מגילה כב ע"א

דף כב - א

ואי תימא דליקרי תרי פסוקי מהא ד"וביום השבת", ותלתא מהך ד"ובראשי חדשיכם", אם כן, הא פשו להו תרי פסוקי בפרשה, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין!

אמר לו: זו - לא שמעתי. אבל כיוצא בה - שמעתי.

דתנן גבי מעמדות [שכנגד כל משמר מכ"ד משמרות שהיה עולה לירושלים להקריב קרבנות, היו כ"ד מעמדות בערי ישראל. ובזמן שהמשמר היה מקריב הקרבן, היו מתפללין על קרבן אחיהן שיתקבל ברצון, ומתענין וקוראין בתורה. כמבואר במס' תענית כ"ו ע"א. עיי"ש]:

ביום הראשון - קורין "בראשית", ו"ויהי רקיע".

ותני עלה: "בראשית" - בשנים, בשני קרואין. "יהי רקיע" - באחד.

והוינן בה: בשלמא "יהי רקיע", אפשר למקרי באחד, דתלתא פסוקי הוו.

אלא פסוקי "בראשית", היאך אפשר לקראן בשנים, הא חמשה פסוקי הוו, ותניא: הקורא בתורה - לא יפחות משלשה פסוקים.

אם כן, היאך נעביד?

ואיתמר עלה: רב אמר - דולג. דהיינו, שהראשון קורא שלשה פסוקים, והשני חוזר וקורא את הפסוק השלישי שקרא אותו שלפניו.

ושמואל אמר: הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסק, והשני קורא את חציו השני של הפסוק.

והוינן בה: רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר כשמואל, דפוסק?

ומבארינן: משום דקסבר דכל פסוקא דלא פסקיה משה - אנן לא פסקינן ליה.

ותמהינן: ושמואל אמר דפסקינן ליה?!

והא אמר רבי חנניא קרא ^[29]: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק - אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין!?

ומתרצינן: התם, בתינוקות של בית רבן, טעמא מאי התירו? משום דלא אפשר בלאו הכי, שאינם יכולים לקרות הפסוק כולו ! הכא נמי - הא לא אפשר למקרי לשני קרואין כדין בלא לפסוק.

ושמואל דאמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג?

גזירה משום הנכנסין אחר שקרא הראשון, שכשישמעו השני קורא פסוק זה, יאמרו: לא קרא ראשון אלא שני פסוקין.

ומשום היוצאין אחר שקרא הראשון שלשה פסוקין, שיאמרו: לא יקרא השני אלא שני פסוקין.

מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים - קורין אותה בשנים. ושל חמשה פסוקים - קורין ביחיד.

קרא ראשון שלשה, השני קורא את השנים הנותרים מפרשה זו, ואחד מפרשה אחרת.

ויש אומרים: שלשה פסוקין מהפרשה האחרת, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים ^[30] .

ואם איתא להך דאמרן לעיל, אם כן תקשי לתרוייהו! דלמאן דאמר דולג - נדלוג, שיחזור השני ויקרא פסוק שגמר בו הראשון, ולמאן דאמר פוסק - נפסוק ^[31] !?

ומתרצינן: שאני התם - דאפשר בהכי, שיכול לקרוא מפרשה האחרת, דהתם מיירי בקריאת שני וחמישי, דהכל מעניינו של יום הוא.

אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כיש אומרים, דצריך לקרוא שלשה פסוקין מפרשה אחרת.

ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים - גזירה משום הנכנסים, שלא שמעו שקרא מפרשה העליונה, ויאמרו שקרא רק שני פסוקין, כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים - גזירה משום היוצאין, שסבורין שהקורא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקין הנותרים.

ותמהינן: פשיטא! השתא, ומה אתחלתא, להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקין, דקא מקיל תנא קמא, ואמר דסגי שיקרא פסוק אחד - מחמירי יש אומרים ואמרי שיקרא דווקא שלשה פסוקין, שיור, דמחמיר תנא קמא, דהא קתני "ושל חמשה - ביחיד", ולא אמרינן דיקרא שלשה ויפסוק, לא כל שכן דמחמירי בהא יש אומרים!?

ומתרצינן: מהו דתימא, נכנסין באמצע הקריאה - שכיחי, ולהכי החמירו יש אומרים לענין התחלה, דלא יתחיל פחות משלשה פסוקין. אבל יוצאין לא שכיחי, דהא מנחי ספר תורה - ונפקי! וסלקא אדעתין דלא גזרינן שלא ישייר פחות משלשה פסוקין בפרשה, דכיון דיוצאין לא שכיחי, לא יטעו לומר שקרא השני רק שני פסוקין, קמשמע לן - דגזרינן.

והוינן בה: ותנא קמא, מאי שנא שיורי בפרשה פחות מג' פסוקין דלא משיירינן - משום יוצאין, אתחולי פחות מג' פסוקין נמי נגזור דלא - גזירה משום הנכנסין!?

אמרי: מאן דעייל לבית הכנסת, ושמע שקרא השני שלשה פסוקין, והראשון לא קרא מפרשה זו אלא שני פסוקין - שיולי שייל היאך קרא הראשון רק שני פסוקין, ויאמרו לו שקרא מפרשה העליונה. אבל היוצא, לא ישאל, ויטעה לחשוב שקוראין רק שני פסוקין.

שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף: גבי הקריאה מעמדות הלכתא מאי ^[32] , האם דולג או פוסק?

שלח ליה: הלכתא - דולג, והקורא האמצעי דולגן, דחוזר וקורא פסוק שקרא הראשון. דאם לא ידלג, הרי יצטרך לקרוא בפרשה שניה פחות מג' פסוקין. ואם יקרא ג' פסוקין מפרשה שניה - הרי קראה כולה ^[33].

שנינו במשנתינו: זה הכלל כל יום שיש בו מוסף וכו' [קורין ארבעה].

איבעיא להו: תענית צבור, בכמה קרואין קורין בתורה?

מי נימא דדווקא ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף - קרינן ארבעה, אבל הכא דליכא קרבן מוסף - לא, או דלמא, כיון דהכא נמי איכא מיהא מוסף תפלה, דהיינו תפלת "עננו" ^[34], נקרי ארבעה? ^[35]

תא שמע ממתניתין. דתנן: בראשי חדשים ובחולו של מועד - קורין ארבעה. משמע, הא בתענית צבור - קורין שלשה!

אימא רישא: בשני ובחמישי ובשבת במנחה - קורין שלשה. משמע, הא בתענית צבור - קורין ארבעה!

אלא, על כרחך, מהא - ליכא למישמע מינה.

תא שמע, דקורין בתענית ארבעה: דרב איקלע לבבל בתענית צבור. קם, קרא בסיפרא. פתח - בריך, חתים - ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו [נפלו כולם על פניהם]. ורב - לא נפל על אפיה [ולהלן מבארינן לכל הני מילי דעבד].

והשתא, מכדי רב - בישראל קרא, שהרי הוא לא היה כהן ולא לוי, ואם כן, דבשלישי קרא, מאי טעמא חתם ולא בריך? לאו, משום דבעי למיקרי איניש אחרינא בתריה ברביעי? חזינן דקורין ארבעה בתענית ציבור!

ודחינן: לא. רב - בכהני קרא, על אף שלא היה כהן. דהא רב הונא שהיה ישראל - נמי קרי בכהני, דהכהנים חלקו לו כבוד לקרות בתורה ראשון [כמבואר במס' גיטין נ"ט ע"ב].

ותמהינן: מאי קא מדמית? בשלמא רב הונא - קרי בכהני, דהא אפילו רב אמי ורב אסי, דכהני חשיבי דארעא ישראל נינהו - מיכף הוו כייפו ליה לרב הונא ^[36] . אלא רב, הא איכא שמואל בנהרדעא, שהיא בבבל, דכהנא הוה, ודבר עליה [נהוג היה שמואל להיות מעל רב]!?

ומתרצינן: באמת שמואל נמי - מיכף הוה כייף ליה לרב. ורב הוא דעבד ליה לשמואל כבוד בהאי דאדבריה עליה. וכי עביד ליה כבוד - בפניו, אבל שלא בפניו - לא עביד ליה. והכא שלא בפניו היה, דשמואל לא היה בבבל אלא בנהרדעא.

ואמרינן: הכי נמי מסתברא - דרב בכהני קרא. דאי סלקא דעתך בישראל קרא, לפניה מאי טעמא בריך? הרי רק הפותח והחותם מברכין, וכדחזינן דחתים - ולא בריך, מפני העולה אחריו!?

ודחינן: לא תוכח מהא, דמיירי לאחר שנתקנה התקנה דכולן מברכין לפניה ולאחריה, ולהכי בריך.

ומקשינן: אי הכי, דמיירי לאחר תקנה, לאחריה נמי לבריך?

ומתרצינן: שאני היכא דיתיב רב, דמיעל הוו עיילי לבית הכנסת לאחר התחלת הקריאה,

רב אמר דולג כלומר כהן קורא ג' ולוי חוזר וקורא פסוק אחד מן הפסוקים שלשה שקרא כהן וב' אחרים נשארו ג' ישראל קורא אותן. ושמואל א' פוסק כלומר פוסק פסוק אחד לשנים. ועושה השמונה תשעה וקורין השלשה משלשה שלשה משום דלא אפשר אלא בהכי. ואותבינן עליה דרב מהא דתניא פרשה של ששה פסוקים קורין אותה שנים של חמשה יחיד קורא אותה קרא אחד ג' והניח ב' השני קורא אותם שנים ופסוק אחד מן הפרשה של אחריה. וי"א ג' קורין מן הפרשה של אחריה שאין מתחילין מן הפרשה פחות מג' פסוקים. ופריק רב שאני התם דאפשר בהכי כלומר אפשר לו לקרות מן הפרשה שאחריה אבל בענין בראשית שהשלישי רוצה לקרות ויהי רקיע. וכענין צו את בני ישראל דסליק עניינא שאי אפשר לשלישי לקרות מן ובראשי חדשיכם דהא רביעי קורא ובראשי חדשיכם.

וכיון דלא אפשר להו לקרות מן הפרשה של אחריה שאחר רוצה לקרותה הלכך דולגין.

אריב"ל הלכה כיש אומרים. ועוד א' כשם שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים כך אין משיירין פחות מג' פסוקים. ומתמהינן השתא ומה התחלה דמקיל ת"ק ואמר אחד מפרשה אחרת מחמיר י"א ואומר שלשה. שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים שיורי דחמיר במשייר ת"ק ואמר פרשה של חמשה יחיד קורא אותה כולה ואם קרא ג' והניח ב' דאיעבד אבל לכתחלה (ג') שלשה צריך להניח לא כ"ש דמחמרי י"א וכיון שאמר הלכה כי"א למה הוצרך לומר כשם שאין מתחילין כך אין משיירין.

ופרקינן מהו דתימא נכנסין שכיחי והנכנס ששמע שלא קרא מן הפרשה שהתחיל בה אלא פסוק אחד ולא ידע שכבר קרא מן הפרשה שלפניה ב' פסוקים ילך ויאמר הקורא פסוק אחד יצא לפיכך גזרי שצריך לקרות המתחיל בפרשה ג' פסוקים אבל להניח ב' פסוקים בפרשה לא הוה גזר דהא שומע דהעולה אחריו קורא אותן שני פסוקים ושלשה מפרשה אחרת ולא אתי למיטעא ולמימר דתרי סגיא וא"ת שמא יצא אחר מן הכנסת ולא ישמע מה שקרא מן הפרשה האחרת קמ"ל. ואסיקנא הלכתא דולג והלכתא אמצעי דולג:

ליקרי תרי פסוקי מפרשת ביום השבת ותלתא פסוקי מפ' ובראשי חדשיכם אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פי' שייטא דלישנ' נקט דהכא הא איכא רביעי דבעי למקרא בה והקור' בתורה לא יקרא פחות משלשה פסוקים, אי נמי איכא למימר דאי לא משום אין משיירין הוה אמינא למיקרי רביעי תרין מפרשת ובראשי חדשיכם וחד ה) מפרשת הפסח הסמוכה לה אלא כיון שאי משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים לא אפשר אלא א"כ יקרא השלישי כל פרשת החדש והרביעי יקרא בשאר הקרבנות ולא ראו חכמים ז"ל לעשות כן לפי שלא בא רביעי אלא בשביל ר"ח והאיך יקרא בדבר שאינו חובת היום. וכן לא ראו להתחיל בפ' שלמעלה מצו את בני ישראל דכולן בחובת היום הם מקרין אותם דתמיד נמי חובת היום הוא ואף מוסף שבת שבאמצע פרשיות בראשי חדשים הוא קרב.

ופשט רבא לבעיא זו ואמר ליה לעולא בר רב זו לא שמעתי כיוצא בו שמעתי דתנן בראשית בשנים. והיכי אפשר דחמשה פסוקים בלחוד הויין והקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ואתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אומר פוסק.
וראיתי לרבינו הגדול והגאונים ז"ל שפירשו דהכא נמי בפרשת ראש חדש לרב דולג ולשמואל פוסק ולקמן איפסיק בגמרא והלכתא אמצעי דולג לומר שחוזר השני וקורא פסוק מן השלשה שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים ונשארו שלשה פסוקים בפרשת צו שקורא אותן השלישי זהו פירוש הראשונים וכן הנהיגו הדורות במקומות הללו.
ואני תמה על לבם של ראשונים שהיה כפתחו של אולם מה הרויחו בדילוג הזה והלא אותה חששא ואותה גזרה שחששו לה בגמר' שקוראין על הסדר אף בדילוג הזה במקומה עומדת שהרי הנכנסין כשיראו השני מתחיל בפסוק ג' שבפרשה יאמרו לא קרא ממנו הראשון אלא שני פסוקים ומה הועילו חכמים ז"ל בתקנתן בדילוג הזה.
וזה דבר ברור הוא דכשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים גזרה משום הנכנסין כך אין הקורא מתחיל לקרות בפחות משלשה פסוקים המשיירין בפרשה שלמעלה גזירה משום הנכנסין שהיא הגזירה הזו בעצמה וכדאמרינן בגמ' ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין כלומר מפרשת בראשית כשהיה הראשון קורא שלשה נשארו שנים בסוף הפרשה ויש בו גזרה משום היוצאין כשהשני דולג פסוק אחד לגמור שלשה נשארו שנים בתחלת הפרשה ויש בה גזרה משום הנכנסין שיאמרו ראשון לא קרא אלא שני פסוקים.
הלכך גבי ר"ח מה ראו שלא להתחיל בפ' ובראשי חדשיכם בפסוק אחד משום הנכנסין והלא בדילוג הוא עצמו נסתיים עמו משום גזר' זו של נכנסי' ואם יאמרו ראו שלא יתחיל בפ' פחות מג' שמא יטעו הנכנסין בשעת קריאתו בפסוק זה לומר לא קרא אלא פסוק זה בלבד אבל כשהוא דולג אין טעותם בקריאה של זה אלא בקריאה של א' ושמא לא יתנו דעתם עליה ואעפ"י שאמרו בדילוג של בראשית קדושה הימנה. ואפשר דר"מ גופיה מודה בדמים שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הדמים תולין בידם מפני שאין הדמי' נתפסין אלא משום אכחושי מצו' וכשכולן מסכימין במכירתן הדמים מצוה לאחר זמנה היא כמ"ש למעלה, תדע דהא דמי ספרים לרבנן מותרין הם במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשמעת' דרבא אכולה , מתניתין קיימא וכן במותריהן והתנו כולן מותרין. והנה אמת נכון הוא.
ולענין מה שאמר ר"מ מרבים ליחיד ליכא קדושה מסתברא ליכא קדישה כקדושה ראשונה מפני שאין דבר שבקדושה נאמר בו כמ"ש אבל מ"מ יש בה קדושה קצת ואסור להשתמש בה חול כל זמן קדושתה מדלא פרכי' הכי במותר להשתין מים בתוך ד"א של תפלה משום דה"ל דיחיד ולא קדיש כלל. ושמא י"ל משום דאתי למסרח אפי' התפללו שם י' כגון הרחוב. ובירוש' אמתני' ועוד א"ר יהודה הדא דתימא בה"כ דיחיד אבל בה"כ של רבים אפי' בנוי אסור, משמע דבה"כ של יחיד יש בו משום קדושה. דאיכא משום נכנסין מ"מ בכאן פיחתו הטעות שלהם ועשו לו הרוחה מן הקורא הזה משני לראשון. זה אין בו טעם ולא ריח בעצמו שהכל גזרה שוה ואין בה שום חילוק והפרש. ועוד שהרי אם שיירו בפ' ראשונה פחות מג' פסוקים אין בו משום חשש אלא ליוצאין בין גברא לגברא שמא דעתם לומר לא השאירו בפ' אלא שני פסוקים לשלישי שיבא אחריו וזו הגזרה יותר רחוקה הרבה מפני שיש ריוח לשלישי הזה לקרות בפרשת וביום השבת ויותר היה נכון שיגמור השני בסוף פרשה ראשונה וידלג השלישי ויקרא שלשה פסוקים ממנה שהרי דילוג פסוק אחד ושנים ושלשה שוה הוא ובקרבנות החג מדלגין יום אחד אף כאן ידלג שלשה ויוסיף פרשת וביום השבת ובזה תהיה הגזרה יותר רחוקה מאד שאין לחוש אלא שיבאו הנכנסין בתחלת קריאתו של זה וימצאו שאין פסוקי' שבתחנת הפ' מספיקין לב' קוראין הראשוני', אלא דברים הללו אין בהם ממש אבל טעם מנהג הגאונים ז"ל אין אנו [לנו] בו.
ועיקר השמועה בפירושה כך נראה דאמר ליה רבא לעולא בר רב זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דפליגי רב ושמואל בפרשה בראשית דמדאמר דולג ולא חיישי' לגזרה ונכנסין ויוצאין משום דלא איפשר דכל פסוקא דלא פסקים מרע"ה לא פסקינן ליה לעולם ושמואל אמר פוסק ואינו דולג דחיישי' לגזרה דנכנסים ויוצאין אף כאן בראשי חדשים לשמואל פוסק משום חששא דנכגסין ויוצאין ולרב מוטב שיטעו נכנסין ויוצאין ולא נפסיק פסוק שלא הפסיקתו תורה הילכך קורין כדרכן או שנים הראשוני' שלשה שלשה והשלישי שנים מפרשה ראשונה ושל פרשה שניה או שנים הראשונים כל הפ' והשלישי שני' של פרשה שניה ופסוק א' משלישית ואין קפידא בדבר.
ובעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל שלח ליה ר' אבא לרב יוסף הלכתא מאי ושלה ליה הלכתא דולג כרב והעלו בגמ' והלכתא אמצעי [דולג] לומר שהלכה כרב וללמד שאין הדילוג באחרון נפי שאם היה השני קורא שנים פסוקים מפ' בראשית ואחד מיהי רקיע והשלישי דולג היה הראשון משייר בפ' פחות מג' פסוקים והשני מתחיל בשניה פחות מג' פסוקים והיו כאן גזרות הרבה לפיכך אמרו שהאמצעי דילג ואלו בפ' החודש אין שם אמצעי על השני ועוד למה ידלג הוא בקביעות אף השלישי יכול לדלג וכן הרביעי דליכא אלא חדא גזרה משום יוצאין שמשייר בפ' פחות מג' ויוצאין נמי לא שכיחי כ"כ.
וא"ת למה פסקו הלכה בזה והלא המעמדות אינן נוהגין לאחר חרבן והלכתא למשיחא היא, הלכה לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק והילכך השלימו ההלכה שהדילוג באמצעי הוא בפ' בראשית ללמד על תיקון הסדר שנראין בו דברי רב יותר מדברי שמואל. זהו מה שהעלינו בשמוע' לפי מראית עינינו.
וכשחקרנו על הדברים חוץ מתלמודנו מצאנו במס' סופרים שהיא גמרא ירושלמית ממנהגן של אבותינו שאומרים שם כלשון הזה א) ובחדש עצמו קורין שלשה בקרבן תמיד הראשון קורא וידבר צו ואמרת והשני קורא את הכבש א' ועשירית האיפה עולת והג' חוזר למעל' וקורא עולת ונסכו ואת הכבש מפני שאמרו אין קורין בפ' פחות מג' פסוקים ויש אומרי' אין משיירין בפ' בפחות מג' פסוקים ההוא בפ' גדולה, בד"א בשיטה של פסיקה אינו יכול לפסוק עד שיקרא ממנה ג' פסוקים וכאן ג' שהוא קורא ד' פסוקים והרביעי קורא בשל ר"ח ובראשי חדשיכם כל הפסוקים ע"כ אמור במסכתא זו.
והרי להם שני מנהגים בכאן מתחלה אמר שיקראו שלשה בקרבן התמיד ויהא השלישי חוזר ודולג פסוק א' עולת וקורא שנים לפניו ונסכו ואת הכבש והטעם למנהג זה ב) כדי שיהא הרביעי שהוא בא בשביל ר"ח קורא כל המוספין והראשונים קורין התמיד ולא ראו לערב ולקרות קרבן התמיד עם המוספין ויש אומרים אין משיירין בפ' פחות מג' פסוקי' וההיא בפ' גדולה היא שיש ריוח להשמר בדבר ולהזהר בטעותן של נכנסין ויוצאין שיסיים בסוף הפ' ולא ישייר ממנה פחות משלשה פסוקי' ובד"א בשיטה שיש לו להפסיק בה שאין אדם רשאי לקרות בתורה פחות מג' פסוקים ג) אבל כאן שהוא קורא מפ' ראשונה ונסכו ואת הכבש וקורא וביום השבת ועולת שבת נמצא שקרא ד' פסוקים והרביעי קורא פרשת ובראשי חדשיכם.
הנה זהו ענין הגמ' זו עם קצת שבוש שיש בלשונם מטעות הסופרים מפני שלא הורגלו בה חכמים ותלמידים אבל מ"מ אנו למדין ממנה הסברא שלהן בשני המנהגין האלו שהמנהג הראשון מקרא ג' קוראין בקרבן התמיד ולית ליה אין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים כר' תנחום א"ר יהושע בן לוי אלא שדולג פסוק א' כדי שיקרא ג' פסוקים ויש אומרים אית להו אין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים אלא הכא משום דלא איפשר משייר שנים בפ' ראשונה וקורא פרשה שניה ואין כאן דלוג והפסק וזהו המנהג שאנו רואין ע"פ הגמ' שלנו כפי מ"ש למעלה אבל המנהג שהנהיגו הגאונים ז"ל על פי שלהן דאמצעי שהוא השני דולג אין כאן מי שהסכים עמהם אלא שאין ליגע במה שהונהג על פי הגאונים ז"ל וכ"ש בזה שאין במנהג שלהם משום איסור וכבר שנינו אל ישנה אדם מפני המחלוקת.

ליקרו תרי מהא ותלת מהא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פירוש: האי טעמא משום סירכא דמילתא דאיצטריך להאי טעמא נקטיה לעיל (מגילה כא, ב), אבל הכא גדולה מזו הוה ליה למימר, כלומר פשו להו תרי ותנן (לקמן מגילה כג, ב) הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, וכדאמרינן בסמוך גבי פרשת בראשית.
והא דמעיילי נפשייהו בכולי האי ולא אמרו שיתחיל למעלה מזו או יקרא למטה מובראשי חדשיכם, משום דלא קרינן אלא בסדרו של יום, והני תלתא פרשתא סדרו של יום נינהו משום דפרשת צו שהיא פרשת תמיד נוהגת בין בשאר הימים בין בראשי חדשים ושבת נמי הא איתיה זימנין סגיאין בראש חודש, אבל הנך ליתנהו בראש חדש הלכך לא הוו סדרו של יום ולא קרינן בהו.

ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין. ואי קשיא לך וכי רב לית ליה גזירה משום הנכנסים והיוצאין, והא ליוצאין מיהא ליכא מאן דלא חייש כדאיתא בסמוך. ועוד דהא רב גופיה חאיש כדאמר לקמן ואי סלקא דעתך רב בישראל קרא לפניה מאי טעמא בריך לאחר תקנה הוה אי הכי לאחריה נמי ליבריך שאני היכא דיתיב רב מיעל עיילי מיפק לא נפקי, אלמא אית ליה גזירת הנכנסין והיוצאין. ויש לומר דשאני הכא דלא אפשר, ורב ושמואל בהא פליגי, שמואל סבר מוטב שנחוש לנכנסין ויוצאין ממה שנחוש להפסק פסוק דלא פסקיה משה דהא פסקינן ליה לתינוקות משום דלא אפשר ורב סבר מוטב שנחוש ולא נפסיק כיון דלא פסקיה משה ממה שנחוש לנכנסין ויוצאין, אבל ודאי היכא דאפשר חיישינן וכדאמרינן נמי בסמוך ולמאן דאמר דולג נדלוג שאני התם דהא אפשר.

הכי גריס רש"י ז"ל: ואם איתא למאן דאמר דולג נדלוג. ולא גריס ולמאן דאמר פוסק נפסוק, דהא אנן בשעבר הראשון וקרא שלשה ושייר שנים קיימינן. ויש ספרים דגרסי ליה. ולמאן דגרסי ליה איכא לפרושי דהכי קאמר בין למאן דאמר דולג בין למאן דאמר פוסק אמאי קתני פרשה של חמשה קורא אותה ביחיד יקראוה שנים וידלג או יפסוק, כך נראה לי. אבל אין נראה לפרש שיקשה אפילו בשייר שנים למה קורא פסוק אחד או שלשה פסוקים מפרשה שניה יחזור השני ויתחיל בחצי פסוק שלישי משום דמאן דאמר פוסק שפיר אית ליה דולג היכא דליכא משום נכנסין ויוצאין, דהא ליתא דתרתי לא עבדינן שידלג ויפסוק, אלא נראה כמו שפירשתי.
קשיא לי אשמעתין בין לרב בין לשמואל בפרשת בראשית למה דולג פסוק אחד דיש כאן משום נכנסין ויוצאין ולמה פוסק דיש כאן משום פסוקא דלא פסקיה משה יקרא ראשון פרשת בראשית ויחזור השני ויקראנה כולה והשלישי קורא יהי רקיע, שאם אתה אומר שאין מדלגין אלא פסוק אחד או שנים אבל שידלג אחד מהם כל שיעור קריאתו לא, הא ליתא דהא אמרינן לקמן בפרק בני העיר (מגילה כט, ב; ל, א) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת, ועוד שכן עושין בחג. ויש לומר דאדרבה בכי הא איכא למיגזר טובא, דאילו קרא הראשון כולה פרשה איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום דאינן קורין אלא שתי פרשיות אלו וסבר דפרשת יהי רקיע יקראוה שנים זה אחד וזה שנים או שלא יהו אלא שני קוראים, ומשום הנכנסין נמי איכא טפי דכיון דחזי דהאי מתחיל בתחילת בראשית ולא קרי בתריה אלא חד מימר אמר דלא קרו אלא תרי ובתרי סגי דהא למעלה מבראשית ליכא מידי דליקרי שלישי בר מהני.

שלח ליה רבה בריה דרבא לר' יוסי הלכתא מאי שלח ליה הלכתא דולג והלכתא אמצעי דולג. רבינו אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פירשוה אפרשת ראש חודש, ואמצעי היינו שני. והר"מ ב"ן נ"ר הקשה עליהם דאם כן מה הועילו בתקנתם והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת, שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה יאמר שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים וכדחייש שמואל בפרשת בראשית להאי גזירה עצמה משום נכנסין, ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה לן דולג יקראו השנים פרשת צו והשלישי יקרא וביום השבת ופסוק אחד מפרשת ובראשי חדשיכם דמאי איכא משום שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים ההיא אינה אלא משום גזירת הנכנסין, ואם כן זיל הכא ואיכא זיל הכא ואיכא, וכיון שכן יקרא כדרכו ולא ליחוש לנכנסין כיון דלא אפשר ולא נדלוג. ועל כן פירש הוא נ"ר דאפלוגתא דרב ושמואל בפרשת בראשית קאי, דלא אפשר אלא או בדולג או בפוסק משום דלא מלו להו לתלתא תלתא פסוקי לתלתא גברי דהא ליכא אלא תמניא פסוקים, והלכך כיון דלא אפשר אלא בדולג או בפוסק הוצרך ר' יוסי לפסוק כרב דאמר דולג, ואמצעי דולג ולא האחרון, לפי שאם היה השני קורא שני פסוקים מפרשת בראשית ואחד מיהי רקיע והשלישי דולג היה הראשון משייר בפרשה פחות משלשה פסוקים והשני מתחיל בשניה פחות משלשה פסוקים והיו כאן גזירות הרבה ולפיכך אמרו השני דולג.
ומסתברא לי כדברי הגאונים ז"ל. חדא, דאילו בפרשת בראשית למה האמצעי דולג יותר מן השלישי, כי גם כשהשני דולג יש שם כל אותם גזירות דאין משיירין ואין מתחילין, מידי הוי טעמא אלא משום נכנסין ויוצאין, אף כשהשני דולג איכא משום נכנסין ויוצאין. ועוד שהוא נ"ר צריך לסבול קושיא גדולה, דאטו רבה הוצרך לשאול הלכתא למשיחא ור' יוסי מי אמר הלכתא דולג ואמצעי דולג לכדאתי משיחא והלכתא לא משמע אלא למאי דצריכינן השתא, ודחק עצמו נ"ר לתרץ דהלכתא לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק, ואילו כן למה לן לאדכורי פוסק ודולג לימא ליה בהדיא הראשון קורא כך והשני קורא כך שאין כאן צורך לדולג דהא ליכא לא דולג ולא פוסק ומאי נפקא מינה אי ליתה לדשמואל הכי נמי ליתה לדרב השתא לדידן. אלא ודאי אפרשת החדש דעלה אתינן קיימינן, ודולג ודאי שפיר טפי, ואע"ג דאיכא אכתי משום נכנסין כקושייה, מכל מקום אי קרי שלישי וביום השבת וחד פסוקא ובראשי חדשיכם איכא גזירות טובא דאיכא למיגזר בקריאת השלישי ובקריאת הרביעי, דאיכא מאן דמשכח בכניסתו לשלישי כשהוא קורא אותו פסוק של ובראשי חדשיכם וסבר דבראש הפרשה התחיל דאם לא כן למה לא פסק בסוף פרשת וביום השבת כדרך הקוראים שפוסקים בסוף פרשה, ואיכא מאן דנכנס בהתחלת קריאת הרביעי וכדחזי ליה מתחיל בפסוק שני סבר דקמא לא קרא אלא חד פסוקא, הלכך דולג דליכא חששא אלא בנכנסין בקריאת השני לחוד וכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן.
ואי אמרת מכל מקום שני אמאי דולג טפי משלישי וטפי מאחרון. אני אומר, חדא דכיון דלא אפשר בלא דילוג למה ממתין. ועוד דבכולה שמעתין חיישי ליוצאין טפי מנכנסין משום דנכנסין משאל שיילי, ואע"ג דלא קיימא לן כתנא קמא דיש אומרים דהכי קאמר, לומר דחיישינן אפילו לנכנסין, אבל מכל מקום לכולי עלמא טפי איכא בהני מהני משום דמקצת הנכנסין דרכן לשאול, והלכך היכא דלא אפשר אלא שנחוש לאלו או שנחוש לאלו נקטינן חשש היוצאין ושבקינן חשש הנכנסין.
אלא שאני תמה לדברי הגאונים ז"ל, למה עשו את השני דולג פסוק אחד שעדיין נשארה גזירת הנכנסין, יאמרו שיקראו שנים צו את קרבני ויהא השלישי דולג וקורא שלשה פסוקים מפרשת צו, כדרך שאנו עושין בחג. ואם תאמר מפני שמצאו בגמרא אמצעי דולג ואילו כן יאמרו שאפילו האחרון דולג, הא ליתה, דאילו היה השלישי גומר את הפרשה והאחרון מדלג איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום שאין קורין מפרשת ובראשי חדשיכם ולהלן וסבר דלא קרו אלא תלתא כשני וחמישי, וזו חששא קרובה. ואילו תאמר אם כן אף בשלישי דולג דילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום וסבר דלא קרא מתחילה אלא חד והני תרי הא תלתא, הא ליתה, חדא דהא אמרינן דגזירת היוצאין אלימא מגזירת הנכנסין, ועוד דהאי חששא דחיקא טפי דידע בסדרו של יום ויהיב נמי דעתיה דליכא עד תחילת הפרשה אלא חמשה פסוקים ולא מלו אלא לחד, לכולי האי ליכא למיחש כדאיכא למיחש להנך חששות דאיכא בדילוג האחרון וגם לדלוג השני. וצריך לי עיון לפי שאין אני רואה בזה הכרע לסברת הגאונים ז"ל שעשו את השני דולג פסוק אחד, אלא אם כן נאמר דאמצעי סתם משמע הראשון שבאמצעים, ואם כן תסתלק השאלה מהם ונחזור לשאול לר' יוסי מה ראה לומר כן.
ובתוספות הקשו פרשת ויחל (שמות לב, יא) שהיא שני פסוקים בתחילת פרשה מפני מה לא חששו לנכנסין. והוצרכו לומר שאותה פרשה היתה ידועה יותר לכל והכל יודעין שמשם הם מתחילין לקרות.

איבעיא להו תענית צבור בכמה. הקשו בספר הישר (חלק החידושים סי' תיב) והא בהדיא תנן במסכת תענית (כו, א) ביום הראשון בראשית ויהי רקיע וקיימא לן (שם כז, ב) בראשית בשנים ויהי רקיע באחד, אלמא תלתא קרו. ותירץ משום דאיכא למימר תלתא קרו בענינא דבראשית ואידך קרי בענינא אחרינא, [ו]משום דקשיא לן זה הכלל (דלעיל מגילה כא, א) דבעי רב אשי (לקמן עמוד ב) למידק מינה בתענית צבור קורין ארבעה משום הכי איבעיא לן. עד כאן.

וכי עביד ליה בפניו שלא בפניו לא עביד ליה. נראה לי, דמהכא שמעינן דתלמיד חכם וכהן עם הארץ דאמרינן (לקמן מגילה כח, א) דתלמיד חכם קודם, הני מילי כי ליכא כהן במתא דעדיף כההוא תלמיד חכם הא איכא במתא אע"ג דליתיה בבי כנישתא כהן עם הארץ קודם משום כבודו דכהן חכם דאיכא במתא, דהא רב אי לאו דשמואל כאיף ליה לא הוי קרי באתרא דשמואל ואפילו שלא בפניו.

א"ל לאמר זו לא שמעתי כיוצא בו שמעתי דתנן גבי אנשי מעמד במסכת תעניות בין הראשון בראשית ויהי רקיע בא'. והוינן בה בשלמא ויהי רקיע בראשון תלתא פסוקי נינהו והקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ואתמ' עלה רב אמר דולג ושמואל אמר פוס' רב אמר דולג מ"ט וכו' ושמואל אמר פוסק וכו' ושמואל מ"ט לא אמר דולג גזי' משום הנכנסין והיוצאין ולאו למי' דרב לית ליה גזי' דנכנסים ויוצאין דהא אמרינן לקמן דרב קורא בתורה בתעניות צבור ופתח ובריך חתם ולא בריך:

ואמרינן עלה ואי ס"ד רב ביש' קרא לפניה אמאי בריך ופריך אחר התקנה הוה א"ה לאחריה נמי ליבריך שאני היכא דיתיב רב דמיעל עיילי מיפק לא נפקי אלמא אית ליה לרב תקנתא דגזי' הנכנסים והיוצאין אלא מטעמא דאמרי בסמוך כיון דלא אפשיטא דליכ' רווחא עדיפא ליה דלא למפסק קרא דלא פסקיה משה מלמיחש לנכנסין ויוצאין. ושמואל דאמר דעדיף ליה למיחש לנכנסין ויוצאין אבל קרא פסקיה ע"י הדחק כשם שפוסקים לתינוקות להתלמד משום דלא איפשר בלאו הכי:

מתיבי פרשה של ו' פסוקים קורין אותה בב' ה"ג וכן היא בספרים שלא עבר עליהם קולמוס שלהם קורין אותה ביחיד פי' לפי שאין משיירין בפרשת פחות מג' פסוקים ואם קרא א' ג' קורא הב' ב' מפרשה ולא חיישי' לגזי' דנכנסין דמאן דעייל שיולי משאיל כדמפ' בסמוך וי"א ג' אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים דחייש לנכנסין ג"ה וכן עיקר. ואם איתא למ"ד דולג לדלוג ולמ"ד פוסק לפסוק והראשונים ז"ל היו סבורין דאסיפא קיימא למה לו לב' להתחיל כלום מפרשה ב' לפסוק או לדלוג פסוק ג' שלמעלה מן הב' והוו להו תלתא פסוקי וק"ל ז"ל היכי שייך הכא לפסוק כיון דבדיעבד קיימי שהא' קראו כלו שלם והיאך חוזר ב' זה וקורא מחציו ולמטה והא ודאי עדיפא ליה להיות דולג לבד מלדלוג ולפסוק פסוק שכבר נקר' שלם בא' ומחקו אותו דל"ג אלא למ"ד דולג לדלוג ולרב מקשי וכן הגיה רש"י ז"ל והוקשה להם עוד דכי לדלוג מאי מהני ליה דהא לא משתיירי ב' פסוקי' למעלה ואיכא חששא דנכנסין שסבורין שלא קרא הראשון אלא ב' וכיון דאיכא שום חששא עדיף ליה למקרי לקמן מזו שנים ומזו' א' או ג' וחזרו ומחקו הכל ואמר דמסתמא פרכינן הא מתניתא חייש לנכנסין ויוצאין ורב אמר דולג היכי לא חייש כלל והא שלא פריך מעובדא דלקמן דרב קרא בספרא ופתח ובריך משום דמצי מדחי ליה כדאסיקנא ודרב בכהני קרא ותו דממתניתא עדיפא ליה לאקשויי ואין אנו צריכים לכל זה אלא לגרסת הספרים עיקר וקושיין מדקתני רישא פ' של ה' פסוקים קורין אותה ביחיד דמשמע דא"א לקרותה בב' ולהכי אקשינן אמאי למ"ד דולג ולדלוג ולמ"ד פוסק לפסוק דקס"ד דרב ושמואל אפי' היכא דאיפשר בלאו הכי שרי לפסוק או לדלוג ומהדרינן דשאני התם דאיכא רווחא ואינהו לא שרו אלא היכא דלא איפשר. ואיכא למידק לימא ליה לרב דאמר דולג דאיכא משום נכנסין ויוצאין ולשמוחל דאמר פוסק דאיכא משום פ' דלא פסקי' משה יקרא הא' פרש' בראשי' ויחזור הב' כל מה שקרא הא' א"נ שיקרא הב' פ' יהי רקיע ויחזור ויקרא ג' מה שקרא הב' דהא אשכחן שעושין כן בקרבנות החג ולקמן אמרינן אמר אביי ר"ח אדר שחל להיות בואתה תצוה קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת וי"ל דהכא כי עבדי' הכי אכתי איכא חששא דנכנסין ויוצאין טפי דמסתמא ידעי כלהו בסדרו של יום וכשיצא א' מב"ה וראה שקרא הראשון כל פ' בראשית ולא נשתיירו אלא ג' פסוקים יהא סבור חדא מתרתי או שיקראם א' ואין קורין בתענית אלא בין או שיקרו אותה בב' זה פ' א' וזה ב' ושפוחתי' לקרא מג' פסוקי' וכן הנכנסין כשיחזו' הא לקרו' מה שקרא חבירו הוא סבר שלא קרא חבירו מה שקור' הוא כלל ושאין קורי' היום אלא ב' וכיון שכן יותר טוב הוא לדלוג או לפסוק ובפרשיות החג שא"א בדילוג ולא בפיסוק שהרי אין כאן כדי לקרות בב' ע"כ יש לנו לעשות שיקראו אחרונים מה שקראו ראשונים מיהו כל היכא דליכא חששא דנכנסין ויוצאין שרי לדלוג בין פסוק א' בין כל מה שקרא חבירו כההיא דאביי והפרשה גדולה לז' או יותר וכשיכנס אדם כשיקרא הז' מכי תשא אין כאן מקום טעות וזה ברור וכן נהגו לפעמים כשיש משתה חתנים וקורין רבים בשבת שחוזרין וקורין מה שקראו הראשוני' ויש מעכבין בדבר ואין טעם לדבריהם:

איבעיא להו תענית צבור בכמה פי' דאע"ג דתנן גבי אנשי מעמד שקורין בראשי' ויהי רקיע בג' כדאיתא לעיל דילמא הדר קרי רביעי בפרשת ויחל וכיוצא בה ומדחקינן בכ"ע משום דק"ל זה הכלל דמתניתין דק"ל לרב אשי לקמן:

או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה יש שפירשו דהיינו שמוסיפין ברכת עננו דאלו כ"ד ברכות הא ליתנהו אלא בג' אחרונות בלבד כדאסיקנא בדוכתיה דמתני' דקתני מה אלו יתרות וכו' תנא ושייר ומשום דמיעוטא איכא כ"ד ברכות לא מוסיפין גברא בכולהו תעניות דהא אמרינן לקמן יום שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ואלו בג' אחרונות ליכא ביטול מלאכה שהרי אסורים במלאכה אלא דמשום ראשונות ואמצעיות מעניינן דהוי רובא הכא נמי אדידהו משגחין דלית בהו כ"ד. ואע"ג דרב אשי דאמר לקמן זה הכלל לאתויי תעניות וט' באב ס"ל התם דבכולהו תעניות איכא מ"ד כ"ד דפשטה דמתני' דקתני מה אלו יתירות ולא אמרי' תנא ושייר מ"מ מה דנקיט תלמוד' השתא או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה אליבא דהלכת' נקיט ליה ולא לסברה דרב אשי אלא ודאי דענינו הוא דקארי מוסף תפלה ואחרים דמשום ענינו בלחוד לא קארי מוסף תפלה היינו תפלת נעילה שהיה דרכן להתפלל בכל תענית צבור:

ומאי דאמרינן לקמן זה הכלל לאיתויי מענית וט' באב ואלו בט"ב ליכא כ"ד ולא תפיל' נעילה כדאית' במס' פסחים פרק מקום שנהגו האי דנקט ט' באב אשגרת לישן דעלמא נקט א"נ דקסבר דאע"ג דליכ' ביה מוסף תפלה כיון שהוא חמור משאר האחרים בשאר דברים תקנו בו לקרוא ד' כמותם ואמסקנא דא אסיקנא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא וזו שיטת רבי' הגדול ז"ל וכן עיקר:

רב אקלע לבבל בתענית צבור ואי ק"ל והא אמרי' דאין תענית צבור בבבל הא כבר פירשה רבי' הגדול ז"ל דהיינו למי' שאין בו דין תענית ציבור להפסיק מבעוד יום ולנהוג בחומרי תענית דאיסור רחיצה וסיכה ונעילה ושאר חומרי תענית ושלא יהא צריך קבלה מבע"י אלא דינו יחידים בעלמא שלא לנהוג אלא באיסור אכילה ושתיה ושלא להפסיק מבע"י ולקבלו עליו מבע"י הא לענין כ"ד ברכות ושופרות זה וזה שוים וטעם הדבר שאינו תענית ציבור לכל הדברים פי' בירוש' משום דלית כאן נשיא כלו' שיהא ראוי לגזור אותו בכל חומרות אלו ולכוף לכל אדם בכך ובמקומו יתבאר עוד בס"ד:

מכדי רב ושמואל קרא מ"ט חתם ולא בריך לאו משום דבעי' מקרא אחרינא וכו' עד לעולם רב בכהני ואע"ג דרב עביד ליה כבוד דמדכ' ליה עילויה כדאית' בב"ק ה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא עביד ליה כבוד:

ושמעינן מינה דדוקא משום דשמואל כייף לרב ולא עביד ליה כבוד אלא בפניו הא בכהן שהוא גדול בתורה דת"ח דאלו אתי גבי כנישתא איהו קדים לת"ח מדינא כי ליתיה בבי כנישתא נמי חייב לחלוק לו כבוד ושיהא כהן עם הארץ שבכ"ה קודם משום כבודו חכם שהוא בעיר וכ"כ רבי מאיר ז"ל:

לעולם אין מתחילין בפרשה על דעת שיקרא ממנה פחות משלשה פסוקים שמא יכנסו הנכנסין בסיומו של זה או בסוף קריאתו ויחשבו שמתחלת הפרשה הוא שקרא ולא קרא אלא שני פסוקים ויבא לחשוב שאין קריא' אלא בשני פסוקים וכן אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים שמא היוצאין בסיומו של זה שהרי אין נוהגין לצאת אלא בין גברא לגברא ויראו שלא נשתייר בפרשה זו אלא שני פסוקים יאמרו שהבא אחר זה יקרא אותם הב' פסוקים לבד ויבא לחשוב שדי לקריאה בשני פסוקים ומ"מ בשעת הדחק אין מקפידין בכך אלא שמיפין בענין כמה שאפשר ליפות כמו שבארנו באחרון של תענית כ"ו א' בענין פרשת בראשית ויהי רקיע שבקריאת אנשי משמר שהזכרנו כאן על הדרך שבארנו שם הלכך פרשת ראש חדש שהיא שלש פרשיות צו את קרבני וביום השבת ובראשי חדשיכם והם ט"ו פסוקים ח' בראשונה וב' בשנייה וה' בשלישית ויש שם ארבעה קוראים ונמצא שאם יקראו שני' שלשה שלשה בפרשת צו ישתיירו שנים ואין משיירין וכו' ואם יקראו שנים את כלה ואחד מן השנים האחרים וביום השבת שהם שני פסוקים ואחד מפרשת ר"ח הרי אין מתחילין וכו' ואין לומר שיקרא למעלה מפרשת צו שאינו מענין הקרבנות וכן לא למטה מפרשת ראש חודש שקרבנות המועדות הם ואין להם מקום בקריאת ראש חדש שאף קרבן של שבת לא היה בדין לקראה אלא שהיא באמצע הפרש' ואין לדלגה א"כ היאך קורין אותה ונחלקו בה רב ושמואל שלדעת רב דולג ר"ל שקורא ראשון שלשה בפרשת צו ושני חוזר וקורא אחד מן השלשה ושנים שאחריהם וזה נקרא דלוג ושלישי השלשה הנשארים ופרשת שבת ורביעי בשל ראש חדש או רביעי בשל שבת וראש חדש ואע"פ שמ"מ יש כאן חשש נכנסין והוא מאותן שנכנסו בתחלת קריאת השני שיחשבו על הראשון שלא קרא אלא שנים שאף זו גזירת נכנסין היא שכמו שאין מתחילין בפרשה על דעת שלא לקרוא שלשה פסוקים כך אין הקורא מתחיל לקרות בפרשה שלא נשתיירו ממנו שלשה פסוקים וכמו שאמרו על זה בגמרא ושמואל מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין אלמא שאף זו גזירת הנכנסין היא אעפ"כ שעת הדחק שאני ומ"מ במקום הריוח אין מתחילין ולא משיירין בפחות משלשה אלא שבשעת הדחק נוח לנו להקל בגזרת הנכנסין והיוצאין אם ביוצאין משום דיוצאין לא שכיחי ואם בנכנסין משום דשיולי משיילי ולא נקל בפסוק המקראות ולשמואל נוח לנו להקל בפסוק המקראות הואיל והותר מקצתו לתינוקו' של בית רבן ולא להקל בגזירת נכנסין שרוב פעמים נשענין על בינתם ואין שואלין ובגזירת יוצאין שהוא מצוי לכמה סבות:

ופסקו בגמרא כרב והעלו בה שאמצעי דולג וי"מ אותה בקריאת אנשי מעמד שיש בה אמצעי גמור שאינן אלא שלשה ואע"ג דהלכתא למשיחא היא מ"מ למדנו ממנה שאף בראש חדש דולג ולדעתנו השני דולג ונקרא אמצעי שכל אחד מהשנים האמצעיים נקרא אמצעי או שמא אמצעי של פרשת צו שהוא אמצעי גמור שהרי שלשה קורין אותה על הדרך שכתבנו וי"מ אמצעי בשלישי והוא שהשנים קורין שלשה שלשה והג' דולג פסוק ששי והשנים הנשארים ואין כאן משום נכנסין שיאמרו שאחד מן הראשונים לא קרא אלא שנים שאין הכל משגיחין כמה עלו וכך היא שנויה במסכת סופרים פרק י"ז ומ"מ לא הועלנו שמ"מ עדיין יש לגזור משום היוצאין שכשסיים השני לא שייר אלא שני' אלא שעל כל פנים צריכין אנו לפרש שלדעת רב במקום הדחק אין חוששין לנכנסין ויוצאין ובמקום הריוח חוששין כדרך שאמרו בפתיחה וחתימה של תורה לכל אחד מן העולים ורב חתם ולא בריך משום דבאתרי' ליכא יוצאין הא איכא חיישינן ומ"מ אע"פ שיש כאן דחק לא ראו לחלק פרשת ראש חדש ולתקן בה את הדילוג מפני שהכל נותנין לב באותו היום עליה יותר משאר הפרשיות ומ"מ ראיתי לקצת חכמי הדורות שפרשו שלא נחלקו רב ושמואל אלא בפרשת בראשית שאין שם אלא חמשה פסוקים לשנים דלרב דולג ואינו חושש לנכנסי' ויוצאים ושמואל חושש ולפיכך פוסק הא לענין ראש חדש הואיל ורב אינו חושש לנכנסין ויוצאין ויש שם הרבה פסוקים קורא כדרכו אם שנים ראשונים שלשה שלשה והשלישי שני' הנשארי' ושנים של שבת ורביעי בר"ח אם שנים ראשונים ארבעה ארבעה ושלישי של שבת וקצת ראש חדש ורביעי הנשאר מפרשת ראש חדש ומה שאמרו הלכה אמצעי דולג לענין מעמדות איתמר:

תוס' בד"ה אין מתחילין כו' שאנו קורים בפ' ויחל כו' בח"ה דפסח שמתחיל מוהקרבתם כו' עכ"ל בספרים שלנו אינו כן דויחל הוא אחר ד' פסוקים והקרבתם אחר ג' ועיין בתשובות מהרי"ל סימן קמ"ט וק"ל:

גמרא רב אמר דולג כו'. מפרש"י בשמעתין יראה דבשל מעמדות איירי וכ"פ הרמב"ן אבל הרי"ף פי' דבר"ח נמי איירי והקשה עליו הרמב"ן דאם כן מה הועילו בתקנתן והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת שהרואה אותו בפסוק ג' שבפרשה יאמר שהראשון לא קרא אלא ב' פסוקים כו' עכ"ל ועיין בזה באורך בר"ן ובתשובת מהרי"ל שם כתב לתרץ זה דרב לא חייש לנכנסין בדולג דשמעי כשמתחיל השני דמסתמא נשארים שם ושיילי אבל נכנסים כשמסיים הראשון פחות מג' פסוקים אחר הפרשה שמא יצאו בין פרשה לפרשה וסברי דלא קרי ג' פסוקים ודאי חיישינן עכ"ל ועוד נראה בזה דבנכנסין כשהתחיל הב' לחוד הוא דאיכא למיחש בדולג כרב דליכא למיחש לנכנסין כשמסיים ראשון דהא רואה דקרא ג' פסוקים אחר הפ' ולא חיישינן אבל באם אינו קורא הראשון אלא שני פסוקים אחר הפ' דאיכא למיחש בין לנכנסים כשמסיים הראשון ובין לנכנסים כשמתחיל הב' ודאי דחיישינן [ב] ודו"ק:

תוס' בד"ה שאני התם דאפשר כו' ואפי' היכא דקאמר משום הנכנסין ויוצאין מיהו הא פשיטא לן שאם כו' עכ"ל כצ"ל מלתא באנפי נפשה היא וכ"ה בהגהת אשר"י והיינו דפשיטא לן הכא משום דפרשה שאחריה אינה מענינו של יום כלל משא"כ בח"ה דחג דהכל מענינו דבכל יום קורא טפי אספיקא דיומא וק"ל:

גמרא הא בתענית צבור ג' אימא רישא בשני כו' כצ"ל:

גמרא ותניא הקורא בתורה ל"י מג"פ. צ"ל ותנן כי היא משנה לקמן (כג ב) וכ"ה בתענית (כז ב) והגרי"פ שגה בזה להגיה שם ותניא וכן בכאן לא תיקן:

שם ואמצעי דולגן. עט"א ומשכ"ע בק"א ועתה ראיתי בכ"מ פ"ג מהל' בית הבחירה הי"ב שכ' דלכן פסק הרמב"ם כראב"ש דצפון ודרום היו מונחים דקרא דאל מול פני המנורה כו' מסייע ליה ותמוה דגם לרבי א"ש וכמש"כ שוב ראיתי להבה"ז במנחות שם שהשיגו בזה ונ"ל עוד ראיה דסתם אמצעי הוא השני מפ"א דאהלות מ"ד חומר באדם שכ"ז שהוא באמצע הן ד' ושם ע"כ דוקא כשהוא שני דכשהוא שלישי אינן אלא ג' כמבואר שם במ"ב:

שם א"ד ה"נ איכא מוסף תפלה. ופרש"י תפלת עננו הא דלא פי' תפלת נעילה דאיתא בתע"צ כדמוכח רפ"ד דתענית ועי' רמב"ם בפ"ד מהל' תענית הלי"ח ובר"ן ספ"א שם דאף בבבל (דאמרי' אין ת"צ בבבל) יש תפילת נעילה היינו משום דר"א רצה להוכיח ממתניתין דאף בט"ב קורין ד' ואיתא בפסחים (נד ב) דאין בו תפלת נעילה ובזה א"ש דלא פשיט ליה מתחלה מהברייתא דפלוגתת ר"י ות"ק משום דאיכא למידחי דת"צ דאיכא תפלת נעילה עדיף טפי מט"ב דליכא ביה אלא מוסף תפילת עננו ולכן אנכי תמה על הר"ן בספ"א דתענית דהביא ראיה מסוגיא זו דאף בבבל מתפללין תפלת נעילה ע"ש ודע דק"ל דהא מעמדות נמי אית בהו מוסף תפלה וגם נעילה ולהרמב"ם איכא נמי תפלת מוסף (עי' בהרע"ב ותוי"ט פ"ד דתענית מ"ד). וכן הביא הר"ן שם בפ"א בשם הרז"ה ואפ"ה אין קורין בהם אלא ג' כדאיתא לעיל. שוב ראיתי בחדושי הרשב"א שכבר עמד בזה ר"ת בס' הישר:

רש"י ד"ה ליקרי. ותלתא קראי מובראשי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואמצעי דולג. יהא צריך להתחיל ולשייר בפרשה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה אין. וקשה כו' שאנו קורין בפ' ויחל כו'. לכאורה כיון שהוא הראשון ואין מי שקדמו מאי חששא איכא וכן בוהקרבתם ידוע שבפ' זו לא קדמו אחר. אח"ז מצאתי כן במ"א סי' קל"ח סק"ב בשם הא"ז ומרדכי:

בא"ד וכן כו' כשהשלישי קורא וביום השבת כו'. המ"א הקשה מזה על דברי הרמ"א דשם ע"ש. ולכאורה הרמ"א לא התיר אלא כגון להפסיק קודם וביום השבת והתוס' מיירי במה שמפסיקין אחריו ויש לחלק ביניהם ודו"ק:

תוס' ד"ה שאני. מיהו הא כו' שאם קרא אותו שלפני כו'. כצ"ל:

גמ' בשלמא רב הונא קרי בכהני. עי' לקמן דף כח ע"א תוד"ה כי קאמר:

רש"י ד"ה ואמצעי דולג, שאם לא ידלג הוא כו'.
לא זכיתי להבין הא אם לא ידלוג הוא, השלישי ידלוג ויתחיל מתחילת פסוק יהי רקיע, ואיך כתב רש"י דהא צריך להתחיל בפ' פחות מג"פ, גם הלא עתה דאמצעי דולג מתחיל הוא בפ' פחות מג' פסוקים, והו"ל לרש"י לומר דאם השלישי ידלג יהא בראשון אין משיירין וגם בשני אין משיירין, וטוב יותר דאמצעי דולג, ויש בראשון לבד אין משיירין, ועל השני אין מתחילין, דעדיף טפי מלעבור ב' פעמים על אין משיירין, ועכ"פ לשון רש"י צ"ע:

בגמרא והוינן בה בשלמא יהי רקיע בא' דתלתא פסוקים הוי. נראה דהכוונה בזה משום דלכאורה בהאי דיהי רקיע באחד נמי יש מקום לדקדק למה יקראו שנים הראשונים בין שניהם חמשה פסוקים והשלישי לבד יקרא כל הפרשה יהי רקיע דטפי הוי מסתבר לומר ששנים הראשונים יקראו ששה פסוקים ה' מבראשית וחד מיהי רקיע והאחרון שנים כדמשמע לעיל דליכא שבח באחרון טפי מראשון ואמצעי ובהא קאמר שפיר כיון דיהי רקיע פרשה בפני עצמה היא ולא הוי אלא תלתא פסוקים יותר טוב שיקרא א' ולא שנים ואין בזה גנאי לראשונים כיון דאיכא נמי הך טעמא דמעלין בקדש ועוד ששנים הראשונים קראו בפרשה מענינו של עיקר יום הראשון כן נ"ל:

שם רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק ומסקינן דהיינו משום דלא אפשר. ויש לדקדק מאי לא אפשר איכא הכא אמאי לא תיקנו שיקרא הראשון כל פ' בראשית והשני יהי רקיע והשלישי יקוו המים דנהי דבר"ח דשמעתין לא שייך לומר כן שיקרא מפרשה שלפניה או לאחריה היינו משום שאינן מענינו של יום כלל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו משא"כ הכא דשלשתן ממעשה בראשית הן הוי שפיר חד ענינא כדאשכחן נמי בח"ה דסוכות ובנשיאים דחנוכה וכה"ג טובא. ונראה דוחק לומר דמשום טורח הציבור לא רצו לאפושי בקריאה ויותר נראה שרצו להשוות כל הקריאות של ימי השבוע במעשה בראשית שיהא זה כמו זה לקרות בכל אחד מהם מענינו של יומו ומיום של אחריו שאם יקרא ביום הראשון מיצירת ג' ימים רצופים ובאינך משני ימים לבד יהא קנאה במעשה בראשית כן נ"ל:

שם מ"ט לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן דלמאי דמסקינן והלכתא דולג ואמצעי דולגן ממילא משמע דבר"ח דהשני ושלישי שניהם מאמצעיים הם וא"כ אכתי לא ידעינן אהי מינייהו קאי אע"כ דאסברא סמיך וא"כ מה סברא יש בזה לומר שהשני יש לו לדלוג ויותר יש לומר כדמעיקרא שהראשונים יקראו שמונה והשלישי יקרא תרי מהא וחד מהנך ונהי דאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים משום חשש הנכנסין מ"מ השתא נמי שהשני דולג איכא נמי האי חששא דהנכנסין והאריך שם בתירוצו של הרמב"ן ובדחיית תירוצו והעלה בסוף דבריו דודאי בר"ח השני דולג דבהכי עדיף טפי אע"ג דאיכא חשש דנכנסים פורתא כשיכנס בתחילת קריאת השני דוקא משא"כ אם יקרא השלישי תרי מהא וחד מהנך איכא חשש דנכנסין טובא בין למי שנכנס בסוף קריאת השלישי ובין למי שנכנס בתחילת קריאת הרביעי וכו' ע"ש באריכות וכ"כ מהרש"א ז"ל אלא שהרשב"א הקשה עוד אכתי אמאי דולג השני ידלוג השלישי או רביעי ותירץ בדוחק ע"ש:

אמנם לע"ד נראה שאין צורך לכל זה דמעיקרא לא ידענא מאי קשיא להו דלכאורה נראה ברור דבדליגת השני ליכא חשש דנכנסין כ"כ שיאמרו הראשון לא קרא אלא שנים דמה"ת כיון דאית ליה רווחא טובא ובלא"ה כל מי שקרא יותר הרי זה משובח וכ"ש בכהן כדפרישית ועוד כיון דכל הך מילתא לפי דין המשנה איירי שהראשון מברך לפניה ואחרון לאחריה ולא האמצעיים וא"כ בפשיטות מצינן למימר דלא חיישינן בכה"ג לומר שיברך הראשון ולא יקרא אלא שני פסוקים דהוי ברכה לבטלה מה שאין כן באמצעיים ודאי שייך הך חששא דסברי הנכנסין והיוצאין דליכא איסורא בקריאת שני פסוקים כיון דאין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם ומש"ה אין השלישי דולג וליכא למימר נמי דליקרי תרי מהא וחד מהנך כיון דאיכא חששא דהנכנסין והיוצאין ואי תיקשי א"כ יקרא השלישי וביום השבת ותלתא דובראשי חדשיכם והרביעי ידלוג ואי משום יוצאין הא מידע ידעי שהרביעי לא יקרא שנים שהרי הוא מברך לאחריה הא ודאי ליתא דבדין הוא שיקרא הרביעי כל פרשת ובראשי חדשיכם משום דמעלין בקדש לגבי שלישי כיון דהשלישי אינו מיקרי אמצעי כדפרישית. ועוד דכיון דרביעי לית ליה רווחא כלל שאין לפניו אלא שני פסוקים ודאי איכא חשש יוצאין דלא אסקו אדעתייהו שידלוג כנ"ל נכון בעזה"י:

והר"ן ז"ל כתב ליישב עוד בדרך אחר דבתרי מהא וחד מהנך לאו משום גזירת הנכנסין דהאידנא לחוד הוא דחיישינן אלא דעיקר איסור משום דנפיק מיניה חורבה דמאן דחזי סבר דמותר להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים אפילו היכא דאפשר וא"כ בטלה תקנת חכמים בחששת דהנכנסין לגמרי ומש"ה אמר רב דדולג מאי אמרת דמאן דחזי סבר דמותר לדלוג אפילו היכא דאפשר דמה"ת ידלוג בחנם עכ"ל תמצית הר"ן ז"ל והדברים ראויין למי שאומרן ושפתיים יושק:

אלא דאכתי קושייתו הראשונה לא מתרצית בהכי למה ידלוג השני טפי משלישי ורביעי. ועוד דאי ס"ד דשייך למיגזר בלא אפשר אטו היכא דאפשר אם כן תיקשי לשמואל דאמר פוסק ולא דולג ומשמע דאפילו בר"ח נמי ס"ל הכי ואמאי טפי הו"ל לקרות תרי מהא וחד מהנך ממה שיפסוק הפסוק דהא איכא למיגזר דמאן דחזי סבר דמותר לפסוק הפסוק לשנים אפי' היכא דאפשר וליכא למימר דלמה יפסוק בחנם דמי לנו גדול מרבי חנינא קרא שאמר צער גדול היה לי ולא התיר לי לפסוק וכו' אלמא שצריך בקיאות גדול בזה לידע כל פסוק דפסקו משה כדמשמע נמי בפ"ק דקידושין הלכך מחוורתא כדשנינא לעיל ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה אין מתחילין בפרשה וכו' והוא לסוף שני פסוקים וכו'. עיין שו"ת מהרי"ל סי' קמ"ט [מסימני הדפוס] וצ"ע עמ"ש התוס' הא פרשה שלפני ויחל מתחלת וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך וכו' ויש מתחילת פ' זו עד ויחל ד' פסוקים ונראה לישב דברי התוס' דסברי ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם וכו' אע"ג שאין בה הפסק פרשה בינתיים מ"מ הא אפסיקיה באמירה אחרת ואין בה לפני ויחל כי אם שני פסוקים דהיינו ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם וכו' ועתה הניחה וכו' ואח"ך ויחל משה. לקוטי מהר"ר אברהם פליף כ"י:
ולי .ההדיוט לא נהירא דזה דין מחודש לא שערוהו אבותינו ורבותנו הפוסקים והמנהג פשוט ברוב תפוצות ישראל שאין חוששין אלא בפרשה. ותו מאחר שהוא עצמו רמז תשובת מהרי"ל מאי מקשה אח"ך הרי כתב מהרי"ל שם על ויחל שפסקי פרשות יש כמה דלא כהרמב"ם. ומוכח שבאו דבריו על דברי התוס' הללו דקשיא עליהו מספרינו. וכ"כ הרב מטה משה סי' תשמ"ט דנשאל על זה מהר"י מולן והשיב שפסקי פרשיות צרפתים כמה הם דלא כהרמב"ם. וידוע דמהר"י מולן הוא מהרי"ל כאשר נתברר בקונטריס שם הגדולים. ועיין עוד בשו"ת מהרי"ל סימן קל"ו ע"ש:
שוב .ראיתי בס' הנחמד מנחת שי שכתב דבס' תגי יש פרשה סתומה. וכן מהר"ש דיל ויקייו ראה בהעתק ס"ת ישן פרשה סתומה. והרב מנחת שי לא זכר תשובת מהרי"ל. גם כתב דבריו בשני פסקות ושם הזכיר שכ"כ המרדכי והאגודה וכו' וכ"כ הרא"ש בתוספותיו:
ומ"ש התוס' .וכן המפטיר בי"ט בחול המועד פסח שמתחיל והקרבתם והוא לסוף שני פסוקים מפרשה של מעלה וכו'. ראיתי בלקוטי מהר"א פליף הנז' שכתב פי' בי"ט השני של פסח שהוא יום א' של חול המועד בא"י וצ"ע דיש לפני והקרבתם ג' פסוקים עכ"ד. וגם על זה נשאל מהרי"ל בתשובה הנז' וע"ש סי' קל"ו. ובתוספי הרא"ש לא כתב והקרבתם אך באגודה ומרדכי נכתב והזכיר גם זה במנחת שי גבי ויחל. ונראה שמה שרמז מהר"א הנז' מהרי"ל היה כתוב בגליון בסוף שאח"ך מצאו. והמעתיק עוית שהכניסו לפנים שלא במקום הראוי:
ואחר .זמן רב ראיתי למהרש"א בהלכתיה שעמד על דברי התוס' ורמז לתשובת מהרי"ל סי' קמ"ט הנז"ל ע"ש ודוק:

(כב א) ושמואל אמר פוסק.—לפי פי' רש"י בזה הכרח למחוק למטה גירסא שלפנינו "ולמ"ד פוסק נפסוק"^*[כהגהת הגרי"ב.]. אבל מתוך הירושלמי פ"ד ה"ב [עה ע"א] נראה לפרש כאן עניין "פוסק" שפוסק למתורגמן. שהיה דרכם להעמיד תורגמן לתרגם בלשון ארמית כל פסוק ופסוק שקורא הקורא, וכמו ששנינו לקמן (כג ב) "ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד". וכשהקורא קורא רק חצי פסוק ופוסק, והמתורגמן מתרגמו וחוזר הקורא וקורא את חצי הפסוק האחרון, והמתורגמן מתרגמו, הרי פסוק אחד נראה לשומעים כשני פסוקים^*[מעין זה פי' ר"ח: פוסק כלומר פוסק פסוק אחד לשנים.]. וז"ל הירושלמי שם "ומן דמר חותך ויהי ערב ויהי בקר פסוק בפני עצמו". והרי "ויהי ערב" הוא בסוף הפרשה וסיום הקריאה. ומוכרח לומר שעושה אותו פסוק בפני עצמו למתורגמן המתרגם לרבים. ואף דשיטת הירושלמי שם שאינו עושה כן אלא ויהי ערב בלבד, משום שבשאר פרשיות הוא באמת פסוק בפ"ע, מ"מ שיטת הבבלי אינה כן, אלא יכול לפסוק לתורגמן כל פסוק שירצה. ולפי זה שפיר גרסינן למטה "ולמ"ד פוסק נפסוק".

ליקרי. שלישי תרי מהא שני מקראות דפרשת וביום השבת ותלתא קראי מבראשי חדשיכם פשו להו תרי וכו': ביום הראשון. גבי מעמדות תנן ליה במסכת תענית ביום הראשון באחד בשבת: דולג. השני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו: פוסק. הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסקו: גזירה משום הנכנסין. שישמעו השני מתחיל פסוק זה ויאמרו לא קרא ראשון אלא שנים וכן היוצאין שישמעו את הראשון קורא שלשה ויצאו מבית הכנסת ויאמרו לא יקרא השני אלא שנים: הכי גרסינן קרא ראשון שלשה השני קורא שנים מפרשה זו כו': למ''ד דולג נדלוג. למאן דאמר פוסק ליכא למיפרך דהא קרא ראשון שלשה קתני דאי אפשר עוד לחזור: שאני התם דאפשר בהכי. לקרות מפרשה זו לאחריה דהך מתניתא קיימא בשני ובחמישי שהוא יכול לקרות מה שירצה שהכל מענינו של יום: כשם שאין מתחילין בפרשה בפחות משלשה פסוקים. גזירה משום הנכנסין שיהו סבורים לא קרא זה אלא שני פסוקים של התחלת פרשה זו שהרי לא היו בבית הכנסת ולא שמעו שקרא מפרשה העליונה: כך אין משיירין כו'. גזירה משום היוצאין שסבורין שהקורא אחריו של זה לא יקרא אלא שני פסוקים הנותרים: שיור דקא מחמיר תנא קמא. דתני ושל חמשה ביחיד ולא אמרינן יקרא הראשון שלשה ויפסוק אם ירצה: נכנסין שכיחי. לפיכך החמירו יש אומרים בהתחלה: שיולי משאיל. כשישמע שקורא השני שלשה מקראות והראשון לא קרא מפרשה זו אלא שנים ישאל היאך קרא הראשון שני פסוקים ולא יותר ויאמרו לו שקרא מפרשה העליונה: הלכתא מאי. בשל מעמדות: ואמצעי דולג. שאם לא ידלג הוא יהא צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ואם יקרא שלשה מן השניה נמצא קוראה כולה: מוסף. פסקא תפלת עננו ברכה יתירא: מכדי רב בישראל קרא. שהרי רב לא היה לא כהן ולא לוי: דהא רב הונא קרא בכהני. במסכת גיטין בהניזקין (דף נט:): הא איכא שמואל. בנהרדעא שהוא ממדינת בבל דכהנא הוא: ודבר עילויה. נהוג היה להיות למעלה מרב כדאמרינן בפרק מרובה (ב''ק פ.) רב לא עייל לקמיה דשמואל: ורב הוא דעביד. להאי דאדבריה עליה כבוד הוה עביד ליה משום דלייטיה רב לשמואל דלא לוקמי בני במס' שבת פ' שמונה שרצים (ד' קח.): שלא בפניו לא עביד ליה. ושמואל לא היה בבבל אלא בנהרדעא:

אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. גזירה משום הנכנסין שלא יטעו לומר שאותו שקרא לפניו לא קרא אלא שני פסוקים וקשה על מנהג שלנו שאנו קורין בפרשת ויחל בתעניות והראשון מתחיל שם והוא לסוף. שני פסוקים מפרשה שלמעלה וכן המפטיר ביו''ט בחול המועד דפסח שמתחיל מוהקרבתם שהוא לסוף שני פסוקים מראש הפרשה ויש לומר דשאני אלו הפרשיות שהרי ידועות הן לעולם וליכא למטעי וכן פרשה של ראש חדש שהשלישי קורא וביום השבת אין לחוש שמא יאמרו הנכנסים שהשלישי לא קרא אלא שני פסוקים מוביום השבת שהרי הדבר ידוע לעולם וגם יש להם לחשוב שא''כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה שהרי גם זו מעין פרשה שהניח בה: ואם איתא למאן דאמר דולג לדלוג. פירש הקונטרס דלמאן דאמר פוסק לא קשיא מידי דכיון שקרא הראשון שלשה פסוקים אין לפסוק עוד וקשה דהא מאן דאמר פוסק אית ליה שפיר נמי דולג אי לאו גזירה משום הנכנסין והיוצאין והכא נהי שאין אנו יכולין לתקן מה שעשו הראשונים שהטעו את היוצאים שיסברו שהבא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים מכל מקום היה להם לתקן שלא יטעו הנכנסין לפי שמתחיל זה בשני פסוקים סמוך לפרשה לכך נראה לפרש דלמאן דאמר פוסק לא קשיא מידי דלדידיה תרצי שפיר שאני הכא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר שלא לפסוק פשיטא שאין להפסיק אבל למ''ד דולג תקשה: שאני התם דאפשר . קשיא היאך נהגו העולם בחולו של מועד של חג שקורא הרביעי. כל מה שקראו השנים והא הכא דלא שרינן לא דולג ולא פוסק אלא היכא דלא אפשר ואפילו היכא דקאמר משום הנכנסין והיוצאין מיהו הא פשיטא לן שאם קרא אותו שלפני האחרון עד שני פסוקים מסוף הפרשה שבפסח או בעצרת שהאחרון דולג למעלה ולא יקרא שני פסוקים שהניח האחר וגם מפרשה של אחריה כיון דלא הוי מענינו של יום: