מגילה כו ע"ב

דף כו - ב

אבל אם מכרו שבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר - פקעה קדושת בית הכנסת והמעות, ואפילו  למישתא ביה בדמים שיכרא ^[28] - שפיר דמי ^[29] . דבשעת המכירה, חלה קדושת בית הכנסת על המעות. ואחר כך, נפקעת הקדושה מהדמים - כיון דקלישא קדושתן ^[30].

רבינא הוה ליה ההוא תילא [חורבה] דבי כנישתא.

אתא לקמיה דרב אשי. אמר ליה: מהו למיזרעה לאותו מקום ^[31] ?

אמר ליה: זיל זבניה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ^[32] - וזרעה.

רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא. הוה ההיא בי כנישתא עתיקא. הוה בעי למיסתריה לההוא בי כנישתא עתיקא, ולאתויי ליבני וכשורי [לבנים וקורות] מינה - ועיולי להתם למבני בהו בי כנישתא חדתא.

יתיב, וקא מיבעיא ליה בהא דרב חסדא:

דאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא - עד דבני בי כנישתא אחריתי.

והכי מיבעי ליה:

התם, טעמא דרב חסדא משום חשש פשיעותא הוא, דחיישינן שיסתור את בית הכנסת הישן, ויפשע ולא יבנה את החדש. אבל בכי האי גוונא, שאין סתירתו של הישן - אלא לצורך בנינו של החדש, שרוצה ליטול משם לבנים וקורות, מאי ^[33] ? אתא לקמיה דרב פפא - ואסר ליה למסתר.

אתא לקמיה דרב הונא - ואסר ליה נמי למסתר ^[34].

אמר רבא: האי בי כנישתא, חלופה וזבונה [להחליפו ולמכרו] - שרי, משום שחלה קדושתו על החילוף או על הדמים, והוא יצא מקדושתו להשתמש בו ^[35].

אבל אוגורה [להשכירו], ומשכונה [למשכנו] - אסור.

מאי טעמא?

משום דבי כנישתא אכתי בקדושתה קאי ^[36] .

ליבני [לבנים] דבי כנישתא, נמי - חלופינהו וזבונינהו שרי, אוזופינהו [להלוותם] - אסור מהאי טעמא דלעיל.

והני מילי - בליבני עתיקתא, שכבר נבנו בכותל בית הכנסת, ונפל הכותל. אבל בליבני חדתא, שנעשו לצורך בית הכנסת - לית לן בה.

ואפילו למאן דאמר גבי אורג בגד למת, דאסור בהנאה אפילו אם רק הזמינו למת, משום דהזמנה מילתא היא, מודה הכא דשרי להשתמש בהם.

דהני מילי דאסור בהזמנה בעלמא - כגון האורג בגד למת, שהרי על ידי האריגה - מיד הוא ראוי לפרשו על המת.

אבל הכא, בליבני, כעושה טווי לאריג דמי, שחסר עדיין אריגה. ובליבני נמי - חסרה עדיין נתינתן בכותל, וליכא למאן דאמר דבכהאי גוונא חלה עליהן קדושה בהזמנה בעלמא ^[37].

ואם נתנו בני העיר את בית הכנסת במתנה, כדי לעשות בו דברי חול - פליגי בה רב אחא ורבינא. חד - אסר, וחד - שרי.

במאי פליגי?

מאן דאסר סבר: וכי בהאי, במתנה בעלמא, תפקע קדושתה דבית הכנסת?!

וסברא דמאן דשרי: דהא ודאי אי לאו דהוה ליה לנותן מתנה הנאה מיניה דמקבל - לא הוה יהיב ליה מתנה, להכי הדר הוה ליה מתנה כזביני, ושרי ^[38].

תנו רבנן: תשמישי מצוה - נזרקין. תשמישי קדושה - נגנזין ^[39] .

ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית ^[40] . והיינו טעמא דהם תשמישי מצוה, משום שישיבת הסוכה ושמיעת קול השופר וכו' - הם הם גופי המצוה.

ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי [אמתחת או שק] של ספרים תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק [תיק ונרתיק היינו הך, אלא שתיק הוא של דבר ארוך, ונרתיק - של דבר קצר] של תפילין, ורצועותיהן של התפילין.

אמר רבא: מריש [בתחילה] הוה אמינא, דהאי כורסיא [בימה של עץ] - תשמיש דתשמיש קדושה הוא - ושרי. שהרי פורס על הבימה מפה, ועליה נותן את ספר התורה ^[41].

אבל, כיון דחזינא דמותבי לפעמים עלויה ספר תורה בלי מפה, אמינא: תשמיש קדושה הוא - ואסור.

ואמר רבא: מריש הוה אמינא, דהאי פריסא, דהיינו יריעה שפורסין על הארון מבפנים ^[42]

- תשמיש דתשמיש הוא, שהרי היא תשמיש של הארון, והארון - תשמיש של ספר תורה ^[43].

אבל, כיון דחזינא דפעמים דעייפי ליה [שכופלין אותה], ומנחי סיפרא עלויה - אמינא תשמיש קדושה הוא, שהרי הוא משמש את הספר עצמו, ואסור ^[44] .

ואמר רבא: האי תיבותא דאירפט [ארון שנתקלקל], למיעבדה [לעשות ממנה] תיבה זוטרתי, קטנה מן הראשונה - שרי.

אבל למעבדה כורסייא [בימה] - אסיר, שהרי מורידה מקדושתה. דבארון - הספר תורה מונח תמיד, ואילו הבימה - נותנין עליה הספר תורה רק לפעמים [מ"ב סי' קל"ד סקכ"ו] ^[45].

ואמר רבא: האי פריסא [יריעת הארון] דבלה, למיעבדיה פריסא לספרי - שרי. אבל למעבדה פריסא לחומשין - אסיר.

ואמר רבא: הני זבילי [דלוסקמי] דחומשי, וקמטרי [ארגזים] דספרי - תשמיש קדושה נינהו, ונגנזין.

ותמהינן: פשיטא!?

ומבארינן: מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידן, אלא לנטורי [לשמירה] בעלמא עבידי, ולהכי אין בהם קדושה - קא משמע לן דלכבוד עבידי ^[46].

ההוא בי כנישתא דיהודאי רומאי [שבאו יהודים מרומי למחוזא, ועשו להם בית כנסת], דהוה פתיח לההוא אידרונא [חדר], דהוה מחית [שהיה מונח] ביה מת שעדיין לא נקבר, והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם בההוא בי כנישתא, ולא יכלו מפני טומאת המת, שנכנסת לבית הכנסת דרך הפתח.

אתו אמרו ליה לרבא.

אמר להו דלו תיבותא [הגביהו את הארון], ואותבוה בההוא פיתחא, דהא תיבותא הוה ליה כלי עץ העשוי לנחת, דהיינו, שעשוי להיות מונח במקום אחד, ולא להטלטל ממקום למקום, ודינא הוא דכלי עץ העשוי לנחת - אינו מקבל טומאה, וחוצץ נמי בפני הטומאה. דכל דבר שאינו מקבל טומאה - חוצץ בפני הטומאה.

אמרו ליה רבנן לרבא: והא זמנין דמטלטלי ליה לתיבותא כי [כאשר] מנח ספר תורה עלויה, והוה ליה מיטלטלא מלא וריקם, ובכהאי גוונא מקבל טומאה ^[47] !?

אמר להו: אי הכי - לא אפשר.

אמר מר זוטרא: מטפחות ספרים, ואפילו של ספר תורה, שבלו - עושין אותן תכריכין למת מצוה, שצרכיו מוטלין על הציבור, וזו היא גניזתן ^[48] .

ואמר רבא: ספר תורה שבלה - גונזין אותו אצל תלמיד חכם, ואפילו שונה הלכות, דהיינו שלא שימש תלמידי חכמים בתלמוד ובגמרא, אלא רק במשניות ובברייתות.

אמר רב אחא בר יעקב: וגונזין את ספר התורה בכלי חרס. שנאמר: "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים". חזינן דהניתן בכלי חרס - נשמר ימים רבים.

אמר רב פפי משמיה דרבא: מבי כנישתא, למעבד בי רבנן [בית מדרש] - שרי ^[49] .

אבל מבי רבנן, למעבד בי כנישתא - אסיר.

ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא, דלמעבד מבי כנישתא בי רבנן - אסור, ואילו למעבד מבי רבנן בי כנישתא - שרי.

אמר רבא לא שנו מכרו רחוב לוקחין בדמיו בית הכנסת כך וכך כו' אלא אם לא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתא בה שיכרא כלומר להוציא הדמין לחולין שפיר דמי הרשות בידו. רב אשי א"ל לרבינא זיל זבין ההוא תילא דכנשתא מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעיה. ר' אמי הוה בי כנשתא ובעא למיסתר כנישתא עתיקתא ולאיתויי כשורי מינה ולעיולינהו בחדתא דבני ואסרו ליה רב פפי ורב הונא בר תחליפא. אמר רבא בי כנשתא חלופה וזבונה כדאמרן כזביני דמי ושרי אבל להשכירה ולמשכנה אסיר. מ"ט בקדושתא קיימא וקא משתמשי בקדש.

לבינים נמי חלופינהו וזבנינהו שרי אוזופינהו אסיר והני מילי בעתיקתא שהרסו בית הכנסת והוציאו אותם מן הכתלים אבל לבינים חדשים שעדיין לא בנאום בבית הכנסת שרי ואפילו למ"ד הזמנה מילתא היא הני מילי כגון אורג בגד למת דחזי לאישתמושי ביה ואסיר אבל הני ליבני מפריש במטוה וארוג בו דמי דליכא מ"ד דילמא אתנן עלייהו מעיקרא.

ת"ר תשמישי מצוה נזרקין. פירוש כיון שנתקיימה המצוה ושלמה נזרקים כגון עצי סוכה וד' מינים שבלולב ושופר וציצית אלו וכיוצא בה אין בהו קדושה אבל כגון דלוסקומי ספרים ותפילין ורצועותיהן ונרתיקן ומזוזות ותיק של ספר וכיוצא בהן תשמישי קדושה הן ונגנזין וכן כסא אע"פ שמניחין בו ס"ת לפרקים וכן פריסא שכופלין אותה ופורשין עליה ספר תורה או פורסין אותה על ס"ת וזבילי דחומשי וקמטרי דסיפרי כל אלו תשמישי קדושה הן ונגנזין. תיבה דאירפט פירוש שנתחלחלה כדגרסינן מנעל מרופט (שבת קמא) וזקנים מרפטו שפתייהו (שם דף קנב) מותר לעשות ממנה תיבה קטנה אבל כסא אסור דלא מיחדא תשמישיה לס"ת כורסיא נמי שנשברה מותר לעשותו מותר לחתוך הבלוי ולעשותו קטן אבל פריסא לחומשין לא.

אמר רבא ספר תורה שבלה גונזין אותו בכלי חדש אצל תלמיד חכם ואפילו שונה הלכות.

מטפחות ספרים שבלו עושין אותן תכריכין למת מצוה. וזו היא גניזתן. ההיא כנישתא דהוה פתוחה לאידרונא דהוה מחית בה מת בעו כהנים מיעל צלויי בכנשתא התם.

אמר להו רבא דלו תיבה אותבוה אבבא דליהוי כלי עץ העשוי לנחת כלומר מה שאינו מטלטל וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה וחוצץ בפני הטומאה אמרו ליה רבנן והא זימנא דמטלטלין לה כי מנח סיפרא עילויה והוה ליה מיטלטל מלא וריקן אמר להו המטלטל מלא וריקן אינו עשוי לנחת לעולם וכל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש.

והא דאמרינן ברבינא דהוה ליה תילא דבי כנישתא בארעיה ואתא לקמיה דרב חסי א"ל מהו למזרעיה. קשיא לן מאי קא מבעיא ליה ודאי מותר לזורעו ע"י קנייה מבני העיר ושלא ע"י קנייה ודאי אסור ותו דקאמר ניה זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יזרעה והלא לא הוזכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא לענין משתא שיכרא בדמים. וי"ל דרבינא מספקא ליה משום דר"מ דמתניתין דקסבר אין קדושת בה"כ נפקעת לדבר חול לעולם כדבעיגן למימר קמץ ואורי ליה רבינא כרבנן והאי דקאמר ליה משבעה טובי העור במעמדן מפני שלא היו אנשי אותה העיר צריכין תיבה וספרים ולא ירצו למוכרה ולפיכך נתן לו עצה שיהו מוכרין אותם ונוטלין הדמים לעצמן א"ג שלא יבא אחד מהם וימחה כמ"ש. ויש ספרים שאין כתוב כהן במעמד אנשי העיר ויש ספרים שגורסיך מהו למיפסקה ולמזרעה ושמא היה רוצה הוא לחלל קדושתו על דמים בדרך פדיון הקדש ומנעו רב אסי עד שיקחנו מהם בדרך מקח.
והא דאמרי' לקמן בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין, לאב למימרא דבחורבנן שרו לגמרי דהא רבינא של בבל הוה ולאו למימרא דבישובן שרו בהנאה דהא רבינא ורב אדא אסר למיעל בה משום מיטרא ורפרם לכלתי' ור' זירא לההוא מרבנץ כשל בבל הוו אלא לומר שהן מתנים אם הוצרכו אנשי העינר להאכיל בהם עניים או להשבינן שם מותר וה"ה לכל צרכיהם לפי שעה וכדאמרי' בפרק ערכי פסחים משום דאיכא עניים דאכיו ושתו בבי כנישתא ובן חכמים ותלמידיהם מותרין נהנות בהם בבל מקום והוא שהוצרכו להם בגון שהיה נוקום דחוק לתלמידים והוצרכו ,אכול בבה"כ אבל שלא במקום הדחק ושאפשר וקאו מיכוין אסור דאלת"ה רבינא ורב אדא דתלמידי חכמים נינהו לישתרו משום מיטרא.
ובירושלמי: רבי אמי מפקד לספרא אין אתי בר נש לגביכן מלכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה, כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום מותר בת"ח.
אבל אין תנאי שלהם מועיל לחשב בהם חשבונות של בני העיר ואעפ"י שהן צריכין לאותן חשבונות ואין להם מקום להתאסף שם מפני שהוא קלות ראש בכבוד בהכ"נ.

אמר ליה זיל זבניה משבעה טובי העיר וזרעיה. והא דאיצטריך לשבעה טובי העיר, משום דאנשי העיר לא הוו צריכי לבי כנישתא אחריתי ולא לתיבה ולספר תורה ואי לא הוו מצו מפקי דמיה לחולין לא הוו מזבני ליה, ומשום הכי יהיב ליה עצה למזבן משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר כי היכי דלזבני ליה.

אתא לקמיה דרב פפי ואסר ליה אתא לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה. משמע דההיא בי כנישתא עתיקא דהוה ליה לא הוה ביה תיוהא, דאילו הוה ביה תיוהא שרי כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ג, ב).
ואפשר דבכי האי גונא למיסתר האי ולמבני מאבני וכשורי דבה בי כנישתא אחריתי אסיר אלא אם כן הסכימו בה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר להוציא בית הכנסת ראשון מקדושתו, ומשום עגמת נפש של ראשון. והכין משמע בירושלמי (פ"ג ה"א) שאלון לר' אמי מהו ליטול אבנים מבית הכנסת זו לבנות אחרת אמר לון אסור אמר ר' חלבו לא אסר ר' אמי אלא מפני עגמת נפש, ונראה לי דוקא בעוד שבית הכנסת ראשון בקדושתו דהשתא איכא עגמת נפש דראשון, הא להוציא הראשון מקדושתו וליטול אבניו לבית הכנסת אחר שרי שהרי יכולין (ל)הן למכרו ולהוציאו לחולין.
ועוד נראה לי דדוקא לסתור וליטול אבניו הוא דאסיר, הא בשנפלו אבניו מעצמן שרי, דהא יכולין למכרן ולהוציאן לחולין וכדאמרינן בסמוך.

אמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי אוגורה ומשכונה אסיר וכו'. הקשו בתוספות אדרבא הא במתניתין (לקמן מגילה כז, ב) אסר למוכרה לחלוטין אלא על תנאי ולא אמרינן דבקדושתה קיימא. ותירצו דבמכר פקע קדושתיה לגמרי, והלכך כיון דליכא איסורא במכר זה שפיר דמי טפי למכרו על תנאי. ועוד יש לומר דמתניתין דלא שריא אלא על תנאי היינו כרבי מאיר, ולדידיה אין לחוש אי בקדושתיה קאי, דהא לדידיה (לקמן שם) לא שרינן לזבוניה אלא לרבים ולא מרבים ליחיד וכל שכן לחולין. כך תירצו בתוספות. ואם תאמר והא רבנן (לקמן שם) לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא דתנאי לא מעכב, הא אילו רצה למכור על תנאי מוכר ומתנה ואריך. לא היא, דודאי לרבנן בלא תנאי דוקא ובתנאי אסיר משום דהוה ליה רבית וצד אחד ברבית ואי נמי רבית על מנת להחזיר לרבנן אסיר וכדאיתא בגמרא (לקמן שם), והלכך על תנאי לא וכיון שכן אפשר דבלאו הכי נמי מיסר אסרי מהאי טעמא דבקדושתיה קאי.

מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' ומאן דשרי סבר אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה מתנה. והא דאיצטריכינן להאי טעמא בדיהבי ליה שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אי נמי אנשי העיר שלא מדעת שבעה טובי העיר וכפי הפירוש השני שפירשתי למעלה (כה, ב ד"ה מתני'), אבל אם נתנו לו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בלאו הכין שרי דהא מצו מזבני אפילו למשתי ביה שיכרא ואע"ג דליכא מידי דתיפקע ביה קדושתיה.
והקשה הר"ם ב"ן נ"ר אמתניתין ואשמעתין כיון דמשמע מינייהו דבית הכנסת קדושה יש בה היאך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ובתוספתא דהאי פירקא (פ"ה ה"י) תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון. ותו כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למישתי בהו שיכרא והא נתפסין הן בקדושתיה. וכן הא דאמרינן הכא במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא ליה כזביני, מכל מקום אמאי תפקע קדושתיה דההיא הנאה כבר אכלוה. ותירץ הוא נ"ר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן, ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם (שבת כב, א) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ואסיקנא דאסור, והתם נמי אמרינן דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואבא דכולהו דם כדאיתא התם בפרק במה מדליקין, ולפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה ואפילו בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפצו ולבנותו, והלכך כשמכרוהו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותן לגמרי אלא שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים, אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו ולשתות בו אפילו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושה ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנן. ומכל מקום כל שאין להם אלא בית הכנסת אחד אסור למוכרו כדאמרינן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבנו בי כנישתא אחריתי, והלכך בשיש להם אחרת מותר למוכרה דהוה ליה כמפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים דיוצא בה ואוכלה (סוכה מו, ב). וספרים וכל תשמישי קדושה נמי אע"פ שבכל מקום שהן בקדושתן הן עומדין אפילו הכי אם מכרום לעשות בדמיהן צרכיהן איכא משום אכחושי מצוה דמוכרין, והלכך עד שיסכימו במכירתן שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינן רשאין להוציאן בצרכיהם, ולא משום שתהא קדושתן נתפסת ממש על הדמים כדאמרן. ומה שנחלקו במתנה, מאן דאסר סבר שאין אנשי העיר רוצין שיפקיעו שבעה טובי העיר מצותם אלא אם כן יפקיעו אותה על דבר מצוה אחרת, ומאן דשרי סבר אי לאו דיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תיבה ומטפחות או ספרים לא היו טובי העיר נמלכין לתת לו בית הכנסת זו והלכך כזביני היא ושרי דלאו גרועי מצוה היא.

תשמישי קדושה וכו' נרתיק של תפילין ורצועותיהן. דקדקו מכאן בעלי התוספות ז"ל שהדל"ת והיו"ד שהן בקשר הרצועה אין להם דין אותיות ואינן הלכה למשה מסיני כשי"ן שבתפילין, מדלא קא קרי להו לרצועות אלא תשמישי קדושה. ועוד, מדאמרינן בשבת פרק במה מדליקין (שבת כח, א) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, ואמרינן (שם עמוד ב) למאי הלכתא וכו' אלא לעורן והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, פירוש ואם כן פשיטא דתיפוק לי משום שי"ן, אלא לרצועות והאמר ר' יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני ומשני נהי דגמירי שחורות של בהמה טהורה מי גמירי, ואם הוו האותיות שברצועות הלכה למשה מסיני הוה ליה לאקשויי נמי והאמר מר דל"ת ויו"ד הלכה למשה מסיני כדאקשינן בשי"ן, ואי נמי לימא פשיטא תיפוק לי משום דל"ת ויו"ד, אלמא אינן אותיות אלא קשר בעלמא. ואמרינן נמי בפרק במה אשה יוצאה (שם סב, א) והרי תפילין דמחופות עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין ומשני התם משום שי"ן ולא קאמר משום דל"ת ויו"ד. והא דאמרינן במנחות (לה, ב) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י) אלו תפילין שבראש, ופירש רש"י ז"ל התם משום דשל ראש קדושין יותר משל יד לפי שבשל ראש יש השי"ן והדל"ת מהכא שמעינן דליתא, אלא הכי פירושו אלו תפילין שבראש שהן בגובה של ראש ונראין לפיכך דומין הן אות לכל, מה שאין כן בשל יד כדאמרינן בשלהי הקומץ רבה (מנחות לז, ב) ו לך לאות על ידך (שמות יג, ט) לך לאות ולא לאחרים לאות.

האי פריסא דיריעתא תשמיש דתשמיש הוא. פירש רש"י ז"ל יריעה שפורסין בתוך התיבה מבפנים. ואינו מחוור, דאדרבא היא תשמיש ממש היא. אלא יריעה היא שפורסין על התיבה, וכענין שכתוב (במדבר ד, ו) ופרשו עליו בגד [כליל] תכלת מלמעלה, ואמרינן בסוטה (לט, ב עי"ש) אסור להפשיט את התיבה בצבור, וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"א) כילה דעל גבי ארונא כארונא.

מהא דאמר רבא [כוותיה וכו'] מסתברא דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. איכא מרבוותא ז"ל דדייק דרבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן לוי, דהא רבא מייתי סייעתא מדרבי יהושע בן לוי ואע"ג דפליג רבי יוחנן עליה.

רבינא ה"ל תילא דבי כנישתא בעי למזרעה פי' דקסב' דכיון שהיה להם ב"ה אחר כבר נתיאשו מזה ואין דעתם לבנות עוד וה"ל כתשמישי מצוה שנזרקין ופקעה קדושתה וכיון שהיה בתוך שדהו היה סבור דמסתמא כשנתיאשו ממנו הקנוהו לרבינ' וקנאו רבינא בחזקה כאלו א"ל בפי' לך חזק וקני או שזוכה בו מן ההפקר וא"ל רב אשי זיל וזבניה מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה והקשו בתו' למה צריך מעמד אנשי העיר שהרי לא הוצרכו כלם אלא לענין הדמים אבל לענין שיהיה המכר קיים ויוצא לחולין בז' טובי העיר סגי ודדילמא ז' טובי העיר כיון דצריכי לעילויי דמי לא מזבנא לה השתא לא הוו צריכי תיבה ולא ס"ת ומ"ה יהיב ליה עצה דליזיל לכלהו בני העיר דלא בעו לעלויא ואינהו מזבני לה ואיפשר נמי דיהבי לה ניהליה בחנם ויש עוד לומר דלרווח' דמלתא אמר הכי כלפי מה שהיה סבור רבינא שלא היה צריך לקנותה כלל א"ל שילך ויקנה אותה מכל אנשי העיר ודכוות' בתלמודא:

רמי בר אבא הוה באני בי כנישת' אחריתי עתיקא בעה למסתריה ולאתויי כשורי מינה ולעיולי להאי יתיב וקא מבעיא ליה הא דאמר רב חסדא התם בפרק השותפין לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא כה"ג שאין סתירתו של זה אלא לבניינו של זה ממש מי איכא למיחש לפשיעותא או לא ואלו נפלו אבניו מאליהן פשיטא דשרי דהא מצו לזבונינהו כדלקמן ולא מבעיא ליה אלא בהא דבעי למסתר ולאתויי ואלו הוו ביה תיוהי קי"ל התם דסתרי ובנו לה ולא חיישינן לפשיעותא שאפי' לעשות במקום אחר כמו זה רשאים בני העיר או הפרנסים ולא אסרו ליה בכאן אלא משום דלא ה"ל תיוהי ומשום פשיעותא ואע"ג דאבעיא לן לקמן מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש אפילו היכא דליכא משום פשיעותא כגון דמנח לאיפרוקי ואלו הכא דמשמע דשרי וי"ל דלא דמי מכירה לעוקר אותו ממקום זה ומניחו במקו' אחר ומ"ה שרי כל היכא דליכא משום פשיעות' אבל למכור ב"ה לגמרי כדי ליקח אחר אסור בעודו בקדושתו כההיא דס"ת דאסיר לזבוני ליקח ס"ת חדש והיינו דלא פשטו התירא מיהו לבתר דזבני ביה כנישתא או דבנו ליה ונפקד מהאי ולא מצטרכי ליה ופקעה קדושתה ודאי מצי סתרי ליה או מזבני ליה דה"ל תשמישי מצוה לאחר זמנם כדאמרינן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי שרי ובלבד מדעת הפרנסי' או מדעת בני העיר שהסכימו להוציא הא' מקדושתו מש"כ הדין בס"ת שכשם שבעוד שצריך להם אין מוכרין אותו ליקח אחר בדמיו כך לאחר שלקחו אחר וקורין בו ואין צריכי' לזה אין רשאין למכרו לכתחלה כדאיתא לקמן בהדיא וזה חומר בדבר שקדוש קדושת הגוף ומתני' דקתני שימכר ס"ת הא אוקימנא דדוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא דלעולם חשיב דמצטרכי ליה שכן דרך להרבות בספרים וה"ה ג"כ לשאר תשמישי קדושה שאין למוכר' לכתחלה אלא לעלוי' שרי דלא אבעיא לן אלא בס"ת דליכא מידי לעלויא כנ"ל מיהו נראה בי כנישתא אע"ג דאיכא תיוהי לית לן למסתר בי כנישת' דמצלי ביה למיבני אחריתי במקו' אחר אלא שהפרנסי' וכן פי' בירוש' דהכא להכי אסרו ליה לרמי בר חמא מפני עגמת נפש של ראשון כלומר שאין ראוי להחליפו בעוד שראוי וצריך כמו שאמרנו ואפי' אית ביה תיוהי אבל בהסכמת בני העיר או ז' טובי העיר מותר כל היכא דאית בה תיוהי דקאי למסתר דליכא משום פשיעו' דהא מהא טעמא הוא דאמרינן דלא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ולא משום עגמ' נפש של ראשון מש"כ בס"ת וכדאמרן:

נמצאת אומר שב"ה שמתפללין בו ואפי' כל בני העיר אין להם לסתור אותו לכתחלה לעשות אחר במקומו או במקום אחר משום פשיעותא ואי אית בה תיוהי סתרו ליה ובני ליה אפי' במקום אחר ובלבד מדעת הפרנסי' אבל שלא מדעת הפרנסים לא וכ"ש היכא דבנו בי כנישתא אחרינא או דזבניה ליה ומצלו התם פקעה קדושתה דאידך ואע"ג דלית בה תיוהי כלל סתרי ליה או מזבני לה אנפשיהו מש"כ בס"ת ותשמישי קדושת דלית בהו לזבוניה מעולם אלא לעילויא ואפי' כל בני העיר דהא כלהו ניחא בספר דיליה הוא שאין למוכרו אלא לעילויא ודכ"ע כל שהתנו עליו בתחלתו בין יחיד בין רבים הכל לפי תנאם ויחיד שעשה ס"ת למוכרו רשאי או אם עשאו לקרות בו ולמוכרו כל זמן שירצה וכן כל כיוצא בזה:

ואמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי פי' לבתר דלא מצטרכי ליה כדאמרי':

אוגרה ומשכנה אסור מ"ט בקדושתה קימא כדמעיקרא פי' ולא דמי למוכר על תנאי דשרי ר"מ ואפי' רבנן נמי לא אסרי אלא משום צד רבית ולא משום קדושה דהתם מכירה גמורה היא לשעתה ולגמרי נסתלקו ממנה בני העיר ואין דעתם בו לאותו זמן וה"ל כשופר ולולב לאחר זמנם עד שיבא זמן אחר אבל אוגרה ומשכנה אע"ג דשכירות קניא נכסי בעלים הראשונים היא ולא נסתלקו מגופה לגמרי ועדיין דעתם על זה וכיון שכן וראויה למצותה יש בה משום קדושה דלא נפקא מקדושתה אלא במעשה גמור וקיים שיתקנו ממנה לגמרי דהשתא איכא גילויים דלית להו ריעותא בגווה ואפי' אינם צריכין לה דאית להו בי כנישתא אחריתי וזהו חומר בב"ה יותר משאר תשמישי מצות מפני שזה דבר קבוע וניכר ואין כבוד המצוה להשתמש בקלות ראש בעוד שהיא ברשותנו כדמעיקרא:

לבני נמי חלופינהו וזבונינהו שרי אואפינהו אסור פי' בשאלה וה"ה לאוגרינהו ומשכונינהו אלא דלא נקט הכי משום דלא שייך בהו דאלו בהלואה היינו חליפין ושרי:

וה"מ דעתיקא אבל בחדתא שרי ואפי' למ"ד הזמנה מילתא היא דהכא כטווי ליארג דמיא פי' דלא חשיבא הזמנה מילתא אלא בעושה מעשה במלאכה שבה ראוי הדבר ההוא לאותו הענין שהזמינה כגון אורג בגד למת לאביי ולית הלכתא כותיה מי' ש"מ בדבר שהוא גופן קדוש דהזמנה מילת' ובעי כבוד לשמן כגון ס"ת ותפלין ומזוזות לא בעי הזמנה זו אלא במלאכה אחרונה שבה נעשה עוד ראוי למצותו ולא במלאכות שקודם לכן וכן הורה לי רבינו נר"ו:

מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא פי' הריף ז"ל כשנתנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ואלו כשמכרו הפרנסי' בלחוד דכ"ע אסיר דלעילויא בעי וליתא ותימא א"כ מ"ט דמאן דאסר שמשום דליכא דפקעה קדושתה דהא אמרי' לעיל דמכר אפי' למשתי ביה שיכרא שפיר דמי וי"ל לדעת רבינו ז"ל דשאני התם דכיון דשקלי זוזי לא מחזי כזלזול דמאן דשתו בהו שיכרא הלואה הוא דשקלי להו וכי מצטרכי מעלי במידי אחרינא אבל במתנה דלא שקלי מידי דחזי לעלמא דפקעה בהו קדושת אסיר מי' לא אלא הכא במתנה מז' טובי העיר שלא במעמ' אנשי העיר קיימא ואמתני' קאי הא כשמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאין לעשות ממנה כל מה שירצו כל זמן שאין צריכין לה והכא בהא פליגי מר סבר במה תפקע קדושתי' ומר סבר אי לאו דהוו להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה פי' לאו למימרא דחשיב בזכינא בהנאה שקבלו ממנו מדבר דההיא הנאה כבר (א"ה נר' דצ"ל כבר הלכה) ואפי' יהיב להו מעיקרא ח"ת ואיתיה בענין אין זה טעם מספיק ליתן לו ב"ה של כל ושלא יהא בו בזוי מצוה דההיא מתנה כבר זכינו בה ואין דעת בני העיר שיפקעו הפרנסי' מצותן אלא כשיקחו ואח"כ דבר הניכר שהוא תשלומי מצוה זו אלא הכי קאמרינן דהאי גברא כבר יהיב להו מתנה כיוצא בו וידעי ביה פרנסים דכל היכא דאצטריך לן (א"ה נר' דצ"ל יהיב לן) ואלולי שמניחין אותו בכך בודאי לא היו נותנים לו הילכך אלו מכרו לו והפקי' אצלו המעות עד עת צורך שרי השתא נמי דיהבו ליה כפקדון נינהו גביה דכל היכא דאצטריך לן יהיב לן וההיא שעתא הדר ה"ל מתנה כזבינא דהא פרישנא לא מדין פדיון היא אלא מדין מנהג כבוד ודלא לאכחושי מצוה האי גונא ליכא אכחושי מצוה והשתא א"ש לישנא דאמר הדר ה"ל מתנה כזבינא כלומר דלר"י מקבלים מינה מתנה להכא הדר הויא מתנה דיהבינן ליה אז כזבינא ומאי דקאמר אי לאו דהוה להו הנאה מיניה דמשמע על שעבר היינו כדאמרן כי לפי מה שנהג עמהם עד עכשיו ליותר משלו לבני העיר לענינים אלו מכירים בו שיעשה כן מכאן ולהבא לעת הצורך מפי מורי רבינו נר"ו ופסק הריף ז"ל הלכתא כמאן דשרי:

ההוא בי כנישתא דרומאי פי' שעשאוה רומים לישראל או שעשואה ישראלים שבאו מרומי למחנה דהוה סמיכה לההוא ביתא דהוה ביה שכבא והוה כוותא ביניהו פי' חלון שיש בו פותח טפח ומביא את הטומאה דרך שם לב"ה ולא יכלי כהני למיעל לצלויי ולמפרס ידיהו אתו לקמיה דרבא א"ל דלו תיבותא דלית בה ספרי השתא אותבוה דה"ל כלי העשוי לנחת כלו' להיות מונח במקום אחר ואינו מטלטל כ"ש כשהוא מלא ואינו מקבל טומאה דלא הויא דומי' דשק שמטלטל מלא וריקם וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ לפני הטומאה וכן בשלהי שבת שפקקו את המאור בטפיח בשבת בחוץ מכלי הטומאה ק' לן היאך חוצץ דהאי לא מבטל ליה לעולם דא"כ ה"ל עושה דופן בשבת אבל רש"י ז"ל נשמר שם ופי' דכיון דלא מיהדק ליכא משום דופן אע"ג דמבטל ליה מיהו הא דהכא ק' ובתוספתא פי' דבמיעוט חלון הוא ודבעי' דמבטל ליה לעול' אבל לסגור הפתח ולעשו' חציצה לא בעי' ביטול אלא כל שאינו מקבל טומא' חוצץ אעפ"י שאינו מבטלו כלל ואע"ג דבההיא שמעתא דאלו חוצצין בפני הטומאה אקשי' בפרק לא יחפור והא לא מבטל ליה לאו דוקא חוצצין ולישנא דגמרא הוא ואין במשנת מס' אהלות חוצצין א"נ דכי אקשי' התם דבעי ביטול היינו לגבי אוכלין שמקבלין טומאה וכיוצא בהם וכל כמה דלא מבטל להו להוציאם מתורת אוכל מקבלין טומאה ואין חוצצין אבל כשאינו מקבל טומאה ככלי העשוי לנחת וכעין טפיח של חרס שאינו מקבל טומאה מגבו אינו צריך ביטול וכי אקשי' התם והא לא מבטל ליה היינו בשאר דברים כגון תבן וגרוגרות שהן אוכלים אבל בשאר דברים לא בעי ביטול גבי חציצה כלל מיהת דעת מורי רבינו נר"ו דמעולם בשום דבר דמבטל ליה לעולם אלא כיון דקא מבטל ליה בזמן החציצה כהא דהכא בהכי סגי והיינו דטפיח לא חשיב דופן משום דלא מבטל ליה לדורות אלא לזמן החציצה וכעין כ"ח בשבת שהוא חוצץ אעפ"י שאינו מבטלו אלא לשבת שאינו בר ביטול וכדכתיבנא התם בה"ד:

א"ל והא זימנין דמטלטלי ליה כי מנח ספרא עליה וה"ל כלי המטלטל מלא וריקם א"ל א"ה אסיר תימה מה מספקא להו ובמאי שקלו וטרו בהא דהא קי"ל דכלי שאינו מקבל טומאה היינו כלי שמחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דהיינו ס' סאה ודהשתא אינו מטלטל מלא וריקם כדאי' התם וכיון דכן ליחזי אי אית ביה האי שיעורא או לא וי"ל דתרי דיני נינהו וכל שיש לראותו שיעור שמן הסתם אינו מטלטל מלא שוב אינו מקבל טומאה ואע"ג דלפעמים מטלטל ליה הכי בטלה דעתם אצל כל אדם שכבר יצא מתורת כלי וכן כלי העשוי לנחת שאינו מטלטל לעולם מלא וריקם אעפי שאין בו שיעור זה אינו מקבל טומאה והיינו מה דאמר להו רבא דתיבותא דא אע"ג דלית בה שיעורא כיון שעשויה לנחת אינה מקבלת טומאה וחוצצת וכיון דא"ל דזימנין דמטלטלין לה אמר דמקבלה טומאה ולא חייצא כיון דלית בה שיעורא כך פי' בתוספות:

ציבור או יחיד שרצו לסתור בית הכנסת ולעשות אחרת חדשה אין סותרין אותה עד שיבנו את האחרת שמא יתרשלו ונמצאו עומדין בלא בית הכנסת אפי' בנה את החדשה ולא השלים קרויה עדין וחסרו לו קורות ולבנים ורוצה להסיר קורות של זו כדי להשים על זו אינו רשאי ומ"מ יתבאר בבבא בתרא ג' ב' שאם רואה בה בקעים וחושש לה שמא תפול סותרה לאלתר ויגמור בלבו למהר בנינה ומגדולי החכמים הוזכר שם על אחד מהם שבא מעשה לידו ולא הוציא מטתו מתוכה עד שגמר את הבנין מכל וכל ואע"פ שאין נוהגין קלות ראש בבית הכנסת יראה שבבית הסמוך לה היה או שמא הואיל ולכבוד בית הכנסת ולמהר את בנינה עשה אין זה נקרא קלות ראש:

בית הכנסת שבארנו שהיא נמכרת על מנת לעלות או אף על מנת שלא לעלות אם היו שם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דווקא כשנסתלקה קדושת בית הכנסת זה לגמרי במכירה זו כגון שהחליפה או מכרה אבל להשכירה או למשכנה לא יצאה לחולין ביד השוכר או ביד מקבל משכונה ואין רשאין להשתמש בה ויש מתירין להשכירה או למשכנה לתשמיש בית הכנסת לבד וכן הדין אפי' בחלקיה כגון אם סתרו בית הכנסת ורצו למכור הלבנים או הקורות שרשאין בכך אבל להשאילם אסור ודווקא בלבנים או קורות של בית הכנסת ישן שכבר חלה קדושה עליהם אבל אם רצו לבנות בית הכנסת ולקחו לבנים לצרכה והותירו או שנתחרטו בבנינה לא קדשו כלל וטובי העיר מוכרין אותם להדיא אפי' למ"ד הזמנה מילתא היא דוקא כגון אורג בגד למת שמשנארג לשמו הוא נאסר בהנאה הואיל ותכף שנארג ראוי לכרוך בו את המת אבל זה אינה בדמיון בגד שנארג אלא בטווי על מנת לארוג וכלם מודים בזו שאין הזמנ' זו אוסרתה הואיל ואין הטוויה עושתהו ראוי לכרוך בו את המת ומ"מ אף באורג בגד למת הלכה פסוקה הזמנה לאו מילתא היא כמו שיתבאר במסכת סנהדרין הסכימו טובי העיר לתת בית הכנסת במתנה הרי הוא כמכר ורשאין לנתנה במעמד אנשי העיר ואע"פ שאי אפשר להפקיעה מקדושתה בלא כלום אי אפשר שהסכימו במתנה אלא א"כ קבלו ממנו הנאה ואין צריך להביא ערך אותה הנאה ולהגיעה ליד כלם או להקדישה כמו שכתבו קצת מפרשים ויש מי שמתיר שלא במעמד אנשי העיר אע"פ שאין כאן דין עלוי ופירשו שלא הסכימו במתנה אא"כ קבלו ממנו הנאה בדבר שהיתה בו קדושה גדולה הימנו ואין זה כלום:

תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין ואלו הן תשמישי מצוה שופר סוכה ולולב וציצית שישיבת הסוכה ושמיעת קול השופר ונטילת הלולב והבאת הציצית הם הם גופי מצוה והם עצמם תשמישי' של מצוה ואחר שעבר זמן המצוה ובציצית אחר שהותר הציצית ונפסל נזרקין ואתה לומד מכאן על פתילות ושמנים הנשארים בנר חנוכה שאפשר לזרקן ומאחר שאפשר לזרקן רשאי הוא להדליקן לצרכו וכן הדין בפתילות של שבת ובשאלתות אסרו בשל חנוכה ומזהירין לעשות מדורה לשרוף הכל לשם ואף קצת חכמי האחרונים מודים בה ומפני שתחלתם לכך הוא מקצה אותן ר"ל להדלקה ושריפה ודעתו בהדלקתם שישרפו מתוך האור הנתלה בהם וכן בשל שבת ואין דעתי נוחה בכך שאין דעתו של אדם מסתכלת במה שהנסיון מכחישו בכל יום וודאי לא הקצם אלא להדלקה לא להיותם כלים שם מכל וכל ומה שנשאר ודאי מותר כמו שביארנו במקומו כשאר תשמישי מצוה אבל תשמישי קדושה והוא מה שהוא תשמיש לדברי תורה אע"פ שהוסרה הקדושה ממנה נגנזין ואין הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים ומזוזות ר"ל שקים המיוחדי' לגנוז הספרים בתוכם וי"מ הלוחות שעל הספרים וקנים חלולים שגונזים המזוזות לתוכן ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפלין ורצועותיהם שהם תשמיש לקציצתן או משום שאותיות יו"ד ודל"ת מצויירות שם וכן אותו לוח שמניחין ספר תורה עליו והוא הנקרא כאן כורסייא ואע"פ שהיה לנו לומר שאינו אלא תשמיש דתשמיש שהרי אדם סודר המפה עליו והספר על המפה מ"מ הרבה פעמים אדם כופל מפה ומניחה לצד אחד ופורס הספר על הלוח ואין מכאן טענה לאסור ספסלים שאדם יושב בהם בבית הכנסת במקומות שאדם קורא בהם ספר תורה בט' באב שזה אינו אלא אקראי בעלמא וכן טעונה גניזה היריעה שפורסין בתוך ההיכל לפני ס"ת והיא הנקראת כאן פריסה אע"פ שאינה אלא תשמיש לארון והארון תשמיש לספר מפני שפעמים כופלין אותה ושוטחין אותה על שולי הארון להושיב עמודי הספר עליה וכן שלפעמים פורסין הספרים עליה כששליח צבור מסדר את הספרים לקריאת מחרתם שלא היה מוציא את הספרים מן ההיכל אלא פורס את היריעה ופותחם עליה סוף הדברים כל שנעשה לכבוד הספרים או לשמירת גופן הוא קדוש וטעון גניזה ארון שמניחין [בו] ספר תורה שנרקב או שנפרדו חלקיו זה מזה והוא הקרוי כאן תיבותא דאירפט מותר לעשות ממנו ארון קטן ואין צריך כאן לעילוי שהרי לתשמישו הראשון הוא מעמידו אבל אין עושין ממנו לוח להושיב ספר תורה עליה שאין מורידין אותה מקדושתה וכן לוח זה שנרקב מותר לעשות ממנו לוח קטן אבל אסור לעשות ממנו מעלה או מדרגה ללוח אחר וכן בכל הדומה לזה וכן יריעה שהזכרנו שבלתה עושין ממנה יריעה קטנה לפני ארון קטן או מטלית תחת עור [תיק] של ספר תורה אבל לא לחומשין ר"ל שאינו ספר תורה שלם אלא שכתובין ספר לחמשה חלקים ואע"פ שהם בגליון ובתפירת גידין ומ"מ התיק שעל הספרים האלו והם הנקראים זבלי דבי חומשי וי"מ בהם מסגרות שבעור שעושין סביב הספרים מלשון יזבלני אישי שהוא ענין מדור וכן קומטרי הספרים ר"ל תיקין של עור שמצניעים הספרים לתוכם כלן תשמישי קדושה שכל העשוי לשמירת גופן הרי הוא כנעשה לכבוד כמו שבארנו ואין אומרין בה אינדרונא בעלמא הוא ר"ל חדר קטן שמצניעין שם את הספרים שלא נתפשטה קדושתן על החדר:

מטפחות ספרי תורה שבלו הואיל וטעונין גניזה עושין אותן תכריכין למת מצוה שצרכיו מוטלין על הצבור וזו היא גניזתן וכן ס"ת עצמו שבלה מניחין אותה בתוך כלי חרש וגונזין אותו אצל תלמיד חכם בתוך הקבר ואפילו אינו אלא שונה הלכות:

בית המדרש קבוע והוא של רבים קדושתו גדולה מבית הכנסת ואין עושין ממנו בית הכנסת אבל עושין מבית הכנסת מדרש כמו שביארנו:

כל בית הסמוך לבית אחר שיש בו מת אם אין שם פותח טפח מותר הכהן ליכנס בתוכו ואם יש שם פותח טפח אסור ואם הניחו כלי גדול שאינו עשוי לטלטל מלא וריקן על פני הכותל שבו אותו הטפח ונסתם הפתח בכלי זה אע"פ שיש בכלי בית קבול הואיל ואינו עשוי להטלטל מלא וריקן אינו מקבל טומא' וחוצץ בפני הטומאה ואם היה שם עשוי להטלטל הרי הוא מקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ובמס' בבא בתרא התבאר שאין דבר חוצץ בפני הטומאה אפי' בכלי שאינו מקבל טומאה אא"כ דעתו של אדם מבטלו מן הסתם שכל שהוא מבטלו הרי הוא כקבוע לשם וכמי שאינו עומד ליטלו וחוצץ הא כל שאינו מבטלו אינו חוצץ אע"פ שאינו מקבל טומאה והוא מה שאמרו שם המניח קופה של תבן או של גרוגרות בחלון חוצץ והקשה תבן הא חזי לבהמה ותירץ בתבנא סריא ונמצא ממשמען של דברים שכל שראוי לו ואינו מבטלו אינו חוצץ ואפי' היה דבר שאינו מקבל טומאה ומתוך כך פירשו רבי' שכלי זה שאמרנו שכשאינו מיטלטל חוצץ בפני הטומאה דוקא בכלי שאין אדם צריך לו במקום אחר ודעתו של אדם מבטלו מן הסתם ולעמוד שם הא אם צריך לכלי זה במקום אחר לא נתבטל ואינו חוצץ וגדולי המפרשים תירצו שאין אנו מצריכין בטול אלא בחלון שיש בו ד' טפחים שהמת יכול לצאת משם אבל בפותח טפח אין צריך בטול וזו שבכאן בפותח טפח או בכל פחות מארבעה טפחים ואף הם חזרו ותירצו בענין אחר שלא נאמר דין בטול אלא כשאין סותמין כל אותו הפתח אלא שממעטין אותו משיעור טפח אבל בסותמו מכל וכל אין אנו צריכין לבטול וגדולי הדורות שלפנינו פירשו שלא נאמר דין בטול אלא בדבר שהונח שם מקודם הטומאה שלא לדעת סתימה וכשאירע אח"כ טומאה לשם אם אינו דבר שהוא מבטלו מן הסתם אינו חוצץ אבל כל זמן שהוא מניחו לשם על דעת סתימה אין אנו צריכין לבטול ואפי' עשה כן קודם שתהא שם טומא' הואיל ועל דעת כן הוא עושה כן כדרך שאמרו במסכת שבת קנ"ז ב' שסתמו את המאור בטפיח ר"ל כלי חרס שאינו מקבל טומאה שלא ליכנס טומאה לשם והדברי' נראין:

בד"ה אוגורה ומשכונה אסור קשה דהא ר"מ לא אסר כו' אבל על תנאי שרי ומ"ש כו' עכ"ל הא ודאי דלא סבירא לן כר"מ ודקאמר חלופה וזבונה שרי דמשמע אף ממכר עולם אלא דהכא קשיא להו למאי דמדמו משכונה לממכר על תנאי קשיא דהוי סברות הפוכות דלרבנן ממכר עולם שרי ומשכונה אסור ולר"מ הוה איפכא דממכר עולם אסור ועל תנאי דהוה דומה למשכונה שרי וק"ל:

בד"ה מריש ה"א כו' וקשה שהרי הארון עצמו כו' עכ"ל למאי דבעי למימר השתא דפורסי הוא תשמיש דתשמיש תשמיש של ארון כפרש"י ודאי דהתיבה קדושה יותר מהפורסי אלא דבעי לאוכחי אף למאי דמסיק דהפורסי נמי תשמיש קדושה הוא מ"מ התיבה יותר קדושה ממנו דהפורסין והכורסין משמע להו דאית להו קדושה אחת בשוה מטעמא דמסיק בתרוייהו דחזינן בהו דזימנין מנחי ס"ת עלייהו והשתא כיון דהתיבה יותר קדושה מהכורסין ה"נ דיותר קדושה מפורסין וא"כ אין הפורסין לתוך התיבה אלא מבחוץ וק"ל:

גמרא אמר רב פפי משמיה דרבא מבי כנישתא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ואפי' למ"ד. כתכריכי כו'. כצ"ל בכ"ף:

רש"י ד"ה הני מילי. והלכך כשנלבנו לבהכ"נ ה"ל כו'. כ"ה ברש"י שברי"ף:

רש"י ד"ה קמטרא. יש ט"ס בדבריו ועי' ת"י שם ובפירושו ותקן:

רש"י ד"ה בי כנישתא דרומאי. למחוזא. עי' רש"י פסחים (ה ב) ד"ה מחוזא:

תד"ה אוגורה. הוי ליחיד כו'. כן צריך להיות:

רבינא הוה ליה. נ״ב לזבוני. ונמלך בר"א אם ראויה לזריעה. יקננה (וגי׳ רי״ף ורא׳׳ש תלא דב"כ "בארעיה" וכ"ה בתוס׳ לקמן כ"ח ב׳ ד"ה בתי):

שם ו"ל זבניה. נ"ב לתלא לשון זכר:

גמ' א"ל מהו למזרעיה. עי' לקמן דף כח ע"ב תד"ה בתי כנסיות וברי"ף ליתא להנך תיבות מהו למזרעיה:

שם פליגי בה רב אחא ורבינא. עיין ב"מ דף טז ע"א ועיין בר"ש רפ"ב דמעשרות:

שם פליגי בה רב אחא ורבינא. עיין ב"מ דף טז ע"א ועיין בר"ש רפ"ב דמעשרות:

שם וחוצץ בפני הטומאה. עיין ב"ב דף כ ע"א תד"ה היא גופה:

תוס' ד"ה מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש וכו' וקשה דכ"ש שהוא נקרא תשמיש דקדושה שהרי הארון עצמו הוי תשמיש קדושה מדאמרינן דאסור לעשות ממנו כורסיא אלמא שהתיבה וכו' יותר מן הכורסיא לכך נ"ל וכו'. כנ"ל להגיה. לקוטי מהר"א פליף בכ"י:

למישתא ביה שיכרא. לקנות בדמים ולעשות שכר לשתות: תילא. כל בית הרוס קרוי תל כמו והיתה תל עולם (דברים יג): כשורי. קורות של בית הכנסת ישן היו צריכין לתתן בחדש: הא דאמר רב חסדא. בבבא בתרא בהשותפין: משום פשיעותא. שמא יפשע (אלא) ויתייאש ולא יבנה אחר: כי האי גוונא מאי. שאין סתירתו אלא לבנינו של זה: חלופי וזבוני. חלה קדושתו על החילוף או על הדמים והוא יצא מן הקדושה להשתמש בו: ליבני. לבינים של בית הכנסת: בעתיקי. שנבנו כבר בכותל בית הכנסת שנפל: אבל בחדתא. שנעשה לשם בית הכנסת לית לן בה: ואפי' למ''ד. במסכת סנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מז:) גבי אורג בגד למת דאסור בהזמנה בתכריכי המת דאסירי בהנאה דגמרינן שם שם מעגלה ערופה כדמפרש התם: הני מילי באורג בגד למת. שאינו חסר אלא אריגה וכיון שנארג מיד הויא ראוי לפורשו על המת אבל לבינים מחוסרים עשייה לבנותן בכותל והלכך בשל לבינים דבית הכנסת הוה ליה כטווי לאריג וליכא למ''ד בכי האי גוונא דהזמנה מילתא היא: מתנה. נתנו בני העיר בית כנסת לתשמישי חול: ותשמישי מצוה. דברים ששימשו בהן מצוה: דלוסקמי. כמו אמתחת ושק לשום בו [ספר]: תיק ונרתיק. חדא היא אלא שלשון תיק נופל על דבר ארוך ולשון נרתיק נופל על דבר קצר: כורסיא. בימה של עץ: תשמיש דתשמיש. שפורס מפה עליו ואחר כך נותן ספר תורה עליו: דמותבי ספר תורה עליה. בלא מפה: פריסא. יריעה שפורסין סביבות הארון מבפנים: תשמיש דתשמיש הוא. תשמיש של ארון: דעייפי ליה. פעמים שכופלין אותו תחת ס''ת: דאירפט. ארון שנתקלקל ונפרד מחבורו ויש דוגמתו בברייתא ביבמות (דף קב.) מנעל המרופט: תיבותא זוטרתי. לעשות תיבה קטנה מן הגדולה הראשונה: מיעבדא כורסיא. בימה: אסור. שירדה מקדושתה: פריסא דבלה. יריעות הארון שבלו: לחומשין. יש ספרים שהן עשויין כל חומש לבדו וכולן בגליון: זבילי. כמין דלוסקמי: קמטרא. ארגז שקורין אשקריניי''ו והרבה יש בתרגום של יונתן בן עוזיאל חבלים חבושים (יחזקאל כז) ארגזים אמליץ דזהוריתא בקמטרין וכן לאשר על המלתחה לדעל קמטרי' (מלכים ב י): בי כנישתא דרומאי. אנשי ישראל באו מרומי למחוזא ונתיישבו שם ועשו להם בית הכנסת: אידרונא. חדר שמשימין בו מת והיה מונח בו מת עד שלא נקבר: מחית. כמו מונח כדמתרגמינן ותנח בגדו אצלה ואחיתתיה (בראשית לט): בעו כהני למיעל ולצלויי. בההוא כנישתא אין יכולין ליכנס מפני הטומאה הנכנסת בבית הכנסת דרך הפתח מבית לבית דהכי תנן במסכת אהלות (פ''ג משנה ז): דלו תיבותא. הגביהו הארון ממקומו: כלי עץ העשוי לנחת. במקום אחד אינו מקבל טומאה דאיתקש כלי עץ לשק לענין טומאה דכתיב וכל כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא יא) מה שק המיטלטל אף כלי עץ המיטלטל. כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה: מטפחות ספרים. אף של ס''ת: ואפילו שונה הלכות. כלומר אפילו לא שימש תלמידי חכמים בהש''ס ובגמרא אלא במשניות ובברייתות: מבי כנישתא לבי רבנן.

אוגורה ומשכונה אסור. קשה דהא רבי מאיר לא אסר במתניתין אלא ממכר עולם אבל על תנאי שרי ומאי שנא ונראה לי דהאי דר''מ שרי למכור על תנאי היינו של רבים לרבים להתפלל שם דאין במכר זה זלזול והא דאסרי' הכא משכנתא הוי דיחיד משום זלזול: תשמישי קדושה וכו' נרתק של תפילין ורצועותיהן. מכאן משמע שהדל''ת והיו''ד שבקשר הרצועה אינן אותיות גמורות ולא הוי הלכה למשה מסיני כי אם השי''ן שבבתים מדלא קרי הכא לרצועות אלא תשמישי קדושה והכי נמי משמע בהקומץ רבה (מנחות דף לה: ושם) דלא קרי להו אלא תשמישי קדושה והכי נמי משמע בפרק שני דשבת (דף כח:) דפריך והאמר אביי שי''ן של תפילין הלכה למשה מסיני ולא פריך כך מן הדל''ת והיו''ד ולא קשה מההיא דמנחות (דף לה:) גבי וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמרו אלו תפילין שבראש שיש לפרש הטעם לפי שהן לעולם בגובה של ראש ונראים לעולם שפיר אות אבל אותן של יד אינן נראין ואין בהן אות כדכתיב והיו לך לאות ודרשינן (מנחות דף לז:) ולא לאחרים לאות אבל למה שפרש''י התם דהטעם הוי משום שיש בהן השי''ן והדל''ת דהוי רוב אותיות של שדי לפירוש זה קשה כדמשמע בכל הני שהבאתי דהיו''ד והדל''ת לא חשיבי אותיות: מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא. פי' הקונטרס יריעה שפורסין סביב הארון בתוכו וקשה שהרי הארון עצמו הוי תשמיש קדושה ואמר (התם) שאסור לעשות ממנו כורסיא אלמא שהתיבה קדושה יותר מן הפורסין לכך. נראה לי שפורסין אותה סביב הארון מבחוץ: