מגילה כד ע"ב

הכא נמי איכא נצויי אביו ונצויי רבו: פוחח פורס על שמע וכו': בעא מיניה עולא בר רב מאביי קטן פוחח מהו שיקרא בתורה אמר ליה ותיבעי לך ערום ערום מאי טעמא לא משום כבוד צבור הכא נמי משום כבוד צבור: סומא פורס על שמע וכו': תניא אמרו לו לרבי יהודה הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם ור' יהודה התם באבנתא דליבא תליא מילתא והא קא מיכוין וידע הכא משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה ורבנן אית ליה הנאה כרבי יוסי דתניא א''ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה {דברים כח-כט} והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה עד שבא מעשה לידי פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו אמרתי לו בני אבוקה זו למה לך אמר לי כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין:
מתני' כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו:
גמ' תנא מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו אמר ר' יהושע בן לוי ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו תניא נמי הכי ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו עקומות עקושות לא ישא את כפיו אמר רב אסי חיפני (ובשיני) לא ישא את כפיו תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין אמר ליה רבי חייא לר' שמעון בר רבי אלמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן משום דעבי קלך אתא אמר ליה לאבוה אמר ליה זיל אימא ליה כשאתה מגיע אצל {ישעיה ח-יז} וחכיתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרב הונא והוה פריס ידיה ההוא דש בעירו הוה תניא נמי הכי זבלגן לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר א''ר יוחנן סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן דהוה פריס ידיה ההוא דש בעירו הוה תניא נמי הכי סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר: ר''י אומר מי שהיו ידיו צבועות לא ישא את כפיו: תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר:
מתני' האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות ציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו ה''ז דרך החיצונים:
גמ' מ''ט חיישינן שמא מינות נזרקה בו: העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה: לימא תנינא להא דתנו רבנן תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני ואמר רבא בתפרן ובאלכסונן אמר רב פפא מתניתין דעבידא כי אמגוזא:
מתני' האומר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

משום דאיכא כבוד אביו וכבוד רבו. הכא נמי - שייכא נצויי בקטן, משום דאיכא נצויי אביו, ונצויי רבו.

שנינו במשנתינו: פוחח פורס על שמע וכו'.

בעא מיניה עולא בר רב מאביי: קטן פוחח, מהו שיקרא בתורה, מי נימא דדווקא גדול אסור, משום "ולא יראה בך ערות דבר" ^[92], אבל קטן אינו מוזהר, או דלמא, לא שנא?

אמר ליה: ותיבעי לך קטן ערום, מהו שיקרא בתורה!?

אלא, ערום מאי טעמא פשיטא לך דלא יקרא, משום כבוד צבור! הכא נמי, פוחח קטן, לא יקרא - משום כבוד צבור.

שנינו במשנתינו: סומא פורס על שמע וכו', רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע.

תניא, אמרו לו לרבי יהודה: הרבה צפו לדרוש במרכבה שניבא יחזקאל, ואף על פי שלא ראו אותה מימיהם. הכא נמי, מה אכפת לן שלא ראה מאורות מימיו, הא מכל מקום יודע את עניינן על ידי לימוד?

ורבי יהודה אמר לך: התם, במרכבה, באבנתא דליבא [בהבנת הלב] תליא מילתא, והא קא מיכוין - וידע, ולהכי לא אכפת לן שדורש במעשה מרכבה, למרות שלא ראה אותה מימיו.

מה שאין כן הכא, דמשום הנאה ממאורות הוא דמברכינן ברכת יוצר המאורות, והא - לית ליה הנאה, שהרי לא נהנה מימיו מהמאורות!

ורבנן אמרי לך: אף שלא ראה מאורות מימיו, אית ליה הנאה מן המאורות, וכרבי יוסי.

דתניא, אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה להבינו, דכתיב: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה". וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה?

עד שבא מעשה לידי.

פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא, שהיה מהלך בדרך - ואבוקה בידו.

אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין [בורות], ומן הקוצין, ומן הברקנין ^[93] .

חזינן דאית ליה לסומא הנאה מן המאורות, ולהכי יכול לברך עליהן.

מתניתין:

כהן שיש בידיו מומין - לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו. והמסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן - עיניו כהות ^[94], לפי שהשכינה שורה על ידיהן.

רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס - לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו.

גמרא:

תנא: האי מומין שאמרו - כשנמצאין בפניו, או בידיו, ורגליו [או ברגליו] של הכהן מיירי. וטעמא, משום דצריך לחלוץ מנעליו כשעולה לדוכן, ואם יש ברגליו מומין - יסתכלו בו, ויבואו לראות את ידיו.

אמר רבי יהושע בן לוי: אם ידיו של הכהן בוהקניות [שיש בהן כתמים לבנים. לעזי רש"י] - לא ישא את כפיו.

תניא נמי הכי: ידיו בוהקניות - לא ישא את כפיו.

וכן אם היו ידיו עקומות [רש"י פירש: כפופות. ובר"ן איתא: שנתעקמה ידו אחורנית], או עקושות [מעוקמות לצידיהן ^[95]] - לא ישא את כפיו. אמר רב אסי: כהן חיפני, מאנשי חיפה, וכן כהן בישני, מאנשי בית שאן - לא ישא את כפיו ^[96] , מפני שאנשי אותן מקומות - מגמגמין בלשונם הם, וקורין לאלפין - עיינין, ולעיינין - אלפין ^[97], ואם כן, יאמרו בברכת כהנים במקום: "יאר ה' פניו" - "יער ה' פניו", ולשון קללה הוא, שהרי יש לשון "פנים" שהוא לשון כעס, כמו: "פני ילכו והניחותי לך", והיינו פנים של רוגז ^[98].

תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה, לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין. מפני שקורין לאלפין - עיינין, ולעיינין - אלפין. ופוגמין תפילתן ^[99].

אמר ליה רבי חייא לרבי שמעון בר רבי: אלמלי אתה לוי - פסול אתה מן הדוכן, משום דעבי קלך [קולך עבה], והלוויים נפסלין בקול [כדאמרינן במס' חולין דף כ"ד ע"א].

אתא רבי שמעון, אמר ליה לאבוה את דברי רבי חייא.

אמר ליה: זיל אימא ליה לרבי חייא: אתה שקורא לחיתי"ן היהי"ן, כשאתה מגיע אצל: "וחכיתי לה'", ונמצא שאתה אומר "והכיתי", לא נמצאת מחרף ומגדף?! ^[100]

אמר רב הונא: זבלגן, שעיניו זולפות דמעה תמיד ^[101], לא ישא את כפיו, לפי שהעם מסתכלין בו.

ותמהינן: ולא? והא ההוא זבלגן, דהוה בשיבבותיה [בשכנותו] דרב הונא, והוה פריס ידיה!?

ומתרצינן: ההוא דש בעירו הוה, שהיו בני עירו מורגלין בו, ולא היו מסתכלין בו עוד.

תניא נמי הכי: זבלגן לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו - מותר ^[102] .

אמר רבי יוחנן: סומא באחת מעיניו - לא ישא את כפיו.

ומקשינן: והא ההוא סומא באחת מעיניו, דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן, דהוה פריס ידיה!?

ומתרצינן: ההוא - דש בעירו הוה.

תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו - לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו - מותר ^[103] .

רבי יהודה אומר: מי שהיו ידיו צבועות - לא ישא את כפיו. תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך - מותר.

מתניתין:

האומר: איני עובר לפני התיבה בבגדים צבועין, אף בלבנים לא יעבור ^[104] [וטעמא מפרש בגמ'].

וכן, האומר: בסנדל איני עובר לפני התיבה, אף יחף לא יעבור.

העושה תפלתו [תפילין שבראשו] עגולה - סכנה היא, שמא תכנס בראשו ^[105], ואין בה מצוה, דהא מרובעות בעינן.

נתנה לתפלתו על מצחו, או שהניחה על פס ידו - הרי זו דרך המינות. שהמינין מבזין דברי חכמים, והולכין אחר הכתוב כמשמעו. דאמרי: "בין עיניך" - ממש, ו"על ידך"

- ממש.

וחכמים דרשו בגזירה שוה, ד"בין עיניך"

- היינו קדקד, מקום שמוחו של תינוק רופס. ו"על ידך" - היינו גובה היד, קיבורת שבראש הזרוע, שיהו התפילין מונחות כנגד הלב.

ציפן, את פרשיות התפילין, בזהב, דהיינו, שעשה את הבתים מזהב ^[106]. ונתנה [או נתנה] על בית אונקלי [בית יד של לבוש] שלו - הרי זה דרך החיצונים, דהיינו, בני אדם ההולכין אחר דעתם ולא כדעת חכמים.

והטעם שאין להניחן על בית אונקלי, שהרי דרשו חכמים: "והיה לך לאות" - ולא לאחרים לאות, ולהכי בעינן להניחן דווקא תחת בית ידו ^[107].

וציפן זהב - נמי פסולות, משום דכתיב: "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודרשינן: מן המותר בפיך, שיהא הכל מבהמה טהורה ^[108].

גמרא:

מאי טעמא דהאומר איני עובר בבגדים צבועין - אף בלבנים לא יעבור?

משום דחיישינן שמא מינות נזרקה בו, שהמינין עובדי עבודה זרה מקפידין לא להתפלל בצבועין ^[109].

שנינו במשנתינו: העושה תפלתו עגולה, סכנה, ואין בה מצוה.

לימא תנינא במתניתין דידן - להא דתנו רבנן: תפלין מרובעות - הלכה למשה מסיני. ואמר רבא: בתפרן ובאלכסונן. והיינו, שכשתופרן, צריך ליזהר שלא יקלקל ריבוען במשיכת חוט התפירה ^[110]. וצריך שיהא נמי אלכסונן כהלכתו, דהיינו, שאם האורך והרוחב הם אצבע בדיוק, אזי יהיה האלכסון אצבע ושני חומשין. דהכי נמי תנן במתניתין, שלא יעשה התפילין עגולות! אמר רב פפא: לא תשמע להאי מלתא ממתניתין, דמתניתין דעבידא כי אמגוזא [כאגוז] ^[111], דבהכי איכא סכנתא, שמא תכנס בראשו. אבל אי עגולה היא כביצה וכעדשה ^[112] - שמא שפיר דמי.

מתניתין:

האומר:

הערות

^[92] הקשה הטורי אבן, אם זה הטעם דאינו קורא בתורה, א"כ, היאך פורס על שמע ומתרגם? וביאר, דבאמת אין בפוחח משום ערוה, דאפילו לתוס' דהיינו בגדיו קרועים, מ"מ ודאי ערותו מכוסה. וטעמא דאין קורא בתורה - מפני כבוד הציבור. ועיי' בעמק ברכה [עמ' מ"ח]. ותמה הטו"א על רש"י, דבמתניתין פירש דטעמא דפוחח משום כבוד, והכא פירש משום ערוה ! ? ותירצו הרש"ש והשפת אמת, דבמתניתין פירש רש"י לפי מסקנת הגמ' הכא, דאפילו בקטן אסור משום כבוד הציבור.

^[93] תמה המהרש"א, כיון דבאפילה אין בני אדם רואין אותו, אם כן אמאי נקט קרא "עור"? וכי מאי נפקא מינה באפילה, בין עיור לפיקח? ! ותירץ, דמ"מ לפיקח איכא מעליותא גם באפילה, דכיון שיודע מבואי העיר ושביליה, גם באפילה יודע קצת לכוון בהם, להציל עצמו מן הפחתים.

^[94] כך פירש רש"י. ותוס' בחגיגה [ט"ז ע"א, ד"ה בכהנים] הקשו, דהתם מוכח דהיינו דוקא בזמן שביהמ"ק קיים, והא הכא מיירי בגבולין, כדמייתי להלן מההוא דהוה בשבבותיה דר"ה וכו'? ופירשו, דה"ט דאסור להסתכל בכהנים - משום היסח הדעת. והביאו דהכי איתא בירושלמי [ואיתא התם: "אמר ר' חגא, כלום אמר אלא משום היסח הדעת, אנא מסתכל ולא מסחינא דעתאי"]. וכ"כ המאירי, דהמסתכל בכהנים מסיח דעתו, לפי שנכסף לראות את אצבעותיהם של הכהנים, שהוא דבר מחודש. ובתוס' הרא"ש כתב, דעתה אין מסתכלין בהן, משום שהקב"ה מציץ מבין קשרי אצבעותיהם. שנא' "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". ובטורי אבן כתב, דע"כ דמתניתין מיירי בזמן שביהמ"ק קיים, וטעמא משום ששכינה שורה על ידיהן, דאלא"ה, אמאי תנן במתני' דווקא כהן שיש בידיו מומין, הא בברייתא בגמ' מייתי גם כהן שיש בפניו ורגליו מומין ! ? עיי"ש עוד. וע"ע בדבר אברהם ח"א סי' ל"א אות ב'. וכתב המ"ב [סי' קכ"ח ס"ק פ"ט], דלטעם דהיסח הדעת, הסתכלות מועטת שאינה מביאה היסח הדעת - שרי. ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להסתכל בהם כלל.

^[95] ובר"ן כתב: שנתעקשה ידו, שאין יכול לחלק אצבעותיו.

^[96] כתב המהרי"ט [בשו"ת, ח"ב אה"ע סי' ט"ז], דהיינו דווקא שלא במקומן, אבל חיפני - בחיפה, ובישני - בבית שאן, ודאי שיכולין לישא כפיהן, שהרי שם דיבורם ומילולם ניכר וידוע. עיי"ש.

^[97] וכתב המשנה ברורה [סי' קכ"ח ס"ק ק"כ], דכיון שאם כל בני עירו קורין כך - מותר לישא כפיו באותה עיר, להכי בזמננו, שרוב בני עמנו אינם יודעים להבחין בין הברת אל"ף להברת עי"ן, מותר לישא כפיו.

^[98] כך פירש רש"י. והקשה הטורי אבן, תיפו"ל משום דפוגמין ברכתן, וכדפירש רש"י גבי הא דאין מורידין אותן לפני התיבה? ותירץ דאי לאו טעמא דמהפכין הברכה לקללה, לא היתה קפידא משום פגם ברכה, דדווקא לענין לרדת לפני התיבה קפיד תנא, משום שמוציא אחרים יד"ח, וכיון דאפשר באחר - למה לי להוריד לפני התיבה אחד מהן? אבל להוציא א"ע יד"ח - שפיר דמי, וא"צ להדר אחר אדם אחר שיוציאנו, וה"נ גבי ברכת כהנים. ובשו"ת בית אפרים [או"ח סי' ס"ה ד"ה ובכדי] תירץ, דלענין לעבור לפני התיבה, אם כל אנשי המקום קורין כן - מותר. משא"כ לענין ברכת כהנים דאסור משום דמשמע לשון קללה. עיי"ש.

^[99] וכתב המג"א [סי' נ"ג סקט"ו]: "ואם כולם מדברים כך - מותר להיות ש"ץ".

^[100] הקשו תוס', א"כ, היאך הוריד רבי את רבי חייא לפני התיבה כשגזר תענית, כדאיתא במס' ב"ב [פ"ה ע"א] ? ותירצו, דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת, היה קורא אותה שפיר כדבעי. אבל זה רק ע"י טורח, ולא בקל. ולהכי התם, כיון שאמר אליהו לרבי, שע"י שיורידו לפני התיבה - ימהר הגאולה, לפיכך הורידו.

^[101] כך פירש רש"י. והרמב"ם [פט"ו מהל' תפילה ה"ב] כתב, דהיינו שרירו יורד על זקנו בשעה שמדבר. וכ"כ הטור. וביאר המאירי, דהכי פירושא דזבלגן לשיטה זו: "זב" - הוא לשון זיבה. "לגן" - הוא הלשון בלשון יוני. והיינו שלשונו זבה. ועיי"ש במאירי, שליקט הלכות נשיאות כפים מכל הש"ס.

^[102] כתבו תוס', דה"ה במומין שבידיו, אם היה דש בעירו - מותר. והביאו שכן איתא בירושלמי. אבל ברמב"ם [פט"ו מהל' תפילה ה"ב] לא משמע הכי. וכ"כ בלחם משנה שם, דגבי מומין שבידיו - לא מהני דש בעירו.

^[103] כתב הטורי אבן דלאו דווקא באחת מעיניו, דה"ה בסומא בשתי עיניו, אם היה דש בעירו - מותר. והאי דנקט באחת מעיניו, משום רבותא דרישא, דאפילו בהכי לא ישא כפיו. וכ"כ הב"י [סי' קכ"ח].

^[104] כתב הרמב"ם [פ"י מהל' תפילה הל' ה'] דהיינו דווקא באותה תפילה, אבל בתפילה אחרת - יכול להתפלל. ופירש הריב"ש בתשובה [סי' רכ"ד], דה"ט, דכיון דרק חיישינן שמא מינות נזרקה בו, די לנו אם נחוש לאותה תפילה, אבל לא נחזיקנו לאפיקורוס לעולם. אבל הראב"ד שם חולק, וס"ל דלא ירד לפני התיבה גם בתפלה אחרת.

^[105] כך פירש רש"י. והוסיף התוי"ט בשם רש"י במנחות, דהחשש הוא, שכשיכנוס בפתח, ויכה ראשו באסקופא - יכנסו התפילין בראשו. ובשם הערוך הביא, דפעמים שנופל על פניו ברחום וחנון, וירצצו את מוחו. ותוס' פירשו בשם ר"ת, דכיון דאין בה מצוה, דמרובעות בעינן, להכי, בשעת סכנה יכול להסתכן בהן, ולא תגן עליו המצוה, ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל כנפים [שבת מ"ט ע"א, עיי"ש כל המעשה]. ועיי' בתוס' במנחות [ל"ב ע"ב, ד"ה סכנה] וברש"י שם. ותמה הטורי אבן, מאי איריא עגולות, הא כל שעשה את התפילין שלא כמצוותן - אינן מגינות עליו ! ותו, מאי אריא תפילין, הא בכל המצוות הכי הוא ! ועוד הא מלתא דפשיטא היא ! ?

^[106] כך משמע מרש"י והר"ן. והתפארת ישראל פירש, דהיינו שחיפה את הבתים בזהב. וכתב דטעם הפסול, משום שאין הבית רואה את האויר.

^[107] ומדנקט להאי דינא דווקא אתפילין של יד, ומשום האי טעמא ד"והיה לך לאות", הוכיח הרשב"א בתשובה [ח"ה סי' י"ב, ובעוד מקומות], דתפילין של ראש - מותר להניח על גבי בגד, ואין בזה משום חציצה. עיי"ש. [אמנם עיי' במאירי, שכתב, דאפילו במקום המוצנע, שאין חשש של "והיה לך לאות - ולא לאחרים", אפ"ה אין להניחם על מלבוש]. ובב"י [או"ח סי' כ"ז] הביא דיש אוסרין, ומביאין ראיה מהא דאיתא בירושלמי [ברכות פ"ב ה"ג], דר' יוחנן לא הוה מנח תפילין בסתוא מפני הקרירות. ואי שרי לאנוחי על גבי כובע, למה היה נמנע? ! עיי"ש. ובשו"ת הריטב"א [סי' כ"ד] כתב: "אבל דעת כל רבותי ז"ל אשר היו מעולם, שאין נותנין אותן על הבגד. וקבלתן של גאונים - תורה היא". [וע"ע בשו"ת הריב"ש סי' קל"ז, ובשו"ע סי' כ"ז סעיף ה'].

^[108] כך פירשו רש"י והר"ן. והקשה תוס' רעק"א, אטו זהב הוא מן האסור לפיך? והביא, דרש"י במנחות [מ"ו ע"ב] כתב, דטעמא משום דבעינן עור דווקא. ובסנהדרין [מ"ח ע"ב] כתב רש"י דהלל"מ היא. אבל השפת אמת מתרץ, דכיון שדרשו "מן המותר בפיך", ממילא משתמע דבעינן מידי דאכילה, דהיינו עור ולא מתכות. ועיי' בנודע ביהודה מהדו"ק [או"ח סי' א'].

^[109] ובשו"ת הריב"ש [סי' רכ"ד] כתב: "או אפשר שאף אם לא היה דרך המינים להקפיד, מ"מ, כיון שזה מקפיד במה שאין שאר ישראל מקפידין, חיישינן שמא איזה רוח מינות נזרקה בו, ובעבורו מקפיד במה שאין ראוי להקפיד".

^[110] עוד הביאו התוס', דר"ת פירש, דהיינו שהתפירה עצמה צריכה להיות בריבוע.

^[111] הרמב"ם הביא להך דינא בהלכות הנחת תפילין [הל' תו"מ פרק ד' הלכה ג']. ויש להבין, דהא לכאורה הפסול הוא בעשיית התפילין, וא"כ, בדיני עשייתן [בפ"ג הל"א] הוה ליה למכתב ! והביא בחי' הגר"ח בשם הגרי"ז, דהפסול הוא משום שהעיגול אינו עומד כולו על ראשו, וא"כ, החסרון הוא בהנחתן. ולהכי נמי תני לה במתניתין דומיא דהנחה על פס ידו וכו'.

^[112] כך היא הגירסא לפנינו ברש"י. אבל הרש"ש גרס ברש"י: " [מתניתין] עגולות כאגוז וכביצה [דהיינו - עגול כדורי]. אבל עגולה כעדשה [דהיינו עגול שטוח] - שפיר דמי". וכן כתב בתפארת ישראל, דאף אם הן כביצה איכא סכנתא עכ"פ כשהביצה זקופה, שכשיכנס בפתח, אפשר שיכה ראשו באסקופה בבלי דעת - וירצץ את מוחו.

הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר איכא נצויי [יש קטטה] של אביו ונצויי [וקטטה] של רבו.

א שנינו במשנה: פוחח (מי שאינו לבוש כהלכה ובשרו מגולה) — פורס על שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה. בעא מיניה [שאל אותו] עולא בר רב מאביי: קטן פוחח מהו שיקרא בתורה? האם יש מקום לומר שכיון שקטן אינו מוזהר על "ולא ייראה בך ערוות דבר" (דברים כג, טו), אין למונעו בשל כך מלקרוא בתורה.

אמר ליה [לו] אביי: לפי דרך מחשבה זו ותבעי לך [ותישאל תסתפק לך] אם כן על קטן ערום, שמכיון שהוא קטן אין בו משום "ערות דבר", אלא ערום מאי טעמא [מה טעם] לא יקרא — משום כבוד הצבור, הכא נמי [כאן גם כן] לא יקרא פוחח משום כבוד הצבור.

ב שנינו במשנה שסומא פורס על שמע ור' יהודה חולק, ולדעתו כל שלא ראה מאורות מימיו (עיוור מלידה) אינו יכול לברך. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לר' יהודה: אין צורך שאדם יראה דבר בעיניו על מנת שיוכל לברך עליו ברכה, וכיוצא בזה הרבה צפו לדרוש במעשה המרכבה של ה' בעולמות העליונים, ואף על פי שלא ראו אותה מימיהם, משמע שהראיה אינה מעכבת.

ור' יהודה משיב על כך: יש לחלק, כי התם באבנתא דליבא תליא מילתא, והא קא מיכוין וידע [שם במעשה המרכבה, בהבנת הלב תלוי הדבר, והרי הוא מכוון ויודע] אף על פי שאינו רואה בעצמו, אולם הכא [כאן] בברכת המאורות משום הנאה הוא, והא לית ליה [הרי אין לו] לעיוור הנאה מן המאורות, ולכן אינו יכול לברך עליהם.

ורבנן [וחכמים] מה טעמם — לדעתם אית ליה [יש לו] לעיוור הנאה מן המאורות, וכדברי ר' יוסי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה שלא הבנתי את פירושו, שנאמר: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" (דברים כח, כט), והייתי תוהה: וכי מה אכפת ליה [לו] לעור בין אפילה לאורה, אם אינו מרגיש בהבדל שביניהם? ואם כן מדוע מדבר הכתוב על העיוור באפילה דווקא?

עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון (בחשכת) לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה (לפיד) בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? הלא עיוור אתה! אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואים אותי ומצילים אותי מן הפחתין (בורות) ומן הקוצין ומן הברקנין. הרי שאף שהעיוור איננו נהנה במישרין מראיית האור, מכל מקום מציאות האור מועילה לו. ומשום כך יכול גם הוא לברך על המאורות.

ג משנה כהן שיש בידיו מומין — לא ישא את כפיו לברך, שכיון שיש בהן מומים הרי זה גורם לאנשים להסתכל בו, ואסור להסתכל בידי הכהנים כשמברכים את העם לפי שהשכינה שורה עליהם באותה שעה. ר' יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות בסטיס (צבע כחול) — לא ישא את כפיו מאותו טעם, מפני שהעם מסתכלים בו.

ד גמרא תנא [שנה] החכם בתוספתא: מומים שאמרו שפוסלים את הכהן מלברך, הכוונה למומים שבפניו, ידיו ורגליו, ולא מומים שבסתר. אמר ר' יהושע בן לוי: כהן שהיו ידיו בוהקניות (מלאות כתמים לבנים) — לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ידיו בוהקניות — לא ישא את כפיו. היו כפיו עקומות או עקושות (מעוותות) — לא ישא את כפיו.

בדומה לכך אמר רב אסי: חיפני (אדם מהעיר חיפה) ובשיני (בית שאני, אדם מהעיר בית שאן) — לא ישא את כפיו, שלא ידעו בני אותם המקומות לבטא את האותיות הגרוניות כראוי. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין מורידים לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין — מפני שהם קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, ועל ידי כך משבשים את משמעות הדברים בתפילה.

אמר ליה [לו] ר' חייא לר' שמעון בר רבי תוך כדי שיחתם: אלמלי אתה (אילו היית) לוי — פסול אתה מן הדוכן לשיר משום דעבי קלך [שקולך עבה] ואינך ראוי לשירה. נפגע ר' שמעון, אתא [בא] ואמר ליה לאבוה [לו לרבי אביו] את תוכן דברי רבי חייא. אמר ליה [לו] רבי: זיל אימא ליה [לך אמור לו] דבר כיוצא בכך: כשאתה מגיע אצל הפסוק "וחכיתי לה'" (ישעיהו ח, יז) לא נמצאת מחרף ומגדף?! שכן ר' חייא שהיה מבבל לא היה יכול להבדיל בין חי"ת לה"א.

אמר רב הונא, זבלגן מי שעיניו זולפות דמעה תמיד לא ישא את כפיו מפני שמסתכלין בו. והא ההוא דהוה בשיבבותיה [והרי אותו כהן בעל מום שהיה בשכנותו] של רב הונא והוה פריס ידיה [והיה פורס, נושא את כפיו]! ומשיבים: ההוא דש בעירו הוה [היה], כלומר, היה מצוי במקום והתרגלו אליו בני עירו, וכיון שהם רגילים בו, שוב אין מסתכלים במומו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: זבלגן — לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו — מותר.

אמר ר' יוחנן: סומא באחת מעיניו — לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלים במומו. ושואלים: והא ההוא דהוה בשיבבותיה [והרי אותו כהן שהיה עיוור באחת מעיניו שהיה בשכנותו] של ר' יוחנן דהוה פריס ידיה [שהיה פורס, נושא את כפיו]! ומשיבים: הכהן ההוא דש בעירו הוה [היה]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו — מותר.

שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: מי שהיו ידיו צבועות — לא ישא את כפיו. תנא [שנה] החכם בתוספתא: מכל מקום, אם רוב אנשי העיר מלאכתם בכך בצביעה — מותר, שבודאי אין שמים לב לכך.

ה משנה האומר: "איני עובר לפני התיבה בבגדים צבועין" אלא בלבנים בלבד — אף בלבנים לא יעבור, שכן יש חשש מינות במי שמקפיד על צבע הבגד בתפילה ולכן ראוי לפוסלו מכל תפילה. וכן מי שאומר: "בסנדל איני עובר" — אף יחף לא יעבור, שאף הוא נוהג שלא על דעת חכמים.

העושה תפלתו (התפילין שלו) עגולה — הרי זו סכנה, בכל מקום וזמן שגוזרים על הנחת תפילין, ואף ששינו ועשו תפילין עגולות, הסכנה עדיין קיימת, ואין בה מצוה, שהרי המצוה היא לעשותה מרובעת דווקא. נתנה את התפילה של ראש על מצחו ולא במקומה על קצה שערותיו, או תפילה של יד על פס ידו (כף ידו) — הרי זו דרך המינות, כפירה במסורת חכמים ביחס למקום הנחת תפילין. ציפן (את התפילין) זהב, או שנתנה את התפילין של יד על בית אונקלי (השרוול) שלו מבחוץ — הרי זו דרך החיצונים, כלומר, דרך היוצאים אל מחוץ למנהגי ישראל.

ו גמרא ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שפוסלים את הרוצה להתפלל בבגדים לבנים או כשהוא יחף — חיישינן [חוששים אנו] שמא מינות נזרקה בו, שכן דרך לבושם של עובדי עבודה זרה, ולכן אין אנו מניחים לו להתפלל כלל.

שנינו במשנה: העושה תפלתו עגולה — סכנה ואין בה מצוה. ומעירים: לימא תנינא להא דתנו רבנן [האם נאמר ששנינו כבר במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא], שתפלין מרובעות הלכה למשה מסיני! ואמר רבא: "מרובעות" פירושו בתפרן ובאלכסונן, כלומר, שצריכות להיות מרובעות מכל צד, ולכאורה כבר נאמר הדבר במשנתנו כשפסלה תפילה עגולה!

אמר רב פפא: אין מכאן הוכחה, שאפשר לפרש שמתניתין [משנתנו] מדברת באופן דעבידא כי אמגוזא [שעשויה כמו אגוז], כלומר, עגולה כולה ככדור, אבל אין הוכחה מן המשנה שבתי התפילין צריכים להיות מרובעים, שהרי אפשר לפרש שאף צורה מעוגלת, כל שאינה כצורת כדור — כשרה.

ו משנה האומר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Here, also, according to Rabba bar Shimi, it is to prevent his father or teacher from quarreling.

§ We learned in the mishna: One whose limbs are exposed [poḥe’aḥ] may recite the introductory prayers and blessing before Shema and translate the Torah reading into Aramaic, but he may not read from the Torah. Ulla bar Rav raised a dilemma before Abaye: What is the halakha with regard to whether a minor whose limbs are exposed may read from the Torah? Can it be argued that a minor’s bare limbs do not fall under the category of nakedness, and therefore it is permitted for him to read the Torah despite the fact that parts of his body are exposed?

Abaye said to him: And according to this reasoning, raise the dilemma with regard to a minor who is totally naked. What is the reason that a minor who is naked may not read the Torah? It is due to respect for the public. Here, too, a poḥe’aḥ may not read from the Torah due to respect for the public.

The mishna continues: One who is blind may recite the introductory prayers and blessing before Shema, and he may also translate the Torah reading into Aramaic. Rabbi Yehuda says: Anyone who has not seen the luminaries in his life may not recite the first of the blessings before Shema, which is the blessing over the luminaries. It is taught in a baraita that they said to Rabbi Yehuda: Many have seen enough with their mind to expound upon the Divine Chariot, although they have never actually seen it. Similarly, even one who has never seen the luminaries may recite the blessing.

And how does Rabbi Yehuda counter this argument? He can say that there, with regard to the Chariot, the matter depends upon the heart’s comprehension, and one can concentrate his mind and understand the Chariot even if he has never actually seen it. But here, with regard to the luminaries, the blessing is recited due to the benefit one derives from them, and one who is blind does not derive any benefit from them, and therefore he may not recite a blessing over them.

And the Rabbis maintain that even a blind man derives benefit from the luminaries, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei said: All of my life I was troubled by this verse, which I did not understand: “And you shall grope at noon as the blind man gropes in the darkness” (Deuteronomy 28:29). I was perplexed: What does it matter to a blind person whether it is dark or light? He cannot see in any event, so why does the verse speak about a blind man in the darkness?

I continued to ponder the matter until the following incident occurred to me. I was once walking in the absolute darkness of the night, and I saw a blind man who was walking on his way with a torch in his hands. I said to him: My son, why do you need this torch if you are blind? He said to me: As long as I have a torch in my hand, people see me and save me from the pits and the thorns and the thistles. Even a blind man derives at least indirect benefit from the light, and therefore he may recite the blessing over the heavenly luminaries.

MISHNA: A priest who has blemishes on his hands may not lift his hands to recite the Priestly Benediction. Because of his blemish, people will look at his hands, and it is prohibited to look at the hands of the priests during the Priestly Benediction. Rabbi Yehuda says: Even one whose hands were colored with satis, a blue dye, may not lift his hands to recite the Priestly Benediction because the congregation will look at him.

GEMARA: It is taught in a baraita: The blemishes that the Sages said disqualify a priest from reciting the Priestly Benediction include any blemishes found on his face, hands, and feet, but not blemishes that are not visible to others. Rabbi Yehoshua ben Levi said: If his hands are spotted with white blotches, he may not lift his hands to recite the Priestly Benediction. The Gemara notes that this is also taught in a baraita: If a priest’s hands are spotted, he may not lift his hands to recite the Priestly Benediction. Similarly, if his hands are curved inward or bent sideways, he may not lift his hands to recite the Priestly Benediction.

Apropos the previous discussion, Rav Asi said: A priest from Haifa or Beit She’an may not lift his hands to recite the Priestly Benediction, as he does not know how to properly pronounce the guttural letters. This is also taught in a baraita: One may not allow the people of Beit She’an, nor the people of Beit Haifa, nor the people of Tivonin to pass before the ark in order to lead the service because they pronounce alef as ayin and ayin as alef, and they thereby distort the meaning of the prayers.

The Gemara relates that Rabbi Ḥiyya once said to Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi: If you were a Levite, you would be disqualified from singing on the platform in the Temple courtyard because your voice is thick. Offended by this remark, Rabbi Shimon went and told his father, Rabbi Yehuda HaNasi, what Rabbi Ḥiyya had said. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Go and say to him: When you study and reach the verse: “And I will wait upon [veḥikkiti] the Lord” (Isaiah 8:17), will you not be a maligner and a blasphemer? Rabbi Ḥiyya, who was from Babylonia, was unable to differentiate between the letters ḥet and heh, and he would therefore pronounce the word veḥikkiti as vehikkiti, which means: And I will strike.

Rav Huna said: A priest whose eyes constantly run with tears may not lift his hands to recite the Priestly Benediction. The Gemara asks: Wasn’t there a certain priest with this condition in the neighborhood of Rav Huna, and he would spread his hands and recite the Priestly Benediction? The Gemara answers: That priest was a familiar figure in his town. Since the other residents were accustomed to seeing him, he would not draw their attention during the Priestly Benediction. This is also taught in a baraita: One whose eyes run should not lift his hands to recite the Priestly Benediction, but if he is a familiar figure in his town, he is permitted to do so.

Rabbi Yoḥanan said: One who is blind in one eye may not lift his hands to recite the Priestly Benediction because people will gaze at him. The Gemara asks: Wasn’t there a certain priest who was blind in one eye in the neighborhood of Rabbi Yoḥanan, and he would lift his hands and recite the Priestly Benediction? The Gemara answers: That priest was a familiar figure in his town, and therefore he would not attract attention during the Priestly Benediction. This is also taught in a baraita: One who is blind in one eye may not lift his hands and recite the Priestly Benediction, but if he is a familiar figure in his town, he is permitted to do so.

We learned in the mishna that Rabbi Yehuda said: One whose hands are colored should not lift his hands to recite the Priestly Benediction. It was taught in a baraita: If most of the townspeople are engaged in this occupation, dyeing, he is permitted to recite the Priestly Benediction, as the congregation will not pay attention to his stained hands.

MISHNA: One who says: I will not pass before the ark to lead the prayer service in colored garments, may not pass before the ark to lead the prayer service even in white garments. There is concern that one who insists on wearing clothing of a specific color during his prayers is a heretic and therefore unfit to lead the service. Similarly, if one says: I will not pass before the ark wearing sandals, he may not pass before it even barefoot, as he is not acting in accordance with the teachings of the Sages.

One who constructs his phylacteries in a round shape exposes himself to danger during times of persecution, when foreign governments impose a ban on the mitzva of phylacteries, and yet he does not fulfill the mitzva to don phylacteries, as phylacteries must be square. If one placed the phylacteries worn on the head on his forehead, and not in its proper place above his hairline, or if he placed the phylacteries worn on the arm on his palm, and not on his biceps, this is the way of the heretics, i.e., those who reject the tradition of the Sages with regard to the proper placement of the phylacteries. If one plated his phylacteries with gold or placed the phylacteries worn on the arm on the outside of his sleeve [unkeli], this is the way of the outsiders, i.e., those who do not take part in the traditions of the Jewish people.

GEMARA: What is the reason that one who wishes to pray only with white clothes or barefoot is not permitted to lead the prayer? We are concerned that perhaps he has been imbued with heresy, as these are the practices of idolaters. He is therefore barred from leading the service.

We learned in the mishna: One who constructs his phylacteries in a round shape exposes himself to danger and does not fulfill the mitzva to don phylacteries. The Gemara comments: Let us say that we already learned in this mishna that which the Sages taught in a baraita: The requirement that phylacteries must be square is a halakha transmitted to Moses from Sinai. And Rava said about this: Square means along their seams and their diagonals [alakhsonan], i.e., they must be perfectly square. It would seem that all this was already stated in the mishna, which says that round phylacteries are disqualified.

Rav Pappa said: It is possible to understand that the mishna is referring to phylacteries that one constructed to be round like a nut, i.e., in the shape of a ball. However, the mishna does not indicate that the phylacteries must be square, as it does not address the case of phylacteries that are rounded but not a true sphere.

MISHNA: If one says in his prayers:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ירושלמי סוף משקין מת לו מת קורע. מת לו מת אחר מרחיק ג' אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מלאחריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו ר' חייא בר אדא דמן יפו אמר נעשה כפוחח.

סומא פורס על שמע ומתרגם ר' יהודה אומר כל שלא ראה מימיו לא יפרוס את שמע כלומר לא יברך בא"י יוצר המאורות שלא נהנה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.

ר' שמעון בר ר' הוה קליה עב ואמר לו ר' חייא שלא היה יכול לקרות חי"ת אלא היה קורא לחיתי"ן היהי"ן לפיכך א"ל כשאתה מגיע לקרוא וחכיתי לה' נמצא שונא ישראל מוציאן בלשון הכאה ונמצא מחרף ומגדף.

תניא זבלגן לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו מותר. פי' דש בעירו ידוע ומפורסם.

העושה תפלתו עגולה פי' העושה תפילין עגולין כאגוז אלא תנינן תפילין מרובעות הל"מ.

ואמר רבא בתופרן ובאלכסונן. פי' פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון ואם הן תפילין על ראשו עגולין ירצצו מוחו. וזו היא סכנה. ואין מצותן אלא מרובעות נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות. ציפה זהב ונתנה על בית יד של אונקלו פי' אצילי ידיו הרי זה דרך החיצונים:

מתני': מפני שהעם מסתכלין בו. פירשו בירושלמי (פ"ד ה"ח) דאיכא משום היסח הדעת. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

גמרא: ואם היה דש בעירו מותר. פירוש: ואפילו בשיש מומין בידיו, וכדגרסינן בירושלמי (שם עי"ש) אם היה דש בעירו מותר ר' נפתלי הוה אצבעיה עקימא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה מכיון שאתה דש בעירך מותר.

מתני': ציפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זה דרך החיצון. פירוש: משום דכתיב (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך, לך לאות ולא לאחרים לאות (מנחות לז, ב). ומכאן נראה לי דתפילין שבראשו מותר לתת אותם על כובעו על כסוי הראש, דהא בשל יד לא אסרו ליתנו על בית אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות ולא לאחרים לאות הא לאו הכי שרי, ואילו תפילין שבראש אדרבא כתיב בהו (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ וכדאמרינן בעלמא (מנחות לה, ב וש"נ) אלו תפילין שבראש. והא דאמרינן (זבחים יט, א-ב) מקום יש בין ציץ למצנפת כדי להניח בו תפילין, שמא מפני שאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת.

מתני': האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינין. ירושלמי (פ"ד ה"י): האומר יברכוך טובים שתי רשויות. ונראה פירושו, כאילו אומר יברכוך הטובים אבל הרעים יש להן אלוה אחר. ואם תאמר והא כתיב (תהלים קמה, י) וחסידיך יברכוך וכתיב (שם קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך. יש מתרצים דלא אסור אלא באומר כן בתפלתו, שאומר במקום וכל החיים יודוך סלה וכל הטובים יודוך סלה.
וי"מ יברכוך טובים מפני שיש לכלול בתפלה הרשעים עם הצדיקים, דגמרינן מושחלת וחלבנה (שמות ל, לד).

והא דמבעיא לן קטן פוחח מהו שיקרא בתורה דאלו בגדול פשיטא דלא יקרא אבל קטן וו ליכא קפידא ואי' דלא גריס קטן אלא פוחח לחוד ואפי' לגדול מיבעייא ליה:

תניא א"ל לר' יהודה והלא הרבה צפו במרכבה ולא ראו אותה מימהם כלו' שיודעין ענינה אע"פ שלא ראוה וסומא ג"כ יודע ענין המאורות ויכול לברך עליהם אע"פ שלא ראה אותם על מה שהשיג ע"י למוד ואהדר להו דלענין בהנאה תליא מלתא והא לא נהנה ורבנן אמרי דנהנה מעובדא דר' יוסי והלכתא כותיהו:

זבלגן שעיניו נופלות דמעה לא ישא את כפיו ואם הוא דש בעירו מותר וכן סומא בא' מעינו אבל סומא גמור י"א דלא חזי לנשיאות כפים אפי' דש בעירו וי"א דכי נקט בא' מעיניו היינו לרבותא בשאינו דש בעירו אבל דש בעירו אפי' בב' עיניו ופי' בירוש' דהה"נ שיש בידיו מומין כגון שהיו עקומות וכיוצא בו שאם דש מותר:

לימא תנינא להא דת"ר תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני ואמר רב פיפי בתפרן ובאלכסונן של בתים שהיו מרובעות בגופן עד שתהא באלכסונן באלכסון של מרובע שהוא יתר על המרובע ב' חומשין שזה סימן ריבוען יפה:

המשנה הששית כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו' כוונת המשנה כשלפניה לבאר אותן הפסולין לנשיאות כפים מצד חשש שמא יסתכלו בו העם והוא שאסור להסתכל בכהנים בעוד שהם מברכין כמו שאמרו במסכת חגיגה ט"ז א' כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ומאי ניהו זה המסתכל בכהנים בשעה שנושאין כפיהם ויראה לי הטעם בזה מצד העדר הכוונה בהבטתם ומפני שההבטה מצוייה באצבעותיהם של כהנים מפני שהוא דבר מחודש אצלם ונכספים לראותם החמירו בה ביותר וסעד לדברי מצאתי בתלמוד המערב אסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת מאן דלא מסתכל לא מסח דעתיה ומכאן אני אומר במה שכתבו מקצת מפרשים שלא נאסרה הבטה זו אלא במקדש שהיו מזכירין את השם שאין הדבר כן אלא בכל מקום כן ומתוך כך אמרו במשנה זו שכהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו מפני שאין העם שולטין בעצמם מלהסתכל בו וכן מי שהיו ידיו צבועות סטיס וקוצה והם עשבים ידועים אצלם שהיו מכניסין אותם בכלל הצבעים אינו נושא את כפיו ופי' בגמ' בזה שאם רוב אנשי אותה העיר מלאכתן כך מותר וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא מומין שאמרו לא סוף דבר בידיו אלא אף אם היו בפניו או ברגליו שהרי אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם ואם יהיו ברגליו מומין יביטו בהם ויפסידו כונתם:

אין מעלין לנשיאות כפים מי שהוא עלג בלשונו עד שיקרא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכן מי שהיו ידיו בהקניות או עקומות או עקושות לא ישא את כפיו זלגן והוא מי שעיניו דומעות מלשון זלגו עיניו דמעות ויש קורין זבלגן ומפרשין מי שרירו זב מלשונו וזב הוא מלשון זיבה ולגן הוא בלשון יוני לשון דומה ללעז שלנו וכן סומא באחד מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה זולגן או סומא זה דש בעירו מותר מאחר שהורגלו לראותו אין הדבר מחודש אצלם ולא יביטו בו ויש מי שמורה כן אף בשאר המומין וכן נראה לי ממה שמצאתי בתלמוד המערב ההוא דהוין ידוי עקישן אתא לקמי' דר' נפתלי אמר ליה כיון דאת דש בעירך מותר מי שהוא עלג בלשונו עד שקורא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכן כל כיוצא בזה אין מורידין אותו לפני התיבה וכן כל כיוצא בזה:

הרבה דברים יש בברכת כהנים מפוזרין בתלמוד וראויות להתקבץ בכאן ואלו הן במסכת ראש השנה כ"ח ב' התבאר שאין הכהן רשאי לשנות בברכות כלל ר"ל שאם אמר הואיל ונתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי אינו רשאי שנ' לא חוסיפו על הדבר ובקצת נוסחאות של גאונים מצינו פסוק אחד לכל תיבה שבברכת כהנים אלא שאף הם לא תקנום אלא ליחידי הצבור כהן שנשא את כפיו במקום אחד ונזדמן לו צבור אחר שלא הגיעו לברכת כהנים [נושא להם את כפיו כשמגיעין לברכת כהנים] במס' סוטה התבאר שברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקדש ובנשיאות כפים ובעמידה ומכאן נוהגין בספרד להיות כל הצבור עומדין בשעה ששליח צבור אומר ברכת כהנים אפילו במקום שאין נושאין כפיהם ובשעה שבית המקדש קיים היו מברכין בשם המפורש ומ"מ בגבולין אסור וצריך שיהיו הכהנים משמיעין את קולם בקול רם וכן צריך שיהיו הכהנים פניהם כלפי העם ועם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה ובמסכת ראש השנה התבאר על עם שבשדות אע"פ שאינם שם שבכלל ברכה הם אחר שהכהנים גומרין ברכתן סוגרין אצבעותיהם כשאר בני אדם ואין רשאין לעשות כן ר"ל לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הצבור בקצת סדרי נשיאות כפים לקצת רבנים מצאתי ששליח צבור מתחיל ברכת אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' עד שמגיע למלת כהנים וכשמגיע לשם אם היו שני כהנים או יותר קורא בקול רם כהנים ואם אין שם אלא אחד אינו אומר כהנים בקול רם אלא מבליעו בין שאר תיבות ואינו קוראו אלא שליח צבור שותק וכהן עולה מאיליו ואין שליח צבור רשאי להתחיל בברכה זו עד שיכלה אמן של ברכת הודאה מפי הצבור ואין הכהנים רשאין להתחיל ברכה עד שתכלה מלת כהנים מפי שליח צבור וי"מ כן בכל תיבה ותיבה ששליח צבור מזכיר להם תיבה תיבה שלא יטעו ואמר שאין הכהנים מתחילין את התיבה עד שתכלה אותה תיבה מפי שליח צבור ומ"מ סוגית התלמוד מוכחת שאינו מתחיל באותה ברכה כלל אלא שאחר שסיים ברכת הודאה קורא כהנים הצבור עונין אמן בין פסוק לפסוק ואינן עונין עד שיכלה דבור מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בפסוק אחר עד שיכלה אמן מפי הצבור ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום הא מכיון שהתחיל רשאין להחזיר אבל אין רשאין לעקור רגליהם מכל וכל עד שיגמור שליח צבור שים שלום הכהנים צריכין לשאת ידיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש היו נושאין אותן על גבי ראשיהם חוץ מכהן גדול שלא הי' מגביה ידו למעלה מן הציץ כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך ולא עוד אלא שעובר בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ונראין הדברים כשהצבור מצוים אותם בכך הא מאליהן אין חייבין בכך וראיה לדבר מה שתרגם אנקלוס אמור להם כד תימרון להון וכן הדין כששליח צבור קוראם לכך ששליח צבור לענין זה כצבור הוא ויש חוככין לומר שאף בלא התראה הם מצווים בכך אלא שבתלמוד המערב ראיה לדעת ראשון והוא שאמרו ר' ישמעאל כד הוה תשיש קאי אחורי עמודי דר' אליעזר ונפיק לבראי כלומר היה מסתיר עצמו ויוצא כדי שלא יצווהו בכך הכהנים יש להם לעקור רגליהם ממקומם לילך אצל הדוכן בשעת ברכת עבודה ובזמן הזה אצל הארון ואומרי' יהי רצון שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל בלא מכשול מעתה ועד עולם כל כהן שלא עקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה אבל אם עקר רגליו עולה עד שעת ברכת כהנים כשנושאים הכהנים את כפיהם מברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה וכשמחזירים פניהם מן הצבור אומרין רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה כמו שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך וכו' כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את יי' הרג את הנפש לא ישא את כפיו שנא' ידיכם דמים מלאו ובמסכת תענית כ"ו ב' בארנו ששתויי יין לא ישאו את כפיהם אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן שמא תפסק רצועת סנדלו של אחד מהם העם מה הם אומרים בשעת ברכת כהנים ברכו יי' כל מלאכיו וכו' כדרך שהתבאר בשביעי של סוטה ויש פוסקין שלא לאמר כן אלא במקדש שהיו מזכירין שם המפורש כמו שכתבנו שם פירשו הגאוני' ששליח צבור ששכח ולא אמר ברכת כהנים בתפלה אם לא השלים את הברכה חוזר וסודרה ואם השלים את הברכה אינו חוזר ואף בזמן שיש שם נשיאות כפים:

המשנה השביעית האומר איני עובר לפני התיבה בבגדי צבעונין וכו' הכונה בה כשלפניה לבאר בה על מי שמתחסד יותר מדאי בקצת דברים שיש לחשדו באיזה סרך של מינות וענין זה הוא מפני שאנו נוהגין להתעטף בטלית לבנה ובשאר בגדים אין אנו מקפידין אם צבועים אם לבנים ויש מקצת בעלי אמונות אחרות שמדקדקים בכך וזה מראה עצמו מרבה בחסידות ואומר שאינו עובר בצבעונין אא"כ יהיו כל בגדים לבנים לא יעבור אף בלבנים ואע"פ שבשאר בני אדם אין מדקדקין בין צבועים ללבני' ועל דרך זה אמר בסנדל איני עובר לא יעבור אף ביחף א"א שלא נזרקו בו ניצוצות של מינות העושה תפלתו עגולה פי' מלשון תפלין ומזכירה בלשון יחיד ר"ל תפלה מפני שענין זה הוא בשל ראש יותר על של יד ר"ל שאם עשאה עגולה בקציצתה היא סכנה שמא יכנס בפתח נמוך ויכה בראשו אל הפתח ותכנס בראשו ואין בה מצוה כלומר שאין יוצא בה ידי חובתו דתפלין מרובעות בעינן נתנה של ראש על מצחו ושל יד על פס ידו הרי זה דרך המינות שאין מאמינים בדברי קבלה ומפרשים בין עיניך ממש ועל ידך ממש וכבר למדנו מגזרה שוה במס' מנחות ל"ז ב' בין עיניך זה קדקוד מקום שמוחו של תינוק רופס ועל ידכה בגובה של יד והוא קיבורת הזרוע שתהא שומה כנגד הלב צפה זהב ר"ל שצפה קציצת התפלין בזהב הרי זה דרך החיצון כלומר שאינה מינות גמורה אלא שיצא מכלל מצוה דכתיב למען תהיה תורת יי' בפיך מן המותר בפיך כלומר שכל עניני התפילין הן קלף שלהן הן תיק שלהם הן חוטין הן רצועות הכל של בהמה טהורה לא של טמאה ולא של זהב נתנה על בית אונקלי ר"ל על בית יד לבושו מבחוץ כדי שיהא לאות לכל הרואי' וכבר דרשו לך לאות ולא לאחרים לאות שצריך להניחם במקום המוצנע ומ"מ אפי' במקום המוצנע אין לו להניחם על שום מלבוש אפי' על חלוקו שאין ראוי להיות דבר חוצץ בין הזרוע לתפלין וכן של ראש על כובע שבראשו כך פירשו רבים וראיה לדבריהם מצאנו בתלמוד המערב ר' יוחנן בסיתוא לא הוה מנח תפלין דלא הוה חזיק רישיה ואלו היה רשאי לנשאם על כובעו אין כאן חולשה וכבר כתבנו מזה במסכת יומא פרק ראשון:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ובגמ' פי' שצריך להשמר בתפירתן שלא תקלקל את הרבוע וכן שיהא עור התפור תחת הקציצה מרובע ג"כ ושיהיה רבועו שוה מכל צד עד שימצא באלכסונו כנגד רבועו לפי חשבון כל אמתא בריבועא אמתא ותרין חומשי באלכסונא אפי' היה עגול ושטוח כעין עגול של עדשה או של גבינה שאין כאן סכנה פסולין רבוע גמור בעינן:

וכי מה אכפת ליה לעור כו' א"ל כל זמן שאבוקה בידי בני אדם כו'. יש לדקדק כיון דבאפילה אין בני אדם רואין אותו אכתי תקשי אמאי נקט קרא עור וכי מה אכפת באפילה בין עור לפקח וי"ל דמ"מ הפקח כיון שידוע לו מבואי העיר העיר ושביליה גם באפילה יודע קצת לכוין בהן להציל עצמו מן הפחתים כו':

שקורין אלפין עיינין כו'. בפרק הבונה אמרינן אל יכתוב אלפין עיינין ופרש"י שם יש שכותבין כן מפני שדומין בקריאתן עכ"ל והיינו שדומין בקריאתן ממוצא א' אותיות אחה"ע וזה טעותן של אנשי חיפה ובית שאן שמחליפין בקריאתן וכן יש לפרש שם גבי אל יכתוב חיתי"ן ההי"ן וה"נ הכא גבי וחכיתי לה' שה' וח' ממוצא א':

מפני שמטיל קנאה כו' ההוא דנחית כו' כל הסוגיא מפורש פרק אין עומדין:

רש"י ד"ה קטן פוחח. משום ול"י בך ע"ד. הט"א תמה דבמתניתין פי' משום כבוד צבור ולנ"פ דשם פי' למסקנא דהכא:

במשנה נתנה על מצחו. כצ"ל:

רש"י ד"ה כי אמגוזא. נראה דכצ"ל עגולות כאגוז וכביצה (ר"ל עגול כדורי) אבל עגולה כעדשה (עגול שטחי) ש"ד:

גמ׳ א"ל זיל אימא ליה כו'. נ"ב גם בכאן שבקיה רבי לענותנותיה. ואינו זר שכן מצינו בהלל זקנו (פסחים ס"ו) וגם בעניו מכל האדם שלא נמלט פעם מכעס וקפידא:

גמ' משום כבוד צבור. לעיל דף כג ע"א יומא דף ע ע"א גיטין דף ס ע"א סוטה דף לט ע"ב:

שם אלמלי. עי' לעיל דף כא ע"א תוס' ד"ה אלמלא:

מתני' ציפן זהב. סנהדרין דף מח ע"ב:

מתני' האומר כו' ציפן זהב [להתפילין] הרי זה דרך חיצונים.
דהלכה למשה מסיני דבעי עור, הכי משמע בשבת (דף כח) דאיתא התם דמש"ה כותבין על עור של עוף, דעור של עוף עור מקרי, משמע דאם לא היה נקרא עור לא היו כותבין.
ורש"י ז"ל פירש, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהא הכל מבהמה טהורה. ובל ידעתי איך מתמעט מזה זהב דלאו מין טמא הוא, ובסנהדרין (דף מח) כתב רש"י ז"ל בעצמו דהלכה למשה מסיני הוא, ועל עור בהמה טמאה כתב דרשא דלמען כו' מן המותר בפיך, והכא דלא קתני במתני' רק ציפן זהב לא הו"ל לרש"י למנקט טעם דמן המותר בפיך:

כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' וכו'. עמ"ש התוס' ומה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף על דבריהם. ומה שכתוב בתוס' במציעא דף פ"ו. ע"ש בסימן נ"ג:

אף יחף לא יעבור. במחזיק ברכה א"ח סי' צ'א הבאתי פי' רבינו יאודה אלמאדרי זלה"ה וע"ש בברכי יוסף סי' צ"א בס"ד:

לימא תנינא להא דת"ר וכו'. וקשיא לי הא בכל דוכתא בתלמוד כל מאי דמצי לאשכוחי לבריתא סייעתא ממתני' מסייע והכא קאמר לימא תנינא להא דת"ר וכו' ומאי דוחקיה דלא לסייעיה ונ"ל דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני ואין בה מצוה דמשמע מצוה הוא דליכא הא פסולה נמי היא. לקוטי מהר"א פליף כ"י ואין דבריו מחוורין דכי קאמר ואין בה מצוה ודאי פסולה תדע דהא לפי האמת עגולה בכל אופן פסולה דתפילין מרובעות הל"מ. וקושיתו ל"ק דכל כי הני מילי משום יגדיל תורה ופשוט:
ואתה .תחזה דרש"י פי' במשנה העושה תפלתו עגולה תפילין שבראשו עגולין כביצה וכאגוז סכנה שלא תכנס בראשו ואין בה מצוה דמרובעות בעינן עכ"ל ומדבריו מתברר מ"ש דיהיב טעמא ואין בה מצוה דמרובעות בעינן וא"כ פסולה. גם ברישא כתב כביצה וכאגוז ובש"ס פי' כאמגוזא כאגוז אבל כביצה וכעדשה שפיר דמי. והדבר פשוט דזהו דחיה בעלמא דאמר ר"פ אבל לפי האמת פסולה כביצה וכאגוז דמרובעות בעינן. וכן פירש רבינו עובדיה כרש"י גם הרב המאירי בפסקיו כתב ואין בה מצוה כלומר שאין יוצא בה ידי חובתו דתפילין מרובעות בעינן:
אמנם .ק"ק על הרמב"ם שפסק פ"ד העושה תפלת עגולה כאגוז אין בה מצוה כלל דכיון שפסק פ"ג דאם אינן מרובעות כהל"מ פסולות אמאי כתב דין זה. דבשלמא במשנה אפשר דתני לה לומר שהיא סכנה. אבל הוא ז"ל שהשמיט הא דסכנה דלא נ"מ כמ"ש מרן בכ"מ. אמאי אצטריך לכתוב דין זה. שוב ראיתי להרב המופלא חסידא קדישא כמהר"ח בן עטר זלה"ה בספרו ראשון לציון שעמד בדברי הרמב"ם והאריך ולא יכולתי לעמוד על דברי קדשו:

(כד סע"ב משנה) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור וכו'.—לשון המשנה שלפנינו דחוק, דאיפכא ה"ל לומר "אף בצבועין לא יעבור", וכן בסיפא אף בסנדל לא יעבור. והט"ז בא"ח סי' נג אות ה' ובאור הגר"א שם אות כח נדחקו ליישב זה (ע"ש). ואנחנו נשער כי ט"ס קטנה יש במשנה זו, ויו"ד יתירה נזדקרה כאן, וכצ"ל: האומר אני עובר לפני התיבה בצבועין וכו' בסנדל אני עובר אף יחף לא יעבור". וביאור זה, שמנהג המינים בזמנם היה שהש"ץ יתפלל בבגדים צבועים דוגמת הכה"ג, וכן הוא מנהגם עד היום, שכהניהם לובשים בגדים כתבנית בגדי כה"ג ובהם ישמשו בעבודתם. אבל מנהג בני ישראל היה שהש"ץ היה מתעטף בלבנים^*עי' שבת י ע"א: מתעטף ומצלי. ועוד שם כה א: מתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך. וכתב רש"י במנח' לח א ד"ה מין וכו' דרוב טליתות של פשתים היו ולבנות. ועי' תורת האדם שער ההספד בשם ר' יצחק בן גיאת, שמנהג חתנים וכיוצא בהם ללבוש לבנים ולהתעטף בלבנים. ובשו"ת מהר"י ברונא סי' עג כתב, שלא יעשה טלית ללבוש בביהכ"נ אלא לבן., ורק הנשים היו לובשות בזמנם בגדי צבעונין^*עי' פסח' קט א וכתובות עב ב וע"ז כ ע"ב. ועוד תניא בספרי כי תצא פיס' קכו: לא יהיה כלי גבר על אשה וכי מה בא הכתוב ללמדנו, שלא תלבש אשה כלים לבנים ואיש לא יתכסה בגדי צבעונים ת"ל תועבה וכו'. ומוכח שבזמנם היה מנהג האנשים ללבוש לבנים, והנשים - להתקשט בצבעונים.. והש"ץ שמדמים אותו למלאך (עי' ברכות י ע"ב) כ"ש שהיה לובש לבנים. וכן היה מנהג ישראל בזמנם, שהש"ץ היה עובר לפני התיבה יחף מפני שביהכ"נ הוא מקום קדוש, וכדכתיב "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש היא" (שמ' ג ה), ועי' ירושלמי ב"מ פ"ב ה"ט [ח רע"ד]: יהודה ברבי עאל לכנישתא שבק סנדלוי ואזלין. אמר אילו לא אזלית לכנישתא לא אזלון סנדליי. וכן הוא המנהג עד היום בארצות המזרח שחולצים את נעליהם וסנדליהם לפני הכניסה בביהכ"נ. אבל המינים היו נוהגים להתפלל בסנדל, ולפיכך זה שמתהלל ללבוש צבועין או לנעול סנדל ולעבור לפני התיבה חוששין אנו שמא מין הוא, ואפי' אם יחפוץ אח"כ לעבור בלבנים וכן בלא סנדל אין מניחים אותו.

דהכא אינצויי ליכא משום כבוד איכא: קטן פוחח מהו שיקרא בתורה. גדול פוחח הוא דאסור משום ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג) אבל קטן אינו מוזהר או דלמא לא פליג מתני' בין קטן לגדול: לדרוש במרכבה. דיחזקאל: פחתים. גומות: מתני' כהן שיש בידיו מומין. לפי שהעם מסתכלין בו ואמרינן במסכת חגיגה (דף טז.) המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהן: גמ' בוהקניות. לונטיי''ש בלעז: עקומות. כפופות: עקושות. לצידיהן: חיפני ובישני. כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן מגמגמין בלשונן הן: מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו ולשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו (שמות לג) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי ומעי''ן עושין אלפי''ן ופוגמין תפלתן ודאמרינן (ברכות לב.) דבי ר''א קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ההוא בדרשה: פניו ידיו ורגליו. הנושא את כפיו חולץ מנעליו כדתניא (סוטה דף מ.) ואם יש בו מום יסתכלו בו ומתוך כך רואין את ידיו: דעבי קלך. ותניא בהכל שוחטין (חולין דף כד.) בשילה ובבית עולמים הלוים נפסלין בקול: אצל וחכיתי לה'. מקרא זה בספר ישעיה: לא נמצאת מחרף ומגדף. שהיה קורא לחיתי''ן היהי''ן נראה כאומר והכיתי: זבלגן. עיניו זולפות דמעה: לא ישא את כפיו. לפי שמסתכלין בו: דש בעירו הוה. כבר היו רגילין אנשי עירו ולא היו מסתכלין בו עוד דש לשון מרגיל כמו כיון דדש דש (בגיטין דף נו:): סטיס. קרו''ג: מתני' אף בלבנים לא יעבור. טעמא מפרש בגמ': העושה תפלתו עגולה. תפילין שבראשו עגולה כביצה וכאגוז: סכנה. שלא תכנס בראשו: ואין בה מצוה. דמרובעות בעינן: נתנה על מצחו. של ראש ושל יד על פס ידו: הרי זו דרך המינות. שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע כמשמען בין עיניך ממש ועל ידך ממש ורבותינו דרשו במנחות (דף לז:) בגזירה שוה בין עיניך זה קדקד מקום שמוחו של תינוק רופס ועל ידך גובה היד קיבורת בראש הזרוע שתהא שימה כנגד הלב: על בית אונקלי. על בית יד לבושו מבחוץ: הרי זה דרך חיצונים. בני אדם ההולכים אחרי דעתם חוץ מדעת חכמים דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות (שם): ציפן זהב. נמי כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג) שיהא הכל מבהמה טהורה: גמ' שמא מינות נזרקה בו. המינין עובדי ע''ז מקפידין בכך: בתפרן ובאלכסונן. כשהוא תופר בית מושבן צריך ליזהר שלא יקלקל ריבוען במשיכת חוט התפירה וצריך שיהא להן אלכסון כהלכתו במרובע שתהא אצבע ברוחב ובאורך שהיא אצבע ושני חומשין באלכסון: כי אמגוזא. עגולות כאגוז אבל עגולה כביצה וכעדשה שפיר דמי ולא תסייעא לברייתא ממתניתין:

כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה'. קשה כיון שלא היה יכול לומר חי''ת א''כ היאך הורידו רבי לפני התיבה כשגזר תענית כדאי' בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פה:) והא אין מורידין לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן לפי שקוראין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וי''ל דכשהיה מתכוין לקרות החי''ת קורא אותה שפיר ע''י טורח אבל לא היה בקל ולפי שאמר ליה אליהו שעל ידו תמהר הגאולה לפיכך הורידו.: אם היה דש בעירו מותר. ואפילו במומין שבידו כדאמר בירושלמי בההוא כהן דהוו ידיה עקישי אתא לקמיה דרבי נפתלי אמר ליה כיון שאתה דש בעירך מותר: סכנה ואין בה מצוה. פר''ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל הכנפים (שבת דף מט.): בתפרן כשהוא תופר בית . מושבם צריך ליזהר שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי ויתקלקל הריבוע ור''ת פירש דצריך שיהא התפר עצמו מרובע: