מגילה כב ע"ב

מיפק לא נפקי ת''ש זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין ג' ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ד' שמע מינה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי זה הכלל כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה לאתויי מאי לאו לאתויי תענית ציבור ותשעה באב ולרב אשי מתניתין מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי דתניא חל להיות בשני ובחמישי קורין ג' ומפטיר אחד בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד רבי יוסי אומר לעולם קורין ג' ומפטיר אחד ואלא קשיא זה הכלל לא לאתויי ראש חודש ומועד הא בהדיא קתני לה בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה סימנא בעלמא יהיב דלא תימא יו''ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא הלכך בר''ח ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ארבעה ביו''ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה ביוה''כ דענוש כרת ששה שבת דאיכא איסור סקילה שבעה גופא רב איקלע לבבל בתענית צבור קם קרא בספרא פתח בריך חתם ולא בריך נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אנפיה מ''ט רב לא נפיל על אפיה רצפה של אבנים היתה ותניא {ויקרא כו-א} ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד אי הכי מאי איריא רב אפילו כולהו נמי קמיה דרב הואי וליזיל לגבי ציבורא ולינפול על אפיה לא בעי למיטרח ציבורא ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד וליפול על אפיה ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים לא משני ממנהגיה ואיבעית אימא אדם חשוב שאני כדרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון דכתיב {יהושע ז-י} ויאמר ה' אל יהושע קום לך [וגו'] תנו רבנן קידה על אפים שנאמר {מלכים א א-לא} ותקד בת שבע אפים ארץ כריעה על ברכים וכן הוא אומר {מלכים א ח-נד} מכרוע על ברכיו השתחואה זו פישוט ידים ורגלים שנאמר {בראשית לז-י} הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע והא קא גרמא ליה והאמר רבי אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי הא והא גרמא ליה אמר רב חייא בר אבין חזינא להו לאביי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

ולהכי בריך לפניה משום גזירה. אבל מיפק לא הוו נפקי לפני שסיימו את הקריאה, ולהכי לא בריך אחריה, דהרי רואין את העולה אחריו - וליכא למטעי.

תא שמע: זה הכלל, כל שיש בו ביטול מלאכה לעם במה שמתאחרין בבית הכנסת, כגון תענית צבור ותשעה באב שמותרין במלאכה [דתשעה באב מותר במלאכה חוץ ממקום שנהגו לאסור] - קורין שלשה קרואין.

ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים [שאין בהם ביטול מלאכה כל כך, לפי שאין הנשים עושות בהם מלאכה ^[37]] וחולו של מועד [דעושין בו רק מלאכת דבר האבד] - קורין ארבעה.

חזינן להדיא בברייתא, דבתענית צבור - קורין שלשה!

ומסקינן: שמע מינה.

אמר רב אשי: והא אנן לא תנן הכי!?

דתנן, זה הכלל: כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב - קורין ארבעה.

האי זה הכלל לאתויי מאי? לאו, לאתויי תענית ציבור ותשעה באב דקורין נמי ארבעה, משום שיש בהם מוסף תפילה!?

ומקשינן: ולרב אשי, מתניתין מני? לא תנא קמא, ולא רבי יוסי!? דתניא: חל ט' באב להיות בשני ובחמישי - קורין שלשה ומפטיר אחד [השלישי הוא המפטיר ^[38]]. ואם חל בשלישי וברביעי - קורא אחד ומפטיר אחד, שהקורא הוא המפטיר.

רבי יוסי אומר: לעולם - קורין שלשה ומפטיר אחד.

על כל פנים, חזינן דלכולי עלמא אין קורין ארבעה בט' באב!?

ואלא קשיא מאי אתא לאתויי האי דקתני במתניתין: "זה הכלל"?

ומתרצינן: לא. "זה הכלל" לאתויי ראש חודש ומועד הוא דאתא.

ותמהינן: הא בהדיא קתני לה ברישא, דקתני: בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה!?

ומתרצינן: סימנא בעלמא יהיב התנא בהך כללא.

דלא תימא דיום טוב וחולו של מועד - כי הדדי נינהו, ובתרוייהו קורין ארבעה, אלא, נקוט האי כללא בידך: כל יומא דטפי ליה מילתא מחבריה - טפי ליה גברא יתירא בקריאת התורה.

הלכך -

בראש חודש וחולו של מועד, דאיכא בהו קרבן מוסף - קורין ארבעה.

ביום טוב, דטפי עלייהו מילתא, דאסור בעשיית מלאכה - קורין חמשה.

ביום הכפורים, דענוש על חילולו כרת - קורין ששה.

בשבת, דאיכא איסור סקילה - קורין שבעה.

והשתא הדרינן לגופא דמימרא דמייתינן לעיל: רב איקלע לבבל בתענית צבור. קם, קרא בספרא. פתח - בריך, חתם - ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אנפיה.

והוינן בה: מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה?

ומהדרינן: משום דרצפה של אבנים היתה שם. ותניא: כתיב: "ואבן משכית ^[39] לא תתנו בארצכם להשתחות עליה", ודרשינן: עליה אי אתה משתחוה - בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש ^[40] .

וכדעולא. דאמר עולא: לא אסרה תורה - אלא רצפה של אבנים בלבד, שלא יעשוה בבית הכנסת להשתחוות עליה, דוגמת רצפה של בית המקדש. ולהכי לא נפיל רב אאפיה, משום שהיתה רצפת אבנים ^[41].

ומקשינן: אי הכי, מאי איריא דרק רב לא נפל אאפיה, אפילו כולהו נמי לא לנפול!?

ומתרצינן: האי רצפת אבנים - קמיה דרב לבד הואי, אבל לפני הציבור לא היתה.

ומקשינן: וליזיל רב לגבי ציבורא, ולינפול שם על אפיה?

ומתרצינן: לא בעי רב למיטרח ציבורא, וחשש שאם ילך לשם, יעמוד הציבור מפניו.

ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וסבירא ליה כדעולא, דדווקא בכהאי גוונא איכא איסורא. אבל הציבור לא נפל אאפיה בפישוט ידים ורגלים, ובהכי ליכא איסורא דרצפת אבנים ^[42].

דאמר עולא: לא אסרה תורה השתחויה על אבן משכית - אלא בפישוט ידים ורגלים בלבד. ומקשינן: וליפול רב על אפיה, ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים!?

ומתרצינן: לא משני ממנהגיה, לא רצה רב לשנות ממנהגו.

ואיבעית אימא: לא היה רב רגיל ליפול על אפיו כלל, דאדם חשוב - שאני, וכדרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ולבזות עצמו לפני הציבור ^[43], אלא אם כן בטוח במעשיו, שיהא נענה בתפילתו, שאם לא כן, שמא לא יענה בתפילתו - ויחרפוהו ^[44].

כמו שמצינו ביהושע בן נון, דכתיב ביה: "ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו' למה זה אתה נופל על פניך", חזינן דלא שפיר למעבד הכי [כך פירש רש"י בסוגיין] ^[45].

תנו רבנן: כל מקום שנאמרה בו "קידה" - על אפים היא. שנאמר: "ותקד בת שבע אפים ארץ". כריעה - על ברכים היא. וכן הוא אומר: "מכרוע על ברכיו".

השתחואה - זו פישוט ידים ורגלים. שנאמר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה", ד"ארצה" - משמע שכולו שטוח על הארץ.

לוי אחוי קידה קמיה דרבי - ואיטלע [נעשה צולע]. משום שכשמחוה קידה, נועץ גודליו בארץ, ונשען עליהם, ושוחה עד שנושק את הרצפה - וזוקף. ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו, ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו, וצריך להתאמץ במתניו, מתוך כך נצלע בעצם הירך.

ותמהינן: וכי הא דאחוי קידה קא גרמא ליה דאיטלע?

והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה - ואיטלע ^[46]. ומנו אותו אדם גדול - לוי!? ומתרצינן: הא והא, שני הדברים, גרמא ליה דאיטלע. דלפי שהטיח דברים כלפי מעלה - נתקלקל בשעת הסכנה.

הערות

^[37] והביא רש"י בשם מורו הזקן ומברייתא דרבי אליעזר, דניתנה להם מצוה זו, בשביל שלא פירקו נזמיהן לעגל. והביא רש"י מקרא המסייע לכך דבטלין ממלאכה בר"ח, דכתיב: "ונסתרת שם ביום המעשה", ותרגם יונתן: "ביומא דחולא", ומיירי התם בערב ראש חודש, משמע דראש חודש - לאו יום מעשה הוא. והקשה הטורי אבן, הא סוף סוף איכא ביטול מלאכה דאנשים, שהם מותרים בעשיית מלאכה [עיי"ש שהקשה עוד] ? וכתב, דר"ח אסור במלאכה אפילו לאנשים בזמן שביהמ"ק קיים, מפני המוספין שקרבין בו, שהם לכל ישראל. וכדאיתא בירושלמי, דבער"פ אחר חצות - אסור במלאכה, משום שאז זמן קרבן הפסח. עיי"ש שהאריך. ובספר האשכול [הלכות ראשי חדשים] כתב, דהאי דאמרינן הכא "בטול מלאכה לעם" - על תוספת תפלה ותחנונים קאמר, שאינם בראש חדש וחולו של מועד - כמו בתענית. ולא בטול מלאכה ממש קאמר, דהא ראש חדש לא דמי לחולו של מועד, שראש חדש מותר במלאכה, וחולו של מועד אסור.

^[38] רש"י במס' תענית [כ"ט ע"ב, ד"ה ומפטיר].

^[39] ופי' רש"י בחומש [ויקרא כ"ו א'], ד"משכית" - מלשון כיסוי. כמו: "ושכותי כפי". והיינו, רצפה מכוסה באבנים. ובאבן עזרא שם כתב, דהיא אבן מצויירה. ובאונקלוס תרגם: "אבן סגדא", דהיינו - אבן מיוחדת להשתחויה. והכי נמי איתא ברמב"ם [הלכות עבודת כוכבים פרק ו' ה"ו]: "וכן אבן משכית האמורה בתורה, אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם - לוקה. שנאמר: ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. מפני שהיה דרך עובדי כוכבים, להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן לה"'.

^[40] ואף דהאיסור מפורש בקרא, וברייתא אתיא להתיר רק בבית המקדש, מ"מ, הוא אמינא דהאי דכתיב "בארצכם" - למעוטי חוץ לארץ קאתי, ואם כן, בבבל לא יהא איסור ד"אבן משכית" ! קמ"ל ברייתא, דאין מתמעט מקרא - אלא ביהמ"ק, דהתם שרי להשתחוות עליה. אבל בבבל - איכא איסורא. טורי אבן.

^[41] הביא המאירי, דכתבו קצת האחרונים, דעצם עשיית רצפת אבנים בבית הכנסת - אסורה [כ"כ בזוהר הרקיע לרשב"ץ, שנהגו שלא לרצוף את בית הכנסת באבנים. ובכנה"ג או"ח סי' קל"א הביא מחלוקת בזה]. ויש מתירין, אא"כ במקום שההשתחויה מצויה, דאז אסור.

^[42] כך פסק הרמב"ם [הל' עבודת כוכבים פ"ו ה"ו], דהאיסור להשתחוות על אבן משכית, הוא דווקא בפישוט ידים ורגלים. דהיינו, שיהא כולו נמצא מוטל על האבן. וכתב שם הרמב"ם [בהל' ז'], דמ"מ, אם יש דבר מפסיק בינו ובין האבן, אינו אסור. ולכן נהגו ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים וכו', להבדיל בין פניהם ובין האבנים. ובשו"ת הריב"ש [סי' תי"ב] ובשו"ת מהר"ם מרוטנברג [סי' צ"ד] כתבו, דללישנא קמא דהכא, אסור מדרבנן ליפול על פניו על רצפת אבנים, אפילו בלא פישוט ידים ורגלים. ומשו"ה אביי ורבא מצלי אצלויי על צדן, שלא יהיו פניהם כנגד הקרקע. וכ"כ הרא"ש [הובא בסמוך]. עוד הביא שם הריב"ש, דהר"י בן גיאת ז"ל כתב בשם רב שרירא ז"ל, דאביי ורבא חיישי לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים לפניהם, שמא היתה שם, וחרב המקום, ונבנה עליה כשהיא שם. ובשו"ע [או"ח קל"א ס"ח] פסק, דאסור להשתחוות בפישוט ידים ורגלים - אפילו בלא אבן משכית.

^[43] הביאו תוס' מירושלמי, דהיינו דווקא היכא שמתפלל בשביל הציבור. אבל בינו לבין עצמו - שפיר דמי.

^[44] כך פירש רש"י במס' תענית [י"ד:]. והמהרש"א שם הביא עוד טעם מהירושלמי, דחיישינן שמא לא יענה, ויתחלל שם שמים, שיאמרו שאין תוכו כברו, ועוד טעם כתב משום דמחזי כיוהרא. וכתבו התוס', דהיינו דוקא כשמתפלל על הציבור, אבל לעצמו - שרי. וכן הביא בהשגות הראב"ד [פ"ה מהל' תפילה הלי"ד] בשם ירושלמי [והביא שם, דאית דגרסי בירושלמי: "ובלבד יחיד בציבור". עיי"ש]. וכ"ה בטור [סי' קל"א]. ותמה הב"ח, הרי רב לא התפלל על הציבור ! ועיי"ש שדחה האי לישנא דגמ' להלכתא.

^[45] וכך כתב הרש"ש בתענית, דהכי משמע לשון רש"י. אבל שם פירש רש"י דמיהושע מוכח דאם בטוח שיענה בתפילתו - רשאי ליפול על פניו, דמהאי דאמר לו הקב"ה "קום לך" מוכח דאכן נענה, והכי נמי איתא בירושלמי. ועיין במהרש"א שם.

^[46] כדאיתא במס' תענית [כ"ה ע"א], שאמר: "עלית וישבת במרום ואי אתה מרחם על בניך".

ואולם מיפק לא נפקי [לצאת אין יוצאים] מפני כבודו של רב, ולכן לא היה מקום לברך ברכה אחרונה. על כל פנים אין לנו מכאן פתרון לשאלה כמה אנשים קוראים בתורה בתענית ציבור.

על כן מביאים ראיה מברייתא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, זה הכלל: כל יום שמותר בעשיית מלאכה ואם יאריכו בתפילה יש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב — משתדלים לקצר בו בתפילה ובקריאת התורה וקורין (קוראים) בתורה רק שלשה, ואולם ביום

שאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים (שנהגו הנשים שלא לעשות בו מלאכה) וחולו של מועד, שנמנעים בו ממלאכה שאין הפסד בדחייתה — קורין ארבעה. ומסכמים, אכן, שמע מינה [למד מכאן] שבתענית ציבור קוראים שלושה.

אמר רב אשי: והא אנן לא תנן הכי [והרי אנחנו לא שנינו כך במשנה], ששנינו: זה הכלל: כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה, וכלל זה לאתויי מאי [להביא לרבות את מה], לאו לאתויי [האם לא להביא, להוסיף בהם] גם תענית ציבור ותשעה באב שיש בהם מוסף תפילה, שאף בהם קוראים ארבעה!

ושואלים: אם הוא סבור שבימים אלו קוראים ארבעה, אם כן, לרב אשי מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] שהרי היא לא שיטת התנא קמא [הראשון] ולא שיטת ר' יוסי, כפי שיבוארו שיטותיהם להלן, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: חל תשעה באב להיות ביום שני או ביום חמישי שקוראים בהם תמיד שלושה בתורה — קורין (קוראים) בתורה שלשה ומפטיר הוא אחד מהם. חל להיות בשלישי וברביעי — קורא אדם אחד ומפטיר אחד אותו אדם. ר' יוסי אומר: לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד מהם. הרי שלכל הדעות אין קוראים בימים אלה יותר משלושה!

ושואלים: ואלא אם כן, קשיא [קשה] "זה הכלל" שבמשנתנו, שממנו דייק רב אשי שבתענית ציבור קוראים ארבעה! ומשיבים: לא לענין תענית נאמר אלא לאתויי [להביא] ראש חודש ומועד בא, שבהם קוראים ארבעה.

ותוהים: הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש שנה אותה], שהרי שנינו במשנתנו: בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה!

ומשיבים: מעיקרו של דבר לא נועד כלל זה להוסיף דברים על המפורשים כבר במשנה, אלא סימנא בעלמא יהיב [סימן בלבד נתן] לזכור את מספר הקרואים בכל יום. והוצרך לכך דלא תימא [שלא תאמר] יום טוב וחולו של מועד מבחינת קדושתם כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם] ויקראו גם בחולו של מועד כביום טוב, אלא נקוט האי כללא [החזק כלל זה] בידך לזכרון: כל דטפי ליה מילתא מחבריה, טפי ליה גברא יתירא [כל שנוסף לו דבר על חבירו, מוסיפים לו אדם יתר בקוראים].

הלכך (על כן) בראש חדש ומועד דאיכא [שיש בהם] קרבן מוסף — קורין ארבעה, ביום טוב שבנוסף לכך גם אסור בעשיית מלאכה — קוראים חמשה, ביום הכפורים שעל עשיית מלאכה בו ענוש כרת — קוראים ששה, שבת דאיכא [שיש בה] איסור סקילה על מלאכה — קוראים שבעה.

א כיון שעסקנו בביקורו של רב בבית הכנסת בבבל, דנים בו גופא [לגופו] של אותו מעשה, סופר כי רב איקלע [הזדמן] לבבל בתענית צבור, קם [עמד] וקרא בספרא [בספר תורה] פתח בריך [ובירך], חתם ולא בריך [בירך], נפול כולי עלמא אאנפייהו [נפלו כל העם על פניהם] ורב לא נפל על אנפיה [פניו]. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] רב לא נפיל [נפל] על אפיה [פניו]?

ומשיבים: שם, רצפה של אבנים היתה, ותניא [ושנויה ברייתא] נאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו, א) ולמדו משם: "עליה", על אבן משכית מכל סוג, אי [אין] אתה משתחוה בארצכם, כלומר, בשאר מקומות, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש. כדברי עולא, שאמר עולא: לא אסרה תורה להשתחויה אלא רצפה של אבנים בלבד, ולכן לא נפל שם רב על פניו.

ושואלים: אי הכי אם מפני האיסור שבדבר מאי איריא [מדוע דווקא] רב, אפילו כולהו נמי [כולם גם כן] אסור היה להם ליפול על פניהם! ומשיבים: רק קמיה [לפניו] לפני רב הואי [היתה] רצפה של אבן, ובשאר מקומות לא היה מרוצף.

ושואלים: אם כן, וליזיל לגבי ציבורא ולינפול [שילך רב אל הציבור ויפול] שם על אפיה [על פניו]! ומשיבים: לא בעי למיטרח ציבורא [רצה להטריח את הציבור] שיצטרכו לפנות לו מקום. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד [היה עושה], שכשהיה נופל על פניו היה נופל מלוא קומתו על הרצפה, ולא כפי שנהגו האחרים שרק היו מטים עצמם (כעין נפילה סמלית) על הצד. ולכן היה מותר להם ליפול על פניהם. וכדברי עולא, שאמר עולא: לא אסרה תורה בהשתחויה אלא כשהיא בפישוט ידים ורגלים בלבד.

ושואלים: אם כן, וליפול [ושיפול] על אפיה [פניו] ולא ליעביד [יעשה] פישוט ידים ורגלים! ומשיבים: לא היה משני ממנהגיה [משנה ממנהגו] הקבוע לו בצורת נפילת אפים, ובאותו מקום לא יכול היה לעשות כן משום שהיתה שם רצפה של אבנים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר מדוע לא נפל על פניו: אדם חשוב שאני [שונה] וכדברי ר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו בפני הרבים אלא אם כן יודע שמעשיו רצויים לפני ה' ויהיה נענה בתפילתו כיהושע בן נון בזמנו, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נופל על פניך" (יהושע ז, י), ומי שאינו בטוח שייענה מיד, הרי יש בכך פחיתות כבוד שהוא מתפלל ואינו נענה.

כיון שהזכרנו דרכי השתחויה, מביאים מה ששנו חכמים בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: "קידה" שנאמרה בכל מקום, היא על אפים שמתכופף על פניו, שנאמר: "ותקד בת שבע אפים ארץ" (מלכים א' א, לא). "כריעה", היא על ברכים, וכן הוא אומר: "מכרע על־ברכיו" (מלכים א' ח, נד). "השתחואה" — זו פישוט ידים ורגלים, שנאמר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה" (בראשית לז, י), משמע שהמשתחוה שוכב כולו על הארץ.

מסופר, כי החכם לוי אחוי [הראה] קידה כפי שהיה עושה כהן גדול, קמיה [לפני] רבי, וקידה זו היתה מסובכת ביותר, שהיה הכהן הגדול נועץ אגודלי רגליו בקרקע ונשען עליהם ומתכופף מלוא קומתו עד שמגיעים פניו לקרקע ומזדקף בבת אחת בלא סיוע ידיו, ורצה להראות כיצד הדבר נעשה, ואיטלע [נעשה צולע] שנקע את ירכו מחמת המאמץ.

ושואלים: והא קא גרמא ליה [וכי זו הקידה שהראה היא שגרמה לו] שבגללה נעשה צולע? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: לעולם אל יטיח (ישליך) אדם דברים כלפי מעלה, כלומר, אל יאמר אדם דברים חריפים ודברי תרעומת בתפילתו, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע [נעשה צולע] ומנו [ומי הוא] — לוי. ואם כן, הלא צליעתו של לוי באה לו כעונש על מה שאמר בתפילתו (ראה תענית כה,א)! ומשיבים: הא והא גרמא ליה [זו וזו גרמה לו], שכיון שהטיח דברים היה ראוי לעונש, ולכן אירעה לו תקלה בשעת מאמץ.

אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו [ראיתי אותם] את אביי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but they would not leave early, out of deference to Rav, and therefore it was not necessary for him to recite a blessing after he finished his portion. In any event, the incident with Rav does not provide conclusive proof as to the number of readers on a public fast day.

The Gemara tries to adduce another proof: Come and hear the following baraita: This is the general principle: Any day on which labor is permitted and prolonging the prayer service would constitute a deprivation of labor for the masses, for example, a public fast day and the Ninth of Av, only three people read from the Torah, so as not to lengthen the prayer service unnecessarily.

But any day on which prolonging the prayer service would not constitute a deprivation of labor for the masses, for example, the days of the New Moon, when it is customary for women to refrain from work, and on the intermediate days of a Festival, when one may not perform labor unless refraining from labor will cause him to lose money, four people read from the Torah. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that on a public fast day three people read from the Torah.

Rav Ashi said: Didn’t we learn in the mishna as follows: This is the principle: Any day on which there is an additional offering sacrificed in the Temple and it is not a Festival, four people read from the Torah? What is added by the formulation of this principle? Does it not come to add a public fast and the Ninth of Av, when there is an addition to the prayer service, and therefore four people read from the Torah?

The Gemara asks: But according to Rav Ashi, who is the tanna of the mishna? It is not the first tanna of the following baraita and not Rabbi Yosei. As it is taught in a baraita: If the Ninth of Av occurs on a Monday or a Thursday, days on which there is always a Torah reading, three people read from the Torah. And the last one of them concludes with a reading from the Prophets [haftara]. If it falls on a Tuesday or a Wednesday, one person reads from the Torah, and the same one concludes with a reading from the Prophets. Rabbi Yosei said: Three people always read from the Torah on the Ninth of Av, and the last one concludes with a reading from the Prophets. All agree that no more than three people read from the Torah on the Ninth of Av and other public fast days.

The Gemara responds: However, if only three people read from the Torah on these days, the statement: This is the principle, is difficult, as the mishna has already specifically mentioned every case included in the principle. The Gemara explains: No, it is not difficult; it comes to add the New Moon and the intermediate days of a Festival.

The Gemara challenges this explanation: Aren’t these days taught explicitly in the mishna: On the New Moon and on the intermediate days of a Festival, four people read from the Torah?

The Gemara answers: The principle was not intended to add to what is stated explicitly in the mishna. The mishna merely gives a mnemonic by which to remember the number of readers on each day. It expresses the following: Do not say that a Festival and the intermediate days of the Festival are the same with regard to their sanctity, and therefore the same numbers of readers are called to the Torah on these days. Rather, hold this rule firmly in your hand: On any day when there is an additional element of the laws of the day, an extra person is added to the number of those who read from the Torah.

Therefore, on the New Moon and the intermediate days of a Festival, when there is an additional offering, four people read from the Torah. On a Festival, when it is prohibited to perform labor, five people read from the Torah. On Yom Kippur, when performance of prohibited labor is punishable by karet, six people read from the Torah. On Shabbat, when there is a prohibition to perform labor that is punishable by stoning, seven people read.

The Gemara cited an incident involving Rav, and now it returns to examine the matter itself. Rav once happened to come to Babylonia on a public fast. He stood and read from a Torah scroll. When he began to read, he recited a blessing, but when he concluded, he did not recite a blessing. Everyone else fell on their faces, i.e., bowed down on the floor, during the taḥanun supplication, as was the custom, but Rav did not fall on his face. The Gemara asks: What is the reason that Rav did not fall on his face?

The Gemara answers: It was a stone floor, and it was taught in a baraita with regard to the verse: “Nor shall you install any figured stone in your land, to bow down upon it” (Leviticus 26:1), that, upon it, i.e., any type of figured stone, you shall not bow down in your land, i.e., anywhere in your land other than in the Temple; but you shall bow down upon the stones of the Temple. This is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: The Torah prohibited bowing down only upon a stone floor.

The Gemara asks: If so, why was it specifically Rav who did not bow down? All of the other people present were also prohibited from bowing down on the stone floor. The Gemara answers: The stone section of the floor was only in front of Rav, as the rest of the floor was not paved.

The Gemara comments: If so, Rav should have gone to where the rest of the congregation was standing and fallen on his face there. The Gemara responds: He did not want to trouble the congregation to make room for him. And if you wish, say the following: Rav would stretch out his arms and legs and fully prostrate himself on the ground, whereas the others would merely bend their bodies as a symbolic gesture but would not prostrate themselves on the ground. And this is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: The Torah prohibited bowing down upon a stone floor only when it is done with outstretched arms and legs.

The Gemara challenges this response: Rav should have fallen on his face without stretching out his arms and legs. The Gemara answers: He did not want to change his usual custom of full prostration, and where he was standing he could not fully prostrate himself in his usual manner because there the floor was of stone.

And if you wish, say a different reason as to why Rav did not fall on his face: An important person is different, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: An important person is not permitted to fall on his face in public unless he knows that he will be answered like Joshua bin Nun in his time, as it is written: “And the Lord said to Joshua: Get up; why do you lie upon your face?” (Joshua 7:10). It is a disgrace for a distinguished person to fall on his face and have his prayers unanswered. Consequently, Rav did not prostrate himself in public.

Apropos Rav’s practice of prostrating himself, the Gemara continues with a discussion of different forms of bowing. The Sages taught in a baraita: The term kidda indicates falling upon one’s face, with one’s face toward the ground, as it is stated: “Then Bathsheba bowed [vatikod] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means bowing upon one’s knees, as it is stated with regard to Solomon: He finished praying and “he rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikkeroa] upon his knees” (I Kings 8:54). Finally, hishtaḥava’a, that is bowing with one’s arms and legs spread in total submission, as it is stated that Jacob asked, in response to Joseph’s dream: “Shall I and your mother and your brothers indeed come to bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground?” (Genesis 37:10).

The Gemara relates that Levi once demonstrated the form of kidda that was performed by the High Priest before Rabbi Yehuda HaNasi. This bowing was especially difficult, as it involved bending from the waist until his head reached the ground, supporting his body with his thumbs, and then rising at once. In the course of his demonstration, Levi dislocated his hip and became lame.

The Gemara asks: Was it this that caused Levi to become lame? Didn’t Rabbi Elazar say: A person should never speak impertinently toward God on High, as a great man once spoke impertinently toward God on High and he became lame? And who was he? Levi. The reason Levi became lame was because of the way he spoke to God (see Ta’anit 25a), not due to having performed kidda. The Gemara answers: Both this and that caused Levi to become lame. Since he spoke impertinently toward God, he was worthy of punishment, and he therefore suffered an injury while exerting himself to perform kidda.

On the topic of bowing, Rav Ḥiyya bar Avin said: I saw Abaye

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' ביו"ט חמשה וביוה"כ ששה וכו' ואסיקנא נקוט האי כללא בירך כל דטפי מלתא מחבריה טפי בה גברא יתירא בר"ח ובמועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד' ביו"ט דאסור בעשיית מלאכה ה' ביוה"כ דענוש כרת ו' בשבת דאיסורו בסקילה ז':

גופא רב איקלע לתענית צבור קם קרא בספרא במקום כהן ואפילו רב אמי ורב אסי כהני חשיבי מיכף הוו כייפי ליה ושמואל דהוא כהן לא הוה התם פתח בריך חתים לא בריך. נפל כ"ע אאפייהו ורב לא נפל משום דרצפה של אבנים הוות קמיה דתניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם. פי' רצפה כדכתיב על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת וכדתנינן עמוד והפג על הרצפה וברצפה של אבני בית המקדש אתה משתחוה ולא ברצפה זולתי המקדש ואקשינן אי הכי לכ"ע אסיר ופרקינן קמיה דרב הואי איבעית אימא פישוט ידים ורגלים הוה עביד רב וכדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים.

איבעית אימא אמאי לא נפיל רב אאפיה משום דר' אלעזר דאמר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו בצבור אא"כ נענה כיהושע בן נון שנאמר ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו':

ת"ר קידה על אפים כריעה על ברכים השתחויה פישוט ידים ורגלים. וכולהו מקראי.

לוי אחוי קידה קמיה דר' ונפל ואיטלע והאי גרמא ליה והא"ר אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה כו' ואסיקנא בתחלת ר' ישמעאל רבי אמי בשם רבנן דתמן לא התירו השתחויה אלא לתענית צבור ובלבד על הצד. ר' ינוי זעירא בשם אבהתיה כל מי שיפול על פניו ואינו כשר כיהושע [שאם יפול על פניו] יאמר לו מן השמים קום לך אל יפול ובלבד יחיד על הצבור. רב מפקד בבי' רב אחא. ורב [אמי] מפקד לאינש בייתיה כד דהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון. ר' יונה ורב אחא רבעין על סטרהון. אמר ר' שמואל חמית ר' אבהו רבע כי אורחיה.

מאי לאו לאתויי תענית צבור ותשעה באב. ונראה לי דקסבר רב אשי משום דהכא נמי איכא מוסף תפלה, דהא איכא עננו. ולא תימא דוקא בתענית צבור ומשום דאיכא מוסף תפלה בעשרים וארבעה ברכות הא בתשעה באב לא ותשעה באב בגררא נקטיה, לא היא, דאם איתא אף בתענית צבור לא יהו קורין אלא שלשה, דהא שלש ראשונות ושניות ליכא עשרים וארבעה, דהכי מסקנא דתלמודא בשלהי פרק קמא דתענית (יד, א) דאסיקנא השתא דאתית להכי עשרים וארבעה נמי לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פירקין, וכיון שכן לא הוה לן למיקרי ארבעה משום אחרונות בלבד דאיכא מוסף תפלה בעשרין וארבעה. ותדע לך, דהא בברייתא דבסמוך שנינו כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין שלשה, ואע"ג דבאחרונות ליכא ביטול מלאכה, כיון דבראשונות ואמצעיות איכא ביטול מלאכה לא תקנו בכולן אלא שלשה כדי שלא תחלוק, והכא נמי לא שנא. אלא שיש לדחות, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרב אשי, הא לרב אשי עשרין וארבעה נוהגות בין באחרונות בין בראשונות וכדאמרינן התם בפרק קמא דתענית. ומכל מקום, כיון דרב אשי לא אמר הכי מסברא דנפשיה אלא משום דקתני (שם יב, ב עי"ש) מה אלו יתירות וכו' ומאי שייר דהאי שייר ואמרינן השתא דאתית להכי עשרין וארבעה נמי לאו שיורא הוא, ליכא הוכחה דרב אשי אית ליה הכין כי היכי דנימא הכא דבתענית צבור דוקא קאמר ולא בתשעה באב.

מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי. הקשו בתוספות ודילמא לעולם רבי יוסי היא, והאי דקאמר לעולם שלשה ומפטיר אחד היינו שלשה קורין ומפטיר אחד חוץ מן השלשה, דהוו להו ארבעה. ותירצו, כי היכי דלתנא קמא אין לפרש מפטיר אחד דהיינו רביעי, דהא הוא ממעט בתשעה באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וחמישי דעלמא, דאילו בשלישי וברביעי אין קורין אלא אחד ומפטיר אחד, כדאיתא נמי בהדיא במקצת ספרים, ואם כן לא החמיר בשחל בשני ובחמישי יותר משאר שני וחמישי דעלמא לטפויי גברא אלא לענין הפטרה, הכי נמי לרבי יוסי המפטיר מאותן שקראו. ואיני יודע מי הזקיקם לכך, דבלאו הכי מפרשא ברייתא בהדיא דליכא ארבעה קורין, דאי מפטיר מכלל הקוראין כלומר שיהו ארבעה קורין לא הוה ליה למימר שלשה קורין ומפטיר אחד אלא ארבעה קורין דהא ארבעה נינהו שהמפטיר גם הוא מחיוב הקורין, אלא ודאי מדקאמר שלשה קורין שמע מינה שאין שם מחוייבי קריאה אלא שלשה ומפטיר אחד דקאמר כאילו אמר ומפטירין בנביא. ותדע לך, מדקתני בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד ומי אית לך למימר קורא אחד ומפטיר אחד מהם אלא קורא אחד ומפטיר אחד מלבד הקורא הכי נמי קורין שלשה ומפטיר אחד מלבד השלשה ואינו מכלל הקורין. והיינו נמי דכי מבעיא לן לקמן (מגילה כג, א) מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה לא ילפינן מהא מתניתא, דאילו לדבריהם לידוק מהא דמפטיר עולה, דהא לרבי יוסי לעולם שלשה ואפילו הכי המפטיר אחד מהם, ולתנא קמא נמי בשחל בשני ובחמישי די להם בשלשה קורין והמפטיר אחד מן השלשה ואע"ג דבשני ובחמישי בעינן שלשה קורין ואין פוחתין מהם, אלא ודאי כדאמרן. כך נראה לי.

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. ואמרו בירושלמי דדוקא היכא שמתפלל בצבור ובצבור, דאי לא נענה כסיפא ליה מילתא ומהרהרים אחריו לומר שאינו הגון.

הא דאמרי' כל שאין בו ביטול לעם כגון ר"ח לפי מנהג' אמר כן שהיו נוהגין שלא לעשו' מלאכ' בר"ח ומנהג הראשונים כמו שכתוב בדוד ויהונתן אשר נסתרת שם ביום המעשה שהיה יום שלפני ר"ח כדכתיב מחר חדש למימרא דחדש עצמו אינו יום מעשה להם אבל אנו אין אנו נוהגי' בכך אלא הנשים בלבד ובפרק מ"א מפרקי דר' אליעזר כתיב כן לפי שלא קבלו הנשים עליהם ליתן נזמיהם לעגל נתן להם הקב"ה שכרן בעה"ז שהם משמרות ר"ח יותר מן האנשי':

ולרב אשי מתני' מני לא ת"ק ולא ר' אליעזר:

רבי יוסי דתניא חל להיות ט' באב בב' ובה' קורין ג' ומפטיר א' בג' ובד' קורא א' ומפטיר א' ר' יוסי אומר לעולם קורין בג' ומפטיר א' איכא למידק אדרב' לימא דמתני' דברי הכל היא שהרי המפטיר קורא בתורה לעולם כדאיתא במכלתין וא"כ הוו להו ד' בהדיא וי"ל דמתני' לא דייק הכי דאלו היו קורין בתעני' צבור ד' והמפטיר הוא במנין הקוראי' היאך הוציאו מן הכלל בלשון מפטיר כיון שהוא מכללם וקרא לג' קורין הל"ל קורין ד' ומפטיר א' א"נ ד' מפטיר בנביא אלא ודאי לישנא מוכח דמפטיר אינו מן הקוראים והיינו דלא פשטיה מינה לקמן דמפטיר עולה למנין ז' ולא שאינו עולה משום דכי קתני מפטיר א' לא נחית בדין קריאת אותו מפטיר אם הוא חשוב מן הקוראים אם לאו אלא שלמדנו שיש כאן מפטיר ואין ידוע אם הוא עולה למנין ג' אלו אם לאו ובתוס' פירשו דרך אחרת וזה נכון יותר:

ת"ר קידה על אפים פ' שנועץ גודליו בארץ עד דמשיק אגפו לארץ שנאמר ותקוד בת שבע אפים ארצה אי' דק"ל היכי משמע מיהא דקידה על אפים אי משום דכתיב אפים דמשמע דאפים בלחו' הוא דהוי אארעא והא בהשתחויה נמי כתיב הכי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך ואפ"ה אמרינן לקמן דהשתחויה הוא פישוט ידים ורגלי' ואיכא דאמרי דאה"נ דליכא למשמע הכי מקרא דקידה על אפים ואינהו קים להו דהכי הוא ונסיב ליה קרא לדרשה בעלמא. א' נ' דודאי קרא מוכח ליה והכא בהאי קרא קידה והשתחויה כתיב דכתיב ותקוד בת שבע אפים ארצה ותשתחו ואפים קאי אקידה וארצה קאי אהשתחויה דאפים גבי השתחויה ליכא אלא ארץ בלחוד כדכתיב להשתחוות לך ארצה ומאי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך תרי עניני הוא שיקדו בתחלת אפים ואח"כ ישתחוו ארץ כמה דכתיב התם ויקדו וישתחוו:

לוי אחוי קידה קמי דר' ואטלע פי' כי מצד שנועץ גודליו בארץ וכשזוקף היא מתחז' על מתניו תקע כף הירך למי שאינו בקי ולוי בקי בדבר היה אלא לפי שהטיח דברים כלפי מעלה ניזוק בשעת הסכנה והיינו דאסיקנא הכא דהא והא גרמא ליה ומה שהטיח דברים הוא מ"ש בסדר תעניות לוי גזר תעניתא ולא אתא מטר אמר לפניו רבש"ע עלית למרום וישבת בשמי מרום ואי אתה משגיח על בניך וכו':

הא דא"ר חייא בריה דר' הונא חזינ' להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי פי' אדר' אליעזר קאי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ולפי' אביי ורבא לא היו נופלי' על פניהם בארץ המתעטף ומסתיר פניו בארץ זהו עיקר נפילת אפים שאינו לא קידה ולא פישוט ידים ורגלים כדמוכח לעיל בהדיא אלא מצלו אצלויי במקומם כמו שאנו עושים היום ובמס' ברכות מייתי לה גבי רצפה של אבני' שאסור להשתחוות עליה דאביי ורבא אצלו מצלויי שלא כמשתחוי' שלא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים לגמרי בעין השתחויה שבמקדש והא איתא ודכוותה בעלמא:

ראשי חדשים התבאר בתלמוד המערב שאסור במלאכה לנשים ומתורת מנהג ואף המקרא מעיד כן דכתיב בראש חדש אשר נסתרת שם ביום המעשה ומתרגמים ביומא דחולא אלמא שנוהגין היו להתבטל בראש חדש והמועד אסור במלאכה אא"כ במלאכת האבד ותענית צבור מותר במלאכה חוץ מקצת תעניות כמו שבארנו במסכת תענית כ"ג א' ואף ט' באב מותר במלאכה מן הדין אלא שאסרוהו במקום שנהגו ותשעה באב שנתרבה לקריאת שלש' לא סוף דבר בחל בשני ובחמישי אלא אף בשאר הימים ואין הלכה כדברי האומר חל בג' ובד' קורא אחד וכו' שאין קריאה בעולם בפחות משלשה:

תלמיד חכם שהוא בבית הכנסת ויש שם כהן שאינו חכם כמותו הרי זה רשאי לקרות לפני כהן זה ודוקא שלא היה בעיר כהן חשוב כמותו אבל אם היה בעיר כהן חשוב כמותו אע"פ שאינו בבית הכנסת אינו רשאי לקרות לפני כהן זה שכהן זה שליחות החשוב הוא עושה ומקומו הוא ממלא ויש אומרי' שאף אם אין בעיר כהן חשוב כמותו אם יש בעולם כהן אחר שנודע לנו שהוא חשוב כמותו אין חכם זה רשאי לקרות לפניו שהרי אמרו כאן בשלמא רב הונא קרא בכהני דאפילו רב אמי ור' אסי דכהני חשיבי דארע' דישראל הוו מיכף הוו כייפי ליה אלא רב הא הוה שמואל דדברי' רב עילויה ר"ל שהיה נוהג בו כבוד ומשליטו על עצמו להעבירו לפניו ושמואל כהן הוה והיאך היה קורא [רב] בפניו ותירץ שמואל נמי מיכף כייף ליה לרב ורב הוא דנהיג ביה יקרא כי נהיג בפניו שלא בפניו לא אלא שבעלי שיטה ראשונה מפרשים שרב אמי ורב אסי במקומו של רב הונא הוו אלא שלא היו בבהכ"נ וכן שמואל במקומו של רב היה אלא שלא היה בבית הכנסת ואין הדברים נראין שהרי ידוע בכל התלמוד שר' אמי ור' אסי בארץ ישראל היו ורב הונא בבבל היה כמו שאמרו במסכת כתובות ק"ו א' כי קאי רב הונא אמרי קמא מתיבתא דבבלאי וכן רב היה בבבל ושמואל בנהרדעא ודברים אלו דוקא בשבת ויום טוב אבל בשני ובחמישי שאין רבים מצויין ואין הקריאה חשובה להם כל כך שיהיו מריבין עליה כל שגדול בחכמה ובחסידות יכול לקרות לפני כהן אע"פ שיש כהנים בעיר או באיזה מקום גדולים ממנו וכן כתבוה חכמי האחרונים שבספרד בחמישי של גיטין ומ"מ אם הכהן רוצה למחול על כבודו הרשות ביד מי שירצה לקרות לפניו לא נאמרו הדברים אלא מפני דרכי שלום ומ"מ חכמי האחרונים שבספרד כתבו דוקא כשכל הכהנים שבבית הכנסת מתרצין בכך וכן דוקא לגבי גדול שכל שאין כהונה לשם היה ראוי להקדימו אבל מי שאין ראוי להקדימו מפני שיש שם ישראל אחר גדול הימנו לא כל הימנו של כהן להניח לו מקומו לדידיה זכי ליה רחמנא לקרא לפני גדול הימנו אבל לזכות לאחר ולהניח לו מקומו במקום שיש שם גדול הימנו לא דברים אלו כלם עניינים כשהכהן אינו עם הארץ אבל כהן עם הארץ אפי' ממזר תלמיד חכם קודם לו בלא שום פקפוק אלא שנהגו העם שלא לקרות כלל לפני כהן אף תלמיד חכם בפני עם הארץ ואין ראוי לשנות הואיל ויודע לקרות הא כל שאינו יודע לקרות ארור הוא וארור שמו ואין מעלין אותו כלל ואין חוששין למנהג:

המשתחוה על אבן משכית או על רצפה של אבנים אפי' לשם לוקה שנ' ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה מ"מ בבית המקדש מותר להשתחוות על רצפת אבנים שבו הרי לא נאמר אלא בארצכם בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על רצפת אבנים של בית המקדש ומ"מ לא נאמר אלא בפשוט אבל אם השתחוה בלא פשוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא שאסור ומכין אותו מכת מרדות ומכאן כתבו גדולי המחברים שנוהגי' במקום שיש בבתי כנסיותיהם רצפה של אבנים שנותנין שם מחצלאות או מיני קש ותבן כדי להבדיל ביניהם ובין האבנים ואם לא היה שם דבר החוצץ הולך למקום אחר שאין בו רצפה ומשתחוה או שוחה בהטייה על צדו וכן כתבו גדולי המחברים ונראה שהם פי' מה שנ' כאן חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי על רצפה של אבנים כלומר ומפני איסור השתחויה דרצפה היו עומדין מוטין ומ"מ יש שפרשוה על זה שאמרו שאין אדם חשוב רשאי להחזיק עצמו בפרהסיא כחסיד כל כך שיהיה נופל על פניו בצבור בשביל כל הצבור אא"כ הוא בטוח בעצמו שיענה ואמרו על זה שהם היו נוהגין לעמוד בהטייה הא כל יחיד בעצמו מותר והוא שאמרו בתלמוד המערב ובלבד ביחיד על הצבור ויש מי שאומר ששליח צבור בזמן הזה שדנין אותו כאדם חשוב הואיל ולשם כל הצבור הוא מתפלל אין לו ליפול בתחנה אלא בהטייה וכן המנהג מ"מ אני אומר הואיל והכל יודעין מה שהוא אומר ודבר קבוע לכל הוא ואין אחד משנה ממטבע חבירו אין קפידא בכך ומ"מ המנהג נאה ומקובל וקצת חכמי האחרונים כתבו שאף עשיית רצפה של אבנים אסורה ודווקא בבית הכנסת אבל בבית מותרת הרי אינה עשוייה להשתחואה אלא לדריסת הרגל ויש מתירין אף בבית הכנסת אא"כ במקום שההשתחואה מצויה מתוך דברים אלו למדת שבתחנה אין ראוי לאדם שיהא נופל על פניו לגמרי אלא מטה לצדו ונהגו לנטות לצד שמאל רמז שהוא נכנע לבוראו מצד הסיבה של חירות ר"ל שמאותו צד שהוא מראה חירות יהא נכנע בו לבוראו:

תוס' בד"ה ולרב אשי מתני' כו' בט"ב שהוא בג' ובד' יותר משני וחמישי דעלמא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואב"א רב פישוט כו' ובהכי שרי וה"נ משמע כו' עכ"ל ר"ל דה"נ משמע מדמייתי הך דפרק אין עומדין דמשום איסור השתחוואה על הרצפה נגעו בה מדרבנן בלא פישוט ועיין ברא"ש:

אין אדם חשוב רשאי ליפול כו' כיהושע כו' מפורש פרק קמא דתענית:

קידה על אפים וכה"א וכו' וכתבו התוס' תימה כו' ויש לומר דמגמרא כו' עכ"ל. ואין זה מספיק כיון דאשכחן בקראי השתחואה על אפים וכן בכריעה וכן ארצה אשכחן גבי קידה והנראה ליישב כל זה כי כל שלשה חלוקות הנזכרים הכא מבוארים מתוך הכתובים והוא אין ספק כי כל אחד מהג' חלוקות היו על כל פנים באפים דבכולן כתיב אפים והכריעה דבר נוסף על הקידה כי הקידה אינו רק שמשתטח פניו לארץ ולא גופו כפירוש רש"י פרק החליל והכריעה היא דבר נוסף שנשתטח פניו לארץ וגם רגליו בכריעה על הארץ אבל לא שאר הגוף נוסף עליו השתחוואה שהוא משתטח פניו לארץ וגם רגליו בכריעה וגם גופו לארץ וזו היא פישוט ידים ורגלים וכל זה מוכח מתוך הכתובים דמצינו בכל המקרא קידה קודם השתחואה וכן הכריעה קודם השתחויה שנאמר כורעים ומשתחוים להמן וגו' וכל זה מוכח מתוך המקראות בכתוב ולא נקט הני קראי אלא לסימן בעלמא דבקידה כתיב אפים ובכריעה ברך ובהשתחואה ארצה:

גמרא אין אדם חשוב רשאי ליפול ע"פ כו'. עמש"כ בתענית (יד ב) בס"ד:

תד"ה ואב"א. וכי ס"ד מעיקרא כו'. ר"ל דהרי הכתוב לא אסר אלא להשתחוות עליה ותניא לקמן השתחואה זו פישוט ידו"ר כו':

תד"ה אין אדם. בירוש' כו'. הוא בתענית פ"ב ה"ו:

בט"א ד"ה ושאין בו ביטול. בהא דמספקא ליה לר"י דס"ל דמוספין אינן אלא עד ש"ש וז"ל אבל מוספין שחל האיסור כו' תו לא פקע יותר הל"ל משום או"פ דכשר כה"י כמ"ש לעיל:

בגמרא ואלא קשיא זה הכלל וכו' סימנא בעלמא יהיב וכו'. נראה דמעיקרא ס"ד דרב אשי מדקתני זה הכלל והאי כללא לא מצי קאי אלא אר"ח ומועד לחוד ובתר הכי קתני פרטי טובא שסותרין זה הכלל דהא אית בהו מוסף אפ"ה קורין יותר מד' אע"כ דהאי כללא לאו אדבתריה קאי אלא אדעלמא קאי לאתויי ת"צ וט' באב משא"כ למסקנא א"ש דאע"ג דעיקר כללא דקורין ד' אר"ח ומועד קאי אפ"ה נפקא מיניה נמי בהאי כללא לכל פרטי דבתריה דכי היכי דבר"ח ומועד דאיכא תוספת מעלה טפינן בהו גברא מה"ט גופא אית לן למימר דכל דטפא מחבריה טפינן ליה גברא יתירא וכבר אפשר דלשון יש בו מוסף דקתני לאו אמוסף דתפילה וקרבנות לחוד קאי אלא דלשון מוסף היינו תוספ' מעלה וכדמשמע קצת מלישנא דגמרא דקאמר כל דטפי ליה מילתא וכו' כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה ולרב אשי מתניתין מני וא"ת דלמא רבי יוסי היא וכו' עיין מ"ש הרשב"א ז"ל. בחידושיו בזה ועיין מה שאבאר בזה לקמן בדף הסמוך בלשון התוספות בד"ה חד אמר עולה:

ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וכו'. כתבו התוס' דנשים אסורות וכו' ולפ"ז מ"ש התוס' בשבת דף כ"ד שאין רגילין לעשות מלאכה נראה דכונתם על הנשים וילמד סתום מהמפורש בדבריהם כאן. ומהריק"ש בהגהותיו א"ח סי' זית הבין שכונתם גם על האנשים ע"ש. אכן מדברי התוס' עצמם כאן ומר"ה דף כ"ג ומתוס' הרא"ש והרב המאירי והאגודה בשבת ומהירושלמי פ' מקום שנהגו דאמרו אלין נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא בריש ירחא יש להכריע שגם כונת התוס' בשבת כן ודוק הטב:

רב אקלע לבבל וכו'. עמ"ש התוס' בתעניות דף כ"ח ע"ב ובסוכה דף מ"ד ע"ב על האי לישנא דאקלע לבבל ועמ"ש האחרונים ודוק:

(כב רע"ב) אמר רב אשי והאנן לא תנן הכי.—כעין זה יומא כז סע"ב, נדרים עז רע"א ומנחות קד סע"א.

מיפק לא נפקי. הלכך לפניה בריך גזירה משום הנכנסין כדאמרינן לעיל לאחריה לא בריך דלא חייש ליוצאין: זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם. במה שהן מאחרין בבית הכנסת: כגון תענית צבור. שמותר במלאכה רוב תענית צבור מותרין במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיים ואחרונים: ותשעה באב. נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו: ראשי חדשים. אין בו ביטול מלאכה כל כך שאין הנשים עושות מלאכה בהן והכי נמי אמרינן במס' ראש השנה (ד' כג.) גבי משואות משום ביטול מלאכה לעם שני ימים ושמעתי מפי מורי הזקן ז''ל שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות. ואני מצאתי בפרק מ''ה דברייתא דרבי אליעזר שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להן אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל ונתן הקב''ה שכרן של נשים בעולם הזה שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים ולעוה''ב הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי ע''כ) ומקרא מסייעו דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ) ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם נמי גבי ר''ח קאי דקאמר ליה מחר חודש וקרי ליה לערב ר''ח יום המעשה אלמא ראש חדש לאו יום המעשה הוא ומועד נמי לאו ביטול מלאכה לעם שהרי באין לבית הכנסת יותר מימות החול לפי שאין עושין בו מלאכה אלא בדבר האבד: ולרב אשי. דאמר זה הכלל דמתני' לאתויי נמי תשעה באב דאית ביה מוסף תפלת עננו: מתני' מני כו' חל להיות כו'. גבי תשעה באב תניא לה בשמעתא בתרייתא דמס' תענית: קורא אחד ומפטיר אחד. הקורא הוא הוי המפטיר: סימנא בעלמא. הא דהדר נקיט ליה בזה הכלל סימנא יהיב לן כו': כל דטפי מילתא מחבריה. כל יום העודף דבר מחבירו: לא אסרה תורה. בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבהכ''נ דוגמת של מקדש: לא בעי מטרח צבורא. שאם ילך יעמדו מפניו: פישוט ידים ורגלים. כשהיה נופל על פניו ושאר הצבור לא היו עושין כן: לא משני. לא היה רוצה לשנות ממנהגו: ואיבעית אימא. לא היה רגיל ליפול על פניו כלומר שהיה אדם חשוב ואינו נופל על פניו: אא''כ נענה. כלומר אא''כ בטוח במעשיו שהוא נענה בתפלתו: למה זה אתה נופל על פניך. אלמא אין לו לעשות: קידה. האמורה בכל מקום אינה אלא על אפים: ארצה. משמע כולו שטוח ארצה: אחוי קידה. נועץ גודליו ונשען עליהם ושוחה עד שנושק את הרצפה וזוקף ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו וצריך להתאמץ במתניו ומתוך כך נצלע בבוקא דאטמא: הטיח דברים כלפי מעלה. במסכת תענית עלית למרום ואין אתה משגיח על בניך: הא והא גרמא ליה. לפי שהטיח נתקלקל בשעת הסכנה:

ושאין בהן ביטול מלאכה כגון ראש חדש קורין ארבעה וקשיא . דהא בפרק אין דורשין בחגיגה (דף יח. ושם) אמרינן ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה וי''ל דודאי מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים אבל נשים אסורות במלאכה לפי ' שלא פרקו נזמיהן במעשה העגל: ולרב אשי מתני' מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי דתניא כו' רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד. וא''ת דלמא ר' יוסי היא והכי קאמר לעולם קורין שלשה והרביעי דהוי מפטיר אחד ולא בעי למימר אחד מן השלשה וי''ל דכי היכי דלת''ק ליכא למימר מפטיר אחד דהיינו רביעי דהא הוא ממעט בט' באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וה' דעלמא וא''כ מסתמא לא יחמיר בט' באב שהוא בב' וה' לקרות רביעי ואינו מחמיר לקרות אלא להפטיר הכי נמי לר' יוסי הוי המפטיר אחד מן השלשה שקראו: ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוא דעבד כדעולא. וקשה וכי לא היה יודע דמצי לשנויי הכי וכי ס''ד מעיקרא שיהא אסור בלא פישוט ידים ורגלים וי''ל דמעיקרא אסר ליה מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים ובסוף קאמר ואיבעית אימא אין אסור מדרבנן ורב פישוט ידים ורגלים הוא דעביד דאסור מן התורה ומיהו קשה ללישנא קמא דאסור מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים יש לתמוה על בתי כנסיות שלנו שיש בהן רצפה היאך נופל שליח צבור על פניו ונראה לי דמצלי אצלויי ובהכי שרי והכי נמי משמע בסמוך דמייתי ההיא דפרק אין עומדין דברכות (דף לד: ושם) דחזינן להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי כן פירש רב האי גאון: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו בירושלמי מפרש היכא . שמתפלל בשביל הצבור אבל בינו לבין עצמו שפיר דמי: קידה על אפים. לא מכח הקרא הוא מפיק לה דהא כתיב נמי (ישעיה מט) אפים ארץ ישתחוו לך אלא הכי גמיר ליה מרביה דגבי לשון קידה שייך אפים:

מגילה כב ע"ב - טקסט הדף

דף כב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד