מגילה כג ע"ב

כנגדו נמי לא בעי מתקיף לה רבא והרי {ירמיה ז-כא} עולותיכם ספו דלא הויין עשרין וחד וקרינן שאני התם דסליק עניינא והיכא דלא סליק עניינא לא והאמר רב שמואל בר אבא זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן וכי הוה קרינן עשרה פסוקי אמר לן אפסיקו מקום שיש תורגמן שאני דתני רב תחליפא בר שמואל לא שנו אלא במקום שאין תורגמן אבל מקום שיש תורגמן פוסק:
מתני' אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן:
גמ' מה''מ אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן דאמר קרא {ויקרא כב-לב} ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני ר' חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם {במדבר טז-כא} הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה דכתיב התם {במדבר יד-כז} עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה: ואין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה: כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו בציר מעשרה לאו אורח ארעא: ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים (וכו'): מאי ברכת אבלים ברכת רחבה דא''ר יצחק א''ר יוחנן ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין: ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה (וכו'): כיון דבעי למימר נברך לאלהינו בציר מעשרה לאו אורח ארעא: והקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן (וכו'): מנה''מ אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה חד לגופיה (וחד למעוטי) ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות תשעה ישראלים וחד כהן ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים קשיא: ואדם כיוצא בהן: אדם מי קדוש אמר רבי אבהו באומר דמי עלי דתניא האומר דמי עלי שמין אותו כעבד ועבד איתקש לקרקעות דכתיב {ויקרא כה-מו} והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה:
מתני' הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

ומתרצינן: כיון דמשום כבוד תורה הוא דעולה, לקרות כנגדו בנביא - נמי לא בעי. ^[59]

מתקיף לה רבא: והרי הפטרת "עולותיכם ספו" [היא הפטרת פרשת צו], דלא הויין עשרין וחד פסוקין - וקרינן!?

ומתרצינן: שאני התם - דסליק עניינא [שמסתיים הענין] קודם עשרין וחד פסוקין, ולהכי לא קרינן טפי.

ותמהינן: והיכא דלא סליק עניינא - לא פחתינן מעשרים ואחד פסוקין?

והאמר רב שמואל בר אבא: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן, וכי הוה קרינן עשרה פסוקי בהפטרה - אמר לן רבי יוחנן: אפסיקו!

ומתרצינן: מקום שיש תורגמן - שאני, משום דאיכא טרחא דציבורא אם יקראו הרבה ^[60].

דתני רב תחליפא בר שמואל: לא שנו דאין פוחתין מעשרין וחד פסוקין, אלא במקום שאין תורגמן. אבל מקום שיש תורגמן - פוסק היכא דסליק עניינא, ואף אי לית בה כ"א פסוקין ^[61].

מתניתין:

אין פורסין על שמע, דהיינו, אם באו מנין אנשים לבית הכנסת לאחר שקראו הציבור קריאת שמע, עומד אחד, ואומר קדיש, וברכו ^[62], וברכה ראשונה של קריאת שמע ^[63] ["פורסין" מלשון פרוסה, דהיינו חצי הדבר ^[64]],

ואין עוברין לפני התיבה [שליח ציבור] ^[65],

ואין הכהנים נושאין את כפיהם ^[66] ,

ואין קורין בתורה בציבור, ואין מפטירין בנביא,

ואין עושין מעמד ומושב למת, שכשהיו נושאין את המת לקברו, היו יושבין לבכותו - ועומדין, וכך היו עושין שבע פעמים, והרוצה להספידו - סופדו,

ואין אומרים ברכת אבלים, דהיינו ברכת רחבה [ובגמרא יתבאר מאי היא],

וכן אין עושין תנחומי אבלים, דהיינו, שכשהיו חוזרין מן הקבר, היו עומדים ומנחמים את האבל, וכן אין מברכין ברכת חתנים, דהיינו שבע ברכות,

ואין מזמנין על ברכת המזון בשם, דהיינו, לומר: "נברך אלקינו",

כל הדברים הללו - אין עושין אותם בפחות מעשרה בני אדם.

ובפדיון קרקעות של הקדש ^[67] - בעינן עשרה, תשעה מהם ישראלים - וחד כהן.

ואדם, אם בא להפדות מיד הקדש - דינו כיוצא בהן, כקרקעות [ובגמרא מפרש לה היאך אדם קדיש].

גמרא:

מנא הני מילי דבעינן עשרה?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ודרשינן: כל דבר שבקדושה - לא יהא נעשה בפחות מעשרה ^[68] .

מאי משמע, היכי משתמע מהך קרא האי מלתא?

דתני רבי חייא: אתיא בגזירה שוה ד"תוך"

- "תוך". דכתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם, במעשה קורח: "הבדלו מתוך הע דה".

ואתיא מעשה קרח בגזירה שוה: "עדה" - "עדה" ממרגלים. דכתיב התם, במרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת".

מה להלן, במרגלים - עשרה הוו, שהרי היו שנים עשר מרגלים, ויצאו יהושע וכלב מכלל "עדה רעה", שהרי לא היו באותה עצה, אף כאן, במעשה קרח - עשרה.

והשתא ילפינן מקרח, בגזירה שוה ד"תוך - תוך", לדבר שבקדושה, דכתיב ביה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", דבעינן ביה עשרה.

שנינו במשנתינו: ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה.

מאי טעמא?

כיון דבעי הממונה למימר להו לאותן מנחמים: "עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו" [דהיינו, שלאחר שהיו יושבין מעט, היה אומר להם הממונה: עמדו ולכו למקום אחר. רשב"ם בבבא בתרא דף ק' ע"ב], בבציר מעשרה - לאו אורח ארעא להטריח שליח לכך, לקרותן "יקרים". דאם כן, מה הנחת למרובין?! שנינו במשנתינו: ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים.

והוינן בה: מאי ברכת אבלים?

ומבארינן: ברכת רחבה. דהיינו, שכשהיו מברין את האבל, היו עושין סעודה ראשונה ברחבה, ושם היו מברכין [כדאמרינן במס' כתובות דף ח' ע"ב, עיי"ש. וע"ע בתוס' הכא].

דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ברכת אבלים - מברכין בעשרה, ואין אבלים מן המנין, שהרי אומרין ברכה מיוחדת לאבלים בפני עצמן, ולמנחמין בפני עצמן, ואין כוללין אותן יחד [כדאמרינן התם במס' כתובות].

ברכת חתנים - בעשרה, וחתנים מן המנין ^[69] .

שנינו במשנתינו: ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה. מאי טעמא:

כיון דבעי למימר: "נברך לאלהינו" ^[70] , בבציר מעשרה - לאו אורח ארעא למימר ברכה בשם.

שנינו במשנתינו: והקרקעות תשעה וכהן, ואדם - כיוצא בהן.

מנא הני מילי דבקרקעות בעינן תשעה וכהן?

אמר שמואל: עשרה "כהנים" כתובים בפרשה דהקדשות. חד "כהן" - בעינן לגופיה, למימר דבעינן כהן בפדיון קרקעות הקדש. ואידך קראי ד"כהן" - הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט - אלא לרבות, דאפילו ישראל מהני. להכי בעינן תשעה ישראלים - וחד כהן ^[71] .

ומקשינן: ואימא דבעינן חמשה כהנים וחמשה ישראלים, דהא כהן שני שכתוב בפרשה - למעוטי אתא, אבל כהן שלישי - כבר לא בעינן ליה למעוטי, אם כן, אמר קרא דבעינן עוד כהן, וכן בכולן, חד למעוטי ולמימר דסגי ישראל, וחד למימר דבעינן עוד כהן!?

ומסקינן: קשיא.

שנינו במשנתינו: ואדם הבא להפדות - כיוצא בהן.

ותמהינן: אדם מי קדוש ^[72] ?

אמר רבי אבהו: באדם האומר: "דמי עלי"

מיירי.

דתניא: האומר "דמי עלי", שמין אותו כעבד ונותן דמיו להקדש.

ועבד - הא איתקש לקרקעות ^[73]. דכתיבבהו: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה".

ולהכי, כי היכי דבקרקעות - בעינן עשרה, הכי נמי באומר "דמי עלי", ששמין אותו כעבד - בעינן עשרה.

מתניתין:

הקורא בתורה, לא יפחות משלשה פסוקים.

ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, כדי שלא יטעה המתורגמן, שהרי הוא מתרגם על פה, ועלול לטעות ^[74].

הערות

^[59] הקשו התוס' והרא"ש, לפי מנהגנו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה, שהמפטור חוזר וקורא מה שקראו הראשונים, ואין קורא כלל אח"כ, אם כן, מאי קא משני: "כיון דמשום כבוד התורה הוא - כנגדו נמי לא בעינן", היה לו לומר בפשיטות, דכיון דאין קורא - אלא מה שקראו הראשונים, כנגדו - לא בעינן ! ? אלא, הוכיחו מכאן הראשונים, דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים. ותמהו אמאי נשתנה המנהג. עיי"ש.

^[60] כך פירש רש"י. ובר"ן כתב, דבהדי תרגום - הוו עשרים פסוקים, ופסוק אחרון שחוזר וכופל אשורית - קרי עשרים ואחת. וכן הוא ברמב"ם [פי"ב מהל' תפילה הי"ג].

^[61] אבל בעינן לכל הפחות י' פסוקין. ובירושלמי גרסינן דסגי בג' פסוקין.

^[62] כתב הריטב"א, דמה שנוהגין בקצת מקומות לומר ברכו אחר תפילה, מפני שקצת בני אדם לא היו שם בפתיחות ברכות - טעות הוא. שלא תקנו לומר ברכו - אלא בראשי ברכות. וכן הביא הב"י [סי' קל"ג] בשם הריב"ש. ועיי' במחבר [סי' קל"ג] ובמ"ב שם.

^[63] כך פירש רש"י. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, דפורסין - הוא מלשון פריסה והצעה [ובהגה"מ על הרמב"ם מביא, ד"פורס" היינו "מברך" בארמית]. והיינו שיסדר אדם אחד את ברכת יוצר המאורות ואהבה רבה. ועיין מה שכתבו בתוס' ובראשונים.

^[64] כך פירש רש"י. והמאירי כתב, ד"פורסין" - לשון מברכין הוא. כדמתרגמינן לקרא ד"כי הוא יברך הזבח" - "ארי הוא יפרוס על דבחא" [שמואל א' פרק ט' פסוק י"ג. ובתרגום שלפנינו איתא: "ארי הוא פריס מזונא"].

^[65] כך פירש רש"י, וכ"כ הרע"ב. אבל הר"ן כתב, דקאי אדלעיל, אפורסין על שמע. דאחר שסיים הפורס את הברכה הראשונה של ק"ש, היה מתחיל את תפילת שמו"ע, לפי שיש בה קדושה, כדי להוציא מי שלא שמע קדושה יד"ח. וכתב התפארת ישראל, די"א שהיו אומרים אבות וגבורות וקדושה, וי"א שהיו אומרים כל השמונה עשרה ברכות. והאי דאפסיק להו בתרתי, אין פורסין, ואין עוברין לפני התיבה, מפרש בירושלמי, דקמ"ל, דאם התחיל לפרוס בעשרה, ואח"כ הלכו להם - גומר.

^[66] כתב הרשב"א, דה"ט דבעינן עשרה, משום שמזכיר את השם, שאומר: "יברכך ה' וישמרך וגו"', והו"ל כזימון דבעינן י' משום שאומר "נברך לאלקינו", כדלקמן בגמ'. והר"ן כתב, דהטעם הוא משום דאין דבר שבקדושה - פחות מעשרה. וילפינן לה מדכתיב בברכת כהנים: "כה תברכו את בני ישראל", וכתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומהאי קרא ילפינן להלן, דאין דבר שבקדושה - פחות מעשרה. ועיי' בעמק ברכה. ובטורי אבן תמה, אמאי לא נימא דטעמא משום דהוי דבר שבקדושה? דהא זה הטעם דאין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה - בפחות מי', כדאיתא לקמן בגמ'. ובמהרי"ל [מנהגים, הל' שופר] כתב: "תקיעת שופר א"צ מנין. כי זה הכלל: כל דבר דאורייתא - א"צ מנין". ולכאו' קשה מהכא, הרי נשיאת כפיים - דאורייתא היא, ובעינן עשרה !

^[67] רש"י פירש, דמיירי בבא לפדות קרקע מהקדש. אבל הרמב"ם בפיה"מ כתב, דמיירי בהקדש שבא לגבות חובו מקרקע הדיוט.

^[68] כתב בשו"ת הר"י מיגש [סימן קל"א]: "אם רצה היחיד לקרוא פסוקי הקדושה בניגון, על הדרך שנקראים במקרא, מותר לו לעשות. לפי שכשהוא קורא אותם בניגון - הוי כאדם הקורא אותם, ויצא מכלל מה שאמרו: כל דבר שבקדושה - לא יהא בפחות מעשרה. וכזה הורו הגאונים ז"ל. וכ"כ בשו"ע [סי' נ"ט ס"ג], גבי קדושה שביוצר, דראוי ליזהר ביחיד האומרה, לאומרה בניגון וטעמים כקורא בתורה. וכן היא מסקנת המ"ב שם [ס"ק י"א]. עיי"ש.

^[69] כתב המאירי, דהיינו משום שהכל לשמחה נתקן, והרי הוא [החתן] בכלל הברכה. ועיי' בספר זכרון שמואל [להגר"ש רוזובסקי] סי' כ"ד, מה שכתב בזה.

^[70] בתוס' בברכות [מ"ט ע"ב, ד"ה נברך] כתבו, דצריך לומר "נברך אלקינו" בלא למ"ד, דלא מצינו גבי ברכה לשון זה.

^[71] הקשו תוס', אמאי לא בעינן אחד עשר, הא אין ב"ד שקול? ותירץ הריטב"א והרשב"א, דשאני הכא שפרט הכתוב בהדיא י'. ואילו היה צריך עוד אחד - היה הכתוב פורט אותו. ובשם הגרי"ז מתרצים, דבשומא לא שייך הענין של ב"ד שקול. דהא טעמא דאין ב"ד שקול הוא כדי שיתקיים הכתוב "לנטות". אבל בשומא הרי יכולות להיות כמה דעות, וא"כ, אפילו אם נוסיף עוד אחד, אכתי אין זה ודאי שתהיה הכרעה, דשמא הוא יאמר שומא אחרת. וכדבריו משמע ברמב"ם בפיה"מ, שכתב, דבעינן שיסכימו כולן לדעה אחת. ואין זה מתורת ב"ד, אלא שומא. וכן ביאר באבי עזרי [פ"ח מערכין ה"ב], דאם לא הסכימו כולם לשומא - לא חשיב עשרה, דע"י מה מצטרפין !

^[72] הקשו התוס', אמאי לא קאמר דמיירי בעבד כנעני, שיכול אדם להקדישו [ועבד כנעני איקרי אדם, כדאיתא בפרק השולח. עיי' בתוס' ראייתם] ! ? ותירצו, דאם כן, הוה בעינן דווקא שלשה, ולא עשרה. כדאיתא בירושלמי, גזירה שמא ישמעו ויברחו.

^[73] תוס' מפרשים דשמין אותו כעבד עברי. והקשו, הא דווקא עבד כנעני אתקש לקרקעות, אבל עבד עברי - לא מצינו בשום מקום דאתקש ! אבל המהרש"א כתב, דודאי דהך דשמין אותו כעבד - היינו כעבד כנעני. וכ"כ הר"ח בסנהדרין [ט"ו ע"א]. ועיי' רש"י ורא"ש ריש פרק החובל, וש"ך חו"מ [סי' צ"ה סעיף י"ח].

^[74] כך פירש רש"י. ובר"ן כתב, דה"ט לפי שהתורה צריך שיבינוה יפה.

— כנגדו נמי לא בעי [גם כן אינו צריך] להוסיף בפסוקי ההפטרה.

מתקיף לה [מקשה עליה] על ברייתא זו רבא: והרי ההפטרה המתחילה "עלותיכם ספו" (ירמיהו ז, כא-כח) דלא הויין עשרין וחד, וקרינן [שאין הם עשרים ואחד פסוקים, ואנו קוראים אותה]! ומשיבים: שאני התם דסליק עניינא [שונה שם שנגמר הענין] אחרי כן, ואין מוסיפים מנושא אחר רק כדי להשלים את מספר הפסוקים.

ושואלים: והיכא [והיכן] שלא סליק עניינא [נגמר הענין] לא מפסיקים? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר אבא: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים רבות הייתי עומד לפני] ר' יוחנן כמתורגמן, וכי הוה קרינן [וכאשר היינו קוראים] עשרה פסוקי [פסוקים] אמר לן [לנו]: אפסיקו [הפסיקו], הרי שמפסיקים אף בפחות! ומשיבים: במקום שיש תורגמן [מתורגמן] שאני [שונה], שכיון שהמתרגם מאריך ומוסיף בדברים, מקצרים לעיתים מפני טורח הציבור. דתני [ששנה] רב תחליפא בר שמואל: לא שנו שיש לקרוא בהפטרה עשרים ואחד פסוקים אלא במקום שאין תורגמן, אבל מקום שיש תורגמן — פוסק אפילו בפחות.

א משנה אין פורסים על שמע, שהמאחרים לבוא לבית הכנסת אחר שסיימו הציבור לומר קריאת שמע — הותר להם לדלג על חלק מברכותיה כדי שיוכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה עם הציבור, ועומד אחד מהם ואומר קדיש ו"ברכו" וברכה ראשונה מברכות קריאת שמע, וכיון שאינם אומרים את כל הברכות נחשב הדבר כפרס (מחצית), ואין עוברים לפני התיבה בתפילת שמונה עשרה, ואין כהנים נושאים את כפיהם, ואין קוראין בתורה, ואין מפטירין בנביא,

ואין עושים מעמד ומושב כאשר חוזרים מקבורת המת, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים לאבלים, וכן אין אומרים ברכת חתנים, ואין מזמנים בברכת המזון בהזכרת שם שמים — אם היה בכל אחד מאלה פחות מעשרה אנשים. ובפדיון קרקעות מן ההקדש צריך שיהיו שם תשעה אנשים (אפילו שאינם כהנים) ועוד כהן אחד בנוסף להם (והרי הם עשרה יחד), וכן באדם כיוצא בהן בפדיונו, שכשיש לפדותו מן ההקדש, צריכים שיהיו תשעה וכהן.

ב גמרא שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שצריכים עשרה למנין? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב), ללמדנו שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה אנשים.

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד למדים מפסוק זה שיש צורך במנין של עשרה? ומסבירים, דתני [ששנה] ר' חייא: אתיא [בא, נלמד הדבר] מגזירה שווה של המילים 'תוך' 'תוך', כתיב הכא [נאמר כאן]: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם [ונאמר שם] בענין מות קורח וכל עדתו: "הבדלו מתוך העדה" (במדבר טז, כא),

ואתיא [ובאה, נלמדת] גזירה שווה 'עדה' 'עדה', דכתיב התם [שנאמר שם] במרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר יד, כז), מה להלן במרגלים היו באותה עדה עשרה אנשים (שהרי שנים עשר היו, ויהושע וכלב אינם בכלל העדה הרעה) אף כאן "העדה" היא עשרה, ואנחנו למדים ש"בתוך בני ישראל" הוא כמו "מתוך העדה", משמע שפחות מעשרה אינו קרוי קהל, ואין אומרים בו דבר שבקדושה ("ונקדשתי").

ג על ידי הסבר זה מובנים דברים רבים שנאמרו במשנה שיש בהם משום דברים שבקדושה הנאמרים בקהל. שנינו בה: ואין עושים מעמד ומושב פחות מעשרה, והרי דבר זה אינו דבר שבקדושה, אלא טעמו כיון דבעי למימר [שהוא צריך לומר] כפי הנוסח הרגיל של מעמד ומושב: "עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו", בציר [בפחות] מעשרה לאו אורח ארעא [לא דרך ארץ] הוא לומר בסגנון מכובד רק למספר מועט של אנשים.

עוד שנינו: ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים, ומסבירים: מאי [מה היא] ברכת אבלים — ברכת רחבה, שהיו המלווים באים לרחבה מיוחדת ומברכים את האבלים שהמקום ינחם אותם. וכפי שאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: ברכת אבלים נאמרת בעשרה, ואין האבלים עצמם נחשבים מן המנין, שצריך עשרה מלבדם. וברכת חתנים אף היא נאמרת בעשרה, ואולם החתנים עצמם נחשבים מן המנין.

עוד שנינו: ואין מזמנים על המזון בהזכרת שם שמים בפחות מעשרה. וטעמו: כיון דבעי למימר [שהוא צריך לומר] את הנוסח "נברך לאלהינו", בציר [בפחות] מעשרה לאו אורח ארעא [לא דרך ארץ] הוא להזכיר שם שמים למספר מועט של אנשים.

ד עוד שנינו במשנה: ולפדיון הקרקעות מן ההקדש צריך שיהיו תשעה אנשים וכהן, ופדיון אדם כיוצא בהן. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים האלו] שצריך עשרה בפדיון קרקעות ואחד מהם כהן?

אמר שמואל: עשרה כהנים כתובים בפרשה, כלומר, עשר פעמים נאמר בפרשה זו שהכהן מעריך את ההקדשות, ופירוט הדברים: חד לגופיה [פעם אחת נלמד לגופו] שצריך שיהיה כהן אחד בפדיון זה, וחד למעוטי [ואחד כדי למעט] שיהא זה רק כהן, ואידך [ויתר האחרים] הוי [הרי] מיעוט אחר מיעוט, וכלל הוא שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. שכיון שמזכיר כמה וכמה פעמים "כהן", שמשמעו לכאורה להוציא ולמעט את הישראלים, אנו מפרשים שמיעוט אחר מיעוט בא לרבות כל אדם, ולכן אנו מרבים שיהיו תשעה ישראלים וחד [ואחד] כהן.

ושואלים: אם נלמד בדרך של מיעוט אחר מיעוט, אם כן ואימא [ואמור] באופן אחר שיש כאן מיעוט ואחריו שוב מיעוט, ושוב מוזכר כהן ושוב מיעוט, ואם כן יצטרכו שיהיו לפי חשבון זה חמשה כהנים וחמשה ישראלים! ואומרים: אכן, קשיא [קשה], שאין ההסבר ברור דיו בנקודה זו.

שנינו: ואדם כיוצא בהן. ושואלים: אדם מי [האם] הוא נעשה קדוש שצריך לדון בפדיונו?

אמר ר' אבהו: מדובר באדם שאומר "דמי עלי", כלומר, אני נודר למקדש את הכסף שאני שווה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "דמי עלי" שמין (מעריכים) אותו כעבד, ולפי ערכו כעבד כך נותן למקדש. ועבד איתקש [הוקש, הושווה] במקרא לקרקעות, דכתיב [שנאמר]: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה" (ויקרא כה, מו), ולכן, כשם שפדיון קרקעות בעשרה — אף פדיון האדם בעשרה.

ה משנה הקורא בתורה — לא יפחות משלשה פסוקים, וכשמתרגם — לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, כדי שלא יתבלבל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is not necessary to also add corresponding verses in the haftara.

Rava strongly objects to this baraita: But there is the haftara that begins with the words: “Add your burnt offerings” (Jeremiah 7:21–28), which does not have twenty-one verses, and nevertheless we read it. The Gemara answers: There it is different, as the topic is completed in fewer than twenty-one verses, and it is not necessary to begin another topic merely to complete the number of verses.

The Gemara asks: But is it true that where the topic is not completed, we do not read fewer than twenty-one verses? Didn’t Rav Shmuel bar Abba say: Many times I stood before Rabbi Yoḥanan as a translator, and when we had read ten verses he would say to us: Stop. This indicates that a haftara need not be twenty-one verses. The Gemara answers: In a place where there is a translator, who translates each verse into Aramaic and adds additional explanation, it is different. In that case, it is not necessary for the haftara to consist of twenty-one verses, so as not to overburden the congregation, as Rav Taḥalifa bar Shmuel taught: They taught that twenty-one verses must be read from the haftara only in a place where there is no translator; but in a place where there is a translator, one may stop even before that.

MISHNA: One does not recite the introductory prayers and blessing [poresin] before Shema; nor does one pass before the ark to repeat the Amida prayer; nor do the priests lift their hands to recite the Priestly Benediction; nor is the Torah read in public; nor does one conclude with a reading from the Prophets [haftara] in the presence of fewer than ten men.

And one does not observe the practice of standing up and sitting down for the delivery of eulogies at a funeral service; nor does one recite the mourners’ blessing or comfort mourners in two lines after the funeral; or recite the bridegrooms’ blessing; and one does not invite others to recite Grace after Meals, i.e., conduct a zimmun, with the name of God, with fewer than ten men present. If one consecrated land and now wishes to redeem it, the land must be assessed by nine men and one priest, for a total of ten. And similarly, assessing the value of a person who has pledged his own value to the Temple must be undertaken by ten people, one of whom must be a priest.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that ten people are needed in each of these cases, derived? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is as the verse states: “And I shall be hallowed among the children of Israel” (Leviticus 22:32), which indicates that any expression of sanctity may not be recited in a quorum of fewer than ten men.

The Gemara asks: From where in the verse may this be inferred? The Gemara responds that it must be understood as Rabbi Ḥiyya taught: It is inferred by means of a verbal analogy [gezera shava] between the words “among,” “among.” Here, it is written: “And I shall be hallowed among the children of Israel,” and there, with regard to Korah’s congregation, it is written “Separate yourselves from among this congregation” (Numbers 16:21). Just as with regard to Korah the reference is to ten men, so too, the name of God is to be hallowed in a quorum of ten men.

The connotation of ten associated with the word “among” in the portion of Korah is, in turn, inferred by means of another verbal analogy between the word “congregation” written there and the word “congregation” written in reference to the ten spies who slandered Eretz Yisrael, as it is written there: “How long shall I bear with this evil congregation?” (Numbers 14:27). Consequently, just as there, in the case of the spies, it was a congregation of ten people, as there were twelve spies altogether, and Joshua and Caleb were not included in the evil congregation, so too, here, in the case of Korah, the reference is to a congregation of ten people. The first several items mentioned in the mishna are expressions of sanctity, and they consequently require a quorum of ten.

§ We learned in the mishna: And one does not observe the practice of standing up and sitting down for the delivery of eulogies at a funeral service with fewer than ten men present. As this is not an expression of sanctity, it is therefore necessary to explain why a quorum is required. The Gemara explains: Since the leader of the funeral procession is required to say: Stand, dear friends, stand; sit down, dear friends, sit down, when there are fewer than ten it is not proper conduct to speak in such a dignified style.

We also learned in the mishna that one does not recite the mourners’ blessing and the bridegrooms’ blessing with fewer than ten men present. The Gemara asks: What is the mourners’ blessing? The blessing recited in the square next to the cemetery. Following the burial, those who participated in the funeral would assemble in the square and bless the mourners that God should comfort them, as Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: The mourners’ blessing is recited only with ten men present, and mourners themselves are not included in the count. The bridegrooms’ blessing is also recited only with ten men present, and bridegrooms themselves are included in the count. Consequently, only nine other men are needed.

We learned further in the mishna: And one does not invite others to recite Grace after Meals, i.e., conduct a zimmun, in order to thank God for one’s nourishment, with the name of God, with fewer than ten men present. Since one is required to say: Let us bless our Lord, in the presence of fewer than ten it is not proper conduct to mention the name of God.

§ If one consecrated land and now wishes to redeem it, the land must be assessed by nine Israelites and one priest, for a total of ten. And similarly, assessing the value of a person who has pledged his own value to the Temple must be undertaken by ten people, one of whom must be a priest. The Gemara asks: From where are these matters, that consecrated land must be assessed by ten people, one of whom is a priest, derived?

Shmuel said: The word priest is written ten times in the Torah portion that addresses the redemption of consecrated property, indicating that ten people are required to assess the value of such property (Leviticus, chapter 27). One instance of the word is needed for itself, to indicate that a priest must participate in the assessment. And one instance is needed to exclude all non-priests from fulfilling that role. And all the other instances of the word are restrictions following other restrictions, and there is a general hermeneutical principle that one restriction after another serves only to amplify. Therefore, each additional time the word priest is repeated, it extends the criteria applied to appraisers, so as to allow non-priests to participate. Consequently, the assessment may be carried out by nine ordinary Israelites and one priest.

The Gemara asks: And on the basis of this principle, say that the first usage of the term is restrictive and requires a priest for the assessment; the second usage amplifies and allows for a non-priest; the third usage again requires a priest; the fourth usage allows for a non-priest; and so on. Consequently, the assessment must be carried out by five priests and five ordinary Israelites. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult, as the derivation has not been sufficiently explained.

We learned in the mishna: And similarly, assessing the value of a person who has pledged his own value to the Temple must be undertaken by ten people, one of whom must be a priest. The Gemara asks: Can a person become consecrated and thereby require redemption?

Rabbi Abbahu said: The mishna is referring to one who says: My assessment is incumbent upon me, and thereby pledges to donate a sum of money equivalent to his own monetary value to the Temple treasury, as it is taught in a baraita: With regard to one who says: My assessment is incumbent upon me, the court assesses him as though he were a slave in order to determine the amount he is obligated to donate to the Temple treasury. And a slave is compared to land, as it is written with regard to slaves: “And you shall take them as an inheritance for your children after you, to inherit them for a possession” (Leviticus 25:46). Consequently, the same criteria that apply to assessing consecrated land apply to assessing the monetary value of an individual.

MISHNA: One who reads from the Torah in the synagogue should not read fewer than three verses. And when it is being translated, he should not read to the translator more than one verse at a time, so that the translator will not become confused.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתני'] אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה. ואין נושאין כפיהן ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב.

ואין אומרים ברכת אבלים שהיא ברכת רחבה וא"ר יוחנן ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין ותנחומי אבלים וברכת חתנים.

ואין מזמנין על המזון בשם פחות מי' מנא לן. וא' משום ר' יוחנן דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת וכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשארו המרגלים י' והן שנקראו העדה ומפורש בתלמוד א"י מהאי קרא בבני יעקב לשבור בר בתוך הבאים וכתיב ויבואו אחי יוסף עשרה. ואקשי' בירושלמי מכיון דתנינן אין פורסין את שמע ליידא מילה תנינן אין עוברין לפני התיבה פחות מי' ופרקינן לכן צריכה בהדה דתני אין פורסין את שמע פחות מי' התחילו בי' והלכו מקצתן גומרים וכן כולן השנוין במשנתינו כיוצא בהן ועל כולן הוא אומר ועוזבי ה' יכלו. וכן אדם שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד ולא יהיה פחות מעשרה.

מתני': אין פורסין על שמע פחות מעשרה. פירוש בני אדם שבאין בבית הכנסת אחר שקראו הצבור את שמע [עומד אחד] ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של קרית שמע מפני שיש בה קדושה, והלכך אין פורסין אותה בפחות מעשרה דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה. ולשון פורס חוצה כלומר שאומרים מחצית הברכות, וכדאמרינן (בכורות נז, ב) בפרס הפסח דהיינו ט"ו יום שהן מחצית השלשים יום שכבר חל זמנו של פסח כדאמרינן (לקמן כט, ב) שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום.
ובשם רש"י ז"ל פירשו תלמידיו, שאפילו בשביל אחד פורסין על שמע אע"פ שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה, ואפילו קרא הוא עצמו את שמע אפילו הכי יכול לחזור ולפרוס על שמע כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה. וכן כתוב במסכת סופרים (פ"י ה"ז) ובמקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר תפלה חוזר האחד בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו. אבל רבינו תם ז"ל לא היה נוהג כן עד שיהו שם ששה שלא שמעו קדיש וברכו, ומביא ראיה ממה שאמרו במסכת סופרים (שם) ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב) כמנין התיבות ויש אומרים בששה שברכו ששי הוא עד כאן, ופירש הוא ז"ל הני שבעה וששה שלא שמעו קדיש וברכו דאילו כן שבעה בין כולם יחלוק עם משנתינו.
ומיהו אם נפרש כדברי רבינו תם ז"ל יקשה ממה שאמרו שם אפילו יחידי בתוך תשעה או עשרה שחזר בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא, כמו שכתבנו למעלה. ועל כן נראה למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דאפילו אין שם בין כולם אלא שבעה או ששה בלבד פורסין על שמע לדברי מסכת סופרים, וחולק על תלמוד שלנו בזה, וכמו שהתחיל אין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה דאלמא משמע דרבותינו שבמערב חולקין בזה שאין מצריכין בין כולם אלא שבעה או ששה. ועוד הביא בספר הישר אגדה אין אומרים ברכו אלא אם כן יש שם חמשה בני אדם שלא שמעו שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.

ואין נושאין את כפיהם. פירוש: משום דמזכיר את השם ואומר יברכך השם, והוה ליה כזימון בעשרה דצריך עשרה משום דאמרינן נברך לאלקינו.

ואין מפטירין בנביא. צריך עיון למה צריך עשרה בהפטרה.

ובקרקעות תשעה וכהן. הקשה רבינו אלחנן דהוה לן לאצרוכי אחד עשר ככל בית דין של ממון ושל נפשות דאמרינן (סנהדרין ב, ב ו-ג, ב) אין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ועלתה לו בקושיא. ולי נראה שאני הכא שפרט לך הכתוב עשרה כהנים בפרשה, ואילו כן הוה ליה למכתב אחד עשר. ואינו דומה למה שאמרו בריש פרק ראוהו ב"ד בראש השנה החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב) ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד ואע"ג דכתיב (שם פסוק א) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, זה אינו פורט לפי שהדיבור אינו אלא עמהן ואין כאן מקום להזכיר השלישי אלא סמך על הדבר הידוע שאין בית שקול אבל כאן כיון דנחת הכתוב למנינא ימנה גם האחד עשר ולמה שיירו. וטעמא דמילתא משום דשומא היא ואינו כדין ממש.

והקרקעות פי' כשפודים אותם מן ההקדש ט' וכהן דעשרה כהנים כתובים בפרש' כדאיתא בגמ' והקשו בתוספות נימא כיון דכתיב י' ואין ב"ד שקול הוו להו י"א דבכל דיני ממונות בעי' שלא יהא ב"ד שקול וכדאמרי' פרק ראוהו ב"ד דבעי קדוש החדש ג' מדכתיב החדש הזה לכם ואין ב"ד שקול כמשה ואהרן מוסיפין עוד א' והנכון דשאני הכא דפריט קרא בהדיא י' ולא יותר ואלו היה צריך עוד א' היה פורט אותו מש"כ התם שהדבור עם משה ואהרן ולא היה מקום להזכיר שלישי וסמך לדבר הידוע שאין ב"ד שקול וטעם הדבר שהרי דבר של שומא הוא ולא שכיחא בה פלוגתא שלא יסכימו כולם או רובם לדעת א' ואם יחלקו או מוסיפין עליהם:

ואדם כיוצא בהם אוקי' באומר דמי עלי ששמין אותו כעבד ומכר הוקש לקרקע אבל אין מקדיש עצמו ולא אוקימנא במקדיש עבדו משום דלא מיקרי אדם סתם אלא בן חורין ובירוש' פי' שאין שמין עבד בי' דאוושא מילתא שמא ישמעו ויברחו:

גמרא מנ' ה"מ וכו' כולה סוגיא פשוטה וברכת רחבה וטעמא דבעי' פירשתי בפ"ק דכתובות והא דאקשי':

ואימא ה' כהנים וה' ישראלים י"מ משום דמסתמא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואחרים פירשו משום דכהן ראשון דוקא והב' מיעוט אחר מיעוט וכן כלם וכן פרש"י ז"ל:

ואם נשלם הענין בפחות מכ"א פסוקים כגון הפטרת עולותיכם ספו על זבחיכם אין בכך כלום ומ"מ מקום שקורין אותה בתרגום די לו בעשרה פסוקים שהתרגום משלימו לעשרים וחוזר פסוק אחרון בלשון הקדש ונשלם מנין הכ"א ועל זו אמרו מקום שיש בו תורגמן פוסק וי"מ שכל מקום שיש שם תורגמן לקריאת התורה אין מקפידין על קריאת נביא אם אין שם כ"א פסוקים מפני טורח צבור ואפי' בעשרה פסוקים דיו ויש אומרים בפחות מעשרה והעיקר כדעת ראשון:

המשנה השלישית אין פורסין על שמע וכו' כונת המשנה בענין החלק השלישי לבאר אותם הדברים שאינם נעשים בפחות מעשרה ואמר שאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה וענין פריסת שמע יש מי שפירש בו על עשרה שבאו לבית הכנסת שמצאו צבור שכבר התפללו וגם הם התפללו בינם לבין עצמן אלא שהיו עושין כן לשמוע קדיש וברכו שלא שמעוה אחד מהם וי"מ אף בששמעו קצת מהם הואיל ולא שמעוה רובם והוא שאמרו במס' סופרי' אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אמרו שבעה ויש אומרים ששה והם מפרשים שאי אפשר לומר שבעה לבד או ששה לבד אלא שבזו נחלקו שלדעת תנא קמא אין עושין כן אלא בעשרה ר"ל שלא שמעוה אחד מהם ולדעת רבותי' שבעה כלומר הואיל והיו שם שבעה שלא שמעוה שהם רוב ורוב הניכר וי"א ששה כלומר רובא בעינן רובא דמינכר לא בעינן וגדולי הרבנים פירשו אפילו בששמעו רובם כל זמן שיש שם אחד מהם שלא שמעה אע"פ שכל התשעה שמעוה:

וענין פריסת שמע הוא שעומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של ק"ש עד יוצר המאורות שיש בה קדושה ומדלג אהבת עולם וק"ש שאין מתפללין אותה בתורת נדבה ומדלגין משם לי"ח שאפשר לחזור בהם מתורת נדבה ואומר קדושה ואף לדעת הפוסקים שאין נדבה בצבור כמו שביארנו בפר' מי שמתו קדיש וקדושה מיהא כעין חובה הוא וי"מ בשיטה זו שלא נאמרו הדברים אלא כשהיו שם באותם עשרה קצת שלא התפללו כלל אפי' לא היה שם בענין זה אלא אחד ולשון פורסין מענין פרוסה כלומר מחלקין את הברכות של שמע כלומר שמברכין חצי הברכות שעל שמע והוא אותה שיש בה קדושה שכשהתפללו ביחיד לא אמרוה בקדושה כך פירשו רבים אלא שאנו פסקנו במס' ברכות שהיחיד אומרה בקדושתה וכך היא שנויה במס' סופרים וענין עובר לפני התיבה הוא שליח צבור המתפלל תפלה שלימה ואמרו ששני אלו דבר שבקדושה הם ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה ויש חולקין בענין פריסת שמע במה שביארנו שאי אפשר לעשות כך ופי' פריסת שמע בברכות סדורות ובקריאת שמע ובתפלת י"ח ולשון פורסין מברכין מלשון כי הוא יברך על הזבח שמתרגמין ארי הוא יפרוס על דיבחא וענין עובר לפני התיבה הוא לתפלת י"ח והענין הוא שהיה מנהגם ששליח צבור היה עומד רחוק מן התיבה בעוד שהיה קורא את שמע וברכותיה וכשמגיע לי"ח היה עובר לפני התיבה ומתקרב לשם להודיע ששני ענינים הם ואמר על שניהם שאין נעשים בפחות מעשרה ובתלמוד המערב פירשו על כל אלו הנזכרות במשנה שאם התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר מעתה יש מי שאומר הואיל וק"ש וברכותיה ענין אחד ותפלת י"ח הוא ענין אחר אם התחיל קריאת שמע וברכותיה והלכו להם גומר קריאת שמע וברכותיה אבל אינו מתפלל י"ח שאינו גומר אלא מתחיל ואם התחיל בי"ח בעשרה והלכו להם גומר ויש מי שאומר הואיל והתחיל בברכות ק"ש גומר עד סוף שמונה עשרה:

ונשוב לביאור המשנה והוא שאין הכהנים נושאין את כפיהם אלא בעשרה אף זו דבר שבקדושה היא וכן בקריאת התורה שהרי צריך לומר ברכו ואין מפטירין וכו' שהרי אף המפטיר צריך לומר ברכו ואין עושין מעמד ומושב וי"מ שכשהיו מוליכין את המת לקברו היו יושבין עם המטה שבעה פעמים להספיד ולקונן שם מי שירצה ומכיון שצריך לומר שם שבו יקרים שבו עמדו יקרים עמודו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא ועיקר הפי' בענין מעמדות ומושבות שבשעה שחוזרין מבית הקברות הוא וכן פירשנוהו בחבור התשובה וכבר בארנו ענין זה בבתרא פרק פירות ק' ב' ברכת אבלים פי' בגמ' ברכת רחבה והוא שהיו עושין סעודה לאבלים ברחובה של עיר ואומרי' שם ברכת המזון בנוסח מחודש מעניני אבלות ואמרו עליה שאינה אלא בעשרה ואין אבלים מן המנין שהרי כלם באים לנחם ואין אבלים בכלל מנחמין וי"מ שלא ברכת המזון היתה אלא ברכה בפני עצמה וקודם ההבראה היו מברכין אותה תנחומי אבלים וכו' כשהיו חוזרין מן הקבורה היו מקיפין את האבלים בשורה של עשרה ומנחמין ואין דבר זה בפחות מעשרה ברכת חתנים וכו' והוא שבע ברכות ליום ראשון ובכל יום שיש בו פנים חדשות או ברכת אשר ברא מיום ראשון ואילך אם אין שם פנים חדשות ואמרו עליה שהיא צריכה עשרה אלא שחתנים מן המנין שהרי הכל לשמחה נתקן והרי הוא בכלל השמחה ומ"מ שהשמחה במעונו אינו בכלל ברכת המזון וכל שיש ברכת זמון אומרה כמו שיתבאר במקומו ולדעת השאלתות שמצריכין עשרה אף בברכת אירוסין נפרש כאן ברכת אירוסין בכלל ברכת חתנים אלא שיש חולקין שלא להצריך עשרה בברכת אירוסין כמו שביארנו בראשון של כתובות ואין מזמנין על המזון בשם ר"ל נברך לאלהינו אלא בעשרה והקרקעות תשעה וכהן פירושו אם הקדיש קרקע ובא לפדותו מיד גזבר ובשדה מקנה שהוא נפדה בשוויו וצריך שומא צריכין להיות בשומא שלו עשרה ושיהיה אחד מהם כהן ובגמ' מביא כן מכח המקראות ומ"מ פדיון שדה אחוזה הואיל ואינו נפדה בשוויו אלא לפי חשבון זרע חומר שעורים אין צריך שמאין כלל ואדם כיוצא בהן פירוש במי שאמר דמי עלי ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק אבל אם אמר ערכי עלי אין צריך שומא אלא לחשבון ערכין הקצובים בתורה לפי שניו והוא הדין אם הקדיש עבד ורוצה לפדותו כמו שיתבאר במסכת סנהדרין:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והיא חוזרת לענין החלק השני הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים וכו' כוונת המשנה לבאר חשבון הפסוקי' שאנו צריכין לקרות בתורה ובנביאים ועל איזה סדר הם נקראים ומתורגמין ואמר שהקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים כנגד תורה נביאים וכתובים ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד פירושו שהיה מנהגם לתרגם את הפסוקים כדי להבין לעם ואמר שלא יקרא הקורא שנים ושלשה פסוקים כאחד ויתרגם אותם המתרגם כאחד שמא יטעה המתורגמן שהוא מתרגם על פה ויכשלו השומעים אלא קורא פסוק אחד ומתרגמו המתרגם:

בד"ה שמין אותו כו' משמע דעבד עברי איתקש לקרקעות כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא ודאי שמין אותו כעבד דקאמר היינו כעבד כנעני אלא דבן חורין האומר דמי עלי כיון דשמין אותו כעבד כנעני מקשינן ליה לקרקעות דבעי ט' וכהן וכ"ה לשון תוס' פ"ק דקדושין אבל ע"ע לא שייך כאן וק"ל:

במשנה א"פ על שמע כו'. עתוי"ט ומש"כ ואנו כו' ונמצא שמיד מתחיל הש"ץ בברכת הי"ח ולא הוי ככופר לכאורה נסתר זה מפי' הר"ן שמביא לקמן בדבור הסמוך דחזינן דאף דעובר לפה"ת ג"כ אפ"ה אמרי ברכה של יוצר וי"ל דהר"ן לשיטתו שכ' לקמן ושמעינן ממתניתין שאין היחיד אומר קדושה של יוצר:

גמרא כיון דבעי למימר נברך לאלהינו כו'. נ"ל דהוא משום שאמרו בב"ר פצ"ד דאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיק בחייו וזה דלא כהרשב"א שמביא הט"א על הא דאין נושאין א"כ:

תד"ה ואדם. כדאמרי' פ' השולח כל חרם אשר יחרם וגו' מאדם לרבות כו'. כצ"ל וכ"ה שם:

גמ' כיון דבעי למימר נברך לאלהינו. עי' ברכות דף מט ע"ב תוס' ד"ה נברך:

תוס' ד"ה לא שנו וכו' שבכל ימות השנה. עי' לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה ואם היו:

תוס' ד"ה ואין פורסין על שמע וכו' ור"ת כתב בס' הישר בחמשה משום דליכא אלא ה' תיבות עד ברכו וכו'. ע"ש [ו]הרא"ש בפסקיו כתב משם ר"ת בספר הישר ששה ע"ש ואני בעניי עד כה ברכני ה' וראיתי ס' הישר מר"ת כ"י וכתוב שם כמ"ש התוס' בשמו חמשה:

ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט וכו'. עמ"ש אנכי עפר דל בשער יוסף דף י"ב ובקונטריס אחורי תרעא על זה ושם באתי לכלל ישו"ב מאי דמקשה בגמרין בסוגיין ואסיק בקשיא ע"ש באורך:

כנגדו נמי לא בעינן. לקבוע ג' פסוקים בנביא כנגד אותן שקורא המפטיר בתורה: מקום שיש תורגמן שאני. שיש טורח לצבור: מתני' אין פורסין על שמע. מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע. פורסין לשון חצי הדבר: ואין עוברין לפני התיבה. שליח צבור: ואין נושאין כפיהן. הכהנים: אין קורין בתורה. בצבור: אין עושין מעמד ומושב. למת כשנושאין את המת לקוברו היו יושבין ז' פעמים לבכות את המת והרוצה לסופדו יספוד והכי תניא (ב''ב דף ק:) אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כגון עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו: ברכת אבלים. מפרש בגמ': ותנחומי אבלים. כשחוזרין מן הקברות עומדין ומנחמין את האבל ואין שורה פחותה מעשרה במסכת סנהדרין (דף יט.): ואין מזמנין על המזון בשם. נברך אלהינו: והקרקעות. של הקדש הבא לפדותן צריך עשרה ואחד מהן כהן: ואדם כיוצא בהן. אם בא לפדות מיד הקדש ובגמ' מפרש לה: גמ' עדה. אין פחותה מעשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: לאו אורח ארעא. להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים דא''כ מה הנחת למרובין אין אבלים מן המנין. שהרי הוא אומר ברכה למנחמים בפני עצמן אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם הטוב בא''י משלם הגמול ולאבלים בפני עצמן אחינו בעל נחמות ינחם אתכם בא''י מנחם אבלים ואינו כוללן יחד: י' כהנים כתובים. בפרשת הקדשות שלשה בערכין ושלשה בבהמה וארבעה בקרקעות וכיון דמשלמי בהו עשרה בעינן עשרה גברי: חד לגופיה. דכהן בעינן: ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים. כיון דטעמא משום מיעוט אחר מיעוט הוא השלישי אינו מיעוט אחר מיעוט וכיון דדרשת ליה שני מיעוט אחר מיעוט איתרבי לישראל כי הדר אתא כהן שלישי אשמועינן דליהוי כהן ולא ישראל וכן ה' וכן ז' וכן ט': עבד איתקש לקרקעות. שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו: מתני' ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד. שלא יטעה מתורגמן (מן) המתרגם על פה:

לא שנו אלא במקום שאין מתרגמין. ועל זה אנו סומכין שאין אנו מתרגמין הפטרות שבכל ימות השנה וכן הפרשיות: אין פורסין על שמע פחות מעשרה. בירושלמי מפרש שאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן אפ''ה גומרין ועל היוצאים הוא אומר ועוזבי ה' יכלו (ישעיה א) וכן הלכה: ואין פורסין על שמע. הקונטרס פירש בני אדם שבאו בבית הכנסת אחר שהתפללו הצבור ורוצים לומר קדיש וברכו צריך עשרה ור''ת פירש דבשבעה שלא שמעו עם שלש אחרים סגי וה''נ איתא במס' סופרים. רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונותנים טעם לדבריהם דכתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה) דאיכא שבע תיבות וי''א אפילו בששה משום דברכו הוי הששי ור''ת כתב בספר הישר בחמשה משום דליכא אלא חמש תיבות עד ברכו ונ''ל אפילו בשלשה שלא שמעו והכי פירושו דקרא בפרוע פרעות בישראל שלא עשו מה שמוטל עליהם לעשות אז יתנדב העם לברך ה' וליכא אלא שלש תיבות עד בהתנדב ותלמידי רש''י פירשו משמו דאפילו בשביל אחד שלא שמע יכולים הם לפרוס על שמע ואפילו אותו ששמע כבר יכול להוציא אותן. שלא שמעו כמו שאנו רואים שליח צבור שאף על פי שהתפלל כבר השמונה עשרה ברכות בלחש חוזר ומתפלל בקול רם ואע''פ שכולנו בקיאין עכשיו מ''מ י''ל דאין זה ראייה כל כך דשאני השמונה עשרה ברכות שהרי אם היה מתפלל מתחילה בקול רם שמא לא יכוונו לבם להגיע עם שליח צבור במקום קדושה ומודים ור''ת לא היה רוצה לעשות אפילו לעצמו: ואמר ר' יצחק א''ר יוחנן ברכת אבלים בעשרה. פירש ר''י דלא מיירי בברכת המזון שהרי לא היתה ברחוב העיר כדפי' פרק קמא דכתובות (דף ח: ושם) אלא מיירי בברכות שהיו אומרים ברחוב העיר במעמדות שהיו עושין לנחם אבלים אבל בשל ברכת המזון סגי בשלשה והוא עצמו מצטרף כדפירש הטעם שם: עשרה כהנים כו'. קשיא לי אמאי לא בעי אחד עשר דאין ב''ד שקול בכל דבר שהוא תלוי שעומד בשקול הדעת.: ואדם מי קדוש. פירש הקונטרס פ''ק דסנהדרין (דף טו.) והא אין נמכר בשוק כעבד לכן אין קדוש וקשיא אמאי לא קאמר דמיירי בעבד כנעני שיכול אדם להקדישו דהא עבד כנעני שפיר קרוי אדם כדאמרינן פ' השולח (גיטין לח: ושם.) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה לרבות עבדו ושפחתו הכנענים וי''ל דאי איתא דמיירי בעבד כנעני סגי בשלשה אבל בעשרה לא כדאיתא בירושלמי גזרה שמא ישמעו ויברחו וא''ת אימא דההיא ירושלמי איירי בדינא דרבנן אבל בדינא דאורייתא צריך עשרה וא''כ הדר קושיין לדוכתיה דכי פריך אדם מי קדיש לישני דמיירי בעבד כנעני וי''ל דפשיטא ליה דמתניתין חשיב ותני הדינין שצריך לעשות וא''כ אי איתא דאיירי בעבד הא הוה בשלשה ועוד נראה דסבר ליה למקשן דאי איתא דמיירי בעבד הוה ליה לפרושי בהדיא הקרקעות והעבדים תשעה וכהן כדקתני בכל מקום הקרקעות והעבדים [וע''ע תוספות סנהדרין טו. ד''ה אדם]: שמין אותו כעבד ועבד איתקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם וגו'. משמע דעבד עברי איתקש לקרקעות והכי נמי משמע פרק קמא דקדושין (דף ז. ושם) דאשה הוה לה נכסים שיש להן אחריות מטעם דעבד איתקש לקרקע וקשיא דהיינו דווקא עבד כנעני דעליה כתיב קרא דוהתנחלתם אבל עבד עברי לא מצינו כלל דאיתקש לקרקע ודאי ההיא דקדושין יש לדחות כדפירש' שם אבל הכא קשיא: