מגילה כו ע"א

דף כו - א

מכרו מטפחות -  יקחו בדמיהן ספרים דנביאים וכתובים ^[6].

מכרו ספרים - לוקחין בדמיהן ספר תורה ^[7] .

אבל, אין מורידין בקדושה. ולכן:

אם מכרו ספר תורה - לא יקחו בדמיו ספרים.

וכן אם מכרו ספרים - לא יקחו בדמיהן מטפחות.

מכרו מטפחות - לא יקחו בדמיהן תיבה. מכרו תיבה - לא יקחו בית הכנסת.

מכרו בית הכנסת - לא יקחו את הרחוב.

וכן - הוא הדין - במותריהן. כגון, אם מכרו ספרים, ולקחו בדמיהן ספר תורה, ונותרו עדיין דמים ממכירת הספרים, לא יקחו בהן דבר שקדושתו פחותה.

גמרא:

שנינו במשנתינו: בני העיר שמכרו רחובה של עיר.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו - האי דאמרינן במתניתין דאי מכרו רחוב, קונים בדמיו דווקא דבר שיש בו קדושה - דברי רבי מנחם בר יוסי סתומתאה ^[8] היא.

אבל חכמים אומרים: הרחוב - אין בו משום קדושה, ויכולין לעשות בדמיו מה שירצו ^[9].

והוינן בה: ורבי מנחם בר יוסי, מאי טעמיה?

ומבארינן: הואיל והעם מתפללין בו [ברחוב] בתעניות ובמעמדות, להכי יש בו קדושה.

ורבנן אמרי לך: ההוא שמתפללין ברחוב - אקראי בעלמא הוא, שאינו תדיר, שהמעמדות לא היו חוזרין שוב עד חצי שנה, וכן התעניות אינן תדירות, ולכן אין ברחוב משום קדושה.

שנינו במשנתינו: בית הכנסת - לוקחין תיבה.

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: לא שנו דיכולין למכור בית הכנסת - אלא בבית הכנסת של כפרים, שמתפללין בו רק אנשי המקום.

אבל בית הכנסת של כרכין, כיון דמעלמא נמי אתו ליה אינשי, ואין מתפללין בו דווקא בני אותו מקום, לא מצו בני העיר מזבני ליה, משום דהוה ליה בית הכנסת דרבים, ואינו רק של בני הכרך, משום דגם אותם דאתו מעלמא - נותנים בבנינו ובשאר צרכיו ^[10].

אמר רב אשי: האי בי כנישתא דמתא מחסיא, אף על גב דמעלמא אתו לה, כיון דאדעתא דידי קאתו, ונותנין הדמים לבית הכנסת לעשות בהם כרצוני ^[11], אי בעינא - מזבנינא לה ^[12] . מיתיבי, אמר רבי יהודה: מעשה בבית הכנסת של טורסיים [צורפי נחושת] ^[13] שהיה בירושלים, שמכרוה אותם טורסיים ^[14] לרבי אליעזר, ועשה בה כל צרכיו.

והא התם בית הכנסת דכרכים הוה, ואפילו הכי מכרוהו!?

ומתרצינן: ההיא בי כנישתא זוטי [קטן] הוה, ואינהו - הטורסיים - עבדוה לבדם, ולא נשתתפו בו אינשי דאתו מעלמא ^[15] [כי צורפי נחושת, אין בני אדם יכולין לסבלן, שהם מזוהמין כבורסקי, ולכן היה להם בית הכנסת לבדם ^[16]].

מיתיבי, כתיב: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", ודרשינן: אחוזתכם מיטמא בנגעים - ואין ירושלים מיטמא בנגעים, משום שאינה אחוזה, דסבירא ליה להאי תנא, דלא נתחלקה ירושלים לשבטים [כדלקמן].

אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי שאין מיטמא בנגעים - אלא מקום מקדש בלבד, משום דכתיב גבי נגעים: "ובא אשר לו הבית", משמע דבעינן שיהו בעלים לבית. ובית המקדש - של קודש הוא, ואין לו בעלים ^[17].

אבל שאר בתים שבירושלים - מיטמאין בנגעים, דסבירא ליה לרבי יהודה דנתחלקה ירושלים לשבטים, וקרינא בה "אחוזתכם".

על כל פנים, חזינן דקאמר רבי יהודה, דדווקא בית המקדש אינו מיטמא בנגעים, הא בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים - מיטמאין! ואמאי, הא דכרכין הוו, ואמרן לעיל דאין בני הכרך בעליהם!? ^[18]

ואף רבנן לא נחלקו, אלא משום דסבירא להו שירושלים לא נתחלקה לשבטים. משמע דאי נתחלקה לשבטים, מיטמאין אף בתי מדרשות שבה. והרי בכרך הם עומדים!? ^[19]

ומתרצינן: לא תימא בדברי רבי יהודה: "מקום מקדש", אלא אימא הכי: אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום "מקודש" בלבד, דאף בתי כנסיות במשמע.

במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי יהודה?

תנא קמא סבר: לא נתחלקה ירושלים לשבטים.

ורבי יהודה סבר: נתחלקה ירושלים לשבטים.

ובפלוגתא דהני תנאי דלהלן.

דתניא: מה היה בחלקו של יהודה?

כל המקום הפנוי מכניסתו של הר הבית מצד מזרח, והלשכות שבתוך החיל, ושלשת העזרות. דהיינו: עזרת נשים ועזרת ישראל, שהן י"א אמה שיכולין ישראל ליכנס לפנים מן השער, ועזרת כהנים, שהיא משם לצד מערב י"א אמה - עד מזבח החיצון.

ומה היה בחלקו של בנימין? אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים, שהם מצד מערב.

נותרו עדיין ל"ב אמה של המזבח החיצון עצמו, ועשרים ושתים אמה שבין האולם למזבח, דלא איתפרש עדיין של מי היו. ועתה מפרש התנא:

ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה, ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי.

והיינו, שבחלקו של יהודה, היה גם רוחב אמה לכל אורך מזרחו של מזבח [חוץ מאמה שבקרן מזרחית מערבית]. וכן רוחב אמה לכל אורך דרומו של מזבח [חוץ מאמה שבקרן דרומית מערבית], וזוהי הרצועה שהיתה נכנסת מחלקו של יהודה לצד דרום, לתוך חלקו של בנימין, ובה היתה אמה שבדרומו של המזבח.

אבל שאר המזבח, וכן כ"ב אמה שבין האולם למזבח - בחלקו של בנימין היו [כך מתבאר ברש"י בזבחים נ"ג ע"ב. עיי"ש].

והיה בנימין הצדיק צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות, ומצטער עליה - על אותה רצועה - בכל יום לבולעה. שנאמר: "חופף עליו כל היום" [שאדם המצטער - חופף ומתחכך בבגדיו].

לפיכך ^[20] זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה, שהיה ארון בחלקו ^[21].

והיינו תנא דקאי רבי יהודה כוותיה, דסבירא להו דנתחלקה ירושלים לשבטים.

והאי תנא דלקמן - סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים.

דתניא: אין משכירים לעולי רגלים ^[22] את הבתים שבירושלים, אלא בחינם נותנים להם להכנס לתוכם, מפני שאינן שלהן, של בעלי הבתים.

חזינן שלא נתחלקה ירושלים לשבטים, דלהכי אינם שלהם ^[23].

רבי אליעזר בר' שמעון אומר: אף לא משכירין להם מטות [ביארו התוס', דסבירא ליה לרבי אליעזר, דכיון שהקרקע שעליה עומדות המטות לא היתה שלהם - לא היה כח בידם להשכירן ^[24]].

לפיכך, כיון שאינם משכירין את הבתים והמטות, אלא נותנין לדור בהם בחינם, להכי תקנו חכמים, שעורות קדשים [היינו תודה ושלמים, שעורותיהן לבעלים] - יהו בעלי אושפיזין נוטלין אותן בזרוע, כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות [כך כתב הריטב"א ביומא].

אמר אביי: שמע מינה מהכא, דאורח ארעא [דרך ארץ] למישבק [שיניח] אינש, גולפא [קנקן של חרס שנשתמש בו] ומשכא [עור של בהמה ששחט, ואכלה בבית בעל הבית] - באושפיזיה שנתאכסן בו, כי היכי דאמרינן הכא דבעלי אושפיזין נוטלין את עורות הקדשים. וכיון דבעלמא כך היא דרך ארץ, להכי אמרו רבנן שיטלו אותן בזרוע [ריטב"א ביומא].

אמר רבא: לא שנו דאי מכרו בית הכנסת - אין מורידין את הדמים מקדושתן, אלא לוקחין בהן תיבה, ובית הכנסת נמי נשאר בקדושתו ^[25] [דומיא דספרים, דלוקח בהם ספר תורה, ולוקח הספרים נוהג בהן בקדושה] - אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר ^[26] - במעמד אנשי העיר, אלא שמכרוהו אנשי העיר לבד, או ז' טובי העיר לבדם ^[27] .

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיה בית הכנסת כו' אוקימנא פיד"ר מל' סתימתאה זו המשנה אע"פ שהיא סתם משנה אינה לר' מאיר כדקי"ל סתם משנה ר"מ היא אלא ר"ע היא אי לר' מנחם ב"ר יוסי זו המשנה והיא שנויה סתם ולא כל דבריהם של חכמים הללו בכל המשנה סתומין הן אלא המשניות שהזכירום בלבד לר' מנחם בר' יוסי סתימתאה דסבר הואיל והעם מתפללין בה בתעניות ובמעמדות יש בה קדושה אבל חכמים אומרים אקראי בעלמא היא. הלכך הרחוב אין בו משום קדושה.

בית הכנסת לוקחין תיבה אוקימנא בבית הכנסת של כפרים אבל כנסת של כרכים לא מזדבנא משום שהיא של רבים.

אמר רב אשי כנשתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא קא אתו לה ושל רבים היא כיון דאדעתא דידי אתו אי בעינא מצינא מזביננא לה ובית הכנסת של טרסיים בירושל' שקנאה ר' אלעזר בן עזריה הם עשאוה לעצמן ולא מסרוה לרבים לפיכך מכרוה.

ובית הכנסת של כרכין אין מוכרין לפי שאינה שלהן והתניא [אחוזתכם] מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים א"ר יהודה אני לא שמעתי שאין מטמא בנגעים אלא בית המקדש הא בתי כנסיות וירושלים מטמאין אמאי והא דכרכים נינהו ופרקינן אימא לא שמעתי אלא מקום מקודש ואפי' בתי כנסיות במשמע. במאי פליגי ת"ק סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים ואינה אחוזה לפיכך אינה מטמאה ור' יהודה סבר נתחלקה ואחוזתם היא זולתי מקום מקודש וכי הני תנאי מה היה בחלקו של יהודה הר הבית לשכות ועזרות מה היה בחלקו של בנימין כו' האי תנא סבר נתחלקה וחלק יהודה ובנימין היא.

והאי תנא סבר לא נתחלקה דתניא אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהן כו' אמר אביי שמע מינה דרך ארץ להניח אכסניא לבעל הבית הקנקן שקנה בו היין ושתאו והעור של כבש שנשחט ואכלו.

וזו שאמרו בבית הכנסת של כרכין כיון דמעלמא קא אתו לה הוה להו דרבים ולא מצו מזבני לה. לומר שאינה נמכרת כלל אפילו לעלויי בקדושתם משום דבני העיר אחרת אינן כפופין נבני העיר הזו אין מקבלים עליהן דעתם ושמא עדיין הם רוצין בבית הכנסת הזו ותשמישי מצוה בזמנן היא. והוה ליה דרבים לאו דוקא דאפי' דברים נמכרה היא אלא הוה להו דרובא דעלמא קאמר כלומר שהוא של עולי בכל כדאיתא בנדרים בפרק השותפין.
ובירושלמי אמרו שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבנה מבני העיר כעיר מה אנן קיימין אם כשקבלו עליהם אפילו אחד נמי אם כשלא קבלו עליהם אפילו כמה אלא אנן קיימין בסתם וכך פירושו שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת כלומר שלשה טובים שלהם כבולם ורשאין למכור בית הכנסת כלומר שהוא של יחידים שבעה מבני העיר טובים שלהם ככל בני העיר שלהם והם המוכרין הכנסת של עיר והקשו אם כשקבלו עליהם הצביר כששמעו במכירה זו ורצו בה אפי' אחד נמי אם בשמיחו אפי' כמה אינה מכירה כלל אלא אנן קיימין בסתם גלומר ששתקו או שלא שמעו בלל. גם זה ענין [הענין] מסייע למה שפירשנו.
ושמעי' מינה למאי דאמרי' רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ונהתנות על השערים ועל המדות ולהסיע על קצתן דשבעה טובי העיר הם המתנין ואפי' שלא במעמד אנשי העיר אלא שאם מיחו במעשיהן תנאן בטל אבל במעמד אנשי העיר קיים ומסתברא במעמד רוב אנשי העיר.

והא דאמרי' אפי' למשתא בהו שכרא. כלומר בדמים ה"ה נמי לזרקן לים הגדול אלא מישתא שיכרא בגמ' זילותא בעלמא הוא כדאמרי' לאעסוקי יהבי נך ולא למשתא כהו שכרא אשכחיה דשתי שיכרא וכתיב וננינות שותי שכר ויש ספרים שכתוב בהן אפי' לנושתא ביה שיכרא והיא היא כלומר שישתו בנוף בית הכנסת שכר ולשון חכמים הוא שלא יאכל עגל לעגלים וסייח לסייחים. ודאמרי' לקמן אפי' לדוכסוסיא לאו דוקא אלא אפילו בשיכרא נמי מותר אלא התם קאמרי' שאם מכרו שלא במעמד אנשי העיר והוצרכו ליקח בהם תיבה מן הסתם יכולין שבעה טובים להתנות עם בני העיר ולומר אם יותירו מדמים של תיבה נותן אותם לשמירת העיר ואין טובים מתנין בשכר.
וראיתי להראב"ד ז"ל שמפרש בשבר הזה צרכי סעודה ואינו במשמע. ורויתי בתוספתא א"ר יהודה בד"א בזמן שלא התנו עמהן פרנסי אותה העיר אבל התנו עמהן פרנסי אותה העיר משנה אותם לכל דבר שירצו ולפ"ז והותירו לאו דוקא אלא שמכרו והודיעו אותן שנותנין לדוכסוסיא.

גמרא: הכי גרסינן וכן היא במקצת הספרים: אמר רבי זירא הואיל והעם מתפללין בה בתעניות. ולא גרסינן ובמעמדות, דהא במעמדות לא היו מתפללין ברחוב אלא נכנסין לבית הכנסת, כדאיתא בהדיא במסכת תענית (כז, ב). ועוד דאי במעמדות לאו היינו באקראי בעלמא אלא בכל יום, ומאי טעמייהו דרבנן. ולספרים דגרסי ליה אגב גררא נקטיה, וכדאמרינן בעלמא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא קא אתי ליה הוה ליה דרבים ולא מצו מזבני ל[י]ה. הא דקאמר הוה ליה דרבים לאו דוקא דהא אפילו דרבים מזדבן, אלא הוה ליה דרבים דעלמא קאמר והלכך לא מזדבן, כלומר אפילו מכרוהו אין ממכרן ממכר.
יש מפרשים דטעמא דכרכים משום דכיון דמעלמא קא אתו רבים הוציאו בבנינו ובדברים הצריכין לו ושמא אחד יש בסוף העולם שקנה בו וחלקו מעכב, לפי שבני העולם אינן כפופים לבני העיר הזו ולא לשבעה טובי העיר שבה. אבל אם יש שם אדם חשוב כרב אשי שדרך הבאין לבא שם מחמתו אף הם גומרים בדעתם שכל זמן שיהא בתוך העיר צורבא מרבנן כזה שיהא הוא רשאי למכור חלקם, שגם הנותנים בצרכי בית הכנסת על דעתו הם נותנין, והיינו דאמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו'.
ולפי פירוש זה נראה לי, דהא דאמרינן בסמוך ההוא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו עבדוה, האי זוטא לאו דוקא אלא אינהו עבדוה דוקא. ואי נמי זוטא דוקא, כלומר דקטנותה במקום שיש גדולות מוכיח עליה דלאו דרבים דעלמא ניהי, דרבים דאתו לכרכין לבי כנישתא רבה דכולהו עיילי בה בההיא יהבי.
וקשיא לי דלפי פירוש זה הא דלא מצו מזבני דכרכים היינו משום דחד איכא בסוף העולם דקנה בה וחלקו לא מזדבן הא איתיה אי נמי ידעינן דליכא בעלמא דקנה בה מזדבן, ואם כן מאי קא מקשה ליה מנגעים מדאמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות לא, דדינא הוא ודאי, דהא בתי כנסיות ובתי מדרשות ואפילו דכרכים אחוזתכם (ויקרא יד, לד) קרינן בהו אלא משום שותפין דליתנהו הכא לא מזדבני. ודחוק הוא לומר דהכי קא מקשה, דאם איתא דלא מזדבני משום דלא ידעינן מאן זבן בהו אם כן לא קרינן בהו אחוזתכם דאחוזתכם דידעינן דמאן ניהו משמע.
ומיהו מצאתי בירושלמי (פ"ג ה"א) דמפרש הכין בהדיא, דגרסינן התם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן הדה דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור ואני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי ביה, עד כאן.
ואפשר היה לפרש אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו הוה ליה דרבים, כלומר שבני עיר זו כשהן בונין אותה על דעת כל הבאים כאן עשאוה וכאלו הקדישוה לכל ואין לה בעלים וכענין מקדש. וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' תפלה הט"ז). והשתא מותיב שפיר עלה מנגעים, כלומר אם איתא דלא מזדבנא משום דהויא לה מוקדשת לכל אם כן הוו להו כמקדש ולא קרינן בהו אחוזתכם ולא הוו להו לטמויי בנגעים, ופריק אין הכי נמי ומאי מקדש מקום מקודש. ובי כנישתא זוטא דקאמר הכי קאמר, בי כנישתא זוטא הוה ולא עיילי בה רבים דאתו מעלמא אלא לשארא הוא דעיילי והלכך טרסיים דעבדוה לאו אדעתיה דרבים עבדוה אלא לגופייהו הוא דעבדוה. כך נראה לי.
ושלשה דינין יש, של כרכים לא מזדבנא כלל ואפילו בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא אם כן יש שם תלמיד חכם חשוב דאתו רבים אדעתא דידיה כרב אשי, ושל כפרים מזדבן בשבעה טובי העיר ואי נמי באנשי העיר שלא מדעת טובי העיר לפי מה שפירשתי במתניתין (לעיל מגילה כה, ב ד"ה מתני'), ושל יחידים כבית הכנסת של טרסיים מזדבן אפילו בשלשה מבית הכנסת, וכדגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) שלשה מביהכ"נ כביהכ"נ שבעה מבני העיר כבני העיר.
ירושלמי (פ"ג ה"א עי"ש): כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת, ספסליה וקלטריה כבית הכנסת, כילה דעל ארונא כארונא, ר' אבהו יהיב גולתיה תחתוי אהין כילן.

אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין. קשיא לי אדמותיב מדרבי יהודה לסייעיה מתנא קמא דאמר אין ירושלם מטמא בנגעים לפי שלא נתחלקה לשבטים. ויש לומר משום דאיכא למימר דדילמא שאני ירושלם שלא נתחלקה כלל מעולם וכעין מקדש לרבי יהודה, אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות שעשאום הרבים משלהם אע"פ שיש לרבים דעלמא חלק בהן בין לפירוש קמא בין לפירוש בתרא דילמא מודה תנא קמא דמזדבני. כך נראה לי.

גמ' אמר רבה בר בר חנה אר"י זו דברי ר' מנחם בר יוסי סתימאה פי' שנסתמה משנה זו לדעתו דבתוספתא תני לה בהדיא:

אבל חכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושת יש לפרש אין בו לענין מכירתו ועלוי דמיו משום קדושה אבל הוא עצמו קדושה יש אפי' לרבנן בעודו מזומן לכך שלא להשתין בו ולא דמי להא דאמרינן לקמן מותר לאדם להשתין מים בתוך ד' אמות של תפלה דשאני ריחו שהוא מזומן ומעותד לתפלה לפעמים אלא שהוא לזמן רחוק ולא קבע הילכך אסור לנהוג בו בזיון בעודו עומד לעיננו וכ"ש במקום שורה של הקברות שהוא מוכן לומר בו קדיש וצדוק הדין והוא עיקר:

ורבי יוסי מ"ט הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות האי דנקט מעמדות אשגרא דלישן נקט בהדי תענית דאלו אנשי מעמד לא מצלו ברחוב לעולם אלא בירושלם ובבתי כנסיו' תדע דאמרינן לקמן ורבנן אקראי בעלמא הוא ואלו היו מתפללין בו במעמדות לא הוי אקראי אלא תדיר בכל יום:

אמר שמואל לא שנו פי' דקתני שמכרו דמשמע שמכרן קיים אלא שצריך להעלות הדמים אלא ב"ה של כמרים דהא אית להו רשות לזבוני אבל ב"ה של כרכים כיון דמעלמא קאתו לה הויא לי' דרבים דעלמא ודכ"ע אית להו זכות' בגויה ולא מצי מזבני ממכרן ממכר וטעמ' דחשיב' דרכי' ודעלמא איכא מ"ד דחיישי' שמא סייעו ונתנו חלקם בבנינה רבים דעלמא דאתו לה וחלקם מעכבי שהרי אינם כפים לנו ולפרנסנו וכן אמר בירושלמי אני אומר שמא אחר מסוף קנייה לזה ולפום זה כל היכא דאתברר שבני הכרך בנאוה משלהם מצו מזבני לה והאי דפרקינן לקמן גבי ב"ה של טרסיים ההוא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו דעבדוה כל היכא דידיע לן דאינהו עבדוה אפי' רבתא נמי אלא הכי אמרינן כיון דזוטא דאיכא במתא אחריני דרויחי מינה מסתמא אינהו עבדוה ואיכא מ"ד דאפי' ידיע מילתא דבני הכרך בנאוה נמי אנו חוששין שהקדישוה לכ"ע ודכ"ע היא ואמרינן דההיא בי כנישתא זוטא היא דיש אחרות גדולות ממנה ולא כל בני העיר עשו אותה כדי שיקדשוה לכל העולם אלא טרשיי' עצמם עשאוה ולדידהו לחוד ושניהם נכונים:

אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אף ע"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה פי' שאם בני העולם נתנו חלקם על דעתם נתנו וגם אם בני העיר הקדישוה כיון שאין ביאתם לכאן אלא משמרם ומסתברא דכיון דחשיב טפי מכל בני העיר לא צריך לעילוי בדמי:

מתיבי אחוזתכם מטמאה בנגעים פי' דקסבר לא נתחלקה ירושלם לשבטים אלא של כל ישראל היא ולא קדי' בה אחוזתכם ולא קרינן בה נמי ובא אשר לו הבית:

מקום מקודש בלבד אבל שאר ירושלם מטמאה בנגעים דקסבר נחלקה לשבטים וקרינן בה אחוזתכם:

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות דירושלם מטמאין ואמאי הא דרבי' נינהו פי' דאי משום דמעלמא יהבו בה חלקם ולא ידיע מה נינהו ואי משום שבני העיר הקדישוה לכ"ע לא קרי' ביה אחוזתכם ולא ובא אשר לו הבית ואפילו לרבנן נמי עד כאן לא קאמרי שאינה מטמאה אלא לפי שלא נתחלקה לשבטים הא אלו נתחלקה בתי כנסיות ובתי מדרשות שלה נמי מיטמו ופריק דהא מקום מקדש מקום מקודש הוא כלומר דאפי' בתי כנסיות ובתי מדרשות מקדש מעט מיקרו כדכתיב ואהי להם למקדש מעט:

ובפלוגתא דהני תנאי דתניא מה היה בחלקו של יהודה דקסבר דירושלם נחלקה לשבטים ונפלה ליהודה ובנימין ובחלקו של יהודה היה בית המקדש והר הבית שהוא לצד מזרח והלשכות שבתוך החיל והם י"ג לשכות והעזרות עזרת נשים ועזרת ישראל ועזר' כהני' ומה היה מן המקדש בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ומשם ואילך לצד מערב ושאר האולם הוא הסמוך למקום מזבח ואחריו שער הגדול ולפנים ממנו ההיכל ששם מזבח הזהב והמנורה והשלחן ולפני' ממנו בית קדשי הקדשים יותר מן האולם ועזרת כהני' המזבח שהוא ל"ב אמות ומקום כ"ב אמה רוחב שבין האולם למזבח שלא פי' בחלקו של מי היא ועכשיו מפ' אותו ואו' ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מוכח פי' לא שהיה מזבח באותה רצועה אלא כל המזבח היה בחלקו של בנימין חוץ מקרן מזרחית דרומי' שהיה ברצועה זו של יהוד' וכדאמרי' בזבחים קרן מזרחית דרומית אין לו יסוד מפני שלא היה בחלקו של טורף כלומר בנימין שכתוב בו זאב יטרף אלמא כל שאר המזבח היה בחלקו וכן פרש"י ז"ל ואע"ג דהא מנח עזדו' בחלקו של יהודה לגמרי ואמרי' בעלמ' שהמזבח בעזרה היה בנוי לא קרי עזרה למקום מזבח כלל אלא מזבח שמו יהיה בנימין הצדיק צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות והיה מצטער על זה שנאמר חופף עליו כל היום כלומר מצטער ומתחכך על כך לפי' זכה בנימין ונעש' אושפיז לשכינה שהיה הארון בחלקו:

והאי תנא סבר לא נחלקה ירושלם לשבטים דתניא אין משכירין בתים בא"י לעולי רגלים וכו' לפי' עורות קדשים של תודות ושלמים שהם לבעלים בעלי אושפזין נוטלין אותם בזרוע משום שכר מצוות:

אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למשתי ביה שכרא שפיר דמי משמע מפשטה דרבה מפ' אמתני' דקתני בני העיר לא שמכרו הם אלא שמכרו הפרנסים להם וה"ק ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מכירה זו במעמד אנשי העיר אלא הז' לבדם מכרוהו ולפי שלענין המכירה דינם כבני העיר קתני בני העיר שמכרו אבל אלו מכרו בני העיר ממש היו יכולים לשתות שכר בדמים ולא דייק דלא ה"ל למתני בני העיר משום ז' טובי העיר בלחוד כ"ש בזה שהדין מתהפך שהרי במכירת כל בני העיר אין צריך עלוי והוא שונה שצריך עלוי קתני האסור בלשון התר ומצאתי בנמקי יוסף קרובו של רבינו נר"ו החכם הגדול ר' יצחק ז"ל שפי' דבני העיר דמתני' היינו שאר בני העיר שלא מכרו עם ז' טובי העיר ודינם לבדם כדין הז' טובי העיר לבדם ודייקינן נמי דלא קאמר רבה ל"ש אלא שמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר והוה משמע שז' טובי העיר היו המוכרים אלא דקאמר ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דהשתא לא הוו המוכרי' ז' טובי העיר והכי פי' דהא דקתני בני העיר שמכרו לא שמכרו כל בני העיר ממש דא"כ אפי' למשתי בה שכר' נמי אלא משנתינו בשלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר המוכרים ולהכי צריך עלויא ודכותה נמי אם מכרו הז' בלא אנשי העיר צריך עלוי ולרבותא נקט כשמכרו בני העיר בלא הז' ואח"כ ראיתי לרשב"א נר' שפי' כן והביא ראיה מדגרסי' בתוס' פי' ר' מנחם בר' יוסי בני העיר שמכרו ב"ה לא יקחו רחובה א"ר יהודה בד"א שלא התנו עמהם פרנסים אבל התנו עמהם פרנסים רשאין לשנותה לכל מה שירצו ויש שואלים מה ענין ז' טובי העיר אלו ולמה צריך ז' שהרי פרנסיה' כמ"ש בתוספתא שכתבנו ושאלה זו ופירוקה בירוש' דאמרי' התם ג' מב"ה כב"ה פי' הב"ה של יחידים כגון בתי כנסיות שלנו שכל א' יודע מקומו ובלבד שעשאוה משלהם ג' מבני העיר כבני העיר מה אנן קיימין אם בשקבלו עליהם אפי' א' ואם כשלא קבלו עליהם אפי' ז' אלא כגון דקיימין בסתם וה"פ ז' מבני העיר כבני העיר או ככל בני העיר לגמרי ולענין המכירה בלחוד או כבני העיר בלא הפרנסים ודינם כמותם לכל דבר ואף לענין הדמים ובעו במאן עסקינן אם כשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו הפרנסים במכר זה אפי' א' נמי דינו כבני העיר ואם בשלא קבלו עליהם ממכרם בזה כלל אלא שעמדו מעצמם ומכרוהו אפי' הם כמה אין ממכרן כלום אלא כן אנן קיימי' כשהעמידו' סתם לפקח על עסקי ציבור ויש במשמ' אפי' ב"ה וכל תשמישי קדושה אפי' מן הסתם אלא שאין דעתם במכירת דברים אלו מן הסתם אלא לעלות בדמים אשתכח השתא דב"ה של כרכים שהיא לכל עובר ושב לא מזבנא ושל כפרים מתזבנא בבני העיר או בפרנסים שלהם אלא שהדמים צריכים עילוי מה שיסכימו כלם במכר ושל יחידים שעשאוה משלהם מתזבנא בג' מב"ה ויחיד שהקדיש בית לבני העיר או ליחידים הרי זה באותה שאמרו בערכין ישראל שהתנדב נר או מנורה לב"ה עד שלא נשתקע שם בעלים ממנה מותר לשנותה. ירושלמי כל כלי ב"ה כב"ה ספסליה וקלטריה כב"ה כלה דעל ארונא כארונא:

בית הכנסת שאמרו שאפשר למכרה דוקא בית הכנסת של כפרים שהיא נדונת כשל יחידים אבל של כרכים שכל העולם חוזרין ובאין לשם והיא מוקדשת על דעת כלם אי איפשר למכרה בשום פנים ר"ל אפי' על דעת עלוי ואפי' על ידי שבעה טובי העיר ובמעמד אנשי העיר ואע"פ שלא נעשית אלא מדמי אותו הכרך שמאחר שהוקדשה זכו בה כלם ואין מעמד אנשי העיר וטובי העיר מועיל בביטול זכות בני העולם ואף על דעת עלוי הא של כפרי' שלא הוקדשה אלא לעצמם רשאין למכרה בעילוי וטובי העיר רשאין למכרה במעמד אנשי העיר אף לדברי חול כמו שיתבאר ומ"מ יראה לי שאם נתנו הצבור לכל אחד מקום לפי מה שהוציא בבניינה הרי היא כשל כפרים שהרי לא הוקדשה לגמרי הואיל ויש לכל המקומות בעלים לפי הוצאתם ומ"מ אם אינו כרך גמור ואין בה יוצא ובא מצד מעלת העיר אלא שיש שם חכם שקובע לשם ועל ידי פרקו מתקבצין שם מכנפות הארץ הואיל ולא ממעלת העיר הם באי' אלא מצד קביעות אותו פרק הרי זו נמכרת על דעת אותו חכם עם שאר בני העיר בני אומנות אחת או שאר יחידים שעשו להם בית הכנסת אף בכרכים רשאין למכרה לכל מה שירצו והוא מה שאמרו מעשה היה בבית הכנסת של טרסיים שהיה בירושלם ומכרוהו לרבי אלעזר בן עזריה ועשה בו כל צרכו לא נאסר הדבר בבית הכנסת של כרכין אלא בבית הכנסת הכללית שבה שהיא מוקדשת על דעת הכל:

בתי כנסיות ובתי מדרשות וכל מקום המקודש ואין צריך לומר בית המקדש אין מטמאין בנגעים ויש מי שפסק כן אף בירושלם והוא על דעת האומרים ירושלים לא נתחלקה לשבטים ואם כן אינה בכלל אחוזתכם וכן אין כאן ובא אשר לו הבית ועל דעת זו אמרו בעולי רגלים שאין משכירין להם בתים אלא שעורות קדשים קלים שהם לבעלים בעלי אושפיזן נוטלין אותן דרך כלל אמרו מדרך כלל המוסר אורח ארעא למישבק אינש גולפא ומשכא באושפיזיה:

בית הכנסת של כפרים שביארנו במשנה שאינה נמכרת אלא על מנת שיהיו מעלין בדמיה דווקא שמכרוה שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר ומן הסתם כל שמצד עלוי מתרצים הם להם הא כל שאינו בעלוי מסתמא לא נתרצו וכן הדין אם מכרוה אנשי העיר שלא בברירת טובי העיר אבל אם מכרוה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יצאה לחולין אפי' מכרו אותה על מנת להוריד את דמיה לקדושה קלה ואפי' להוציאם לדברי חול וכן יצאה קדושת הבית לחולין ביד הלוקח לכל מיני תשמיש שעל דעת כן הקדישוה ובשלהם נסכמו ומה שאמרו למשתי ביה שכרא משמש לשתיהן אם להוציא הדמים בכך והוא לשון הבאי כלומר לאיזה דבר שירצו אף לדברים קלים אם שישתו השכר בבית הכנסת עצמה הואיל ויצאה לחולין בכך ומתוך כך יש גורסין למשתי בהו ויש גורסין למשתי ביה והכל אמת ושמא תאמר ובעלוי מיהא מה צורך אף לטובי העיר או לכלל אנשי העיר ימכר' מי שירצה אין זה כלום שכל שבצבור אין מכירת כל מי שירצה מכירה אלא או טובי העיר או כלל אנשיה וכל שמכרוה אלו בלא אלו צריך עלוי וכל שמכרוה טובי העיר במעמד ההמון מכירתם מכירה אף לדברים קלים וזהו שאמרו רבינא הוה ליה ההוא תילא דבי כנישתא בארעא ובעא למיזרעה ואמר ליה זיל זבנא משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מפני שהיה הוא סבור הואיל וחרב היה וכמו שקראה תילא שיהא די בו במעמד טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר ולמדו שצריך הוא אף למעמד אנשי העיר:

ומ"מ אפי' כשנמכרת על יד טובי העיר במעמד אנשי העיר צריך להתנות בה שלא להשתמש בה בתשמיש מכוער כגון מרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית המים ואח"כ הלוקח יעשה מה שירצה ויש בזו חולקין לומר שאין לך דבר שעומד בפני מכירת טובי העיר במעמד אנשי העיר וכן דעת גדולי המחברים כמו שיתבאר למטה:

שבעה טובי העיר שאמרנו הם אותם שרגילין לעשות כל צרכי צבור בלא מנוי והוא שאמרו עליהם בתלמוד המערב שבעה מבני העיר ככל העיר שלשה מבית הכנסת ככל הכנסת ומ"מ אם נתמנה על כך וקבלוהו הצבור עליהם הרי הוא כשבעה וכן התבאר בתלמוד המערב ונוסח דבריהם במה אנן קיימין אם בקבלו עליהם אפי' אחד אי בלא קבלוהו עליהם אפי' כמה כינן קיימין בסתם ומ"מ י"מ אם קבלו שנתרצו בדבר אחר שידעו המכירה ואם לא קבלו שמיחו בדבר ובסתם כגון ששתקו ואין הדברים נראין:

בני העיר שמכרו כי' אמר רבא לא שני אלא שלא מכרו שבעה טובי העי ר במעמד אנשי העיר כ'ו פירש המורה לא שנו אלא שאין מורידין המים מקדושתן וזה הפתרון נ"ל עיקר דרבא אמתני' קאי וראיתי כתיב לאחר שפי' דאכנסת של כרכים שהיא של רבים דאמרן לעיל דלא מצי מזבני לה קאי ואינו נ"ל חדא דל"ש לא מיתמר אלא אמתני' וברייתא אבל על מימרא דאמוראי אמרינן לא אמרן ותו כיון דביהכ"נ דכרכים הוא דרבים היכי מצי ז' טובי העיר לזבוני בלא רשות הבעלים אלא ודאי אמתניתן קאי דמיירי בביהכ"נ של כפרים עיין במהדורא תנינא:

הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות נראה לי דל"ג מעמדות ודוקא בתעניות שניות הן יוצאין לרחובה של עיר כדתנן בתעניות אבל העמדות לא היו מתקבצין אלא בבתי כנסיות ומשום דבכל דוכתא אמרי' תעניות ומעמדות אנס שיטפא כתבה נמי הכא:

אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר ובלא מעמד העיר וא"כ אמאי אצריכנא רב אשי לרבינא למזבניה לההיא תילא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ולמיזרעיה אבל יוציא הדמים לחולין ולא יצטרך לכל זה ומשום הכי נ"ל כפתרון המפרש דאמילתא דר' שמואל בר נחמני קאמר אבל של כרכים לא מצי מזבני ליה ואמר רבא אשם מכרוהו ז' טובי העיא במעמד אנשי העיר מכור הוא ויצא מקדושתו שכמו שכולם בנו אותו כך הסכימו כולם למוכרו וההיא תילא דרבינ' כנסת דכרכים היא דלא מזדבן אלא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ולישנא דספרים מוכיח כפתרון זה שבכל הספרים כתוב אפילו למישתי ביה שיכרא דמשמע שמוציאן הכנסת מקדושתו מפני שמכרן מכר ואפי' למשתי ביה שיכרא אבל אם לא היה בזי מ"ה אין מכרן מכר ובקדושתיה קאי אבל המורה גריס למישתי בהן שיכרא בדמים:

תוס' בד"ה ואמאי והא דכרכים כו' וע"ק אמאי נקט של כרכים דהא ר"מ כו' עכ"ל קושיא זו אינה מובנת בכללה שכתבו אמאי נקט של כרכים כו' דמשמע אי הוה נקט סתמא הוה ניחא ואינו כן דהא ר"מ לא מפליג בין כרכים לכפרים היינו דבכל גוונא מיטמא אף בכרכים דלא מזדבנן וכקושייתם הראשונים ונראה דצ"ל וע"ק אמאי נקט של כרכים דהא אף לרבנן דר"מ לא מפלגי וכו' וביאור דק"ל אמקשן דהכא דסבר בפשיטות דהיכא דלא מזדבני אין להם ליטמא בנגעים וזה אינו דהא ר"מ אית ליה התם לכולהו אוקמתי דאף בשל כרכים מיטמא ואמאי לא נימא דר"י דהכא סבר כוותיה וכן הקשו התוס' שם והקשו עוד הכא דאף אם נימא דסבר המקשה הכא כרבנן דהתם דפליגי אר"מ וס"ל דלא מיטמא קשה מיהת אמאי נקט המקשה כרכים דהא רבנן לא מפלגי כלום דהאי אוקימתא דמפליג בין כרכים לכפרים לא קאי למסקנא דקאמרינן התם אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ואהא תירצו דודאי המקשה הכא טעי בתרתי מילי חדא דהוה סבר כדס"ד התם לחדא אוקמיתא לפלוגי בין כרכים לכפרים ולא הוה ידע הכא המסקנא דהתם דלא מפלגי לרבנן דר' מאיר דהיינו ר' יהודה ובהכי מיתרצא קושיא שניה שהקשו וכתבו דגם טעה בהך סברא דלא ידע למימר אף דלא מזדבני מיטמא לר' מאיר ובהכי מיתרצא קושיא הראשונה וליכא לאקשויי מי הכריחם דטעה בהך סברא דלמא הוה ידע שפיר דר"מ אית ליה הכי אלא דאר"י פריך הכא דהוא רבנן דר"מ וכן תירצו התוס' שם קושיא זו בסוגיא דהתם די"ל דה"ל לאתויי הכא ברייתא דהתם דאית להו לרבנן הכי אלא ע"כ המקשה מסברא דבחוץ פריך אר"י וזה אינו דהא ר"מ לית ליה הך סברא ודו"ק:

ורצועה כו' והיה בנימין הצדיק מצטער כו' מפורש פרק איזהו מקומן:

במשנה יקחו ספרים. צ"ל לוקחין כבאינך וכ"ה ברש"י ורי"ף ורא"ש:

גמרא ארבב"ח אר"י זו דברי ר' מנחם כו'. כה"ג בכתובות (קא ב):

רש"י ד"ה מה היה בחלקו של בנימין. (עי' זבחים נג ב) בפירושו ביתר ביאור:

רש"י ד"ה לא שנו. בגה"ש העלה דבריו בצע"ג ולפלא שלא עיין ברא"ש דבדבריו מיושב פרש"י ע"ש וגם נ"ל דרש"י פי' כן אליבא דר"מ דלקמן (כז ב) במשנה [או כר"י שם במשנה הב' לפי' התוס' (כח) בד"ה ועוד] :

גמ׳ מה היה בחלקו של יהודה הר הבית כו'. נ"ב היינו רובו. כמו ששנינו (רפ"ב דמדות) רובו מן הדרום כו' וגם במזרח ובמערב ודאי היה ליהודה חלק בו. אבל בצפון ודאי לא היה כלום ליהודה בו אלא לבנימין לבדו. כיון שהיה אולם והיכל כו׳ בחלקו של בנימין הלא משם לצפון כולו לבנימין כי למה יחתך חלקו של בנימין באמצעו שיטול בו יהודה. והרי כל ירושלים ממקום שהתחיל חלקו של בנימין משם ולצפון הכל לבנימין כמבואר שם בגבולו בספר יהושע ואין ליהודה אלא בנגב ירושלים ואף שם לא נטלו כל דרומה. הא ע"כ לא כל הר הבית במשמע. וכן אני אומר בלשכות והעזרות אינו כולל כולן אלא רובן ככולן זה מוכרח:

וּלְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכָאן לַשְּׁכִינָה. נראה לי בס"ד כי בנימין ראה ברוח הקודש שיהיה בחלקו בית המקדש ובית קודש הקדשים ורק המזבח יהיה ברצועה של יהודה והיה מצטער על הרצועה, ובעבור צערו זכה שגם בית שני וגם בית שלישי יבנו בחלקו במקום בית ראשון אף על גב דמן הראוי שיבנה בית שני במקום אחר מאחר דבית ראשון טמאוהו שהכניסו בו עצמו עבודה זרה ושפכו בו דמים, עם כל זה בעבור צערו זכה שיהיה אושפיזכן לשכינה, שגם בית שני ובית שלישי יהיו בחלקו במקום בית ראשון ולא נסתלקה שכינה מחלקו כאשר נסתלקה משילה שהיא חלק יוסף הצדיק ע"ה.
ובזה יובן מה שהביא הפסוק (דברים לג, יב) 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' והוא כי ידוע שבית ראשון היה בזכות אברהם אבינו ע"ה שקראו 'הַר' (בראשית כב, יד), ובית שני בזכות יצחק אבינו ע"ה שקראו 'שָׂדֶה' (בראשית כז, כז), והם אברהם דרועא ימינא ויצחק דרועא שמאלא, והם כתף ימין וכתף שמאל, אך בית שלישי שיבנה בב"א [במהרה בימינו אמן] יהיה בזכות יעקב אבינו ע"ה שהוא סוד גופא העומד בין הכתפיים ולכן הוא חי כנגד חוט השדרה שיש בו ח"י חוליות. ולזה אמר 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' רוצה לומר לא מבעיא בית שני שהוא כנגד כתף שמאל אלא גם בין כתפיו שהוא בית שלישי, שהוא כנגד גופא בין הכתפיים, גם כן שכן אצלו.

אֵין מַשְׂכִּירִין בָּתִּים בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם, לְפִי שֶׁאֵינָן שֶׁלָּהֶם. הטעם שלא נתחלקה ירושלם לשבטים מפני שהיא מכוונת כנגד ירושלם של מעלה ומחוברת אליה וכמו ירושלם של מעלה יד כל ישראל שוים בה כן ירושלם של מטה. ובזה יובן הפסוק (תהלים קכב, ג) 'יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה' היא ירושלם של מטה, היא כְּעִיר ירושלם של מעלה אשר חִיבְּרָהּ לָּהּ יַחְדָּו ששם יד כל ישראל שוה ומחוברים יחד. והעדות זו ניכרת בזמן ששם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ, שהוא זמן עליית הרגל שאין משכירין בתים בירושלם.

רש"י ד"ה תוספתא ובמעמדות וכו'. ובמעמדות לא גרסינן בחי' הרמב"ן ב"ב דף עז ד"ה אין אותיות כתב דאשגירות לישנא הוא ולאו דוקא מעמדות:

שם ד"ה טורסיים צורפי נחושת. עי' חולין דף נז ע"ב תד"ה מטלית. ע"ז דף יז ע"ב תד"ה רבן:

שם ד"ה לא שנו כו' ובהכ"נ בחשיבותו. מבואר דס"ל לרש"י דבלאו מעמד אנשי העיר אין מורידין דמים מקדושתן וגם הבהכ"נ בחשיבותו ובמעמד אנשי העיר בהכ"נ והדמים יוצאים לחולין ותמוה לי מזה דברי רש"י לקמן כז ע"ב ד"ה ורבנן וכו' דכיון דשקיל דמי ומעלה להו בקדושה וכו' וממ"נ אם במכרו במעמד אנשי העיר לא צריך להעלות הדמים בקדושה ואעפ"כ הלוקח מה דבעי עביד דהא בהכ"נ יוצא לחולין והמעות מותר אפי' למישתי בי' שכרא ובלא מעמד אנשי העיר אף אם מעלין הדמים בקדושה מ"מ הבהכ"נ בקדושתה קאי וצע"ג:

רש"י ד"ה לא שנו, ובית הכנסת בחשיבתו עומד.
מבואר דס"ל דבלא מעמד אנשי העיר קיימא בה"כ בקדושתיה, והאי מתני' דלקמן חוץ מד' דברים, צ"ל דמיירי במכרו במעמד אנשי העיר, ואעפ"כ אסור בד' דברים, והאי תילא צ"ל דזריעה קיל מהארבעה דברים.
ותימא לי מדברי רש"י, לקמן (דף כז ע"ב) ד"ה ורבנן כו' ומעלין להו, וכיון דכתב רש"י דמעלין הדמים, ע"כ דמיירי בלא מעמד אנשי העיר, ואיך כתב רש"י עליה כל מה דבעי ללוקח חוץ מד' דברים, הא בלא מעמד אנשי העיר, הבית הכנסת בקדושתיה קיימא, וד' יחנני וילמדני:

בפירש"י בד"ה אבל אם מכרו תורה וכו' שמעלין בקודש ולא מורידין תוספתא מעלין בקודש דכתיב ויקם משה את המשכן בצלאל עשה וכו' ולא מורידין דכתיב את מחתות כו' כיון שהוקדשו הוקדשו עכ"ל. והקשה לי חכם אחד דבגמרא דמנחות דף צ"ט משמע איפכא דמעלין בקדש ילפינן מקרא דכתיב את מחתות ולא מורידין מקרא דכתיב ויקם משה. והשבתי לו דתרי עניני מעלין בקודש נינהו דעיקר מעלין בקודש ולא מורידין היינו בכה"ג דמתני' דהכא דשייך עילוי קדושה ופחיתת קדושה באותו דבר עצמו שחל עליו כבר קדושת הגוף או קדושת דמים דבכה"ג ודאי נראה דמסברא לעולם לכתחלה יש להעלות מקדושה קלה לקדושה חמורה היכא דאפשר אלא דעיקר קרא היינו לענין איסורא דאין מורידין דאפי' בדיעבד כגון שאי אפשר להעלות מקדושה אפ"ה אין מורידין וטעון גניזה עד שימצא קדושה אחרת שיש בו עילוי או עכ"פ כיוצא בו כדפרישית בסמוך מש"ה מייתי שפיר ראיה מתוספתא דכיון דאין מורידין ילפינן מקרא דמחתות קרח ועדתו דאע"ג דבאמת לא חל עליהם קדושת הגוף כלל שהרי באיסור גמור עשויין אפ"ה כתיב כי הקריבום לפני ה' ויקדשו והיינו דכיון שהוקדשו הוקדשו אלמא דדין גמור מדאורייתא להעלות בקודש מיהא לכתחלה אף בכה"ג א"כ ממילא דאין מורידין אפילו בדיעבד נמצא דכל זה היינו בכה"ג דהכא דשייך עילוי קדושה והורדת קדושה בגוף הדבר משא"כ בסוגיא דמנחות דאיירי בענין שתי הלחם שהיו מניחן לכתחלה בכניסתן על של כסף ובסוף ביציאתן על של זהב שעי"כ אין בהם עילוי קדושה על שתי הלחם עצמן וכ"ש דלא שייך בכה"ג ענין תחלה ודיעבד אלא דעיקר מלתא דאפילו לענין הידור מצוה בעלמא אמרינן מעלין בקודש ולא מורידין מש"ה מייתי התם עיקר מילתא דאין מורידין מקרא דויקם משה דאיירי נמי בכה"ג לענין מעלה בעלמא דאפ"ה אין מורידין אלא דאכתי מעלין לא ידעינן אי לאו דאשכחן בקרא דמחתות קרח דלכתחלה צריך להעלות בקדושה וממילא דה"ה לענין הידור מצוה כיון דגלי גלי דאין לחלק בין קדושה למצוה כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא א"ר אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה וכו' בריש פ"ק דכתובות דף ד' איתא להדיא דמתא מחסיא לאו כרך גמור הוי אלא דמפקא מכפר ומפקא מכרך אלא כיון דרב אשי ריש מתיבתא הוי וכ"ע צריכי ליה טובא מש"ה הוי אתו מעלמא להתם לבי כנישתא ולפ"ז שפיר קאמר רב אשי כיון דאדעתיה דידי קאתי מש"ה לא דמי לשאר בהכנ"ס של כרכים ממש ואי בעינא מזבנינא לה כנ"ל ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה ואמאי והא דכרכין נינהו משמע דס"ל למקשה וכו' וי"ל דודאי המקשן טעה בתרתי וכו' עס"ה. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה באריכות ישוב לשון התוספת דהכא ודפ"ק דיומא. מיהו בעיקר לשון התוס' שכתבו כאן דהמקשן טעה בתרתי נראה דוחק. ולולי דבריהם היה נראה לי שאין צורך לזה דנהי דבפ"ק דיומא לא מפליג ר"מ בין של כרכין לשל כפרים היינו משום דהתם לא נחית להך סברא דבלא מצי לזבנא תליא מלתא דאפשר דאפילו היכא דמצי מזבנא לה אפ"ה כל כמה דלא מזבנא לה ויש זכות לכל העולם ליכנס שמה מש"ה אין לה בעלים מיוחדים בין לענין מזוזה ובין לענין נגעים ושאר מילי דהא אפילו בית השותפין הוי בעי למעוטי התם אי לאו דרבי רחמנא להדיא דמיקרי אחוזתכם וא"כ לפ"ז לענין בהכנ"ס ובתי מדרשות שפיר מצינן למימר דלא מיקרי אחוזתכם אפילו היכא דמצי למזבנא כיון דהשתא מיהא אכתי לא מזדבנא ובהך סברא הוא דפליגי ר"מ ור"י לפי השקלא וטריא דהתם נמצא דלפ"ז א"ש סוגיא דהכא דכיון דר' שמואל בר נחמני אמר משמיה דר' יונתן דפשיטא ליה טובא דבהכנ"ס של כרכים לא מצי למזבנא לה א"כ מקשה הש"ס שפיר אמאי מטמא בנגעים לר' יהודה הא דכרכים הוי וא"כ לא מיקרי אחוזתכם כיון דלא מצי למזבנא לה כן נ"ל נכון ליישב הסוגיא. ועוד נראה לי דבלא"ה הך מימרא דר' יונתן דקאי אמתני' לא מיתוקמא אליבא דרבי מאיר דהא בלא"ה אשכחן לר"מ לקמן באידך מתני' דאין מוכרין בהכנ"ס כלל אלא על תנאי שאם ירצה יחזירוהו וא"כ לפ"ז אין לחלק כלל בין כפרים לכרכים כן נ"ל ודו"ק:

ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו תורה וכו'. עמ"ש הרב המאור משם רבינו אפרים ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' קנ"ג בס"ד:

אין משכירין בתים בירושלם וכו' ראב"ץ אומר אף לא מטות לפיכך עורות קדשים וכו' אמר אביי שמע מינה וכו'. עמ"ש מהר"י פינטו ודבריו הם כדברי הריטב"א בחידושי יומא דף י"ב והביאה הרב מהר"י ן' חביב בעין יעקב בסוגיין. והגם דהא נוטלין בזרוע עורות קדשים ראב"ץ קאמר לה דסבר דאין נוטלים שכר המטות וכמ"ש הריטב"א אבל לרבנן דוקא אין משכירין בתים. מ"מ אביי יליף שפיר אליבא דכ"ע דהא ראב"ץ קאמר דנוטלין וכו' משום דבעלמא ארח ארעא למשבק וכו' והכא דאין לוקחין שכר המטו' נוטלין בזרוע. ומסתמא רבנן לא פליגי בהא דארח ארעא למשבק לאושפיזא וכו':
והרב .מהר"י ן' חביב כתב למדתי ענין נאות ומדה טובה שאין אדם רשאי להשכיר חצר שאינו שלו אעפ"י שהוא מוחזק כמו ביושבי ירושלם וכו' ע"ש ולי ההדיוט ליכא למילף מהא לעלמא דדוקא הכא דכי החזיק בחצר בה שעתא הוא ע"מ לתת דירה לעולי רגלים דירושלם לא נתחלקה אך כאשר יהיה האופן בעלמא דהוא מוחזק בחצר שאינו שלו מאיזה טעם אינו יכול להשכירו בעוד שהוא מוחזק דכי החזיק בו לא היה שום תנאי ולא נודע שיבא לדור בו אדם ואין להאריך:

לוקחין ספרים. נביאים וכתובים: אבל מכרו תורה כו'. שמעלין בקדש ולא מורידין תוספתא מעלין בקדש דכתיב ויקם משה את המשכן (שמות מ) בצלאל עשה ומשה שהיה גדול ממנו הקימו ולא מורידים דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו' (במדבר יז) כיון שהוקדשו הוקדשו עד כאן: וכן במותריהן. מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה: גמ' זו דברי רבי מנחם כו'. בהדיא אמרינן בתוספתא דמגילה (פ''ב) דהוא אמרה: הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות. כדתנן במסכת תעניות (דף טו.) עברו אלו ולא נענו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר. תוספת' ובמעמדות תנן מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית ותניא בגמרא אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת ויושבין ארבע תעניות בשבת אפשר בית הכנסת היה להם קבוע ברחובה של עיר ומתכנסין שם המעמד כולו כדרך ששנינו בביכורים (פ''ג משנה ב) כל העיירות שבמעמד מתכנסין לעיירות של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולנין שם והיה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו הא למדת כינוס עיירות ברחוב היתה ואקראי הוי שמעמד הזה אינו חוזר חלילה עד חצי שנה ובתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי ובמעמדות לא גרסינן ומפרש שלא היתה תפלתן ברחוב עד כאן: אקראי בעלמא. אינו תדיר: לא שנו. דיכולין למכור בית הכנסת אלא של כפרין: אבל של כרכין. הוה להו בתי כנסיות דרבים והכל בעליהן ואין בני העיר לבדם בעלים להם: טורסיים. צורפי נחושת: ואין ירושלים מטמאה בנגעים. דלאו אחוזה היא כדאמרי' לקמן דסבירא ליה להאי תנא לא נתחלקה ירושלים לשבטים ולא נפלה בגורל לא ליהודה ולא לבנימין: אני לא שמעתי. שלא יהא מיטמא אלא מקום מקדש בלבד משום דבית של קודש הוא וגבי נגעים ובא אשר לו הבית (ויקרא יד) בעינן אבל ירושלים מיטמא בנגעים דסבר נתחלקה לשבטים ואחוזתכם קרינא ליה קתני מיהת לרבי יהודה דאית ליה נתחלקה לא שנו אלא מקום מקדש אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבה כשאר בתי העיר ואע''ג דשל כרך הוא: מקודש. אף בתי כנסיות משמע: הר הבית. בכניסתו מצד המזרח כל מה שיש שם פנוי קרוי הר הבית שאין לה שם אחר: והלשכות. שבתוך החיל: והעזרות. שלשתן עזרת נשים ועזרת ישראל הן אחת עשרה אמה שישראל רשאין ליכנס לפנים מן השער ואחריהם לצד מערב לעזרת כהנים י''א אמה שבין דריסת רגלי ישראל למזבח החיצון: ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל. מצד מערב עכשיו יותר בנתיים מקום המזבח ל''ב אמה ובין האולם והמזבח כ''ב אמה שלא פירש של מי הוא חזר ופירש רצועה יוצאה כו' לימדך כאן רצועה זו לבדה ליהודה אבל צפונו של מזבח ודרומו ומערבו של בנימין ובמסכת זבחים אמרינן שאין ליהודה באותה הרצועה אלא המזרחית מקום היסוד ולכך לא היה יסוד למזרחו של מזבח: והיה בנימין הצדיק. צופה ברוח הקדש שכן עתיד להיות ומצטער עליה: חופף עליו. אדם המצטער חופף ומתחכך בבגדיו לשון שפשוף כמו נזיר חופף ומפספס (נזיר דף מב.): אושפיזכן. שהיה ארון בחלקו: והאי תנא סבר כו'. והיינו תנאי דאמרן לעיל: אין משכירין. בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנין להן ונכנסין לתוכן: עורות קדשים. תודה ושלמים שהעורות לבעלים: גולפא. קנקן של חרס שנשתמש בו: ומשכא. אם שחט בהמה: לא שנו. דאין מורידין דמים מקדושתן ובית הכנסת בחשיבותו עומד אף ביד לוקח דומיא דספרים לוקח בהן ס''ת והלה מנהיג ספרים בהוייתן: אלא שלא מכרו. הטובים ברשות העם [אבל אם מכרו וכו'] פקעה קדושה מן החפץ ומן הדמים ומותר לעשות מהן כל רצונם והיינו דבעא מיניה רבינא מרב אשי על תילא דבי כנישתא מהו למיזרעה אלמא במכר כל דהו הבית והמעות בקדושתייהו קיימי:

כיון דמעלמא קאתו לה. נראה לפרש הכי כיון שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל אף על פי שאין נותנים כלום בבנינו מכל מקום כיון דלדעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתו ואינן יכולין למוכרו ועוד יש לפרש כיון שרבים נותנים בבנינו ובשאר צרכיו ובסמוך נמי דקאמר רב אשי דאדעתא דידי קאתו היינו ממה שנותנים בו לעשות רצונו: ואמאי והא דכרכים נינהו. משמע דסבירא ליה למקשן דכיון דלא מיזדבני דאין להן ליטמא בנגעים משום דלא מיקרי אחוזתכם וגם לא קרינן ביה אשר לו הבית וקשה דהא בפ''ק דיומא (דף יא.) מחייב ר''מ בית הכנסת של כרכים במזוזה וגם מוקי ברייתא דהתם דקאמר דבית הכנסת מיטמא בנגעים כוותיה ועוד קשה אמאי נקט של כרכים דהא (ר''מ) לא מפליג התם בין של כרכים לשל כפרים לענין נגעים ומזוזה ויש לומר דודאי המקשן טעה בתרתי חדא דאין חילוק בין כרכים לשל כפרים כדמסיק התם לרבנן דר''מ דהיינו ר' יהודה וגם טעה בהא דאע''ג דלא מיזדבני יש להן ליטמא בנגעים לרבי מאיר: ורצועה יוצאה מחלק יהודה לחלק בנימין ובה היה מזבח בנוי. קשה דהא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נג:) אמר דבקרן דרומית מזרחית לא היה יסוד לפי שלא היה יסוד אלא בחלקו של טורף בנימין דכתיב בנימין זאב יטרף (בראשית מט) אלמא שכל המזבח בנוי בחלקו של בנימין וי''ל אותו קרן דרומית מזרחית שלא היה בו יסוד שהיה בחלק יהודה על זה היה מצטער בנימין לבולעה כדי שיהא כל המזבח בחלקו: אף לא המטות. פירש הר''ר יוסף דסבירא ליה דכיון שהקרקע מקום המטות לא היה מיוחד לבעלים לא היה כח בידם להשכירם שכירות שלם ומכל מקום מחמת מטלטליהם היו נוטלין עורות הקדשים: