מגילה כד ע"א

דף כד - א

ובנביא - יכול לקרוא למתורגמן אפילו שלשה פסוקין אם ירצה, דלא אכפת לן אם יטעה, דהא לא נפקא מקריאת הנביא הוראה.

ואם היו שלשתן, שלשת הפסוקין, שלש פרשיות [ובגמרא מפרש היכא משכחת לה שקורא שלשה פסוקין בשלש פרשיות] - קורין ומתרגמין אחד אחד.

מדלגין בקריאת הנביא מפרשה לפרשה.

ואין מדלגין בקריאת התורה, משום שהשומע את הקורא מדלג ממקום למקום - אין דעתו מיושבת עליו.

ועד כמה הוא מדלג בנביא? עד כדי שבאותו זמן שגולל את הספר עד מקום הדילוג - לא יפסוק המתורגמן מקריאת התרגום של הפסוקין שקרא כבר הקורא, משום שאם יפסוק - יצטרכו הציבור לעמוד בשתיקה, ואין זה כבוד הציבור ^[75].

גמרא:

הני שלשה פסוקין שאין פוחתין מהן בקריאת התורה - כנגד מי הן נקראין?

אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים ^[76] .

שנינו במשנתינו: ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא - שלשה פסוקים. ואם היו שלשתן שלש פרשיות - קורא אחד אחד.

היכי דמי שלשה פסוקין בשלש פרשיות?

כגון: "כי כה אמר ה' חנם נמכרתם", "כי כה אמר ה' אלהים מצרים ירד עמי בראשונה", ועתה מה לי פה נאם ה'" [ואינם ממש ג' פרשיות, אלא כיון שהם ג' ענינים שונים - חשיבי כג' פרשיות. ר"ן וריטב"א] ^[77].

שנינו במשנתינו: מדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה.

ורמינהי: כהן גדול היה קורא ביום הכפורים בפרשת אחרי מות, ו"אך בעשור". והא קא מדלג, דהא קריאת "אך בעשור" - בפרשת אמור היא!?

אמר אביי: לא קשיא. כאן, הא דמתניתין דידן - בכדי שיפסוק התורגמן, ובהכי אין מדלגין. ואילו כאן, בברייתא - בכדי שלא יפסוק התורגמן מיירי, ולהכי מדלגין.

ותמהינן: והא [עלה ^[78]] קתני במתניתין דידן דמדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה. ועד כמה הוא מדלג בנביא - עד כדי שלא יפסוק התורגמן. מכלל דבתורה - כלל כלל לא מדלגין, ואפילו בכדי שלא יפסוק התורגמן!?

אלא אמר אביי: לא קשיא. כאן, הא דאמרן דמדלגין - כגון בקריאה של כהן גדול, ששתי הקריאות בענין אחד הן, ששתיהן מדברות בענין יום הכפורים, ובהכי אין טירוף הדעת.

ואילו כאן, הא דמתניתין דאין מדלגין - בדילוג בשתי עניינות מיירי, כגון מפרשת נגעים לפרשת זבין.

והתניא [בניחותא, ראיה לדבר]: מדלגין בתורה - בענין אחד, ובנביא - אפילו בשני עניינין.

כאן וכאן, בין בתורה ובין בנביא - דווקא בכדי שלא יפסוק התורגמן.

תניא אידך: אין מדלגין מנביא אחד לנביא אחר, משום שיש כאן טירוף הדעת יותר מדי.

ובנביא של שנים עשר - מדלג אפילו מנביא לנביא. ובלבד שלא ידלג מסוף הספר - לצד תחילתו, דהיינו, שלא יקרא למפרע ^[79].

מתניתין:

המפטיר בנביא ^[80] - תקנו חכמים שהוא יהא גם פורס על שמע ^[81], והוא עובר לפני התיבה להוציא את הציבור ידי חובתן בקדושה שבתפילה, והוא נושא את כפיו אם כהן הוא ^[82].

ואם היה המפטיר בנביא קטן - אביו או רבו ^[83] עוברין על ידו. כלומר, בשבילו ^[84].

קטן קורא בתורה ^[85], ומתרגם.

אבל אינו פורס על שמע, כיון שהוא בא להוציא את הרבים ידי חובתן, ומי שאינו מחוייב בדבר - אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן.

ואינו עובר לפני התיבה - מהאי טעמא.

ואינו נושא את כפיו, משום שאין זה כבוד הציבור להיות כפופין לברכתו ^[86].

פוחח, דהיינו אדם שכרעיו נראין ^[87] - פורס את שמע, דהא מחויב הוא בברכה. ומתרגם.

אבל אינו קורא בתורה משום כבוד התורה, וכן אינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו, משום דגנאי הוא לציבור.

הסומא, פורס את שמע ^[88], ומתרגם ^[89] .

רבי יהודה אומר: כל סומא שלא ראה מאורות מימיו - אינו פורס על שמע ^[90] , דכיון שלא נהנה מהאור מימיו, אינו יכול לברך "יוצר המאורות" [ורבנן סברי, דאף סומא נהנה מהאור, כדלקמן בגמרא].

גמרא:

מאי טעמא תקנו חכמים שיהא המפטיר פורס על שמע וכו'?

רב פפא אמר: משום כבוד. דהיינו, משום שהמציא את עצמו לדבר שאינו לפי כבודו, דמפטיר אינו חשיבות ^[91], תקנו לו דברים לכבודו.

רבה בר שימי אמר: משום דאי לאו הכי, אתי לאינצויי. שיאמר המפטיר: אני מפטיר, בחנם. וזה פורס על שמע? וכי הוא גדול ממני, שזכה לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה, וליטול עבור זה שכר?!

מאי בינייהו, בין הני טעמי?

איכא בינייהו היכא דנהוג דהעובר לפני התיבה עביד בחנם. דאינצויי ליכא, דלא אכפת ליה שאחר יעבור לפני התיבה, שהרי אין מקבלין על זה שכר. אבל משום כבוד - איכא.

תנן: ואם היה המפטיר קטן - אביו או רבו עוברין על ידו.

ואי אמרת דטעמא משום נצויי הוא, וכי קטן בר נצויי הוא?!

ותמהינן: ואלא מאי טעמא, משום כבוד!? וכי קטן בר כבוד הוא?!

אלא, על כרחך, טעמא דשייך כבוד בקטן,

הקורא בתורה לא יפחות לו מג' פסוקים כנגד תורה נביאים וכתובים ולא יקרא לתורגמן בתורה יותר מפסוק אחד ובנביא ג' ואם היו שלשתן ג' פרשיות כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה ועתה מה לי פה כגון אלו קורין א' א'.

מדלגין בתורה בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור אע"פ שהן מרוחקין זה מזה כיון שהן ענין אחד מדלגין ובנביא מדלגין אפילו בב' עניינות. וכאן וכאן כדי שלא יפסיק המתורגמן. פי' משעה שיפסיק עד שיכרוך הספר ויגיע למקום שרוצה לקרות שיעור שישלים המתרגם הפסוק שמתרגם לא יותר.

ואין מדלגין מנביא לנביא כגון מישעיה לירמיה וכיוצא בו ובנביא של י"ב והוא ספר תרי עשר מדלגין מנביא לנביא ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו שהוא למפרע.

המפטיר בנביא הוא פורס את שמע והוא עובר לפני התיבה ואם הוא כהן הוא נושא את כפיו.

מ"ט. רב פפא אמר משום כבוד. רבא בר שימי א' משום אינצויי כלומר חיישינן דלמא אתו למימר אני מפטיר וזה פורס על שמע. וכי זה גדול ממני ליקח שכר. הלכך התקינו להיות המפטיר פורס על שמע עובר לפני התיבה כו'. ואין עושין בחנם אלא משום כבוד. אבל לא מינצו אלא במקום שהפורס על שמע העובר לפני התיבה נוטל שכר ואם היה המפטיר קטן שאינו ראוי לעבור לפני התיבה ולא לפרוס על שמע אביו או רבו עוברין על ידו דאי לאו הכי אתי רבו לאינצויי. קטן קורא בתורה ומתרגם. פוחח פורס על שמע שיקרא יוצר אור שתים לפני התיבה להתפלל י"ח ברכות בצבור ואינו נושא את כפיו משום כבוד צבור פי' פוחח לבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו כמו ערומות כמה דמתרגמינן (בישעיהו כ׳:ג׳) כמה דמהלך עבדי ישעיהו פחח ויחף תלת שנין:

מתני': קטן קורא בתורה ומתרגם. פירוש דקטן עולה הוא למנין שבעה כדאיתא בגמרא (לעיל מגילה כג, א).

אבל אין פורס על שמע. דכיון דאיכא דבר שבקדושה אינו בדין שיוציא בו את הרבים ידי חובתן. ואע"ג דהגיע לחינוך ופריסת שמע אינה אלא מדרבנן, אפילו הכי גדול מיחייב ממש מדרבנן ואיהו לא מיחייב ביה אלא משום חינוך בעלמא, וכדכתיבנא לעיל (מגילה יט, ב ד"ה הא) גבי רבי יהודה מתיר בקטן, ואפילו רבי יהודה מודה בהא וכדכתיבנא לעיל (שם) דלא פליג אלא במגילה הואיל ואף הם היו באותו ספק של להרוג ולאבד.

ואינו עובר לפני התיבה. תימה דהכא משמע דדוקא קטן הא גדול שהביא שתי שערות עובר, ואילו בפרק קמא דחולין בסופו (כד, ב) תניא נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו, אלמא עד שיתמלא זקנו לא. ויש לומר דהתם ליעשות שליח צבור קבוע ולירד לפני התיבה תדיר, הא באקראי ולעתים כל שהביא שתי שערות מותר.
ולענין פורס את (שמע) [כפיו] נמי איכא למידק דהכא משמע שאילו הביא שתי שערות מותר והתם תניא עד שיתמלא זקנו. ועוד קשיא דבסוכה פרק לולב הגזול בסופו (מב, א) תניא קטן היודע לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ואיכא למימר דההיא דלולב הגזול לישא את כפיו עם אחיו הכהנים הגדולים להתחנך בעלמא אבל לא ישא בפני עצמו כלל, וכענין שאמרו בערכין בפרק שני (יג, ב) גבי שיר דקאמר התם רבי אליעזר בן יעקב שאין הקטנים עולין ממנין המשוררים ולא עולין לדוכן אלא ראשיהם בין רגלי הלוים, וההיא דפרק קמא דחולין בנושא את כפיו בפני עצמו ובקבוע, והא דהכא לישא את כפיו בפני עצמו באקראי בעלמא, והלכך כל שלא הביא שתי שערות בפני עצמו לא, הא הביא שתי שערות נושא אפילו בפני עצמו לעתים ובאקראי.
ורש"י ז"ל פירש שם בפרק לולב הגזול דלאו בקטן ממש מיירי התם, אלא הכי קאמר קטן היודע לפרוש את כפיו כלומר שאין יודעין בו אם הגדיל עדיין אם לאו אפילו הכי כיון שהוא נושא את כפיו בידוע שהביא שתי שערות שאילולי כן לא היה נושא את כפיו והלכך חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ואינו מחוור, דכל ההיא ברייתא דלולב הגזול בקטן ממש מיירי.

רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורש על שמע. תימה דהכא משמע דדוקא בשלא ראה מאורות מימיו אבל פקח ונסתמא פורס לפי שכבר נהנה, ולא משמע הכי בבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא פז, א עי"ש) דרבי יהודה סומא מיפטר פטר ליה מכל מצות האמורות בתורה ורב ששת דאמר מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מכל מצות האמורות בתורה עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא עבידנא ולא מיפקידנא ואיהו פקח היה ונסתמא. ובירושלמי (פ"ד ה"ז עי"ש) דייקי עלה דהא דהכא ופירשוה דלאו בסומא ממש היא מתניתא אלא בשעמד בבית אפל כל ימיו. ובתוספות דחו דלא משמע הכין בגמרא, מדמייתי עלה (לקמן עמוד ב) ההיא דרבי יוסי דאמר פעם אחת מצאתי סומא אחד באישון לילה ואפלה ואבוקה בידו, דאלמא מתניתין בסומא ממש קא מיירי. מיהו נראה דלאו קושיא היא כל כך דדוגמא נקטה, כלומר שהסומא או השרוי באפילה נהנה הוא מן המאורות שמשתמרין הן על ידי המאורות ומשמשין אותן על ידיהם כההוא סומא. אבל בתוספות תירצו דרבי יהודה ודאי מדאורייתא פטר כל סומא מכל המצות האמורות בתורה אבל מדרבנן מחייב, וכי מחייב הני מילי בפקח ונסתמא לפי שכבר היה בר חיובא ואפילו נסתמא בעודו קטן מכל מקום ראוי היה לבא לכלל מצות אבל בסומא מן הבטן פטור לגמרי. וטעמא דמחייב ליה רבי יהודה מדרבנן ולא פטר ליה לגמרי כנשים שפטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא ואפילו מדרבנן, דלא דמי, דנשים אע"פ שפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא חיובי מחייבי בכל שאר המצות אבל סומא אילו אתה פוטרו מהכל הוה ליה כגוי. והני מילי בשראה מתחילתו ונתחייב במצות וא"נ אפילו נסתמא קודם שהגדיל כדאמרן, אבל בשלא ראה מאורות כלל פטור לגמרי לדברי ר"י.

והא דאמרי' אם היו שלשתן ג' פרשיו' כגון כי כה אמר ה' וכו' ברוב הספרים בכל א' מהם פרשה ולפ"ז יהא פירושו ג' ענינים חלוקים ואסיקנא דבתורה מדלגין בענין א' כגון אחרי מות ואך בעשור וכמו שאנו נוהגין בתענית לומר ויחל משה ופסול לך אבל לא בב' ענינים ובנביא מדלגין אפי' בב' ענינות וכאן וכאן בכדי שלא יפסיק התורגמן ואין מדלגין מנביא לנביא דמסתמא יש בו כדי להפסיק התורגמן ובנביא של י"ב מותר שהם כשתי פרשיות בעלמא ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לראשו דה"ל כקורא למפרע:

מתני' המפטיר בנביא הוא פורס על שמע ואע"ג דההפטרה מאוחרת משום דהא גריס לה פורס על שמע ולעבור לפני התיבה אקדמיה ולא קתני הפורס על שמע הוא עובר לפני התיבה והוא מפטיר בנביא:

ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו פי' בשבילו אבל אינו פורס הוא עצמו ואפי' הגיע לחינוך ואע"ג דברכות הן דרבנן דאיהו פטור הוא לגמרי אפי' מדרבנן וכדכתיבנא לעיל:

קטן קורא ומתרגם מה טעם אביו או רבו עוברין על ידו לפי שהקטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ושמעי' מינה דדוקא קטן אבל גדול שהגיע לכלל שנים עובר לפני התיבה מיהו דוקא באקראי שלא במנין שלנו אבל אין ממנין אותו לעבור לפני התיבה ואינו נושא את כפיו תדיר עד שתמלא זקנו כדתניא בפ"ק דחולין נתמלא זקנו ראוי לעשות ש"צ ועובר לפני התיבה ולישא את כפיו וכדפרש"י התם וכן אתה אומר בענין נשיאות כפים דבעי' התם שיתמלא זקנו למנותו בכך דכך קבע אבל לעתים נושא את כפיו כיון שהוא גדול ולאפוקי קטן ואפי' דרך עראי נמי לא ואכתי איכא למידק מהא דאמרי' במס' סוכה קטן היודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות אלמא קטן נושא את כפיו ולפי' חולקין לו תרומה ורש"י ז"ל פי' שם דלאו קטן ממש בשנים קאמר אלא שהוא נראה כקטן ואין אנו יודעים אם הוא גדול בשנים אי לאו שהוא נושא את כפיו בידוע שהוא גדול שאלמלא כן לא היה נושא את כפיו כדתנן הכא וכיון שכן חולקין לו תרומה בחזקת גדול ולא נהירא דהתם דקתני כמה ענינין בההיא מתני' בקטן ממש נינהו אבל הנכון דהתם לא קתני קטן הנושא את כפיו אלא קטן היודע לישא את כפיו שמבסם את אחיו הכהנים בקול ולפיכך חולקין לו תרומה וכן אמרי' לענין משוררים ולא עולים לדוכן אלא ראשיהם בין רגלי הלוים והיו קורין אותן סועדי הלוים כלו' שסומכין קולם ואמרי לה צוערי הלוים כלו' קטני הלוים וכדפריש התם בס"ד. הילכך משהגיע מבסם עם אחיו בקול כי ההיא דסוכה וכשהוא גדול עולה לדוכן דרך אקראי:

פוחח פורס על שמע ומתרגם פי' פוחח שבגדיו קרועי' כדמתרגמי' ערום ויחף פוחח ואמרי' נמי התם בירושלמי על מי שתכפוהו אבליו עד שקרע מלפניו ומלאחריו נעשה כפוחח ומ"ש במשנתי' שפורס על שמע דרך עראי כשאין שם אחר אלא הוא לפי שבמקומו הוא עומד ופורס וכן מתרגם דלאו מילתא דקביעותא הוא כוליה האי דנשגח ביה לבזיוני אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו פורס את כפיו:

סומא פורס על שמע ומתרגם וג"כ עובר לפני התיבה ונקט פורס על שמע לאפוקי מדר' יהודה דפליג עלה:

רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע ק"ל דש"מ דדוקא סומא מעיקרא פוסל ר' יהודה אבל פקח ונסתם כשר לגמרי וחייב במצוות ופורס על שמע ואפי' בסומא מעיקרא נמי לא פסל אלא לפרוס על שמע משום שלא נהנה מן האורה כדאיתא בגמ' הא בשאר מצוות דלא שייך למי' הכי הרי הוא כפקח גמור ממאי דאמור ליה רבנן לר' יהודה ומאי דמהדר להו דהכא בהנאה תליא ורבנן אית להו הנאה מדר' יוסי ולא קאמר דטעם דהתם משום דכל שלא ראה מאורות מימיו פטור מן המצוה ונקט האי טעמא דלמא בשאר מצוות חיובי מחייב ומייתי לה מקרא דכתיב אלה המצות והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצוות ומנא תימרא דאפי' כפקח ונסתם דואמרינן אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מ"ד לי הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא ורב יוסף פקח ונסתמה היה ע"י מעשה דלא מצי קיימי בנפשיה דלא לאסתכולי בר מד' אמות ריס' כדאיתא בהגדה והנכון דלר' יהודה ודאי אפי' פקח ונסתמה פטור מכל המצוות מן התורה אלא שחכמים חייבוהו במצות לפי שלא יהא כגוי דבשלמא נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא ולא חייבום מדרבנן משום דהא איתנהו בשאר מצוות שלא הזמן גרמא אבל זה שפטור מכולם אם הניחוהו חכמים בפטורו הוי כגוי ולפי' פקח ונסתמה שכבר נהנה מן האור פורס על שמע דהא מיחייב מדרבנן ואתי מדרבנן ומפיק מדברכות של ק"ש דרבנן אבל סומא מעיקרו כיון שלא נהנה מן האורה אינו ראוי לברך עליו ולהוציא אחרים הא בשאר מצות מחייב מדרבנן מיהת וכן עיקר ונכון. וי"א שאף בשאר מצוות הוא פוטר לסומא מעיקרו ואפי' מדרבנן כיון שלא היה ראוי לעולם לבא בכלל חיוב ובפקח ונסתמ' הוא דחיוב מדרבנן לפי שכבר בא לכלל מצוות כשהוא פקח ואפי' נסתמה כשהוא קטן ראוי היה לבא בכלל חיוב והא דקתני הכא לא יפרוס על שמע לאו דוקא אלא ה"ה דמיפטר משאר מצוות ואפי' מדרבנן וזו שיטת התוס' ובירוש' הוקשה להם מה שהקשינו ותירצו בעומד בבית אפל הא מתניתא כלו' בפקח גדול שחייב בכל המצוות אלא שלא נהנה לעולם מן האורה ולדבריהם הא דאמרי' בגמ' דילן דר' יוסי פליג אדר"י למימרא שהסומא יהנה מן האורה ממעשה של אותו הסומא דאלמא ר' יהודה בסומא גמור מעיקרו מיירי י"ל דלדוגמא נקטי' שאף הסומא גמור נהנה מן האורה ע"י בני אדם הנהנים ממנה וה"ה לעומד בבית אפל ומשום דלרבנן סומא גמור חייב בשאר מצוות בעומד בבית אפל ואלו היה טעמו של ר' יהודה נכון בעומד בבית אפל לפטרו מברכה זו אע"פ שחייב בשאר מצוות אף לרבנן היה להם לפטור סומא גמור מברכה זו אע"פ שחייב בכל המצוות לדבריהם הוצרכו לומר שאף הסומא נהנה ולפי' אמרו בו שפורס על שמע ולמדנו בירוש' דמתני' דוקא נקט לא יפרוס על שמע דאלו בשאר מצוות חייב דפקח גמור הוא ואיפשר היה לו לומר דר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו ויפטרו מיהת דלא יפרוס על שמע כיון שהוא מתהנה מן האורה ורבנן אהדרו ליה דהא נהנה כדר' יוסי אבל לר' יהודה אף מכל המצוות הוא פטור אלא דכל כה"ג היה מפרש לה בגמ' כדמפרש בשאר דוכתי ולפי' אין לנו אלא מה שפירשו רז"ל:

גמרא מ"ט מפטיר פורס על שמע רב פפא אמר משום כבוד פי' שלא יפרוס לומ' הפטרה שאינו כבוד ולפי' תקנו לו לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה שיש בהם כבוד:

רב סימאי אמר משום אינצויי כלו' שלא יריב עם ש"צ שהוא נוטל שכר וזה מפטיר ואמרי' איכא בינייהו היכא דעביד ש"צ בחנם משום אנצויי ליכא משום כבוד איכא:

ובנביא וכו' והוא שהיו רגילין ג"כ לתרגם בנביאים ואמר שרשאי המפטיר לקרות שלשה כאחד ויתרגם המתרגם כאחד שאין הטעות מצויה כל כך בקריאת שלשה ואם יארע שיטעה אין אנו קפדים על כך ומ"מ ביתר משלשה לא יעשה שהטעות מצויה בכך ואם היו שלשתן שלש פרשיות שכל אחד הוא פרשה בפני עצמה כגון כה אמר יי' חנם וגומר ומצרים ירד עמי בראשונה וגו' ועתה מה לי פה נאם יי' וגומר קורין ומתרגמין אחד אחד הואיל וכל אחד ענין מיוחד בפני עצמו קרוב הוא לטעות בכך מדלגין בנביא פי' מפרשה לפרשה אחרת רחוקה הימנה ולא בתורה שחוששין לטעות ומ"מ פי' בגמ' שאף התורה מדלגין בה בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור שהכל מענין היום וכמו שאנו נוהגין בתעניות מויחל משה לפסל לך אבל בנביא מדלגין אפילו מענין לענין עד כמה הוא מדלג פי' הן בתורה בענין אחד הן בנביא בשני עניינים עד כדי שלא יפסיק התורגמן רוצה לומר שתהא גלילתו במקום שרוצה לדלג קרובה כל כך שיגיע הוא בגלילתו למקום שרוצה לדלג בו קודם שישלים התורגמן את התרגום אבל יתר על כן אסור שלא יעמדו הצבור בשתיקה פי' בגמ' שאף בכדי שיעור זה אין מדלגין מנביא לנביא ובנביא של תרי עשר הואיל וכספר אחד הוא חשוב מדלגין ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו ר"ל שלא ידלג למפרע כלומר שלא ישוב בדלוגו לאחוריו:

זהו ביאור המשנה עם מה שנתחדש עליה בגמרא וכולה כמו שכתבנו הלכה היא:

ויש שואלין בה מה שאנו נוהגין לדלג מנביא לנביא בשבת של חתונה והוא שאומר שוש אשיש ומדלגין ממנה להפטרה של יום ואע"פ שאינה באותו נביא עד שמתוך כך פירשו אחרוני הרבנים שלא נאמר דלוג מנביא לנביא אלא כשמדלג לצורך כגון שצריך להשלים כ"א פסוקים ונגמר הספר במה שהתחיל ורוצה להשלימו בנביא אחר אבל מכיון שאינו עושה כן לצורך אלא לזמר בעלמא רשאי ומ"מ מנהג ספרד שאין כוללים שוש אשיש עם ההפטרה אלא מברך לפניה ומפטיר בענינו של יום ומשלים ברכותיה של אחריה ואח"כ אומר שוש אשיש בלא ברכה והוא מנהג נאה:

המשנה החמישית המפטיר בנביא וכו' כוונת המשנה בענין החלק הרביעי לבאר דברים הנעשים בצבור על ידי מי הם נעשים ואמר שהמפטיר בנביא ר"ל אותו שרגיל להפטיר בנביא ומזמין עצמו לכך ואע"פ שאינו כבוד אצלו אף אנו נותנין לו כבוד להיות הוא פורס על שמע על אחד מן הדרכים שפרשנוהו למעלה ועובר לפני התיבה ביום שאין בו הפטרה ואם הוא קטן ואינו ראוי להוציא את הרבים בפריסת שמע ותפלה אביו או רבו נוחלין כבודו במקומו קטן קורא בתורה שאין הכוונה אלא להשמיע לעם ואין זו מצוה גמורה כשאר מצות שנאמר בה כל שאינו מחויב וכו' ואע"פ שהוא מברך הרי מ"מ יש לו שייכות בתלמוד תורה עד שאחרים מצווין ללמדו וכל שכן שהקטן רשאי לתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ובתלמוד המערב אמרו שאינו פורס אא"כ הביא שתי שערות הא הביא שתי שערות פורס אע"פ שהוא קטן אבל אינו עובר לפני התיבה אע"פ שהביא שתי שערות עד שיראה כגדול ר"ל שיהיה גדול ובר מצוה הא כל שנראה כגדול עובר אע"פ שלא נתמלא זקנו ומה שאמרו במס' חולין כ"ד ב' שאין ממנין שליח צבור אא"כ נתמלא זקנו פירושו להיותו שליח צבור קבוע אבל זו שבכאן עניינה באקראי בעלמא מ"מ גדולי המפרשים כתבו שענין נראה כגדול ונתמלא זקנו שיעור אחד הוא:

ואינו נושא את כפיו אם הוא כהן ומ"ש במסכת סוכה מ"ב א' בקטן שאם יודע לפרוס את כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות אלמא שהוא נושא את כפיו פירושו שהוא נבלע עם שאר הכהנים ומיטפל עמהם לישא כפיו עמהם או שמא יודע לפרוס כפיו הוא מצד שמחנכין אותו לכך שיהא בקי בפריסה לשעתו פוחח יש שפירשו יחף עד שכל שוקיו מגולין עד כרעיו ממה שתרגם יונתן כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף ערטלאי ופחח ואין הדברים נראין שהרי אמרו העובר לפני התיבה בסנדל אף ביחף לא יעבור הא בשאר בני אדם לא ומתוך כך פירשו גדולי הפוסקים שבגדיו קרועים עד שנפלו מכתיפיו ונשארו כתיפיו מגולין ובמס' סופרים אמרו שכרעיו מגולין ויש גורסין שם שזרועותיו נראין:

פורס על שמע שאין בפריסה צבור כל כך שנחוש לכבוד צבור וכן מתרגם שאין לחוש בתרגום לכבוד צבור אבל אינו עובר לפני התיבה ולא קורא בתורה ולא נושא את כפיו שאין עניינים אלו אלא ברוב צבור ואין כבוד לצבור בכך ופי' בגמ' שאפי' היה פוחח זה קטן לא יקרא בתורה:

סומא פורס על שמע אע"פ שהוא אומר יוצר המאורות והוא אינו נהנה מהם פי' בגמ' שהוא נהנה מהם על ידי אחרים שרואין אותו טועה ומלמדין אותו וכן מתרגם שהרי על פה הוא נאמר ואפילו לדעת האומר שהסומא פטור מכל המצות וכל מי שאינו מחויב אינו מוציא הכא לאו מוציא גמור הוא אלא שמסדיר את התפלה לפניהם ועונין על כל דבר ודבר ומ"מ נראה שאינו עובר לפני התיבה ולא נושא את כפיו וכל שכן שאינו קורא בתורה שהרי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה ויש מתירין בכלן אחר שלא פירש בהדיא במשנתנו אבל אינו עובר וכו' ומפרשים דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דווקא במי שאפשר לו בכתב ואין זה כלום שהרי בכל התלמוד אמרו כדמתרגם רב יוסף ולא היה הענין אלא מפני שהיה סגי נהור ולא היה יכול לקרוא דברים שבכתב ומגדולי המחברים כתבו שהוא נעשה שליח צבור ור' יהודה אומר כל שלא ראה וכו' ואין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר וכולה על הדרך שפירשנו הלכה היא:

פיסקא הקורא בתרוה כו' ירושלמי בא בריה דר' חייא בר בא ר' חייא בשם ר' יוחנן הי' קור אבתורה ונשתתק זה שהיה עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון אין תחמר ממקום שפסק הראשונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה:

תנאי בפ"ב ג' דתוספתא מגלה הפורס על שמע והמברך על הפירות ועל המצוות לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה הרי זה דרך הבירות:

תוס' בד"ה פוחח כו' דפוחח הוא תרגום של ערום כו' עכ"ל וכ"ה התרגום ערום ויחף פחח ויחף כמו שכתב הרי"ף וק"ל:

בד"ה ואינו עובר כו' וי"ל דהתם איירי בתענית צבור כו' אלא זקן ורגיל ומי שטיפולו מרובה כו' גבי נתמלא זקנו כו' היינו בקביעות כו' עכ"ל כצ"ל ואין זה מדוקדק דמ"ש גבי יורד לפני התיבה דאיירי בת"צ וגבי ראוי ליעשות ש"צ היינו בקביעות ומדברי התוס' דחולין ופ' לולב הגזול נראה דענין אחד הוא דש"ץ הקבוע הוא המתפלל בתענית כו' ודו"ק:

בד"ה ואין נושא כפיו משמע הא אם הביא ב' שערות ישא כפיו וקשה דבספ"ק דחולין אמר דאין נושא כפיו עד שיתמלא זקנו וע"ק דמשמע ס"פ לולב כו' ואפילו קטן ממש ויש לומר דההיא דלולב כו' עכ"ל כצ"ל:

במשנה המפטיר בנביא כו'. פרש"י מי שרגיל כו'. נראה דהיה ק"ל דפריסת שמע ודאי קודם קה"ת היא וכמש"כ התוי"ט ולישנא דהמפטיר משמע שכבר הפטיר לכן פי' מי שרגיל דהיינו בימים שעברו והתוי"ט שכ"ע וכלומר מי שעתיד להפטיר כו' שחת כוונתו. ועי' לשון הר"ן ומש"כ התוי"ט לקמן בשמו דטעם דאין כבוד למפטיר הוא משום דאיתא אפילו בקטן לכאורה תמוה דהא תנן בסמוך דקטן קורא בתורה א"כ מאי גריעותא דמפטיר אבל הר"ן לשיטתו שכ' שם ולא שיהיו כולם קטנים או רובם כו':

שם והוא נושא א"כ. עתיו"ט וט"א שנדחקו בזה ול"נ דלפי דתנן פ"ה דברכות העובר לפה"ת כו' וא"א שם כהן אלא הוא ל"י את כפיו כו' ופי' הפוס' דאם יש כהנים אחרים זולתו אפי' הבטחתו כו' ל"י א"כ להכי תני הכא והוא אף דעובר לפה"ת כדקתני מ"מ נושא א"כ באם הבטחתו כו' ובזה יתיישב ג"כ קושיית התוס' והפוס' מהא דחולין נתמלא זקנו כו' דהכא דוקא משום דרגיל להפטיר התירוהו בהבאת ב' שערות לבד:

שם פוחח. פרש"י שכרעיו נראים כו' הר"ן הקשה עליו מהא דלקמן בסנדל איני עובר אף יחף ל"י דמשמע דאחר עובר יחף ול"נ דיחף דהתם היינו בלא סנדל אבל מ"מ הוא מכוסה רגלים באנפילאות דומיא הא דמייתי הרא"ש ביומא סי' כ"ד מפדר"א פ' (מו) אף ישראל יחיפי רגל ביוה"כ (לפנינו ליתא שם) ויוה"כ מותר באנפילאות לדעת ר"פ וע"ש בגמרא (עז) בהא דיליף איסור נעה"ס מיחף דקרא אבל קשה דהכא תני דאינו נושא א"כ ולקמן איתא מומין שאמרו כו' וברגליו ופרש"י משום דחולץ מנעליו וע"כ מיירי דרגליו יחפים ממש (עי' שו"ע סי' קכ"ח ס"ל) לכן נ"ל דיחף הוא רק בחלק התחתון דרגל ופוחח הוא שכרעיו נראים והיינו בגובה הרגל. ומה שהביא רש"י ראיה מתרגום עי' בתוס' ובהגרי"פ וגם סותר א"ע למה שפי' בערכין ס"פ השג יד וטעם דמתרגם כ' התוי"ט בשם הר"ן דלא הוי חשיבותא כ"כ דקטן מתרגם ועמש"כ לעיל בד"ה המפטיר ולשון הר"ן שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליו:

תד"ה פוחח (בסופו). וה"נ משמע בירושלמי סוף מו"ק. כצ"ל עי' ברי"ף ורא"ש:

תד"ה ואינו עובר לפה"ת. וי"ל דהתם מיירי בת"צ כו' דאין מורידין כו'. הנ"ל לפרש עפ"ד דיש חילוק בין עובר לפני התיבה ליורד לפה"ת דעובר היינו באקראי ויורד הוא בקביעות***) וא"ש הא דקתני המפטיר כו' הוא עובר לפה"ת דודאי אין סברא שיעשה ש"ץ קבוע בעבור זה. וכן הא דתנן בברכות פ"ה העובר לפה"ת וטעה דאין דרך ש"ץ קבוע לטעות ונ"ל לפ"ז דדוקא תני התם העובר לפה"ת ל"י אחר הכהנים אמן מפני הטירוף וכו' אבל ש"ץ קבוע ל"ח בי' לטירוף וזהו דין חדש לא שערוהו הפוס' אך בחולין העתיקו התוס' מתניתין דהכא ולא יורד לפה"ת:

תד"ה מי. ולא יהא נוהג בו דת יהודי. כצ"ל:

בא"ד ואע"ג דפי' לעיל דקטן דאית ביה תרי מדרבנן כו'. כצ"ל:

גמ' א"ר אסי כנגד תורה. עי' מ"ר פ' תבא:

תוס' ד"ה מי שלא וכו' אבל מדרבנן מיהא חייב. עי' ר"ה דף לג ע"א תד"ה הא ר' יהודה:

בא"ד אפ"ה סומא שיש בו תרי מדרבנן. עי' לעיל דף יט ע"ב תוס' ד"ה ור' יהודה:

בתוס' בד"ה כו' שלא ראה מאורות קשה דהא ר' יהודה וכו' עס"ה. עיין בלשון התוס' שילהי ר"ה דף ל"ג בד"ה הא ר"י שכתבו שם באריכות בענין הברכה שאינה צריכה ומש"ה הוצרכו כאן לפ' בתחילת דבריהם בע"א ועיין בחידושינו שילהי ר"ה שהארכתי ג"כ בזה:

(כד א משנה) סומא פורס את שמע ומתרגם.—ודין סומא בקריאת התורה ולעבור לפני התיבה ונשיאת כפים לא שנינו כאן לפי נוסח שלנו וסדר המשנה שבירושלמי. וכתב בטור א"ח סי' נג שאין סומא קורא בתורה שאין לקרות בתורה ע"פ, אבל הוא עובר לפני התיבה. אבל הב"י שם כתב בשם רבינו ירוחם, שאינו עובר לפני התיבה מק"ו דפוחח. ולענין נשיאת כפים כתב, דאם דש בעירו מותר אפי' סומא בשתי עיניו^*עי' ב"י סי' קכח., ואם אינו דש בעירו אפי' סומא בעין אחת אסור. ולפי זה הא דהשמיט דינים אלו במשנתנו משום דסומא אין דינו פסוק בנשיאת כפים, ומשום הכי לא תנן נמי דין קה"ת והעברתו לפני התיבה. אבל במשנה שברי"ף הנוסח "אינו עובר לפני התיבה ואינו קורא בתורה ואינו נושא את כפיו"^*[אבל עי' בהגהות הב"ח לרי"ף שם ובד"ס כאן הערה ת'.]. וכן מצינו במד' תנחומא פ' תולדות סי' ז: "שנו רבותינו סומא פורס על שמע ומתרגם אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו קורא בתורה ואינו נושא את כפיו"^*[ועי' דברי "עץ יוסף" כאן.]. ולפי זה נראה, דמשנתנו בסומא בשתי עיניו שנויה ואע"פ שדש בעירו אסור.

ובנביא שלשה. אם ירצה ולא איכפת לן אם יטעה דלא נפקא מיניה הוראה: ואם היו שלשתן כו'. בגמ' מפרש היכא משכחת לה רצופין: מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה: ואין מדלגין בתורה. שהשומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע: ועד כמה הוא מדלג. בנביא: שלא יפסוק התורגמן. שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שידלג זה משום שאין כבוד צבור לעמוד שם בשתיקה: גמ' קורא. כהן גדול אחרי מות ביום הכפורים משנה היא במסכת יומא ואך בעשור לחודש ויש כאן דילוג דפרשת אך בעשור לחדש השביעי בפרשת אמור אל הכהנים: כאן בכדי שלא יפסוק המתורגמן. והאי בכדי שלא יפסוק הוא שהרי סמוכין הן: והא קתני. גרסינן ולא גרסינן עלה: בענין אחד. ששניהן מדברין בדבר אחד ואין כאן טירוף הדעת הלכך כי לא מפסיק תורגמן מדלג שהרי שניהן בענין יוה''כ מדברים ומתני' דקתני כלל לא בשני ענינים כגון מפרשת נגעים לפרשת זבין: והתניא. בניחותא: אין מדלגין מנביא לנביא. שיש כאן טירוף יותר מדאי: מסוף הספר לתחילתו. למפרע: מתני' המפטיר בנביא. מי שרגיל להפטיר בנביא תקנו חכמים שיהא פורס את שמע: הוא עובר לפני התיבה. להוציא את הצבור בקדושה שבתפלה: על ידו. בשבילו: קטן אינו פורס על שמע. לפי שהוא בא להוציא רבים ידי חובתן וכיון שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן: ואינו נושא את כפיו. אם כהן הוא שאין כבוד של צבור להיות כפופין לברכתו: פוחח. במס' סופרים מפרש כל שכרעיו נראין ערום ויחף מתרגם ערטילאי ופחח (ישעיה כ): פורס את שמע. דהא מחויב בברכה: אבל אינו קורא בתורה. משום כבוד תורה וכן לפני התיבה וכן בנשיאות כפים גנאי הוא לצבור: גמ' משום כבוד. להעביר לפני התיבה הואיל וממציא עצמו לדבר שאינו כבודו תיקנו לו זו לכבוד: משום אינצויי. הדבר בא לידי מחלוקת אני מפטיר ואתה תעבור לפני התיבה: דקא עביד בחנם. הבא לעבור לפני התיבה אינו נוטל שכר

ובנביא שלשה. ועכשיו אין אנו מקרין למתורגמן אפילו בנביא אלא פסוק אחד שלא יבא לטעות רק בתחילת ההפטרה אנו מקרין ג' למתורגמן להודיע כי כן הדין אילא דחיישינן שיטעה: ואם היו שלשתן של שלש פרשיות קורין אחד אחד. קשיא על מה שאנו מתרגמין ויאמר יהושע אל העם התקדשו (יהושע ג) ויש שם ג' פסוקים עד בעת ההיא ומקרין אותן למתרגם שלשתן ביחד ואע''פ שיש פרשה בסוף שני פסוקים והא שאנו מתרגמין הפטרות של פסח ועצרת טפי משאר י''ט לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם הנס וכן במתן תורה כדי לפרסם הנס: אבל אינו פורס על שמע. ואפילו לרבי יהודה דמכשיר ליה במגילה לעיל (דף יט:) הכא מודה שלא יוציא אחרים ידי חובתן בדבר שבקדושה משום דבקטן איכא ב' דרבנן כדפרישית לעיל לרבנן דרבי יהודה אבל במגילה יש להקל לפי שטף ונשים היו בספק דלהרוג ולהשמיד לפיכך עשאו רבי יהודה כגדול: פוחח. ערום ויחף פ''ה מתרגמינן ערטילאי ופחי וליתא דפחי הוא תרגום של ערום וכן פירש רב אלפס דפחי זהו אותו שלבוש בגדים קרועין והכי נמי משמע פרק קמא דמס' קידושין: ואינו עובר לפני התיבה. קשה מאי איריא קטן אפילו גדול נמי אינו עובר לפני התיבה אא''כ נתמלא זקנו כדתניא סוף פ''ק דחולין (דף כד: ושם) נתמלא זקנו ראוי לעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה אבל בענין אחר לא וי''ל דהתם מיירי בתענית צבור כדתנן בתענית (דף טז.) דאין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל (. ומי שנתמלא זקנו) ומי שטפולו מרובה והא דקתני התם גבי נתמלא זקנו ראוי לעשות ש''ץ היינו להיות ש''ץ בקביעות אבל באקראי בעלמא יכול להיות משהביא ב' שערות ולא כמו שפירש רש''י שם דפירש דמיירי לתקיעת שופר ולהמנות פרנס על הצבור ולהלקות ולנדות: ואין נושא כפיו. משמע הא אם הביא ב' שערות ישא כפיו וקשה דהא סוף פ''ק דחולין (דף כד: ושם) אמר דאין נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו ועוד קשה דמשמע סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מב.) קטן היודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה בגורן ואפילו קטן ממש וי''ל דההיא דלולב הגזול מיירי עם כהנים גדולים ללמוד ולהתחנך והא דפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו וההיא דחולין דבעי מלוי זקן מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות אבל באקראי בעלמא יכול הוא לישא כפיו אע''פ שלא נתמלא זקנו כדי לאחזוקי נפשיה בכהני: (וע''ע תוס' יבמות צט: ד''ה ואלו): מי שלא ראה מאורות לא יפרוס על שמע. קשה דהא רבי יהודה הוא דאמר פרק החובל (ב''ק דף פז. ושם) סומא פטור מכל המצות וא''כ אי איירי הכא בסומא אפילו ראה מאורות ונסתם נמי ומפרש בירושלמי דלא מיירי בסומא ממש אלא מיירי שהוא בבית אפל ועוד י''ל דמיירי שפיר בסומא והא דפטרינן התם סומא היינו מן התורה אבל מדרבנן מיהא חייב ואפילו נסתמא משנולד מ''מ חייב הוא מדרבנן שלא יהא כנכרי ולא יהא נוהג בו דת יהודי כלל דלא דמי לנשים דפטורים ממצות עשה שהזמן גרמא אפילו מאותן שאינן אלא מדרבנן שהרי בנר חנוכה ובארבע כוסות ובמקרא מגילה דלא הוו אלא מדרבנן לא מחייבי אלא לפי שהן היו באותו הנס התם היינו טעמא שאפילו נפטור אותן מכל מצות עשה שהזמן גרמא מ''מ עדיין יש להן מצות רבות אבל סומא אם נפטור אותו מכל מצות אפי' מאותן שאינן אלא מדרבנן א''כ יהא חשוב כנכרי ואע''ג דפירש' לעיל דקטן דאית תרי מדרבנן שהוא קטן ופריסת שמע דלא הוי אלא מדרבנן אין יכול להוציא אחרים גדולים דליכא אלא חד דרבנן פריסת שמע אפ''ה סומא שיש בו תרי מדרבנן יוציא שפיר האחרים דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן: [וע''ע תוס' עירובין צו. ד''ה דילמא וכו' ותוס' לעיל יט: ד''ה ור''י מכשיר]