מגילה כז ע"א

דף כז - א

אמר רב אחא:  כוותיה דרב פפי מסתברא, דהא רבי יהושע בן לוי נמי אמר הכי. דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת - מותר לעשותו בית המדרש ^[50] .

ומסקינן: שמע מינה.

דרש בר קפרא: מאי האי דכתיב בנבוזראדן: "וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש"?

"בית ה'" - זה בית המקדש.

"בית המלך" - אלו פלטרין של מלך.

"ואת כל בתי ירושלם" - כמשמען.

ומאי: "ואת כל בית גדול שרף באש"?

פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.

חד אמר: מקום שמגדלין בו תורה, דהיינו בית המדרש.

וחד אמר: מקום שמגדלין בו תפלה, דהיינו בית הכנסת.

מאן דאמר בית שמגדלין בו תורה - דכתיב: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". חזינן דבתורה שייך לשון גדולה.

ומאן דאמר בית שמגדלין בו תפלה - דכתיב שאמר המלך יהורם לגיחזי: "ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע". והא אלישע מאי דעבד [שהחיה את בנה של השונמית] - ברחמי [על ידי תפילה] הוא דעבד ^[51] , חזינן דבתפילה שייך לשון גדולה.

תסתיים מהא דלקמן, דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר: מקום שמגדלין בו תורה.

דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת - מותר לעשותו בית המדרש. חזינן דסבירא ליה דבית המדרש הוא דהוי בית גדול!

ומסקינן: שמע מינה.

שנינו במשנתינו: אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'.

איבעיא להו: מהו למכור ספר תורה ישן, כדי ליקח בו [בדמיו] ספר תורה חדש?

ובהכי איבעיא להו:

מי נימא דכיון דלא מעלי ליה - אסור, או דלמא, כיון דליכא שום אפשרות לעלויי עילוייא אחרינא - שפיר דמי.

תא שמע דמותר למכרו כדי לקנות אחר: אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים. משמע, דספרים דווקא הוא דלא יקחו בדמי תורה, הא לקנות ספר תורה בדמי ספר תורה - שפיר דמי! ודחינן: ממתניתין ליכא ראיה, דמתניתין בדיעבד מיירי, שמכרו כבר את ספר התורה, ולהכי יקחו בדמיו ספר אחר, דאי לאו הכי, מה יקחו?

אבל אנן, כי קא מיבעיא לן, לכתחלה הוא דקא מיבעיא לן, אי שרי למכור לכתחילה ספר תורה, על מנת לקנות בדמיו ספר תורה אחר.

תא שמע דאסור למכרו כדי לקנות ספר אחר: גוללין ספר תורה במטפחות של חומשין [דהיינו ספר תורה שיש בו רק חומש אחד], וכן גוללין חומשין במטפחות נביאים וכתובים. אבל, לא יגלול נביאים וכתובים במטפחות של חומשין, ולא חומשין - במטפחות של ספר תורה. מפני שמוריד את המטפחות מקדושתן.

קתני מיהת: "גוללים ספר תורה במטפחות חומשין". משמע, מטפחות חומשין - אין, משום דמעלי להו למטפחות בקדושה. אבל במטפחות ספר תורה אחר - לא. חזינן דאין משנין לאותה קדושה, אלא רק לקדושה שהיא למעלה הימנה!

אימא סיפא: ולא חומשין במטפחות ספר תורה. משמע, הא תורה במטפחות של תורה אחרת - שפיר דמי!

אלא, מהא - ליכא למישמע מינה. דהא איכא למשמע הכי, ואיכא למשמע נמי איפכא.

תא שמע דמותר למכור ספר תורה כדי לקנות ספר אחר: מניחין ספר תורה על גבי ספר תורה, וספר תורה על גבי חומשין ^[52], וחומשין - על גבי נביאים וכתובים ^{[53] [54]} .

אבל לא מניחין נביאים וכתובים על גבי חומשין, ולא חומשין - על גבי תורה ^[55] .

אם כן, מדשרי להניח ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, מוכח דשרי למכור ספר תורה - על מנת לקנות ספר תורה אחר! ודחינן: הנחה קאמרת? שאני הנחה, דלא אפשר בלאו הכי.

דאי לא תימא הכי, מיכרך [לגלול] ספר תורה - היכי כרכינן? והא קא יתיב דפא [דף] אחבריה, דהיינו, שכשגולל את הספר, דף נגלל על חבירו ^[56] !? אלא, על כרחך, כיון דלא אפשר בלאו הכי - שרי! הכא נמי, כיון דלא אפשר - שרי.

תא שמע, דאיתמר להדיא דאסור: דאמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן משום רבן שמעון בן גמליאל: לא ימכור אדם ספר תורה ישן, על מנת ליקח בו חדש.

ודחינן: האי דאמרינן התם דלא ימכור, היינו משום פשיעותא, דחיישינן שלבסוף לא יקחו ספר אחר, ומתוך כך - יפסדו הדמים.

כי קאמרינן אנן, כגון דכתיב ומנח הספר השני בבית הסופר, ואינו מעוכב אלא לתת לו דמים לאיפרוקי. בכהאי גוונא מאי?

תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה, דהיינו, כדי להתפרנס בו בשעה שלומד תורה, ולישא אשה ^[57] . וסלקא אדעתין, דכי היכי דשרי למכור כדי ללמוד תורה, הכי נמי שרי כדי לקנות ספר תורה אחר. אם כן, שמע מינה, דתורה בתורה - שפיר דמי!

ודחינן: דלמא דווקא לצורך דברים אלו - שרי למכור ספר תורה. דלצורך לימוד תורה מוכרין, משום דשאני תלמוד תורה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ^[58] . וכן כדי לישא אשה נמי שרי - משום דכתיב: "לא תהו בראה לשבת יצרה". אבל תורה בתורה, אימא דלא ^[59] .

ולא איפשטא בעיין.

תנו רבנן: לא ימכור אדם ספר תורה, אף על פי שאינו צריך לו [שיש לו ספר אחר].

יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אפילו אין לו מה שיאכל, ומכר ^[60] ספר תורה, או שמכר את בתו לצורך פרנסתו - אינו רואה סימן ברכה לעולם באותן הדמים.

שנינו במשנתינו: וכן במותריהן.

אמר רבא: לא שנו אלא שמכרו אחת מן הקדושות הללו, וקנו קדושה מעולה מהן - והותירו מן הדמים.

אבל אם גבו מעות מהציבור לצורך ספר תורה, וקנאוהו, והותירו מן הדמים שגבו - מותר להורידן לצורך קדושה פחותה, שהרי לא באו עדיין לכלל קדושה חמורה, וכבר נתקיימה במעות דעת אנשי העיר ^[61].

איתיביה אביי: במה דברים אמורים - שלא התנו שיוכלו לעשות מה שירצו בדמים. אבל אם התנו - אפילו לדוכסוסיא [יתפרש לקמן] - מותר. היכי דמי?

אילימא שמכרו דברי קדושה - והותירו, כי התנו - מאי הוי, הא דמי קדושה הן, ואין תפקע קדושתן?

אלא על כרחך - כשגבו והותירו מיירי. וטעמא - דהתנו, להכי שרי לשנותן. הא לא התנו - לא! והיכי קאמר רבא, דכי גבו והותירו - שרי לשנותן אף בלי תנאי?!

ודחינן: לא. לעולם הך ברייתא דבעיא תנאי, כשמכרו והותירו דווקא מיירי. והכי קאמר התנא: במה דברים אמורים דאסור לשנותן, כשלא התנו שבעה טובי העיר - במעמד אנשי העיר. אבל אם התנו ^[62] שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר - אפילו לדוכסוסיא נמי מותר.

אמר ליה אביי לההוא מרבנן, דהוה מסדר מתניתא קמיה דרב ששת: מי שמיע לך מרב ששת מאי דוכסוסיא?

אמר ליה: הכי אמר רב ששת: פרשא דמתא. דהיינו, שבני העיר שוכרין להם פרש, שיהא מזומן להם לשלחו למושל העיר - כשיצטרכו.

אמר אביי: הלכך, האי צורבא מרבנן דשמע ליה מילתא, ולא ידע פירושא דמילתא, לישיילה קמיה דמאן דשכיח קמיה רבנן. דלא אפשר דלא שמיע ליה להאי מילתא מן גברא רבה.

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: בני העיר, שהלכו לעיר אחרת, ופסקו עליהן בני אותה העיר צדקה - נותנין, כדי שלא יחשדום שאינם נותנים מה שפוסקין עליהם.

וכשהן באין לחזור לעירן - לוקחין מן הגבאים את הצדקה שנתנו בעיר האחרת, ומביאין אותה עמהן, ומפרנסין בה את עניי עירן.

תניא נמי הכי: בני העיר שהלכו לעיר אחרת, ופסקו עליהן צדקה - נותנין. וכשהן באין - מביאין אותה עמהן.

ואילו יחיד ^[63] שהלך לעיר אחרת, ופסקו עליו צדקה - תנתן לעניי אותה העיר. רב הונא גזר תעניתא. על לגביה רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה [עירו]. רמו [הטילו] עלייהו צדקה ^[64] - ויהבו.

כי בעו למיתי חזרה לעירן, אמרו ליה לרב הונא: נותבה לן מר לאותן מעות שנתננו לצדקה, וניזול ונפרנס בה לעניי מאתין.

כתיב ואת בית גדול שרף באש.

ריב"ל אמר בית המדרש הוא מקום שמגדלין בו תורה כדכתיב יגדיל תורה ויאדיר. ור' יוחנן אמר בית הכנסת מקום שמגדלין בו תפלה:

פיסקא אבל (מקום) אם מכרו תורה לא יקחו ספרים איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן וליקח בדמיו חדש.

ודייקינן ממתניתין דקתני אם מכרו תורה לא יקחו ספרים הא תורה דיעבד שרי.

ומיבעיא לן לכתחילה מאי ואתינן למיפשטה מהא דתניא גוללין ס"ת במטפחות חומשין. וחומשין במטפחות נביאים וכתובים כו' ואסיקנא ליכא למשמע מינה.

ת"ש מניחין תורה ע"ג תורה. ותורה ע"ג חומשין כו' ודחינן שאני הנחה דלא אפשר כמה דלא אפשר למכרכיה ולא ליתב דפא אחבריה אלא כשם שכורכין דפא אחבריה כך מניחין תורה ע"ג תורה. ת"ש מהא אין מוכרין ס"ת אפילו ישן ליקח בו חדש.

ודחינן התם משום פשיעה שמא ימכר הישן ולא יזדמן לו לקנות חדש. כי קא מיבעיא לן דמנח ס"ת לימכר מהו למכור ישן ולקנות מיד זה החדש.

ת"ש אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ש"מ תורה בתורה שרי.

ודחינן שאני תלמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה ולא איפשיט בהדיא הלכך אין מוכרין ס"ת לכתחלה.

ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאין צריך לו יתר על כן ארשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם:

פיסקא מכרו בית הכנסת לא יקחו רחוב וכן במותריהן. אמר רבא לא שנו שאם מכרו רחוב יקחו בדמים בית הכנסת וכן במותריהן. כלומר אם מכרו רחוב וקנו כנסת ונשארו מן הדמים לא יקנו אלא כנסת. וכן כל השנוים במשנתנו לא שנו אלא אם מכרו והותירו אבל אם גבו מעות לקנות בית הכנסת וקנו בית הכנסת והותירו מן המעות מותר להן לקנות מה שרוצה. קתני מיהא אם מכרו רחוב לא יקחו אלא בית הכנסת כו' ומותבינן עליה מהא בד"א שלא התנו. ואוקימנה הכי בד"א שלא התנו בשעה שמכרו אבל אם התנו מעיקרא. כלומר בשעה שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדוכססיא שהוא פרשא דמתא שרי. א"ר יוחנן בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשבאין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם.

אבל יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר.

רב הונא גזר תעניתא עול לגביה רב הונא בר חנילאי וכל בני מאתיה רמו עליה צדקה ויהבו כדבעו למיהדר אמרו ליה ליהב לן מר כו' עד בד"א שאין שם חבר עיר אבל יש חבר עיר תנתן לחבר עיר.

כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי. מכאן נראה לי דפשיטא להו דכל היכא דאיכא לעלויי מעלינן. והיינו נמי דאמרינן בסמוך אימא סיפא אבל לא חומשין במטפחות ספר תורה חומשין הוא דלא הא תורה שפיר דמי ולא אמר במטפחות ספר הוא דלא במטפחות חומשין שפיר דמי, דאלמא דפשיטא להו דחומשין במטפחות חומשין לא כיון דאיכא לעלויינהו לספר תורה. והיינו נמי דכי מייתינן מדתנן (לעיל מגילה כו, א) אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ודייקינן ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי איצטריכינן לדחויי מתניתין דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחילה ולא אמרינן אימא רישא (לעיל שם) ספרים יקחו תורה תורה הוא דלוקחין הא ספרים לא, והיינו כטעמא דאמרן דכיון דאיכא לעלויי מעלינן. ומיהו קשיא לי מדתנן בסיפא (לעיל שם) ספרים לא יקחו מטפחות, דמשמע מטפחות הוא דלא הא ספרים בספרים שפיר דמי. אלא דמתניתין ליכא למשמע מינה כלום, אבל מהנך דאמרן איכא למידק. ואפשר לי לומר נמי דלא איבעיא להו אלא בספר תורה בלבד ומשום חומר קדושת ספר תורה ואי נמי בתשמישי ספר תורה כמטפחות ספר תורה ודכוותייהו להשתמש בהן בספר תורה אחר אבל לא למכרן ולקנות בהן ספרים או מטפחות אחרים כמו שכתבתי במשנתינו (לעיל מגילה כה, ב ד"ה מטפחות), והיינו דלא מייתינן הכא אלא מספר תורה ותשמישיו ולא דייקינן מהנך דמתניתין לא מרישא ולא מסיפא, וכן נמי בגלילת מטפחות דבברייתא לא דייקינן אלא מגלילת ספר תורה במטפחות ספר תורה ולא מחומשין ונביאים, והלכך בספרים וכן נמי במכירת תיבה ומטפחות ואפילו דספר תורה ולקנות אחרים דכוותייהו שפיר דמי אע"ג דלא מעלינן להו וכל שכן בבית הכנסת ובבית המדרש. וצריך עיון.

הנחה קאמרת הנחה שאני דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן הא קא יתיב דפא אחבריה. קשיא לי מאי קאמר, שאני כריכה משום דהכי מינטר טפי. ותדע לך, דהא קיימא לן מדביק אדם ספר תורה נביאים וכתובים בכרך אחד וכדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (יג, ב) ואפילו הכי לכולי עלמא אין מניחין נביאים וכתובים על גבי ספר תורה. ויש לי לומר דהכא מתרץ כמאן דאמר התם אין מדביקין אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן. אלא דקשיא לי דאם איתא הוה ליה למימר הניחא למאן דאמר אין מדביקין אלא למאן דאמר מדביקין מאי איכא למימר. ועוד דאם כן לדידן דקיימא לן כמאן דאמר מדביקין אם כן סלקא לן ראיה מהא דמניחין תורה על גבי תורה דלא בעינן עילויא. וצריך לי עיון.
וכתוב בספר המאור, הרב ר' אפרים ז"ל כתב דהא מתניתין (דלעיל (מגילה כה, ב)-כו, א) קשיא רישא אסיפא דכוליה רישא שמעינן מינה דהיכא דלא מעלי ליה אסור וסיפא שמעינן מינה דלא בעינן עלויי וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא אי אין מורידין דוקא, אלא מדקאמרינן לקמן בענין ספר תורה כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא, ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפילו ספרים לא יקחו בדמיהן ספרים אלא תורה, עד כאן. וזה שלא כדברי הפירוש השני שפירשתי למעלה. ולפי דברי הרב ז"ל צריך ליזהר במטפחות ספר תורה ועטרותיהם שלא לגלול ושלא לעטר בהן אפילו ספר תורה אחר. ומכל מקום אלו שמתנדבין ומניחין בבית הכנסת מותר להשתמש בהן כל ספר וספר דעל דעת כולן הוקדשו ולא לספר ידוע, אבל אלו שמניחין בביתם ואחר כך מקדישין כיון דעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בספר תורה אחר דהא בעינן עילויא. ומיהו אם עשאן להשתמש אפילו הדיוט מותר דהוה ליה כצר ביה ולא אזמניה (דבברכות כג, ב), ואע"ג דאזמניה אפילו לספר תורה כיון דלא אזמניה לספר תורה בלחוד שרי.
ירושלמי (פ"ג ה"א עי"ש): ר' ירמיה אזל לגולנה חמתון יהבין מכושא גו ארונא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה, ר' יונה עבד ליה מגדל ואתני עילויה עלאי דספרין וארעאי דמנין. ומכאן ראיה לאלו שמשימין עטרות ספר תורה בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר, שאני אומר לכך התנו עליו מבתחילה. ורבינו האי גאון ז"ל שאסר לשים בראש חתנים, התם הוא לפי שהחתנים באין לעטר עצמן בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש הדיוט בהן לכבוד עצמו, אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשין בהן ואני אומר לכך התנו מתחילה. כך נראה לי.
תוספתא (פ"ב ה"ח): משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחה ממנו, מטפחות ספרים משנין אותם מספרים לספרים. ומכאן משמע דלא בעינן עילויא ואין מורידין דוקא. ומה שלא הביאו בגמרא דילמא לא ידעי לה. ואי נמי דילמא משבשתא היא. אבל לפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (בדיבור הקודם) דלא איבעיא להו אלא בספר תורה דוקא איכא לאוקומא להדין תוספתא במטפחות שאר ספרים, דלעולם קורין ספרים סתם לנביאים וכתובים ולא לתורה אלא או תורה או ספר תורה וכדאיתא במתניתין (לעיל כו, א). ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה.

אבל גבו והותירו מותר. קשיא לי דהא תניא (תוספתא שקלים פ"א ה"ח) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים, ומאי שנא הכא דאמרינן גבו והותירו מותר. ואולי שאני הכא דאין דעת בני העיר לתת המותר לבית הכנסת כיון שיש להם אחד, וכן בספר וכן בכולן דדי להם באחד, אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהוב דמה שהותיר יהא לעניים ולשבויים אחרים.

ת"ר לא ימכו' אדם ס"ת אעפ"י שאינו (ואע"ג)[ואיכא] דגרסי אעפ"י שהוא צריך לו כלומ' צרך גדול למוכרו. יותר ע"כ אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת ובתו אינו רואה סימן ברכה לעול' כלומר באותן דמים. (שיהא)[ומיהו] המכר מכר גמור הוא בדיעבד ודמיו מותרין לו לכל דבר ולא צריך עילויא כיון דשלו מכר והרי הוא בזה ככל בני העיר ומסתבר' דכיון שאין לו רשות למכרו אינו משעבדו מן הסתם בכלל נכסיו ואין ב"ח גובה ממנו ואם שעבדו בפי' משועבד כאלו מכרו התם תניא המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו ובס"ת איבעיא לן וסלקא בתיקו ואין מעלין אלא דהתם דוקא במקדיש דאיפשר דכיון דלהקדש אזיל דעתו היה אף על ס"ת אבל במכר אינו בכלל מכר נכסיו מן הסתם וה"ה לשעבוד:

אמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו וכו' איתיביה אביי בד"א שלא התנו אפי' לדכסוסיא ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי דקס"ד דהתנו עם הלוקח קאמר והיינו דק"ל הלוקח מה עסקו אצל דמים דהא לאו מדידיה יהיב מידי דיכיל לאתנויי עליה לאחותיה מקדושתה ומפרשי' לעולם מכרו והתנו והיינו שהתנו הפרנסים במעמד אנשי העיר אפי' אחד המוכר ותנאיהו תנאה לאפוקינהו לחולין סד"א כיון שמכרוהו הפרנסים בלא דעתם וצריכין לעלויי תו לא מחתינן להו קמ"ל דאי כשהתנו מתחלה קודם המכר פשי' וכ"ת א"כ מאי אשמעי' רבא לעיל שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולי' לעשו' מה שירצה פשי' אפי' מכרו הם לבדם שרי מתני' אם התנו עמהם וכ"ש כשהיו כלם מצויין במכר וי"ל דאה"נ דמהכא דייקי' לה ורב' היא גופה קמל"ן דהא מתני' כשמכרו והתנו היא ולא כשגבו והתנו כדסבר אביי א"נ הא ס"ד שהתנו שאני שאמר כפי' יצאו לחולין אכל מכר סתם אע"פ שמכרו כלם יכלי למשתי בהו שיכרא:

כבר ביארנו שספר תורה אסור למכרו ואפי' ליקח חדש אסור אע"פ שיש בו עלוי דמים הואיל ואין שם עלוי קדושה ובדיעבד מה שעשה עשוי הואיל ואי אפשר לעלות בה ויחיד שיש לו ס"ת וצריך ללמוד תורה ולישא אשה מוכרה אף לכתחלה ואע"פ שאף תורה בתורה אסור ללמוד שאני שהתלמוד מביא לידי מעשה ולישא אשה שנאמר לא תהו בראה ומ"מ אף לאלו יעכב את הדבר בכל מה שאפשר לו ולשאר הדברים מיהא אמרו דרך כלל אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם אלא שכל שביחיד אם עשה עשוי ועושה מן הדמים מה שירצה ובמסכת בכורים אמרו מוכר אדם ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה ומפני חיי נפש:

גוללין ס"ת במטפחות חומשין וחומשין במטפחו' נביאי' וכתובים שהרי עכשו מעליו בקדושת מטפחות אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשין ולא חומשין במטפחות ס"ת מניחין תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובי' אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה הא נביאים וכתובים בענין זה שוים ויש שנוהגין להניח נביאים על גבי כתובים אבל לא כתובים על גבי נביאים ומצד שהם פוסקים כרבי יהודה שאמר בראשון של בתרא שאסור לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן אלמא שאף נביאים וכתובים אינם במדרגה אחת ואינה טענה שלא נאמרה שם לענין קדושה אלא שמצד שהם עניינים חלוקים אין ראוי לדבקם והראיה שהרי חכמים אמרו שם כל נביא ונביא בפני עצמו וכן שלרבי מאיר מותר לדבקם אף בתורה ואף אנו פסקנו שם כרבי מאיר ר"ל שמדבקין תורה ונביאים וכתובים כאחד ממה שהוזכר שם שבא לפני ר' כרך אחד שהכל בו והכשירו ומ"מ בספרים שלהם שהיו עשויין בגליון צריך להזהר לגללו בדרך שתהא תורה מונחת על נביאים כתובים והוא שיכתוב התורה תחלה ואחריה נביאים וכתובים ונותן עמוד בסוף וגולל מסוף הספר לתחלתו ואינו נותן עמוד בתחלתו ולא אמרו תורה לאמצעיתה נגללת ר"ל שיגלול שני העמודי' אחד מכאן ואחד מכאן עד שיגיע אל האמצע אלא במקום שבו תורה בפני עצמה:

כל מה שנא' באיסור מכירת דברים הקדושים אינו אלא בשל רבים אבל של יחיד מותר חוץ מספר תורה ואף בס"ת יחיד בדיעבד יעשה מן הדמים מה שירצה כמו שכתבנו:

כבר ביארנו במשנה שאם מכרו והותירו אף המותר בכלל קדושה וכל שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינו כלום כמו שביארנו ומ"מ אם התנו טובי העיר במעמד אנשיהם בכך רשאין אנשי העיר למכרה אף בלא טובי העיר או טובי העיר בלא הם וכמו שאמרו כאן במה דברים אמורים בשלא התנו וכו' וי"מ דהאי התנו מכרו קאמר וראשון עיקר ומ"מ אם נמלכו וגבו מס לבנות בית הכנסת או לכתוב ס"ת ובנו בית הכנסת או כתבו ס"ת והותירו מדמי הגוביינא אם נמלכו שלא לבנותה עושין מן הדמים מה שירצו ואף לצרכי צבור שבדברי חול שהרי לא בא מותר זה עדיין לכלל קדושה ופרשא דמתא הנזכר כאן פירושו פרש' המוכן להם לשלחו למושל בעת הצורך והוא הדין בכלן אלא דרבותא קמ"ל במותריהון אע"פ שכבר החלו בקדושתן ומ"מ גדולי המחברים כתנו שכל בכדי מה שצריך לדבר שעליו גבו אין יכולין לשנותו וא"כ דוקא נאמר כן במותריהן ודבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשים ושיטת מה שביררנו בענין זה הוא שכל נדבה או הקדש שהקדישו הצבור לאיזה דבר יכולין לשנותה לכל מה שירצו ואפילו קופה של עניים ובלבד שלא יפסידו עניים אלא לשעה שכל שהוא הקדש עניים צריך שלא יפסידו עניים אלא שמה שהוקדש לאיזה דבר של עניים מותר לשנותו לדבר אחר של עניים ג"כ אבל הקדש יחיד אם לא בא ליד גבאי מותר לשנותה ואם בא לידי גבאי אסור לשנותה אא"כ התנה ואם מת אותו יחיד יכולין גזברין לשנותה על דעת בני העיר אא"כ היה דבר מסוים כגון מנורה או נר או עטרה עד שלא נשתקע שם בעליו ממנה הא אם נשתקע שם בעליו מותר אף לדבר הרשות ואין צריכין להחזיר ובלבד שיהיה צורך העיר ולדבר מצוה מותר אף מיד ואמרו בתלמוד המערב שאם היה שם בעליו כתוב עליו כמי שלא נשתקע דמי דברים אלו אינן אלא בהקדש שאינו אלא כהקדש לעניים אבל אם התנדב או הקדיש לצורך עניים אין יכולין לשנותו אלא לשעה ובלבד שלא יפסידו עניים אלא שישלימו להם וכך היא שנוייה בתלמוד המערב כך היא שטה זו ויש בקצת דבריה חולקין אלא שקצרנו בה בכאן מפני שכבר הרחבנו הדרך בפסק זה בבבא בתרא פרק ראשון:

בני העיר שהם רבים שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין אותה ליד גבאי העיר שלא יחשדו בנודרין ואינן נותנין ואח"כ חוזרין ונוטלין אותן מהם לצורך עניי עירם ושוב אין בהם חשד אחר שהפרישוה אבל יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה בטל הוא אצל המקום וצדקתו עומדת לשם כשאר צדקות של בני אותה העיר ורבים שאמרו יש שפרשו עד עשרה היה באותו מקום שנדרו לשם חכם המתעסק בצרכי צבור ודאי נדרו לעשות בה כדעת אותו חכם ואינה חוזרת להם כלל ויש אומרים שהחכם צריך לחלקה בין שתי העיירות:

התבאר בתוספתא במסכת בבא קמא פי"א ה"ג שהאומר תנו מנה או ס"ת לבית הכנסת והיו שם שנים או יותר ינתן לאותה שהוא רגיל בה ואם היה רגיל בשתיהם ינתן לשתיהן:

בפרש"י בד"ה אימא סיפא ולא חומשין במטפחות של ס"ת כו' עכ"ל כצ"ל:

ואת כל בית הגדול וגו' מקום שמגדלין בו תורה כו'. משום דכל בית גדול יתורא הוא דבכלל כל בתי ירושלים הוא וע"כ דרשו מקום שמגדלין בו תורה דע"י בנין בהמ"ד שמתקבצין בו רבים ללמוד מתרבה ומתגדל התורה כמ"ש מרבה ישיבה מרבה חכמה ומייתי למען צדקו וגו' של הקב"ה תתגדל ותתהדר התורה ברבים וא"ד שמגדלין בו תפלה היינו נמי דתפלת הרבים בקיבוץ בהכ"נ היא יותר מקובלת כמ"ש כי ברבים היו עמדי ומייתי מדכתיב באלישע ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה וגו' ומצינו בו מפורש שעשה בתפלה דכתיב ויבא ויסגור הדלת וגו' ויתפלל אל ה' וכתיב ויתפלל אלישע וגו' וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש וגו' ור"ל דאלישע בתפלתו היה נענה כאילו היו רבים מתפללים בגדולות בב"ה:

גמרא ואת כל בתי ירושלים כמשמען הן בית ה' זה בהמ"ק ובית המלך אלו כו' ג"כ כמשמען. ונ"ל דאתא לאפוקי מהא דירושלמי ר"פ דדריש וא"כ בתי ירושלים אלו ת"פ בתי כנסיות כו' דלפ"ז לא יאות שוב לפרש בית גדול מקום שמגדלין בו תפלה דהא היינו בהכ"נ:

רש"י ד"ה אבל לא נו"כ במטפחות חומשין. שמוריד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה פרשא דמתא. עי' בפירושו בב"ב (ח) ד"ה לפרשא:

חַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה. קשה אמאי נקטי קרא לבסוף (מלכים ב' כה, ט), והוה למימר 'בֵּית הֳ' וְכָל בֵּית גָּדוֹל וּבֵית הַמֶּלֶךְ וּבָתֵּי יְרוּשָׁלַםִ'?
ונראה לי בס"ד כיון שהוא מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה לא היה יכול לשרפו כי אש התורה שהיה בו דוחה אש זרה של הדיוט! ורק אחר ששרף בית המלך וכל בתי ירושלם שלא נשאר מושב בעיר שישבו שם כדי שיבואו לבית המדרש ללמוד תורה דנמצא בטל מבית המדרש אש תורה מכאן ולהבא, אז היה יכול לשרפו בעבור החטא ולכן נקטיה לבסוף שנשרף לבסוף.
ולמאן דאמר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה נמי יש לומר ששרפו לבסוף אחר שלא נשאר מושב בעיר כי גם התפילות יש בהם כח לדחות הפורענות. ונראה לי דמאן דאמר 'מָקוֹם תְּפִלָּה' בא להוסיף דסבירא ליה בית גדול קאי על מקום תפלה גם כן. וסבירא ליה שבית המקדש ובית תפלה לא שרפו אלא לבסוף מפני שבמקום תפלה גם כן קובעים שיעור שעה אחת בעסק התורה שהיא אש ולכך דוחה אש הדיוט.
ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר כיון דקאמר הש"ס תִּסְתַּיֵּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר 'מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה' אם כן קשה הוה ליה לתלמודא למנקט הכי חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה, שהם דברי רבי יוחנן ברישא, ואחר כך יאמר וְחַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, כי צריך למנקט מלתא דרבי יוחנן קמיה מילתא דרבי יהושע בן לוי, וכאשר הזכירם בשמותם רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי? ובזה ניחא אם הוה נקיט חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה קודם, הוה משמע דרבי יוחנן לא מפרש 'בֵּית גָּדוֹל' אלא רק על מקום תפלה וזה אינו דהוא באמת מודה לרבי יהושע בן לוי דבית גדול קאי על בית המדרש אלא דסבירא ליה דקאי נמי על מקום תפלה גם כן ולכן נקיט דבריו לבסוף כדי שנדע שהוא בא להוסיף על דברי רבי יהושע בן לוי דסבר 'בֵּית גָּדוֹל' על בית המדרש דוקא, ואיהו אמר דקאי גם על בית תפלה.
ועיין להגאון הרדב"ז ז"ל בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק שישי, שכתב פסק רבינו כמאן דאמר בשני כיסים מחלוקת דסתמא דתלמודא כיון שהתלמוד הקדימו דברי רבי יוחנן הם עיין שם. וקשיא לי על דבריו מהכא דנקיט חַד אָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה ברישא, ומאן דאמר זה הוא רבי יהושע בן לוי דנקיט ליה לבסוף? ובזה ניחא דכאן הוכרח הש"ס להזכיר מאן דאמר שמגדלין בו תורה ברישא שהוא דברי רבי יהושע בן לוי ואחר כך יאמר דברי מאן דאמר מקום תפלה שהם דברי רבי יוחנן מטעם שכתבתי. ומה שיש להעיר ממה שאמר 'תִּסְתַּיֵּם' וגם ממה שאמר במועד קטן (מועד קטן ג.) בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בחורש בשביעית שפסק הרמב"ם כמאן דאמר אינו לוקה יעוין שם, כבר כתבנו בזה בחדושנו ונכתוב עוד בס"ד ואין כאן מקום להאריך בזה.
מיהו בעיקר דברי המאמר כאן יש להעיר, דבשלמא למאן דאמר מקום שמגדלין בו תורה ניחא לשון 'גָּדוֹל' מפני ששם נעשים תלמידי חכמים ומפלפלים זה בזה ועל ידי כך יתחדש כמה הלכות ויהיה בזה גידול ורבוי דברי תורה, אך גידול תפלה בבית הכנסת מאי היא, דמאי הפרש איכא בתפלה בין בית הכנסת לבתים אחרים?
ונראה לי בס"ד דבבתים פשוטים שאינם בתי כנסיות לא ימצא בהם אלא תפלות של יחידים שכל אחד מתפלל בביתו אבל בבית הכנסת ימצא תפלות של רבים ששם יתכנסו ויתפללו וזהו גידול תפלה.
ועוד בבית הכנסת כיון שיש צבור מוכרח לומר חזרה והרי כאן יש גידול תפלה ממש שהתפלה כפולה בלחש ובחזרה ולא עוד אלא שהחזרה היא גדולה במעלה שהיא בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ולחש בנה"י [נצח, הוד, יסוד] ואף על גב דבאותו זמן שהוא בבית ראשון עדיין לא תקנו תפלות אלו שיש בהם חזרה קרי להו הכי על שם העתיד וכהאי גונא איתא בתלמודא במקום אחר ואומרו (ישעיה מב, כא) 'יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' כלומר מדלא כתיב הִגְדִּיל אלא יַגְדִּיל הווה ועתיד שתמיד מגדיל תורה על ידי חכמי ישראל בכל דור ודור.

רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, וְחַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה. נראה לי בס"ד למאן דאמר שמגדלין בו תורה היינו בית המדרש שיש שם רבוץ תורה דכתיב בה (דברים ל, כ) 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' ולמאן דאמר בית הכנסת גם היא מגדלת שנות חי האדם ומארכת אותם כדאיתא בילקוט משלי על פסוק (משלי ח, לד) 'אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם' מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה באה לפני רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו: רבי, רזקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של ניוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להיפטר מן העולם! אמר לה במה הארכת כל כך ימים? אמרה לו למודה אני אפילו יש לי דבר חביב חני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום, אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחרי זה וכן עשתה, וביום השלישי חלתה ומתה! ולכך אמר שלמה 'אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם' מה כתיב אחריו 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים' עד כאן (וכן איתא בילקוט שמעוני פרשת עקב רמז תתעא). נמצא מכח זכות בית הכנסת יזכה לחיים ארוכים לכן נקרא בית גדול שמגדלים בו חיים ימים ושנים ולכן מסיק תלמודא הכא דרבי יוחנן הוא דאמר מקום תפלה, דאזיל לטעמיה בדבר זה דאיתא בגמרא דברכות (ברכות ח.) דאמרו לו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, תמה אמר לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם 'עַל הָאֲדָמָה' כתיב (דברים יא, כא)? כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר האי דאהני להו.

גמ' אלא ללמוד תורה. עי' ב"ב דף ח ע"ב תד"ה פדיון שבוים ע"ז דף יג ע"א תד"ה ללמוד תורה:

שם אשה נמי. ע' ב"ב ד' יג ע"א תד"ה שנא'. ובחגיגה ד' ב ע"ב תד"ה לא תהו ובגיטין ד' מא ע"ב תד"ה לא תהו: