מגילה יט ע"ב

דף יט - ב

לוי בר שמואל, הוה קא קרי קמיה דרב יהודה, במגילה  הכתובה בין הכתובים.

אמר ליה רב יהודה: הרי אמרו: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים - לא יצא!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים - לא יצא.

ומחו לה אמוחא, כלומר, לאחר שאמר שמועתו - הכה על קדקדה, שסתר מקצתה ^[88] ואמר: דווקא בצבור שנו ^[89] , אבל ביחיד - יצא.

ועוד אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דין שיור התפר, דהיינו, שכשתופר ספר תורה ^[90], לא יתחיל התפר מיד בראש היריעה, אלא צריך לשייר מעט ^[91] למעלה ולמטה, ואחר כך להתחיל לתפור - הלכה למשה מסיני הוא.

ומחו לה אמוחא, כלומר, לאחר שאמר הלכה זו - חזר וסתר דבריו. דלא מהלכה למשה מסיני היא, ולא אמרו לדין זה - אלא כדי שלא יקרע הספר ^[92].

והיינו, שאם אינו משייר, אם מהדק יותר מדי כשגולל את הספר, עלול להקרע מקום התפר לגמרי. אבל עתה, שמשייר מעט, אם יראה שמתחיל להקרע כשמהדק - ימנע מלהדק יותר.

ועוד אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כשעבר ה' לפניהם [דכתיב במשה: ושמתיך בנקרת הצור", ובאליהו כתיב: "ויבא שם אל המערה וגו' ויאמר צא ועמדת בהר וגו' והנה ה' עובר וגו'"] פתח כמלא נקב מחט סדקית [מחט דקה, ונקראת "סדקית" לפי שתופרין בה סדקי בגדים] - לא היו יכולין לעמוד מפני האורה. שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי".

אלא ששך הקדוש ברוך הוא בעדם, כדכתיב במשה: "ושכותי כפי עליך עד עברי" ^[93].

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי האי דכתיב: "ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר"?

מלמד, שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה, דהיינו, ריבויין - דילפינן להו מהיכא דכתיב "את" ו"גם", ומיעוטין - דילפינן להו מהיכא דכתיב "אך" ו"רק".

ודקדוקי סופרים, דהיינו מה שדקדקו האחרונים בלשון משנת הראשונים ^[94].

ומה שהסופרים עתידין לחדש. והאי "מה שהסופרים עתידין לחדש" - מאי ניהו?

מקרא מגילה ^[95] .

משנה:

הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש ^[96] , ושוטה, וקטן ^[97] .

רבי יהודה מכשיר בקטן ^[98] .

גמרא:

והוינן בה: מאן האי תנא דסבר דחרש בדיעבד נמי לא יקרא את המגילה?

אמר רב מתנה: רבי יוסי היא.

דתנן: הקורא את שמע, ולא השמיע לאזנו - יצא.

רבי יוסי אומר: לא יצא. חזינן דסבירא ליה לרבי יוסי, דאפילו בדיעבד לא יקרא, אם אינו יכול להשמיע לאזנו ^[99].

ומקשינן: וממאי דהאי דקתני במתניתין "חוץ מחרש" - רבי יוסי היא, ודיעבד נמי לא יצא? דלמא רבי יהודה [תנא קמא דההיא מתניתין] היא, וקאמרה מתניתין דלכתחלה הוא דחרש לא יקרא, הא דיעבד - שפיר דמי, ויצא!?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך למימר הכי.

דהא קתני במתניתין חרש - דומיא דשוטה וקטן. מה שוטה וקטן - בדיעבד נמי לא יקראו, אף חרש - דיעבד נמי לא.

ותמהינן: ממאי? דלמא הא - שוטה וקטן - כדאיתא, דאפילו דיעבד לא, והא - חרש - כדאיתא, דלכתחילה הוא דלא יקרא, הא דיעבד - שפיר דמי!?

ומתרצינן: מדקתני בסיפא: רבי יהודה מכשיר בקטן, מכלל דרישא - לאו רבי יהודה היא.

ומקשינן: ודלמא כולה רבי יהודה היא [מי דמי רישא לפסולה וסיפא לכשירה ודלמא כולה רבי יהודה היא ^[100]], ותרי גווני [שני סוגי] קטן קתני לה, ומתניתין חסורי מיחסרא ^[101], והכי קתני:

הכל כשרין לקרות את המגילה - חוץ מחרש שוטה וקטן.

במה דברים אמורים דקטן אינו קורא, בקטן שלא הגיע לזמן חינוך למצוות. אבל בקטן שהגיע לחינוך, דהיינו כבן תשע ובן עשר ^[102]

- אפילו לכתחלה יקרא, שהרי רבי יהודה מכשיר בקטן.

ומקשינן: במאי אוקימתא למתניתין - כרבי יהודה, ואשמעת לן, דהא דאמר רבי יהודה: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא - בדיעבד קאמר, אבל לכתחילה לא יקרא, דאם לא כן, תקשי הך דקתני במתניתין דידן דחרש לא יקרא, ועל כרחך, דמתניתין - לכתחילה קאמר דלא יקרא, ובדיעבד - יצא!?

אלא מעתה, תקשי הא דתני יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: חרש המדבר ואינו שומע - תורם תרומה לכתחלה, ואף על פי שהוא צריך לברך, ואין אזניו שומעות את הברכה שמוציא מפיו, מני?

אי רבי יהודה היא, הא סבירא ליה דיעבד - אין, אבל לכתחלה - לא, דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו!

ואי רבי יוסי היא, הא סבירא ליה דאפילו בדיעבד נמי לא יצא!

אם כן, מאן תנא דסבירא ליה דאפילו לכתחילה תורם?

ותמהינן: ואלא מאי בעית למימר, דההיא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי - כרבי יהודה היא, וסבירא ליה לרבי יהודה דאפילו לכתחילה יקרא את שמע - אף על פי שאינו משמיע לאזנו, ולכן בתרומה - אפילו לכתחלה תורם, וכן קורא את המגילה אפילו לכתחילה, ומתניתין דידן - רק אליבא דרבי יוסי היא ^[103] ?

אם כן, אלא הא דתניא: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ^[104], ואם בירך - יצא בדיעבד, מני? הא ליכא לאוקמה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי! ^[105] דאי כרבי יהודה, הא סבירא ליה דאפילו לכתחלה יקרא!

אי רבי יוסי, הא סבירא ליה דאפילו דיעבד נמי לא!?

אמר ר' יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרן לא יצא אלא בצבור ש"מ קורין אותה ביחיד כרב.

ושיור התפר פי' שיניח כמו אצבע ועוד בתחלה ואחר כך יתפור בגידין הל"מ היא ואוקימנא כדי שלא יקרע.

וא"ר יוחנן אלמלא נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלוא מחט נקב סידקית לא יכלו לעמוד מפני האורה דכתיב כי לא יראני האדם וחי.

ומאי דכתיב ועליהם ככל הדברים דייקינן מן עליהם מלמד שהראהו הקב"ה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שעתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה:

ירושלמי וזכרם לא יסוף מזרעם מיכן שקבעו להם חכמים מסכת':

מתני' הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן רבי יהודה מכשיר בקטן מאן תנא חרש אפילו דיעבד לא ואוקמה רב מתנה לר' יוסי דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא פירוש כיון שלא שמע הרי הוא כחרש לפיכך [לא יצא] ואמרי' ודילמא מתניתין ר"י היא ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי ודחינן מדקתני חרש בהדי שוטה דשמעינן מיכן חרש דומיא דשוטה מה שוטה דיעבד פסול אף חרש נמי כן.

ואמרינן ודילמא הא כדאיתיה והא כדאיתיה כלומר אע"פ ששנאה כאחד כל אחד יש לו דרך [אחר] ודחינן מדסיפא רבי יהודה מכשיר בקטן רישא דפסיל בקטן לאו ר' יהודה היא דאם כן קשיא דר' יהודה אדר' יהודה ופריק כולה ר' יהודה היא ותרי גווני קטן רישא בקטן שלא הגיע לחינוך והוא כדתנן בפרק יוה"כ תינוקות אין מענין אותן (לשעות) ביוה"כ אבל מחנכין אותן קודם שנה או שנתים כדי להרגילן למצות. וא"ר יוחנן בן עשר בן י"א מחנכין אותן לשעות כו' ולפיכך פסול אבל סיפא דקתני ר' יהודה מכשיר בקטן הוא קטן שהגיע לחינוך מבן י"א שנה ולמעלה ולפיכך אמר כשר ואפילו לכתחלה כשר ודחינן במאי אוקימתא למתניתין כר' יהודה ורישא כולה דיעבד אין לכתחלה לא (ר' אומר) הא דתני חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה מני אי רבי יהודה דאי עבד מכשיר אבל לכתחלה לא ורבי יוסי לא לכתחלה ולא דיעבד מכשיר הא דקתני תורם לכתחלה מני היא.

הא דתנן: חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מתיר בקטן. הקשו בתוספות אי בקטן שלא הגיע לחינוך מאי טעמא דרבי יהודה והא לאו כלום הוא ולא מיחייב כלל וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, ואי בקטן שהגיע לחינוך מאי טעמייהו דרבנן והא מיחייב מדרבנן ומגילה אינה אלא מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי סופרים והלכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן, וכדאמרינן בברכות (כ, ב) גבי בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה דאוקימנא בשאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. והכי נמי קשיא להו הא דתנן בסוכה (לח, א) גבי הלל ואם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא אומר ואף על גב דהלל דרבנן. ותירצו הם דשמא קל הוא שהקלו בברכת המזון, דהוי חומרא יתירא שדקדקו עליהן אפילו עד כזית ועד כביצה (ברכות שם). וזה דוחק הרבה. ולי נראה, דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חינוך ביה קילא טפי והלכך לא מפיק, אבל ברכת המזון דעיקרא דאורייתא אלא שהחמירו לכזית ולכביצה החמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחינוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הלכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו, כך נראה לי. ורבי יהודה דשרי הכא היינו טעמא משום דאף הקטנים היו בספק. והיינו דלא שמעינן ליה דפליג בקריאת ההלל, ולא בפריסת שמע לקמן בפרק הקורא את המגילה (מגילה כד, א) דתנן קטן אינו פורס על שמע.

גמרא: מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא. בכולה שמעתין לא שני ליה בין דאורייתא לדרבנן, אבל בברכות בפרק היה קורא (ברכות טו, א) דקא מייתי כל הדין סוגיא איכא מאן דמחלק התם בין דאורייתא לדרבנן. וכולה סוגיא דהכא כתבתיה שם בארוכה בסייעתא דשמיא.

ומחו לה אמוח' לא אמרו אלא בציבו' דאיכא פרסומ' ובעי' פרסומי מלתא אבל ביחי' יצא מפני דכתיבא כדחזי ובציבור נמי לא אמרנא אלא דלא מיחסרא או לא מייתרא פורתא אשאר ידיעתא אבל חסרה או מייתרא כיון דמינכר ליתי לן בה ומכאן נראה שקור' ופושטה כאגר' כדברי רבינו האיי גאון ז"ל דאי קורא וכורך בס"ת הרי גוללה ולא מינכר' מילתא:

מתניתין הכל כשרים לקרא את המגלה חוץ מחש"ו ר' יהודה מכשיר בקטן בגמרא דערכין פי' דהכל לאתויי נשים שכשרו' לקרא את המגלה דמשמע לקרות להוציא את אחרים וכבר כתבנוה לעיל. והאי קטן דאפליגו רבנן ור' יהודה דוקא קטן שהגיע לחינוך ובהא הוא דמכשיר ר' יהודה כדאיתא בגמ' בהדיא קטן שעדיין לא הגיע לחינוך הא לא חזי למידי וק"ל לרבואתא ז"ל אי בקטן שהגיע לחינוך הא מיחייב מדרבנן וכיון דמגלה מדרבנן היא אתי דרבנן ומפיק מדרבנן כדאמרי' בברכות במ"ש אשה מברכ' לבעלה דאכל שיעורא דרבנן וא"כ מ"ט דרבנן הכא ותו דלקמן תנן קטן אינו פורס על שמע ומיירי רבי יהודה בההיא ולא פליג בהא ובמס' סוכה ג"כ אמרו גבי הלל שאם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא או' שאין הקטן מוציאו ולא פליג בה ר' יהודה אלמא אע"ג דפורס על שמע וקריא' הלל דרבנן נינהו דכ"ע אין הקטן מוציא אע"ג שהגיע לחינוך. והנכון דקטן שהגיע לחינוך אינו מחוייב במצוות כלל ואפי' מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו במצות ולא עוד אלא שאפי' הוא אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כדמוכח במסכת נדה וכדכתיבנא במס' ע"ז ולפי' אינו ראוי להוציא לאחרים אפי' במצות דרבנן שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרי' י"ח אבל הכא בהא פליגי דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצוות ראוי הוא לחייבו במגלה לפי שהיה באותו הנס וכעין שחייבו בה את הנשים שהיו פטורות ממנה מן הדין לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא וחייבו אותן לפי שהיו באותו הנס. ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבי' כזו שעשו אותה כאלו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפי' מאיסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס וזה טעם כעיקר והלכתא כרבנן ואי ק"ל הא אמרינן בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ההיא בבן גדול היא ולא קתני אלא משום סופא דתבוא מארה דהוה בסופר מברך ובור יוצא אוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן הוא:

גמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא פי' כל סתם חרש שאמרו חכמים בכל מקום הוא שאינו שומע ואינו מדבר ודינו כשוטה לכל דבר אבל חרש המדבר ואינו שומע וכן אלם ששומע ואינו מדכר דינם כפקחים לכל דבריה' וחרש שבמשנתינו ע"כ היינו שמדבר ואינו שומע והיינו דשייך במ"מ ולהכי אמרי' מאן תנא דחרש כיון שאינו משמיע לאזניו לאו בר חיובא הוא לענין מ"מ ואפי' בדיעבד לא יצא דמשמע ליה דכי קתני חוץ מחרש דאפי' בדיעבד לא יצא ולאו מלישנ' דחוץ דייק לה דאדרבא חוץ מחרש שאינו כשר לכתחלה משמע אלא דייק ליה מדקאמרי' בסמוך מדקתני חרש דומיא דשוטה:

ואמרינן א"ר מתנא ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ומשמע לן השתא בכלה סוגיא דליכא הפרשה בין ק"ש דאוריתא לתרומה או למ"מ דרבנן והיינו דרמינן להו אהדדי דמאן דקפיד אשמיעת אזנים בהא ה"ה בהא ולא אמרינן שאני ק"ש דאורייתא או שאני ק"ש דכתיב ביה שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך אלא אדרבא הוא בנין אב ובהכי ריהטא כולה סוגיין:

ואמרינן וממאי דמתני' דהכא ר' יוסי היא ואפילו בדיעבד לא יצא דילמא ר' יהודה היא ולכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי ונקטינן ר' יהודה משום דמסתמא איהו בר פלוגתיה דר' יוסי דקתני התם הקור' את שמע ולא השמיע לאזנו יצא היינו ר' יהודה ודוקא קתני הקורא בדיעבד דלכתחלה צריך שישמיע לאזנו ומתני' דקתני חוץ מחרש אהכל כשרים קאי וה"ק חוץ מחרש שאינו כשר לכתחלה ושוטה וקטן שפוסלין אף בדיעבד כדמפ' ואזיל:

ואיכ' דלא גריס דומיא דשו"ק אלא דומיא דשוטה בלחוד אבל קטן שהגיע לחינוך איפשר דלא פסיל ליה ת"ק אף בדיעבד כיון דר' יהודה מכשיר בו לכתחלה ואין צריך לפי מה שכתבתי במשנתינו:

במאי אוקימנא למתני' כר"י ודיעבד אין לכתחלה לא הא ודאי איפכא ה"ל למנקט לישניה ולכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי כדאמרן לעיל אלא דהאי לישנא נקטינן ליה משום מתני' הקורא את שמע דבדיעבד הוא דקתני ר"י יצא אבל לכתחלה לא:

אלא הא דקתני ר' יהודה בריה דר"ש בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה ואע"פ שאינו שומע מה שמברך מני אי ר' יהודה בדיעבד אין לכתחלה לא ואי ר' יוסי בדיעבד נמי לא אע"ג דק"ש דאורית' וברכת תרומה דרבנן לא שני ליה ביניהו כלל דאי לא מאי קו' ובעי למימר דלאוקמתא דרב מתנה ר' יהודה והיינו דאמרינן אלא הא דר"ש בן פזי מני ר' יהודה ואפי' לכתחלה ומתני' דהכא דמגלה ר' יוסי היא:

אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא פי' לאו בלבו ממש דא"כ ה"ד להא דסוגיא שמברך ואינו שומע אלא פי' שמוציא בשפתיו ואינו שומע ומ"ה קרי ליה בלבו אבל אידך מהרהר מיקרי ולכ"ע לא יצא בשום דבר אפי' בדיעבד מני אי ר"י וכו':

ס"ת הצריכו בה חכמים לשייר בראש היריעה שיור שלא יתפרנו עד ראשו כדי שירגיש הגולל בשעת הדוקו ולא יהדק יותר מדאי כדי שלא יבא לידי קריעה ושיעור שיור זה פירשוהו הגאונים עד ארבע אצבעות ומ"מ הכל לפי מה שהוא הספר ויש שמצריכין לעשות שיור זה במגלה ואין הדברים נראין שאם אמרו בספר תורה והדין נותן מפני שיש בה עמודים ואדם מהדקה בהם אבל מגלה שאין בה עמודים אין ההדוק מצוי בה ואינו צריך שיור תפר:

המשנה הששית הכל כשרין וכו' כונת המשנה בענין החלק הרביעי לבאר מי שהוא ראוי להוציא את הרבים ידי חובתן ואמר שהכל כשרין בזה אפי' טומטום ואנדרוגי' ואפי' נשים חוץ מחרש שוטה וקטן ופי' בגמ' שלא נאמר בכאן חרש אלא המדבר ואינו שומע שהרי חרש שדברו חכמים אינו בן קריאה ואע"פ שנשתתף בכאן חרש עם שוטה וקטן אין המדה שוה בהם לפי מה שראוי לפסוק על פי סוגית הגמרא והוא שלא נפסל חרש זה בדיעבד ולכתחלה לא יקרא הואיל ואין יכול להשמיע לאזנו הא בדיעבד יצא ויצאו אחרים בקריאתו ושוטה וקטן אפילו בהגיע לחינוך נפסלו אף בדיעבד וכן הלכה ור' יהודה מכשיר בקטן פירש שהגיע לחנוך ואין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא כשם שנפסל חרש זה לכתחלה מפני שאין יכול להשמיע לאזנו כך כל אדם הקורא אע"פ שאינו חרש צריך לכתחלה להשמיע לאזנו ולדקדק באותיותיה ואם לא עשה כן בדיעבד יצא וכן הדין בשאר מצות כגון ברכת המזון ושאר ברכות של מצות הן מטבע ארוך הן מטבע קצר הא על ידי הרהור בלא שום דבור לא יצא שהרהור אינו כדבור כמו שכתבנו במס' ברכות ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא לא בלבו ממש אלא שלא בהשמעה לאזנו:

וחרש זה שהזכרנו שדבר שתלוי בו הוצאת אחרים ידי חובתן לא יעשה על ידו לכתחלה אע"פ שלעצמו מיהא על כרחנו צריך הוא לעשותו שהרי אינו שומע מפי אחרים כך הדין בו בשאר דברים לא יברך ברכת המזון להוציא אחרים ולא יתרום לכתחלה מפני שצריך לברך ואין יכול להשמיע לאזנו ובדיעבד יצא:

ושוטה וקטן אין יוצאין בברכתן וקריאתן אפי' בדיעבד יש מי שאומר שקטן שהגיע לחינוך בדיעבד מוציא אחרים ידי חובת מגלה ששניהם מדברי סופרים ר"ל קריאת המגלה מדברי סופרים וחיוב קטן שהגיע לחנוך מדברי סופרים וכן בברכות שהן מדברי סופרים ואף תלמוד המערב מוכיח להתיר קריאת המגלה בקטנים ואף בתוספתא אמרוה כן בהדיא למעשה בשם קצת זקנים כמו שנכתבנה בסמוך ואין הדברים נראין כלל שהרי מגלה תקנת נביאים היא ואפי' בשאר ברכות שמדברי סופרים אין דבריהם נראין שהקטן אע"פ שהגיע לחנוך אין עליו שום חיוב אף מדברי סופרים אלא שעל אביו הזהירו לחנכו והרי הוא אינו מחויב אף מדברי סופרים ולשון התוספתא הכל חייבין בקריאת מגלה כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים חללים נתינים ממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא כרות שפכה כלם חייבין ומוציאין את הרבים טומטום ואנדרוגי' חייבין ואין מוציאין אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא שאינו מינו טומטום לא מינו ולא שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין אמר רבי יהודה קטן הייתי וקראתיה לפני רבי טרפון וקבלני אמר רבי קטן הייתי וקראתיה לפני רבי יהודה והיו שם זקנים ולא אמר לי אחד מהם דבר ואמרו לו אין מביאין ראיה מן המתיר מכאן ואילך הונהגו קטנים שיהיו קורין אותה ברבים עד כאן לשון התוספתא ונראה שאין לסמוך עליה שהרי אמרו בה שנשים פטורות עד שעל סמך זה הוכיח בחיוב עבדים דוקא כשהם משוחררים ובתלמוד שלנו אמרו נשים חייבות וודאי הוא הדין בעבדים אע"פ שאינם משוחררים ובשאר הנזכרים בברייתא חוץ מן הקטנים שאין חיובן אלא מדברי סופרים ומגלה מיהא תקנת נביאים וכל שכן בשאר מצות שהנשים חייבות בהן מן התורה כשאר אותן שהוזכרו ושמא תאמר לר' יהודה ה"ה נמי דנשים חייבין דהיינו טעמיה דפליג בקטן לפי שגם הם היו באותו הנס וס"ל דכל שהגיע לחנוך הוא חייב כשאר אנשים שרצו חכמים לחייבו ולפיכך מוציא אחרים ומינה דלדידיה אף הנשים חייבין שגם הן היו באותו הנס אבל עבדים שאינם משוחררים דילמא לא היו באותו הנס וכיון דאפסקי' בגמרא הלכה דטעמא דנשים חייבין היינו משום שגם הם היו באותו הנס שמעינן מינה דהלכה כר' יהודה בקטן נראה שאין זה הכרח וכל שלא פסקו בגמרא בהדיא כוותיה מיהא אין ראוי לסמוך על הברייתא וכבר כתבנו מזה בפרק ראשון בשמועת נשים חייבות במקרא מגלה:

הכל כשרין לקרוא את המגלה כו' לא ס"ד מדסיפא ר' יהודא רישא לאו ר' יהוד' קשי' לי כיון דמתני' ר' יוסי היא ולא ר' יהודא אמאי לא פליג ר' יהודא ומכשיר בחרש כי היכי דפליג ומכשיר בקטן:

חוץ מחרש שכל שדיברו בו חכמים הוא שאינו לא שומע ואל מדבר זה בעל כרחנו מתפרש שמדבר ואינו ומשע שהרי הוא קורא ואע"פ שהוא כפקח לכל דבריו כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו פלייגי בי' תנאי אי חשיא קריאתו קריא הלהוציא רבים ידי חובתן ושלש חלוקות בדבר גבי ק"ש פליגי ר' יהודא ור' יוסי דר' יהודא בר הקורא אם שמע ואל השמיע לאזנו יצא ור' יוסי סבר לא יצא ודוקא בדיעבד מכשיר ר' יהוד' אבל לכתחלה לא ואם קראו יצא אבל לעצמו יקראנה הוא שאם יקראו לו אחרים לכתחלה הרי אינו לא שומע ולא מבין ור' מאיר הי' סובר אינו צריך שישמיע לאזנו ומכשיר אפילו לכתחלה ומאי דתני אחרש המדבר ואינו שומע קודם לכתחלה אתיא כר' מאיר ומכשיר ר"מ לחרש לקור אלכתחלה ולהוציא רבים ידי חובתן:

תוס' בד"ה אלא הא דתניא לא יברך כו' קשיא היכי מדמינן ברכת המזון לק"ש כו' עכ"ל והא דמדמינן ההיא דהתורם לק"ש אע"ג דהתור' דאורייתא הוא ברכת תורם אינו דאורייתא ושפיר קאמר דתקינו ביה כעין דאורייתא מה שאין כן בברכת המזון דהוי גופיה דאורייתא ואכלת ושבעת וברכת וק"ל:

אלמלי נשתייר במערה שעמד משה ואליהו כו'. דהיינו שהיה נשאר במחיצת המערה באותו צד שעבר כבוד ה' כמלא נקב דק כמחט סדקית ולגבי משה מפורש שהסתירו הקב"ה שלא יראה כבוד ה' כמ"ש והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי גו' אבל באליהו כתיב צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר גו' ואינו מפורש בו שהסתירו הקב"ה ואפשר כיון דמפורש ביה שהיה בנקרת הצור של משה כדכתיב ויבא שם אל המערה בה' הידיעה שהיא המערה שהיה שם משה מסתמא שהסתירו ג"כ הקב"ה שם ועוד דסמך אקרא דכי לא יראני האדם וחי:

מ"ד ועליהם ככל הדברים גו' דקדוקי סופרים כו' עתידים לחדש כו'. מיתורא דככל מפיק לה דה"מ למכתב ועליהם הדברים אשר דבר גו' ולכך דרשו מריבוי דכל דקדוקי תורה וסופרים ומיתורא דכ' הדמיון דרשו גם מה שעתיד להתחדש דהיינו מקרא מגילה דמדמה לה לגופה של תורה כדאמרי' פרק קמא שלום ואמת כאמיתה של תורה:

גמרא ומחו לה אמוחא לא אמרו כו'. כצ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה בד"א בקטן. כגון בן תשע כו'. עי' ערכין (ב ב) תד"ה שהגיע:

תד"ה ר"י מכשיר בקטן. והא אמרינן בספ"ג דר"ה כל כו'. כצ"ל. עי' בט"א שרצה להקשות דר"ט אדר"ט דהכא אזיל בשיטת ר"י וש"מ דאינו מחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן ואילו בסוגיא דמנחות גבי מעשה דרש"ש משמע דמחלק להו ע"ש ותמיהני דהא לקמן (כד) בתד"ה אבל מבואר דגם ר"י גופיה מחלק להו רק דבמגילה מיקל ע"ש גם מה שהוכיח מהא דמנחות דאין לחלק דהא הלוקח מע"ה או מנכרי הוו תרי דרבנן ע"ש יש לדחות די"ל דגם הטבל המעורב היה לקוח עוד הקשה על הא דמשמע מהתוס' דר"ה דטעמא דר"י משום דס"ל דרשות מוציא ב"ח דרבנן א"כ אמאי ל"פ ג"כ אשוטה מצינו ביומא (מג) דת"ק פוסל בקידוש חש"ו ור"י מכשיר בקטן ול"פ אחו"ש וכ' שם התוס' טעמא ע"ש וה"ה הכא נמי ואשכחן ג"כ פ"א דתרומות מ"ג דר"י פליג בקטן ול"פ אחו"ש וע"ש בשנ"א ועי' בתור"ע אות כ"א שנשאר בצע"ג ע"ד הר"ן בשם הרמב"ן בהא דבן מברך לאביו דברכות (כ ב) ע"ש במלחמות שגי' אחרת ה"ל שם ובגה"ש הוא עצמו מביאו שמה [עי' ברכות (כ ב)] :

תד"ה ודלמא. ולעד"נ משום דא"כ לפלוג ר"י גם אחרש (וסברת התוס' י"ל כיון דלר"י ג"כ לכתחלה אינו קורא להכי ל"פ עליה בפירוש או משום דכבר אשמע לן רבי פלוגתתו בזה בברכות) ובזה א"ש ג"כ פרש"י דלקמן (ברה"ד) מהצ"ע שהניח המהרש"א דכיון דע"כ חרש לא אתיא כוותיה דהשתא קיימינן דלר"י אפי' לכתחלה לכן מוטב לפרש דחרש אפי' דיעבד נמי לא דומיא דשוטה וקטן ועמש"כ בנדרים (יא):

תד"ה אלא. דסבר למ"ד כו' השמעת אוזן סבר כו'. כ"נ דצ"ל:

גמ' לא יצא ומחו לה כו׳. נ״ב נראה שלא אמר ר"ח כך אלא אחרים חלקו על ר״י. עם שמפרש"י אינו נראה כן. אולי ר״ל ר"ח אמר אח״כ שאחרים חלקו על רבו בכך. והיינו הך כמ״ש. וכן מורה ומחו לשון רבים. ומחו השני מוכרח לפרש כן עכ"פ:

גמרא בצבור שנו. עי' לעיל דף ד ע"א תו' ד"ה הוה עובדא:

רש"י מחט סדקית וכו' ויש מחט אחרת. במתני' דשבת דף קכב ע"ב:

תוס' ד"ה ור"י מכשיר וכו' ולא אתי תרי דרבנן. עיין לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה אבל:

בא"ד וי"ל דסומא עדיף. עיין לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה מי שלא ראה:

תוס' ד"ה ודלמא ר"י היא משום דפסיק. כעין זה שבת דף לז ע"א תוס' ד"ה לעולם:

תד"ה ורבי יהודה, [אב"ה עיין מ"ש לעיל במסכת ברכות דף כ' ע"ב]:

במשנה הכל כשרין לקרות המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן כו' ואוקימנא בגמרא כרבי יוסי דחרש דיעבד נמי לא או כר' יהודא ובתחילה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי ומוקמינא למתניתין בחסורי מחסרא והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו המשנה כצורתה ותמה עליהם הב"י דממ"נ דהא להך אוקימתא דמוקמינן כר' יוסי הוי סתם מתני' דהכא דלא כהלכתא דהא בברכות בר"פ היה קורא מסקינן דאין הלכה כר' יוסי ולאידך אוקימתא דמוקמינן כרבי יהודא כיון דלמאי דמוקמינן לה כרבי יהודא מפרשינן דכולה ר"י וחסורי מחסרא א"כ בקטן שהגיע לחינוך כשר לקרות להוציא את הרבים דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה דרבי יהודא להך אוקימתא א"כ למה הביאו המשנה כצורתה משמע לדבריהם דהלכה כת"ק דפוסל בקטן ויותר מזה הקשו על שיטת הרמב"ם ז"ל דברוב הנסחאות בחיבורו בהלכות מגילה כתוב דחרש אפי' בדיעבד לא יצא והיינו כר' יוסי וא"כ הוי דלא כהלכתא דהא קי"ל בר"פ היה קורא דאין הלכה כר' יוסי אפי' לענין ק"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעצמו. ותירץ הב"י בזה דלמסקנא מחמרינן במגילה טפי בחרש משום פרסומי ניסא וכן כתב הלחם משנה והביא קצת ראיה לזה מסוגיא דשמעתין:

ולע"ד יש לתמוה טובא על דבריהם דא"כ אזלא לה כל השקלא וטריא דגמרא בשמעתין ובר"פ היה קורא דמדמה בהדיא מגילה לק"ש ושאר מצות אלמא דפשיטא לסוגית הגמרא טובא דאין להחמיר במגילה יותר מבק"ש ושאר מצות וא"כ מה"ת נאמר דלמסקנא הדר ביה ופשיטא ליה לאידך גיסא דיש להחמיר במגילה יותר וזה אינו נזכר בגמרא כלל:

ועוד קשה דהאיך אפשר לומר דמגילה חמיר טפי משאר מצות דהא אשכחן לרבי יהודא דמכשיר בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחילה להוציא את אחרים כדמשמע לקמן בגמרא ובשאר מצות דאורייתא לכ"ע אין הקטן מוציא את הרבים לכתחלה כדמשמע בברכות בפרק מי שמתו ובכמה דוכתי והיינו ע"כ משום דבמגילה דהוי מדרבנן מיקל טפי וא"כ למה נאמר דת"ק ור"י פליגי לענין מגילה בסברות הפוכות וליכא למימר דדוקא בחרש החמירו במגילה משום דחרש גרע מקטן ולא דמי נמי למי שלא השמיע לאזנו דיוצא בדיעבד דחרש כיון דאינו ראוי להשמיע לאזניו מש"ה אינו יוצא אפילו בדיעבד כדקי"ל כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו וכדאשכחן בחרש גופא דחליצת חרש וחרשת פסולין לפי שאינם באמר ואמרה אע"ג דקריאה לא מעכבא אפ"ה פסולין מדרבי זירא דאמר דראוי לבילה בעינן כדאיתא התם וא"כ אפשר דה"נ דכוותיה אלא דהב"י והלחם משנה לא נחתו להכי וכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש. ובר מן דין נראה דאין לדמות חרש לענין מגילה ושאר מצות לחליצה מדלא נחית הש"ס להכי בשמעתין ובפ' היה קורא לומר דחרש גרע משאר לא השמיע לאזניו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על הפוסקים והנלע"ד בזה יבואר בסמוך:

בגמרא לא ס"ד וכו' מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא. )ראה דהא דפשיטא ליה להגמרא דקטן דיעבד נמי לא היינו למאי דמשמע ליה דקטן דמתניתין איירי בקטן שלא הגיע לחינוך כסתם קטן הנזכר בכל מקום אצל חרש ושוטה משא"כ למאי דבעי למימר בסמוך דפלוגתא דת"ק ור"י היינו בקטן שהגיע לחינוך וכמ"ש התוס' אף לפי האמת וא"כ אדרבא בקטן גופא טפי אית לן למימר דת"ק נמי לא קאמר אלא לכתחילה אבל דיעבד שפיר דמי כדקיי"ל בן מברך לאביו במילתא דרבנן למאן דלא מחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן ועוד כיון דר"י מתיר בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחלה א"כ למה אמר דרבנן פסלי ליה אפילו בדיעבד דהא קי"ל אפושי פלוגתא רחוקה לא מפשינן:

שם מדקתני סיפא ר"י וכו' מכלל דרישא לאו ר"י. ולכאורה קשיא לי דאטו מי אמרינן דרישא דוקא ר"י היא דהא רישא סתמא קתני הכל כשרין חוץ מחרש וא"כ לענין לכתחילה הוי לכ"ע דהא לר' יוסי אפילו בדיעבד פסול וכה"ג אשכחן טובא בגמרא דמוקי לה רישא ככ"ע והסיפא כחד תנא מהנך תנאי. ולכאורה היה נ"ל לפרש דהכא הכי קאמרינן כיון דר"י מכשיר בסיפא אפילו לכתחילה להוציא אחרים אע"ג דהוי תרי דרבנן וא"כ כ"ש דאית לן למימר דמכשיר בחרש נמי אף לכתחילה במידי דרבנן דהא חרש עדיף מקטן כיון דבדיעבד הוי בר חיוביה מדאורייתא אפי' במידי דצריך להשמיע לאזניו לכתחילה וא"כ לפ"ז הוי ודאי רישא דלא כר"י ובהכי הוי א"ש טובא הא דקאמר בסמוך מי דמי רישא לפסולא וסיפא להכשירא והיינו ממש כדפרישית דאפילו לענין חרש גופא קשיא ליה כך היה נ"ל לכאורה אלא דאי אפשר לפרש כן דהא לפי האמת דבעי למימר חסורי מחסרא וכו' אלמא דר"י מכשיר בקטן שהגיע לחינוך לכתחילה ובחרש בעי למימר דאפ' לר"י לכתחלה לא אלמא דחרש גרע מקטן ואם נאמר דלבסוף הדר ביה מהך סברא דהוי משמע ליה דחרש גרע מקטן א"כ עיקר חסר מן הספר. לכך נלע"ד ליישב בענין אחר דודאי לא מצינן למימר דרישא דמתני' אתיא אליבא דכ"ע לענין חרש דלכתחילה לא דהא ודאי ליתא דהא סתם מתני' ר"מ היא ור"מ ס"ל דאין צריך להשמיע לאזניו כלל אפילו בק"ש וכיון דלא הוי מתני' כר"מ וכרבי יוסי לחוד נמי לא בעינן לאוקמי מש"ה בעינן למימר דכולה ר"י היא ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה ודלמא ר"י היא משום דפסיק התם כר"י דחיק לאוקמי מתני' כוותיה עכ"ל. ונראה דעיקר דבריהם היינו במאי דדחק למימר דר"י היא וחסורי מחסרא וכן הוא בל' התוס' בר"פ היה קורא ע"ש ולע"ד מלבד שדבריהם דחוקים דלשון ודלמא משמע דבל' קושיא מסיק לה הכי א"כ אכתי אין זה סוגית הש"ס להקשות ודלמא חסורי מחסרא. אלא דבעיקר דבריהם נמי קשה לי דלכאורה משמע הא דפסק התם כר"י לגבי ר' יוסי היינו לבתר דמייתי התם הך ברייתא דר"י משום רבי אלעזר בן עזריה ומסקינן נמי דר"י כרביה ס"ל וא"כ הו"ל רבי יוסי יחיד לגבייהו. ועוד דהא להך אוקימתא ת"ק דמתני' דברכות דשני ר' בלשון חכמים כמ"ש התוס' שם מש"ה קי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים משא"כ למאי דהשתא לא אסיק אדעתיה הך ברייתא דר"א ב"ע וא"כ מה"ת נאמר חסורי מחסרא כדי לאוקמי הלכה כר"י אדרבא טפי אית לן לאוקמי מתני' דהכא כפשטא ותיהוי הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ועוד דבכל דוכתי ר"י ור' יוסי הלכה כרבי יוסי וכ"ש הכא דסתם מתניתין דהכא כרבי יוסי אתיא לכך נלע"ד ליישב שיטת הגמרא בענין אחר דהא דקאמר ודלמא כולה ר"י היא ותרי גווני קטן וחסורי מחסרא היינו משום דבלא"ה ע"כ משמע ליה דלא מתוקמא מתניתין אלא בתרי גווני קטן דבקטן שלא הגיע לחינוך לחוד לא מצינן לאוקמי דא"כ מ"ט דר"י דמכשיר ובהגיע לחינוך נמי לא מיתוקמא דא"כ מ"ט דרבנן דפסלי כמ"ש התוספת כל זה בלשון קושייתם בד"ה ור"י מכשיר ואף שתירצו דר"י ורבנן פליגי בהגיע לחינוך ובסברא דחד דרבנן או תרי דרבנן פליגי מ"מ המקשה דהכא לא נחית לאוקמי פלוגתייהו בהכי ותדע שכן הוא דאלת"ה אמאי פסיקא ליה מעיקרא דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן וחרש דיעבד נמי לא דהא בקטן שהגיע לחינוך אית לן למימר דלכתחילה לא אבל דיעבד ש"ד כיון דר"י מכשיר אפילו לכתחילה ואפושי פלוגתא רחוקה לא מפשינן כדפרישית אע"כ דלעולם אית לן למימר דקטן דרישא דקתני גבי שוטה היינו שלא הגיע לחינוך וא"כ כיון דלפ"ז אי אפשר לומר דר"י מכשיר בקטן כי האי מש"ה איצטריך למימר ותרי גווני קטן קתני וחסורי מחסרא כנ"ל נכון והתמיה על התוס' שלא כתבו כן דלע"ד דברים ברורים הם ודו"ק:

ומעתה נבוא ליישב שיטת הפוסקים שהביאו המשנה כצורתה ולענין ק"ש פסקו דאין הלכה כרבי יוסי אלא כר"י משמיה דרביה דלכתחילה הוא דלא אבל דיעבד ש"ד ומכ"ש דקשה על הרמב"ם שפסק כאן דבחרש אפילו בדיעבד נמי לא ולע"ד יש ליישב בפשיטות ע"פ מ"ש בר"פ היה קורא דכל השקלא וטריא דהכא ודהתם דמדמה הש"ס פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בשאר מצות בפלוגתייהו לענין ק"ש היינו דווקא כל כמה דלא אסיק אדעתיה הך מימרא דרב יוסף דהתם משא"כ לבתר דמייתי הש"ס מימרא דרב יוסף דבעי למימר מעיקרא מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה לא יצא ומקשה סתמא דתלמודא מהא דקתני לא יברך בה"מ בלבו ואם בירך יצא ומסיק סתמא דתלמודא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד"ה יצא ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי אהני ליה סתמא דתלמודא בהכי דאכתי איכא לאקשויי איפכא דאפילו רבי יוסי מודה בשאר מצות דיצא אפילו לא השמיע לאזניו א"כ מתני' דהכא דפוסל בחרש אפילו בדיעבד כמאן מוקי לה דהא לא שייך כלל לומר דר' יוסי היא ולאוקמי כר"י לענין לכתחילה נמי לא מיתוקמא שפיר למימר חסורי מחסרא ועוד דחרש דומיא דשוטה וקטן קתני וא"כ מדמפיך סתמא דתלמודא מימרא דרב יוסף אלמא דהכי הלכתא וכמו שנראה מלשון הרב אלפס ז"ל שהביא הך מימרא דרב יוסף וא"כ לפ"ז ממילא לבתר מימרא דרב יוסף דפסק סתמא דתלמודא אזלא כל השקלא וטריא דהתם ודהכא שבא לדמות כל המצות להדדי לענין זה כיון דלא אשכחן פלוגתא דתנאי בהכי אלא בק"ש לחוד וא"כ ע"כ אית לן לפרש אליבא דרב יוסף חד מתרי גווני או שנאמר דחרש גרע משאר לא השמיע לאזניו דכיון דבכל המצות אפילו לרב יוסף לכתחילה צריך להשמיע לאזניו כדמשמע לישנא דיצא דקאמר רב יוסף דמשמע דוקא דיעבד אבל לכתחילה צריך וכבר כתבתי שם בשם הירושלמי דהא דמודה רב יוסף בשאר מצות דצריך לכתחילה היינו מדאורייתא דכתיב והאזנת למצותיו וע"ש בחידושינו באריכות נמצא דלפ"ז שפיר אית לן למימר דלר"י חרש שאין יכול להשמיע לאזניו פסול אפי' בדיעבד מדר' זירא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכדאשכחן בחליצה כדפרישית. או שיש לומר עוד בדרך אחר דהא דפסלינן בדיעבד לחרש לענין המגילה היינו לענין להוציא את הרבים ידי חובתן דכיון דחרש לא הוי בר חיובא כפיקח גמור לענין מגילה לפי שאין יכול לקיים מצותה כתיקונה מדאורייתא לפי שצריך להשמיע לאזניו מש"ה אינו בדין שיוציא את הפיקחין ידי חובתן וגדולה מזו מצינו אפילו בנשים דאמר ריב"ל לעיל דף ד' נשים חייבות במקרא מגילה ממש כאנשים אפ"ה כתבו התוספת שם דאין מוציאות האנשים ידי חובתן וכתבו כן בשם בה"ג והביאו ראיות לדבר וכ"כ כמה פוסקים א"כ כ"ש חרש דגרע מנשים דאית לן למימר דאין מוציא אחרים ידי חובתן:

והא דלא בעי למימר הכי מעיקרא בשמעתין ובפ' היה קורא היינו משום דמעיקרא הוי ס"ד דלר"י אפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזניו כלל וא"כ מדבר ואינו שומע הוי כפיקח גמור לכל דבריו כמ"ש התוספות בד"ה חוץ מחרש וה"נ איתא ברפ"ק דחגיגה ואף למאי דבעי למימר דלר"י צריך להשמיע לאזניו לכתחילה מ"מ כיון דהוי בר חיובא אפילו מדאורייתא לא גרע מקטן דאע"ג דאינו אלא מדרבנן אפ"ה מכשיר ר"י במגילה נמצא דכל זה היינו בשקלא וטריא דהכא ודהתם משא"כ למאי דקיי"ל כרב יוסף דבשאר מצות לא פליגי ר"י ור' יוסי א"כ ע"כ אית לן למימר בחד מהני גווני דפרישית כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה ולא טובלין וכו' קשיא דהתנן במסכת פרה וכו' מ"מ קשה וכו' ואי מיירי באותה שלאחר הזאה מאי איריא משום דאיתקש להזאה תיפוק ליה משום דהוי לאחר ההזאה ואינה אלא ביום עכ"ל. לכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דהא בפשיטות מצינן למימר דהא דבעינן דוקא דאותה טבילה שלאחר הזאה צריכה להיות ביום היינו לבתר דאיתקש טבילה להזאה ומהכא הוא דילפינן דבעינן שני טבילות אחת קודם הזאה משום דגמירי דאין הזאה בלא טבילה ואחת לאחר הזאה ביום דוקא מדאיתקש טבילה להזאה אבל אי לאו האי היקישא לא הוי ידעינן כלל דאותה טבילה שלאחר הזאה מעכבת שתהיה ביום דמפשטא דקרא ודאי לא הוי ידעינן דאע"ג דכתיב וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וטהר בערב הו"א משום דאורחא דמילתא הכי הוא שטובל סמוך להערב שמש כדאשכחן נמי בבעל קרי דכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים אפ"ה קי"ל שאפילו אם טבל בלילה לאחר הראיה מיד עלתה לו הטבילה וא"כ לפ"ז מצינן למימר דה"ה לטבילת טמא מת אי לאו דאיתקש טבילה להזאה הו"א דבדיעבד אפילו אם טבל אותה טבילה בלילה שקודם הזאה נמי סגיא ליה ובאמת דמלשון הרמב"ם ז"ל מצינו להדיא כמ"ש שאם נתעכבה ההזאה כמה ימים טובל בכל עת שירצה בין ביום ובין בלילה (ובכה"ג מוקי למתני' דפרק י"ב דפרה שהביאו התוספות) ובלבד שתהא ההזאה ביום והנה הנראה מלשון הרמב"ם ז"ל דלא מצריך שני טבילות כמ"ש הכ"מ שם בפי"א מהלכות פרה והאריך בשם רבינו שמשון בתשובה והשיג על הרמב"ם ז"ל בזה וכתב כמ"ש ר"ת כאן מ"מ שפיר מצינן למימר דכל זה היינו מהאי היקישא גופא דמייתי הכא בגמרא דאיתקש טבילה להזאה ואע"ג דרבינו שמשון שם מייתי קרא אחרינא שאם הקדים טבילה שנייה להזאה לא עשה כלום מ"מ הו"א דהיינו דוקא כשמזה בשביעי ממש אבל אם נתעכבה ההזאה עד לאחר שביעי טובל אפילו בלילה שקודם הזאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל מש"ה הוצרך שפיר האי היקישא דהכא דכי היכי דהזאה לעולם בעינן ביום בין בזמנו ובין לאחר זמנו ה"ה לטבילה שלאחר הזאה ואפשר דלא ניחא להו להתוספות לפרש כן לאוקמי היקישא בהכי כיון דלקושטא דמילתא אם היתה הטבילה לאחר הזאה יכול לטבול אף בלילה כדמסקו התוס' א"כ ע"כ דלא איירי היקישא אלא מטבילה והזאה בזמנה. ובזה א"ש לשון התוספות שכתבו למעוטי לילה שלאחר הזאה לא איצטריך והיינו כדפרישית דמה"ט גופא ע"כ האי היקישא לא איירי אלא לענין טבילת איזוב דאותה טבילה לעולם בעינן שתהא ביום ולא בלילה בין בזמנה ובין שלא בזמנה כנ"ל ודו"ק:

בא"ד כדתנן במסכת יבמות דף מ"ו וכו' נראה שטעות נפל בספרים שלא נמצא שם לא במשנה ולא בברייתא ולא במימרא דגמרא אלא דבסוגיא דגמרא התם דאיירי בטבילת גרים ומייתי הך מילתא דגמירי דאין הזאה בלא טבילה מפרש התם ר"ת דאותה טבילה היתה קודם הזאה וכשרה בלילה ומייתי ראיה מהך מתני' דפי"ב דפרה שהביאו התוספות כאן ע"ש וכבר כתבתי בסמוך שהרמב"ם מפרש להך מתני' דפרה בטבילה שלאחר הזאה כגון שהיתה שלא בזמנה ובכה"ג מפרש הרמב"ם להדיא למתני' דהכא בפירוש המשניות דאיירי בטבילה שלאחר הזאה. ואע"ג שהרמב"ם ז"ל בעצמו כתב בחיבורו דטבילת אזוב צריכין להיות ביום אפ"ה לא ניחא ליה לפרש מתניתין דהכא בכה"ג לענין טבילת איזוב אי משום דסתמא דלישנא דטובלין משמע דאיירי בטבילת טמא ממש והיינו בזב וזבה וטמא מת כמו שפירש"י ובהכי ניחא נמי מה שדקדקו התוספות במה שהקדים המשנה לא טובלין והיינו משום דאכל טבילות דעלמא קאי משא"כ ולא מזין לא איירי אלא בטומאת מת ופשטא דלישנא דתלמודא נמי הכי משמע מדמקשה בסמוך פשיטא מ"ש שומרת יום כנגד יום כמ"ש התוספות גופייהו בסמוך. ועוד נראה דלא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל לפרש מתני' דהכא לענין טבילת איזוב היינו משום דא"כ הו"ל לתלמודא לאתויי הן קרא דוטבל במים איש טהור ולאתויי עלה הך היקישא דוהזה דכתיב בקרא דבתר הכי אע"כ דלענין טבילה ממש איירי דכתיב והזה וחטאו ביום השביעי ורחץ במים בחד קרא ומהכא ילפינן בכמה דוכתי בתלמודא דאיתקש טבילה להזאה היינו בטבילה ממש כן נראה לי בשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

בא"ד דכיון דעבר שביעי פשיטא דמותר לטבול בכל עת שירצה עכ"ל. התוספות קיצרו כאן ולא כתבו ממאי פשיטא להו אלא דמלשון רבי' שמשון בתשובה שהביא הכ"מ בפי"א מהלכות פרה מפרש הר"ש שם דפשיטא ליה הך מילתא מדנקט טמא מת בהדי הך דזב וזבה ובזב וזבה ודאי שלא בזמנו כשר בין ביום ובין בלילה כדמשמע בכמה דוכתי דהא כל נשים ספק זבות שווינהו וטובלות בלילה והביא ראיה ג"כ מפ' בתרא דנדה ע"ש ונראה דמה שהוצרך להביא ראיה ע"ז היינו משום דבלא"ה הוי משמע דטמא מת וכיוצא בו אפילו שלא בזמנו צריכה להיות דוקא ביום כיון דמהיקישא דהזאה ילפינן לה ובהזאה כ"ע מודו דאפילו שלא בזמנו בעינן ביום דוקא וקיי"ל אין היקש למחצה לכך הוצרך להביא ראיה מזב וזבה דליתא:

מיהו מל' ר"י שהביאו התוס' בסמוך משמע דלא פסיקא ליה הך מילתא כ"כ דטבילה שלא בזמנה בטמא מת כשר בלילה וכמו שאכתוב בסמוך:

בא"ד ומיהו קשה לר"י דהא אמר בשילהי יומא כו' ופשיטא דהיינו ביום שלאחר ההזאה וכו' ואם תפרש וכו' עס"ה. לשון ומיהו קשה לר"י וגם עיקר קושייתו לע"ד אי אפשר להולמן לפי פשוטן דלא מיבעיא דקושית ר"י אינו נמשך לדברי התוספות הקודמים כמשמעות לשון ומיהו אלא דבלא"ה לא שייך הך קושיא כלל הכא בשמעתין ובפשיטות מצי לאקשויי אברייתא דשילהי יומא גופא מיניה וביה דהיכי משכחת לטבילת טמא מת שתהא ביה"כ דכיון דההזאה לא דחיה יה"כ א"כ לא מצי לטבול לא טבילה שלפני הזאה ולא טבילה שלאחר הזאה אלא א"כ שהויה מאתמול שהיה ז' שלו וא"כ ביה"כ הו"ל טבילה שלא בזמנה. והנלע"ד דהך מילתא דטבילה שלא בזמנה כשרה בלילה לא פסיקא ליה לר"י דלאו מילתא דפשיטא היא כדפרישית בסמוך וא"כ אדרבה מלשון משנתינו הוי משמע דלעולם צריכין להיות ביום מהיקישא דטבילה להזאה ואפשר שיש מי שפירש כן והביא ראיה לדבריו מהך ברייתא דשילהי יומא דאיירי ע"כ מטבילת טמא מת בשמיני שלו אפ"ה קתני דטובל ביום וע"ז הקשה ר"י דאכתי אי אפשר לפרש כן דא"כ אין זו טבילה בזמנה ולא דחי יה"כ כן נ"ל בכוונת קושית ר"י ויש איזה חסרון והשמטה בלשון התוספות שלפנינו וכן נראה קצת מל' רבינו שמשון שהביא הכ"מ בפי"א מהל' פרה ועדיין צ"ע ודו"ק:

ומחו לה אמוחא ולא אמרו אלא כדי שלא יקרע. פירש"י ומחו לה אמוחא לאחר שאמרה הכה על מוחה וכו'. אע"ג דכבר פירש"י כן בסמוך. מ"מ התם סתר מקצתח. והכא סתר כולה דלגמרי חזר בו ודוק. לקוטי מהר"א פליף כתיבת יד. ועיין מ"ש הרב מהרימ"ט בתשובותיו ח"ב:

תוס' ד"ה ולודוי יה"כ דתניא וכו' האי דתניא וכו' דודוי זה אינו כוידוי דשאר כצ"ל. פי' דסד"א כיון דעבודת יה"כ על כהן גדול בלבד הוא. לעביד ודוי וסמיכה שלו לפחות מעלות השחר בכדי שיהא פנוי לשאר עבודות היום ודוק. לקוטי רבינו בצלאל כ"י:

ומחו לה אמוחא. לאחר שאמר שמועה זו הכה על קדקדה כלומר סתר מקצתה ואמר לא אמרו אלא בצבור: שיור התפר. כשתופרין יריעות של ספר תורה לחברן יחד משיירין בתפר למעלה ולמטה: ומחו לה אמוחא לאחר שאמרה הכה על מוחה כלומר חזר וסתר ואמר לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא חכמים אמרו: כדי שלא יקרע. שאם אינו משייר מהדק בחזקה כשהוא מהדקו לספר תורה והוא נקרע אבל עכשיו כשהוא מהדקו בכח ומתחיל להרחיב ורוצה להיקרע מונע מלהדקו יותר: מערה שעמד בה משה. כשעבר הקב''ה לפניו שנאמר ושמתיך בנקרת הצור (שמות לג) ואליהו אף הוא עמד באותה מערה ועבר הקב''ה לפניו שנאמר ויבא שם אל המערה וגו' ויאמר צא ועמדת בהר וגו' והנה ה' עובר וגו' (מלכים א יט): מחט סידקית. שלנו שהיא דקה ותופרין בה סדקי בגדים ויש מחט אחרת גסה שנקראת מחט של שקאין: אלמלי נשתייר בה נקב. כפי מחט כשעבר עליהן הקב''ה כמו שנאמר ושכותי כפי עליך עד עברי (שמות לג): דקדוקי תורה. ריבויין אתין וגמין מיעוטין אכין ורקין: דקדוקי סופרים. שדקדקו האחרונים מלשון משנת הראשונים: לא יצא. דיעבד הוא: וממאי. דחוץ מחרש דקאמר מתני' אפי' בדיעבד קאמר ור' יוסי היא דפסל בדיעבד: ולכתחלה הוא דלא. ובהא איכא למימר דאפי' ר' יהודה מודה דהא לא שמעינן ליה דפליג אלא בדיעבד: מדסיפא רבי יהודה. דקתני ור' יהודה מכשיר בקטן: לא דמי רישא לפסולה וסיפא להכשירה לא גרסינן ליה דלישנא יתירא הוא אלא הכי גרסינן ודלמא רבי יהודה היא ותרי גווני קטן וחסורי מיחסרא כו' הכל כשירין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן הא כדאיתא והא כדאיתא חרש לכתחילה ושוטה אפילו בדיעבד: בד''א בקטן שלא הגיע לחינוך. לחינוך מצות כגון בן תשע ובן עשר כדאמרינן ביומא בפרק בתרא (דף פב.): במאי אוקימתא כר' יהודה. ואשמעת לן דכי אמר רבי יהודה בלא השמיע לאזנו יצא בדיעבד קאמר ולא לכתחילה: אלא הא דתניא כו' תורם. ואע''פ שהוא צריך לברך ואין אזניו שומעות הברכה שהוא מוציא מפיו: אלא מאי. בעית למימר דרבי יהודה דאמר בלא השמיע לאזנו יצא אפילו לכתחילה כי היכי דתיקום הא דר''י בריה דר''ש בן פזי אליביה והאי דקא מיפלגי בדיעבד להודיעך כחו דר' יוסי: אלא הא דתניא כו'. מני:

שיור התפר הלכה למשה מסיני. נראה דאף במגילה ובשאר ספרים בעינן שיור התפר כיון דטעמא הוי כדי שלא יקרע: חוץ מחרש. סתם חרש הוי אינו שומע ואינו מדבר אבל חרש דהכא מדבר הוא מדקרי המגילה ופקח הוא לכל דבריו חוץ מדבר זה שצריך שישמיע לאזנו: ורבי יהודה מכשיר. קשה באיזה קטן מיירי אי בלא הגיע לחינוך מאי טעמא דרבי יהודה דמכשיר והא אמרינן בסוף פ' בתרא דראש השנה (דף כט.) כל שאינו מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתן ואי הגיע לחינוך מאי טעמא דרבנן דפסלי והלא כל האחרים נמי אין חייבין אלא מדרבנן וא''כ קשיא אמאי לא אמרינן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן דהכי נמי אמרינן פ' מי שמתו (ברכות דף כ: ושש) דבן מברך לאביו אע''פ שהוא קטן ויוצא בברכתו ומוקי לה התם כגון שאכל האב כזית או כביצה דהוי שיעורא דרבנן ואתי קטן שחיובו דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן ואמאי לא אמרינן כן במגילה וכן בפ' לולב הגזול (סוכה דף לח: ושם) דאמר אין קטן מוציא [בקריאת הלל] ועונין אחריו מה שהן אומרים מאי שנא מברכת המזון וי''ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ''ה. פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאוריי' ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל ההיא דבהמ''ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן ומ''מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בלילי פסחים ומוציאין האחרים משום דסברי מצה בזמן הזה דרבנן ולפי מה שפירש' קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן וי''ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא''כ בקטן: ודלמא ר' יהודה היא. משום דפסיק התם כרבי יהודה דחיק לאוקומי מתני' כוותיה: אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו. קשיא היכי מדמינן ברכת המזון לקריאת שמע בשלמא מגילה איכא למימר דסבר כמאן דאמר דצריך בקריאת שמע השמעת אוזן וסבר דתקינו רבנן מגילה כעין דאורייתא אבל ברכת המזון. דהוי דאורייתא ולא כתיב ביה שמע מנלן לתקן ביה דצריך שישמיע לאזנו ויש לומר דקים ליה דגמרינן ברכת המזון מקריאת שמע: