מגילה כ ע"ב

ספירה ביממא היא: וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר: מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא {בראשית א-ה} ויקרא אלהים לאור יום למאיר ובא קראו יום אלא מעתה ולחשך קרא לילה [למחשיך ובא קרא לילה] הא קיי''ל דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא אלא אמר רבי זירא מהכא {נחמיה ד-טו} ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר {נחמיה ד-טז} (והיה) לנו הלילה (למשמר) מאי ואומר וכ''ת משעלה עמוד השחר לאו יממא ומכי ערבא שמשא ליליא ואינהו מקדמי ומחשכי ת''ש (והיה) לנו הלילה משמר והיום מלאכה:
מתני' כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב ולתפלת המוספין ולמוספין ולוידוי הפרים ולוידוי מעשר ולוידוי יוהכ''פ לסמיכה לשחיטה לתנופה להגשה לקמיצה ולהקטרה למליקה ולקבלה ולהזיה ולהשקיית סוטה ולעריפת העגלה ולטהרת המצורע כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה:
גמ' מנלן דאמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים לקריאת ההלל דכתיב {תהילים קיג-ג} ממזרח שמש עד מבואו (רבי יוסי) אומר {תהילים קיח-כד} זה היום עשה ה' ולנטילת לולב דכתיב {ויקרא כג-מ} ולקחתם לכם ביום הראשון ולתקיעת שופר דכתיב {במדבר כט-א} יום תרועה יהיה לכם ולמוספין דכתיב {ויקרא כג-לז} דבר יום ביומו ולתפלת המוספין כמוספין שויוה רבנן ולוידוי פרים דיליף כפרה כפרה מיום הכפורים דתניא גבי יוה''כ {ויקרא טז-ו/יא/יז/כד ??} וכפר בעדו ובעד ביתו בכפרת דברים הכתוב מדבר וכפרה ביממא הוא דכתיב {ויקרא טז-ל} ביום הזה יכפר עליכם: ולוידוי מעשר וכו': דכתיב {דברים כו-יג} ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וסמיך ליה היום הזה ה' אלהיך מצוך: לסמיכה ולשחיטה: דכתיב {ויקרא ג-ח} וסמך ושחט וכתיב בה בשחיטה {ויקרא יט-ו} ביום זבחכם ולתנופה דכתיב {ויקרא כג-יב} ביום הניפכם את העומר ולהגשה דאיתקש לתנופה דכתיב {במדבר ה-כה} ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף והקריב ולמליקה ולקמיצה ולהקטרה ולהזיה דכתיב {ויקרא ז-לח} ביום צוותו את בני ישראל ולהשקיית סוטה אתיא תורה תורה כתיב הכא {במדבר ה-ל} ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם {דברים יז-יא} על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

ספירה ביממא דווקא היא, כדכתיב: "וספרה לה שבעת ימים". ולהכי אינה יכולה לטבול אלא ביום, שהרי צריכה ספירה כדי לטבול.

שנינו במשנתינו: וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר.

מנהני מילי?

אמר רבא, דאמר קרא: "ויקרא אלהים לאור יום". למאיר ובא, דהיינו עלות השחר - קראו יום.

ומקשינן: אלא מעתה, סיפא דקרא, דכתיב: "ולחשך קרא לילה", הכי נמי דנדרוש למחשיך ובא קרא לילה, דהיינו שמשקיעת החמה כבר לילה הוא? והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים - לאו לילה הוא?! אלא אמר רבי זירא: מהכא ילפינן לה דמעלות השחר מקרי יום: דכתיב [כשבנה נחמיה את חומת ירושלים, ורצו להלחם בו]: "ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים". חזינן דתחילת היום - עלות השחר הוא.

ואומר: "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה".

והוינן בה: מאי ואומר? למאי אצטריך קרא בתרא?

ומבארינן: הכי קאמר, וכי תימא דבאמת משעלה עמוד השחר - לאו יממא הוא, עד הנץ החמה. ומכי ערבא שמשא - כבר ליליא הוא, קודם צאת הכוכבים. ומהא דעבדו מלאכה מעלות השחר - ליכא ראיה, דרק אינהו הוא דמקדמי ומחשכי, שהיו משכימין קודם היום, ומעריבין אחר היום?

תא שמע: "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה". דמהאי קרא שמעינן שהיו עושים מלאכה ביום דווקא, אם כן, חזינן דיום - מעלות השחר עד צאת הכוכבים הוא.

משנה:

אף על גב דקיימא לן דזריזין מקדימין למצוות ^[111], וילפינן לה מדכתיב: "וישכם אברהם בבקר", מכל מקום, כל היום כשר ^[112] למצוות דלהלן: לקריאת המגילה ^[113], ולקריאת ההלל, ולתקיעת שופר, ולנטילת לולב, ולתפלת המוספין, ולהקרבת המוספין, ולוידוי הפרים, דהיינו פר העלם דבר של ציבור, ופר כהן משיח, שמתוודין עליהם החטא שהביאום עליו. ולוידוי מעשר ^[114] [היינו הך דכתיב: "ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגו'"], ולוידוי יום הכפורים [שהכהן סומך ידיו על הפר ומתודה].

וכן לסמיכה, לשחיטה דקרבנות, לתנופה של המנחה, להגשה של המנחה, דהיינו שמגיעה בקרן מערבית של המזבח כנגד חודה של קרן, ואחר כך קומצה [כדאמרינן במס' מנחות י"ט ע"ב]. לקמיצה של מנחה, ולהקטרה של הקומץ, למליקה, ולקבלה של דם הקרבן, ולהזיה של הדם ^[115], ולהשקיית סוטה, ולעריפת העגלה, ולטהרת המצורע [בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת] ^[116].

וכשם שכל היום כשר למצוות אלו, כך כל הלילה - כשר לקצירת העומר ^[117], ולהקטר חלבים ואברים, שמצותן בלילה.

זה הכלל: דבר שמצותו ביום - כשר כל היום. ואילו דבר שמצותו בלילה - כשר כל הלילה.

גמרא:

מנלן דכל היום כשר לקריאת המגילה?

דאמר קרא: "והימים האלה נזכרים ונעשים".

לקריאת ההלל - מנלן?

דכתיב: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". משמע - כל היום. מזריחת השמש - עד שקיעתה ^[118].

רב יוסף אומר: מהאי קרא ילפינן לקריאת ההלל, דכתיב: "זה היום עשה ה'".

ולנטילת לולב - מנלן?

דכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון".

ולתקיעת שופר - דכתיב: "יום תרועה יהיה לכם".

ולמוספין - דכתיב בהו: "דבר יום ביומו".

ולתפלת המוספין - דכמוספין שויוה רבנן, ומוספין הא ילפינן להו לעיל מקרא.

ולוידוי פרים - דיליף "כפרה" - "כפרה" מיום הכפורים.

דתניא גבי יום הכפורים: כתיב: "וכפר בעדו ובעד ביתו" - בכפרת דברים הכתוב מדבר [במס' יומא מבואר, דעל כרחך מיירי בכפרת דברים ולא בכפרת דמים, דהא כתיב בתריה: "ושחט את פר החטאת", למדנו שעדיין לא נשחט הפר]. וכפרה - ביממא הוא, דכתיב: "ביום הזה יכפר עליכם", אלמא כפרתו ביום היא.

שנינו במשנתינו: ולוידוי מעשר וכו'.

מנלן דזמנו כל היום?

דכתיב בוידוי מעשר: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית", וסמיך ליה: "היום הזה ה' אלהיך מצוך".

שנינו במשנתינו: לסמיכה ולשחיטה.

מנלן?

דכתיב: "וסמך ושחט", וכתיב בה בשחיטה: "ביום זבחכם".

ולתנופה - דכתיב: "ביום הניפכם את הע ומר".

ולהגשה - דאיתקש לתנופה. דכתיב: "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף והקריב". והך הקרבה - הגשה היא, דאי אפשר לומר דהיינו הקטרת הקומץ, דהא כתיב בתריה: "וקמץ והקטיר".

ולמליקה, ולקמיצה, ולהקטרה, ולהזיה - דכתיב: "ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם". חזינן דהקרבת קרבן - ביום היא, וכל הני עבודות - עבודת הקרבת קרבן הן [כמבואר ברש"י מקראי, עיי"ש].

ולהשקיית סוטה - מנלן?

דאתיא "תורה" - "תורה". כתיב הכא בסוטה: "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת", וכתיב התם: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט". מה משפט - ביום דווקא [כדילפינן במס' סנהדרין ל"ד ע"ב], אף כאן - ביום.

הערות

^[111] כך פירש רש"י. והקשה הטורי אבן: פשיטא ! וכי משום שלא הקדים כזריזין, שלא קיים מצוה מן המובחר - לא יצא יד"ח?

^[112] הקשה המאירי, אמאי נחלקה משנה זו מהמשנה הקודמת, והלא שתי המשניות דנות בענין מצוות שמצותן רק ביום ! ? והרשב"א והריטב"א הקשו, אמאי הכא תנן דכל היום כשר למצוות אלו, ואילו במשנה דלעיל תנן דאין להקדימן קודם הנץ? ומשמע מדבריהם, דבאמת אין חילוק בין דיני משנה זו לדיני המשנה דלעיל. דכל היום כשר, ולא יקיימן קודם הנץ. אמנם ברמב"ם איתא גבי הזאה לישנא ד"אין מזין עד שתנץ החמה" [פי"א מהל' פרה הל"א], וגבי מגילה כתב [פ"א ה"ג]: "וכל היום כשר לקריאת היום". וכן כתב גבי שאר מילי דמתניתין דידן. עיי"ש. משמע דס"ל דיש חילוק ביניהם.

^[113] כתב הסמ"ג, דכשם שכל היום כשר לקריאת המגילה של יום, כך כל הלילה כשר לקריאה של לילה. וכתב הרא"מ, דאע"ג דגבי קריאת שמע, אמרו חכמים דקורין עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, הכא, משום דחביבא להו - לא אתו לזלזולי בה.

^[114] הר"ן גורס הכא בדברי הרי"ף גם: "ולוידוי בכורים" [והיינו הך דכתיב: "הגדתי היום לה' אלקיך וגו"']. וכתב הטורי אבן דנראה שהוא ט"ס, דהרמב"ם שהולך בכל מקום בשיטת הרי"ף, לא כתב דוידוי בכורים אינו אלא ביום. עיי"ש שהאריך. ועיי' בשפת אמת.

^[115] ואף שהדם נפסל כבר בשקיעת החמה, ומתניתין דקתני דכל היום כשר - היינו עד צאת הכוכבים, נ"מ לעבודות שבו, והיינו, שאם היה הדם בראש המזבח, אינו נפסל בלינה, ויוכל לעשות עבודותיו עד צאת הכוכבים.

^[116] כתב האור זרוע [בתשובות, סי' תשמ"ה], דהא דלא תנן נמי הכא, דכל היום כשר לנתינת הגט, הא לא קשיא, דה"נ לא תני הכא חליצה ודינין, וה"ט, דלא קתני הכא - אלא מצות עשה, וזמן קבוע.

^[117] כתב הר"ן, דכל הנך דמתניתין - דווקא נינהו, דהנך שכשרין כל היום - מצותן דווקא ביום ולא בלילה. והנך דמצותן בלילה - דווקא בלילה. והביא, דמכאן סמך ר"ת, דכיון דקצירה וספירה - כי הדדי נינהו, להכי, אם לא ספר ספירת העומר בלילה - לא יספור ביום [וכתב הריטב"א, דאם ירצה, אומר היום כך וכך לעומר]. אבל בה"ג כתב, שאם לא בירך בלילה - מברך למחר. ומסיק הר"ן, דלפיכך טוב שיספור ביום בלא ברכה. וכן פסק השו"ע סי' תפ"ט ס"ז. וכתב שם המ"ב [סקל"ד] דהיינו דווקא באותו יום, אבל מכאן ואילך - יספור בברכה, ולא הוי כדילג יום אחד לגמרי, שאינו סופר שוב בברכה.

^[118] הקשה הרש"ש, אם כן, היאך קורין את ההלל בליל פסח?

ספירה זו ביממא [ביום] בלבד היא ולא בלילה כאמור "וספרה לה שבעת ימים" (ויקרא טו, כח).

א שנינו במשנה: וכולן שעשו משעלה עמוד השחר — כשר. ושואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו] שמעמוד השחר כבר נחשב יום? אמר רבא: שאמר קרא [הכתוב] "ויקרא אלהים לאור יום" (בראשית א, ה), ופירושו: למאיר ובא קראו יום. כלומר, "אור" כאן אינו שם עצם, אלא הוא כעין פועל, וכוונתו מה שמאיר והולך נקרא "יום", מכיון שמעמוד השחר הולך האור ומתרבה, הרי זה כבר קרוי "יום".

ומקשים: אלא מעתה לפי הסבר זה, הכתוב "ולחשך קרא לילה" (בראשית א, ה), תצטרך לפרש: למחשיך ובא קרא לילה? ואם כן יחשב לילה כבר משעות שאחרי הצהרים, הא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] כי עד צאת הכוכבים לאו [לא] לילה הוא! ואם כן בהכרח יש לפרש חושך ממש, ואף בענין אור אמור שהכוונה לאור ממש.

אלא אמר ר' זירא: מהכא [מכאן] אפשר ללמוד דבר זה, שנאמר: "ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים" (נחמיה ד, טו), ואומר בפסוק אחר: "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה" (נחמיה ד, טז), הרי שכבר מעלות השחר נחשב הדבר כיום.

ומסבירים: מאי [מה] הצורך בתוספת זו של ואומר, מדוע הוצרך להביא ראיה מפסוק שני? אלא ודאי בא לדחות את השאלה האפשרית: וכי תימא [ואם תאמר] בכלל שמשעלה עמוד השחר עדיין לאו יממא [איננו יום] ומכי ערבא שמשא [ומשנוטה השמש לערוב] ליליא [לילה] הוא, אלא ואינהו מקדמי ומחשכי [והם שהיו מקדימים ומחשיכים], שהתחילו את העבודה עוד לפני היום והמשיכו אותה גם בלילה — תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר בפסוק השני "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה", ללמד שהזמן שעבדו בו — זמן היום הוא, ומכאן ראיה שכבר מעמוד השחר נקרא יום.

ב משנה אף שמלכתחילה כל המצוות שזמנן ביום יש להשתדל להקדים את עשייתן לתחילתו ("זריזין מקדימין"), אולם אין זה אלא מלכתחילה, ומצד הדין כל היום כשר להם; כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר בראש השנה, ולנטילת לולב בסוכות ולתפלת המוספין בימי חג ומועד ולקרבנות המוספין במקדש,

ולוידוי הפרים שמתוודים בית דין או הכהן הגדול כאשר הם מביאים פר לכפר על שגגתם בהוראה, ולוידוי מעשר, שחובה להתוודות בשנה השלישית לשמיטה ולומר שאכן הפריש את כל המעשר כראוי (ראה דברים כו, יב-טו) ולוידוי יום הכפורים, שמתוודה הכהן הגדול על קרבנות היום.

לסמיכה על הקרבנות, לשחיטה של הקרבנות, לתנופה של אותן מנחות הצריכות תנופה (הגבהה) במקדש, להגשה של מנחות הצריכות הגשה (שמקריבים אותן) אל המזבח, לקמיצה להוצאת קומץ מן המנחה כדי להקריבו, ולהקטרה של הקומץ על המזבח, למליקה (צוארו של קרבן העוף), ולקבלה של דם הקרבן ולהזיה של הדם על המזבח, ועל הפרוכת,

ולהשקית סוטה במים המרים, ולעריפת העגלה הערופה בנחל (ראה דברים כא, א-ט), לטהרת המצורע בכל הדברים שצריך לעשות כדי לטהרו (ראה ויקרא כ, יד). ולעומת זאת דברים שזמנם בלילה — כל הלילה כשר להם.

וכגון: כל הלילה כשר לקצירת העומר שמצוותו בלילה, ולהקטר (שריפה על המזבח של) חלבים של חטאת ושלמים וקרבנות נוספים שנזרק דמם ביום, ואברים של קרבן עולה. ובדרך כלל: דבר שמצותו ביום — כשר כל היום, דבר שמצותו בלילה — כשר כל הלילה.

ג גמרא ושואלים: מנלן [מניין לנו] שמצוות אלה מצוותן ביום דווקא? לגבי מגילה — שאמר קרא [הכתוב]: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח). ולקריאת ההלל — דכתיב [שנאמר בו]: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'" (תהלים קיג, ג). ר' יוסי אומר הראיה היא ממה שנאמר בהלל: "זה היום עשה ה'" (תהלים קיח, כד), משמע ביום ולא בלילה.

ולנטילת לולב — דכתיב [שנאמר]: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים..." (ויקרא כג, מ). ולתקיעת שופר — דכתיב [שנאמר]: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). ולמוספין — דכתיב [שנאמר] בקרבנות המוספים במועדים: "להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו" (ויקרא כג, לז). ולגבי תפלת המוספין — הרי כקרבנות מוספין שויוה רבנן [עשו אותה החכמים], שתיקנו חכמים את תפילת המוסף כנגד קרבנות המוספים.

ולוידוי פרים — דיליף [שלומד] בגזירה שווה מן המילים 'כפרה' 'כפרה' מיום הכפורים. דתניא [שכן שנינו בברייתא] לגבי יום הכפורים: נאמר שם "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, יא), ואנחנו אומרים: בכפרת דברים הכתוב מדבר, כלומר, אין הכתוב מדבר בכפרה שיש בהקרבת הקרבן ומתן דמו, אלא לוידוי שהוא הכפרה הנזכרת לענין זה. וכפרה של יום הכיפורים הלא ביממא [ביום] הוא, דכתיב [שנאמר]: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).

ולוידוי מעשר — דכתיב [שנאמר]: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג) וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות" (דברים כו, טז),

משמע: ביום ולא בלילה. לסמיכה ולשחיטה — דכתיב [שנאמר]: "וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחט" (ויקרא ג, ח), להשוות סמיכה לשחיטה, וכתיב [ונאמר] בה בשחיטה "ביום זבחכם" (ויקרא יט, ו), משמע: ביום ולא בלילה. ולתנופה — דכתיב [שנאמר]: "ביום הניפכם את העמר" (ויקרא כג, יב).

ולהגשה — משום דאיתקש [שהוקשה, הושוותה] הגשה לתנופה, דכתיב [שנאמר]: "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח" (במדבר ה, כה), והקרבה היא הגשה. ולמליקה ולקמיצה ולהקטרה ולהזיה — דכתיב [שנאמר]: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. אשר ציוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" (ויקרא ז, לז-לח), ומכאן למדים שכל מעשי הקרבנות ביום הם.

ולהשקית סוטה שכשרה ביום — אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים 'תורה' 'תורה': כתיב הכא [נאמר כאן] בסוטה "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת" (במדבר ה, ל), וכתיב התם [ונאמר שם] במקום אחר: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך" (דברים יז, יא),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and counting can only be done during the day and not at night, as it says: “And she shall count for herself seven days” (Leviticus 15:28), she cannot immerse herself until after sunrise, although here she has to count only one day.

§ The mishna concludes: And with regard to all these things, if one did them after daybreak they are valid. The Gemara asks: From where is this matter derived, that from daybreak it is already considered daytime? Rava said: As the verse states: “And God called the light [or] day” (Genesis 1:5), meaning: To that which was becoming lighter and lighter he called day. The Hebrew word or is not to be understood in its usual sense of light, but as a verbal noun: that which is becoming lighter and lighter. It teaches that as soon as light begins to appear in the sky it is called daytime.

The Gemara raises a difficulty with this interpretation: However, if it is so that Rava’s interpretation of this phrase is correct, the following phrase: “And the darkness [ḥoshekh] He called night” (Genesis 1:5), should be interpreted in a similar fashion: That which was becoming darker and darker He called night, so that immediately after sunset it would be considered nighttime. But don’t we maintain that until the stars come out it is not nighttime? We are forced to say that ḥoshekh literally means darkness, and similarly, or in the first part of the verse literally means light.

Rather, Rabbi Zeira said: We derive this halakha from here, as it is stated: “So we labored in the work; and half of them held the spears from the rising of the morning till the stars appeared” (Nehemiah 4:15), where “rising of the morning” means daybreak, and the next verse states: “So that in the night they may be a guard to us; and labor in the day” (Nehemiah 4:16). This demonstrates that the day begins with the dawn.

The Gemara clarifies Rabbi Zeira’s statement: What need is there for the additional verse introduced by the words “and it states”? Why does the first proof-text not suffice? The Gemara explains: The second verse comes to deflect the following possible objection: You might say that even after “the rising of the morning” it is not yet considered day, and that from the time when the sun sets it is already considered night, and in this particular incident it happened that they began their work early, before the official beginning of daytime, and remained working late, after the official end of daytime. Therefore, Rabbi Zeira continued and said: Come and hear that which is stated in the next verse: “So that in the night they may be a guard to us; and labor in the day.” The entire time during which they worked is referred to as “day,” which proves that the day begins at daybreak.

MISHNA: Although it is preferable to fulfill a particular day’s mitzva at the earliest possible hour, the entire day is a valid time for reading the Megilla; for reciting hallel; for sounding the shofar on Rosh HaShana; for taking the lulav and the other species on Sukkot; for the additional prayer recited on Shabbat and other occasions; and for the additional offerings sacrificed in the Temple on these occasions.

And the entire day is also a valid time for the confession over the bulls brought by the Sanhedrin or by the High Priest to atone for mistakes they had made in their instruction to the people; for the declaration made on the last day of Passover in the fourth and seventh year of the Sabbatical cycle, stating that one’s obligations with regard to tithes have been properly fulfilled (see Deuteronomy 26:12–15); and for the confession of sins made by the High Priest on Yom Kippur over the special offerings brought on that day.

The entire day is also a valid time for placing hands on the head of an offering; for slaughtering an offering; for waving those offerings that require waving in the Temple; for bringing meal-offerings near to the altar; for scooping out a fistful of flour from a meal-offering in order to burn it on the altar; and for burning the fistful of flour on the altar; for pinching the necks of the turtledoves and young pigeons sacrificed as offerings in the Temple; and for receiving the blood of an offering in a vessel; and for sprinkling blood on the altar and on the curtain separating between the Holy and the Holy of Holies.

And the entire day is also a valid time for giving a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota] to drink from the bitter waters (see Numbers 5:11–31); for breaking the neck of the heifer as part of the procedure followed when a corpse is found outside a town and it is not known who caused his death (see Deuteronomy 21:1–9); and for all the steps in the purification process of the leper (see Leviticus 14:1–20).

Correspondingly, all the mitzvot that must be performed at night may be performed anytime during the night: The entire night is a valid time for reaping the omer of barley on the night following the first day of Passover, for burning the fats of offerings that had been brought during the preceding day, and for burning the limbs of burnt-offerings. This is the principle: Something that it is a mitzva to perform during the day is valid if performed anytime during the entire day; something that it is a mitzva to perform at night is valid if performed anytime during the entire night.

GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive that these mitzvot were commanded to be performed specifically during the day? With regard to reading the Megilla, the verse states: “That these days should be remembered and kept” (Esther 9:28). For reciting the hallel, the proof is from that which is written in hallel: “From the rising of the sun to its setting, the Lord’s name is to be praised” (Psalms 113:3). Rabbi Yosei said: The proof is from another verse in hallel: “This is the day that the Lord has made” (Psalms 118:24), implying that it is to be recited during the day and not at night.

And daytime is the time for taking the lulav, as it is written: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm, and boughs of a dense-leaved tree, and willows of the brook” (Leviticus 23:40). Daytime is also the time for sounding the shofar, as it is written: “It is a day of sounding the shofar to you” (Numbers 29:1). Likewise, the time for the additional offerings is day, as it is written with regard to these offerings: “To sacrifice an offering made by fire to the Lord, a burnt-offering, and a meal-offering, a sacrifice, and libations, each on its own day” (Leviticus 23:37). And this is also so for the additional prayer, because the Sages made it equivalent to those additional offerings.

And daytime is the time for the confession over the bulls, as this is derived by way of a verbal analogy between one instance of atonement in this context and another instance of atonement in the context of Yom Kippur. As it is taught in a baraita with regard to Yom Kippur, the verse states: “And Aaron shall present the bull of the sin-offering that is his, and atone for himself and for his household” (Leviticus 16:11). The verse speaks of atonement achieved through words, i.e., the atonement here is not referring to the sacrifice of offerings and the sprinkling of blood, but rather to atonement achieved through confession. And the atonement of Yom Kippur is only during the day, as it is written: “For on that day will He atone for you” (Leviticus 16:30). Just as the atonement on Yom Kippur must take place during the day, so must the other cases of atonement, over other bulls brought as sin-offerings, take place during the day.

And daytime is the time for the declaration with regard to tithes, as it is written in the formula of this declaration: “And you shall say before the Lord your God, I have removed the sacred things out of my house” (Deuteronomy 26:13–15); and juxtaposed to that passage it is written: “This day the Lord your God has commanded you to do” (Deuteronomy 26:16), implying during the day and not at night.

For placing hands on the head of an offering and for slaughtering an offering, it is derived as it is written: “And he shall lay his hand upon the head of his offering, and slaughter it” (Leviticus 3:8), comparing the laying of hands to slaughtering. And it is written with regard to slaughtering: “On the day that you slaughter” (Leviticus 19:6), meaning during the day and not at night. And for waving the offerings that require waving, it is derived as it is written: “And on the day you wave the omer” (Leviticus 23:12).

And with regard to bringing the meal-offerings near the altar, it is likened to waving, as it is written: “And the priest shall take the meal-offering of jealousy from the woman’s hand, and shall wave the offering before the Lord, and sacrifice it upon the altar” (Numbers 5:25). The words “sacrifice it” are referring to bringing the offering near the altar. And for scooping out a fistful of flour, and for pinching the necks of the bird-offerings, and for burning the fistful of flour on the altar, and for sprinkling the blood, these are derived as it is written: “This is the law of the burnt-offering, of the meal-offering, and of the sin-offering, and of the guilt-offering, and of the consecration-offering, and of the sacrifice of the peace-offering; which the Lord commanded Moses on Mount Sinai on the day that he commanded the children of Israel to present their offerings” (Leviticus 7:37–38).

And with regard to giving the sota to drink from the bitter waters, this is derived from a verbal analogy between one instance of the word “Torah” and another instance of the word “Torah.” It is written here with respect to a sota: “And the priest shall execute upon her all this Torah” (Numbers 5:30), and it is written there with regard to judgment: “According to the Torah, which they shall teach you, and according to the judgment, which they shall tell you” (Deuteronomy 17:11).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נדה שנאנסה וטבלה ר' שמי בשם רב טהורה לביתה וטמאה לטהרות רבי אלעזר משום ר' חנינא טמאה בין לביתה בין לטהרות שנאמר וכובס שנית וטהר מה הראשונה לדעת שנאמר וצוה הכהן וכבסו אף שניה לדעת:

וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר שנאמר ואנחנו עושים במלאכה חצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ש"מ מעלות השחר ועד צאת הכוכבים יום הוא שנאמר והיום למלאכה כלומר לא היו עושים מלאכה אלא ביום:

[מתני'] כל היום כשר לקריאת המגילה כו': ירושלמי לקריאת המגילה [שנאמר] ביום אשר שברו אויבי היהודים וגו' לקריאת ההלל שנאמר זה היום עשה ה' לתקיעת שופר שנאמר יום תרועה יהיה לכם למוספין שנא' ביום צוותו את בני ישראל ואיתקש תפלת המוספין למוספין לנטילת לולב שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' (פירוש) לודוי הפרים ולודוי המעשר ולודוי יוה"כ לסמיכה לשחיטה ולתנופה ולכפרה ולהגשה לקמיצה ולהקטרה למליקה ולקבלה להזאה להשקאת סוטה לעריפת העגלה לטהר את המצורע אלו כולן כשרים כל היום.

כל היום כשר לקריאת המגילה וכו'. הקשה רבינו תם ז"ל (ספר הישר סי' תיא) אמאי לא תנא הכא ולמילה ולהזאה ולטבילה, וכי תימא הא תני להו לעיל (בעמוד א) קריאת המגילה נמי הא תנא ליה לעיל בהדייהו. וצריך עיון.

ולתפלת המוספין ולמוספין. קשיא לי והא אין דבר קודם לתמיד של שחר ואם כן אי אפשר למוספין שיקרבו כל היום דהא לא מצי מקריב עד שיקריב תמיד של שחר, וכן אי אפשר להקריבו לאחר תמיד של בין הערבים דכתיב (ויקרא ו, ה) עליה ודרשינן (פסחים נח, ב עיי"ש) עליה השלם כל הקרבנות כולן. ויש לומר דהכשר מוספין כל היום אלא שדבר אחר מעכבן. ועוד יש לומר דאפשר דאם שינה והקדים מוספין לתמיד של שחר לא פסל, ותדע לך מדאיצטריך קרא ביומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לד, א) לנסכים שיקדמו למוספין אלמא אי לאו קרא מוספין קודמין, וכן אם הקריב המוספין לאחר תמיד של בין הערבים לא פסל.
והא דלא תנינן הכא תמידין נראה לי משום דתמידין זמנן קבוע, לשל שחר עד חצות או עד ד' שעות ושל בין הערבים דוקא מפלג המנחה ולמעלה. וכן נמי לא תנינא פסחים מהאי טעמא גופא, דהא כתיב (דברים טז, ו) תזבח את הפסח בערב. ואף על גב דקתני זה הכלל כל שמצותו ביום כשר כל היום, אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ועוד דכל דבר שמצותו ביום סתם קאמר כלומר שלא פירש בו הכתוב ולא קבע בו שעה ביום, לאפוקי תמידין שכתוב בהן (שמות כט, לט) את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הכתוב קבע להם זמן, והוא הדין והוא הטעם לפסחים.

כל הלילה כשר לקצירת העומר. כל הני דמתניתין בין דיום בין דלילה דוקא נינהו, דיום ביום ולא בלילה ודלילה בלילה ולא ביום, וקצירת העומר נמי דמתני לה גבי הני בלילה דוקא ולא ביום דקסבר האי תנא דהכא דנקצר ביום פסול, ורבי אלעזר ברבי שמעון הוא דאית ליה הכין במנחות בשלהי פרק ר' ישמעאל, וכדאיתא התם דתנן התם (עא, א) נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ואקשינן עלה (שם עב, א) והא (תניא) [תנן] כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא אמר רבא לא קשיא הא רבי הא רבי אלעזר ברבי שמעון וכו'. וכולהו סתמי דריש ההוא פירקא נמי אתיאן כי הא, דתנן (שם סג, ב עיי"ש) אחד שבת ואחד חול משלש היה בא, אחד שבת ואחד חול בשלש קופות ובשלש מגלות, ותנן (שם סה, א עיי"ש) בשבת אמר להן בשבת זו אומרין הן, אלמא דוחה שבת ואם איתא דנקצר שלא כמצותו כשר לא היה דוחה את השבת וכדאמרינן התם (עב, א) ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה את השבת נקצריה מערב שבת, אבל סתמא דסוף ההוא פירקא אתיא כרבי דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת והא דקתני דוחה את השבת אוקימנא (שם עב, ב) להקרבה.

גמרא: מאי איריא שומרת יום כנגד יום מכל חייבי טבילות. פירוש: מאי איריא דאיירי בהא מתניתין בשומרת יום כנגד יום ולא איירי בכל חייבי טבילות, ולימא וכן זב וזבה גדולה וזבה קטנה לא יטבלו עד שתנץ החמה ובשל לילה לימא וכן נדה לא תטבול אלא בלילה.

בלילה מיהא תעביד מקצת שימור ותטבול קא משמע לן דכיון דבעיא ספירה ספירה ביממא היא. איכא למידק, דהכא משמע דספירה אינה בלילה, ותנן נמי בפרק בתרא דנדה (עב, א) ומודים ברואה תוך אחד עשר יום וטבלה לערב ושמשה שהן מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן, וטבלה לערב בלילה משמע ואף על גב דלא ראתה בלילה חייבין קרבן דאלמא ספירת מקצת הלילה אינה ספירה, ואילו בפסח שני בפרק כיצד צולין (פסחים פ, ב פא, א) לא משמע הכין [ב]גמרא נטמא טומאת התהום, דתניא התם רבי יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה הרי זו אינה אוכלת ופטורה, ופרישנא טעמא התם דקסבר רבי יוסי מכאן ולהבא היא מטמיא, ואקשינן אלא זבה גדולה לרבי יוסי היכי משכחת לה, ואוקימנא בשופעת אי נמי ברואה שני בין השמשות, ואם איתא דספירת לילה אינה ספירה אמאי דחקי ומוקי לה בשופעת או ברואה שני בין השמשות לוקמה ברואה בלילות.
ורש"י ז"ל נשמר שם מקושיא זו, ופירש דלמאן דאמר מקצת היום ככולו תחילת הלילה עולה לה לספירתה. ודבר תימה הוא, דמנא להו דלמאן דאמר מקצת היום ככולו אית ליה הכין טפי מינן דהא לאו בהא תליא ומנא להו דרבי יוסי לית ליה כמשנה דהכא וכמשנה דנדה.
ובתוספות פירשו דלרבי יוסי דאית ליה מקצת היום ככולו לגמרי ואפילו ראתה מכאן ואילך אינה סותרת אם כן לדידיה אפילו ראתה בתחילת היום ופסקה בו סוף היום נמי תעלה לה שימור ותטבול בלילה, והכי נמי משמע בשלהי פרק שני דנזיר (טז, א עי"ש) דקאמר ולרבי יוסי כיון דחזיא פלגא דיומא אידך פלגא סליק ליה שימור ואידך פלגא מההוא יומא דראתה בו משמע, ומשום הכין לא משכחת לה לזבה גדולה אלא בשופעת אי נמי ברואה בין השמשות דלא הוה לה שהות לספור בו ביום. ואם תאמר אם כן רבי יוסי ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וליכא מאן דסבירא ליה הכין וכדאמרינן ופרכינן בשלהי פרק בתרא דנדה (סט, א), ואף על גב דפרכינן בריש פרק בנות כותים (נדה לג, א) ואנן נמי נספריה טעמא הוא דמבעיא ליה אבל ודאי מיפשט פשיטא ליה דלא נספריה, והכין סלקא שמעתא. איכא למימר דרבי יוסי לא אמר אלא בסוף מנין, אבל בתחילת מנין לא אמר. ותדע לך, דאנן נמי סבירא לן בסוף מנין דסליק דהא אמרינן (נדה סז, ב) ואחר תטהר (ויקרא טו, כח) אחר מעשה תטהר, אלא דבחזרה וראתה בו פליגא דידן אדרבי יוסי דקיימא לן דסותרת היא למפרע ואילו בתחלת ספירה לא סליק לן מקצת היום כלל. והתם בפרק בנות כותים (נדה לג, א ד"ה הא) הארכתי בה בסייעתא דשמיא.
ורבינו תם ז"ל פירש בההיא דכיצד צולין דהכי קאמר זבה גדולה דחזיא ביממי היכי משכחת לה, ואף על גב דמשכחת לה בדחזיא בלילות מכל מקום מסתבר דאית לן לאשכוחי בדחזיא ביממי משום דכתיב (ויקרא טו, כו) כל ימי זובה ואמר ליה רב שמעיה לר' אבא בשלהי נדה (עג, א) ואימא ביממי תהוי זבה בליליא תהוי נדה, ומהאי טעמא נמי אמרינן בהוריות בפרק קמא (ד, א) גבי צדוקים דאמרי דזבה לא הויא אלא ביממי. ואינו מחוור, דאם כן הוה להו למימר התם אלא זבה גדולה דחזיא ביממי היכי משכחת לה.

אמר רבא אמר קרא (תהלים קיג, ג) ממזרח שמש עד מבואו. פירוש: דמשמע שמזריחת השמש עד מבואו ראוי להלל שם ה'. ותמיה לי, דהכא משמע דטרח לאתויי דכל היום כשר לכך ואילו במקצתן אשכחן דדייקי קראי הכין אבל במקצתן לא דייקי כלל שהם כל היום אלא שמצותן ביום דהא קמיצה והקטרה ומליקה וקבלה לא נפקי לן אלא מביום צותו (ויקרא ז, לח) וביום צותו לא דייק שיהא כל היום כשר לכך.

לסמיכה ולשחיטה דאיתקש סמיכה לשחיטה ובשחיטה כתיב (ויקרא יט, ו) ביום זבחכם. והא דאיצטריך קרא מיוחד לשחיטה ולא נפקא להו מביום צותו (שם ז, לח), היינו טעמא משום דשחיטה אינה עבודה דמקבלה ואילך מצות כהונה. ואלא מיהו הא דמפקי תנופה והגשה מקראי אחריני ולא נפקי להו מביום צותו קשיא לי דאינהו עבודות נינהו כקמיצה וקבלה. ובירושלמי (פ"ב ה"ו) מפקי להו לכלהו מביום צותו. ובתוספות דחקו ותירצו דתנופה והגשה צריך בהו קרא לפי שהם עבודות יתירות במנחה לפני הקמיצה.

הא דאמרי וכ"ת מדמערב' שמשא לילה הוא מהכא משמע דמכי ערבא שמשא היינו משקיע' החמה דאלו מקמי הכי ליכא למימר דלהוי לילה ולא כמו שפירשי ז"ל בפסחים מכי ערבא שמשא מחצות ולמעלה שהשמש נוטה לערב והא לא הוה ס"ד כלל:

מתניתין כל היום כשר לקרא את המגלה ק"ל דה"ל למימני אידך דקתני לעיל והיינו מילה וטבילה והזאה דהנהו נמי כשרים כל היום אלא כיון דתני להו בהדי הדדי הא גלין לן תכסיסא נינהו והכא נקט חד מיניהו לגלויי אאידך ונקט ההוא דהוי רישא דמתני' וכאלו אמר לקרא את המגלה ולחביריו ותו דשייך נמי בהדי לקרא את ההלל כנ"ל ולקרוא את ההלל לנטיל' לולב ולתקיעת שופר:

ולוידוי פרים פי' פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח שמתירין עליך כדיליף במס' יומא כפרה כפרה מפר יום הכיפורים ומהתם נמי ילפינן דביום כדאיתא בגמ':

ולתפלת המוספין וכ"ת והא א"א להקריב מוסף אלא לאחר תמיד של שחר כדדרשינן מדכתיב העולה עולה ראשונה וכן צריך להקריבו קודם תמיד של בין הערבים כדדרשינן עליה השלי' כל הקרבנות כלן וכדאיתא בפסחי' פ' תמיד נשחט הא ל"ק דמוסף כל היום כשר אלא שדבר א' מעכבו ואי מדלית קרבן תמיד מהכא אטו קרב כל היום ואיפשר נמי דאם הקדי' קודם תמיד של שחר או איחר אחר תמיד של בה"ע כשר ותפלת המוספין נמי כשר כל היום ואפי' הקדים קודם תפלת השחר או איחר אחר תפלת המנחה. ואיכא מ"ד התם שאם הגיע זמן תפלת מנחה קודם שיתפלל תפלת מוסף מתפלל תפלת מנחה תחלה וכן הלכתא ובלבד כששתיהן לפניו שדעתו להתפלל אותן שתיהן עכשו כדקתני היו לפניו ב' תפלות אבל אם אין דעתו להתפלל מנחה עכשו אלא לאח"כ רשאי להקדי' תפלת מוסף וכמו שנהגו עכשו במקומותינו שמאחרין בי"ה תפלת מוסף עד לאחר ו' שעות ומחצה ואעפ"י כן מקדימין של מוספין. מ"מ למדנו שזמן מוסף אף לאחר מנחה וכן בהקדמת תפלת יוצר:

אמר בתוספתא המתפלל תפלת מוספין בין משקרב תמיד של שחר בין שלא קרב תמיד של שחר יצא ובפ"ק דע"ז אמרינן לא ליצלי איניש במוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד משום דמדחי אלמא בשאר ימים מתפלל בכל עת שיזמן לו יותר אפי' שלכתחלה מצוה להקדים של שחר ותפלות כנגד תמידים תקנום:

זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ע"כ יש לנו לפרש דבר שמצותו ביום סתם שלא קבע לו זמן ידוע ביום דאי לא תיקשי לן תמידין ושחיט' פסחי' שמצוותן ביום ואין כשרים כל היום אלא דשאני התם שקבע להם הכתוב זמן דכתיב בתמיד את הכבש א' תעשה בבקר דהיינו עד חצות או עד ד' שעות ואת הכבש הב' תעשה בין הערבים מפלג המנחה ולמעלה ובפסחים כתיב שם תזבח את הפסח בערב דהיינו מחצות ואילך ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה בגמ' מפ' זה הכלל לאתויי מאי:

כל היום כשר לקריאת המגלה וכו' פי' לקריאת היום והוא הדין לשאר הנזכרות עמה ר"ל מילה וטבילה והזאה אלא דחדא מנייהו נקט והוסיף עליהם קצת דברים להודיע שמצותן ביום ושכל היום כשר בהם ויש שואלין מאחר שעיקר משנה זו כמשנה שלפניה להודיע שאין מצותן אלא ביום ושכל היום כשר בהם מפני מה חלקם לשתים ותירצו גדולי הדורות מפני שאינן ממין אחד שהשנויים בראשונה והם מילה וטבילה והזאה אע"פ שעבר זמנן לא בטלה ואע"פ שבמגלה עבר זמנה בטלה שניא היא שהיא עיקר המסכתא וכן שיש לה זמנים הרבה ודומה להם לענין זה במקצת והוא הענין שהחזירה גם כן בשניה לכללה עם אלו השניות והרי מגלה והלל ושופר ולולב וקרבן מוסף ותפלתו אם עבר היום בטלה המצוה ווידוי פרים ווידוי יום הכפורים אם אינו מתודה קודם שחיטה שוב אינו מתודה ואגבן שנה וידוי מעשר אע"פ שאינה שעה עוברת וסמיכה אם אינה ביום הקרבה אינו סומך עוד ושחיטה יש קרבנות שקבוע להם זמן כגון קרבנות המועדות ודומיהם ותנופה והקטרה וקבלה והזאה כל שנשחטה הבהמה נפסלו בלינה וכן בטהרת מצורע כל שנשחטו הצפרים ועריפת עגלה כפרה כתיב בה כקדשים והשקאת סוטה כל שהביאה מנחתה והניחוה בכלי שרת נפסלה בלינה וכן קמיצה והגשה הואיל ומניחה בכלי שרת נפסלה בלינה אפילו קודם קמיצה ומליקה בכלל שחיטה היא:

ונשוב לביאור המשנה בדברים שמצותן כל היום ושכל היום כשר בהם קצתם מצד שכתוב בהם לשון יום כמו שהוזכר בגמ' וקצתם מהיקש אותם שכתוב בהם יום והם קריאת ההלל בימים שחובה לקרותו ורבים למדים מכאן בהלל שבלילי פסחים שאינו חובה ואגב גררא של הגדה הוא נאמר שאם לא כן היה לו לשנותו עם הדברים שמצותן בלילה אלא שאפשר דתנא ושייר כמו שיתבאר ותקיעת שופר ונטילת לולב וקרבן המוסף ותפלת המוסף ווידוי פרים ר"ל פר כהן משוח ופר העלם דבר של צבור שמביאין פר ומתודים עליו חטא שהביאוהו עליו וידוי יום הכפורים שכתוב בו והתודה עליו וידוי מעשר והוא הוצאת מעשרות ומצותו לסוף שלש שנים ומתודה ואומר בערתי הקדש מן הבית וכו' לסמיכה ר"ל ענין וסמך ידו ולשחיטה ר"ל שחיטת הקרבן ולתנופה שהוא מניף העומר או האימורין ומוליך ומביא מעלה ומוריד ולהגשה ולקמיצה ולהקטרה ושלשתן אמורים במנחה להגשה הוא שהיה מגיש המנחה בקרן מערבית דרומית של מזבח כדי לקמוץ משם מלוא קומצו ואחר הגשה קומץ ומקטיר אותו הקומץ עם הלבונה שעליו והשאר נאכל לכהנים מליקה שנ' בקרבן העוף ומלק את ראשו וכו' קבלה היא קבלת הדם בכלי תכף לשחיטה כדי לקיים מצות זריקה ולהזאה ר"ל זריקת הדם על קרנות המזבח השקאת סוטה פי' שקנא לה בעלה ונסתרה ששותה מי המרים כדי לבדקה עריפת עגלה כשנמצא חלל בדרך שהיו מביאין זקני העיר הקרובה אל החלל עגלה ועורפין אותה ומתודין ואומרים ידינו לא שפכה וגו' טהרת המצורע ענין האמור בה מהבאת הצפרים ושחיטת האחת וכל הענין:

כל הלילה וכו' עכשו בא למנות אותן שמצותן בלילה ויש מהם שאתה צריך לפרש בה אף בלילה והוא הקטרת אברים כמו שנבאר קצירת העומר זמנו בליל מוצאי יום טוב ראשון של פסח אבל הבאתו אינה כשרה אלא ביום ספירת העומר אינה אלא בלילה ויש מוכיחין מכאן שאם שכח ולא ספר בלילה אינו סופר ביום ויש אומרים שסופר ואינו מברך והעיקר שסופר אף בברכה ומ"מ עיקר המצוה בלילה לקיים בו תמימות תהיינה אימתי הם תמימות בזמן שמונה בערב וי"מ שכל שלילה ראשונה מונה מבערב לא יצאו מכלל תמימות ומ"מ עיקר מצות ספירה בלילה:

הקטר חלבים בכל קרבן ואיברים פי' בעולה שכולה כליל ועולה למזבח בנתחים וכשרה הקטרתן אף בלילה שאחר יום שחיטתן שבכל התורה היום הולך אחר הלילה חוץ מקדשים שהלילה הולך אחר היום ומ"מ עיקר מצותן ביום והרבה דברים מצותן ביום או בלילה שלא נשנו כאן כגון טבילת נדה ויולדת ומגלה של לילה והרמת הדשן וק"ש של ערבית ואין זו קושיא לסדר המשנה שכך דרכו לשנות את הרוב ולשייר מהן בהרבה מקומות והוא שאמר אח"כ זה הכלל ויש שמדקדקין ליתן טעם לכל הנשארות מפני מה השאירן נדה ויולדת מפני שלא למעט את הלילה נאמר ביום אלא למעט שלא לטבול בשביעי שהרי משעבר ליל שמיני דינה לטבול אף ביום אלמלא גזרת סרך בתה שחושבת שהוא שביעי ומגלה כבר בארנו שעיקר קריאתה ביום היא וכן שאינה אלא דברי סופרים והרמת הדשן בכלל הקטר חלבים היא וקריאת שמע ערבית כבר עשו בה סייג עד חצות והלל שבלילי פסחים כבר בארנו שאינה בכלל מצוה:

זה הכלל כל דבר שמצותו ביום וכו' פי' בגמ' לרבות סדור מערכות של לחם הפנים ובזיכין שעליהם שמסלקים בשבת שחרית וצריך להסדיר את החדשות מיד ואעפ"כ אם לא סדר את החדשות מיד עד הערב ועמד השלחן רוב היום בלא לחם יצא ובלבד שלא ילין השלחן בלא לחם וכן כל דבר שמצותו בלילה כגון אכילת הפסח מותר כל הלילה ויש שפוסקין שאכילת הפסח אינה אלא עד חצות ולא עוד אלא שמדקדקין ממנה לומר על מצה אחרונה שבליל הפסח שצריך לאכלה קודם חצות שהרי למלאות מקום הפסח היא באה וכבר כתבנוה במקומה:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו אלא שלענין ביאור זה שאמרו מדערבא שמשא ועד צאת הכוכבים יממא הוא פי' שאינו לילה לגמרי אלא ספק יום ספק לילה שאין לילה גמור אלא עד צאת הכוכבים כמו שביארנו במקומו: ונשלם הפרק תהלה לאל:

כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' עיי בה' י"ב דספק הלקט:

תוס' בד"ה ספירא ביממא הוא מכאן קשה לפרש"י דכיצד צולין כו' עכ"ל קצרו במה שהיה להם להאריך דפרש"י שם דמש"ה לא קאמר ברואה בלילות דספירת לילה עולה לספירתה וע"ש בתוס' וק"ל:

רש"י ד"ה ת"ש והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. כצ"ל וכן בתוס':

במשנה כה"י כשר לקה"מ. הט"א כ' בתוך דבריו דלר"י מוספין ותפ"מ אינם אלא עד חצות וכ"כ לקמן בד"ה ולמוספין ול"ד אגב שיטפי' דבהדיא איתא בברכות (כז) דזמנם כל שבע לדידיה ובד"ה ולתפ"מ כ' דקרבן מוסף קדים לתמיד אפי' הגיע כבר זמנו כדאמרי' רפ"ה דפסחים ל"מ שם להדיא אלא דמוספין בשש ואז לא הגיע עדיין זמן התמיד ואולי כוונתו להא דאמרי' שם (נט) ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בה"ע כו' ועי' ר"ה (ל ב) תד"ה ונתקלקלו:

גמ' לקריאת ההלל דכ' ממזרח שמש עד מבואו רי"א זה היום כו'. ק"ק א"כ איך קורין אותו בליל פסח ועי' בביאור הגר"א ז"ל להגדה במה נשתנה:

שם ולמוספין דכתיב יום ביומו. עפרש"י בחומש דפי' אם עבר יומו בטל קרבנו והוא מגמרא דתמורה (יד) וק"ל הא זבח כתיב שם ופי' בכ"מ שלמים ואינם במוספין ושלמי חגיגה יש להם תשלומין כל ז' וצ"ל דר"ל כבשי עצרת וכדפי' בזבחים (נה) קרא דועל זבחי שלמיכם אך רש"י בחומש שם פי' דבר יום חוק הקצוב בחה"פ והם אינם נזכרים שמה:

בסה"ע וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך כו'. לכאורה ה"נ מזה דזקן ממרא א"ח אלא אם הורו לו ב"ד הגדול ביום (וה"ז בא ללמד ונמצא למד) ול"מ זה מפורש:

רש"י (במשנה) ד"ה ולוידוי פרים. כתיב הכא וכפר עליו כו'. האי קרא לא כתיב אלא בשעיר נשיא ובחטאת יחיד ואולי ט"ס הוא וצ"ל וכפר עליהם הכתוב בפר הע"ד ש"צ. ופר כהן משיח והע"ד איתקשו להדדי והא דל"ח וידוי דחטאת יחיד עט"א אבל קשה דחשיב הזיה ושייר מתנות חטאות החיצוניות דהוויין בנתינת אצבע וכן דחטאות הפנימיות בקרנות מזבח הפנימי. אמנם גם זה נכללו בשם הזיה כדמוכח בזבחים (צג) במשנה ובגמרא ועי' קדושין (לו) במשנה ובתד"ה הקבלות:

רש"י ד"ה ביום צוותו. מליקת עוף מליקתו והזייתו כאחד כו'. וא"א בלא הן והא דאיצטריך קרא מיוחד לשחיטה אע"ג דשייך בה ג"כ הני טעמי הוא משום דלאו עבודה היא:

תד"ה ולוידוי. יוה"כ קשיא כו'. כצ"ל ותיבת דתניא למחוק:

תד"ה כל. משום דשנה עליה הכתוב לעכב דכתיב תמימות. עי' במנחות (סו) דאין לנו לימוד אחר דקצירה וספירה בלילה אלא מתמימות יותר הל"ל דתהיינה משמע עיכובא כדאמרי' שם במנחות (כז) ועק"ל דל"ב שנה עליה לעכב אלא בקדשים וקשה לקרות ספה"ע קדשים:

בא"ד ובה"ג כ' דהיכא כו' ימנה למחר בלא ברכה. והר"ן הביא בשמו דימנה בברכה וכ"נ בתוספות מנחות (סו) וברא"ש שלהי פסחים:

בא"ד משא"כ בתק"ש כו'. אבל לשופר כו'. ל"י מאי שייך יה"ר כו' לת"ש הא מדאורייתא היא אף בזה"ז:

תוס׳ ד"ה כל כו׳ ימנה למחר בלא כרכה. נ"ב ושאר הימים בברכה:

גמרא דכתיב וסמך ושחט. עיין מנחות דף צג ע"ב תוס' ד"ה ידו:

תוספות ד"ה לקמיצה וכו' וכן תנופה והגשה. עיין קדושין דף לו ע"א תוס' ד"ה הסמיכות וצע"ג:

מתני' כל היום כשר כו' לשחיטה לתנופה להגשה.
כתבו בתוס' (ד"ה לקמיצה) דתנופה והגשה אין צריך בהו כהן במנחה לפני הקמיצה.
ותימא הא מקרא מלא הוא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן, ומיירי בהגשת מנחה, כדאיתא פ"ק דסוטה (דף יד) וכן התוס' בעצמם בספ"ק דקדושין כתבו בפשיטות דמהגשות ואילך מיירי בכהנים, ודברי תוס' כאן תמוהים:

דף כ ע"ב בתוספות בד"ה ספירה ביממא היא מכאן קשיא לפירש"י וכו' עס"ה. ולכאורה לא ידענא מאי קשיא ליה מסוגיא דהכא דהא פירש"י כאן להדיא דהא דאמרינן דספירה ביממא היא בשומרת יום היינו משום דבעינן דוגמת ספירת ז' וא"כ ממילא דלרבי יוסי דס"ל מקצת היום ככולו אפילו בז' דספירה גופא אם כן מקשה הש"ס שפיר בפרק כיצד צולין אלא דאפ"ה הוכרחו התוס' לפרש כמו שכתבו בתירוצם משום הך סוגיא דנזיר דמשמע להדיא דלרבי יוסי סוף היום נמי עולה לשמירה כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה והא קי"ל דעד צאת הכוכבים וכו' וא"ת א"כ אמאי פליגי רבי יוסי ורבי יהודא וכו' עס"ה. עיין מה שכתבתי בזה בסוף פרק במה מדליקין בהא דבעינן ג' כוכבים דוקא אע"ג דסתם כוכבים דקרא דנחמיה משמע שנים ולפי מה שכתבתי שם ממילא נתיישב ג"כ פלוגתא דרבי יוסי ורבי יהודא דשייך פלוגתייהו בכה"ג גופא וכ"ש לפי מה שתירצו התוס' כאן וק"ל:

במשנה כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת הלל וכו' לכאורה יש לתמוה דשביק תנא דמתני' לכל הנך דקתני במשנה הקודמת והיינו לא מלין ולא טובלין ולא מזין והנראה בזה דלענין טבילה והזאה וודאי מילתא דפשיטא היא דכל היום כשר עד לערב כדכתיב ורחץ במים וטהר בערב וכבר כתבתי דבלא"ה אורחא דמילתא לטבול סמוך לערב והא דלא קתני נמי מילה כדאיתא להדיא בברייתא דפ"ק דפסחים דתניא כל היום כשר למילה אלא שזריזין היינו נמי דמילתא דפשיטא היא דלעולם כל שעתא ושעתא משמיני ואילך זימנא היא מש"ה לא נקיט הכא אלא הנך שיש להם זמן קבוע ומשום שיש איזה סברא לומר דאינו כשר אלא עד חצות כדאשכחן בתפלה או משום דסתם יום משמע בעיצומו של יום ומשם והלאה ס"ד דמיקרי ערב כדאיתא ברפ"ק דפסחים גבי אלא מעתה ולחשך וכו' ומכ"ש בעניני קרבנות דמייתי הכא משום הכי אשמעינן במתני' דאפילו הכי כל היום כשר כן נראה לי ודו"ק:

קמ''ל. כיון דהאי אחד לאחד משום ספירה היא מדוגמת ספירת ז' כל ספירה דיממא היא דכתיב וספרה לה שבעת ימים (ויקרא טו): מקדמי. מקדימין: מחשכי. מעריבין: ת''ש (והיה) לנו הלילה למשמר והיום למלאכה. ש''מ כל זמן שעסוקים במלאכה קרי יום ולא קדמותא וחשכותא: מתני' כל היום כשר. אע''ג דקיימא לן זריזין מקדימין למצות דכתיב וישכם אברהם בבקר (בראשית כב) אפילו הכי כשר כל היום: לוידוי פרים. פר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח שמתודין עליו חטא שהביאוהו עליו כדאמרינן במסכת יומא (דף לו:) והתודה על חטאת עון חטאת כתיב הכא וכפר עליו הכהן (ויקרא ד) וכתיב התם ביום הכפורים יעמד חי לפני ה' לכפר עליו וגו' (ויקרא טז) מה להלן כפרת דברים וביום כדיליף לקמן אף כאן כפרת דברים וביום: למליקה. של עוף: לקבלה. לקבלת הדם: להזיה. לזריקת הדם והזיית פרים הנשרפין וחטאות הפנימיות שהיא זריקה שלהן: גמ' בכפרת דברים. וידוי במסכת יומא (דף לו:) מסיים לה אתה אומר בכפרת דברים או אינו אלא בכפרת דמים הרי הוא אומר ושחט את פר החטאת אשר לו למדנו שעדיין לא נשחט הפר: כי ביום הזה יכפר עליכם. אלמא כפרתו ביום: והניף והקריב. והקרבה היא הגשה דאי אפשר לומר הך הקרבה היא הקטרת הקומץ דהא כתיב בתריה וקמץ והקטיר ומה היא הגשה מגיש את המנחה ומגיעה בקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן ואח''כ קומץ ומקראי יליף לה במסכת סוטה (דף יד:) ובמנחות (דף יט:): לקמיצה ולהקטרה. בהקטרת קומץ קאמר שהיא במנחה כנגד זריקת דם בזבחים ואינה כשרה אלא ביום אבל הקטר חלבים ואברים תנן במתני' דכשרים כל הלילה: ביום צוותו. להקריב את קרבניהם וכל הני הקרבת הקרבן נינהו דאילו הקטרת קומץ הקרבה היא וקמיצה איתקש להקטרה דכתיב וקמץ והקטיר מליקת עוף מליקתו והזייתו כאחת והזייתו היא הקרבתו קבלת דם הקרבה קרי לה דאמר מר (חגיגה דף יא.) והקריבו זו קבלת הדם א''נ להקריב כל צורכי הקרבה קמיצה ומליקה וקבלה כולן צרכי הקרבה הן ואי אפשר בלא הן אבל הגשה ותנופה אינן מעכבין:

ספירה ביממא היא. מכאן קשיא לפירוש רש''י דכיצד צולין (פסחים דף פא. ושם) דפריך ולר' יוסי דאמר מקצת היום ככולו וזבה שראתה בשבעה לספירתה אינה סותרת אם כן זבה גדולה לדידיה היכי משכחת לה ומשני [בראתה כל שני] בין השמשות דאז הוי סוף היום ותחלת האחר בטומאה וקשיא אמאי לא אמר ברואה בלילות דהא ספירת לילה לאו ספירה היא ונמצא שכל היום טמא כיון שתחילתו הוי טמא וי''ל דסבר ר' יוסי דסוף היום מהני לשמור כמו תחלת היום וה''נ משמע פרק שני דנזיר (דף טז.) בסופו דקאמר [לר''י זבה גמורה] היכי משכחת לה אי דחזי בפלגא דיומא אידך פלגא ליהוי לה שימור ואם תאמר אם כן רבי יוסי דסבר מקצת היום ככולו א''כ היה לו להקשות ר' יוסי ככותאי אמרה לשמעתיה כדקפריך לרב בנדה (דף סט.) וי''ל דכותאי אמרי אפי' מיום ראשון שפסקה בו דסופרתו ליום ראשון ור' יוסי לא אמר אלא מיום שבעה: והא קי''ל דעם צאת הכוכבים ליליא הוא. ואם תאמר כיון דקיי''ל דבצאת הכוכבים הוי ליליא א''כ אמאי פליגי ר' יוסי ור' יהודה בבין השמשות לימרו בצאת הכוכבים וי''ל דאף בשיעור צאת הכוכבים יש חילוק שיש כוכבים נראין ביום: והיה לנו הלילה למשמר. קשיא דהא אמרינן בברכות (דף ב: ושם) גבי צאת הכוכבים לילה הוא ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב והיה לנו הלילה למשמר ואמאי לא הוי ראייה גמורה כדמפקינן הכא מקרא ויש לומר דהתם בעי לאסוקי דזמן שכיבה דגבי ק''ש הוי צאת הכוכבים ומש''ה קאמרינן התם דאין זו ראייה גמורה דנהי דהוי לילה באותה שעה מ''מ לא הוי זמן שכיבה לכל אדם: ולוידוי יוה''כ דתניא. קשיא אמאי איצטריך למימר האי כיון דתנא כל היום כשר לסמיכה והלא הוידוי אינו אלא בשעת סמיכה וי''ל דאי לאו האי הוה אמינא דוידוי זה (כוידוי) דשאר סמיכות דאינו כשר כל היום ויגרום נמי לסמיכה שלא תהא כשרה כל היום כשאר סמיכות משו''ה איצטריך למתני הוידוי: לקמיצה ולהקטרה דכתיב ביום צוותו. אבל שחיטה לא מפקינן מהאי קרא דלאו עבודה היא שהרי כשרה בזר וקרא משתעי בעבודה דכתיב להקריב את קרבניהם וכן תנופה והגשה אין צריך בהו כהן במנחה לפני הקמיצה: כל הלילה כשר לקצירת העומר. אומר ר''ת שאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני' דנהי דאיכא סתמא במנחות (דף עא.) דתני נקצר ביום כשר בדיעבד מ''מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא דדינא ועוד נראה דאפי' למאן דמכשר קצירת העומר ביום דיעבד מודה הוא גבי ספירה דאין לברך ביום משום דשנה עליה הכתוב לעכב דכתיב (ויקרא כג) תמימות ואי אתה מוצא תמימות אלא כשאתה מונה בלילה וכן כתוב בהלכות עצרת ובה''ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה וכן הלכה אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא ואחר שבירך על הספירה אומר י''ר שיבנה וכו' מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב והיינו טעמא לפי שאין אלא הזכרה עתה לבנין ביהמ''ק אבל לשופר ולולב יש עשיה: