ידוע מצות אין צריכות כונה לצאת ויש מי שפירש שהמצוות צריכות כוונה ופי' אם כיוון לבו לצאת ומגדולי המחברים כתבו כן וכבר כתבנו מזה בענין קריאת שמע בפרק היה קורא ובמסכתא ר"ה ל"ד א' נרחיב בה בע"ה:

זהו ביאור המשנה וקצת דברים נכנסו תחתיה בגמ' ואלו הן:

לא הוצרך לומר במשנה במי שקורא פסוק על פה ואח"כ כתבו וכן כלם שלא יצא שהרי על פה הוא וכן לא הוצרך ללמוד במי שכותב פסוק תחלה ואח"כ קוראו שאע"פ שאין קריאה זו על פה הרי מ"מ אין כל המגלה כתובה לפניו וצריכה שתהא כתובה כולה לפניו ואפי' כיון לבו באלו לא יצא א"כ אין היה כותבה שבמשנתנו מתבאר אלא במי שהיתה מגלה שלימה לפניו וקורא בה פסוק וכותבו וכן עד כולה וכגון זה הדבר תלוי בכיון לבו על הדרכים שביארנו ואע"פ שהכתיבה מלאכה היא ומלאכה בפורים אסירא שמא הואיל ולצורך מצות מגלה הוא כותבה כגון שרוצה לשלחה לבני עיר אחרת מותר או שמא לבני כפרים שהקדימו נאמרה או שמא בדיעבד:

שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה כגון ראובן שנשא לאה ומת בלא בנים ונפלה לאה לפני שמעון ולוי ובא לוי וקדש את רחל אחות היבמה אע"פ שמצוה בשמעון שהוא גדול ליבם את לאה אעפ"כ אומרים ללוי המתן לכנוס את ארוסתך עד שיעשה שמעון מעשה ר"ל שיכנוס או יפטור שכל זמן שלא עשה שמעון מעשה הרי לאה זקוקה לכל האחים והרי רחל אחות זקוקתו של לוי עד שיעשה שמעון מעשה ואין צריך לומר שכן בשמעון שהוא גדול שקדש את אחות זקוקתו שלו ושל לוי כמו שיתבאר במקומו:

אסור לכתוב אפי' אות אחת שלא מן הכתב אפילו לשלם שבשלמים שמא יקרה לו טעות בפיו ויכתבנו ואם היתה שעת הדחק כגון שהוא צריך לאותו דבר על כל פנים ואין לו ספר שיעתיק ממנו מותר ובלבד שיהא הוא מוצא עצמו שלם לענין זה ומ"מ תפלין ומזוזות הואיל ופרשיות שבהם שגורות בפי הכל מותר לכתבן שלא מן הכתב:

כבר בארנו בפרק ראשון שהמגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה התבאר בכאן שהמזוזה צריכה שרטוט אבל תפלין אין צריכין שרטוט וקצת המפרשים פירשו הטעם מפני שהתפלין אינן עשויין להגלות אבל מזוזה כבר אמרו עליה שהיא נבדקת אחת בשבוע ויש שבאים על זה מצד טעמים אחרים שאר ספרים אף הם צריכין שרטוט ובמס' גיטין ו' ב' התבאר ששלש תיבות כותבין בלא שרטוט ארבע אין כותבין וי"מ שלש שיטין כותבין ארבע אין כותבין ואין הדברים נראין ויש מי שפסק שם שנים כותבין שלש אין כותבין אחרוני הרבנים כתבו שספר תורה ואין צריך לומר שאר ספרים אין צריכין שרטוט אלא בשיטה ראשונה כדי להדריך שאר השיטין על מתכונתה של ראשונה אבל מזוזה צריכה שרטוט בכל שיטה ושיטה מכח הלכה למשה מסיני שאם תאמר שספר תורה ושאר ספרים צריכין שרטוט מה הוצרכה הלכה למשה מסיני במזוזה ומגלה צריכה שרטוט בכל שיטה ושיטה וזהו כאמתה של תורה ר"ל כמזוזה שיש בה מלכות שמים ועוד שאם כן תפילין מפני מה אין צריכין שרטוט ומי גרעי משאר ספרים ומ"מ רוב מפרשים פירשו כאמתה של תורה כספר תורה עצמה וכן נראה ממה שאמרו בתלמוד המערב בענין מגלה נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה זו צריכה שרטוט אף זו צריכה שרטוט וכן הדין והסברא נותנת שכל העשוי לקרות בו יהא צריך שרטוט אבל תפלין שאין עשויין לקרות בהן לא וכן במזוזה מן הדין אלא שהלכת סיני רבתה מזוזה לשרטוט הואיל ונבדקת פעמים בשבוע ובמדרש אמרו קווצותיו תלתלים זה הסרגול ובמס' סופרים הלכה למשה מסיני שיהיו מסרגלין בקנה וקצת רבנים כתבו שכל שאינו ספר שלם לא אמרו בו ג' אין כותבין אלא בכעין אותה שנאמרה בראשון של גיטין בני אדם העולים משם לכאן קיימו בעצמן ויתנו הילד בזונה שעיקר הענין הוא בהבאת המקרא אבל מה שנוהגין לכתוב באגרות דרך צחות אינו צריך שרטוט וכבר כתבנו גם כן בענין זה סברות אחרות לקצת מפרשים בראשון של גיטין בספר יראים מצריך במגלה תגין וזיינין כדרך ספר תורה ובטלה דעתו אצל רוב המפרשים:

המשנה השלישית היתה כתובה וכו' כוונת המשנה לבאר בה ענין החלק השני בתכונת מעשה המגלה הן בגופה הן בכתיבתה ואמר שאם היתה כתובה בסם והוא הנקרא אורפומינ"ט ובסיקרא והוא הנקרא צבע אדום הנקרא מינ"י ובקומוס והוא שרף אילן והוא הנקרא גומ"א וי"מ בה ודריאול"ה ובקנקנתום והוא הנקרא איירמינ"ט והוא הדין לכל שאר צבעים לא יצא אלא בדיו והוא הרכבת דברים רבים מהם שמשחירין ומהם שמדביקין וכל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו שאין הכוונה אלא שיהא הכתב שחור ומקבץ הראות ושלא יהא נקל למחקו שלא בהיכר ומאחר שכן אין אנו צריכין לפרש מעשה הדיו אלא יש עושים אותו בדרך אחד ויש עושין אותו בדרך אחרת ואין לחוש בכך ואע"פ שראינו לקצת מפרשים שטרחו בזו אנו אין לנו וכבר בארנו אותו שהיו רגילין בו בימיהם בשני של שבת:

על הנייר ופי' בגמ' מחקא ופירשו בו שהוא האגד שלנו וי"מ גויל שנכתב ונמחק כל הכתב שבו עד שראוי לכתוב בו פעם אחרת ועל הדפתרא והוא שאחר שהשירו את השיער מלחוהו ושראוהו במים וקמח והוא תקון קלפים שלנו ולא עשה בו עבוד של עפצים שהוא נעשה גויל בהן לא יצא דספר בעינן ואין ספר אלא בגויל שאי אפשר למחוק בו דבר ולזייף בו בלא היכר וכן הלכה כדין ספר תורה והביאוה בגמ' מגזירה שוה של כתיבה כתיבה כתוב הכא ותכתוב אסתר וכתיב התם ואני כותב על הספר ובדיו ושמא תאמר ומה הוצרכנו לגזרה שוה והלא נקראת ספר ודברים אלו כלם אף בספר תורה הם אמורות כמו שהוזכר במס' שבת ובמס' סופרים מ"מ אף היא נקראת אגרת [ולא נתברר לאיזה ענין נקראת ספר ולאיזה ענין נקראת אגרת] ומתוך כך אנו צריכין להביאה מצד אחר ולמאי דאיתמר איתמר למאי דלא איתמר לא איתמר שהרי לענין עבוד לשמה אינה נקראת ספר לדעתנו וכן לענין שתהא צריכה גידין אלא שלשה חוטין וכן שקריאתה אף מיושב וכן שאינה צריכה לכרוך כספר תורה אלא שקורא ופושט כאגרת כמנהג הגאונים ומכאן נהגו שלא להפסיק בסוף פסוק אלא באמצען כדין אגרת וכבר בארנו שיש מצריכין בה עבוד לשמה ומפרשין שלא הניחו בה דין אגרת אלא בפסול שאינו מתפשט בכולה כגון תפירת מקצתה בגידין ומקצתה בפשתן וכן בהשמיט בה הסופר אותיות או פסוקים שבספר תורה פסול ובמגלה כשר הואיל וקראן הקורא כמתורגמן וכן בתלמוד המערב אמרו אין מדקדקין בטעיותיה ובתוספות כתבו שאף ספר תורה בדין זה שהרי אמרו אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגלה דוקא אשורית כמו ששנויה בתלמוד המערב ועוד שהרי אמרו ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא פסוק אחד לא נפסל ומ"מ אינה ראיה דההיא איצטריכא ליה וכגון שחסרה מסוף הספר שנמצא מה שכתוב בו אינו חסר כלום והוצרך בה ללמד שלא יצא הא כל שחסר במה שכתוב בו אפי' אות אחת פסול ולא הוצרך ללמדה שהרי בתפלין ומזוזות אמרו אפי' כתב אחד מעכב והקשו בה פשיטא ותירצו לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד וכבר אמרו אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא וכו' הא לענין חסרות ויתרות זה וזה שוין וכן אמרו ארבע לא יתקן שלש יתקן וכן אמרו מנחות ל' א' הגיה בו אפילו אות אחת הרי הוא כאלו כתבו כלו שהרי באותו תקון נעשה ספר וכן אמרו ניקב יריכה של ה"א פסול והביאוה גדולי הפוסקים בהלכות ספר תורה וכן אמרו בתרגום שבתורה כגון יגר שהדותא שאם כתבה עברית אינו מטמא את הידים ואע"פ שכל אלו יש לפקפק בהם שקוצו של יו"ד וירכו של ה"א לא נאמרו בגמ' אלא בתפלין ומזוזות דכתיב בהו וכתבתם כלומר כתיבה תמה ומה שאמרו אין בין ספרים וכו' תנא ושייר וכן צריך לומר על,,, שלא מספר תורה לבד נאמרה וזו של שלש יתקן שמא דוקא לכתחלה ותרגום שכתבו מקרא מפני שהוא מזויף מתוכו שהרי נעשה במחשבת תקון כמו שכתבנו למעלה וזה שאמרו בהגיה אות אחת שמא דוקא למצוה מ"מ הקבלה תנצח ועוד שאמרו ארבע יגנז ואמרו עליה מנחות שם היתה בו דף אחת שלימה מצלת על כלן ובלבד כשנכתב רוב הספר כהלכתו ומדקאמר מצלת משמע דאף בדיעבד קאמר וכן שאמרו יגנז ומ"מ עיקר הסברא במה שאמרו שלכל ענין פסול המתפשט בגופו נקראת ספר אינה שאם כן מה הוצרכו אלו שבמשנתנו להביאה מגזרה שוה והלא פסול המתפשט בכלה היא אלא שאין לנו בענינים אלו אלא מה שנתפרש בהם ואלו שבמשנתנו כלם הלכה הם אלא שמ"מ אנו נוהגין לכתוב אף בקלף הן מגלה הן ס"ת הן שטרות ושמענו בשם קצת רבני צרפת טעם לדבר הואיל ועכשיו אנו מעבדין אותו בסיד וגוררין את הקלף וכותבין בצד הלבן כתב שאין יכול להזדייף הוא וכשר הואיל ותפורין בגידין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

אלו דברי תורה דכתיב בה התעיף עיניך בו ואיננו כו' מפורש פרק קמא דברכות:

גמרא אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי לי' כו'. זה אין חובה עליו וא"כ ר"ל משום דדרך לעשות כן לדעת אולי טעה וא"כ קשה דלוקי דכתב כולה וקרי לה וי"ל דא"כ היינו מגיהה או משום דאין דרך לעשות כן דאם ימצא טעות בתחלתה יהיה טורח לתקנה:

שם שאני ר"מ כו'. עי' גה"ש מה שהביא בשם המדרש לא ה"ל להביא ממרחק כי כן הוא גם בירושלמי דמכלתין פ"ד הל"א והביאו הר"ן ועמש"כ במדרש שם במ"ת בס"ד:

שם דתניא ר' ירמיה כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' ר' יהודה:

תד"ה תפילין. לכאורה הנ"ל דצריך לציין והלכתא תפילין כו' וע"ז פי' ר"ת דכן הלכה ולאפוקי מפרש"י דר"ל הלל"מ אך אולי יכוונו להא דפי' בסוטה (יז ב) ד"ה כתבה דהכי גמירי להו דאין לשרטט תפילין ע"ש:

תד"ה קנקנתום. פי' הקונ' כו'. הוא בעירובין (יג):

בסה"ד ונהי דאמרי' התם שהיא ירוקה כו'. עי' בתוס' שם וכאן ט"ס:

גמרא עד שיעשה אחיך הגדול. במתניתין יבמות דף מא אינו ואולם במתניתין במשניות איתא כן ועיין בתוי"ט שם:

שם שהלך לעבר שנה. עיין יבמות קטו ע"א תוד"ה אמר ר"ע:

שם שאני ר"מ. עיין מ"ר בראשית ס"פ ל"ו שתירץ ששתי מגילות כתב גנז הראשונה וקיים השניה:

בתוספות בד"ה נקוט מיהא דר' ביבי בידך וכו' וכן הלכה דאין צריך לחזור לראש וכו' עס"ה. ומה שיש לדקדק בזה כתבתי בברכות בס"פ מי שמתו ובסוף מסכת ר"ה ע"ש:

בגמרא ת"ר השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקרא הקורא כמתורגמן המתרגם יצא. והקשה הרשב"א ז"ל דהא אמרינן לקמן דצריך לקרות כולה ואפילו למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה וא"כ כיון דהכא חסירה בה עד מקצתה הרי אינה כתובה כולה ואמאי יצא ותירץ דמה שהקילו בענין זה דנקראת ג"כ אגרת כדאמרינן לקמן לענין תפירת גידין וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והקשו עליו ע"ש באריכות והוא ז"ל דאפשר דבס"ת כה"ג נמי הקורא בה יצא ע"ש ולע"ד לא הונח לי בכל זה דכה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש טעמא דמילתא ומכ"ש במ"ש הרשב"א והרמב"ן ז"ל משום דנקרא' אגרת הו"ל להגמרא לאתויי האי טעמא כי היכי דמייתי לה לקמן לענין תפירת גידין בחוטי פשתן אע"כ דלא שייך האי טעמא דנקר' ספר ונקרא' אגרת אלא לענין הך מילתא דשייכא בגוף המגילה דבמאי דנקרא' ספר היה צריך לעשות בה כל הדברים הנעשין בספר ומש"ה נקראת ג"כ אגרת באותו ענין עצמו דלא בעינן בה כל דיני ספר ממש משא"כ הכא לענין לצאת בה ידי חובת קריאת המגילה שצריך לקרותה מתוך הכתב דוקא כדאמרינן לעיל א"כ מאי מהני בה ה"ט דנקראת אגרת סוף סוף קורא אותה בע"פ:

והנלע"ד בזה דבלא"ה יש לדקדק בסוגיא דלקמן עצמה דמסקינן דאף למ"ד שאין צריך לקרותה כולה אפ"ה בעינן שתהא כתובה כולה וע"כ היינו משום דכיון שניתנה מגילה זו ליכתב בין הכתובים מש"ה צריך ליכתוב כולה כמו שאר ספרי כתובים ולא נקראת ספר אלא בענין זה משא"כ לענין קריאת מגילה דאמרינן לעיל דהא דקראה ע"פ לא יצא היינו כדמסיק רבא דיליף זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר וא"כ שפיר אית לן למימר דהך ג"ש לא אתיא אלא לענין עיקר הזכירה דשייך בהך ג"ש היינו לענין זכירת עמלק שצריך להיות דוקא בפה מש"ה אפי' במקצתה סגי לקרותה מתוך הכתב דוקא דמסתמא יש במקצתה מענין זכירת עמלק משא"כ בשאר עניינים הנזכר במגילה דילפינן לקמן חיוב קריאתה מדכתיב לקיים את כל תוקף לכל חד כדאית ליה וא"כ לית לן למילף מהכא שיהא צריך לקרות כל אותן ענינים מתוך הכתב דוקא דהא בהאי קרא גופא כתיב לקיים את כל תוקף האגרת כן נראה לי נכון:

דשמואל היא דחייש ליחידאה וכו'. עמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' ע' בס"ד:

המתרגם יצא והתניא היו בה אותיות מטושטשות וכו'. כן נראה לי להגיה ול"ג מתיבי דלא שייך לשון מתיבי אלא כי אותיב לאמורא מבריתא אבל מבריתא לבריתא לא שייך לומר אלא ורמינהי או והתניא. לקוטי מהר"א פליף כ"י: