מגילה יט ע"א

קנקנתום חרתא דאושכפי דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ נייר מחקא: עד שתהא כתובה אשורית: דכתיב ככתבם וכזמנם: על הספר ובדיו וכו': מנלן אתיא כתיבה כתיבה כתיב הכא {אסתר ט-כט} ותכתב אסתר המלכה וכתיב התם {ירמיה לו-יח} ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו:
מתני' בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה י''ח ר''מ אומר כולה ר' יהודה אומר מאיש יהודי רבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה:
גמ' אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י''ד אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר קורא עמהן אמר רבא מנא אמינא לה דכתיב {אסתר ט-יט} על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מכדי כתיב היהודים הפרזים למה לי למיכתב היושבים בערי הפרזות הא קמ''ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז אשכחן פרוז מוקף מנא לן סברא הוא מדפרוז בן יומו קרוי פרוז מוקף בן יומו קרוי מוקף ואמר רבא בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן מאי טעמא האי כבני העיר בעי למקרי ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין הני מילי כי איתיה בדוכתיה אבל כי איתיה בעיר כבני עיר בעי למקרי איתיביה אביי בן כרך שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא כמקומו בן כרך ס''ד באם עתיד לחזור תליא מילתא אלא לאו בן כפר ולאו תרוצי מתרצת תני קורא עמהן: מהיכן קורא אדם את המגילה וכו': תניא רשב''י אומר מבלילה ההוא א''ר יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף מאן דאמר כולה תוקפו של אחשורוש ומאן דאמר מאיש יהודי תוקפו של מרדכי ומ''ד מאחר הדברים האלה תוקפו של המן ומ''ד מבלילה ההוא תוקפו של נס רב הונא אמר מהכא ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם מ''ד כולה מה ראה אחשורוש שנשתמש בכלים של בית המקדש על ככה משום דחשיב שבעים שנין ולא איפרוק ומה הגיע אליהם דקטל ושתי ומ''ד מאיש יהודי מה ראה מרדכי דאיקני בהמן על ככה דשוי נפשיה ע''ז ומה הגיע אליהם דאתרחיש ניסא ומ''ד מאחר הדברים האלה מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים על ככה משום דמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ומה הגיע אליהם ותלו אותו ואת בניו על העץ ומ''ד מבלילה ההוא מה ראה אחשורוש להביא את ספר הזכרונות על ככה דזמינתיה אסתר להמן בהדיה ומה הגיע אליהם דאתרחיש ניסא א''ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כדברי האומר כולה ואפי' למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה וא''ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה אמר רב נחמן ובלבד שיהו משולשין אמר רב יהודה אמר שמואל הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא אמר רבא לא אמרן אלא דלא מחסרא ומייתרא פורתא אבל מחסרא ומייתרא פורתא לית לן בה לוי בר שמואל הוה קא קרי קמיה דרב יהודה במגילה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

קנקנתום - חרתא דאושכפי, סם שצובעין בו מנעלים שחורין.

דיפתרא - דמליח וקמיח במים, ולא עפיץ, שאינו מעובד בעפצים.

נייר - מחקא, מין עשבים, ועשוי על ידי דבק.

שנינו במשנתינו: עד שתהא כתובה אש ורית.

מנלן?

דכתיב: "ככתבם וכזמנם", דהיינו שתהא כתובה כפי שהיתה כתובה בזמנם, שהיתה כתובה אשורית.

שנינו במשנתינו: עד שתהא כתובה וכו' על הספר ובדיו וכו'.

מנלן?

אתיא "כתיבה" - "כתיבה" ^[68]. כתיב הכא: "ותכתב אסתר המלכה" ^[69]. וכתיב התם: "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו".

מתניתין:

בן עיר ^[70] , שזמנו לקרות את המגילה בי"ד, שהלך לכרך שזמנו בט"ו, וכן בן כרך שהלך לעיר, אימתי קורא את המגילה?

אם עתיד לחזור למקומו [בגמ' מפרש אימתי עתיד לחזור] - קורא כמקומו ^[71] .

ואם לאו - קורא עמהן, עם בני המקום שהוא שם עתה.

ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו?

רבי מאיר אומר: צריך לקרות את כולה.

רבי יהודה אומר: מ"איש יהודי".

רבי יוסי אומר: מ"אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן".

גמרא:

אמר רבא: הא דאמרן דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו - קורא בט"ו, לא שנו אלא כשעתיד לחזור לכרך בלילי ארבעה עשר, שיצא מהעיר קודם עלות השחר, דאז אינו צריך לקרות עמהם בלילי י"ד, אף על פי שעדיין הוא שם, שהרי אינו פרוז אפילו ליום אחד, שהרי ביום כבר לא יהיה שם.

אבל אם אין עתיד לחזור בלילי י"ד, אף על פי שעתיד לחזור ביום, הוי פרוז בן יומו, וחשיב פרוז, ולהכי קורא עמהן בליל י"ד וביום י"ד.

והוא הדין להיפך, בבן עיר שהלך לכרך. אם עתיד לחזור בליל ט"ו, שלא יהא שם כלל ביום ט"ו, הרי לא הוי מוקף אפילו ליום אחד, ולהכי קורא בכרך כמקומו, ביום י"ד. אבל אם אין עתיד לחזור בליל ט"ו, אין קורא בי"ד, אלא ממתין וקורא עם בני הכרך בט"ו, שהרי הוא מוקף בן יומו ^[72].

אמר רבא: מנא אמינא לה להא, דפרוז או מוקף בן יומו - קורא עמהן?

דכתיב: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות". מכדי כתיב כבר: "היהודים הפרזים", למה לי למיכתב תו: "היושבים בערי הפרזות"? אלא, הא קמשמע לן, דפרוז בן יומו - נקרא פרוז ^[73] .

אשכחן פרוז. מוקף בן יומו דחשיב מוקף - מנא לן?

ומהדרינן: סברא הוא. מדפרוז בן יומו - קרוי פרוז, מוקף בן יומו נמי קרוי מוקף. ואמר רבא: בן כפר, שדינו שמקדים ליום הכניסה, וקרא כבר בזמנו ^[74], שהלך לעיר, שדינה לקרות בי"ד, והיה שם בליל י"ד, בין כך ובין כך, בין שעתיד לחזור קודם שיאור היום, ובין שאינו עתיד לחזור - קורא עמהן בלילה ^[75].

מאי טעמא?

משום דהאי בן כפר, מעיקרא דדינא כבני העיר בעי למקרי, שהרי פרוז הוא, ורבנן הוא דאקילו על בני הכפרים שיוכלו לקרוא ביום הכניסה, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם בכרכין ^[76] .

אם כן, הני מילי דאקילו עלייהו שאין צריכין לקרות בי"ד, היינו כי איתיה בדוכתיה בליל י"ד. אבל כי איתיה בעיר בליל י"ד, כבני העיר בעי למקרי, שהרי ממילא הוא שם, ואין שייכת התקנה.

איתיביה אביי: בן כרך שהלך לעיר - בין כך ובין כך קורא כמקומו. ואיכא למתמה אהך ברייתא: בן כרך סלקא דעתך דבין כך ובין כך קורא כמקומו? והא באם עתיד לחזור למקומו מבעוד יום תליא מילתא, כדאמרן לעיל! אלא לאו, בבן כפר מיירי ברייתא, וחזינן דבן כפר תמיד קורא כמקומו!?

ומתרצינן: וכי לאו תרוצי מתרצת ללישנא דברייתא, ואמרת דלא מיירי בבן כרך אלא בבן כפר? אם כן, שני נמי ותני בברייתא "קורא עמהן", ולא "קורא כמקומו".

שנינו במשנתינו: מהיכן קורא אדם את המגילה וכו'.

תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך".

אמר רבי יוחנן: וכולן, כל הני תנאי שנחלקו מהיכן קורא את המגילה, מקרא אחד דרשו. דכתיב: "ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף", חזינן שהקפיד הכתוב להזכיר את כל תוקף.

ובהכי איפליגו:

מאן דאמר דצריך לקרות את כולה, סבר ד"כל תוקף" היינו תוקפו של אחשורוש, והרי מתחילת המגילה עד סופה מוזכר תוקפו.

ומאן דאמר מ"איש יהודי" - תוקפו של מרדכי.

ומאן דאמר מ"אחר הדברים האלה" - תוקפו של המן.

ומאן דאמר מ"בלילה ההוא" - תוקפו של נס ^[77] .

רב הונא אמר מהכא, בהאי קרא איפליגו. דכתיב: "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם". ופירושא דהאי קרא, דהמגילה נכתבת ונקראת להודיע לדורות "מה ראו" באותו זמן לעשות מה שעשו, ומפרש "על ככה", ומפרש "מה הגיע אליהם", לעושים, לבסוף.

ובהכי איפליגו:

מאן דאמר כולה - דריש לקרא הכי: מה ראה אחשורוש שנשתמש בכלים של בית המקדש? על ככה - משום דחשיב שבעים שנין ולא איפרוק ישראל מגלותן [כדלעיל י"א ע"ב]. ומה הגיע אליהם - דנשתכר וקטל את ושתי ^[78] .

ומאן דאמר מ"איש יהודי" דריש הכי: מה ראה מרדכי דאיקני בהמן? על ככה - דשוי המן נפשיה עבודה זרה ^[79]. ומה הגיע אליהם - דאתרחיש ניסא.

ומאן דאמר מ"אחר הדברים האלה" דריש הכי: מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים? על ככה - משום דמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ומה הגיע אליהם - ותלו אותו ואת בניו על העץ.

ומאן דאמר מ"בלילה ההוא" דריש הכי: מה ראה אחשורוש להביא את ספר הזכרונות? על ככה - משום דחשב: מאי האי דזמינתיה אסתר להמן בהדיה למשתה [כדלעיל ט"ו ע"ב]. ומה הגיע אליהם - דאתרחיש ניסא.

אמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כדברי האומר שצריך לקרות את כולה.

ואפילו למאן דאמר דסגי למקרי מ"איש יהודי", על כל פנים צריכה שתהא כתובה כולה לפניו.

ואמר רבי חלבו, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: מגילה נקראת "ספר", דכתיב: "ונכתב בספר". ונקראת גם "אגרת" ^[80] , דכתיב: "את אגרת הפורים" ^[81].

מהאי דנקראת ספר, ילפינן שאם תפרה בחוטי פשתן - פסולה. אלא צריך לתפרה דווקא בגידין, כדין ספר תורה ^[82] [דאיכא מאן דאמר הכי במס' מכות י"א ע"א].

ומהאי דנקראת אגרת, דמשמע שאינה חמורה כספר תורה ^[83], ילפינן שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין, אף על פי ששאר המגילה תפורה בחוטי פשתן - כשרה ^[84]. אמר רב נחמן: ובלבד שיהו חוטי הגידין משולשין, דהיינו, שיהא מראש הספר עד תפירת הגיד הראשון - כמרחק שמהגיד הראשון עד הגיד השני. ^[85] וכן מן הגיד השני לשלישי, וכן מן הגיד השלישי - עד סוף הספר ^[86].

אמר רב יהודה אמר שמואל: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים, שהיתה מחוברת לספרים אחרים באותה גלילה - לא יצא, משום דבעינן שתהא איגרת לעצמה, דבהכי מיפרסם ניסא טפי, דאם היא בין הכתובים - נראה כקורא במקרא.

אמר רבא: לא אמרן דלא יצא, אלא דלא מחסרא [קצרה] ומייתרא [או ארוכה] המגילה יותר משאר הקלפים המחוברים אליה - פורתא, אבל אי מחסרא ומייתרא פורתא - לית לן בה, שהרי יש לה היכר לעצמה ^[87].

הערות

^[68] כתב הריטב"א, דהאי דלא ילפינן לה מדנקראת המגילה "ספר", היינו משום שנקראת גם "אגרת".

^[69] בקסת הסופר [סי' כ"ח] נסתפק אי אשה כשרה לכתוב את המגילה. ובלשכת הסופר [שם] הביא מהכא ראיה, שיכולה לכתוב את המגילה. דהא מדכתיב "ותכתב אסתר המלכה" - מוכחינן דבעינן שיהא בספר ובדיו ! [והכי נמי איתא בפמ"ג במ"ז סי' תרצ"א סק"ב]. אמנם בספר מקראי קודש - דחה את ראייתו. דהא במס' ע"ז [כ"ז ע"א], מקשינן על המ"ד דאשה כשרה למול: "והכתיב: ותקח צפורה צור וגו"' ! ? ומתרצינן: "דאמרה לאיניש אחרינא - ועבד". וא"כ, הכא נמי איכא למימר, דאמרה אסתר לאדם אחר לכתוב.

^[70] התפארת ישראל תמה, מה שייכות משנה זו למשניות שלפניה ושלאחריה, דטפי הוה ליה למנקטא לעיל בפרק קמא.

^[71] הקשה הטורי אבן [לעיל ב. עיי"ש] הא הוי "לא תתגודדו"? עיי"ש שהאריך. והחת"ס [ה. ד"ה מגילה] תירץ, דבאמת צריך לצאת חוץ לעיר, ולקרות שם.

^[72] כך היא שיטת רש"י. דס"ל, דאם דעתו להשאר באותו מקום עד שיאור היום - נטפל עמהם. [ובשעה"צ סי' תרפ"ח ס"ק י"ז כתב, דיש אחרונים שכתבו, דלא די במה שכוונתו להשאר מעט בתחילת היום, אלא בעינן שיתכון להשאר ביום שיעור זמן שיוכל לקרות המגילה באותה עת]. ושיטת הרא"ש, דבין בן עיר שהלך לכרך, ובין בן כרך שהלך לעיר - תליא ביום י"ד. שאם בן כרך היה בליל י"ד ומקצת היום בעיר - קורא עמהן. וכן בן עיר, אם היה בכרך בליל ומקצת י"ד - חיובו בט"ו [ובחזו"א נקט, דתליא במחשבתו בכניסת יום י"ד. דאם נתכוין להתעכב בכרך עד הבוקר, נפטר מי"ד וחשיב מוקף], ואפילו אם יחזור באותו היום לעירו. אמנם איתא בט"ז בסק"ו, דצריך להתעכב בכרך ולקרוא עמהן, ולא לקרוא בעיר בט"ו. והריטב"א כתב, דאם בן עיר מתעכב בכרך עד י"ד בבוקר, כייפינן ליה להתעכב שם ולקרות עמהן בט"ו. ולפ"ז, בן עיר שיצא בליל י"ד לכרך, וישהה שם בי"ד כשיאור היום, חייב לקרות בט"ו - אף אם חזר לעיר. וקשה ע"ז מהירושלמי, דאיתא התם דבן כרך שעקר דירתו לעיר בליל ט"ו - נפטר לגמרי ! וכך הקשה הקרבן נתנאל [אות ש'], וכתב דהבבלי חולק על הירושלמי. עיי"ש. וידוע לתרץ, דבן עיר שחל עליו דין מוקף בן יומו, לא נפקע ממנו דין מוקף בשובו לעירו, דתליא דינו במקום שהותו בי"ד, ולא כמקום מגוריו. משא"כ בן כרך שעקר דירתו לעיר בליל ט"ו, נפקע חיובו שחל עליו מחמת מגוריו, ועתה כבר אינו נחשב בן כרך [וע"ע בט"ז סי' תרפ"ח סק"ו, ובמ"א בתחילת סי' תרפ"ז, ובמ"ב ס"ק ג']. והפמ"ג במשבצ"ז מסתפק, מה יהיה הדין בבן עיר שהלך למקום שקורין בו בב' הימים מספק. וכתב דבי"ד ודאי חייב מספק, ולענין ט"ו, כשדעתו לחזור בט"ו משיאיר היום, לדעת רש"י חייב לקרוא גם בט"ו, כדין מוקף ב"י. אבל להרא"ש - פטור מקריאת ט"ו. והרי"ף כתב: "אמר רבא, לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד, ונתעכב ולא חזר וכו"'. והביאו הרא"ש. עיי"ש. ודעת בעה"מ [כפי שביאר החזו"א ריש סי' קנ"ב], דס"ל להרי"ף, דהאי דבן עיר שהלך לכרך - נתחייב לקרות בט"ו, היינו דווקא אם אכן נתעכב לט"ו. ואף שחשב להיות בכרך רק בי"ד, ולחזור בט"ו. אבל אם לא חשב להיות בכרך אף בי"ד, הוי כבן עיר, אף אם נתעכב לבסוף בכרך עד ט"ו. והרמב"ן במלחמות כתב שהרי"ף נוקט דתליא במחשבתו, אם חשב להתעכב במקום שהלך לשם. ולכן, בן כרך שחשב לחזור בליל י"ד, ונתעכב בעיר בבוקר י"ד, פטור מקריאה בי"ד. וכן בן עיר שהיה בכרך בליל ט"ו, וחשב להשאר שם בבוקר, ונמלך וחזר לעירו, נתחייב כבן כרך, וקורא בעירו בט"ו. והראב"ד סובר כדעת הרא"ש, אלא שמוסיף, שכדי להתחייב בט"ו - צריך להיות בכרך בליל ט"ו, אבל אלא"ה - פטור גם מקריאת ט"ו. ובחזו"א [קנ"ב סק"א, ד"ה ודעת] כתב בדעת הראב"ד, דתליא בדעתו. שדווקא אם הי' דעתו להתעכב בכרך עד שיאור יום ט"ו - מתחייב עמהן. וכתב הרא"ש, דתלוי במה שהיה בדעתו בעת שיצא מביתו. וכתב החזו"א דלאו דווקא הוא, אלא דהזמן הקובע הוא תחילת ליל י"ד. וכן איתא בריטב"א.

^[73] בשו"ת חתם סופר [או"ח סי' קצ"ד] הביא שהקשו, הא אמרינן בפרק חלק [סנהדרין קי"ב ע"א] גבי עיר הנידחת, ד"יושבי העיר" - היינו שישבו בה ל' יום. ומסקינן התם דבי"ב חודש - נקרא "בני העיר", ובל' יום - נקראין "יושבי העיר". וא"כ הכא, אי הוה כתיב רק "היהודים הפרזים", סד"א דדווקא אלו שישבו בה י"ב חודש, ואצטריך "הישבים" למימר דאפילו היה בה רק ל' יום קורא עמהן. ומנלן דפרוז בן יומו נקרא פרוז? עיי"ש שהאריך.

^[74] כך פירש רש"י. ובתוס' הרא"ש הביא, דר"י לא פירש כן, דבכה"ג שכבר קרא - אין צריך לקרות שוב בעיר. אלא דווקא כשלא קרא במקומו, והיה בעיר ביום הכניסה, וחשב להשאר שם בליל י"ד, אזי חייב לעמוד שם גם ביום י"ד, ולקרוא עמהם.

^[75] כך פירש רש"י. ומשמע מדבריו, דאם חזר בלילה, אינו קורא בי"ד. אבל הריטב"א כתב, דמחייבינן ליה להתעכב בעיר ולקרוא שם ביום, דדינו עתה כבן עיר. ואף אם חזר בלילה - קורא בי"ד. ועיי' בתוס'.

^[76] ולעיל [ד' ע"ב] אמרינן במסקנה דטעמא מפני שמספקין. ועיי' בטורי אבן.

^[77] רש"י בפירוש המגילה כתב: "את כל תקף - תקפו של נס של אחשורוש, ושל המן, ושל מרדכי ושל אסתר". ולכאו' כתב דלא כחד מהנך תנאים, אלא נקט כולהו יחד, וגם הוסיף את אסתר ! וכתב הרנת יצחק, דהנה כתבו המפרשים, דהא דצריך לקרות את כולה, היינו משום שעל כל פרט בפני עצמו - אפשר לומר שהיה על פי טבע. ורק ע"י צירוף כל המאורעות יחד - יש לראות שהכל עפ"י השגחה ונס. וא"כ י"ל, דבאמת פסק רש"י כר"מ, דצריך לקרותה כולה. אלא שרש"י בא לבאר, דבאמת גם ר"מ ס"ל בעיקר הדבר כרשב"י, דצריך לקרות תוקפו של נס. אלא דצריך לקרות תוקפם של כולם, משום דרק ע"י קריאת כולה - רואין תקפו של נס.

^[78] הכא איתא שהרג אחשורוש את ושתי [והכי נמי איתא במד"ר], וכן איתא הגירסא בעין יעקב [גמ' י"ב ע"ב]: "שנשחטה ערומה בשבת" [ובמהר"ש די אוזידא איתא: "נגזר עליה שתשרף ערומה"]. וכתב במנות הלוי, דילפינן לה מדכתיב הכא: "אשר נגזר עליה", וכתיב בישעיהו [נ"ג ח']: "כי נגזר מארץ חיים". ובספר נפלאות חדשות, הביא בשם מוהר"ר גבריאל, דילפינן לה מדכתיב הכא: "אחר הדברים האלה כשך חמת המלך", וכתיב במשלי [ט"ז י"ד]: "חמת מלך מלאכי מות". אבל הרבה מפרשים כתבו שלא הרגה, אלא רק גזר עליה שלא תבוא עוד אל המלך, עיי' במנות הלוי [א' י"ט]. ועיי' בחת"ס בדרשות [ח"א דף ר"ה ע"ב].

^[79] כתב רש"י בסנהדרין [ס"א ע"ב, ד"ה נעבד כהמן]: "דאי לאו הכי, לא היה מרדכי מתגרה בו, והיה כורע ומשתחוה לו".

^[80] כתב הר"א אבן עזרא [הובא במהר"ש די אוזידא, ט' כ"ו], ד"אגרת" הוא מלשון הכתוב [משלי ו' ח']: "אגרה בקיץ מאכלה". והיינו, שהיא אוגרת ואוספת דברים הרבה.

^[81] כתב הריטב"א [ד"ה מנא ה"מ], דלענין דברים שבגופה, כגון שרטוט ודיו - עשאוה כספר. ולענין דברים שחוץ לגופה, כגון לקראה בין עומד ובין יושב - עשאוה כאגרת. וגבי תפירה, שאינה ממש מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי, הויא כספר וכאגרת, וכדלהלן. וכ"כ הר"ן. ועיי"ש שדן לענין עבוד הקלף, אי בענין לשמה כס"ת, או דלמא כיון שאין דבר זה ניכר בגוף המגילה, לא חשיב דבר שבגופה. עוד כתב הריטב"א, דכיון שנקראת אגרת, נהגו לקרותה בלי פיסוק טעמים, ובלא הפסק פסוקים. וכ"כ בתוס' הרא"ש, דמה"ט הר"ר יונה קראה פעם בנגונים שונים. וגם להכי יש בני אדם שקורין אותה ומדלגין טעם הקריאה. ובשבלי הלקט קצ"ח הביא בשם הר"א אבן עזרא, שלא להפסיק בסוף פסוק. וכ"כ הרוקח, דהמנהג הוא שלא לנשום בין פסוק לפסוק, לפי שנקראת אגרת [ועיי' במ"ב סי' תר"צ סקנ"ב, שכתב שבכל המגילה יפסיק בין פסוק לפסוק רק כדי נשימה, מפני שצריך לקרותה כאגרת].

^[82] כתב הר"ן, דהאי דילפינן מגילה מספר תורה, היינו דווקא לדברים הפוסלין בס"ת, כגון תפירה בחוטי פשתן. אבל דברים שאין פוסלין בס"ת, כגון אורך השיטין ומניין הדפים וכו', במגילה כשר - ואפילו לכתחילה. אבל בשו"ת מהר"ם מרוטנברג [סי' שנ"א וסי' קפ"ג] הביא, דבתשובת רבינו תם כתב, דאף לעניין מניין השיטין - יש לה דין ס"ת. אבל מהר"ם מסיק, דאין להקפיד במנין השורות. עיי"ש.

^[83] הר"ן כתב, דה"ט, משום שכן דרך האגרות, שאין תופרין בהן אלא מעט.

^[84] אבל ספר תורה, אם תפר מקצתו בחוטי פשתן - פסול. כך פירשו מקצת הראשונים. אבל מהרמב"ם [פ"ב הי"א] משמע, שהחידוש שילפינן מדנקראת המגילה אגרת הוא - שאינה צריכה להיות כולה תפורה, אלא אם הטיל בה ג' חוטי גידין - כשרה. משא"כ בס"ת, שצריך שיהא תפור כולו. ולפ"ז, אף מגילה, אם תפר מקצתה בחוטי פשתן - פסולה.

^[85] כתב המ"ב [סי' תרצ"א ס"ק כ"א] בשם הח"א, דאם תפר את כולה בגידין, אין צריך לדקדק במנין התפירות.

^[86] וכתב בשו"ע [סי' תרצ"א ס"ו], דמפני שיש בעניין זה פירושים שונים [והיינו, פירוש רש"י שהבאנו בגמ'. ושיטת הרי"ף, דעושה שתי תפירות בשני ראשי היריעה, ואחת באמצעה ממש. ושיטת הרמב"ם, שעושה ג' תפירות בראש היריעה, וג' בסופה, וג' באמצעה] צריך לצאת ידי כולם. ולכן יעשה ג' תפירות בראשה של היריעה, וג' סופה, וג' באמצעיתה. ותפירה אחת בחלק הרביעי [כי צריך לשער את היריעה, כאילו נחלקה לד' חלקים] מצד זה, ותפירה אחת בחלק הרביעי מצד האחר. ובזה יצא ידי כל השיטות. [ועיי' במהר"ם שיף שהאריך בעניין זה].

^[87] מכאן מוכיח הריטב"א כדברי רב האי גאון, דצריך לפושטה כאגרת כשקוראה. דאלא"ה, אלא קוראה כשהיא כרוכה כס"ת, הרי לא מנכר מלתא. ובספר המנהיג הביא, דשיטת ר' נסים גאון, דכשקוראה בציבור - כורכה כס"ת. ועיי' ברנת יצחק מה שכתב בביאור שיטה זו.

"קנקנתום" — הוא הקרוי חרתא דאושכפי [צבע שחור של סנדלים] "דיפתרא" הוא עור דמליח וקמיח ולא עפיץ [שעיבד אותו במלח ובקמח ולא בעפצים], "נייר" — הוא בארמית מחקא, נייר העשוי מגומא.

א שנינו במשנה שהמגילה אינה כשרה עד שתהא כתובה אשורית, ומסבירים: דכתיב [שנאמר]: "ככתבם וכזמנם" (אסתר ט, כז) — משמע ככתבו של עם ישראל.

נאמר במשנה שמגילה נכתבת "על הספר ובדיו", ושואלים: מנלן [מניין לנו] דין זה? ומשיבים: אתיא [בא] נלמד בגזירה שווה של המילים "כתיבה" "כתיבה", כתיב הכא [נאמר כאן] במגילה: "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת" (אסתר ט, כט), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו" (ירמיהו לו, יח), משמע שכתיבה שלימה היא על הספר ובדיו דווקא.

ב משנה בן עיר שהלך לכרך שקוראים בו מגילה בחמישה עשר באדר, ולהיפך: בן כרך שהלך לעיר שקוראים בה בארבעה עשר, אם עתיד לחזור למקומו בפורים — קורא כמקומו, ואם לאו [לא], שאיננו עתיד לחזור למקומו בפורים קורא עמהן עם בני המקום שהוא נמצא בו.

ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? ר' מאיר אומר: קורא את כולה. ר' יהודה אומר: קורא רק מ"איש יהודי" (אסתר ב, ה). ר' יוסי אומר: קורא מ"אחר הדברים האלה" (אסתר ג, א).

ג גמרא אמר רבא: מה שאמרנו שהעתיד לחזור קורא כמקומו, לא שנו כן אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אם אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר אף שבכלל דעתו לחזור למקומו — קורא עמהן. אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את הלכתי זו? דכתיב [שכן נאמר]: "על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר..." (אסתר ט, יט), מכדי כתיב [הלא נאמר]: "היהודים הפרזים", ואם כן למה לי למיכתב [לו לכתוב] עוד "הישבים בערי הפרזות"? אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שהפרוז בן יומו, כלומר, מי שהוא עתה יושב בעיר פרוזה אף על פי שמקומו הקבוע הוא בעיר שאינה כזו נקרא גם הוא פרוז.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] ראיה לגבי אדם שהוא בדרך כלל מוקף ולעת עתה הוא פרוז, אולם זה שהוא בדרך כלל פרוז ורק עתה הוא מוקף מנא לן [מנין לנו] שכן דינו? ומשיבים: סברא הוא, מכיון שהפרוז בן יומו קרוי פרוז, כך גם מוקף בן יומו קרוי מוקף.

ואמר רבא: בן כפר, שלמדנו במשנה הראשונה במסכת שזמן קריאתו הוא ביום שני או חמישי לפני פורים שהלך לעיר, בין כך ובין כך, בין שעתיד לחזור ובין שאינו עתיד לחזור — קורא עמהן, עם בני העיר. אף שכבר הקדים וקרא במקומו ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הוא משנה תמיד ממנהג מקומו? ומשיבים: האי [זה] בן הכפר כבני העיר בעי למקרי [היה צריך לקרוא], אלא ורבנן הוא דאקילו [וחכמים הם שהקלו] על בני הכפרים להקדים קריאתם כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין, אולם הני מילי כי איתיה בדוכתיה [דברים אלה אמורים דווקא כאשר ישנו בן הכפר במקומו], אבל כי איתיה [כאשר הוא נמצא] בעיר — כבני העיר בעי למקרי [צריך הוא לקרוא] ולא כבני הכפר, וחוזר לעיקר דינו, ככתוב במגילה.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: בן כרך שהלך לעיר — בין כך ובין כך קורא כמקומו, ותחילה יש לתקן את הגרסה: בן כרך סלקא דעתך [עולה על דעתך] שתמיד קורא כמקומו?! הלא באם עתיד לחזור תליא מילתא [תלוי הדבר], כבמשנתנו, וברור איפוא שיש לתקן את הברייתא, אלא לאו [האם לא] צריך לגרוס בן כפר, ואם כן משמע מברייתא זו שהוא קורא כמקומו, ולא כדברי רבא!

ודוחים: ולאו תרוצי מתרצת [וכי לא מיישב ומתקן אתה] את הברייתא? שהרי על כורחך חייב אתה לשנות את גירסתה, וכיוון שכך תקן עוד, ותני [שנה] בה: קורא עמהם, ואז תהא הברייתא כדברי רבא.

ד נאמר במשנה שנחלקו חכמים מהיכן קורא אדם את המגילה. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחאי אומר: שמתחילים לקרוא מ"בלילה ההוא" (אסתר ו, א).

אמר ר' יוחנן: וכולן, כל התנאים הללו מקרא אחד דרשו, אלא שהוציאו ממנו מסקנות שונות, שכן נאמר: "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף" (אסתר ט, כט) והחכמים נחלקו בהבנת הביטוי "כל תוקף" מאן דאמר [מי שאומר] שקוראים את המגילה כולה מפרש ש"כל תוקף" הוא תוקפו של אחשורוש ולכן צריכים לקרוא מתחילתה, שמשם מסופר דבר תוקפו של אחשורוש.

ומאן דאמר [ומי שאומר] מ"איש יהודי", מפרש שהוא תוקפו של מרדכי. ומאן דאמר [ומי שאומר] שקוראים מ"אחר הדברים האלה", מפרש שהוא תוקפו של המן, ומאן דאמר [ומי שאמר] מ"בלילה ההוא" — תוקפו של נס, ומכיון שתחילת הנס באותו לילה בו נדדה שנתו של אחשורוש, על כן יש להתחיל לקוראה משם.

רב הונא אמר: מהכא [מכאן], על פסוק זה מתבססת המחלוקת, נאמר: "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם" (אסתר ט, כו),

מאן דאמר [מי שאומר] שקוראים את המגילה כולה, מפרש את הכתוב כך: מה ראה אחשורוש שנשתמש בכלים של בית המקדש — "על ככה", והוא משום דחשיב שבעין שנין [שחישב שבעים שנה] לגלות בבל ולא איפרוק [נגאלו] ישראל, ובשל כך חשב שאין להם תקומה. "ומה הגיע אליהם"? דקטל [שהרג] את ושתי, ומכיון שהמגילה נכתבה ונקראת כדי להודיע לדורות הבאים על כל מהלך הדברים שהביאו לכל זה ועל אחריתם של המעורבים בו ודברים אלה מפורשים בחלקם בתחילתה של המגילה, לכך יש לקרוא את כולה.

ומאן דאמר [ומי שאומר] מ"איש יהודי" כך יש להבין: "מה ראה" מרדכי דאיקני [שהתקנא, שגרם שתבער הקנאה] בהמן וגרם לו שנאה זו? "על ככה", משום דשוי נפשיה [שעשה המן את עצמו] כעבודה זרה, "ומה הגיע אליהם" — דאתרחיש ניסא [שאירע הנס]. ולכך יש לקוראה לדעה זו מ"איש יהודי".

ומאן דאמר [ומי שאומר] שקוראים מ"אחר הדברים האלה", כך הבין: מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים — "על ככה" — משום ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג, ב), "ומה הגיע אליהם" (אסתר ט, כו) — "ותלו אתו ואת בניו על העץ" (אסתר ט, כה), ולכך יש לדבריו לקרוא מהמקום בו מוזכר המן לראשונה.

ומאן דאמר [ומי שאומר] מ"בלילה ההוא", כך הוא מפרש: מה ראה אחשורוש להביא את ספר הזכרונות? הסיבה היא "על ככה" — דזמינתיה [שהזמינה אותו] אסתר את המן בהדיה [אתו], "ומה הגיע אליהם" — דאתרחיש ניסא [שאירע הנס], ולכך יש להתחיל לקרוא מהמקום בו מוזכרת התחלת הנס.

אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כדברי האומר שקוראים את המגילה כולה. ועוד: ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שקוראים רק מ"איש יהודי" — בכל זאת צריכה שתהא המגילה כתובה כולה.

ה ואמר עוד ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב בענין מגילה: מגילה נקראת "ספר" (אסתר ט, לב) ונקראת "אגרת" (אסתר ט, כט) ללמדנו: נקראת "ספר" — שאם תפרה (חיבר את יריעות הקלף שלה) בחוטי פשתן — פסולה, כשם שספר תורה שנתפר כך פסול. ונקראת "אגרת" — שאם הטיל בה בתפריה שלשה חוטי גידין שבהם תופרים ספרי תורה, אולם אינו אלא תפירה חלקית כשל אגרת — כשרה, ואין צריך לתפור את היריעה בשלימות כבספר תורה. אמר רב נחמן: ובלבד שיהו משולשין, כלומר, שהתפרים יהיו במרחק שוה זה מזה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים האחרים — לא יצא, שצריך שתהיה מגילה בפני עצמה, כדי שיהא ניכר שהוא קורא אגרת מיוחדת זו. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא כשהיריעה שעליה כתובה המגילה לא מחסרא ומייתרא פורתא [חסרה, קצרה או יתירה, ארוכה מעט] מהיריעות של שאר הכתובים ואיננה ניכרת ביניהם, אבל מחסרא ומייתרא פורתא [חסרה או יתירה מעט] בגודל לית לן [אין לנו] בה איסור ורשאי לקרות בה, לפי שהדבר ניכר.

מסופר: לוי בר שמואל הוה קא קרי קמיה [היה קורא לפני] רב יהודה במגילה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Kankantom is what is called in Aramaic ḥarta de’ushkafei, a black dye used by shoemakers. Diftera is hide that was processed with salt and flour, but not with gallnuts. Neyar is known in Aramaic as maḥaka, paper made from reeds.

§ It was taught in the mishna: He does not fulfill his obligation unless the Megilla is written in Ashurit. The Gemara explains the reason for this: As it is written concerning the Megilla: “According to their writing and according to their time” (Esther 9:27), i.e., the way it was originally written.

The mishna concludes: He does not fulfill his obligation unless the Megilla is written “upon parchment and with ink.” The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: It is derived by way of a verbal analogy between one instance of writing and another instance of writing. It is written here in the book of Esther: “Then Esther the queen, the daughter of Abihail, and Mordecai the Jew, wrote all the acts of power, to confirm this second letter of Purim” (Esther 9:29), and it is written there: “Then Baruch answered them: He pronounced all these words to me with his mouth, and I wrote them with ink on the parchment” (Jeremiah 36:18). Just as there the writing was with ink on parchment, so too here, a Megilla must be written with ink on parchment.

MISHNA: With regard to a resident of an unwalled town who went to a walled city, where the Megilla is read on the fifteenth of Adar, and conversely, a resident of a walled city who went to an unwalled town where it is read on the fourteenth, the following distinction applies: If he is destined to return to his original place, he reads it according to the halakha governing his own place, and if not, i.e., if he is not destined to return to his place, he reads with them, the residents of his current location.

Beginning from where must a person read the Megilla in order to fulfill his obligation? Rabbi Meir says: He must read all of it. Rabbi Yehuda says: He need read only from “There was a certain Jew” (Esther 2:5). Rabbi Yosei says: From “After these things” (Esther 3:1).

GEMARA: Rava said: They taught the mishna that one who is destined to return to his own place reads according to the halakha governing his own place only with regard to one who is destined to return to his own place on the night of the fourteenth of Adar. But if he is not destined to return on the night of the fourteenth, although he does intend to return to his own place eventually, he reads with the residents of his current location. Rava said: From where do I say this? As it is written: “Therefore the Jews of unwalled towns, who dwell in the unwalled towns, make the fourteenth day of the month Adar a day of gladness and feasting” (Esther 9:19). Since it is already written: “The Jews of unwalled towns,” why do I need it to write further, “who dwell in the unwalled towns”? It comes to teach us this: That one who is in an unwalled town even for the day is also called one who lives in an unwalled town.

The Gemara asks: We have found proof for a resident of a walled city who is temporarily located in an unwalled town. But from where do we derive the opposite case, that one from an unwalled town who is temporarily in a walled city is governed by a similar halakha? The Gemara answers: It is based on logical reasoning: Since one who is in an unwalled town for the day is called someone from an unwalled town, so too conversely, one who is in a walled city for a day is called someone from a walled city.

And Rava said further: Someone from a village, where the Megilla is read on the Monday or Thursday prior to Purim (2a), who went to a town, reads the Megilla with the residents of the town, even if he had already read it in his own place. He does so in all circumstances, whether or not he will be returning to his own village. The Gemara explains: What is the reason for this ruling? This villager should actually have read at the same time as the residents of the towns, but the Sages showed leniency toward the people of the villages and allowed them to advance their reading of the Megilla to the previous day of assembly so that they would be free to supply water and food to their brethren in the cities on the day of Purim. This, however, applies only when the villager is in his place, in the village, but when he is in a town, he is required to read like the residents of the town, and not like the villagers.

Abaye raised an objection to Rava from a baraita: A resident of a walled city who went to an unwalled town, in all circumstances, whether or not he will be returning to his own city, reads the Megilla according to the halakha governing his permanent place. The Gemara first questions the text of the baraita as it is currently worded: Can it enter your mind that the resident of a walled city always reads in accordance with the halakha governing his own place, even if he is currently situated in an unwalled town? But doesn’t the matter depend on whether or not he will be returning on Purim to his hometown, as stated in the mishna? Therefore, it is clear that the baraita must be emended. Rather, is it not to be changed to: A resident of a village who went to an unwalled town? The baraita therefore teaches that a resident of a village who is visiting in a town must read the Megilla according to the halakha governing his own place, the village, unlike Rava’s teaching.

The Gemara rejects this: But did you not emend the reading in the baraita? Since you admit that the baraita in any event requires revision, change it further and teach: He reads the Megilla with the residents of the town. This wording in the baraita would then support the opinion of Rava.

§ The mishna teaches that three Sages disagree about the question: Beginning from where must a person read the Megilla in order to fulfill his obligation? It is taught in a baraita that there is a fourth opinion as well: Rabbi Shimon bar Yoḥai says: One must start to read from “On that night” (Esther 6:1).

Rabbi Yoḥanan said: And all of these tanna’im, in arriving at their respective opinions, were expounding the same verse. As it is stated: “Then Esther the queen, the daughter of Abihail, and Mordecai the Jew, wrote about all the acts of power to confirm this second letter of Purim” (Esther 9:29). The one who said that the Megilla must be read in its entirety interprets “acts of power” as referring to the power of Ahasuerus, and so the Megilla must be read from the beginning, where the power of Ahasuerus is recounted.

And the one who said that it needs to be read from “There was a certain Jew” explains that “acts of power” is referring to the power of Mordecai. And the one who said that it needs to be read from “After these things” maintains that “acts of power” is referring to the power of Haman. And the one who said that it needs to be read from “On that night” understands that the expression is referring to the power of the miracle, which began on that night when Ahasuerus could not sleep, and therefore one must begin reading the Megilla from there.

Rav Huna said: The four Sages derived their respective opinions from here: “Therefore, because of all the words of this letter, and of that which they saw concerning this matter, and that which had befallen them, the Jews ordained...that they would keep these two days” (Esther 9:26–27).

Rav Huna continued: The one who said that the Megilla must be read in its entirety explains the verse as follows: “They saw” refers to what Ahasuerus saw, in that he used the vessels of the Temple. “Concerning this matter” was because he had calculated seventy years from the Babylonian exile and the Jews were still not redeemed, and he consequently thought that they would never enjoy deliverance. “And that which had befallen them” is referring to the fact that he had killed Vashti. Since the Megilla was written and continues to be read in order to inform future generations of all these events and what had happened to the people who were involved, and these are detailed at the beginning of the Megilla, it must be read in its entirety.

And the one who said that the Megilla needs to be read from “There was a certain Jew” interprets this verse as follows: That which Mordecai “saw” in that he acted so zealously concerning Haman. “Concerning this matter” was because Haman had made himself an object of idol worship. “And that which had befallen them” is referring to the fact that a miracle took place. Therefore one must read the Megilla from “There was a certain man,” where all this is recounted.

And the one who said that it needs to be read from “After these things” interprets the verse in this way: That which Haman “saw” in that he became incensed with all the Jews. “Concerning this matter” was because “Mordecai did not bow down, nor prostrate himself before him” (Esther 3:2). “And that which had befallen them” is referring to the fact that “he and his sons were hanged on the gallows” (Esther 9:25). Accordingly, the Megilla must be read from the first mention of Haman.

And the one who said that the Megilla must be read from “On that night” offers the following explanation: That which Ahasuerus “saw” in that he commanded to bring the book of chronicles before him. “Concerning this matter” was because Esther had invited Haman along with him to the banquet she made. “And that which had befallen them” is referring to the fact that a miracle took place. And therefore one must read the Megilla from “On that night the king could not sleep and he commanded to bring the book of chronicles.”

Rabbi Ḥelbo said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: The halakha is in accordance with the statement of the one who says that the Megilla must be read in its entirety. And moreover, even according to the one who said that it need be read only from “There was a certain Jew” and onward, the Megilla itself must nevertheless be written in its entirety.

And Rabbi Ḥelbo said further that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: The Megilla is referred to as a “book” (Esther 9:32), and it is also referred to as a “letter” (Esther 9:29). It is called a book, indicating a comparison to the book of the Torah, i.e., to a Torah scroll, to teach us that if one sewed its parchment sheets together with flax threads the Megilla is unfit, just as a Torah scroll sewn in this manner is unfit. And it is called a letter to teach us that if one stitched the Megilla sheets together with only three threads of sinew, in the manner of a letter, the Megilla is fit for use, as it does not have to be completely stitched like a Torah scroll. Rav Naḥman said: This is true provided that the stitches are made in three parts.

Rav Yehuda said that Shmuel said: If one reads from a Megilla that was written together with the rest of the Writings he has not fulfilled his obligation, as it must be evident that one is reading specifically from the Megilla rather than simply reading ordinary passages from the Bible. Rava said: We said this only in a case where the parchment of the Megilla is not a little shorter or longer than the parchment of the other biblical books on the scroll and are consequently not plainly discernible among them. But if it is a little shorter or longer than the other sheets of parchment of the other biblical books, we have no problem with it, and one may read from such a scroll.

It was related that Levi bar Shmuel was once reading before Rav Yehuda from a Megilla

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היתה כתובה בסם בסיקרא בקומוס כו'. סם. סמא. סקרא. סיקרתא שמה. קומוס. קומא. קנקנתום חרתא דאושכפי דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ נייר מחקא באלו כולו [לא] יצא עד שתהא כתובה על העור ובדיו דגמר כתיבה כתיבה ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו:

מתני' בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור קורא כמקומו אמר רבא ל"ש בן כרך שהלך לעיר קורא כמקומו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד ונזדמן לו ונתעכב לו ולא חזר קורא בט"ו כבני מקומו.

אבל אינו עתיד לחזור בלילי י"ד קורא עמהם דכתיב על כן היהודים הפרזים למה לי עוד היושבים בערי הפרזות לא בא אלא ללמד דפרוז בן יומו קרוי פרוז. וכן מוקף בן יומו קרוי מוקף:

ירושלמי ניחא בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר בן עיר שהלך לכרך ואין זמנו מוקדם לפיכך שנינו אם עתיד לחזור יום חזר הרי חוזר ואם לא נעשה מוקף. א"ר יודן לית כן בן עיר שהלך לכרך א"ר יוסי אית כאן בעתיד להשתקע כו' נתברר הפירוש שפירשנו.

אמר רבה בן כפר שהלך לעיר בין עתיד לחזור בכפר בין אינו עתיד לחזור קורא עמהם בי"ד דלא תקינו ליה רבנן לאקדומי ליום הכניסה אלא כי איתיה בכפר אבל כי איתיה בעיר כבני העיר בעי למיקרא. ומותיב אביי עליה ומתרץ הכי בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם:

מהיכן קורא את המגילה ויוצא בה רבי מאיר אומר כו'. ואסיקנא כדברי האומר את כולה אמר [רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא] משמיה דרב מגילה נקראת ספר ללמד שאם תפרה בפשתן פסולה כספר תורה נקראת אגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה.

ובלבד שיהו משולשין כלומר החוט כרוך זה אחר זה ג' פעמים ג' ג' בב' קצוות וג' באמצע.

הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים פירוש אם הן כולן כתובים שנכתבו מגילה ומגילת אסתר בכללן. והיו רוחב היריעות הכתובות כולן מדה אחת פסולה ואם מיחסרא או מייתרא כגון שכל יריעה רחבה ג' זרתות והיריעות שכתובה בהן מגילת אסתר רחבן ג' זרתות וחצי זרת או ב' זרתות וחצי שנראית מגילה בפני עצמה כשרה.

קנקנתום אמר רבה חרתא דאושכפי. פירש רש"י ז"ל ארמונט. ובתוספות אמרו שאינו, דאם כן היה אסור להטילו בדיו לספר תורה מדאמרינן בפרק קמא דעירובין (יג, א) ובפרק שלישי דסוטה (כ, א) אמר רבי מאיר כשהייתי לומד תורה אצל רבי ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי ואנו רגילין להטיל ארמונט לתוך הדיו. על כן פרשו שם קנקנתום ויריאול. וכן פירש רבינו שמואל בעירובין (יג, א).

דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ. וקלפים שלנו אף על פי שאינן מעופצין כשרין, דעבוד שלהן שהיו מעבדין בקמח ועפצים לא היה טוב עד שיהא מעופץ, אבל שלנו שאין אנו מעבדין כן טוב כמעופץ ואינו יכול להזדייף, דריעות הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף, וכדאמרינן התם בגיטין (יא, א) והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף בדאפיצן. ואף בזמנם היה להם עבוד אחר וכשר בלא מעופץ, וכדמשמע במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות לא, ב עיי"ש) קרע הבא בשתים יתפור בשלש לא יתפור וכו' ולא חדתתא חדתתא ממש וכו' אלא הא דאפיצן הא דלא אפיצן, אלמא אף ספר תורה היו כותבין בקלפים שאינן מעופצין.

עד שתהא כתובה אשורית. קשיא לי והא קורין אותה ללעוזות בלעז והוא שכתובה בלעז. ויש לומר דעל הלועז ששמע אשורית יצא קאי, כלומר וכל השומעים ששומעים אותה בין היודעין אשורית בין הלעוזות לא יצאו עד שתהא כתובה אשורית. ובו בלשון שנאוה בתוספתא (פ"ב ה"ג עיי"ש) קראה בלעז הלעוזות יוצאין ידי חובתן קראה אשורית שומעין יצאו ידי חובתן עד שתהא כתובה אשורית על העור בדיו.

אתיא כתיבה כתיבה וכו'. ואם תאמר ותיפוק לי משום דנקראת ספר, וספר תורה צריכה ספר ודיו כדאיתא בשבת בפרק הבונה (שבת קג, ב). ויש לומר הואיל ונקראת אגרת הוה אמינא דאפילו שלא בעור ושלא בדיו כשירה, כמו שהכשירו בה אף על פי שלא דקדק בטעיותיה ובשתפרה בחוטי (פשתן) [גידין] מהאי טעמא, והלכך איצטריך לגזירה שוה דכתיבה כתיבה.

אמר רבה לא שנו אלא שעתיד לחזור למקומו בלילי ארבעה עשר. פירוש אבן כרך שהלך לעיר קאי, כלומר בן כרך שהלך לעיר ששנינו אם עתיד לחזור קורא כמקומו לא תימא בשעתיד לחזור למקומו בזמן חיובו של כרך דהיינו בלילי ט"ו אלא בעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר ואינו מתעכב שם בי"ד קצת, אבל אם אין דעתו לחזור למקומו בלילי ארבעה עשר אלא שמתעכב שם אותה הלילה וקצת מן היום שהוא עיקר הקריאה אף על פי שיצא משם קודם ט"ו וחזר למקומו אפילו הכי קורא כעיר, לפי שבשעה שחל חיוב העיר הוא היה שם ופרוז בן יומו נקרא פרוז. והוא הדין לבן עיר שהלך לכרך ואין דעתו לחזור למקומו בלילי ט"ו, והא דנקט רבא בן כרך שהלך לעיר ולא נקטה בבן עיר שהלך לכרך שהיא שנויה ראשונה במתניתין משום דעיקר קרא דמיניה ילפינן בפרוז בן יומו הוא ומיניה שמעינן למוקף בן יומו.
ולענין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור בלילי י"ד וקרא עמהם אם חזר למקומו בלילי ט"ו, כתבו בתוספות שאין סברא שיחזור ויקרא פעם שנית עם בני הכרך שכבר נפטר. אבל בירושלמי מצאתי שהוא חייב, דגרסינן התם (פ"ב ה"ג עיי"ש): ר' בון בר חייא בעי בן עיר שעקר דירתו לילי ט"ו נתחייב כאן וכאן בן כרך שעקר דירתו לילי י"ד נפטר מכאן ומכאן, אלמא אפילו בן עיר שהיה פרוז בכל עת וקרא במקומו ואחר כך נמלך ועקר דירתו בלילי ט"ו והלך לכרך הרי הוא צריך לחזור ולקרות שניה עמהם, וכל שכן בן כרך שהלך לעיר שלא נעשה פרוז אלא ליומו כשהוא חוזר בלילי ט"ו לדירתו שצריך לשנותה פעם שניה עמהם.

בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם. פירש רש"י ז"ל אף על פי שקרא כבר ביום הכניסה. והא דאמרינן (לעיל מגילה ב, א) דכפרים מקדימין ליום הכניסה ומפרשינן טעמא (לעיל מגילה ד, ב) מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין כלומר ולעיירות, דאלמא אף על פי שהן בתוך העיר בי"ד אפילו הכי פטורין, התם בשלא היו שם לילי י"ד אבל אם היו שם בלילי י"ד קורין עמהם.

מהיכן קורא אדם את המגילה וכו'. תוספתא (פ"ב ה"ה): אבל הכל מודים שמצותה לגמור עד סוף.

מהא דאמר רבא: לא אמרן אלא דלא מיחסרא או מייתרא פורתא יריעתא וכו'. נראה לכאורה שכשהוא קורא פושט כאיגרת כדברי הגאונים ז"ל, דאי לא כי מייתרא או מיחסרא מאי פרסומי ניסא איכא בהא הא גוללה ולא מינכרא מילתא.

האי קנקנתום דאמרינן בגמ' נראה לרבינו הגדול פי' שזה אינו כדיו היינו דיו של עפצים כעין שלנו כשהוא מבושל אבל עפצים ששרו במים בלבד מי קרומיא של עפצא וכשמתבשל הדיו הזה הרבה ועומד ימים רבים מתיבש ונעשה קורט ובירושלמי אמר בו דיו שאין בו עפצא אלמא סתם דיו של עפצים הוא לכן אנו נותני' בו שרף לפי שהוא יפה לו כמ"ש כל השרפים יפין לדיו ושרף הקטף יפה מכולם וכן העשני' יפין לו כמ"ש כל העשנים יפין לדיו. (א"ה כל לשון זה ליכא הכא בש"ס דילן כי אם שם במסכת ברכות פ' הקורא):

אמר רב אשי דכ"ע שהה לגמור את כלה חוזר לראש והכא בדלא שהה קא מפלגי מר סבר גברא דחייה הוא פי' דהא מדרבנן לא חזי למקרי כששהה ומר סבר גברא חזייא הוא כלומר כיון דמדאוריתא הוה חזי שלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד והא ודאי ה"נ הוה איפשר לרב אשי למימר דכ"ע שהה כדי לגמור את כלה (א"ה צ"ל אינו ועיין בר"י שם בברכות ובהר"אש) וחוזר לראש והכא בגברא דחייא וגברא חזיא מיפלגי ומדנקיט אידך לישנא דכ"ע חוזר לראש משמע דהיינו סברא דרב אשי דשהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש כר' מונא והנכון דלעולם כק"ש ומגלה והלל ותקיעות שהם קלים טפי דהא אית בהו שיחה לשאול לשלום או להשיב מפני הכבוד ומפני היראה הקלו כשהיה שלו אפי' שהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש כרבנן דמתניתין וכדר' יוחנן דהתם ודלא כר' מונא אבל בתפלה החמורה שאין כח התר שיחה כלל אלא מפני הסכנה בלבד ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק החמירו בשהייתו דאפי' בגברא חזייא אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש וה"ה דהיכא דהוי גברא דחייא:

ושהה כדי לגמור את כלה דאיכא תרתי לגריעותא חוזר לראש וכדאמרינן התם בר' אבהו דפסק ק"ש במבואות המטונפות ולבתר דחליף א"ל לר"י מהו לגמור ואסיקנא דה"ק לדידי לא סבירא לדידך אם שהית כדי לגמור את כלה חוזר לראש וה"פ דיקא לדידי לא ס"ל דבעית למפסק גברא דחייא אתו אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש וכן הלכתא וזו שטה נכונה וברורה ואין לנטות ממנה ימין ושמאל מפי רבינו נר"ו. ושהה כדי לגמור את כלה פרישנא בגמר' דהיינו לאומרה כלה וכן פירש בכל מקום ומפרש בירושלמי דבקורא משערינן:

מה"מ אתיא כתיבה כתיבה ולא מיתי' לה מדנקראת ספר דהא נקראת אגרת ג"כ ולקמן גבי תפירה מספקא לן ואסיקנא דארכבה אתרי רכשי שאם תפר' כולה בחוט פשתן פסולה דהא נקראת ספר ואם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה דהא נקראת אגרת ולקמן אמרי' דקוראה בין עומד בין יושב מש"כ בס"ת ואומר מורי ר' נר"ו דבדברי' שבגופה כגון שרטוט ודיו עשאוה כספר ומינה שצריכה כתיבה ועיבוד לשמה שהם דברים שבגופה ובלאו הכי לא חשיב ספר כלל אבל בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת לקרותה בין עומד בין יושב ולפי' נהגו לקרותה בלי פסוק טעמים ובלא הפסק הפסוקים וזהו מה שכתב רבינו האיי גאון ז"ל שפושטין אותה כאגרת. וגבי תפירה שאינ' מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי הויא כאגרת ובספר וק"ל להאי כלל' מה שאין מדקדקין בחסרון טעיותיה כמקצתה מש"כ בס"ת שנפסל בג' טעיות בדף וי"ל שזה אינו בספר מדין ספר אלא מדין קדושה דהתם כיון דלא (א"ה כאן חסר) וענין ונקרא ספר ואינו דבר הנזכר ומה שכתוב בדין לא הפקירו כיון דאיכא מצווה קריא' ופרסומי ניסא לקיים קצתם אף בגופה שדנוה כאגרת בהא מילתא דלא מינכר כולי האי ובירושלמי אמרינן אין בין ספרי' למגלת אסתר אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגל' אסתר אינה נכתבת אלא אשורית פי' לרבנן הא לכל דבריהם זה וזה שוים כלומר לדבריה' שבגופ' ממש וכדכתיבנ' ותו לא מידי:

מתניתין בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר וכו' בגמ' מפרש לה:

גמרא אמר רבא ל"ש אלא שעתי' לחזור למקומו בליל י"ד אבל אין עתיד לחזור למקומו בלילי י"ד קורא עמהם עיקר הפי' כדפרש"י ז"ל דרבא אבן כרך שהלך לעיר בלחוד קאי וה"ק דלא תי' דעתיד לחזור למקומו דקתני היינו שעתיד לחזור בזמן חיובו אלא ה"ק אם עתיד בן כרך זה לחזור למקומו בלילי י"ד קורא במקומו כלו' שאינו קורא כבני העיר שהוא שם אלא קורא כמקומו בט"ו כשילך לשם אבל אם אין עתיד לחזור למקומו לילי י"ד והאיר לו יום י"ד בעיר שחל חיוב קריאת היום שהוא עיקר הקריאה על בני העיר בעודו שם קורא עמהם הלילה והיום דפרו' בן יומו נקרא פרוז ואע"פ שרוצה לחזו' ביום י"ד עצמו בענין שיהא במקומו ליל ט"ו קורא עכשיו ביום י"ד במקומו וקורא שם בכרך וליכא משום אגודות ואפי' לאביי במילת' כזה וכ"ש לרבא אבל אם אין עתיד לחזור למקומו עד יום ט"ו שיחול חיוב קריאת היום של בני הכרך קורא עמהם כלומ' שאינו קורא ביד כלל אלא ממתין ביום ט"ו וקורא ליל ט"ו ויומו עם בני הכרך דמוקף בן יומו נקרא מוקף נמצא פי' משנתי' אם עתיד לחזור למקומו בלילי יום פורים של אותו מקום שהוא ואם לאו אלא שמתעכב עד יום פורים של אותו מקום קורא עמהם והא דפריש רבא בלישניה דין בן כרך שהלך לעיר ולא פריש בהדיא דין בן עיר שהלך לכרך שנשנה בתחלת משנתי' משום דעיקר דיצא מקרא בבן כרך שהלך לעיר כתיב דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומדיוקא דידה נפקא דנקרא מוקף ולהכי פריש ליה כד נסיב ליה מקרא ובן כרך שהלך שם ונתעכב שם עד בקר י"ד שקורא עמהם אם חזר למקומו ליל ט"ו חוזר וקור' עמהם שאע"פ שנתחייב כבר עם בני העיר שהלך שם הרי חזר ונתחייב עם בני הכרך וגדולה מזו אמרו בירו' דבן עיר שעקר דירתו לכרך ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן וכ"ש זה שעיקר דירתו היה בכרך ולא היה בעיר אלא גר ופרוז בן יומו וזה ברור ושלא כדברי התוס' ויש קצת סעד לזה בגמ' דילן מהא דאמרי' בסמוך דבן כרך שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם וההיא ודאי לא נצרכה אלא לבן כפר שהקדים לי"ה ונפטר ואפ"ה כיון שבא לעיר אח"כ שהוא מקום חיובו מן הדין חוזר וקורא עמהם ולא אמרי' כבר נפטר ביה הכא נמי אע"פ שנתחייב בעיר לפי שהיה פרוז בן יומו כיון דחזר לכרך שהוא עיקר מקומו וחיובו חוזר וקורא עמהם. כתוב בהלכות הרי"ף ז"ל ל"ש אלא שעתיד לחזור למקומו בלילי י"ד ונתעכב ולא חזר ונראה מדבריו לפום פשטיהו דכל שהיה בדעתו לחזור לילי י"ד אע"פ שנאנס ונתעכב שם עד יום י"ד אינו קורא עמהם עד שיתעכב שם יום י"ד מדעתו שכך היה בדעתו בתחילת ליל י"ד ולהכי חשוב פרוז כן יומו ולא נהירא כלל שאין זה תלוי בדעתו אלא כל שנתעכב שם כיום י"ד פורים הוי פרוז בן יומו אבל יש לפרש דברי רבי' ז"ל דה"ק שאם דעתו לחזור בליל י"ד אע"פ שנתעכב שם כל הלילה עד סמוך לעלו' השחר שהם קוראי' מ"מ של לילה אינו קורא עמהם הלילה כנ"ל עיקר פי' שמועה זו:

וי"מ דהא דרבה אכלה מתניתי' קאי דאפי' בן עיר שהלך שם כל יום י"ד אם אין עתיד לחזור למקומו לילי י"ד אלא שמתעכב שם עד יום י"ד אע"פ שדעתו לחזור בו ביום כופין אותו להתעכב שם ולקרא עמהם יום ט"ו דמוקף בן יומו נקרא ואין פי' זה נכון כלל דכיון שלא היה שם ביום ט"ו שהוא זמן הכר' היאך נעשה מוקף בן יומו ולא פרוז בן יומו אלא בהיות שם יום פורים של פרזי' או של מוקפי' ואין טעם להיותו מוקף מפני יום י"ד יותר מהיותו שם יום י"ג או קודם לכן והאמ' כמו שכתבנו:

גרסינן בירוש' ר' יודן בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט"ו מהו פי' וקס"ד דמיירי בבן עיר שהלך לכרך ומהדרי' מתני' כשהיה בכרך ומה צריכה לזה כשהיה בעיר פי' כאלו מתני' במי שהיה בכרך כל ליל ט"ו עד שפי' כמו שפי' וכי קא מבעי' לן כשהוא עדיין בעיר אלא שנתן דעתו לעקור דירתו ליל ט"ו לכרך מיחשב בן כרך מעתה ולא יקרא בעיר אלא ממתין עד שיהא בכרך וקורא עמהם ואע"פ ששנינו שאפי' בן כרך ממש שהלך לעיר אם מתעכב שם י"ד קורא עמהם בי"ד וקס"ד דהתם הוא שדעתו להתעכב שם גם יום ט"ו אבל זה שהיה בכרך יום ט"ו אינו קורא אלא בכרך ועו' דהתם שבא מן הכרך לעיר אפי' בדרך עראי מדעתו יושב בעיר ורוצה בה ובישיבתה לאותו יום ופרוז בן יומו הוא אבל זה שמתעקר משם אין עיכובו שם יום י"ד עושה אותו יום פרוז וכאלו פי' מהם ומחברתם דמי ואמרינן אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קורין בי"ד כדרבנן א"ר מנא בעתי' לחזור למקומו א"ר פנחס ע"כ היהודי הפרזי' פרוז היה באותה שעה וה"פ דדוקא בן עיר שעוקר דירתו לכרך הוא דמבעי' לן אבל בן עיר שהוא מפרש בים או הולך במדבר ונמצא שם יום י"ד קורא כמקומו בי"ד שאע"פ שאינו במקום שום חיוב קורא במקומו א"ר מנא בעתיד לחזור למקומו אבל אם דעתו לילך לכרך אינו קורא כלל שהרי כבר נעקר מן העיר ולכלל בן כרך לא בא וזה כאותה שאמר בירוש' במקום אחר בן כרך שעקר לילי י"ד נפטר מכאן ומכאן א"ר פנחס ע"כ היהודים ר' פנחס מהדר אבעי' דר' יודן וקאמר שבן עיר שנתן דעתו לעקור לכרך ליל ט"ו כיון שעדין הוא בי"ד בעיר קור' בעיר כיון שהוא פרוז באותה שעה דלא גרע מבן כרך שהלך לעיר ויש מרבותי שכתבו דבן כרך שהולך במדבר או בים או במקומות שאין שם ישראל ואין דעתו לחזור למקומו אינו נפטר לגמרי אלא שקור' יום י"ד כזמן הרוב ואינו נראה כן בירוש' שכתבנו:

ואמר רבה בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם פי' אפי' עתיד לחזור לכפר קודם בקר י"ד חייב להתעכב שם ולקרות עמהם ומפ' טעמא דהאי בני העיר בעי מקרא ורבנן הוא דתקינו לה בי"ה וכי תקינו ליה היכא דאיתיה בכפר אכל היכא דליתיה בעיר כבני עיר בעי מהוי. ונראה דכבני עיר ממש קאמר שקורא עמהם אפי' ביום מיהו דוקא בהא שהיה שם בליל' אבל אם לא בא שם עד היום כבר חל חיוב עליהם קודם בואו ונפטר והיינו דתנן שהכפרים מספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכים ומפ' אפילו ביום פורים כדמפ' לעיל ואפ"ה מקדימין ליה ונפטרין ואין כניסתן לעיר ביום י"ד חוזר ומחייבן שא"כ מה הועילו בהקדמתן ופרש"י דכד איתיה נמי בעיר ליל י"ד אינו חייב לקרות עמהם אלא בלילה אם חזר למקומו אלא בלילה ואינו נכון:

תני קורא עמהם פי' במקומו דקתני היינו עיר שהוא עיקר מקומו לענין זה:

תנן מהיכן קורא את המגלה ויוצא בה י"ח ר"מ אומ' כלה ר' יהודה אומר מאיש יהודי וכו' א"ר חמא בר גוריא אמר רב הלכה כדברי או' כלה ואפי' וכו'. נ"ל דהא קמל"ן בהא אליבא דהלכת' שצריכה שלא תהא חסרה ענין כדכתיבנ' לעיל ושמעי' מינה שאע"פ שקרא כבר מקצת' במגלה שלימה ונפטר מאותו המקצת אינו קורא המקצת הנשאר אלא במגלה שלמה דהא לר' יהודה דלא מיחייב למקרי אלא מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כלה וזה ברור:

ואסיקנא דמגלה אם הטיל בה ג' חוטי גידין כשירה ובלבד שיהו משולשין פי' שתים בשני קצוות היריעה וא' באמצע ומראש התפר עד הגיד כמו שיש ממנו עד הב' וכן מן הב' לג' עד סוף התפר כדפרשי ז"ל:

המשנה הרביעית בן עיר וכו' כוונת המשנה בענין החלק השלישי לבאר זמן קריאה במי שהוא חוץ למקומו ואין דין מקומו שוה לדין אותו מקום שהוא לשם ואמר על זה בן עיר וכו' שזמנו בי"ד שהלך לכרך שקורין בט"ו או בן כרך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו בן עיר בי"ד אע"פ שהוא בכרך ובן כרך בט"ו אע"פ שהוא בעיר ופי' בגמ' לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד אבל אם אין עתיד לחזור בלילי י"ד קורא עמהם זהו נוסח הגמ' וקצת גאונים הוסיפו בו שעתיד לחזור בלילי י"ד ונתעכב ולא חזר ופי' רוב המפרשים שדבר זה מוסב על בן כרך שהלך לעיר שלא נאמר שבדעת חזרה יקרא כמקומו אלא בשדעתו לחזור בלילי י"ד שהיה בן כרך זה בעיר בליל י"ד בשעת קריאת בני העיר ואמר עליו שמאחר שרצונו לצאת הלילה משם ואין דעתו להיות עמהם למחר בתחלת היום לא חל עליו דין פרוז עכשו ואינו קורא עמהם באותה הלילה ואף למחר אם נתעכב שם אח"כ מחמת סבה אלא ממתין וקורא בעיר כמקומו בט"ו אבל אם בליל י"ד הי' דעתו להתעכב שם למחר בתחלת היום אע"פ שאין דעתו להשאר שם בליל ט"ו חל עליו מיד דין פרוז שפרוז בן יומו נקרא פרוז ואע"פ שדברים אלו אין מתפרשין אלא בבן כרך שהלך לעיר מ"מ נלמוד הימנו כיוצא בזה בבן עיר שהלך לכרך שאם דעתו לחזור לעירו קודם שיחול יום ט"ו אע"פ שדעתו להתעכב שם כל ליל י"ד ויומו וליל ט"ו לא חל עליו דין מוקף וקורא שם בארבעה עשר כקריאת מקומו ואין ראוי לומר בכאן ונתעכב ולא חזר שהרי כל י"ד היה דעתו מקודם להתעכב כמו שעשה ואם דעתו לעמוד בכרך עד שיחול יום ט"ו הרי הוא מוקף בן יומו וממתין וקורא עמהם בט"ו והיה לנו לומר בגמרא לשיטה זו לא שנו אלא שדעתו לחזור בליל ט"ו אלא דחדא מינייהו נקט ותעיד עליה חברתה כך היא שיטתנו וגדולי המפרשים פי' נוסח הגמרא אף בבן עיר שהלך לכרך שהדבר תלוי בו בדעת חזרה בלילי י"ד ומפרשים עליה ג"כ נתעכב ולא חזר ומפרשים בן כרך שהלך לעיר על הדרך שבארנוהו ובן עיר שהלך לכרך שאם דעתו לחזור בלילי י"ד להיות בעירו בי"ד ונתעכב ולא חזר קורא בכרך כמקומו ואם לא היה דעתו לחזור בליל י"ד אלא שדעתו להתעכב שם בתחלת היום כבר פרח ממנו מתחלת הלילה דין פרוז במחשבה זו ומאחר שפרח ממנו דין פרוז הרי הוא מוקף מעכשו וצריך לו להתעכב שם עד למחר שיקרא עמהם והדברים נראין לענין פירוש אבל לענין פסק נראין הדברים כדעת ראשון שבבן עיר שהלך לכרך הדבר תלוי בליל ט"ו ובבן כרך שהלך לעיר הדבר תלוי בליל י"ד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:

בן כפר שהיה יום הכניסה שלו ביום י"ג והיה בעיר בליל י"ג אפי' היה דעתו לצאת משם קודם י"ד אין יום קריאה שמטעם יום הכניסה חשוב כל כך שיהיה הדבר תלוי בדעת חזרה אלא כל זמן שיתעכב קורא עמהם שאין דין כפר אלא למי שהוא בכפר אבל בזמן שהוא בעיר אין לו דין כפר כך נראה לי ושאר המפרשים פרשוה בבן כפר שקרא ביום הכניסה שלו ובא לו אחר כן בעיר בלילי י"ד שאע"פ שדעתו לחזור באותה הלילה עצמה קורא עמהם ואין הדברים נראין לענין פסק ומ"מ בן עיר שקרא בעירו ובא לו אחר כן לכרך אין בו שום חיוב לדברי הכל ובן כרך שהלך לעיר ונעשה פרוז בן יומו וקרא עמהם ואח"כ חזר למקומו חוזר וקורא במקומו שאף הוא חזר לדין מוקף וכן כתבוה חכמי הדורות בשם תלמוד המערב לפי מה שהם מפרשים בה אלא שאין בה הכרח:

כלל ידוע בתלמוד כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן מעתה שאלו בתלמוד המערב בן עיר מהו שיוציא בן כרך ובן כרך מהו שיוציא בן עיר והשיבו בן עיר אינו מוציא בן כרך שהרי נפטר לו ופקעה ממנו חובת מגלה בן כרך מוציא בן עיר אע"פ שאין זמנו עדיין שהרי מ"מ חיוב מגלה מוטל על הכל מתחלת ליל י"ד:

מגלה גזולה יש מן הגאונים שהתירו לקרות בה שהרי בקול קריאה הוא יוצא ואין בקול דין גזל כמו שהתבאר בתלמוד המערב לענין שופר ויש חוככין בזה להחמיר:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השלישי ג"כ לבאר אם אדם חייב לקרות את כלה אם לאו ונזכרו בה ג' מחלוקות והם שר' מאיר אומר כלה מפני שהוא צריך להזכיר תקפו של אחשורוש שהוא בתחלתה ור' יהודה אומר מאיש יהודי אין אנו צריכין אלא לתקפו של מרדכי ור' יוסי אומר מאחר הדברים לתקפו של המן אנו צריכין ובגמרא נזכר בה דעת רביעי והוא מבלילה ההוא שהוא עיקר תקפו של נס וכלם באים מכח מה שנאמר ותכתוב אסתר וכו' את כל תוקף מר סבר תקפו של אחשורוש וכו' וכולם מודים שצריך שתהא כלה כתובה לפניו ומ"מ הלכה כדברי האומר כולה:

זהו ביאור המשנה ודינין הבאים עליה בגמרא אלו הן מגלה שתפר בה יריעה אחת עם חברתה בחוטי פשתן פסולה כס"ת ואם הטיל בה ג' חוטי גידין אע"פ שיש בשאר התפירה פשתן כשירה ובלבד שיהיו משלשין ר"ל אחת בקצה היריעה הסמוך לשיור התפר שבצד העליון ואחד כנגדה שבצד התחתון ואחד באמצע וכן שיחזיר בכל התפר מהם החוט ג' פעמים מה שאין כן בס"ת שכל שיש בה פשתן פסולה הא מ"מ הטיל בס"ת ג' חוטי גידין בשלש ולא הטיל בה פשתן כשירה וגדולי המחברים כתבו בענין זה אין צריך לתפור את כל היריעה כספר תורה אלא כל שתפר בגידין שלש תפירות באמצעה ושלש בכל אחד מן הקצוות יצא נראה מדבריהם שבספר תורה צריך שיתפור כל היריעה חוץ משיור התפר המפורש למטה ואפשר שאף במגלה אם תפר מקצתה בפשתן פסולה וכן יש שפסקו שלא נפסלה מגלה התפורה בפשתן אלא בצבור הא ביחיד יצא ואין נראה כן:

הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים בצבור לא יצא אבל ביחיד יצא ובלבד שתהא עשויה כהלכתה בגליון ובתפירת גידין ומ"מ אף היחיד אין קורא בה לכתחלה ויש פוסקין ביחיד שקורא בה לכתחלה ואף הצבור יוצאין בה בדיעבד ואם היתה יריעה שבה נכתבה המגלה יתירה על האחרות או חסרה מהם הרי היא כמגלה בפני עצמה ויוצאין בה אף בצבור ולשיטה שנית שהזכרנו קורין בה אף לכתחלה בצבור:

עד שתהא כתובה אשורית ומפרש בגמרא דכתיב ככתבם וכזמנם קשי' לי דהא תנן בריש אבל קורין אותה ללועזית בלעז ואלמא כשרה האי בכל לשון והכי תני אשורית בלחוד ונ"ל דטעות האי ול"ג ליה אלא ה"ג עד שתהא כתובה על הספר ובדיו וקאי ארישא דתני היתה כתובה בסם בם קרא ועל הדפתרא ועל הנייר לא יצא עד שתהא כתובה על הספר למעוטי דפתרא ונייר בדיו למעוטי סם וסיקרא ואין לומר דלעולם בכל לשון כשירה והאי דתני אשורית לא על לשון אשורית קאמר אלא על גופי האותיות דאע"ג דכשרה ליכתב בכל לשון מ"מ גופי האותיות צריך שיהא אשורית דהא מנא ליה מכתבם ואי דריש כתבם ליבעי נמי לשון אשורית אלא ודאי לא דריש ככתבם וא"כ דבעינן אשורית מנא ליה:

ומ"ד מאיש יהודי מה ראה מרדכי דאקני כו'. ק"ק כיון דקנאה של מרדכי ודשוי נפשיה ע"ז לא הוזכר אלא לבתר אחר הדברים האלה גדל לא היה לנו להתחיל אלא משם ומה טעם הוא להתחיל מאיש יהודי וגו' ויש ליישב דאיש יהודי מורה על כך דמשום הכי לא השתחוה כדאמרי' בפרקין לעיל ואמאי קרי ליה איש יהודי שכפר בע"ז שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי:

מה ראה אחשורוש כו'. ולשון ראו בלשון רבים על שם אחשורוש ויועציו וכן מה ראה מרדכי כו' עם שאר צדיקים שבאותו דור ומה ראה המן כו' עם בניו ומה ראה אחשורוש עם יועציו:

דשוי נפשיה ע"ז כו' מה שיש לדקדק בזה תמצא בפ"ק:

על ככה דזמינתיה אסתר להמן כו'. כמפורש בפ"ק שנת המלך אחשורוש ממש כו' אמר מאי האי דזמינתיה אסתר להמן דלמא כו' ע"ש:

גמרא אר"ח כו' הלכה כדה"א כולה. עי' סוף מכלתין ולימא הלכה כר"י כו' ועי' במנחות (לב ב) תד"ה ולימא:

רש"י ד"ה שיהו משולשין (בסופו). נ"ל דצ"ל וכמשלישי לסוף הספר דלגי' שלפנינו אינו במשמע רק שיהו ב' אוירים העליונים שוים וכן התחתונים אבל שיהו ארבעתן שוים כאחד לא השמיענו ולשון התוס' בזה מתוקן יפה רק בהעתקתם הא דמכות נ"ל ג"כ להגיה וכמקדש לצפון:

מַאן דְּאָמַר (אסתר ט, כט): 'כֻּלָּה', תָּקְפּוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. דכתיב (אסתר א, ד) 'בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' דנמצא שהיה עשיר גדול ואיך יצוייר שימכור אומה שלימה בעשרת אלפים ככר כסף? אשר אלו לא היו נחשבים אצלו אפילו בערך אבנים! ואם כן מוכח דהמן זייף באומרו שקנה אותם בעשרת אלפים ככר כסף, וכיון דזייף בזה זייף בכל ובטלו האגרות שכתב!
וּמַאן דְּאָמַר: מֵ'אִישׁ יְהוּדִי', תָּקְפּוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי שהיה לו כח מן יהודה ומן בנימין ובזה הכניע את המן שהיה בידו קטרוג מכח תמנע שלא קבלו אותה ומכח השבטים שהשתחוו לעשו וכמו שכתב מהר"י ז"ל דבכח אִישׁ יְהוּדִי דאתי מיהודה ביטל קטרוג תמנע, ומכח אִישׁ יְמִינִי דאתי מבנימין שלא השתחוה לעשו ביטל קטרוג ההשתחויה שהשתחוו השבטים לעשו.
וּמַאן דְּאָמַר: מֵ'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה', תָּקְפּוֹ שֶׁל הָמָן כי בגאותו ותוקפו נתן עיניו לכלות הכל ובזה ממילא נעשה נס ההצלה מה שאין כן אם היה נותן עיניו במקצת היה עולה בידו. וּמַאן דְּאָמַר: מִ'בַּלַּיְלָה הַהוּא', תָּקְפּוֹ שֶׁל נֵס כי נזדמן אותה הלילה שהיתה מוחזקת בנסים גדולים מדורות הראשונים ולכך הצליחו בה במעשה נסים.

'מָה רָאָה' אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֵּלִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ? 'עַל כָּכָה', מִשּׁוּם דְּחָשִׁיב שִׁבְעִים שְׁנִין וְלָא אִיפְרוּק. נראה לי בס"ד נרמזו השבעים בזה דאות כף של כָּכָה כפול ואם תסיר הכפל יהיו 'עַל כָּכָה' אותיות 'ע' כלה' פירוש ראה שכלה זמן של ע' שנה ועל ידי כך 'וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם'? דְּקָטַל וַשְׁתִּי! שנעשה להם מהומה גדולה שנוסף אותיות ומה על אותיות מה ונעשה צירוף מְהוּמָה.

'מָה רָאָה' מָרְדֳּכַי דְּאִיקְנִי בְּהָמָן? 'עַל כָּכָה', דְּשַׁוִּי נַפְשֵׁיהּ עֲבוֹדָה זָרָה. נראה לי נרמז זה בתיבת כָּכָה שהוא מספר לוט [45] שהוא תרגום של ארירה, דאומרים ארור המן על אשר עשה עצמו עבודה זרה. 'וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם' רוצה לומר אותיות מה של גְּאוּלָּה [45], שמספרם גְּאוּלָּה שנעשה בה הנס.
ואומרו 'מָה רָאָה' הָמָן שֶׁנִּתְקַנֵּא בְּכָל הַיְּהוּדִים 'עַל כָּכָה' מִשּׁוּם דְּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה והיינו כָּכָה גימטריא 'לב אחד' [45], פירוש שהיה לו לב אחד, 'וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם'? 'וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ'! שיצאה נשמת בניו ברגע אחד בעבור זכות מרדכי שהיה לו לב אחד.
ואמר עוד 'מָה רָאָה' אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת? 'עַל כָּכָה', דְּזַמִּינְתֵּיהּ אֶסְתֵּר לְהָמָן בַּהֲדֵיהּ נראה לי דדריש כָּכָה על סעודה לשון דוק בבכי, 'וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם'? כי מן הסעודה נולד מעשה הנס.

תוספות ד"ה ובלבד שיהו כו' מראש התפר. עיין בכורות דף לט ע"א תוספות ד"ה שיהיו משולשים ושם איתא מראש הדף וכו' וכן נכון:

בגמרא אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד ופירש"י ז"ל דנהי דעיקר מילתא דרבא בבן כרך שהלך לעיר איירי ה"ה בבן עיר שהלך לכרך ועתיד לחזור בליל ט"ו אבל הרא"ש והרמב"ם ז"ל כתבו דמילתא דרבא אכולה מתני' קאי שהכל תלוי בליל י"ד בין לבן עיר ובין לבן כרך ועיין בב"י שהאריך בזה לפרש טעמן ומחלוקת של הפוסקים בזה ואף שאיני כדאי מ"מ יש לי לדקדק על שיטת רש"י וסייעתו מהא דאמרינן בסמוך אשכחן פרוז מוקף מנ"ל ומשני סברא היא וא"כ לפירש"י מאי סברא יש בזו בשלמא לשיטת הסוברים דהכל בי"ד תליא מילתא א"ש דכיון דבן עיר שהלך לכרך ונתעכב ביום י"ד שפיר מיקרי מוקף בן יומו לענין דלא מצי קרי בי"ד כי היכי שהמוקפין גמורין קורין בי"ד ומש"ה צריך לקרות עמהם בט"ו דלפוטרו לגמרי אי אפשר ועוד דאפשר דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם משא"כ לשיטת רש"י אין זה סברא דנהי דפרוז בן יומו קרוי פרוז היינו משום דפרוז בי"ד תליא וקרינן שפיר פרוז בן יומו לענין שקורא עמהם משא"כ בבן עיר שהלך לכרך ונתעכב שם בי"ד מנ"ל דאין קורא עמהם כיון דהשתא בי"ד לא מיקרי מוקף בן יומו כיון שלא הגיע זמן מוקפין ויש ליישב וכמדומה לי שכמו שכתבתי כאן מקשה בירושלמי ע"ש. אלא במ"ש רש"י ז"ל ראיה לפירושו מהירושלמי לא ידענא דאדרבא מהירושלמי איפכא משמע דהא מחמת קושיא מסיק התם אמר ר' יודן לית כאן בן עיר שהלך לכרך ואף למאי דקאמר ר' יוסי התם אף כאן בעתיד להשתקע עמהם ומסיק נמי והוא שיצא קודם שהאיר המזרח אין בזה הכרח לאחד מהפירושים כיון דהתם בעתיד להשתקע איירי ובתלמודא דידן לא איירי בהכי וצ"ע:

הלכה כדברי האומר כלה. עמ"ש בעניותי בריש שער יוסף ובדברים אחדים דף קמ"ה ע"א בס"ד:

אמר רב יהודה אמר שמואל הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים וכו' לית לן בה רב יוסף בר חמא הוה קרי קמיה דרב ששת במגילה הכתובה בין הכתובים א"ל הרי אמרו הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא אמר ר' חייא וכו'. כן הביא גירסא זו בלקוטי רבינו בצלאל כ"י ועמ"ש לעיל דף ז'. כפי גירסתנו ע"ש. והא דרב יוסף היה קודם שנעשה סגי נהור ע"י מעשה כמ"ש הר"ן פ"ק דקדושין וכמ"ש בסוף מנחות ע"ש ודוק:

חרתא דאושכפי. סם שצובעין בו מנעלים שחורין: קמיח. במים: ולא עפיץ. מעובד בעפצים שקורין גל''ש: מחקא. מין עשבים עשוי על ידי דבק: מתני' בן עיר. שזמנו בארבעה עשר: שהלך לכרך. שזמנו בחמשה עשר: אם עתיד לחזור. מפרש בגמ': קורא כמקומו. כחובת מקומו בן עיר בארבעה עשר בן כרך בחמשה עשר: גמ' לא שנו. דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו קורא בחמשה עשר ולא בארבעה עשר: אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר. אם קודם עמוד השחר יצא מן העיר הוא דקתני שאינו צריך לקרות עמהן בלילי י''ד אע''פ שעודנו שם הואיל וביום לא יהיה שם אין זה אפילו פרוז בן יומו: אבל אין עתיד. לצאת משם בלילה דהשתא הוי פרוז לאותו יום אע''פ שעתיד לחזור למחר ליום (אחר) נקרא פרוז וקורא עמהן בין בלילי י''ד בין בי''ד וה''ה לבן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור בלילי ט''ו שלא יהא שם ביום ט''ו לא הוי מוקף ליומו וקורא בי''ד כחובת מקומו ואע''פ שהוא בכרך אבל אין עתיד לחזור בלילי ט''ו אין צריך לקרותה בי''ד וממתין וקורא עמהן אע''פ שסופו לחזור לאחר זמן: מנא ליה. דמשום ההוא יומא חשיב כוותייהו: בן כפר. שהקדים וקרא ליום הכניסה ואח''כ הלך לעיר והיה שם לילי י''ד: בין כך ובין כך. אפילו עתיד לחזור ולצאת משם קודם היום קורא עמהן בלילה: כבני העיר בעי מקרי. כל הפרזים זמנם בארבעה עשר בין כפרים בין עיירות ורבנן הוא דאקילו עלייהו להקדים ליום הכניסה: והני מילי. דאקילו עלייהו דאין צריך לחזור ולקרות בארבעה עשר כי איתיה בכפר: מאחר הדברים האלה. גידל המלך וכו': כל תוקף. לקיים אגרת הפורים על תוקף הקפיד להזכיר: תוקפו של אחשורוש. ומתחילתה היא מדברת בתוקפו עד סופה: ומה ראו על ככה. המגילה נכתבת ונקראת להודיע לדורות מה ראו באותו הזמן שעשו מה שעשו ומפרש על ככה עשו ולפרש מה הגיע על העושים: נקראת ספר. ונכתב בספר: שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה. דאיכא למאן דאמר במסכת מכות (דף יא.) ספר תורה שתפרו בפשתן פסולה: ונקראת אגרת. לומר שאינה חמורה כספר: שיהו משולשין. שיהא מראש התפר עד מקום תפירת הגיד כממנו ועד הגיד השני ומן השני לשלישי כמשלישי לסוף התפר: הכתובה בין הכתובים. ספרים שהיו בימי החכמים כולן בגליון כספר תורה שלנו: לא יצא. דבעינן אגרת לעצמה דמיפרסם ניסא טפי דכי קוראה בין הכתובים נראה כקורא במקרא: אי מחסרא או מייתרא. ארוכה משאר הקלפים למעלה או למטה או קצרה מהן ויש לה היכר לעצמה:

דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ. קשיא א''כ היאך כותבין על קלפים שלנו דלא עפיצי ספר תורה ותפלין ומגילה ותירץ רבינו תם שהסיד שאנו נותנין בקלפים שלנו מהני כעפצים ותדע דבפרק שני דגיטין (דף יט.) אמר דבלא עפיץ יכול להזדייף ושלנו אין יכול להזדייף על הלבן: על הספר ובדיו. פירש ר''ת שהדיו שלנו הוא דיו גמור אבל של עפצים לא הוי דיו והכי משמע פ''ב דגיטין (גז''ש) דתניא בכל כותבין בדיו ובסם ומסיק בכל דבר של קיימא ומסיק לאתויי מאי ומשני לאתויי הא דתנא רבי חייא כתבו במי טריא ועפצא כשר ומדאצטריך לאתויי עפצא מרבוייא בתר דתני דיו שמע מינה דעיקר דיו לא הוי מעפצא ומטעם זה רצה לפסול ספר תורה הכתובה מדיו של עפצים והאשכנזים השיבו לו דהתם מיירי במים ששרו בהן עפצים אבל אותו שעשו מגוף העפצים ודאי הוא טוב ומ''מ נראה דאותו שלנו הוי עיקר דיו כדמשמע פרק כל היד (נדה דף כ.) דרבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק פירוש משבר חתיכה של דיו ובדיק ביה דם שחור ובאותו שלנו שייך שבירה ולא באותו של עפצים: בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם. פירש רש''י ואע''פ שקרא כבר ליום הכניסה וקשיא למה יחזור ויקרא שני פעמים ומ''מ נראה דשפיר פי' רש''י דכיון שהיה בעיר בלילה נעשה כבני העיר ואע''פ שעתיד לחזור (בו) בי''ד ואע''פ שקרא ביום הכניסה דהא דאמרי' כפרים מקדימים ליום הכניסה כדי שיספיקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים ופטורים ממגילה היינו דווקא כשאינם שוהים שם בליל י''ד אלא ביום י''ד באים שם אבל כששוהים שם בליל ארבעה עשר ודאי דינם כבני העיר אע''פ שקראו כבר: ובלבד שיהו משולשין. נראה כמו שפרש''י שיהיה מראש התפר עד הגיד כמגיד לגיד חבירו בין מלמעלה בין מלמטה והכי נמי משמע במכות (דף ט: ושם) גבי ערי מקלט דקאמר ושלשת שיהו . משולשין מדרום לחברון כמחברון לשכם ומשכם לקדש כמקדש לצפון שמע מינה דמשולשין משמע הכי ולא כמו שמפרשים שישים הגיד בראש הדף ובאמצעיתו ובסופו: