מגילה כא ע"ב

דף כא - ב

תנא: מה שאין כן בתורה, שאין קוראה - אלא אחד לבדו ^[16].

תנו רבנן: בתורה - אחד קורא, ואחד מתרגם. ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין, משום דתרי קלי - לא משתמעי.

ובנביא - אחד קורא, ואפילו שנים מתרגמין. ובלבד שלא יהו שנים קורין, ושנים מתרגמין.

וטעמא, משום שהתרגום אינו אלא כדי להשמיע לנשים ולעמי הארץ שאינם מבינים הקריאה. ולהכי, בתרגום של תורה, צריכין שישמעו היטב, כדי שיהו מבינין את המצוות, ולהכי לא יתרגמו שנים. אבל בתרגום של נביאים - לא קפדינן כולי האי.

ובהלל ובמגילה - אפילו עשרה קורין, ועשרה מתרגמין ^[17] .

מאי טעמא?

כיון דחביבה, יהבי השומעין דעתייהו - ושמעי אפילו משנים ^[18].

שנינו במשנתינו: מקום שנהגו לברך - יברך וכו'.

אמר אביי: לא שנו דבמקום שנהגו שלא לברך - לא יברך, אלא לאחריה. אבל לפניה - מצוה לברך.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן - מברך עליהן עובר ^[19] [קודם] לעשייתן. מאי משמע דהאי "עובר" - לישנא דאקדומי הוא?

אמר רב נחמן בר יצחק, דאמר קרא: "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי". והיינו - שהקדים את הכושי.

אביי אמר: מהכא, דכתיב: "והוא עבר לפניהם".

ואיבעית אימא מהכא: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם".

לפניה מאי מברך?

רב ששת מקטרזיא איקלע לקמיה דרב אשי, ובריך מנ"ח. דהיינו ראשי תיבות של: "על מקרא מגילה", "שעשה נסים לאבותינו", ו"שהחיינו" ^{[20] [21]}.

לאחריה מאי מברך?

"ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו ^[22], ברוך אתה ה', הנפרע לישראל מכל צריהם".

רבא אמר בסיומא דהך ברכה: האל המושיע.

אמר רב פפא: הלכך, כיון דמר אמר הכי, ומר אמר הכי - נימרינהו לתרוייהו. והכי נימא: "ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע".

שנינו במשנתינו: בשני ובחמישי בשבת במנחה קורין שלשה וכו'.

הני שלשה קרואין, כנגד מי הם?

אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים.

רבא אמר: כנגד כהנים לוים וישראלים.

והוינן בה: אם כן, דמנין הקרואין כנגד דבר כלשהו נתקן, אלא הא דתני רב שימי: אין פוחתין מעשרה פסוקין בבית הכנסת ^[23] , ופסוק ד"וידבר ה' אל משה לאמר" עולה מן המנין, אף על פי שאין ללמוד ממנו כלום. הני עשרה פסוקין כנגד מי הם? אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד עשרה בטלנין שבבית הכנסת.

רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני.

ורבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.

הי נינהו עשרה מאמרות?

כל קראי ד"ויאמר" דבראשית, כגון: "ויאמר אלקים יהי אור".

ותמהינן: הני "ויאמר" - תשעה הוו!?

ומתרצינן: "בראשית ברא אלקים" שנאמר בבריאת שמים וארץ - נמי מאמר הוא. דכתיב: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", חזינן דשמים וארץ - נמי במאמר נבראו.

אמר רבא: אם הראשון משלשת הקרואים הוא שקרא ארבעה פסוקים [שהרי קורין עשרה פסוקין לשלשה קרואין, אם כן, יוצא שאחד הקרואין קורא ארבעה פסוקין, והשאר קורין כל אחד שלשה שלשה פסוקין] - משובח הוא. וכן שני שקרא ארבעה [אם לא קרא הראשון] - משובח. וכן שלישי שקרא ארבעה - משובח ^[24] .

והשתא מפרש רבא למילתיה:

ראשון שקרא ארבעה - משובח, מנלן?

דתנן: בשלש קופות של שלש סאין, שבהן תורמין את הלשכה. והיינו, שהיו מניחין בלשכה את מטבעות מחצית השקל, ושלש פעמים בשנה היו נוטלין אותן משם באותן שלוש קופות, כדי לקנות בהם קרבנות.

והיה כתוב עליהן אותיות אב"ג, כדי לידע איזו מהן, מאותן קופות, נתרמה ראשון, כדי להקריב ממנה ראשון, משום שמצוה בראשון. חזינן דראשון משובח.

אמצעי שקרא ארבעה - משובח, מנלן?

דתניא, כתיב: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - מלמד שמצדד ^[25] פניהם של ששת הנרות, דהיינו, פיהם של הנרות [נרות - הם הבזיכין שבהם מניחים את השמן והפתילה], ששם מונחת הפתילה, כלפי נר מערבי, שהוא הנר הקבוע בגוף המנורה, באמצעה. והיינו - "אל מול פני המנורה".

ונר מערבי - היה מוטה כלפי שכינה שהיא במערב, שהמנורה היתה מונחת במשכן בין צפון לדרום, ונר מערבי היה משוך קמעה כלפי מערב ^[26].

ואמר רבי יוחנן: מכאן - שאמצעי משובח, שהרי כל הנרות היו פונים כלפי נר מערבי, שהוא אמצעי.

ואחרון שקרא ארבעה - משובח. מאי טעמא?

משום דמעלין בקדש - ולא מורידין. ולהכי, עדיפא טפי שיקרא האחרון ארבעה. דאם יקרא אחד מן הראשונים ארבעה, נמצא שמורידין באחרון - שקורא רק שלשה.

רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, וקרא הראשון ארבעה פסוקין, ושבחיה רב פפא ^[27] .

שנינו במשנתינו: אין פוחתין מהן ואין מוסיפין וכו'.

תנא: הפותח, הקורא הראשון - מברך לפניה, והחותם - מברך לאחריה.

ומאי טעמא דנהגו האידנא, בזמננו, דכולהו, כל הקרואין, מברכי לפניה ולאחריה?

היינו טעמא דתקינו רבנן - גזירה משום הנכנסין, דהיינו אותן שנכנסו לאחר שברך הפותח, ולא שמעו ברכתו, ויאמרו שאין ברכה בתורה לפניה, להכי תקנו ברכה לפניה לכל הקרואין ^[28].

ומשום היוצאין, דהיינו אותן שיצאו קודם שברך החותם, ויאמרו שאין ברכה בתורה לאחריה, להכי תקנו ברכה אחריה לכל הקרואין.

שנינו במשנתינו: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה וכו'.

בעא מיניה עולא בר רב מרבא: פרשת ראש חודש, כיצד קורין אותה בארבעה קרואין?

דמתחילין הקריאה בפרשת התמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'". אם כן, הך פרשתא דהויין תמניא פסוקי, היכי נעביד בקריאתה?

אי תימא דניקרי תרי מן הקרואין תלתא תלתא פסוקין, אם כן, הא פשו להו תרי פסוקין בפרשה, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין [כדמפרש טעמא לקמן]!

אלא, ניקרי תרי גברי ארבעה ארבעה פסוקין.

ואכתי, היאך נעביד בפרשה בתרייתא, הא פשו להו שבעה פסוקי! ד"וביום השבת" - הויין תרי פסוקי, ו"ובראשי חדשיכם" - הויין חמשה. והיכי נעביד בהך פרשתא?

אי ניקרי חד גברא תרי פסוקי מהא ד"וביום השבת", וחד פסוקא מהנך פסוקי ד"ובראשי חדשיכם", הא  אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים [כדלקמן]!?

תנא מה שאין כן בתורה: ת"ר [בתורה] אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהו שנים קורין או שנים מתרגמין. ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קורין. ובהלל ובמגילה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמין יצאו. מ"ט כאן דחביבא להו מכווני דעתייהו:

מקום שנהגו לברך יברך הני מילי לאחריה אבל לפניה מצוה לברך. דקי"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.

ופרשן דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא כדכתיב וילך ויעבר את הכושי.

ומברך לפניה מנ"ח סימן. ולאחריה מברך האל הרב את ריבנו והדן את דיננו וגו' וחותם ברוך הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע:

מתני' בשני ובחמישי ובמנחה בשבת קורין ג' אין פוחתין ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא. והני ג' כנגד כהנים לוים וישראלים.

אין פוחתין מעשרה פסוקים בבהכ"נ וידבר עולה מן המנין והני עשרה כנגד י' הדברות שנאמר למשה בסיני. ר' יוחנן אומר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ובראשית נמי מאמר הוא שנאמר בדבר ה' שמים נעשו.

אמר רבא ראשון שקרא ארבעה משובח. דתניא אמר ר' יוסי למה היה כתוב בקופות שתורמין בהן את הלשכה א' ב' ג' לידע איזה מהן נתרמה ראשון שמצוה בראשון פי' הקופה שהיה כתוב בה אלף היא היתה ראשונה ומן השקלים שבתוכה קונין הקרבנות ומקריבין עד שישלמו ועוד מן השניה ואחריה עד השלישית.

אמצעי משובח מן המנורה: אחרון משובח מעלין בקודש ולא מורידין. שיבח רב פפא לראשון שקרא ד'. הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה.

אוקימנא גזירה משום הנכנסים ומשום היוצאים דאי לא גזירה הפותח מברך לפניה וחותם לאחריה בלבד בר"ח ובחוש"מ קורא ד' ומיבעיא לן פרשת צו שהיא ח' פסוקים האיך יקראו אותה ג' בני אדם כו'.

בעא מיניה עולא בר רב מרבא פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה צו את בני ישראל דלא הויא אלא תמניא פסוקי היכי ניעבד ליקרו תרין תלתא פסוקי פשו להו תרין ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים . פי' דקי"ל לקמן כר' תנחום א"ר יהושע בן לוי דאמר אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים גזירה משום היוצאין שמא יצאו בין גברא לגברא יאמרו זה שקרא למה שייר שנים פסוקים בפרש' זו ודאי לקרוא אחר הניח אותן ודעתן להפסיק בראש הפרשה שאלמלא היה דעתן שיקרא הוא אחריו מפרשה אחרת היה זה גומר בפרשתו אלא בסוף הפרשה ינמיר הבא אחריו ויבא לומר שקורין בתורה פחות משלשה פסוקים. ואע"פ שי"ל שלא אמרו לקמן אין משיירין אלא במקום שאפשר שיש שקורין בסוף הפרשה אבל כאן הדבר ידוע שצריכין השנים לגמור עוד שתי פרשיות ויותר משלשה פסוקים שיש לכל אחד ואחד מ"מ כיון שלא גמר זה הפרשה שעדיין יש ריוח לשנים הבאים אחריו יבאו לידי טעות בכך הילכך לא אפשר.

אלא ליקרו תרי ארבעה ארבעה ביום השבת דהוין תרין פסוקי ובראשי חדשיכם דהוו חמשה היכי ניעבד יקרא השלישי תרי מפרשת ביום השבת וחד מפרשת ובראשי חדשיכם אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. פי' דקי"ל כיש אומרים וגזרה משום הנכנסין כשיראו הרביעי מתחיל בפסוק שני שבפרשה או שימצאו השלישי קורא אותו וגומר בו יאמרו לא קרא ממנה אלא פסוק אחד שאם קרא מלפניו בפרשיות של מעלה למה התחיל בפרשה זו משום פסוק א' והלא יש ריוח למעלה לקרות שלשה עד סוף הפרשה.
וא"ת א"כ פרשה קטנה של שני פסוקים לא יקראנה בבית הכנסת שמא יאמרו בה התחיל ובה סיים זו אינה תימה דהתם מה יראו לומר כן אבל בכאן דרך הקוראין לסיים בסוף פרשה ולהתחיל בראשונה וכאן כיון שיש ריוח למעלה ורואין זה מתחיל בפסוק שני יאמרו מתחלה קרא זה שלפניו פסוק א' ויצא בו ויבא לידי טעות בכך הילכך לא אפשר.

הכי גרסינן: ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין. ורש"י ז"ל מחק מתרגמין, משום דאמרינן בפירקא קמא (לעיל מגילה ג, א) דאין תרגום בכתובים משום דאית ביה קץ משיח. וליתא, דיונתן בן עוזיאל הוא שנמנע לעשותו כיון שלא ניתן לו רשות לתרגם דניאל דאית ביה קץ משיח אבל תנאים אחרים תרגמו כל הכתובים חוץ מדניאל, וכדכתבינן לעיל (שם ד"ה ביקש). ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) קראה בין עומד בין יושב בין מוטה העמיד לה תורגמן יצא, ותניא (שם פ"ג הי"ג) ובמגילה אחד קורא ואחד מתרגם אחד קורא ושנים מתרגמין שנים קורין ואחד מתרגם שנים קורין ושנים מתרגמין עד כאן, ויש לך לשבש בכל הספרים כולי האי .
ירושלמי (פ"ד ה"א עי"ש): ואמר ר' ממה דאנן חמון רבנין דנפקין לתעניתא וקריי ולא מתרגמין הדה אמרה שאין התרגום מעכב, אמר ר' יונה אע"ג דתימר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו. ר' יונה ור' ירמיה חד מחזר מנא וחד מחזר פטירין עם ירקונין דימר פטירין עם מרורין ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא, מן דמר ר' יונה מהו להביא בתמחוין של כסף הוי אומר די מחזר מנא דימר סלא, ר' פנחס מחזר פטימין בני תורין דימר תורין בני תורין.

מתני': בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו' ואין מפטירין בנביא. והקשה רבינו תם ז"ל מדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כד, א) אמר רב אחדבוי בר מתנה אמר רב יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב, אלמא בשבת אפילו במנחה מפטירין בנביא. ותירץ הוא ז"ל דנביא דהתם היינו כתובים וכדאמרינן בכל כתבי הקדש (שם קטז, ב) בנהרדעא פסקי סידרא בכתובי במנחתא בשבתא ולא ביום טוב. ואינו מחוור דהיאך קורא אותם נביא ואינן נקראין כן בשום מקום, וההיא נמי דכל כתבי הקדש איכא לפרושי דלא פסקי ליה באפטרתא קאמר אלא בדרשא וכדמוכח התם טפי . אלא בשבת וביום טוב בבקר הוי תקנת חכמים קבועה לאפטורי בנביא אבל במנחתא ליכא חיובא ומיהו אי בעו לאפטורי שפיר דמי, ומקומות מקומות יש, יש שמפטירין במנחתא דשבתא ויש שאין מפטירין, והתם הכי קאמר אפילו במקום שנהגו להפטיר בשבת במנחה לא נהגו כן ביום טוב והלכך אינו מזכיר של יום טוב. וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל שמנהגות חלוקות הן, ועדיין יש בפרס ומדי הפטרות ידועות בשבת במנחה לכל השנה כולה.
ובמקצת הספרים שבשו אותה גירסא שבפרק במה מדליקין מדוחק קושיא זו והגיהו יום הכפורים שחל להיות בשבת, וטעות הוא וכמו שאתה למד מדברי הגאון ז"ל. ואף רש"י ז"ל כך הוא גורס שם, וכתב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שהיו רגילין לקרות בנביא במנחה בשבת עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו שמד שלא לעשות כן וכיון שנסתלקו נסתלקו עד כאן לשונו, אע"פ שהוא קשה שתהא המשנה מדברת בלאחר גזירה ודברי רב בקודם לכן.

הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה. והא דמהדר ותני הכי במתניתין גבי ראש חדש ומועד והדר תני גבי שבת ויום טוב ויום הכפורים, משום דסלקא דעתך אמינא כיון דטפי ליה מילתא מחבריה אף הקורין כולן יהון מברכין לפניה ולאחריה קא משמע לן דלא.

גמרא: אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת. ואם תאמר והא איכא פרשת עמלק (שמות יז, ח-טז) דליכא אלא תשעה, והא איכא במעמדות בראשית ויהי רקיע ויקוו המים דליכא אלא תמניא תמניא פסוקי. איכא למימר דשאני התם (תענית כו, א) דסליק ענינא והיינו סדרו של יום ולא חזו למקרי שלא בסדרו של יום לאשלומי לבי עשרה, וכדאמרינן לקמן (מגילה כג, א) גבי המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים ואקשינן (שם עמוד ב) והא איכא עולותיכם ספו על זבחיכם דליכא עשרים וחד ופרקינן שאני התם דסליק ענינא. ובירושלמי (פ"ד ה"ב עי"ש) עבדי לה בעיא, דגרסינן התם על הא והא תנינן (תענית כו, א) ביום הראשון בראשית ויהי רקיע (בראשית א, א-ח) והא לית בהון אלא תמניא, ר' אידי אמר איתפלגון כהנא ואסי חד אמר חוזר וחד אמר חותך מן דמר חוזר חוזר שני פסוקים ומן דמר חותך ויהי ערב ויהי בקר (שם פסוק ה ו-ח) יפסוק בפני עצמו, והא תנינן (תענית שם) בשני יהי רקיע ויקוו המים (בראשית שם ו-יג) מן דמר חוזר שני פסוקים ומן דמר חותך אפילו חותך אין בו, התיב ר' פליפי בר פרוטה קומי ר' יונה הרי פרשת עמלק אמר ליה שנייה היא שהיא סדרו של יום.

וליקרו תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פירוש: כיש אומרים דלקמן (מגילה כב, א) גזירה משום הנכנסין, שמא יכנסו בשעה שמתחיל הרביעי ויאמרו כיון שזה מתחיל בפסוק שני של תחילת הפרשה שמע מינה שהפסוק הראשון לבדו קרא הקורא שלפניו שאלמלא כן מפני מה לא סיים הקורא הראשון בסוף הפרשה של מעלה ולמה לו להתחיל בפסוק אחד של פרשה זו, והוא הדין והוא הטעם לנכנסין בשעה שיקרא השלישי אותו פסוק ראשון של פרשה זו שיאמרו כן.

גמ' הא דתנן קראה א' קראוה ב' יצאו תנא מש"כ בתורה והאי דינא דנהיגין שהעומד לקרא בתורא קור' עמו ש"ץ תקון רבנן הכי כדי שלא לבייש מי שאינו יודע וכדאמרינן במסכת ביכורי' גבי מקרא ביכורי' בראשונה מי שהיה יודע לקרות קורא שלא היה יודע לקרו' מקרין אותו היו עמי הארץ מתביישין ותקינו שיהו מקרים את כלם:

ג"ה בהלל ובמגלה אפי' י' קורין וי' מתרגמין וק"ל לרש"י ז"ל שאין תרגו' בכתובים הא פרישנ' בפ"ק דיונתן בן עוזיאל לא תרגם אבל הנביאי' האחרוני' תרגמו אותו חוץ מספר דניאל דאית ביה קץ משיח:

ומאי משמע דהאי עובר וכו' והא דנקיט דעובר ולא נקט קודם לאשמעינן שלא ישהה בין ברכה למצוה אלא שיעבור מזו לזו לאלתר ובירושלמי שאם שהה כדי כל הברכה חוזר ומברך לפניה:

מאי מברך רב אשי אמר בריך מנ"ח ומדלא אמרינן בלילה מברך מנ"ח וביום מברך מ"ן וכדאמרינן גבי חנוכה יום א' מברך ג' מכאן ואילך ב' שמעינן שאף ביום מברך מנ"ח:

לאחריה במקום דנהיגי מאי מברך בא"י אמ"ה האל הרב וכו' ואסיקנא דחותם בא"י הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע וכן עמא דבר והאו' האל הנפרע לישראל טועה הוא. ותמיה לן למה פותח בברכה זו בברוך שהי' סמוכה לחבירת' לברכה קודם מגלה שאפי' הברכה הסמוכה לברכה קצרה חשיבא סמיכ' כדאית' בירו' וכ"ת כיון דתליא במנהג' פותח בברוך והרי ברכה אחרונ' של הלל שתלוי' במנהג כדאית' במס' סוכה ואפ"ה אינה פותח' בברוך מפני שסמוכה לברכה ראשונה שלפני הלל ודין הוא דהא כל היכא דאמרי סמוכה היא לעולם וי"ל שברכה זו אינה על המגל' אלא ברכה של שבח על הנס מיהו אכתי ק"ל ברכה אחרונה למה פותחת בברוך וכ"ת שהטעם מפני שבתחלה הפותח מברך והחותם לאחריה וכיון שהיא בשנים אינה סמוכה שהרי הא' הולך לדרכו והשיח אכתי קשיא ברכת נביא של הפטרה לאחריה למה פותחת בברוך שהרי סמוכה לברכה שלפניה ונראה דכל שיש הפסק ושינון אחר בין ברכה לברכה כמו אלו שהברכות והקריאה אינם מענין א' כגון פסוקי דזמרה שהכל לענין שבח וזמרה וכן ברכות הלל וההלל שהכל לשבח וא"א לשיח ולגלגל עמהם דבר אחר וכן ברכות ק"ש וק"ש שהכל ענין קריאה ושנון וקבלת מלכות שמים והרי מין במינו ואינו חוצץ ושל אחריהם אינם פותחות בברוך דחשיבי סמוכות מעין שבח והודאה וכשהקריאה ענין אחר חלוק לעצמו וספור מאורע כגון מגלה וקריאה בתורה ומפטיר בנביא הרי הוא הפסק שהרי ענין א' הוא וגם אפ' להפסק בנתים לשיחה או לתרגום או כיוצא בהם מש"כ באידך ולפיכך לא חשיב' סמוכה והרי הוא כברכת מזון שפותחות בברוך אע"פ שקדמה לה ברכת הלחם וכן ברכת כסוי אע"פ שקדם לה ברכת שחטה:

הא דתנן שאין מפטירין בשבת במנחה לא שיש אסור בדבר אלא שאין חייבין בכך והדבר תלוי במנהג וכן כתב רבי' האיי גאון ז"ל בתשובת שאלה שמנהגות תלויות יש ועדיין יש בפרס ומדי הפטרות ידועות לשבת במנחה בכל השנה ובהכי מתרצא לן מאי דק"ל לר"ת ז"ל מהא דאמרינן בפרק במה מדליקין אמר רב אחדבוי אמר רב י"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של י"ט שאלמלא שבת אין נביא במנחה בי"ט אלמא אפי' במנחה של שבת מפטירין בנביא:

והא דאמרינן הני י' כנגד מי ואמרינן כנגד כך וכך ואפ"ה אם רצה להוסיף מוסיף דההוא סימנא אינו אלא שלא לפחות מאותו מנין ומהא שמעינן שיש רשות להוסיף בר"ה בפסוקי מלכיות זכרונות שופרות אע"פ שאמרו בהם שהם כנגד י' מאמרות שאמר דוד הם אותם מזמורים שאמר דוד הם אותם מזמורים שבסוף תהלים שמתחילין בהללו יה והם ה' מזמורי' ואסיקנא דבין א' בין אמצעי בין אחרון שקרא ד' משובח וכי קתני האחרון שקורא ד' לאו לעכובא הוא:

תנא פותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה פירש דכלה קריאה חדא מצוה היא שנעשית ע"י רבים ובחדא ברכה סגיא לכלהו וכן כל כיוצא בזה כגון תקיעת של ר"ה והתם ליכא למגזר משום נכנסין ויוצאין דהתם לא שייך דעל כ"א וא' מהם חיוב לשומע כלם מראש ועד סוף וכדפרשי' בדוכתה. וכן בשחיטת ובדיקת חמץ כדכתיב התם מפי מורי נר"ו:

והאידנא דקא מכרכי כלהו גזירה משו' דנכנסין ויוצאין ולפי' כשקורא כהן במקום לוי או שאין בב"ה מי שיודע לקרות וקורא א' במקום ז' שאמר בתוס' שעומד בכל פעם ופעם לא אמר אלא מתחלה קודם תקנה משום היכא שלא יהא כקורא א' כל הפרשה אבל השתא דאיכא ברכות בנתי' הא איכא הכירא ואינו צריך לישב ולעמוד אלא במקומו וכן נהגו:

תוספות בעא מיניה עולא בר רב מרבא פ' ר"ח כיצד קורין אותה צו את קרבני לחמי דהוו תמניא פסוקי היכי נעבי' ליקרו תרי תלתא תלתא פשו להו ב' ואין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים פי' גזירה משום היוצאין דנפקי בין גברא לגברא דסברי דהני תרי פסוקי דשיירי למיקרי לגברא תליתאי שיירינהו מיהו ליתא להאי חששא אלא בכגון זה שהוא משייר בסוף הפרשה שאומר למה לא סיים הפרשה עם זה אלא ודאי דלגברא אחרינא שיירינהו אבל כשמשלים הפרשה אלא שיש סמוך לה פרשה של ב' פסוקים להאי ליכא למיחש והיינו דלא חיישינן להא לרבה דקרו הני תמניא פסוקי תרי גברי ד' לד' דמשייר פ' וביום השבת שהיא ב' פסוקים בלבד כדמוכח בסמוך ומכאן למדנו דין זה לכל מקום והלשון מוכיח עליו דקאמר שאין משיירין בפרשה דאלמא בשיור פרשה שלא סיים אותה איירינן דוקא:

ליקרו ב' ד' ד' ביום השבת דהוי א ב' ובראשי חדשיכ' דהוו חמשה היכי נעביד ליקרי הג' תרי מיום השבת וחד מראשי חדשיכם אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים פירש גזרה משום הנכנסי' בתרי אנפי חדא שהנכנס כשהקורא הד' הנשאר מפרשה זו ויודע שאין למעלה ממנו בפ' אלא פסוק א' יהיה סבור שלא קרא הג' אלא אותו פ' בלבד ואידך שמא יכנס אחד כשקורא הג' פסוק ובראשי חדשיכם שהרי נכנסי' לב"ה אפי' בין פסוקא לפסוק' וכדסבור שאין ג' זה קורא אלא פסוק א' וסברה דפוחתין לקרא בתורה מג' והאי אנפא בתרא עדיף טפי שהנכנס טועה במה שקורין לפניו דאלו אנפא קמא לא חששא הוא כולי האי שאין הנכנסים מעיינים במה שקראו כבר והכי משמע לקמן כדבעינן לברורי בס"ד וליוצאין באמצע גברא לא חיישינן לעולם דהא לא שרי למיעבד הכי והיינו דליכא בהא משום גזרת יוצאין כשמתחיל הג' לקרא ביום השבת שיהא סבור שלא יקרא אלא אותם ב' פסוקי' מי' בר מהכי ליכ' למיחש בהכי דמהראה בדעתו בין אינו אומר כן אלא ברואה שמשיי' בפרש' כמו לקרו תרי מהך ותלתא מהך פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים אלא דאשגרת לישן דלעיל נקט ודכותא בתלמודא:

כשם שהפרשנו בקריאה מעומד בין תורה למגלה כך אנו מפרישין ביניהם בקריאת שנים כאחד שאע"פ שבמגלה יצאו בתורה לא יצאו מפני שאין שני קולות נשמעין בדבר שאינו חביב כל כך לאדם ומכאן סמכו שלא להשוות קול הקורא לקול שליח צבור אלא שיקרא האחד בקול נמוך ואף בתרגום התורה נאסר שלא לתרגם בו שנים שהרי כל עצמו אינו אלא להבין להם את המקרא ומאחר שהמצות כתובות שם צריכין אנו שלא להקל בשמיעת התרגום שלא נכשילם ברוע הבנת איזו מצוה ובנביא ר"ל כשמפטירין בנביא אפי' אחד קורא ושנים מתרגמין הואיל ואין שם ספור מצות אין אנו מדקדקין כל כך בהבנתם ומ"מ אף בנביא דוקא אחד קורא שלשון הקדש צריכין אנו שלא לערבבו למי שיבינהו ובמגלה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמין יצאו מתוך שהספור חביב להם נותנין לב עלי' ומביני' ויש גורסין בהלל ובמגלה ומפני שאף ההלל חביב עליהם בשמיעת יציאת מצרים ואע"פ שיונתן לא תרגם בכתובים כלום וא"כ אף במגלה היאך אמרו עשרה מתרגמין שמא אחריו באו אחרים ותרגמוהו וכמו שמצינו באיוב שאמרו במס' שבת קט"ו א' בר' מאיר שהיה יושב בהר הבית ואיוב תרגום בידו ומ"מ אנו אין גורסין בה אלא במגלה וכן יש שאין גורסין אף במגלה ועשרה מתרגמין יש מי שאומר שלא הותרו שני קולות במגלה אלא כששתיהן מתוך הספר הא אם שליח צבור קורא את המגלה אין לאחד מן הצבור שאין מגלה בידו להשוות קולו עם קול שליח צבור מפני שהם מפרשים תרי קלי משתמעי באחד מהם ושמא ישמע קולו באחד מן הצבור יותר מקול שליח צבור ויצא בקריאה שבעל פה וכבר הכרענו בפירושנו על מה שאמרו בדבר החביב תרי קלי משתמעי שעל שני הקולות הוא אומר שנשמעין ומעתה הרי לא פקעה שמיעת קולו של שליח צבור בקולו של זה ודעת כל הצבור לצאת בקולו של שליח צבור ואיני רואה לגעור שום אדם בכך אלא שמנהגם של קדמונים תורה היא ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה:

כבר בארנו במשנה שברכה לאחריה היא תלויה במנהג הא ברכה לפניה אין הדבר תלוי במנהג אלא מן הדין אע"פ שבברכת הנהנין ברכה לאחריה פשוטה יותר מלפניה כדכתיב ואכלת וברכת בברכת המצות פשוט יותר בשלפניה כדי שיהיה ניכר שכוונתו למצוה והוא שאמרו כל המצות כלן מברך עליהם עובר לעשייתן ר"ל תכף לעשייתן ומטעם זה פי' רבים שתפס בתלמוד לשון עובר ולא תפס לשון קודם מפני שלשון עובר משמע תכף לעשייה וי"מ מפני שלשון עובר משמע כשהדבר שעליו מברכין הוא לפניו ר"ל המגלה או הלולב והשופר והדומין להם ומ"מ אין למדין מן הכללות שאין כל המצות בדין זה וכמה מצות נעשות בלא ברכה עשיית מעקה ועשיית דין עזיבה ופריקה השמטת כספים וקרקעות שלוח עבדים והענקתם ועמידה מפני הרב ומורא וכבוד אב ואם ונתינת הצדקה והלואה לעני השבת גזלה והשבת אבידה עזיבת לקט שכחה פאה ופרט ועוללות ונתינת מעשר עני והשבת העבוט ושלוח הקן ושמחת גר יתום ואלמנה מצות יבום וחליצה וכן הרבה אלא שיש מי שכולל בזה שכל אלו אינן חובה קבועה על אדם אלא כשיזדמן אותו ענין לידו ובכל כיוצא בזו אין כאן ברכה ועל דרך האמת רוב מצות נכללות בדין זה אלא שהשחיטה אינה חובה קבועה ומברכין [עליה] וכן קדושי נשים לדעת גדולי המחברים שכתבו בחבוריהם כל המקדש אשה צריך לברך ואחר כך מקדש כדרך כל המצות שמברך עליהם עובר לעשייתן ומ"מ לא נהגו בכך וסוף דבר ראינו לקצת גאונים שהאריכו בזה ר"ל לבאר על איזו מצוה מברכין ועל איזו מצוה אין מברכין ולא מצאו להם כלל אחד לכלול בו את כלם עד שהסכימו שאין הדבר תלוי בטעם אחד אלא בענינים רבים מהם מפני שאין בהם מעשה כהשמטת כספים ודומיהם ומהם שהם מצוה הבאה בעבירה כגון השבת גזילה ודומיהם ומהם שעשייתן כדי להשמר מן הלאוין לא שיהא גופן מצוה כגון הגעלה שאינה מצוה בתורה להשבית בליעתן של כלים אחר שאין בהם חמץ בעין אלא שמ"מ אם רוצה להשתמש בהם צריך להגעילן ומהם שאין הדבר תלוי מכל וכל במברך כגון נתינת צדקה שמא לא יקחנה והדומים לזה וכן אצלי טעם אחר שלא לברך על ענין שאינו מוגבל אלא לכל אחד כרצונו ומפני זה אין מברכין על ההגדה בלילי פסחים שהספור ביציאת מצרים אינו מוגבל אלא כל אחד מאריך כרצונו וכן הרבה מצות בדין זה וכן הדברים מתפרשין בהרבה טעמים והמבין יכול להתבונן בפרטיהם איזו סבה מונעת מהם הברכה הם מטעמי' הנזכרים הן מזולתם:

נסח ברכת המגלה לפניה מברך שלש ברכות על מקרא מגלה ושעשה נסים ושהחיינו בין בלילה בין ביום ולאחריה במקום שנהגו מברך הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע ויש שאין מברכין שהחיינו אלא בקריאה ראשונה של לילה ואין הדברים נראין כמו שכתבנו בפרק ראשון:

חמשה לשונות אלו האמורים בברכה יש מדקדקין בהם שהם כנגד חמש מגלות ואין הדברים נראין ויש מי שאומר שהם כנגד חמשה פעמים שמצינו את עמלק נמסר בידינו אחת בימי יהושע בפרשת ויחלוש יהושע שניה בפרשת אם נתון תתן את העם הזה ופרשו בהגדה שעמלקים היו ואחת בימי שאול בפרשת פקדתי ואחת בימי דוד בפרשת ויהי אחרי מות שאול ודוד שב מהכות את העמלקי ואחת בימי מרדכי ויש שמוציא את השניה של מלך ערד ומכניס תחתיה את שבימי גדעון וחתימת ברכה זו יש מדקדקין בה שהרי אין חותמין בשתים ומתרצין ששניהם ענין אחד הוא שהתשועה היא בהפרע מן השונאים וי"מ שענין האל המושיע הוא כנגד מה שאמר ואיש לא עמד בפניהם שאע"פ שהיו ישראל הורגין לא עמד אחד מהם להרוג את הבא להרגו ונפרע מן השונאים שלא במיתת אחד מן האוהבים וזה מהפלגת הנס אלא שמ"מ ענין אחד הוא ואין כאן חתימה בשתים:

המשנה השניה בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר כמה בני אדם קורין בכל זמן קריאה ובאיזה יום מוסיפין עליהן ובאיזה יום אין מוסיפין ואמר על זה בשני ובחמישי ובשבת במנחה תקן להם משה רבינו לישראל שיהיו קורין בשבת שחרית ובשני ובחמישי כדי שלא יעמדו שלשה ימים בלא תורה כמו שאמרו בדרש כל העומד שלשה ימים בלא תורה נופל ביד אויביו שנאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים אין מים אלא תורה וכתיב בתריה ויבא עמלק וכמו שדרשו בכאן מים על דרך דרש כך דרשו בו עמלק על דרך דרש וכבר ידעת משל האויבים השולטים בהעדר דרכי התורה שהוא השונא המדיח והוא ראש צרים ומלך גדול ותקן שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת שחרית ומ"מ פירשו בשביעי של קמא פ"ב א' שלא היתה עיקר תקנת משה רבינו אלא חד גברא לתלתא פסוקי אי נמי תלתא גברי לתלתא פסוקי עד שבא עזרא ותקן שיהו קורין בהם שלשה לעשרה פסוקים והוסיף להם עוד קריאת שבת במנחה ופי' שם הטעם משום יושבי קרנות שהרי קריאת שבת במנחה אינה בטעם זה ר"ל שלא לעמוד שלשה ימים בלא תורה שהרי קראו בה בשחרית שלא מכח תקנתו אלא מתקנת משה רבינו כמו שכתבנו ומ"מ במסכת סופרים יראה שאף עיקר הקריאה בשני ובחמישי על ידי עזרא היתה והוא שאמרו משה תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובחול המועד ובראשי חדשים שנאמר וידבר משה את מועדי י"י וגו' מצותן שיהו קורין כל אחד בזמנו ועזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין בשני ובחמישי ובשבת במנחה אלא שאין לדחות תלמוד שלנו מפני ברייתא של מסכת סופרים ואף קריאת המנחה בשבת קצת גאונים פירשו בו שטעם תקנתה להשוות קריאת שבט לוי רוצה לומר בין כהנים ולוים שנקראו עם בפני עצמן עם ישראל והוא שיש שם שלשה קריאות של שלשה שלשה ויש בהם ששה בין כהנים ולוים ושלשה ישראלים ובשבת שחרית שנים בין כהנים ולוים וחמשה ישראלים ונמצאו שמונה מכל עם ואף זו כנגד תלמוד שלנו שפירשו הטעם מפני יושבי קרנות אלא שלשיטת מסכת סופרים קריאת השלשה חכמים תקנוה שעזרא תקן עיקר הקריאה וחכמים תקנו קריאת השלשה אבל לשיטת תלמוד שלנו שהוא העיקר משה תקן עיקר הקריאה בשני ובחמישי ובא עזרא ותקן בהם קריאת שלשה והוסיף עוד קריאת שבת במנחה ומתוך כך אמרו במשנה זו על קריאות אלו של שני וחמישי ושבת במנחה שיהיו קורין בהם שלשה אין פוחתין מהם שאין שום קריאה בפחות משלשה כנגד שלשה יחסים הידועים באומתנו והם כהן לוי וישראל וכן אין מוסיפין עליהם והטעם מפני ששני וחמישי הם ימי מלאכה ונמצא בהארכתם בטול מלאכה לעם ושבת במנחה הוא סמוך לערב שכבר עמדו שם רובו של יום בקדושה בין תפלה ותורה ודרשה ויש בהארכתם טורח גדול והוא הטעם שאין מפטירין בהן בנביא ויש מקשים בה ממה שאמר בשני של שבת כ"ד א' יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב וכו' עד שטרחו בתירוצה בדברים שאין נראין ומ"מ עיקר הגירסא לשם יום הכפורים שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של שבת ואע"פ שמ"מ אין הלכה כן שהרי יום הוא שנתחייב בארבע תפלות מ"מ למדת שאין נביא בשבת במנחה:

הפותח והחותם בשבת מברך לפניה ולאחריה פי' בגמ' שהפותח והוא הכהן מברך לפניה והמסיים מברך לאחריה שכל הקריאה מצוה אחת ואין ברכה אלא בראש המצוה ובסופה ונמצאו האמצעיים נפטרים בברכת הראשון והאחרון אלא שנראה לי שצריך שהקורין האמצעיים יהיו שם מתחלה ועד סוף כדי שישמעו הברכות ויצאו בשמיעתם ומ"מ אם רצו לעשות מכל קריאה וקריאה מצוה אחת ושיברכו כלם אין כאן משום ברכה לבטלה והוא שפירשו בגמ' שאחר משנה זו תקנו לברך כל אחד בתחילת קריאתו ובסופה בתחילתה גזרה משום הנכנסין שמא יחשבו עליו שהוא ראשון ואם יראו שאינו מברך לפניה יאמרו עליו שאין ברכה בתורה לפניה ובסופה משום היוצאים שמא יחשבו עליו שהוא אחרון ואם יראו שאינו מברך לאחרי' יאמרו שאין ברכה בתורה לאחריה ואע"פ שבגמרא אמרו על רב חתם ולא בריך כבר פירשו הטעם באתריה דרב מיעל עיילי מיפק לא נפקי וי"מ לשיטה זו גזירה משום הנכנסים בין ראשון לשני ויראו את השני שאינו מברך לפניה ויחשבו שאף הראשון לא בירך לפניה ויאמרו כך דרכה של תורה שאין ברכה לפניה וכן היוצאין בין שני לשלישי ויראו השני שלא חתם יאמרו שאף האחרון אינו חותם ויאמרו אין ברכה לאחריה וי"מ משום הנכנסין שיכנסו בין ראשון לשני לשמוע קריאת התורה ונמצאת שמיעתם שלא בברכה לפניה ומשום היוצאין שיצאו קודם שיקרא האחרון ואין שומעין ברכה לאחריה ועל סמך פירוש זה נהגו בצרפת לברך בקול בינוני להשמיע לכל את הברכות:

בראשי חדשים ובמועד קורין ארבעה שמתוך שניתוסף בו קרבן מוסף ניתוסף בו קורא אחד ומ"מ אין מוסיפין עליהם שאע"פ שאינן ימי מלאכה גמורה כחול גמור שהרי נאסרה בראש חדש מלאכה לנשים מתורת מנהג ובמועד אף לאנשים אלא אם כן מלאכת האבד מ"מ ימי מלאכה הם ויש בטול מלאכה וכן מטעם זה אין מפטירין בהן הפותח והחותם וכו' כמו שפרשנוהו והחזירו בכאן שלא תאמר הואיל ואישתני אישתני זה הכלל כל יום שיש בו מוסף וכו' והענין שכל שניתוסף במעלה יתירה על חבירו ניתוסף בקורא אחד הילכך כל יום חול וכל יום שלא ניתוסף בו קרבן על שאר הימים קורין שלשה כגון קריאה שבכל יום חול וחנוכה ופורים ותעניות אפילו תענית צבור אע"פ שיש בו מוסיף של תפלה רוצה לומר תפלת נעילה וכן כל אלו אין מפטירין בהן חוץ מתעניות ראש חודש ומועד שיש בו מוסף ואין בו יום טוב קורין ארבעה י"ט שנאסר במלאכה חוץ מאוכל נפש חמשה יום הכפורים שנאסר אף באוכל נפש ששה שבת שנתוסף על יום הכפורים שזה זדונו בידי שמים וזה בידי אדם שבעה אין פוחתין מהם בכלם אבל מוסיפין עליהם פירש ביום טוב וביום הכפורים ושבת הואיל ואינן ימי מלאכה וי"מ שבכלם אין מוסיפין אלא בשבת ואין הדברים נראין ומפטירין בנביא בכל אלו השלשה ומטעם הנזכר ר"ל אחר שאין בהם בטול מלאכה הפותח והחותם חזר ושנה בדבר זה מטעם שהזכרנו:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת ואע"פ שבחשבון שלשה פסוקים לקורא די לנו בתשעה פסוקים לשלשה קורין אין פוחתין מעשרה ופסוק וידבר עולה מן המנין אע"פ שאין למדין ממנו שום חדוש ובתלמוד המערב פרשו שאם נגמר הענין בפחות מעשרה כגון פרשת ויבא עמלק שאינה אלא תשעה פסוקים וקורין אותה ביום הפורים דיו בכך ואין צריך להוסיף עליה והוא שאמרו שם בפרק בשלשה פרקים ר' פליפא בר פרוטא בעא קומי ר' זעירא הרי פרשת עמלק ואמר ליה שניא היא שהיא סדרו של יום עשרה פסוקים אלו שנים קורין שלשה שלשה ואחד קורא ארבעה ואין ברירה איזה מהן ראוי לקרות הארבעה יותר מחבריו אם ראשון רוצה לקראם ואינו מניח פסוק הרביעי לאמצעי הרשות בידו שמצינו בקצת דברים מעלה בראשון אמרו חכמים שלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה והיה כתוב עליהם א' ב' ג' לידע איזה מהם נתרמה ראשונה להקריב ממנה קרבן ראשון שמצוה בראשון והענין הוא שכשהיו מביאין שקליהן היו מניחין אותן בשלש קופות גדולות שהיו במקדש והיו אח"כ ממלאין מהם שלש קופות אלו של שלש שלש סאין בפסח ובעצרת ובחג והיו רושמין אותן באותיות על הדרך שהזכרנו ואם אמצעי קוראן ואינו מניחן לאחרון הרשות בידו שמצינו מעלה באמצעי דרשו חכמים אל מול פני המנורה מלמד שהיה מסדיר פניהם כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה מכאן שאמצעי משובח ואם הניחו שני אלו כבוד לאחרון יישר כחם וקוראם האחרון שהרי מעלין בקדש ולא מורידין ואי אתה קורא עליו הרי זה משובח שהרי על כרחנו צריך הוא לקראם אלא שאתה מפרשו שמשתבח הוא בכך וזכות הוא לו:

תוס' בד"ה תנא משא"כ בתורה פי' שאין קורא כו' וקוראין באותן ח' כו' שהוא תחלת הפ' עכ"ל פי' שהוא תחלת הפ' שיהושע אמרם ולמ"ד נמי משה אמרם נשתנו שכתבם בדמע לשון הרא"ש:

בד"ה כנגד תורה כו' וסריס אחד ואיתא בירושלמי כו' שיושב ומסרס הלכות כו' עכ"ל כצ"ל מתוס' פ"ק דסנהדרין:

פרש"י בד"ה נר מערבי הוא נר אמצעי למ"ד נרות כו' דלמ"ד מזרח ומערב מונחין לא משום דהוי מערבי השני כלפי מזרח כו' עכ"ל כצ"ל וכפרש"י פ' במה מדליקין ע"ש:

הני י' כנגד מי כו' מפורש פ"ב דר"ה כל הסוגיא:

וקרא ראשון ד' ושבחיה רב פפא כו'. נראה דרב פפא ודאי נמי מודה דכל א' מהשלשה שקרא ד' משובח אלא שאמר כשקרא הראשון ד' שבחיה מטעם דזריזין מקדימין למצוה והרי זה הראשון זריז להקדים עצמו לקרוא ארבע:

גמרא בהלל ובמגילה כו' ועשרה מתרגמין. עפרש"י ולכאורה יפלא אטו משום דלא נתחבר תרגום עליהם אינן יכולין להתרגם ונראה שדבריו מיוסדים על הא דאמרי' בקדושין (מט) יתרגם מדעתי' והתניא כו' ופרש"י ואונקלוס כו' לא מדעתו כו' שהרי בסיני ניתן כו' ויונתן צ"ל שתרגם ע"פ רוה"ק כדלעיל בר"מ מפי חגי זו"מ. אמנם עדיין קשה מהא דתנן בפ"ק שהספרים נכתבים בכל לשון וכן מהא דקורין ללועזות בלעז לכן נראה דכוונתו דבצבור אין מתרגמין אלא תרגום אונקלוס ויב"ע וכמש"כ הרא"ש בסי' ו' ע"ש ובזה מוצל ג"כ מתפיסת התוס' עליו וממה שהעיר הגרי"פ:

שם דאר"י א"ש כה"מ כולן מברך עליהן כו'. עט"א ועמש"כ בס"ד במ"ר נשא פי"ד אות ט"ו במ"ק:

שם גזירה משום הנכנסין כו'. עפרש"י וכ"פ הרמב"ם ולכאורה הנל"פ דהגזירה היתה דילמא יקראו לקה"ת א' מה"נ או מה"י ונמצא שהראשון יקרא בתורה בלא ברכה לפניה והב' בלא ברכה לאחריה עי' שו"ע או"ח ר"ס ק"מ ובמ"א סק"ב וכ"כ הט"ז בסי' תכ"ח סק"ה בסופו דגם קודם התקנה אם בא אחד אחר ברכת הראשון הי' צריך לברך תחלה וכן הט"א בסוף מכילתין בד"ה לפי שא"א ברכה כו' ודלא כת"ש והא דקאמר לקמן (כב) לפניה מ"ט בריך ולא משני דרב אתא אחר ברכת הא' עי' תענית (כח ב) תד"ה אמר:

רש"י ד"ה תורמין. שנה זו לתוכה. לכאורה ה"נ להגיה לתוכם אבל יותר נראה להגיה בתחילתו שנותנים וקאי על הלשכה וראי' מהא דסיים לכל השנה ואלו הקופות תורמין ג"פ בשנה. ועי' ספ"ג דשקלים דלפי' הרע"ב גם בלשכה לא היו נותנים בפעם ראשון לכה"ש וע"ש בתוי"ט פי' הרמב"ם:

תד"ה תנא. [לכך נראה כמו שפרש"י כו'. ולע"ד יל"פ ע"פ מה שפסק השו"ע או"ח סימן רפ"ב ס"ב דמותר לקרות עולים הרבה אע"פ שקורא זה מה שקרא זה כו'. וכן אנו נוהגין בש"ת כמש"כ הרמ"א שם ובסימן תרס"ט. אבל ח' פסוקים אלו יחיד קוראן ולא יחזור שני לקרותם עוד הפעם וכמו שאנו נוהגים:

שם בא"ד] (בסופו). נ"ל להוסיף תיבה אחת וכצ"ל ומה שמתחילין מויעל כו'. ור"ל שבימיהם נהגו שהאחרון מתחיל מן ויעל דלכאורה לא היה צריך אלא להתחיל מן וימת דמשם הוא ח' פסוקים לזה נתנו טעם שהוא תחילת הפרשה ופי' המהרש"א לא מחוור:

אֶלָּא הָא דְּתָנִי רַב שִׁימִי: אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. מלשון זה משמע דנתחדשה לו שאלה זו מכח הטעם שאמר בשלשה העולין בשני וחמישי ומנחה, וצריך להבין מה שייכות יש לזה בזה?
ונראה לי בס"ד כי בתחלה היה חושב השואל טעם לעשרה פסוקים כנגד חמשה חומשי תורה וחמשה ספרי תהלים שמכוונים כנגדן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש תהלים שוחר טוב) משה נתן לישראל חמשה חומשי תורה וכנגדן נתן להם דוד ספרי תהלים, אך עתה ששמע טעם לשלשה העולין הוא 'כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים' אם כן עשינו לתורה וכתובים רמז בשלשה העולין ותו אין צריך לעשות להם רמז בעשרה פסוקים! לכן שאל 'הָעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד מִי?'

אָמַר רָבָא: רִאשׁוֹן שֶׁקָּרָא אַרְבָּעָה מְשֻׁבָּח. שֵׁנִי שֶׁקָּרָא אַרְבָּעָה מְשֻׁבָּח. שְׁלִישִׁי שֶׁקָּרָא אַרְבָּעָה מְשֻׁבָּח. קשה הוה ליה למימר בקיצור כל אחד משלשה שקרא ארבעה הרי זה משובח?
ונראה לי בס"ד אי הוה תני הכי הוה אמינא אין חילוק ביניהם במעלות השבח לכך פרט אותם בזה את זה לומר שהם עולים זה על גבי זה בשבח כי שבחן הוא בשתים, האחד שקרא ארבעה והשני שהיה זריז לקרות קודם חבירו וכמו שכתב מהרש"א ז"ל במה שאמר 'וְשַׁבְּחֵיהּ רַב פָּפָּא' ולפי זה הראשון שקרא ארבעה הוא משובח יותר מן השני והשלישי אשר גם הם קרו ארבעה והשני שקרא ארבעה הוא משובח יותר מהשלישי שקרא ארבעה מפני שקדם לשלישי, ולכן נקטינהו בתלת בבי בזה את זה ללמדינו שהם זה על גבי זה במעלה.
ועוד נראה לי בס"ד הא דחילקם לתלת בבי ולא כללם ביחד, כי באמת עשרה פסוקים לשלשה עולין הם חיוב מפני שיש בעשרה טעם כדאמר בתלמודא אך אם רצו אלו השלשה לקרות יותר מעשרה פסוקים הרשות בידם ובדאי מצוה עבדי אך אינם דומין אלו הפסוקים היתרים במעלה לאותם העשרה פסוקים שהם חיוב שיש בהם ממש. והשתא הכי קאמר רבא, ראשון שקרא ארבעה בשביל שקרא ארבעה פסוקים שהם חיוב ואם אחר שקרא הראשון ארבעה בא השני וקרא ארבעה הוה אמינא אין זה משובח מפני שחטף פסוק אחר מהשלישי שיבא אחריו כי לא נשאר לשלישי מן פסוקים של החיוב אלא רק שני פסוקים וצריך הוא להשלים לקרות פסוק אחד עשר שהוא מלבד החיוב ולהכי קא משמע לן גם זה משובח בקריאת הארבעה אף על פי שחטף פסוק אחר מפסוקי החיוב מן השלישי ואם אחר שקרא השני ארבעה בא השלישי וקרא ארבעה הוה אמינא אין לזה שבח בקריאת הארבעה מפני שפסוק השלישי ופסוק הרביעי קראם מפסוקים שהם היתרים על העשרה של החיוב ולהכי קא משמע לן גם זה השלישי שקרא ארבעה הרי זה משובח בשבח המגיע מקרית ארבע.

בגמרא אמר רבא ראשון שקרא ד' משובח וכו' אף ע"ג דכל חד מינייהו שקרא ד' משובח א"כ ליכא רבותא בהך מילתא דפשיטא דמי שקרא יותר בתורה משובח אלא דאפ"ה הוצרך רבא לאשמעינן דלא נימא דתחילת הדין כך הוא שיקרא דוקא הראשון ד' דהאי טעמא דמצוה בראשון עדיף טפי מהנך טעמי דאמצעי משובח ומעלין בקדש או איפכא. ועוד מצד הסברא נמי היה ראוי לומר שתיקנו חכמים איזה מהן יקרא ד' כי היכי דלא ליתו לאינצויי וקמ"ל רבא שלא תיקנו חכמים בדבר זה כלום כיון דשלשתן שקולים הם דבכל א' איכא צד למעליותא ולא שייך נמי חששא דאתו לאינצויי דמסתמא יקרא הראשון ד' ואם לא יקרא איהו הוא דאפסדיה אנפשיה וכן בשני כן נ"ל. ובזה נתיישב ג"כ מ"ש בטור ובש"ע דאיזה מהן קורא ד' משובח אע"ג דלכאורה משמע בלשון הגמרא ור"פ דבתראה הוא שבחי' לראשון שקרא ד' וא"כ משמע לכאורה דדינא הכי דאל"כ מאי מוסיף ר"פ אדרבא ולמאי דפרישית א"ש דעיקר מילתא דרבא לא איירי אלא שלא תיקנו חכמים בכך כלום כיון דלכל א' איכא צד למעליותא אפ"ה שפיר קאמר ר"פ למי שקרא ראשון ארבע שהיה זריז ונשכר דהא בדידיה תליא מילתא:

אלא דאכתי יש לי קצת עיון בזה דלכאורה נראה דכולה סוגיא דשמעתין בזה היינו בימיהם דוקא שהיה כל אחד קורא לעצמו משא"כ השתא שהש"ץ קורא א"כ מסתבר שיקרא להראשון ד' כיון דמעיקרא נמי בדידיה הוי תליא מילתא ועוד דמסתמא הראשון כהן וא"כ הא דרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וכי יש לך מנה יפה גדולה מזו שיקרא ד' כיון שיש שבח בריבוי הקריאה. וראיתי עוד שבעל מג"א כתב בריש סימן קל"ז בשם רש"ל בהגה"ה דעכשיו שהחזן קורא לא יקרא להאמצעי ד' כדי שלא לבייש אחרון ובהשקפה ראשונה היה נ"ל מדכתב הך מילתא באמצעי טפי מבראשון היינו מטעמא דפרישית כיון דלכתחילה יש להקרות לראשון ד' דמסתמא הוא כהן אלא דעיקר דינו שכבר קרא לראשון ג' ונשארו עוד ז' פסוקים בהא קאמר שהאחרון יקרא ד' אלא דאכתי לא ידענא מנא ליה הך מילתא דמעלין בקדש עדיף טפי מהא דאמצעי משובח דמשמע בשמעתין דשקולים הם ויש ליישב ועיין עוד בסמוך:

שם וביום השבת תרי ובראשי חדשיכם חמשה היכי ליעבד ליקרי תרי מהא וחד מהנך וכו' נראה הא דנקיט בכה"ג ולא נקיט תרי מהא ותרי מהנך דאכתי פשו להו מובראשי חדשיכם תלתא אלא דאפ"ה כיון דליכא בין הכל אלא ז' פסוקים בין הנך תרי גברי שהם השלישי והרביעי והדין הוא שיקרא הרביעי ד' דמעלין בקדש כדאיתא לעיל משא"כ בשלישי ליכא צד למעליותא כיון שאינו אמצעי כנ"ל וק"ל:

אביי אמר והוא עבר לפניהם. קשה לאמוראי אחריני דכיון דאיכא קרא בתורה אמאי מייתו מדברי קבלה הא מד"ת עדיף לקוטי רבינו בצלאל כ"י ועמ"ש הרמ"ע באלפסי זוטא הבאתיו בס' הקטן מחב"ר א"ח סי' תל"ב ע"ש ודוק:

האל הרב את ריבנו וכו'. הנכון שלא לומר תיבת האל כי כבר אמר אלהינו מלך העולם. וכבר אני בעניי עמדתי על זה ועל דברי האחרונים בס"ד בספרי הקטן ברכי יוסף סי' תרצ"ב ובקונטריס שיורי ברכה שם וסי' קפ"ט בס"ד ע"ש:

רבי לוי אמר כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים. כרגע נראה לי ס' טורי אבן וראיתי להרב שהקשה דבר"ה דף ל"ב בעשרה מלכיות כנגד עשרה הלולים פריך הלולים טובא הוו ומשני הני דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר ואמאי הכא לא פריך ומשני כי התם ותו דאי הכא ה"ט משום בתקע שופר מה ענין שופר לקריאת התורה של כל השנה ומסיק דהא דהכא הם עשרה מיני שבח שיש בס' תהלים כמ"ש בפסחים דף קי"ז זהו תורף דבריו בקיצור ע"ש באורך. ואני בעניי אומר דהא דא"ר לוי הכא פירושו כי התם על עשרה הלולים שיש במזמור הללו אל בקדשו דהא ר' לוי עצמו מר ניהו דאמר בר"ה כנגד עשרה הלולים וכן הגירסא בעין יעקב שם והיא נסחא דווקנית דהני אמוראי דיהבי טעמא הכא רב יוסף ור' לוי ור' יוחנן הן הם אמוראי דהתם וכל חד ישנו בנותן טעם הכא כי התם וטעם א' עולה לשניהם ומסתמא עשרה הלולים דהכא אינהו כי התם ומה גם דר' לוי קאמר תרוייהו וגם הלשון משמע הכי דהול"ל בעשרה מיני שבח שנאמר ס' תהלים דמלבד דהע"ה נביאי אחריני אמרו ולמה ליה למימר שאמר דוד. ומה שהקשה אמאי לא פריך ומשני לה כהתם כבר כתבו התוס' בכמה דוכתי דהכי ארחא דש"ס. ותו דהכא לא שייך להקשות דמה ששאל הני עשרה כנגד מי הכונה תיסגי בט' לג' עולים ומשני שפיר ואין להקשות הלולים טובא הוו. גם מה שהקשה דמה ענין שופר לקריאת התורה ע"פ האמור ל"ק דכיון דאין להקשות הלולים טובא הוו אין צורך לתרץ משום בתקע שופר. ותו דה"נ שייך שופר דהתורה נתנה בשופר כמו שנ"ט רש"י בר"ה במ"ש כנגד עשרת הדברות ע"ש ודוק הטב כי קצרתי ועמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב שם בר"ה:

(כא סע"ב) ושבחיה רב פפא.—בסדור רב עמרם גאון (סדר שחרית לשבת) העתיק: "רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר קם קרא ראשון ארבעה ושבחיה אבי גובר לרב פפא". אולי היתה גירסתו כאן "ושבחיה לרב פפא".

ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין. וכל שכן שאין שנים קורין וטעמא משום דתרי קלי לא מישתמעי: ובנביא אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין. שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש והתרגום הוא לעז הבבליים ובתרגום של תורה צריכין אנו לחזור שיהו מבינין את המצות אבל בשל נביאים לא קפדי עלייהו כולי האי: ועשרה מתרגמין. לא גרסינן שאין תרגום בכתובים: ויעבר את הכושי. ויקדם את הכושי: מקטרזיא. מקום: מנ''ח. על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו: וידבר עולה מן המנין. וידבר ה' אל משה לאמר אע''פ שאין ללמוד ממנו כלום: בראשית נמי. דמשתעי בשמים ובארץ דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם: מאמר הוא. אף הן במאמר נבראו: נר מערבי. הוא נר אמצעי למאן דאמר נרות צפון ודרום מונחין הוי אמצעי משוך קימעא כלפי מערב חוץ משאר נרות דלמאן דאמר מערב ומזרח מונחין לא משום דהוי מערבי השני כלפי מזרח הכי איתא במנחות: תורמין. כהנים את הלשכה נותנין משקלי שנה זו לתוכה לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. למול פני נר שבגוף המנורה שהוא אמצעי היה מצדד פני ששה הנרות: ראשון. מן שלשה שקרא ארבעה פסוקים משובח וכן שני וכן שלישי אם לא עשה הראשון ועשה השני או אם לא קראו לא הראשון ולא השני ארבעה פסוקים וקרא אותן השלישי משובח ואם יש להן ריוח בפרשה וקראו כל אחד ארבעה פסוקים כולן משובחין: משום הנכנסין. שאם יכנס אדם לבית הכנסת אחר שבירך ראשון ואם לא ישמע את האחרים מברכין יאמר אין ברכה בתורה לפניה: ומשום היוצאין. ולא שמעו את החותם מברך לאחריה והראשונים לא ברכו יאמרו היוצאים אין ברכה בתורה לאחריה: כיצד קורין. בד' בני אדם: אין משיירין בפרשה כו'. לקמן מפרש טעמא ואין מתחילין נמי לקמן אמרינן לה ומפרש טעמא:

תנא מה שאין כן בתורה. פירוש שאין קורא אלא אחד מכאן קשיא למה שפירש רבינו משולם בפרק קמא דבבא בתרא (דף טו. ושם) ובהקומץ רבה (מנחות דף ל: ושם) דשמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן פירוש יחיד קורא אותן שלא יקרא שליח צבור עמו בפרשת ויעל משה כשחותמין את התורה וקשיא שהרי בימיהם לא היה שליח צבור קורא עמהם כדאמר הכא ועכשיו נמי לא התקינו אלא שלא לבייש מי שאין יודע לקרות לכך נראה כמו שפירש רש''י בהקומץ יחיד קורא אותן לבדו ולא יהיו שנים מפסיקין וקוראין באותן שמונה פסוקים שמתחילין מויעל לפי שהוא תחילת הפרשה: ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין. רש''י מוחק מתרגמין לפי שאין מתרגמין תרגום בכתובים ובחנם מחקו דודאי יש תרגום אבל לא עשאו יהונתן אלא מימי התנאים נעשה.: כנגד תורה נביאים וכתובים. קשה דהא לקמן (דף כג.) אמר כנגד שומרי הסף וי''ל דהתם לא הוי עיקר התקנה דהא לא תקנו ארבעה כנגד הא שלשה שומרי הסף וסריס אחד ואיתא בירושלמי איכא סריס אחד שיושב ומתרץ ההלכות ומעמידן על עקרן ואפ''ה לא תקנו כנגדו ש''מ דעיקר התקנה לא היתה אלא כנגד תורה ונביאים וכתובים: אין פוחתין מעשרה פסוקים בבהכ''נ. וא''ת והרי פרשת עמלק דליכא אלא תשעה פסוקים י''ל דשאני פרשת עמלק דסידרא דיומא הוא ומפסיק ענינא ביה ומש''ה אין לחוש דהכי נמי אמרינן לקמן (דף כג.) דאין מפטירין פחות מכ''א פסוקים והיכא דסליק עניינא קורין שפיר בפחות: