מגילה כה ע"ב

דף כה - ב

ומה לפנים - ומה לאחור, דהיינו, מה היה לפני בריאת העולם, ומה יהיה לאחריו [כך פירש רש"י. ותוס' הביאו עוד פירוש: מה בסוף גבולי העולם למזרח ולמערב] - קמשמע לן.

מעשה לוט ושתי בנותיו - נקרא ומתרגם.

ותמהינן: פשיטא!?

ומבארינן: מהו דתימא ניחוש לכבודו דאברהם, שהרי לוט היה בן אחיו, קמשמע לן ^[140] .

מעשה תמר ויהודה - נקרא ומתרגם.

ותמהינן: פשיטא!?

ומבארינן: מהו דתימא ליחוש לכבודו דיהודה, קמשמע לן דשבחיה דיהודה הוא דקרינן להאי מעשה - דהא אודי על חטאיה.

מעשה עגל הראשון - נקרא ומתרגם.

ותמהינן: פשיטא!?

ומבארינן: מהו דתימא, ליחוש לכבודן של ישראל, קמשמע לן כל שכן דניחא להו, דהויא להו כפרה על ידי שמתביישין בדבר ^[141].

קללות וברכות - נקרין ומתרגמין.

פ שיטא!?

ומבארינן: מהו דתימא, ניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא כשישמעו את כל העונשים, ויאמרו: אם כן, טוב לנו ליהנות מן העולם הזה ככל רצוננו, הואיל וממילא סופנו להענש ! קמשמע לן.

אזהרות ועונשין - נקרין ומתרגמין.

פשיטא!?

ומבארינן: מהו דתימא, ניחוש דלמא אתו למעבד המצוות מיראה, ולא יהא לבן לשמים, קמשמע לן ^[142] .

מעשה אמנון ותמר - נקרא ומתרגם, וכן מעשה אבשלום - נקרא ומתרגם.

פשיטא!?

ומבארינן: מהו דתימא, ליחוש ליקריה דדוד [לכבודו של דוד], שאמנון ואבשלום היו בניו, קמשמע לן.

מעשה פילגש בגבעה - נקרא ומתרגם.

פשיטא!?

ומבארינן: מהו דתימא ליחוש לכבודו דבנימין, שהרי אנשי גבעה - משבט בנימין היו, קמשמע לן.

מקרא ד"הודע את ירושלם את תועבותיה" - נקרא ומתרגם. פשיטא!?

ומבארינן: לאפוקי מדרבי אליעזר.

דתניא: מעשה באדם אחד, שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר: "הודע את ירושלם את תוע בו תיה".

אמר לו רבי אליעזר: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך!

בדקו אחריו, ומצאו בו שמץ פסול ^[143] .

וקא משמע לן מתניתין, דלא חיישינן להכי

- וקרינן ^[144].

ואלו המקראות שנקרין - ולא מתרגמין [רעבד"ן סימן]:

מעשה ראובן - נקרא ולא מתרגם.

ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל, שהלך לכבול. והיה קורא חזן הכנסת במעשה ראובן: "ויהי בשכון ישראל". ואמר לו רבי חנינא למתורגמן: אל תתרגם - אלא את הפסוק אחרון, דהיינו: "ויהיו בני יעקב שנים עשר". ושיבחוהו חכמים על כך.

מעשה עגל השני - נקרא ולא מתרגם. איזה מעשה עגל השני?

מן: "ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה וגו' ויאמר אהרן וגו'", שהתחיל אהרן לספר שוב מעשה העגל, וזהו תחילת מעשה עגל השני, עד: "וירא משה את העם כי פרע הוא וגו'".

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו. שהרי מתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה, כששאלו משה: מה עשה לך העם הזה - פקרו המינין לומר שיש ממש בעבודה זרה.

שנאמר בתשובת אהרן: "ואומר להם למי זהב התפרקו, ויתנו לי, ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", ומתוך כך יכולים המינים לומר, שיש ממש בעבודה זרה, שהרי משמע מהפסוק שנוצר העגל מעצמו.

והם לא יאמינו מדרש חז"ל, שאמרו שעשו אותו הערב רב על ידי כישוף, או על ידי השם שהיה ביד מיכה [מהרש"א].

ברכת כהנים - נקרין ולא מתרגמין.

מאי טעמא? משום דכתיב בה: "ישא ה' פניו אליך", וחיישינן שמא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא פנים לישראל. ואינן יודעין שכדאי הן ישראל לשאת להם פנים, כדאיתא במסכת ברכות [כ' ע"ב], שאמר הקב"ה: אני אמרתי: "ואכלת ושבעת וברכת", והן מחמירין על עצמן עד כזית ועד כביצה [רש"י] ^[145].

מעשה דוד ואמנון - לא נקרין ולא מתרגמין.

ותמהינן: והא אמרת לעיל בהך ברייתא, דמעשה אמנון ותמר - נקרא ומתרגם?

ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרינן דלא נקרין ולא מתרגמין - היינו היכא דכתיב: "אמנון בן דוד", שגנאי הוא לדוד. והא דאמרינן דנקרא ומתרגם - היינו היכא דכתיב אמנון סתמא.

תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי - קורין אותן לשבח ^[146] , משום שגנאי הוא להוציא דבר מגונה מפיו [מהרש"א].

כגון, האי דכתיב: "ישגלנה" - קרינן: "ישכבנה" ^[147] . והאי דכתיב: "בעפולים" - קרינן: "בטחורים", משום ש"עפולים" - לשון מפורש יותר לגנאי הוא.

וכן בהאי דכתיב: "ויהי רעב גדול בשומרון וגו' עד היות וגו' חריונים בחמשה כסף", לא קרינן "חריונים", שהוא גנאי ביותר, דמשמע שהיו אוכלים את גלליהם מרוב רעב, אלא קרינן: "דביונים", דהיינו, הזב מן היונים ^[148].

וכן בהאי קרא, דכתיב כאשר צר רבשקה שר צבא אשור על ירושלים, שאמר רבשקה: "הלא על האנשים הישבים על החומה לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם", ד"חוריהם" - היינו רעי היוצא דרך חור פי הטבעת, ו"מימי שיניהם" - היינו צואה לחה ורכה [ונקראת כך מפני שיש שיניים לכרכשתא], שיאכלום אותם האנשים מחמת רעב המצור, לא קרינן הכי. אלא קרינן ביה בלשון נקיה: "לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם".

והאי דכתיב: "ויתצו את בית הבעל וישמהו למחראות", דהיינו בית הכסא, מלשון חור מוצא הרעי - קרינן בלשון נקיה: " למוצאות".

רבי יהושע בן קרחה אומר: "למחראות"

קרינן הכא, כשמן. מפני שהוא גנאי לעבודה זרה. אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה זרה - דשריא.

מנלן?

דכתיב: "כרע בל קרס נבו", וכתיב: "קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'".

והכי הוא פירושא דהני קראי:

"בל" ו"נבו" - שמות עבודה זרה שבבבל הם. ומשחק המקרא על הפסילים, ואומר שקרסו ונפלו במקומם, ולא יכלו למלט עצמם כשנלכדה בבל.

וקרא ד"לא יכלו מלט משא" - הכי פירושו: לא יכלו למלט עם עצמן עם המשא שבמעיהן ^[149].

רבי ינאי אמר, מהכא חזינן דליצנותא דעבודה זרה שריא:

דכתיב: "לעגלות בית און יגורו שכן שומרון, כי אבל עליו עמו, וכמריו עליו יגילו, על כבודו כי גלה ממנו".

והכי הוא פירושא דקרא:

על פורענות העתידה לבוא לעגלי בית און [שהיא בית אל] - יגורו [יפחדו] שכן [שוכני] שומרון, באמרם: אם על עצמם לא הגינו העגלים, היאך יגינו עלינו!?

כי אבל עליו [על העגל] עמו שהאמין בו, וגם כמריו שעליו יגילו [שהיו רגילין לשמוח בו] מקודם - עתה יתאבלו על כבודו, כי גלה ממנו כשלוקח בשבי.

ודרשינן להאי קרא בליצנותא דעבודה זרה, אל תקרי: "על כבודו", אלא: "על כבידו". כלומר, כובד משא הרעי שהיה בו, וכובד עגבותיו.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים: שקליה [טול] לעבודה זרה, ואנחיה בשין תיו [ערוה, מלשון: "וחשופי שת ערות מצרים"] שלו.

אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה [שיצאו עליו שמועות רעות ושנואות, שהוא נואף] - שרי ליה לבזוייה ^[150] בגימ"ל ושי"ן, דהיינו, גימ"ל - בר גיורתא ^[151], דהיינו נואפת [דירושלמי תרגם "הנואף והנואפת"

- גיורא וגיורתא], שי"ן - שמה סריא ^[152], שם מוסרח. דמותר לבזות גם אמו שילדתו.

האי מאן דשפיר שומעניה [ששמועותיו טובות] - שרי לשבוחיה ^[153]. ומאן דשבחיה - ינוחו לו ברכות על ראשו.

הדרן עלך פרק הקורא עומד

פרק רביעי - בני העיר

מתניתין:

בני העיר שמכרו ^[1] את רחובה של עיר - לוקחין בדמיו בית הכנסת ^[2] . אבל לא יקחו בדמיו דבר חול, מפני שמעלין בקודש - ואין מורידין [עיין ברש"י שהביא מקור הך כללא מתוספתא]. וברחובה של עיר יש קדושה, לפי שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות ^[3] [שכנגד כל משמר מכ"ד משמרות שהיה עולה לירושלים להקריב קרבנות, היו כ"ד מעמדות בערי ישראל. ובזמן שהמשמר היה מקריב הקרבן, היו מתפללין על קרבן אחיהן שיתקבל ברצון, ומתענין וקוראין בתורה. כדאיתא במס' תענית כ"ו ע"א. עיי"ש].

ואם מכרו בית הכנסת ^[4] - לוקחין בדמיו תיבה [ארון הקדש] ^[5], שקדושה היא יותר מבית הכנסת.

מכרו תיבה - לוקחין בדמיה מטפחות שעוטפין בהם ספרים.

ולא יהא אחד מתחיל ואחד גומר אלא המתחיל הוא גומר את כולם תניא לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שמשיב אהרן אל משה פקרו המינין שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה.

ברכת כהנים נקרא ולא מיתרגם. מ"ט משום ישא ה' פניו אליך:

ירושלמי לא נקראין. ר' בא בעא מר' יוסי מ"ט א"ל כה תברכו לברכה ניתנה ולא לקריאה תוספתא מעשה דוד בבת שבע לא נקראין ולא מתרגמין והסופר מלמד כדרכו תנו רבנן כל המקראות שכתובים לגניי כגון ישגלנה קורין אותה ישכבנה וכגון בעפולים קורין אותם בטחורים חריונים קורין אותן דביונים וחוריהן קורין אותם צואתם ולמחראות קורין אותן למוצאות אלו בלשון הקודש הן גניי גדול בלשון הזה לפיכך משנים אותם שלא להוציא דבר מגונה מפיו אמר רב נחמן כל ליצנותא אסורה בר ליצנותא דעבודת כוכבים דכתיב כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדו וגו'.

ר' ינאי אומר מהכא על כבודו כי גלה ממנו כלומר עמו של עגל מתאבלין והכומרים שהיו עליו מגילין עכשיו מתעצבין על כבודו כי גלה כלומר לקה בכבידו וחלה וגלה הכבד שלו ניטל כולו בדרך ליצנות כיון שאינו יכול להועיל ניטל כבידו.

שרי לעובד כוכבים למימר שקליה לעבודת כוכבים ואנחיה בשת שלך דכתיב וחשופי שת ערות מצרים ופירושו מקום השתנת מי רגלים ובתחת מקום הצואה. ואמר רב אשי מאן דסני שומעניה כגון השותה בד' מיני זמר וכיוצא בו כמו שמצינו באלישע אחר שהוציאוהו אלו הדברים לתרבות רעה ומפורש בחגיגה וכ"ש בדבר שהוא יותר מזה שרי לבזוייה בשי"ן וגימ"ל כלומר כל מי ששמעו רע מותר לבזותו בן זונה דגיירא וגיירתי ונגלו שוליך ונחמסו עקביך ופי' בן שפחה בן עכו"ם. כדגרסינן כמאן קרינא לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כי האי תנא כו' ר' יהודה בן קרחה אומר וישימם למחוראות קורין אותן ככתבו מפני שגניי לע"ז הוא. הכתוב ליחיד אין מכנין אותו לרבים כתוב לרבים אין מכנים אותו ליחיד ר"י אומר המתרגם פסוק בצורתו הרי זה בדאי והמוסיף הרי זה מגדף פירוש המתרגם השם בצורתו בדאי והמוסיף עליו זולתי התרגום שלנו הרי זה מגדף. תורגמן העומד לפני חכם אינו אביו או רבו:

ירושלמי תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת שכן נוהגת בשבתות ובי"ט משא"כ בתפילין רב הונא אמר תפילין קודמין שנוהגין במפרשי ימים והולכי מדברות משא"כ במזוזה. מתניתין מסייעא לשמואל תפלה שבלו עושין אותה מזוזה מזוזה שבלה אין עושין אותה תפלה למה שמעלין בקדש ולא מורידין:

הדרן עלך הקורא את המגילה עומד:

לפי מה ששנינו במשנתנו בית הכנסת לוקחין בדמיו כו', משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו וכדאמרינן בגמ' כ"ו ב' אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמא בקדושתי' קיימי ואמרינן נמי אמאי תיפקע קדושתה והשתא קשיא לי א"כ האיך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה ובתוספתא דהאי פרקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו כי מכרו שבעה טובי בני העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתא בהו שכרא והלא נתפסין בקדושתה וכן הא דאמרינן במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא להו כזביני ואמאי תפקע זו והא ההיא הנאה כבר אכלוה וליתא בעולם להחל עליה קדושה ועוד שאין אני רואה בגמרא בית הכנסת נפקע מקדושתו על דרך פדיון וחלול אלא במכירה ושינוי רשות.
ויש ליישב ולומר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה והן עצמן אעפ"י שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ומסקנא דאסור והתם נמי אמרי' דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואב דכלהו דם כדאיתא בפרק במה מדליקיו ופי' הדברי' דנויי סוכה אסורין בשעת מצותן משום דחל שם שמים עליהן אבל אם בא נסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור משום מוקצה למצותו כדמוכח בפרק בירה וכן הדס של מצוה אסור להריח בו וכן לולב ואתרוג כיוצא בהן וכן כתב רב אתא בשאלתא דשלח לן בחוטי' ציצי' דאסור למיצר בהן מידי משום בזויי מצוה לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו אבל אם נמנכו למכרו בבר עבר זמן מצותו כסוכ' לאחר שבעה ונפקע' קדושה מיניה. ואין ספק (דמצוה) דמכירה זו האמורה בבית הכנסת בכל מקום אינה אלא בשיש להן בית הכנסת אחרת דאי לאו הבי ודאי אסור כדאמרי בבבא בתרא לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישת' אחריתי הלכך מכירתו ודאי מותרת היא דהוה ליה במפריש שבעה אתרוגים לז' ימים ויוצא בו ואוכלו דהו"ל כתשמישי מצוה לאחר זמנן.
ועכשיו כל הענין מיושב שאם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר זו היא ששנינו לוקחין בדמנו תיבה דמסתמא לא ניחא להו (לטובי) [לאנשי] העיר לאכחושי מצוה שנהן ואעפ"י שיש להם אחרת ולא שיהא בדמים קדושה ממש להיותן אסורין בהנאה אלא שאין רשאין להוציאן בצרכיהן כדין צדקה משבא' לידי לידי גבאי וכענין האמור שם בפ"ק דערכיץ וכן מכירת הספרים כיון דבכל מקום שהן קדושתן עליהן אין במכירתן 'אלא משום אכחושי מצוה דהני מוכרין אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמ' אנשי העיר כיון שהסכימו כונן שאינם רוצין עוד בבית הכנסת זה אפילו למשתא בהו שכרא בדמים מותר דהוה ליה תשמישי מצוה לאחר זמנן דנזרקין.
וכן מה שחילקו במתנה כגון שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר כמכירה השנויה במשנתנו דמ"ס (בעיירות יחול) [בעי' שתחול] קדוש' אמידי כדי שלא יפחתו אנשי העיר מצוה דמסתמא אין רצונם להפקיע מצוה מהן ומר סבר כיון דהוה להו הנאה מיניה ושבעה טובים שלהן יודעין ונמלכין לשלם לו שכר כזביני הוא דודאי כיון שנותנין לו דבר של מצוה הוה להו הנאה מיניה בדבר של מצוה שנתן להם ס"ת או תיבה וכיוצא בזה מן המצות המוטלות עליהן שהיו הם צריכין לו להוציא בה מעות והוא הציל אותם מזה. הילכך שרי דלאו גרועי מצוה היא.

גמרא: דילמא אתי למעבד מאהבה ומיראה. פירוש מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכוונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהם יסורין מתחרטין, אבל העושה מיראה ומאהבה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור, כדאמרינן בריש פרק קמא דראש השנה (ד, א) האומר הרי זה סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור. וההיא דמסכת סוטה (כב, ב) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכוותה הוא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומכל מקום צדיק גמור לא הוי צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

מתני': בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו'. ראיתי למקצת המפרשים שפירשו בני העיר שבעה טובי העיר, וכדאמר רבא בגמרא (לקמן מגילה כו, א) לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וכו', כלומר כשמכרו השבעה טובי העיר לא מכרו במעמד אנשי העיר ומדעתם, דאלמא מתניתין בשמכרו שבעה טובי העיר היא. ואינו מחוור בעיני, דאם כן היאך קורא אותם בני העיר סתם הוה ליה למתני בהדיא שבעה טובי העיר שמכרו. ועוד דלישנא דרבא נמי לא דייקא הכין דאם כן הוה ליה למימר לא שנו אלא שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אבל השתא דקאמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר שבעה טובי העיר מאן דכר שמייהו. ועוד דנראה שהכריחם לפרש כן מה שאמר רבא אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתי ביה שיכרא, ואי בשמכרו כל בני העיר כסתם לישנא דמתניתין הרי יש כאן שבעה טובי העיר והרי יש כאן מעמד אנשי העיר ולפיכך פירשו דבני העיר דמתניתין היינו שבעה טובי העיר שהם כאנשי העיר , ואדרבא אם איתא היכי מפיק להו במתניתין בלישנא דבני העיר דדינא מתהפך בהו, דאילו בשבעה טובי העיר אינן יכולין להוריד בקדושתן ובבני העיר יכולין אפילו למישתי ביה שיכרא ואמאי נקיט איסורא בלישנא דהתירא .
ולי נראה, דמתניתין בשמכרו בני העיר ממש אלא שלא מכרו מדעת הפרנסין , דהיינו שבעה טובי העיר הממונים על צרכי בני העיר, והלכך אין בני העיר רשאין למכור ולהוריד המעות מקדושת הדברים הנמכרין אלא אם כן עשו מדעת הפרנסין וכענין שאמרו בצדקה שאינן רשאין לשנות אלא מדעת הפרנסין, והשבעה טובי העיר נמי אינן רשאין למכור ולהוציא המעות לדברי חול ואפילו להוריד מן הקדושה הראשונה אלא אם כן עשו מדעת בני העיר, אבל בשמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאין ואפילו למישתי ביה שיכרא. והכין משמע לי מן התוספתא, דתניא התם בפרק שני דמכלתין (ה"ז ו-ט עי"ש) רבי מנחם ברבי יוסי אומר בני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו את הרחבה, א"ר יהודה במה דברים אמורים בזמן שלא התנו עמהן פרנסי העיר אבל התנו עמהן פרנסי העיר רשאין לשנותן לכל דבר שירצו וכו', הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסין רשאין לשנותה לדבר אחר משזכו בה פרנסין אינו רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם, ע"כ בתוספתא, ומוכיח כמו שכתבתי. והיינו דרבא דאמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, כלומר שמכרו אנשי העיר שלא מדעת הפרנסין, אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו.
וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כעיר, מה נן קיימין אם בשקבלו עליהם אפילו אחד, ואם בשלא קבלו עליהם אפילו כמה, אלא כן נן קיימין בסתם, עד כאן. ואם כדברי המפרשים היאך קאמר שבעה מבני העיר כעיר, והלא עיר ממש יכולין למכור כל מה שירצו ושבעה מבני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו רחוב, אלא אם כן נפרש דעיקר מכירה קאמר, כלומר שממכרן ממכר ויוצא מה שמכרו לחולין במכירתן כאילו מכרו כל בני העיר הא לענין הדמים לא, אבל לפי מה שכתבתי קאי בין אמכירה בין אדמים כלומר שבעה מבני העיר כבני העיר שלא מדעת השבעה.
והא דקאמר מה נן קיימין אם בשקבלו עליהם וכו', נראה לי פירושו אם בשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו השבעה במכר זה אפילו אחד, ואם בשלא קבלו עליהם כלל ממכרן בזה אפילו היו כמה שמכרו אין ממכרן ממכר, והעמידוהו בסתם, כלומר שהעמידו עליהם סתם שבעה טובי העיר לפקח על עסקי צבור והלכך אע"פ שלא קבלו עליהם בני העיר בפירוש מכר דברים אלו אפילו הכי ממכרן ממכר, שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה ובית הכנסת לא עלתה על דעת בני העיר שימכרו אלא לדעתם ולא תועיל מכירתן אלא אם כן נטלו רשות מבני העיר בפירוש קא משמע לן .

מטפחות לוקחין ספרים. יש לי לפרש מטפחות ספרים לוקחים ספרים אבל מטפחות ספר תורה לא יקחו בדמיהם ספרים דהיינו נביאים וכתובים, והא דתנן נמי ספרים לא יקחו מטפחות לספרים קאמר אבל לספר תורה לוקחין, וכדמשמע נמי לכאורה בגמרא (לקמן מגילה כז, א) דאיבעיא להו מהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסיר או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי תא שמע גוללין ספר תורה במטפחות חומשין וכו' במטפחות חומשין אין במטפחות ספר תורה לא, דאלמא מטפחות ספר תורה כספר תורה. ומיהו אינו נראה לפרש כן דודאי אפילו נביאים וכתובים קדושין ממטפחות ספר תורה, וספרים אין לוקחין מטפחות סתמא קתני ואלמלא כן הוה ליה לפרושי אין לוקחין מטפחות ספרים. וכן מצאתי מפורש בירושלמי (פ"ג ה"א), דגרסינן התם מטפחות לוקחין ספרים אפילו מטפחות ספר תורה וחומשין לוקח בהן נביאים וכתובים, ספרים לא יקחו מטפחות אפילו נביאים וכתובים אין לוקחין בהם מטפחות תורה וחומשין. והא דתניא גוללין תורה במטפחות חומשים ואין גוללין נביאים וכתובים במטפחות חומשין, לאו למימרא שתהא קדושת מטפחות תורה וחומשין חמורה מקדושת נביאים וכתובים, אלא כל שאין אתה מעלה אותן ממש ממטפחות לספרים אלא שאתה מגרע בתשמישן הרי זה כמגרע נמי בדמי תורה ומורידן לקדושת ספרים, וכן אם אין אתה מעלה בתשמישן ומשתמש אתה בהן בכיוצא בקדושת מי שנשתמש בהן הרי זה כאילו אתה מוציא מעות ספר תורה זה בכיוצא בו, הא לעלות בדמי מטפחות ולקנות מהן ספרים שפיר דמי דהא עילויי מעלינן בהו טובא.

הא דקתני בכולה מתניתין מכרו ולא קתני מוכרין דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, נראה לי משום דאי קתני מוכרין משמע דלא סגיא בלאו הכין, ואע"ג דבגמרא (לקמן מגילה כז, א) בבעיא דמהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש אתי למיפשטה מדקתני אבל מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי ודחינן מתניתין בדיעבד, התם דיחויא בעלמא הוא, ואפילו הכי לא קאמר אלא במכר תורה הא במכרו רחובה של עיר ובכל הנך לא, ולדברי אותו מתרץ דילמא נקט כולה מתניתין מכרו אטו מכרו תורה לא יקחו ספרים.

מהו דתימא ניחוש דילמא עבדי מיראה פי' שלא יכונו לשמים לבם כלל אבל במכוין לבו לשמים צדיק גמור כדמפרש בכמה דוכתין שזה אפי' לא יסורין לא יקרא שלא לשמה בא לשמה איתמר בפ"ק דר"ה גבי האומר סלע זה לצדקה בשביל שיהיו בני:

מה שכעס ר' אליעזר על אותו שהפטיר בהורע את ירושל' אע"ג דהוה עביד כרבנן לפי שבמקומו של ר' אליער היו לו ליזה' לשאול את פיו במה יפטיר ומי שאינו חולק כבוד לחכמי' פיסול יש בו ולפי' בדקו אחריו ונעשה בו כן מפי מורי נר"ו:

אלא תתרגם פרש"י ז"ל לפי שיש בו פ' קרי ליה אחרון:

מעשה העגל הב' נקרא ולא מתרגם משום דכתיב ביה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה כאלו יוצא מעצמו ויש בו כח ואלו היה מתרגם כל השאר כ"ש שהיו מעיינים מה שלא תרגם בזה וזה טעם בברכת כהנים שאין מתרגמין ממנו כלום דכתיב ישא:

כל ליצנותא אסיר בר מליצנותא דע"ז דשריא דקרא נמי אליץ בה:

אמר רב אשי האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי בג' וש' וי"א בן גויה ושפחה ומאן דשפיר שומעניה ינוחו לו ברכות על ראשו סליק:

פרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו ב"ה וכו' השתא לא איירי תנא בענין המכירה היאך נמכר ובענין הלוקח היאך ישתמש בדברים אלו ואלו בתורה וספרים וכל תשמיש קדושה פשיטא ליה מילתא שאין הלוקח משתמש בהן אלא בקדושתם דהא קדושת הגוף נינהו ואין להם פדיון וחלול לקדושתן לעול' ואלו ב"ה ורחבה לקמן מיירי בענין מכירתו באידך מתניתין בפלוגתא דר"מ ור"י ורבנן ופשיטא מילתא דאין להם לבני העיר למכור לכתחלה ב"ה ושאר דברים אלו אלא בשאינ' צריכי' להם כגון דאית להו אחריני וכדאמרי' לקמן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריני משום פשיעות' וכ"ש דלית להו לזבונה בכדי ולא למזבן אחריתי כלל אלא היכא דזבינו או בנו בי כנישתא אחריתי דתו ליכא משו' פשיעותא דהשתא מצי סתרי להא או לזבונה והכי דייק לישנא דלבתר דבנו בי כנישתא אחריתי מצי סתרי לאידך דתו ליכא משום פשיעותא כיון דהא אית להו כנישתא אחריתי ולגבי ס"ת איבעיא לן לקמן מהו למכור ס"ת ישן ליקח חדש אפי' היכא דליכא משום פשיעותא כגון דכתוב ומנח לאפרוקי ומשום דליכא לעלויי אבל בב"ה דלית בה משום קדושה ממש שאינה קדושת הגוף אלא שהוא תשמישי מצוה כגון שופר וסוכ' ולולב דינה כמותם דכל שאין צריכים לה כלל רשאין למוכר' ולהפקיע קדושתה כדין תשמישי מצוה שהם נזרקי' מיהו תנא פתח מעיק' דבר שבקדושה דהיינו בעלויא דדמים מקמי דאיירי בענין מכירתו ואלולי כדי שלא לפתוח בנביאים והיינו נמי דלא קתני בני העיר שמוכרין ב"ה לוקחין כך וכך משום דלאו לישנא מעליא הוא א"נ דלא נשמע דלא איפשר לזבונה אלא לעלויא ולהכי סתם לה סתימי ונקטה בדיעבד והיינו דבגמ' איבעיא לן מהו למכור ס"ת חדש ליקח בו ישן אתינן למפשטי' דשרי מדקתני סיפא אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא אבל תורה בתורה שפיר דמי דקס"ד דכי קתני מכרו בדיעבד לאו דוקא אלא ה"ה לכתחלה דומיא דמכרו רחבה של עיר וב"ה דלכ"ע אפי' לכתחלה שרי כיון דמעלי ליה ולא צריך ותני ליה בדיעבד מטעמי דכתיבנא וה"ה למוכרו דסיפא ואפ"ה דחינן לה דדילמא סיפא דבעי למתני מכרו בדיעבד דוקא ורישא לאו דוקא:

והא דקתני דלענין פירושא דרישנא בגמ' דדוקא כשמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אפי' למשתי ביה שפיר דמי ובודאי דאכולא מתניתין קיימי ואפי' אס"ת ותשמישיו וסיפא דקתנו אכולהו וכן במותריהון פרישנא בגמרא שאם התנו ז' טובי העיר אפי' לדוכסוסיא דמת' נמי שארי ואכול' מתני' קאי והשתא בעו רבנן ז"ל במתניתין ושמעתא דעלה מ"ט לעילוי דמים אלו דאי למימרא דהוי מדין פדיון וכאלו נתפס קדושתה אדמים ומשום מעלין בקדש בעי' לעיולינהו א"כ כי מכרו ז' טובי העיר במעמד בני העיר היכי שתו בהו שכרא ויהבי להו לדוכסוסיא דמת' ותו דבשלמא ב"ה ורחבה דנפקי לחולין ביד לוקח אי' למימר דחיילא קדושת' אדמי אלא ספרים ושאר תשמישי קדושה ע"כ בקדושתן עומדין בכל מקום שהם וכשיכלו נגנזין ומה היא הקדושה שחלה על הדמים לא מצינו דבר שתופס דמיו ואינו יוצא לחולין אלא ע"ז ושביעית והוו להו נמי ב' כתובים הבאים כא' כדאיתא בכמה דוכתי ותו כיון שראוים לענינם היאך נפדין לא מצינו במוקדשין דבר הראוי לגופו ממש שיהא נפדה וקדשי בדק הבית אינם ראויין לגופן ואין קדושתן מתחלה ג"כ אלא לדמיהן וכל שראויין לגופן כיון דקדוש קדושת הגוף שוב אין להם פדיון כדתניא בתוספ' אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו דהא במתנה איכא מאן דשרי לכתחלה משום דה"ל הנאה מינה ולא מצינו פדיון אלא דבר המוקף העומד בעין בשעת פדיון והאי הנאה כבר אכלוה ואו' מורי רבינו נר"ו בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דהכא לאו מדין פדיון הוא כלל אלא כך טעם הדבר שאלו במשנתינו יש קדושה ותשמישא בתורה וספרים ומטפחות ותיבה ויש בה ג"כ תשמיש מצוה כגון ב"ה ורחבה ומה שהוכירו בגמרא גבי ב"ה לשון קדושה בקדושתה קימא במאי תפקע קדושתה לאו משום שיש קדושה בגופה אלא שראוי לנהוג בה קדושה כל זמן שהיא ראויה ועומד' למצוותיה וכמ"ש אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואקשו עלה וכי נר חנוכה קדו' יש בו ואסיקנא דאסיר ודאי משום בזוי מצוה שאסו' לנהוג בתשמישי מצוה מנה' בזיון בעוד שראוין ועומדין למצותן ואמרינן נמי התם דנויי סוכה אסור להסתפק מהם כל ז' משום בזוי מצוה מיהו כל שעבר זמן מצותן או שאינו צריך להם כלל למצותן עושה בהם צרכיו ונזרקין שמותר לעשות כל צרכיו בנר ושמן של חנוכה לאחר שהדליק כמצותן ועבר שעורה או אם כבתה תוך זמנה וכן בנויי סוכה לאחר ז' וזה אותה שאמרו שצוה אבא את בניו בשעת מיתתו התירו תכלת מאפילוני ואמר עליה וחכמים אומרים אין בהם משום קדושה דאבא סבר שיש משום בזויי מצוה לגנוז עמו ציצית שנשתמש בה מחיים כיון שעדיין ראויה למצותה להשתמש בה אחרים והיה מצוה שיוציאוה מטליתו ויתנו שם אחרת שלא נשתמשו בה בקדושה מעולם כמאן דסבר שמטילין ציצית בטליתו של מת או שמא סובר ג"כ שאינו צריך לכך בדעת מקצת חכמים ז"ל:

מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבוד אברהם כי אין קורבה לפחותים עם הנכבדים כלל ברכות וקללות נקראין ומתרגמין ואין חוששין להחליש טבע הצבור בכך אזהרות ועונשים נקראין ומתרגמין ואין חוששין שמא יבואו לעשות מיראה מעשה אבשלום בפלגשי אביו נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבודו של דוד מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבוד שבט בנימין הודע את ירושלם נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבודן של ישראל:

כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח ישגלנה ישכבנה בעפולים בטחורים חריונים דביונים לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם אבל וישימה למחראות קורין אותה כמות שהיא מפני שגנאי היא לעכו"ם ולאליליה שעובדיה אדוקין בהם וכל ליצנות אסורה וליצנות של עכו"ם ואליליה מותר מי ששמועותיו רעות בכלל מותר לבזותו בכל מיני בזוי אף לחלל מולידיו מותר ומי ששמועותיו טובות ינוחו לו ברכות על ראשו:

בתוספתא התבאר שכל הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד ליחיד אין מכנין אותו לרבים ופירשו הדבר בפסוקים שבתוך תפלה קבועה כגון תפלת ראש השנה שאמרו בה שאין לזכור בה פסוקים של יחיד אפילו לטובה שאין לו להזכירם אף בלשון רבים כגון זכרה לנו אלהינו לטובה וי"מ כגון אלו שמתפללין פסוקי דרחמי שאם יארע להם פסוק הנאמר ליחיד כגון בקראי ענני לא יכנה אותו לרבים כגון שיאמר בקראנו עננו אע"פ שמכוין לכך לכלול כל הצבור עמו וכן של רבים ליחיד אם הוא מתפלל בינו לבין עצמו ולי נראה לפרשה בקריאת התורה שאע"פ שהוא קורא ברבים לא יאמר בפסוק ערות אמך לא תגלה ערות אמכם לא תגלו וכן כל כיוצא בזה הקורא פסוק כצורתו ר"ל שאינו קוראו דרך נקודו אלא כעין מי שקורא להגיה וכן המתרגם פסוק כצורתו בלא שום תוספת במקום הראוי לתוספת כגון וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר שמשמעו שהפסח הוא בא מן הבקר הרי זה בדאי והמוסיף בה מדעתו שלא במקום הראוי לכך ושלא מדרך הקבלה או מדרך העיון הרי זה מחרף כמו שיתרגם ויאמר אלהים ואמרו מלאכייא די"י ואף במתרגם כצורתו נעשה בקצת מקומות מחרף ומגדף שאם תרגם ויראו את אלהי ישראל כצורתו נמצא מחריב את העולם וכן כל כיוצא בזה והכל לפי הענין תורגמן העומד לפני חכם להשמיע דבריו לעם אינו רשאי להוסיף על דבריו של חכם או לגרוע מהם אא"כ היה החכם אביו או רבו של תורגמן שאינו מתקנא בו אמרו חכמים שנים אין אדם מתקנא בהם בנו ותלמידו בנו שנאמר ייטיב ה' את שם שלמה משמך ויגדל כסאו מכסאך ותלמידו דכתיב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי:

הרבה דברים מפוזרים בתלמוד בענין קריאת התורה שראוי לגלגלם בפרק זה ואלו הן במסכת ר"ה ל"א א' התבאר על פ' האזינו שקורין שירה שלה ששה בחשבון הזי"ו ל"ך והוא שקורא הראשון מן האזינו עד זכור והשני מזכור עד ירכיבהו והשלישי מירכיבהו עד וירא יי' וינאץ והרביעי מוירא יי' עד לו חכמו והחמישי מלו חכמו עד כי אשא והששי מכי אשא עד סוף השירה:

במס' מנחות ל' א' התבאר ששמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן בבית הכנסת ופסוקים אלו הן מוימת משה עד לעיני כל ישראל ודבר זה מתפרש בכמה ענינים יש שפירש יחיד קורא אותן שאין מפסיקין אותם לשנים מפני שהם ענין אחד וסיפור מיתתו של משה וי"מ יחיד קורא אותן ולא שליח צבור עמו ואין נראה כן שאף בשאר התורה לא היה שליח צבור קורא כלל אלא שהאחרונים נהגו כן שלא לבייש מי שאינו בקי כל כך על הדרך שאמרו בבכורים בראשונה היה יודע לקרות קורא לא היה יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהיו מקרין את הכל שלא לבייש את מי שאינו יודע וי"מ יחיד קורא אותם בלא עשרה ואין זה נראה כלל שיהא אדם קורא בברכה לאחריה שלא בעשרה וכן שאחר גמר הקריאה צריך לקדיש ואין קדיש אלא בעשרה וי"מ יחיד קורא אותן אותה פרשה ואין רשאי לחבר בה פסוקים שלמעלה הימנה וי"מ שמיוחד שבצבור קורא אותם וראשון ואחרון שניהם עיקר:

במס' יומא ע' א' התבאר שאין מוציאין ספר תורה אחר ספר תורה לקרות בהם שתי פרשיות לאדם אחד מפני שיבואו לומר על ספר ראשון שהוא פסול אבל לשני בני אדם או שלשה לשלשה כגון ראש חדש טבת שחל להיות בשבת אין כאן חשש וכן התבאר שם שאין קורין לאדם אחד שתי פרשיות רחוקות בספר אחד שאין גוללין ספר תורה בצבור הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן שמא יאמרו תרגום כתוב בתורה בתלמוד המערב התבאר שאין הקורא רשאי לתרגם אפי' חתם [פסוק אחד] כשם שנתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור אסור לתרגם מתוך הספר אלא על פה כלל גדול בתורה דברים שנאמרו בכתב בכתב ושבעל פה על פה בתוספתא התבאר שהקטן מתרגם על ידי גדול ר"ל שהקורא גדול והקטן מתרגם אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן לא יקרא אחד מבית הכנסת מראש הכנסת שהוא הגדול עד חזן הכנסת שהוא הקטן עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם ראוי שיבזבז עצמו ומכאן נראה שנהגו להיות שליח צבור קורא והיחידים עולים על פי קריאתו שליח צבור שרצה לקרות בברכה צריך שיהיה אחד מן הכנסת מחזן עליו שיענה על ברכותיו ברוך יי' כעין שעושה שליח צבור לשאר הקוראים ובשם תוספתא שמעתי הרגיל לירד לפני התיבה אין אחר רשאי להקדימו עד שיפייסוהו בני הכנסת כיצד יושבין בבית הכנסת זקנים יושבין פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ר"ל שהם יושבין בכותל ששם מקום הקודש וכן כשהכהנים נושאין את כפיהם וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי הקדש אין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח ולי נראה שלא נאמר דבר זה אלא בדורות הראשונים שהיה ארון הקדש במערב וכשהפתח במזרח תכף שאדם נכנס אדם רואה את הקדש ומשתחוה וכן הדין אצלנו במערב לדעתי ולא שיפתחו במקום אחר אלא שהוא מכווין לומר שאין פותחין הפתחים שרוב צבור נכנסין בהם אלא בדרך זה:

במס' גיטין נ"ט א' התבאר שהכהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ואמרו שם בתלמוד המערב שבעיר שכולה כהנים ישראל קורא בה ראשון מפני דרכי שלום ומ"מ כשיש שם הרבה ישראלים כהן קורא ראשון ואין ישראל קורא במקומו אלא על הצדדין שכתבנו בפרק זה אף לכל דבר שבקדושה צריכין אנו להקדימו לפתוח ראשון בתורה או בכל דבר ולברך ראשון בסעודה ברכת המזון וליטול מנה יפה ראשון בכל מה שיש לו לחלוק עם אחרים לא היה שם כהן אפילו הי' שם לוי נתפרדה חבילה כלומר שאין הלוי קורא כלל וי"מ שאינו קורא לא במקום כהן ולא במקום לוי אבל קורא שלא מתורת לוי באיזה מקום שירצה וכן נהגו עכשו לצורך וקורין אותו יעמוד ר' פלוני אע"פ שהוא לוי היה שם כהן ולא היה שם לוי כהן קורא במקום כהן וחוזר וקורא במקום לוי ודוקא אותו כהן שקרא הוא שחוזר וקורא במקום לוי אבל כהן אחר לא שמא יאמרו הראשון פסול היה ואינו מן המנין אבל על פגם שני אין כאן חששא שהרי מה יאמרו עליו אם יאמרו שכהן פסול הוא היאך קורא במקום לוי אלא לשני אין בו חשש כלל לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם שיאמרו לוי הראשון נמצא שאינו לוי וחוזר וקורא לוי זה או שמא שני אינו לוי וקורא במקום ישראל קראו כהן ולוי קורין אחריהם תלמידי חכמים הממונים על הצבור ואחריהם תלמידי חכמים הראוים למנותם על הצבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים וכו' ואחריהם ראשי כנסיות וכל אדם ומ"מ אנו נוהגים לחזר במסיים אחר אחד מן הגדולים שבבית הכנסת גדולי קדמונינו שבנרבונאה כתבו בשני כהנים חתנים בשבת אחת שאין להקרותן ביחד בשני ספרים ושני חזנים כמו שעשו בקצת מקומות שהרי אמרו לא יהיו שנים קורין וכהן אחר כהן לא יקרא והילכך מקדימין את הראוי וקורא ואחריו לוי ואחריו ישראל ומפסיק בקדיש ומעמיד כהן אחר כדין תחלת שורה ואחריו לוי ואחריו ישראל וכן בכמה וכן כתבו בעיר שאין בה ישראל כי אם מעט והיא מרובה בכהנים שקורא כהן ולוי וישראל ומפסיק וקורא כהן אחר וחוזר הישראל וקורא כמה פעמים אין קורין בחומשין בבית הכנסת ר"ל שכתב התורה בחמשה חלקים חומש אחד בכל ספר ואין קורין בהם בבית הכנסת אע"פ שעשוי בגליון ותפירה כהלכתה ופי' שם הטעם מפני כבוד הצבור הא מן הדין כשר הוא ואע"פ שאמרו ספר תורה שחסר יריעה אחת פסול והוא הדין לשיטתינו אף באות אחת כבר תירצו שם התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה ומכאן ראיתי לגדולי הדור שכתבו שאף ספר תורה שחסר אות אחת או תיבה אחת אם הוא קורא בספר בראשית והחסרון בספר ויקרא וכיוצא בזה כשר לקרות בו:

במס' ברכות מ"ה א' התבאר שלא יגביה העונה אמן קולו יותר מן המברך וכן המתרגם יותר מן הקורא:

במס' סוטה ל"ט א' התבאר שאין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה מפי הצבור אמן שעונין אחר ברכתו ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה פסוק מפי הקורא ואין הקורא רשאי לחזור ולקרות פסוק אחר עד שיכלה תרגום מפי התורגמן אין המפטיר רשאי להתחיל בהפטרה עד שיגלגל הספר ופירשו עד שיתחילו לגללו וי"מ עד שיסגר כדי לגללו והכונה שלא יתחיל עד שיודע לכל שכבר נסתיימה קריאת הספר:

יש מקומות שאין מניחין ספר תורה בבית הכנסת אלא שאחר תפלה מוציאין אותה משם ומניחין אותה בבית הסמוך לו וכל שהוא בדרך זה אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה כדי להוציאו ויש אומרים עד שיצא ויעשו לו [הדור] עד שיגיע הספר למקום המוכן לו ואם יש שם פתח אחר מותר ויש חולקין בזו:

במס' ברכות ח' א' התבאר שאסור לו לאדם להניח ספר תורה ולצאת אא"כ בין קורא לקורא וכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה ויש בדבר זה תנאים ידועים מפי המפרשים וכבר בארנום במס' ברכות פרק א' כהן קטן פירשו הגאונים שקורא ראשון במקום שאין גדול הואיל וקטן קורא בתורה אף הוא קורא ראשון ופירשו עוד שכהן קטן מפטיר ובלבד שיעלוהו אחר השבעה הואיל וקריאת שמיני אינה בכלל השבעה הא בתוך השבעה לא יעלה אלא ראשון: ונשלם הפרק תהלה לאל:

בני העיר וכו' מתוך שנתגלגל בפרק הקודם לבאר עניני קריאת התורה בזמן קריאתה ובמנין הקוראים ובתכונת הברכה היתה הכונה בזה הפרק לבאר ענייני הפרשיות שקורין בכל השנה ומתוך שהקריאות הן בבית הכנסת ובספר תורה רצה לבאר תחלה דין בתי כנסיות ודין ספרי תורה ומטפחותיהם ולהודיע ענין קדושתן וזו היא כונת הפרק דרך כלל ורוב הפרק יסוב על שלשה ענינים האחד איזה דבר שבקדושה רשאין למכור ואיזה אין רשאין למכור ולבאר בכל עניני בתי כנסיות וספרי תורה ותשמישיהם איזה מהם קדוש ואיזה אינו קדוש והשני על אותם שהם רשאין למכור על איזה צד רשאין למכרן ועל איזה תנאי והשלישי לבאר ענין הפרשיות שבכל שנה דבר יום ביומו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים שלא מן הכוונה על הדרך שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו באה בענין החלק הראשון לבאר ענייני דבר הקדוש על איזה צד אפשר למכרו ואמר על זה בני העיר שמכרו רחבה של עיר שיש בה צד קדושה מצד שמתפללין בה ומוציאין בה ספר תורה בתעניות כמו שביארנו במסכת תענית לוקחין בדמיו בית הכנסת שיש בה צד קדושה חמורה מזו שהרי מתפללין בה כל יום וכן בכלם לעולם אין מוכרין אא"כ מעלין את דמיהם לקדושה חמורה ממנה ספרים י"מ נביאים וכתובים וספרי משנה ולוקחין תורה פי' תורת משה וי"מ ספרים אף על תורת משה וכגון ספר שאין עשוי כהלכתו בעבוד ובגליון ובתפירת גידין ולוקחין תורה ר"ל ספר העשוי כהלכתו:

אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו' יש לדקדק במשנה זו שבתחלתה יש הוראה שאין מוכרין אלא על דעת לעלות בקדושה חמורה ממנה הא כי הדדי אסור ולא יצא קדושת הבית לחולין ביד הלוקח ואסור להשתמש בו ובסופה יש הוראה שכל שאינו מוריד מקדושתו די לנו בכך ופירשו רוב גאונים דרישא עיקר וכי הדדי אסור וסוף המשנה נגררת היא אחר הראשונה ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין תורה תנא סיפא אבל תורה לא יקחו ספרים וכן בכלם או שמא מתוך שלא יכול לומר בתורה לא יקחו תורה שמאחר שאי אפשר לעלות בה בתורה מיהא בדיעבד מה שעשה עשוי והיה לו לומר לא יקחו ספרים דאפילו בדיעבד נמי לא נקט נמי ספרים לא יקחו מטפחות שאף בדיעבד אינו כלום והוא הדין לספרים בספרים הואיל ואיפשר לעלות בהם ולא יצאה קדושתם לחולין ביד הלוקח והביאו ראיה לדבריהם ממה ששאלו בגמ' מהו למכור ס"ת ישן כדי ליקח בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא לעלות שפיר דמי אלמא כל דאיכא לעלויי כי הדדי אסור והוא שהשיבו בו תא שמע תורה לא יקחו ספרים הא תורה בתורה שפיר דמי והשיבו מתני' בדיעבד פי' אף תורה בתורה כי קא מיבעיא לן לכתחלה ר"ל תורה בתורה וי"מ שאם מורידין מן הקדושה אף בדיעבד אסור והיינו סיפא וכי הדדי לכתחלה אסור והיינו רישא הא בדיעבד מיהא מותר וכן הדברים נראין לי והשמועה שהזכרנו אף היא אפשר לפרשה בשיטה זו וכן נראה מתלמוד המערב במשנה שניה כמו שיתבאר שם:

וכן במותריהן ר"ל שאם מכרו רחבה ולקחו ברוב דמיה בית הכנסת אף המותר צריך ליקח בו בית הכנסת וכל הדמים נתפשים לקדושה חמורה:

זהו ביאור המשנה ובקדושת רחוב מיהא אין הלכה כמשנה זו ואין לה קדושה כלל אחר שאין תפלה שבה אלא אקראי בעלמא וכן פי' בגמ' ומתוך כך צריך להזהר שלא לגרוס בגמ' הואיל ומתפללין בה בתעניות ובמעמדות שהרי מעמדות בכל יום מתפללין ולא עוד אלא שבעזרה היו מתפללין אלא אין גורסין בה אלא בתעניות וכן כתבוה בתוספות ומ"מ יש גורסין כן ולדעתם היו אנשי מעמד מאריכין שם בבקשות ובסליחות ומה שאמרו שם כ"ו א' וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהם היה ברחבה של עיר ושאר הדברים שבמשנתנו הלכה הם ובתנאים ידועים כמו שיתבאר בסמוך ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מעשה דוד ואמנון לא ניקרין ולא מתרגמין פירש פליגא ברייתא אמתנ'י דתני ניקרין ולא מתורגמין:

בד"ה מה לפנים כו' העולם למזרח ולמערב א"נ כו' עכ"ל:

גמרא ברכות וקללות נקרין ומתרגמין פשיטא מ"ד ליחוש דלמא אתו למעבד מאהבה ומיראה קמ"ל אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין פשיטא מ"ד דלמא פייגא כצ"ל כן נראה מפרש"י:

שם מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם מעשה אבשלום נקרא ומתרגם פשיטא כו' כצ"ל וכ"ה ברי"ף וברא"ש:

מה לפנים ומה לאחור כו'. פי' בתוספות מה בסוף גבולי עולם למזרח ולמערב א"נ מה היה קודם ו' ימי בראשית ומה יהיה אחר שיכלה העולם עכ"ל. ופירוש קמא דחה רש"י בריש פרק אין דורשין מדפריך התם בגמרא אלא מה לפנים מאי דהוה הוה ע"ש גם קשה לפירוש קמא אמאי נקט טפי מה לפנים ומה לאחור שהם מזרח ומערב ממאי דנקט אינך ב' קצוות שהם הדרום מימין והצפון משמאל:

קמ"ל שבחיה הוא דאודי כו'. אע"ג דראובן נמי אודי ולא אמרינן ביה שבחיה הוא אינו דומה דהודאת יהודה מעצמו היה אבל הודאת ראובן לא הוה מעצמו כדאמרינן בפ' החובל מי גרם לראובן שיודה יהודה כו' ע"ש ועי"ל דהודאת יהודה מפורש בקרא והוה שבחיה כנגד המבינים התרגום אבל הודאת ראובן אינו מפורש ולא שייך שבחיה במתרגם:

קללות וברכות נקרין ומתרגמין כו' מ"ד ניחוש דילמא פייגא כו'. גבי קללות וברכות שהוא דבר הנאמר לכלל ישראל סד"א למימר דלמא פייגא דעתא דצבורא משא"כ באזהרות ועונשין ליחיד העובר על התורה לא שייך דלמא פייגא אלא כדאמר דלמא אתי למעבד מיראה וההיא טעמא לא שייך הכא גבי כלל ישראל ויש לדקדק דההיא טעמא דלמא פייגא לא שייך בברכות למה אין מתרגמין אותן וי"ל כיון דקללות אין מתרגמין ברכות נמי אין מתרגמין דזה לעומת זה עשה אלהים ולכך נקט קללות קודם ברכות דעיקר טעמא משום קללות כו':

ויהי בשכון ישראל וגו' וא"ל אל תתרגם כו'. ופרש"י במתני' דחיישינן לגנותו עכ"ל אבל הר"ן פירש משום כבוד יעקב עכ"ל ואפשר שהכריחו לפרש כן שהוא מדמה לה למאי דאמרינן באמנון דלא חיישינן לכבודו דאמנון אלא לכבודו דדוד דאמנון בן דוד אינו מתרגם ואמנון סתמא מתרגם ונראה דאינו דומה דבראובן שייך שפיר למימר דחיישינן לכבוד עצמו דמצינו בו שעשה תשובה ואמרינן פרק במה בהמה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה כו' תדע דאינו דומה דהא בראובן לא מתרגמינן אפי' בראובן סתמא והתם מתרגמינן באמנון סתמא:

איזהו מעשה עגל השני מן ויאמר משה וגו'. פרש"י במתני' משום דכתיב שם ויצא העגל הזה ופן יטעו ע"ה ויאמרו ממש היה בו כו' ומה"ט קאמר בסמוך דפקרו המינים מתוך תשובה זו והם לא יאמינו מדרש חכמים בזה דר"ל שלא ידע שיצא העגל הזה ע"י כישוף של ערב רב או ע"י שם שהיה ביד מיכה כדאיתא במדרשות והרי"ף פי' דלא מתרגמין עגל השני משום כבודו של אהרן עכ"ל וצ"ל כפי' התוס' דזה הוא גנאי גדול של יחיד בצבור דהיינו מה עשה לך העם הזה וגו':

מ"ט משום דכתיב ישא כו' עיין פרש"י שלא יאמרו הקב"ה נושא להם פנים כו' ע"ש. והר"ן כתב משום דכתיב ישא ה' פניו וגו' וכתיב אשר לא ישא פנים כו' ע"ש ובפ"ב דנדה רמי הני קראי אהדדי ומתרץ להו אלא שע"ה לא יאמינו בזה וע"ש בחדושינו:

מעשה דוד ואמנון לא נקרין ולא כו'. בתורה קאמרינן כגון בראובן דנקרא ולא מתרגם משום כבודו נגד ע"ה אבל ודאי דנקרא אע"ג דשייך נמי משום כבודו נגד המבינין המקרא מ"מ א"א בלא קריאת התורה אבל מעשה דוד ואמנון אף לא נקרא משום כבודו של דוד כיון דסגי בלאו הכי לקרות הפטרה בנביאים במקום אחר:

כגון ישגלנה ישכבנה כו'. טעם לכל אלו שינוי הקריאות משום דגנאי הוא להוציא דבר מגונה מפיו ככתבו ברבים אלא בלשון מושאל דלשון שכיבה אינו שם המשגל באשה דהא מצינו וישכב במקום ההוא ותעל שכבת הטל אלא שהוא שם מושאל בלשון נקיה למשגל באשה וכן כל הני דמייתי מדברי נביאים דהקריאה שם מושאל בלשון נקיה ללשון הכתוב בגנאי ופרש"י ישגלנה לשון כלבא דכתיב והשגל יושבת וגו' ע"ש ויש לדקדק כיון דבתורה שינוי הקריאה דישגלנה ישכבנה וכן תשגלנה דנביאים בישעיה ובזכריה קרי בהו תשכבנה וכן איפה לא שגלת דירמיה קרי ביה שכבת א"כ ה"נ בנצבה שגל לימינך דתהלים והשגל לימינו וגו' דנחמיה אמאי לא קרי ביה נמי בלשון נקיה מלשון שכיבה ויש לומר דלא אמרו דקורין אותן לשבח היינו ברבים כגון בקריאה ברבים בב"ה בס' תורה ישכבנה במקום ישגלנה וה"נ תשגלנה דנביאים דאית בהו קריאה למפטיר ברבים בעי שינוי בהו הקריאה משום דגנאי הוא ברבים וכן כל הני שינוי המקראות דמייתי דנביאים הן אבל קראי דכתובים אין לחוש בהו לקרוא אותן ככתבן כיון דלית בהו קריאה למפטיר ברבים:

ר"י בן קרחא אומר למחראות כשמן מפני שהוא גנאי כו'. דהאי קרא גבי ע"ז דבעל כתיב ושרי למקרי בלשון גנאי ככתביה ואהא מייתי כל ליצנותא כו' בר מליצנותא דע"ז כו' דכתיב כרע בל קרס נבו דכל אלו הכתובים לשון גנאי הם ואין בהם קרי אחר ללשון נקייה משום דבע"ז קמשתעי דשרי בהו ליצנותא:

שרי למימר כו' ואנחי' בשי"ן תי"ו כו' עיין פרש"י ובערוך הוסיף כמו וחשופי שת גו' שי"ן מקום השתנה כו' ות' מקום הצאה:

ב' ג' בר גירתא זונה כו'. והיא כמו גרגירא דפ"ק דע"ז ונראה דלפי' רבותיו גיופא נמי מלשון זנות הוא כמו בעטו בגיף דפ' הבונה ועיין בערוך בערך סן:

שרי לשבוחיה ומאן דשבחיה כו'. משום דדבר זה הוא מדבור האהוב ולא מדבור המצוה כמ"ש הרמב"ם בפי' דפרק אבות לכך לא קאמר אלא דשרי מיהו משום דהוי בכלל דבור האהוב קמסיים ביה מאן דשבחיה ינוחו לו ברכות כו' א"נ משום דאיכא למימר לאידך גיסא כדאמרינן בפ' גט פשוט דאל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו קאמר דאעפ"כ ינוחו לו ברכות כו' והיינו בשאינו מספר בטובתו יותר מדאי דלא אמרו שבא לידי רעתו אלא במספר יותר מדאי כמפורש שם ודקדק לומר ינוחו ברכות כו' דבודאי בדבור המצוה אדם זוכה שיבואו הברכות על ראשו כמ"ש ברכות לראש צדיק אבל בדבור האהוב כי הכא סגי ליה כשהם על ראשו שינוחו שם ולא יסתלקו ממנו:

סליק פרק הקורא עומד

גמרא ולשתות את מימי שיניהם. לפנינו במלכים וישעיה ליתא למילת מימי וכן ברא"ש ועמ"ש:

שם ואנחי' בשי"ן תיו שלך. כ"ה בע"י:

שם שרי לי' לבזויי' בגימ"ל ושי"ן. עט"א שהקשה כיון דקי"ל סקילה חמורה כו' ונ"ל מגז"ש כו' וליתא לדרשה דר"מ כו'. לכאורה לדידן דלא קי"ל כר"א דאמר פנוי כו' עשאה זונה נ"ל שפיר מלזנות דאיירי בזיקת הבעל ע"ש (נא) יכול אפילו פנויה הא לזנות כתיב כדר"א כו' אבל ז"א דגם לרבנן מלזנות אין ראיה (עי' יבמות סא). ועי' בתוס' דסנהדרין (נ ב) בד"ה ת"ל והגמרא דקאמרה כר"א לאו דוקא ולרווחא דמילתא אולם קושייתו איננה לפמש"כ התוס' שם בסד"ה כשהוא דלכ"ע איתא הך דרשא דר"מ ע"ש וכ"כ הר"ן בס"פ אלו עוברין כפי' גי' הד"ת:

רש"י ד"ה אלא כבידו. של ריעי שהיה בו. כ"ה בע"י:

רש"י ד"ה בגימ"ל. ורבותי מפרשים גייופא שטייא. כ"ה שם ומלת שייטא ליתא:

נ"ב דהויא להו כפרה. נ"ב ש׳׳מ איכא נמי כפרה למתים בכה"ג אע"ג דאין להם כפרה בקרבן. ואית ליה קרייא כפר לעמך ישראל לפי מש"ד רז״ל (בספרי) ומייתינא לה תו מדכתיב ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית וגו׳ והנכלמים הם שכבר מתו בארץ או בגלות:

שם שרי לבזוייה כצ"ל ומלת ליה נמחק:

שם בגימ"ל. נ"ב ערש"י בר גירתא. כי הא דשדר אנטונינוס לרבי גר גירא (ע"ז יו"ד ב'):

שם שרי לשבוחיה. נ"ב אפי׳ בפניו מקצת (עירובין י"ח ב'):

נֵיחוֹשׁ לִכְבוֹדוֹ דְּאַבְרָהָם?. נראה לי לאו משום קורבה בלבד אלא משום דעמי הארץ שומעין דאמר אברהם ללוט (בראשית יג, ח) 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ' וכן הכתוב קורא אותו אחיו דכתיב (בראשית יד, יד) 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו' דשוין זה בזה ואם ישמעו ענין שקרה ללוט עם בנותיו יהיה בזיון שיאמר זה שעשה כך הכתוב משוה אותו עם אברהם אבינו עליו השלום.

לֵיחוֹשׁ לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל? קָא מַשְׁמַע לָן, כָּל־שֶׁכֵּן דְּנִיחָא לְהוּ, דְּהַוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה. קשה כיון דאין ידועין בשמותם, איך הוי להו כפרה בבזיון זה? ונראה לי הכפרה לאו משום בזיון אלא משום דהמון העם כששומעין שאחר שעשו רע כזה קבלם השם יתברך בתשובה על ידי כך גם הם יהרהרו בתשובה, ולכן בזו הסיבה שגרמו הרהור תשובה להמון העם השומעין הויא להו כפרה.
ומה שאין מתרגמין מעשה ראובן, משום דאין הדברים כפשוטן דבאמת לא שכב אלא רק בלבל שמנע שכיבה של אביו.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְשׁוּבָתוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהֵשִׁיבוֹ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה פָּקְרוּ הַמִּינִין. נראה לי בס"ד נקיט לשון 'לְעוֹלָם' לומר אפילו אם מדבר עם אדם גדול דליכא למיחש למטעי עם כל זה יהיה זהיר בשביל שישמעו הדברים לאחרים ויטעו!
או יובן אפילו אם זה המדבר דרכו לדקדק לתפוס לשון קצר ואם יחוש לטעות יהיה מוכרח להאריך יזהר בכך אף על גב דיאריך בלשונו.

כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, דְּשַׁרְיָא. דִּכְתִיב (ישעיה מו, א): "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ". פירש רש"י: הוא ליצנות על מוצא הרעי שלו וכן כבידו שהוא כובד משאו של רעי.
ונראה לי אף על גב דהנביא עושה ליצנות זו על עבודה זרה כדי לבזותה עם כל זה הוא אומר דברים המכוונים וראויים לבזיונה והיינו דאיתא בעץ חיים [שער פרצופי זו"ן פרק ה'] 'מפסולת המאכל יוצא מזון לחיצונים' וזה הטעם שהקליפות ועבודה זרה נקראים צואה בכל מקום כי משם נזונים, וזהו סוד עבודה זרה של פעור דעבודתה בכך לפעור הזוהמה אליה כי זהו מזונה ובזה נמשך לה שפע, עד כאן לשונו יעוין שם.
ולכן עשה ליצנות על עבודה זרה בענין הריעי כי מזונה מן הריעי והיא נקראת צואה בכל מקום, ולכן כתיב (הושע י, ה) 'עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ' דהיינו כובד משא הריעי שהיה נזון ממנו ועתה גלה ממנו כי נתבטל לגמרי, ולכן אומרים 'לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים: שַׁקְלֵיהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁי"ן תָּי"ו שֶׁלְּךָ' רוצה לומר במקום הריעי כי משם מזונה ותניחנה שם לאכול מזונה!
ונראה לי אותיות שקודם לֵץ ואותיות שאחר לֵץ מספרם מַר כמנין 'בְּאֵל זָר' (תהלים פא, י) לרמוז באל זר שהוא העבודה זרה מותר לך להיות לֵץ. והא דאמר 'וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁי"ן תָּי"ו שֶׁלְּךָ' ולא אמר 'בּשֶׁת שֶׁלְּךָ' רמז בזה בזיון לעבודה זרה יותר כי שִׁי"ן תָּי"ו במלואם גימטריא תשס"ו [766] שהוא לשון 'משיסה'.

הַאי מַאן דְּסַאנִי שׁוּמְעָנֵיהּ, שָׁרִי לֵיהּ לִבְזוּיֵיהּ בְּגִימֶ"ל וְשִׁי"ן. הא דהזכר מבזין את אמו משום דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר (נדה לא.) אבל הנקבה מקללין את אביה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נב.) על פסוק (ויקרא כא, ט) 'אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת' אומרים ארור שזו ילד! ארור שזו גידל! ארור שיצאה זו מחלציו! דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה.

וְהַאי מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ, שָׁרִי לֵיהּ לְשַׁבּוּחֵיהּ. וּמַאן דְּשַׁבְּחֵיהּ, יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ. קשה לשון 'שָׁרִי לֵיהּ' משמע דליכא מצוה ורק קא משמע לן דליכא איסורא, ומדקאמר 'יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ' משמע דמצוה עבד והנה שכרו אתו ברכות על ראשו?
ונראה לי בס"ד דלעולם כל אדם טוב מצוה לשבחו כדי שהשומע יתקנא וגם הוא ילך בדרך הטובים, אך יש חששא בזה דלפעמים מתוך שבחו יבא לידי גנותו ונמצא יצא שכרו בהפסדו, ולא עוד אלא את היותרת, ולזה אמר 'מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ שָׁרִי לֵיהּ לְשַׁבּוּחֵיהּ' כדי להלהיב לב השומעין שיתקנאו וילכו בדרך טובים, ואין לו לחוש פן מתוך שבחו בא לידי גנותו כי על הרוב לא יזדמן כך, אך אין אנחנו יכולים לומר בתחלה מצוה קעביד כי אולי יוולד משבחו איזה גנות ונמצא יצא שכרו בהפסדו ורק אם שבחו ונשאר בשבחו שלא בא לידי גנותו אז למפרע מצוה קעביד וְיָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ דראוי הוא לקבלת השכר מאחר דשבחו לא יצא מזה תקלה. אבל קודם ששבחו לא אמרינן מצוה קעביד דשמא אם ישבחו יבא לידי גנותו.
והא דאמר 'עַל רֹאשׁוֹ' ולא אמר 'עָלָיו' נראה לי בס"ד לכלול גם זרעו בברכות אלו. כי ידוע האיש מזריע מראשו והאשה מבין כתפיה מחוט השדרה. ולכן אמר 'עַל רֹאשׁוֹ' רוצה לומר גם על זרעו שהם בראשו.

שָׁרִי לֵיהּ לְבַר יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שַׁקְלֵיהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁי"ן תָּי"ו שֶׁלְּךָ. נראה הא דעשה לה גנות בְּשִׁי"ן תָּי"ו מפני שזכר הקליפה נקרא נחש שסופו ש' ונוקבא דקליפה לילית סופה ת"ו ולכן גינה יאת העבודה זרה בשתי אותיות אלו, כי בסיטרא אחרא הסוף עיקר דהולכים משמאל לימין.

גמ' דלמא פייגא. עיין ברא"ם ויגש פ' מ"ו פסוק י:

קמ''ל שבחו הוא. שבח הוא ליהודה הקרייה: דאודי. שהודה מחטאו: מאהבה. של ברכות: ומיראה. של קללות ואין לבן לשמים: פייגי דעתייהו. יחלוש דעתן כשישמעו שיהו נענשין ויאמרו טוב ליהנות מן העולם הזה בכל רצוננו הואיל וסופנו ליענש: אל תתרגם אלא אחרון. ויהיו בני יעקב שנים עשר והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו: מן ויאמר משה אל אהרן. מה עשה לך העם הזה: פקרו המומרים. העיזו פניהם לומר יש ממש בע''ז: משום ישא. שלא יאמרו הקב''ה נושא להן פנים ואינן יודעין שכדאי הן ישראל לשאת להן פנים כדאמרינן בברכות (דף כ:): לא כדאי הם ישראל לשאת להן פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח) והן מחמירין על עצמן עד כזית עד כביצה: ישגלנה. לשון משכב כדכתיב והשגל יושבת אצלו (נחמיה ב) וי''מ כלבתא: בעפולים. לשון מפורש הוא לגנאי יותר מטחורים ושניהן בנקב בית הריעי: חריונים. חרי לשון ריעי: דביונים. הזב מן היונים שלא לפרש שהיו ישראל אוכלין גלליהן בשומרון: את חוריהם. ריעי היוצא דרך הנקב: מימי שיניהם. שינים יש לכרכשת' וצואה לחה ורכה קרויה מימי שיניהן: למחראות. גבי עבודת כוכבים כתיב בספר מלכים כי חור לשון מוצא ריעי הוא: לעגלות בית און. לקול השמועה הבאה על עגלי בית און יגורו שכיניהם שבשומרון כי אבל עליו על העגל: וכמריו (אשר) עליו יגילו. אשר היו רגילין לשמוח עליו עתה יתאבלו על כבודו כי גלה ממנו: אלא כבידו. כובד משאו של ריעי תהיה בו וכובד עגבותיו ודומה לו בספר ישעיה (כרעו קרסו) יחדיו לא יכלו מלט משא וגו' הוא משא של ריעי ורבותי מפרשין וכמריו עליו יגילו ממש לשון שמחה שהיקל משאוי שלהן אבל אין לפרש כן שהעגל כולו גלה כאחד שנטלו סנחריב: שי''ן ותי''ו. לשון וחשופי שת ערות מצרים (ישעיה כ): דסני שומעניה. שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף: בג' ושי''ן. בר גירתא זונה שמה סריי' שם מוסרח כך הוא בתשובות הגאונים מותר לבזות גם את אמו שילדתו ורבותי מפרשים גיופא שייטא שטייא: מתני' בני העיר שמכרו רחובה של עיר. יש בו קדושה כדמפרש בגמ' הואיל ומתפללין בו בתעניות ובמעמדות:

מה לפנים מה לאחור. פי' מה בסוף גבולי העולם למזרח ולמערב אי נמי מה היה קודם ששת ימי בראשית ומה יהיה אחר שיכלה העולם: מעשה של עגל השני נקרא ולא מתרגם. פירש רש''י שלא יאמרו ממשות היה בו מדקאמר אהרן ויצא העגל הזה וקשה דהא בירושלמי פליגי אמוראי ואיכא מאן דאמר מן ויאמר עד לשמצה בקמיהם (. היה) מעשה עגל השני והיינו סיפיה דקרא דוירא משה ולפרש''י לא היה לו לומר אלא עד תחלת הפסוק לכן נראה כדמפרש בירושלמי דהטעם הוי לפי שאין דומה גנאי של יחיד ביחיד או של צבור בצבור לגנאי של יחיד בצבור ומשום כבודו של אהרן לא רצו לתרגם: מתני' בני העיר. הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. לא גרס ובמעמדות שהרי גבי מעמדות לא מצינו רחוב אלא לבית הכנסת היו הולכין כדתניא בפ' בתרא דתענית (דף כו.):