מגילה כז ע"ב

חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תינתן לחבר עיר וכ''ש דעניי דידי ודידכו עלי סמיכי:
מתני' אין מוכרין את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי רבי מאיר אמרו לו א''כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה:
גמ' שפיר קאמרי ליה רבנן לר''מ ור''מ מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא השתא נמי קדישא מרבים ליחיד ליכא קדושה ורבנן אי איכא למיחש כי האי גוונא נמי איכא למיחש משום {משלי יד-כח} ברוב עם הדרת מלך:
מתני' אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי ר''מ וחכ''א מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים למרחץ ולבורסקי לטבילה ולבית המים ר' יהודה אומר מוכרין אותה לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה:
גמ' ולר''מ היכי דיירי בה הא הויא לה רבית א''ר יוחנן ר''מ בשיטת ר''י אמרה דאמר צד אחד ברבית מותר דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר בזמן שמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור ר' יהודה אומר אפילו לוקח אוכל פירות מותר וא''ר יהודה מעשה בביתוס בן זונן שעשה שדהו מכר על פי ראב''ע ולוקח אוכל פירות היה אמרו לו משם ראיה מוכר אוכל פירות היה ולא לוקח מאי בינייהו צד אחד ברבית איכא בינייהו מר סבר צד אחד ברבית מותר ומר סבר צד אחד ברבית אסור רבא אמר דכ''ע צד אחד ברבית אסור והכא רבית ע''מ להחזיר איכא בינייהו מר סבר רבית ע''מ להחזיר מותר ומר סבר אסור: וחכ''א מוכרין אותו ממכר עולם וכו': אר''י אמר שמואל מותר לאדם להשתין מים בתוך ד' אמות של תפלה אמר רב יוסף מאי קמ''ל תנינא ר' יהודה אומר מוכרין אותה לשום חצר ולוקח מה שירצה יעשה ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת דקביע קדושתיה אבל ד''א דלא קביע קדושתייהו לא תני תנא קמיה דרב נחמן המתפלל מרחיק ד''א ומשתין והמשתין מרחיק ד''א ומתפלל א''ל בשלמא המשתין מרחיק ד''א ומתפלל תנינא כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד''א אלא המתפלל מרחיק ד''א ומשתין למה לי אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא תני ישהה בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ד''א משום ניצוצות אלא מתפלל ישהה כדי הילוך ד''א ל''ל אמר רב אשי שכל ד''א תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה: זלפ''ן סימן: שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא השתנתי מים בתוך ד''א של תפלה ולא כניתי שם לחבירי ולא ביטלתי קידוש היום אמא זקינה היתה לי פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום תנא כשמתה הניחה לו ג' מאות גרבי יין כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב אמר ליה מאי האי א''ל לא הוה לי קידושא ומשכנתיה להמיינאי ואתאי ביה קידושא א''ל יהא רעוא דתיטום בשיראי כי איכלל רבה בריה רב הונא איניש גוצא הוה גנא אפוריא אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי שמע רב ואיקפד אמר מאי טעמא לא אמרת לי כי ברכתיך וכן למר שאלו תלמידיו את ר''א בן שמוע במה הארכת ימים אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לב''ה ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

אמר להו: תנינא: במה דברים אמורים דכשהן חוזרין לעירן, מביאין את הצדקה עמהן - בשאין שם, בעיר שהלכו לשם, חבר עיר, דהיינו, תלמיד חכם המתעסק בצרכי ציבור. אבל אם יש שם חבר עיר - תינתן לחבר עיר.

וכל שכן בכי האי גוונא, דעניי דידי וגם עניי דידכו - עלי סמיכי, דאין טעם להחזיר את מעות הצדקה לעירכם.

מתניתין:

אין מוכרין את בית הכנסת ^[65] של רבים - ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו. דברי רבי מאיר.

אמרו לו: אם כן, אף לא ימכרו מעיר גדולה לעיר קטנה!?

גמרא:

ותמהינן: הא שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי מאיר!? ורבי מאיר אמר לך: לא דמי. דמעיר גדולה לעיר קטנה - אינן פוחתין בקדושה, דהא מעיקרא קדישא, והשתא נמי קדישא.

מה שאין כן במכירה מרבים ליחיד, דפוחתין בקדושה. דהא על ידי מכירה ליחיד - ליכא קדושה ^[66] , שהרי אין אומרין דבר שבקדושה בפחות מעשרה.

ורבנן אמרי לך: אי איכא למיחש בין רב למעט, כי האי גוונא, שמוכרין מעיר גדולה לעיר קטנה - נמי איכא למיחש, משום "ברב עם הדרת מלך". שהרי על ידי מכירה לעיר הקטנה פוחתין "ברב עם".

אלא, על כרחך דלא חיישינן למידי. דכיון דשקיל דמי, ומעלה אותן בקדושה, כל דבעי לוקח לעשות - עושה ^[67], חוץ מד' דברים דקתני במתניתין דלקמן [רש"י].

מתניתין:

אין מוכרין בית הכנסת, ואפילו מרבים לרבים, אלא על תנאי, שאם ירצו - יחזירוהו. משום דמכירת חלוטין - דרך בזיון היא, שמראה שאין נחשב בעיניו לכלום. דברי רבי מאיר ^[68] .

וחכמים אומרים: מוכרין אותו ממכר עולם. חוץ מלארבעה דברים אלו: למרחץ, ולבורסקי, לטבילה, ולבית המים [לכביסה. אי נמי: לבית מי רגלים. רש"י].

רבי יהודה אומר: מוכרין אותה לשם חצר. והלוקח, מה שירצה - יעשה.

גמרא:

ומקשינן: ולרבי מאיר, היכי דיירי בה הלוקחין בההוא בית הכנסת, והא הויא לה רבית לכשיחזירוהו, שהרי בשכר המתנת המעות אצל המוכר - דרו בה הלוקחין עד שחזר בו המוכר, וקנאה מהן!?

אמר רבי יוחנן: רבי מאיר, בשיטת רבי יהודה - אמרה. דאמר: צד אחד ברבית - מותר.

דתניא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, ועשה לו הלווה את שדהו מכר, דהיינו, שמכר הלווה למלווה את שדהו במעות ההלוואה, שאם לא יפרענו - תהא השדה מכורה לו תמורת ההלוואה,

בזמן שמוכר אוכל את פירות השדה - מותר.

אבל אם לוקח אוכל פירות - אסור. שהרי אם יפרענו - יהיו הפירות שאכל המלווה ריבית, שהרי אכלן בשכר המתנת המעות.

רבי יהודה אומר: אפילו אם הלוקח אוכל את הפירות - מותר. משום דהוי צד אחד בריבית, שהרי רק אם יפרענו תהא ריבית. אבל אם לא יפרענו - הוי מכר גמור, ולא תהא רבית ^[69].

ואמר רבי יהודה: מעשה בביתוס בן זונן, שעשה שדהו מכר על פי רבי אלעזר בן עזריה, והתם לוקח אוכל פירות היה, ואף על פי כן, התיר לו רבי אלעזר בן עזריה למכור!

אמרו לו: משם ראיה? התם מוכר אוכל פירות היה, ולא לוקח, ולהכי שרי.

מאי בינייהו, במאי פליגי רבי יהודה וחכמים?

צד אחד ברבית - איכא בינייהו.

מר - רבי יהודה - סבר: צד אחד ברבית - מותר.

ומר סבר: צד אחד ברבית - אסור.

והכא נמי, כשמכרו את בית הכנסת על תנאי, הוי צד אחד בריבית. שהרי רק אם יחזירוהו, הוי מה שדרו בבית בינתיים ריבית.

רבא אמר: באמת דכולי עלמא סברי דצד אחד ברבית - אסור. והכא, רבית על מנת להחזיר - הוא דאיכא בינייהו.

ומיירי הכא, שמכר הלווה למלווה, על מנת שאם לא תהא השדה מכר, דהיינו, שיפרע לו ללוה את מעותיו - יחזיר הלוקח למוכר את השדה, וגם את הפירות שאכל ^[70].

מר - רבי יהודה - סבר: רבית על מנת להחזיר - מותר. ולהכי, בכהאי גוונא - שרי. אבל אם לא התנו שיאכל על מנת להחזיר - מודה רבי יהודה דאסור.

ומר - תנא קמא - סבר: רבית על מנת להחזיר - אסור, משום שסוף סוף בשעה שאכל הלוקח את הפירות - רבית קאכל, ועביד איסורא.

שנינו במשנתינו: וחכמים אומרים מוכרין אותו ממכר עולם וכו'.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם להשתין מים בתוך ארבע אמות של תפלה [מקום שהתפלל בו].

אמר רב יוסף: מאי קמשמע לן? הא תנינא לה במתניתין דידן! דתנן: רבי יהודה אומר: מוכרין אותה לשום חצר, ולוקח מה שירצה - יעשה.

ואפילו רבנן לא קאמרי דאין עושין אותו בית הכסא - אלא גבי בית הכנסת, דקביע קדושתיה. אבל ארבע אמות של תפילה, דלא קביע קדושתייהו - לא!

תני תנא קמיה דרב נחמן: המתפלל, מרחיק ארבע אמות ממקום שהתפלל בו - ומשתין.

והמשתין, מרחיק ארבע אמות מאותו מקום - ומתפלל.

אמר ליה רב נחמן: בשלמא הא דהמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל - תנינא לה, דתנן: כמה ירחיק מהן [ממי רגלים] ומן הצואה - ארבע אמות.

אלא הא דאמרת דהמתפלל, מרחיק ארבע אמות - ומשתין, למה לי הך הרחקה? אי הכי, קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, שהרי אין לך ד' אמות בנהרדעא שלא התפללו בהן עוברי דרכים!?

ומתרצינן: תני הכי: המתפלל, ישהה כדי הילוך ד' אמות - וישתין.

והוינן בה: בשלמא משתין, טעמא דישהה כדי הילוך ארבע אמות ויתפלל - היינו משום ניצוצות, שלא יטנפו בגדיו בניצוצות מי רגלים שבאמתו.

אלא הא דהמתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות, הך המתנה - למה לי? אמר רב אשי: משום שכל זמן של כדי הילוך ארבע אמות אחר שסיים תפילתו - תפלתו סדורה בפיו, ואכתי רחושי מרחשן שפוותיה.

[זלפ"ן סימן] שאלו תלמידיו את רבי זכאי: במה, באיזה זכות, הארכת ימים ^[71] ?

אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה ^[72], ולא כניתי שם לחבירי, ואפילו כינוי שאינו של גנאי ^[73] [תוס']. ולא ביטלתי קידוש היום ^[74] .

אמא זקינה היתה לי. פעם אחת מכרה כפה [צעיף] שבראשה, והביאה לי בדמיה קידוש היום ^[75] . תנא: כשמתה, הניחה לו שלש מאות גרבי יין ^[76] .

כשמת הוא [רבי זכאי], הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין.

רב הונא הוה אסר ריתא [היה חגור מין גמי], וקאי קמיה דרב.

אמר ליה: מאי האי שאתה חגור בדבר כזה?

אמר ליה: לא הוה לי יין לקידושא ^[77], ומשכנתיה להמיינאי [לחגורתי], ואתאי ביה קי דו שא. אמר ליה: יהא רעוא דתיטום [שתהיה סתום ומכוסה] בשיראי.

כי איכלל [כשנכנס לחופה] רבה בריה דרב הונא, רב הונא איניש גוצא הוה ^[78] , וגנא אפוריא [היה ישן על מיטה].

אתיין בנתיה וכלתיה, ומתוך שהיה רב הונא גוץ - לא ראו שהיה שוכב על המטה. שלחן ושדיין מנייהו עליה [פשטו והשליכו בגדיהן עליו] - עד דאיטום בשיראי.

שמע רב לאותו מעשה - ואיקפד.

אמר ליה לרב הונא: מאי טעמא לא אמרת לי כי [כאשר] ברכתיך: "וכן למר", דהיינו, אף אתה תהא מבורך בכך, דדלמא הויא ההיא שעתא שברכתיך עת רצון, והיתה מתקיימת הברכה אף בי! ^[79] שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים?

אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת, דהיינו, שלא הייתי מקצר הלוכי דרך בית הכנסת ^[80].

ולא פסעתי על ראשי עם קדוש, דהיינו, שכשהיו התלמידים יושבין בבית המדרש על גבי הקרקע, לא היה הולך למקומו, משום שהיה נראה כאילו פוסע על ראשיהם.

ולא נשאתי כפי בנשיאות כפים של כהנים - בלא ברכה ^[81] .

שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים ^[82] ?

אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש,

הערות

^[65] כך כתבו כאן בראשונים, דמתניתין מיירי בבית הכנסת. אבל בירושלמי [פ"ג ה"ב] איתא, דליכא לפרושי למתניתין בבית הכנסת, אלא בספר תורה מיירי. עיי"ש.

^[66] הריטב"א סובר, דהיינו דלית ביה קדושה כולי האי, אבל ודאי דאית ביה קדושה, אא"כ התנה שיהא מותר להשתמש בה דברי חול [וכתב דהיינו דווקא בקרקע שלו, אבל אם היה שכור או שאול או ממושכן אצלו, לית ביה קדושה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והיינו כדברי מהר"י בן חביב שהובא בב"י ס' קנ"ד, דביהכ"נ בשכירות - אין בו קדושה]. וכ"כ הרמב"ן. ועיי' במאירי.

^[67] והקשה הגרע"א בגליון הש"ס, ממ"נ, אי מיירי שמכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר, הא לא צריך להעלות הדמים בקדושה, דאמרן לעיל [כ"ו ע"א] דאפילו למשתי שכרא בדמים - שפיר דמי. ואי מכרו בלא מעמד אנשי העיר - הרי בית הכנסת בקדושתו קאי, כדאיתא התם ברש"י. עיי"ש.

^[68] והיינו, דאף על גב שבמשנה הקודמת אמר ר"מ דאין מוכרין בית הכנסת של רבים ליחיד, וכש"כ שאין מוציאין אותו לחולין, אלא מוכרין אותו רק לאותה קדושה שהיתה בו, אפ"ה צריך להתנות, כדי שלא יראה כאילו המוכרים מזלזלין בקדושת בית הכנסת, ואינם חפצים בה. וכתב הריטב"א, דלפ"ז, האי דאמרינן לקמן בגמ': "ולר"מ היכי דיירי בה?", לא דירת חולין קאמר, אלא דירת תפלה. כדכתיב: "מי יגור באהלך". וקושיא זו הקשה על רש"י גם בעל המאור. אמנם הרמב"ן והרשב"א כתבו, דכוונת הגמ', דעיקר האיסור להשתמש בביהכ"נ אינו התפילה, אלא השמוש בו, דהיינו הדירה. ובעל המאור כתב, דהכא מיירי שמכרוה ז' טובי העיר לחודייהו, והעלו הדמים בקדושה, ובכה"ג נפקא בית הכנסת לחולין לגמרי, ולהכי בעינן תנאי שאם ירצו - יחזירוהו. אבל במתניתין דלעיל מיירי שלא העלו בדמים בקדושה, ובכה"ג, בית הכנסת - בקדושתו קאי, להכי קאמר ר"מ שלא יורידוהו מקדושתו כלל, ואפילו לא מרבים ליחיד [ועיי' מה שהקשו עליו הריטב"א והרשב"א]. והריטב"א כתב, דבאמת לכו"ע נפיק בית הכנסת לחולין, ואע"ג דלא מעלו לדמי בקדושה, דתשמישי מצוה הוא. ולהכי בעי ר"מ תנאי, כדי שלא יהא כמזלזל בקדושתה. ומתניתין דלעיל, דקאמר ר"מ דאין מוכרין של רבים ליחיד - מיירי בספרים ותשמישי קדושה, דלכו"ע בקדושתייהו קיימי. עיי"ש.

^[69] והקשו תוס', מאי שנא ממלוה סאה בסאה, דאסור משום ריבית, הא התם נמי הוי צד אחד בריבית, שמא תתייקר התבואה? ותירצו, דשאני הכא, דלא הוי בתורת הלואה, אלא בתורת מכר, עיי"ש. ותוס' בב"מ [ס"ג ע"א, ד"ה צד אחד] כתבו, דלא חשיב צד אחד בריבית, אלא היכא דיש ביד מלוה או לוה לעשות שלא תהא ריבית, כגון הכא, אם לא יפרענו. אבל גבי סאה בסאה - הרי תלוי בשער, וע"כ תהא ריבית אם תתייקר התבואה.

^[70] כך פירש רש"י בב"מ [ס"ג ע"א, ד"ה על מנת]. והקשו שם התוס' [ד"ה רבית], א"כ, מאי טעמא דרבנן דאסרי? איזה רבית הוא זה? הרי כשבא לפדות שדהו, מנכה לו תחלה פירות שאכל ! ? ותירצו, דבאמת אילו היה עושה כן - לא היתה רבית. והכא מיירי שמצריכו המלווה לפרוע תחילה הכל, ואח"כ ינכה לו. ועיי' מה שהקשה הריטב"א כאן על התוס'. והריטב"א בב"מ פירש, שהתנאי הוא, שבאמת יהא המכר קיים עד אותה שעה שיהו ללווה מעות, אלא שאז ימכרנה לו המלווה באותן דמים. ובהכי פליגי ר"י ורבנן, דר"י סבר, דפירי דאכל לוקח בינתיים - דידיה נינהו. ורבנן סברי, דכיון דאין דרך לוקח קרקע לעשות כן, ירדה תורה לסוף דעתם, דהלוואה גמורה היא - ואסיר.

^[71] אע"ג דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מ"מ כתבו הראשונים דהיינו דווקא לענין קיום המצוות עצמן, אבל ע"י הידור מצוה - אוכל פירותיהן אף בעולם הזה. והכי איתא בספר יעלזו חכמים [לבעל פלא יועץ]: "אם ראית תלמיד חכם שהאריך ימים, דע לך שהוסיף דקדוקי מצווה יותר מחבריו, בדברים שאינם כתובים בתורה וכו"'.

^[72] אפילו בהיתר גמור, כגון היכא דשהה כדי הילוך ד' אמות. תוס'.

^[73] והיינו משום שמראה, שאינו מחשיבו לקרותו בשמו. כדאיתא במדרש [תהלים ד'], שהיה דוד מתרעם על שקראוהו "בן ישי". יעב"ץ, עיי"ש.

^[74] הקשה מהרש"א, מאי רבותא, הא אפשר לקדש על הפת, ופת ודאי היתה לו, שהרי אין מקדשין אלא במקום סעודה? ותירץ דה"ק: לא בטלתי קדוש היום על היין. והכי איתא בר"ן: "ולא בטלתי מקדוש היום ביין, שהוא מצוה מן המובחר".

^[75] בא רבי זכאי להוכיח, שהיה נזהר מאד בקידוש היום. דאלא"ה, לא היתה אמו מוכרת כפה שבראשה להביא לו יין לקידוש.

^[76] כדאיתא במס' שבת [כ"ג ע"ב]: "הזהיר בקידוש היום, זוכה וממלאים לו גרבי יין. וכתב המהרש"א שם, דהיינו משום דעיקר קידוש הוא על היין.

^[77] בגמ' בתענית [כ' ע"ב] איתא דרב הונא היה עשיר מופלג. וכתב החזו"א [בהוספות בסוף טהרות], דאפשר דהיינו לאחר שהעשיר מחמת ברכתו של רב. והא דאיטום בשיראי - הוא רק רמז, שנגזר עליו שתתקיים בו ברכת רב. עיי"ש.

^[78] עיי' בחידושי ר' יעקב עמדין מה שכתב בזה.

^[79] וכתב בהגהות הב"ח, דאע"ג דלרב הונא לא היה שום רווח מהא דשדיין עליה מנייהו, שמא היתה עת רצון, ובדידיה היה מתקיים, שהיה מגיע לעושר גדול.

^[80] ואפילו היכא דשרי, כגון שהיה שם שביל מעיקרא, כדלקמן [כ"ט ע"א]. דאלא"ה, מאי רבותא [ריטב"א].

^[81] הקשה הריטב"א מאי רבותא, הא איכא חיובא לברך? וכתב, דדלמא הא גופא קמ"ל, דכהן המברך את הברכה - מתברך ומאריך ימים. והמאירי כתב, דאיירי בברכה שלאחר ברכת כהנים, והיה מוסיף בה. עוד רצה לומר, דאיירי בפעם שניה שנשא כפיו, ואפ"ה בירך. ודחה דבריו, וכתב דכל פעם שנושא כפיו - צריך לברך. ועיי' בשו"ת חתם סופר [או"ח סי' כ"ב] שדן בענין זה. והמהרש"א כתב, דהיא גופא קמ"ל, דצריך לברך. דסד"א דאין מצוה זו - אלא לטובתן של ישראל. והגר"א בביאורו [סי' קכ"ח ס' י"ג] הוכיח מכאן דאין ברכה זו מעיקר הדין. עיי"ש. ועיי' בטורי אבן.

^[82] הקשו התוס', הא מה שהאריך ימים, הוא משום המעשה הידוע, שלימד לתלמיד אחד ארבע מאות פעם, יצאה בת קול וכו' ואמר הקב"ה יהבו ליה הא והא, וחיה ארבע מאות שנה ! ותירצו, דעתה כששאלוהו במה הארכת ימים, לא ידע שמשום אותו מעשה מאריך ימים, ורק כשהאריך עד ארבע מאות שנה - ידע. [ותוס' בעירובין נ"ד ע"ב תירצו עוד, דהא והא גרמו ליה].

חבר עיר תלמיד חכם הממונה על צרכי העיר, אבל אם יש שם חבר עיר — תנתן הצדקה לחבר עיר והוא יטפל בענין. וכל שכן במקרה שלנו דעניי דידי ודידכו עלי סמיכי [שהעניים שלי ושלכם עלי הם נשענים], שהוא היה ממונה גם על מתן הצדקה במקומות הסמוכים, ובודאי שראוי להפקיד בידו את הכסף כדי שיחלק אותו לכולם.

א משנה אין מוכרים את כל דבר שבקדושה, שהוא של רבים, ליחיד, אף שהוא משמש בו לאותו שימוש, מפני שמורידים אותו מקדושתו שקודם היה לקדושת רבים ועכשיו הוא רק ליחיד, אלו דברי ר' מאיר. אמרו לו: אם כן לפי אותו טעם אף לא ימכרו דבר שבקדושה שהוא של עיר גדולה לעיר קטנה, שגם אז ממעטים בציבור.

ב גמרא ושואלים: שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' מאיר, שלכאורה הוכחה טובה היא, ומה עונה ר' מאיר על כך? ומשיבים: ר' מאיר סבור שבמכירה מעיר גדולה לעיר קטנה אין שינוי מהותי — כי מעיקרא קדישא, השתא נמי קדישא [מתחילה היתה קדושה לרבים ועכשיו היא גם כן קדושה לרבים], שהרי אף מכירה לעיר קטנה היא מכירה לציבור, אולם במכירה מרבים ליחיד הלא בסופו של דבר אחרי המכירה ליכא [אין] את אותה קדושה שהיתה בו קודם, שהרי מקודם היה של ציבור ועתה הוא של יחיד.

ורבנן [וחכמים] מה משיבים הם על נימוק זה — לדעתם אי איכא למיחש [אם יש מקום לחשוש] להורדה בכבוד, אם כן כי האי גוונא נמי איכא למיחש [כגון זה גם כן יש מקום לחשוש], שהרי כלל הוא "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח) ואם איננו חוששים להשאיר את הדבר ברוב עם, אף אין צריכים לחשוש בנתינה ליחיד.

ג משנה אין מוכרים בית כנסת אלא על תנאי, שאם ירצו בני הקהילה אחר כך יחזירוהו להם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מוכרים אותו את בית הכנסת ממכר עולם לכל צורך שהוא, חוץ מלארבעה דברים שיש בהם משום בזיון, והם: למרחץ שיש בו אנשים ערומים, ולבורסקי (מקום עיבוד עורות), מפני שריחם רע, לטבילה מאותו טעם של מרחץ, ולבית המים (לבית הכיסא). ר' יהודה אומר: מוכרים אותה את בית הכנסת לשם חצר בלא לפרש לאיזו מטרה, והלוקח — מה שירצה יעשה.

ד גמרא ושואלים: ולשיטת ר' מאיר, היכי דיירי בה [איך דרים אנשים בו] בבית הכנסת לאחר שמכרוהו? הא הויא לה [הרי זו] רבית, שהרי נמכר על מנת להחזירו, ולכשיחזירוהו יקבלו את כל מחירו, ונמצא שהדיירים שדרו ונהנו מהדירה במשך הזמן, הרי הם כאילו הלוו כסף לבית הכנסת וקיבלו עליו ריבית!

אמר ר' יוחנן: ר' מאיר בשיטת ר' יהודה אמרה, שאמר רבי יהודה: צד אחד ברבית מותר. כלומר, ריבית שאיננה מובטחת מראש, אלא עלולה לבוא מתוך שתתבטל העיסקה — הריהי מותרת.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה נושה בחבירו מנה ולא היה לחבר מנה לשלם, ועשה לו שדהו מכר כלומר, הלווה מכר למלוה את השדה כתשלום, ואם לאחר מכן ימצא הלווה כסף יחזיר לו המלווה את השדה — בזמן שמוכר אוכל פירות, אם המוכר־הלווה עדיין אוכל את פירות השדה עד שהוא מחזיר לו את הכסף — בודאי מותר, אבל אם הלוקח (המלוה) הוא שאוכל פירות בינתיים — אסור, שהרי זו ריבית שהוא מקבל על ההשהיה בפרעון הכסף.

ר' יהודה אומר: אפילו לוקח אוכל פירות — מותר, שהרי יתכן שלא ימצא המוכר כסף ונמצא שהשדה היה של הקונה־המלוה מזמן מכירתו, ואין כאן ריבית. ואמר ר' יהודה ראיה לדבריו: מעשה בביתוס בן זונן שעשה שדהו מכר על פי הדרכת ר' אלעזר בן עזריה, ולוקח אוכל פירות היה. אמרו לו: משם אתה מביא ראיה?! שם שלא כדבריך, המוכר אוכל פירות היה ולא לוקח.

והסברנו: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שיטת חכמים לשיטת ר' יהודה? צד אחד ברבית איכא בינייהו [יש ביניהם]. מר סבר [חכם זה, ר' יהודה סבור] כי צד אחד ברבית מותר, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבורים]: צד אחד ברבית אסור.

רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] צד אחד ברבית אסור, אלא והכא [וכאן] בענין רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, שההסכם היה שאם יקבל המלוה את כספו, יחזיר המלוה־הלוקח גם את הקרקע וגם את דמי הפירות שאכל, שמר סבר [חכם זה ר' יהודה סבור]: רבית על מנת להחזיר — מותר, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור] אסור. ולשיטה זו, גם בבית הכנסת שנמכר התנו שאם יחזירוהו ישלמו הדיירים שכר דירה.

ה שנינו במשנה: וחכמים אומרים מוכרים אותו ממכר עולם וכו'. בקשר למחלוקת זו מביאים, אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם להשתין מים בתוך ארבע אמות של תפלה, כלומר, לאחר שמתפלל יכול להטיל מים אף באותו מקום.

אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? תנינא [שנינו] כך במשנה, ר' יהודה אומר: מוכרים אותה את בית הכנסת לשום חצר, ולוקח מה שירצה יעשה, משמע, אפילו לשמש בית הכיסא. ואפילו רבנן [חכמים] לא קאמרי [אמרו] שאסור, אלא לגבי בית הכנסת דקביע קדושתיה [שקבועה קדושתו], אבל ארבע אמות שהתפלל בהן באופן מזדמן דלא קביע קדושתייהו [שאין קדושתן קבועה], בודאי לא אסרו בכך.

תני תנא קמיה [שנה השונה, חוזר המשניות לפני] רב נחמן ברייתא זו: המתפלל — מרחיק ארבע אמות ממקום תפילתו ומשתין, והמשתין — מרחיק ארבע אמות ומתפלל.

אמר ליה [לו] רב נחמן: בשלמא [נניח] מה שאמרת שהמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל — דבר זה תנינא [שנינו] כבר במקום אחר, ששנינו: כמה ירחיק מהם ממי הרגלים ומהצואה — ארבע אמות כדי שלא יתפלל במקום מאוס.

אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין למה לי? אי הכי [אם כך] שאתה אומר שארבע אמות מתקדשות בתפילה, הרי לפי זה קדשתינהו לכולהו [קדשת את כל] שבילי העיר נהרדעא, שבודאי התפללו אנשים בכל שביל בה. אלא תני [שנה]: ישהה במקום לאחר התפילה כשיעור מהלך ארבע אמות ולא יעשה זאת מיד.

ושואלים: בשלמא [נניח] שהמשתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך יתפלל, הסיבה לכך היא משום ניצוצות (טיפות קטנות) של מי רגלים שאולי עדיין נוטפות ממנו, ויחכה עד שיפסקו, אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות, למה לי? אמר רב אשי: שכל כדי הילוך ארבע אמות עדיין תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה [ושפתותיו עדיין מרחשות תפילה] ולכן צריך שיעשה הפסקה מסויימת.

ו אגב הלכה זו מביאים כמה דברים על מעשי חכמים. וזלפ"ן הוא הסימן להם (= זכאי, אלעזר, פרידא, נחוניא).

שאלו תלמידיו את ר' זכאי: במה זכית שהארכת ימים? אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא ביטלתי קידוש היום (של שבת) על יין. אמא זקנה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה שהיו נוהגות הנשים ללבוש על השיער מתחת לכיסוי הראש והביאה לי במחירה יין לקידוש היום, עד כדי כך הקפדתי במצוה זו.

ומעירים: תנא [שנה] החכם: כשמתה אמו הניחה לו שלש מאות גרבי (כדי) יין, שבזכות מצוה זו זכתה והתעשרה והיה לה יין רב. כשמת הוא, הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין.

מסופר: רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה [היה חגור בקש ועומד לפני] רב, אמר ליה [לו] רב: מאי האי [מה זה]? מדוע לבוש אתה כך? אמר לו: לא הוה [היה] לי יין קידושא, ומשכנתיה להמיינאי ואתאי ביה קידושא [לקידוש, ומישכנתי את חגורתי והבאתי בה, במחירה, יין לקידוש]. אמר ליה [לו] רב: יהא רעוא דתיטום בשיראי [יהי רצון שבזכות מצוה זו תהיה טמון ומכוסה בתוך משי].

ומספרים: כי איכלל [כאשר התחתן] רבא בריה [בנו] של רב הונא, רב הונא איניש גוצא הוה, גנא אפוריא [אדם נמוך היה ושוכב היה על מיטה], וכיון שהיה נמוך לא שמו לב שהוא שוכב במיטה. אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי [באו בנותיו וכלותיו פשטו את בגדיהן והשליכו עליו עד שהתכסה כולו במשי] שזכה לעושר, ונתקיימה בו ברכתו של רב כלשונה. ומספרים: כששמע רב על כך איקפד [הקפיד] על רב הונא, ואמר: מאי טעמא [מה טעם] לא אמרת לי כי [כאשר] ברכתיך: "וכן למר [לאדוני]", שאם היית אומר כן היה מתקיים גם בי דבר זה?

עוד מסופר: שאלו תלמידיו של ר' אלעזר בן שמוע: במה, באיזו זכות הארכת ימים? אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא (קיצור דרך) לבית הכנסת, כלומר, לא עברתי בבית הכנסת כדי לקצר בו את הדרך, ולא פסעתי על ראשי עם קדוש, כלומר, לא הלכתי למקומי בראש בית המדרש בין האנשים היושבים שם על הארץ, שלא להיראות כמהלך על ראשיהם, ולא נשאתי כפי לברכת כהנים בלא ברכה לפני כן.

כיוצא בו שאלו תלמידיו את ר' פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, אלא אני הייתי תמיד הראשון.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

town scholar supervising the handling of the community’s needs, in the town in which the charity was collected. However, if there is a town scholar there, the money should be given to the town scholar, and he may use it as he sees fit. Since, in this case, the money had been given to Rav Huna, the use of the money should be up to his discretion. Rav Huna added: And all the more so in this instance, as both my poor in my town and your poor in your town rely upon me and my collections of charity. Rav Huna was also in charge of distributing charity for the surrounding area. It was certainly proper to leave the money with him, so that he could distribute it among all those in need.

MISHNA: They may not sell a sacred object belonging to the community to an individual, even if the object will still be used for the same purpose, due to the fact that by doing so they downgrade its degree of sanctity, as an item used by fewer people is considered to have a lower degree of sanctity than one used by many; this is the statement of Rabbi Meir. The Rabbis said to him: If so, by your logic, it should also not be permitted to sell a sacred object from a large town to a small town. However, such a sale is certainly permitted, and therefore it must also be permitted to sell such an object to an individual.

GEMARA: The Gemara asks: The Rabbis are saying well to Rabbi Meir, as they provided a rational argument for their opinion. How could Rabbi Meir counter their claim? The Gemara answers: Rabbi Meir holds that when a sacred object is transferred from a large town to a small town, there is no significant downgrade in the degree of sanctity, as at the outset it was sacred for a community and now too it is sacred for a community. But when it is transferred from a community to an individual, there is a significant downgrade in the degree of sanctity, as there is no longer the degree of sanctity that existed beforehand.

And the Rabbis, how could they respond to Rabbi Meir’s claim? If there is cause to be concerned about the decrease in the number of people who will use the object when it is transferred from a community to an individual, then in a case like this as well, where the object is transferred to a smaller community, there should be cause to be concerned about this due to the principle expressed in the verse: “In the multitude of people is the king’s glory” (Proverbs 14:28). The verse teaches that the larger the assembly involved in a mitzva, the greater the honor to God. However, it is apparent that this principle does not prevent the sale of a synagogue to a smaller community, and therefore it should not prevent the selling of a synagogue to an individual.

MISHNA: They may sell a synagogue only with a stipulation that if the sellers so desire it, the buyers will return it to them; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They may sell a synagogue with a permanent sale for any usage, except the following four things, which would be an affront to the synagogue’s previous sanctity: For a bathhouse, where people stand undressed; or for a tannery [burseki], due to the foul smell; for immersion, i.e., to be used as a ritual bath, where people also stand undressed; or for a lavatory. Rabbi Yehuda says: They may sell a synagogue for the generic purpose of serving as a courtyard, and then the buyer may then do with it as he wishes, even if that is one of the above four purposes.

GEMARA: The Gemara asks: But according to Rabbi Meir, how may those who purchased the synagogue live in it? Isn’t living there tantamount to taking interest? If the sellers demand the synagogue’s return, the payment given for it would be returned to the buyers. Accordingly, in a broad view of things, that sum of money may be considered as a loan that was given from the buyers to the sellers, until the synagogue was demanded back. The buyers benefited from giving that loan by being able to live in the synagogue building. However, gaining any benefit from a loan is prohibited as interest.

Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: Uncertain interest, i.e., a transaction that will not certainly result in a situation of interest, is permitted.

In the case of the mishna, the sale might never be undone, and then there would be no loan to speak of. It should therefore be permitted as a case of uncertain interest, as it is taught in a baraita: If one had a debt of one hundred dinars against his fellow, and the borrower made a conditional sale of his field because he did not have any money to repay the loan, stipulating that if he later comes into the possession of money with which to repay the loan, the field reverts back to his ownership, then as long as the seller of the field consumes the produce of that field, such an arrangement is permitted. If the buyer consumes the produce, the arrangement is prohibited, as if the sale were to be reverted, then the money given for it would be considered a loan from the buyer to the seller, and therefore any benefit the buyer gains due to that loan should be prohibited as interest.

Rabbi Yehuda says: Even if the buyer consumes the produce, it is permitted. Since it is possible that the sale might never be undone, in which case there would be no loan to speak of, it is a case of uncertain interest, which is permitted. And Rabbi Yehuda said: There was an incident involving Baitos ben Zunen, who made a conditional sale of his field in a similar arrangement under the direction of Rabbi Elazar ben Azarya, and the buyer was consuming the produce in accordance with Rabbi Yehuda’s ruling. The Rabbis said to him: Do you seek to bring a proof from there? In that case, it was actually the seller who was consuming the produce and not the buyer.

The Gemara analyses the dispute: What is the practical difference between them? The permissibility of an uncertain interest agreement is the practical difference between them. One Sage, Rabbi Yehuda, holds that uncertain interest is permitted and one Sage, i.e., the Rabbis, holds that uncertain interest is prohibited.

Rava said a different explanation of the dispute: According to everyone, uncertain interest is prohibited, and here it is the question of the permissibility of interest given on the condition that it will be returned that is the practical difference between them. In addition to the arrangement described in the baraita, the parties in this case agreed that the buyer would consume the produce; if the sale would later be reverted, then the buyer would reimburse the seller for the value of the produce. One Sage, Rabbi Yehuda, holds that interest that is given on condition that it will be returned is permitted; this is because even if the sale is reverted and the sale becomes a loan retroactively, the buyer-lender will not benefit from that loan since he reimbursed the seller-borrower for the value of the produce. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is prohibited.

§ The mishna states: And the Rabbis say: They may sell a synagogue with a permanent sale. However, it may not be sold if it will be used for activities that would be an affront to the synagogue’s previous sanctity. The Gemara considers a related halakha: Rav Yehuda said that Shmuel said: It is permitted for a person to urinate within four cubits of where one has just offered a prayer, i.e., one may urinate even in the same place as he prays.

Rav Yosef said: What is he teaching us? We already learned this in the mishna: Rabbi Yehuda says: They may sell a synagogue for the generic purpose of serving as a courtyard, and the buyer may then do with it as he wishes, even if he wishes to make it into a lavatory. And even the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda, say their ruling only with regard to a synagogue whose sanctity is permanent. However, with regard to the four cubits of where one happened to stand in prayer, whose sanctity is not permanent, no, even the Rabbis would be lenient.

A tanna taught a baraita before Rav Naḥman: One who prayed should distance himself four cubits from where he was standing, and only then may he urinate. And one who urinated should distance himself four cubits, and only then may he pray.

Rav Naḥman said to him: Granted, the second clause of the baraita, that one who urinated should distance himself four cubits and only then may he pray, makes sense, as we already learned in a mishna (Berakhot 22b): How far must one distance oneself from urine and excrement? Four cubits.

But the first clause of the baraita, that one who prayed should distance himself four cubits from where he was standing and only then may he urinate, why should I require this? How could there be such a halakha? If that is so, you have sanctified all the streets of the city of Neharde’a, for people have certainly prayed on every one of its streets. According to this halakha, it should be prohibited to urinate everywhere. The Gemara answers: Emend and teach the baraita as saying not that one should distance himself four cubits, but that one should wait the time it takes to walk four cubits.

The Gemara addresses the emended version of the baraita: Granted, its second clause, that one who urinated waits the time it takes to walk four cubits and only then may he pray, makes sense. This is due to the droplets of urine that may still be issuing from him; he should wait until they cease entirely. However, with regard to the first clause, that one who prayed should wait the time it takes to walk four cubits and only then may he urinate, why should I require this? Rav Ashi said: Because for all the time it takes to walk four cubits, his prayer is still arranged in his mouth, and his lips are still articulating them.

§ The Gemara cites a series of Sages who explained the reasons they were blessed with longevity and provides a mnemonic device, indicating the order in which the Sages are cited: Zayin, lamed, peh, nun. Zayin for Rabbi Zakkai; lamed for Rabbi Elazar; peh for Rabbi Perida; nun for Rabbi Neḥunya.

The Gemara presents the first incident: Rabbi Zakkai was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, I never urinated within four cubits of a place that had been used for prayer. Nor did I ever call my fellow by a nickname. And I never neglected the mitzva of sanctifying the day of Shabbat over wine. I was meticulous about this mitzva to the extent that I had an elderly mother, and once, when I did not have wine, she sold the kerchief that was on her head, and from the proceeds she brought me wine upon which to do the mitzva of sanctifying the day.

It was taught concerning Rabbi Zakkai: When his mother died, she left him three hundred barrels of wine. When he died, he left his sons three thousand barrels of wine. Since they were so meticulous in the mitzva of sanctifying the day of Shabbat with wine, God rewarded them with wealth and an abundance of wine.

In a related incident, it once happened that Rav Huna was girded with a piece of straw [rita] and was standing before Rav. Rav said to him: What is this? Why are you dressed in this way? He said to him: I had no wine for sanctifying the day of Shabbat, so I pawned my belt [hemyanai], and with the proceeds I brought wine for sanctifying the day. Rav said to him: May it be God’s will that you be enveloped in silk [shira’ei] in reward for such dedication.

When Rabba, his son, was married, Rav Huna, who was a short man, was lying on his bed, and owing to his diminutive size he went unnoticed. His daughters and daughters-in-law came into the room and removed and threw their silk garments upon him until he was entirely enveloped in silk. With this, Rav’s blessing was fulfilled to the letter. When Rav heard about this, he became angry with Rav Huna, and said: What is the reason that when I blessed you, you did not respond in kind and say to me: And likewise to the Master? Had you done so, I would have also benefitted from the blessing.

The Gemara discusses the second occasion where a Sage explained his longevity: Rabbi Elazar ben Shammua was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, I never made a shortcut through a synagogue. Nor did I ever stride over the heads of the sacred people, i.e., I never stepped over people sitting in the study hall in order to reach my place, so as not to appear scornful of them. And I never raised my hands in the Priestly Benediction without reciting a blessing beforehand.

On the third occasion, Rabbi Perida was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, no person ever arrived before me to the study hall, as I was always the first to arrive.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כ"ש דעניי דידכו נמי עלי סמיכי:

מתני' אין מוכרין של רבים ליחיד כו' אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי.

פירוש בית הכנסת דיחיד אימתי [שירצה] יחזירוהו דברי ר"מ. ואקשינן עלה ולר"מ היכי דיירי בה והלא רבית הוא.

ואוקמה ר' יוחנן ר"מ בשיטת רבי יהודה אמרה דתניא הרי שהיה נושה בחברו מנה ועשה לו שדהו מכר כו' צד אחד ברבית. פירוש אם תהיה הלואה שתים בשלש וכיוצא בה הרי זו רבית גמורה משני צדדין גבי מלוה וגבי לוה ושניהן עוברין אבל העושה שדהו מכר על תנאי גבי לוקח הוי רבית דאי מייתי זוזיה מהדר ליה בעל כורחיה אבל גבי מוכר לא הוי דאי בעי לא מהדר ליה לעולם ולא אתי לידי איסור רבית. ואפילו מהדר ליה לא הוי רבית אלא כשיחזיר ומן מוכח מהשתא שיחזיר ושמא לא יחזיר לעולם וסבר לה ר' מאיר כר' יהודה דתניא צד אחד ברבית מותר.

רבא אמר כולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו. ת"ק סבר רבית אפילו על מנת להחזירו כשיביא לו מעותיו אסור. ור' יהודה סבר כיון דבעידנא דמייתי ליה מעותיו מהדר ליה מאי דאכל מן הפירות שרי דלאו רבית דאסרה תורה הוא:

פיסקא וחכ"א מוכרין איתו ממכר עולם חוץ מד' דברים למרחץ לבורסקי לבית הטבילה לבית המים.

אמר שמואל מותר להשתין בתוך ד' אמות של תפלה והני מילי כגון בית או דרך וכיוצא בהן דלא קביעא קדושתייהו כגון בית הכנסת לא.

ואסיקנא המתפלל מרחיק ד' אמות מהן דתנן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות. וכן המשתין צריך לשהות כדי הילוך ד' אמות ואח"כ יתפלל משום ניצוצות. וכן המתפלל צריך לשהות כדי הילוך ד' אמות וישתין.

שכל הילוך ד' אמות תפלה סדורה בפיו ורחושי מרחשי שפוותיה. שאלו אלו כולן במה שהאריכו ימים כו' עד מתניתין ופשוטות הן.

ועוד שנינו אין מוכרין של רבים ליחיד ואין מוכריך בה"כ אלא על תנאי כו'. ונמצא בירושלמי כל זה א"ר ר' יוחנן לית כן מא אנן קיימין אין כר"מ אין מוכריך בה"כ אלא על תנאי אין כרבנן מיכרין אותה ממכר עונם תוך מד' דברים א"ר רזייא תפתר בספר תורה. הוקשה להם ביון שאין מוכרים אותו אלא של רבים לרכים שנא להורידו ייקדושתו תנא זה למה והעמידו רישא בס"ת שאינו יוצא י.קדושתו אבל בה"כ אפי' לר"נו נפקעת קדושתו מיונה ונפיכך בעי תנאי כשמוכריך אותו להדיוט נשם דירה ומ"ש אין כרבנן גאו דוקא דהא דרבנך אדרבנן ל"ק כלל אלא משום דנא איפליגו בהדיא ברישא (אלא) בשו רבים ליחיד קאמרי' הכי.
זהו הענין גמרא זו אבל לפי שאמרובגמרא שלנו מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתאז קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה משמע דמתני' לאו בס"רז משמע יהו ולית נהו דר' חייא בר בא דירושלמי אלא מתניתין בבה"כ הוא ויחיד שייחד לעצמי בית לתפלתו אין בו קדושה כדיך של רבים לפי שאין דבר שבקדושה בפחות ניי' ובה"כ כשמה לפיכך חזרו המפרשים אחר סברות אחרות בתירוץ המשניות האלו והנכון בכולהו מה שרש"י ז"ג מפרש שאין מוכרים אלא על תנאי משום דמכירה חנוטה דרך בזיון היא כלומר אינו בעינינו לכלום.
אבל הענין צריך תיקון וחיוור והוא שנפרש דלפום גמרא דילן לר"מ בה"כ כס"ת ואין נפקע מקדושתה לעולם כתשמישי קדושה חשיב לה כתיק של ס"ת לפיכך בל המדות האלו נוהגות בו שאין מוכרין של רבים ליחיד (וא"כ) [וא"צ] לומר לדבר של חול מוכרין אותו על תנאי משום כבוד.
ואף כשמוכרין אותו לרבים ועל תנאי הדמים קדושים ולוקחים בהם תיבה דומיא דמטפחות ספרים דלד"ה אין נפקעין מקדושתן ואעפי"ב דמיהן נתפסיץ בקדושה ומעלים בהם ואין מורידין כדקתני רישא והטעם בזה משום אכחושי מצוה דידהו כמ"ש למעל' דאעפ"י שקדושת הספרים עליהם בכל מקום שהן כשמוכרי, אותו גורעין מצוה זו מהם וכך בית הכנסת לר"מ ולפיכך צריכין ליקח בדמיהן מצוה אחרת קדושה הימנה. ואפשר דר"מ גופיה מודה בדמים שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הדמים תולין בידם מפני שאין הדמי' נתפסין אלא משום אכחושי מצו' וכשכולן מסכימין במכירתן הדמים מצוה לאחר זמנה היא כמ"ש למעלה, תדע דהא דמי ספרים לרבנן מותרין הם במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשמעת' דרבא אכולה , מתניתין קיימא וכן במותריהן והתנו כולן מותרין. והנה אמת נכון הוא.
ולענין מה שאמר ר"מ מרבים ליחיד ליכא קדושה מסתברא ליכא קדישה כקדושה ראשונה מפני שאין דבר שבקדושה נאמר בו כמ"ש אבל מ"מ יש בה קדושה קצת ואסור להשתמש בה חול כל זמן קדושתה מדלא פרכי' הכי במותר להשתין מים בתוך ד"א של תפלה משום דה"ל דיחיד ולא קדיש כלל. ושמא י"ל משום דאתי למסרח אפי' התפללו שם י' כגון הרחוב. ובירוש' אמתני' ועוד א"ר יהודה הדא דתימא בה"כ דיחיד אבל בה"כ של רבים אפי' בנוי אסור, משמע דבה"כ של יחיד יש בו משום קדושה.

מתני': אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירו. קא דייקי רבוותא ז"ל בהא, כיון דסבירא ליה לרבי מאיר (לעיל בעמוד זה) דאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכל שכן להוציאה לחולין אם כן למה צריך תנאי הא בקדושתה קיימא. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאילו אינן חפצין בה. והרב ר' אפרים ז"ל פירשה לזו בבית הכנסת דיחיד, דכיון שהיא נמכרת ליחיד צריכה תנאי. ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום עדיין בקדושתה הראשונה עומדת ולמה לי תנאי. ושמא של יחיד כיון שאין אומרים בה דברים שבקדושה נמכרת היא אפילו לרבי מאיר לשם חצר, ולכך צריך תנאי.
והרב בעל המאור ז"ל כתב דמתניתין מילי מילי קתני, אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפילו לרבי מאיר כדקתני רישא (לעיל מגילה כה, ב) לוקחין בדמיו תיבה, ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן, ובזו אסר רבי מאיר למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צרכן ואע"פ שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות שכר בדמיו מותר, ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים, והיינו דקא הוינן בגמרא היכי דיירי בה הויא ליה רבית אלמא כשמוכרין לבית דירה עסקינן, והא לאו דוקא אלא או לפירושא דידן או לפירוש הרב ר' אפרים ז"ל אבל לפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר היכי מצלו בה, עד כאן. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא ספרים ומטפחות ותיבה בקדושתן הן עומדין ואפילו הכי קתני (לעיל מגילה כו, א) ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת. ועוד דעלה אתא רבי מאיר והוסיף דאף היא עצמה למכור מרבים ליחיד לא ימכור ואף על פי שמעלין בדמים. ופירוש רש"י ז"ל נראה עיקר, ומה שהקשה מדקאמר היכי דיירי בה לאו קושיא היא, דהיכי מצלו בה משום דדיירי בה הוא דעיקר איסורא משום עמידתה למוכר הוא והא והא חדא מילתא היא, ועוד כתיב (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים.

רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. ראיתי בתוספות במסכת ערכין דלכולי עלמא אי אתני בהדיה דאי מהדר ליה זוזי מנכי ליה דמי פירי דאכל שרי דהא לאו רבותא קא אכיל אלא מן קרנא קאכיל, אלא הכא בדאמר ליה את קא יהבת לי כולהו דמי כשיעור קרנא והדר אנא מהדרנא לך דמי פירי. וא"ת ומה איכפת ליה דאתני הכי והפוכי מטרתא למה לי. י"ל דניחא ליה כי היכי דלא להוו ליה זוזי דליפרקה, דאי הוי מנכי ליה מעיקרא כשיעור מאי דאכל זימנין דמלו פירי לדמי קרנא ואי נמי פשו עליה זעיר ופרע ליה ומסלק ליה. ואינו מחוור.
ולענין שמעתין הקשו בתוספות לרבא דאמר דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור אם כן כמאן מיתוקמא מתניתין דפרקא בתרא דערכין (לא, א) דקתני המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית, ואמאי אינה רבית והלא איכא צד אחד ברבית דשמא יגאלנה. ותירצו הם ז"ל דמודה רבא דלתנא דההיא מתניתין דערכין ודאי צד אחד ברבית מותר, ורבי מאיר דמתניתין דהכא הכי נמי סבירא ליה וכדאמר רבי יוחנן הכא, דליכא למימר דהכא נמי לרבא פליגי רבי מאיר ורבנן ברבית על מנת להחזיר דרבי מאיר סבר שאם יחזירו בית הכנסת יתנו שכר מה שהתפללו בו דהא לא אפשר דאם כן יוכלו הלוקחין להפסיד הרבה כשדרו בה כפי הדמים שלקחוה והם לקחוה לחלוטין, אלא שמע מינה דסבר רבי מאיר צד אחד ברבית מותר אפילו לרבא. ואין שיטתם מחוורת בזה כלל לפי דעתי. וההיא דערכין ודאי כרבי יהודה אתיא ואפילו לרבא, ומשום רבית על מנת להחזיר הוא דקתני כמין רבית ואינה רבית. ותדע לך, דסוגיין דהתם (בערכין שם ועמוד ב) הכין הרי זו כמין רבית ואינה רבית והתניא רבית גמורה אלא שהתורה התירתה אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית על מנת להחזיר קא מיפלגי וכו', אלמא כיון דרמינן מתניתין אברייתא ומשני רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן ועלה קאמרינן מאי בינייהו משמע דלאביי מתניתין וברייתא דמוקמינן כרבי יהודה ורבנן בצד אחד ברבית פליגן, ולרבא נמי מתניתין וברייתא ברבית על מנת להחזיר פליגן דהא אוקימנא להו בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, דאי לא תימא הכי אלא דרבא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בלחוד קאי ולא אמתניתין הוה ליה לפרושי ולתרוצי מתניתין וברייתא. ועוד דאם איתא דתנא דמתניתין דהתם ודהכא על כרחיה דרבא שרי צד אחד ברבית מאי דוחקיה דאוקי לפלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן במילתא חדתא דלא שמעינן ליה לחד מן תנאי בהדיא ושבק מאי דאשכחן לתנא דמתניתין דערכין ולרבי מאיר דהכא ומאי שמע ליה לרבי יהודה דלחמיר טפי בצד אחד ברבית מרבי מאיר ותנא דערכין ופליג אדרבי יוחנן ואביי ורב הונא בריה דרב יהושע (בב"מ סה, ב) דמוקמי ליה בהכין. ומיהו מדקאמר רבא צד אחד ברבית לכולי עלמא אסור לא קשיא לי דאפשר לפרש דמאי כולי עלמא כולי עלמא בהאי ברייתא, ודכוותה אשכחן ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ודכולי עלמא דההיא ברייתא קאמר וטובא בתלמודא דכוותה, אבל הנך קושיאתא קא קשיאן לי. ובודאי דאף תנא דמתניתין דערכין משום היתר רבית על מנת להחזיר קאמר ולרבא בית בבתי ערי חומה בתנאי על מנת להחזיר הוא ובלא תנאי דכולי עלמא אסירי ואם יגאל תוך שנים עשר חדש מחזיר לו דמי פירי, ומתניתין הכי פירושה הרי זה כמין רבית בעוד שהוא אוכלו ואינה רבית דכיון דלבסוף הוא מחזיר ובתנאי הוא נמצאת אכילתו בהיתר דמדיליה קא אכיל, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה בשעת אכילתו אלא שהתורה התירתה עד זמן שיגאל. ואי נמי בשלא גאלו קאמר והכי קאמר, אם לא גאלו ונחלט ביד לוקח הרי זו כמין רבית כיון דבשעת אכילתו היה אפשר שיגאלנה מוכר ואפילו הכי אינה רבית, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה כיון שאכלה בשעה שאפשר שיגאלנה ונמצא שאין המכר מכר גמור עד סוף שנים עשר חודש אלא שהתורה התירתה. כך נראה לי.
וקיימא לן כרבא דרבית על מנת להחזיר אסור כרבנן, וכההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סה, ב עי"ש) פעמים ששניהם אסורין כגון דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו כיצד יעשו ישלשו את הפירות, דמשמע משלשין אין אבל כשאחד מהם אוכל את הפירות ואפילו בתנאי שיחזיר לבסוף אסור דהוה ליה רבית על מנת להחזיר. ואע"ג דבכוליה תלמודא נסיב לה לדברי רבי יהודה בצד אחד ברבית מותר כאוקימתא דאביי, מכל מקום אנן לא אשכחן לרבי יוחנן ולאביי ולרב הונא בריה דרב יהושע הכא והתם בערכין ובפרק איזהו נשך דפליגי עליה דרבא בהאי דינא דרבית על מנת להחזיר, אלא באוקימתא דברייתא ודמתניתין פליגי עלייה, ורבא הוא דפליג עליהו באוקימתא ודינא, אבל אינהו לא אשכחן להו דפליגי עליה בההוא דינא אלא באוקימתא, ומשום דסבירא להו דבית בבתי ערי חומה לא מיירי בתנאי ושיהא צריך להחזיר הפירות דלא אמרינן ליה לקרא על כרחיך בתנאי חזרת הפירות כתיבא דקרא סתמא כתיב ומשמע בלא תנאי ובלא חיוב חזרת הפירות, והא הוא דמייתי להו למימר דתנא דמתניתין סבירא ליה דאפילו צד אחד ברבית שרי ולא מטעם צד רבית על מנת להחזיר, דאי לאו הכין כיון דמשמע מדרבא דצד אחד ברבית חמור טפי מרבית על מנת להחזיר מאי דוחקייהו דאמרי דתנא דמתניתין ורבי יהודה דברייתא מקילין כולי האי אלא לאו כדאמרן, ורבא סבר דאי אפשר שיהא צד אחד ברבית מותר כלל ואי משום קרא דבית בבתי ערי חומה הנח ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. כך נראה לי.
ועוד נראה לי, דמהכא שמעינן דמאן דמזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל דאמרינן התם בקידושין (נ, א) דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא מיתדר ליה חוזר המקח ללישנא קמא דרבא אין הלוקח רשאי לאכול פירות השדה עד שיעלה ויתדר ליה, דאע"ג דכשחוזר המקח מחזיר לו הפירות מכל מקום לא עדיף מרבית על מנת להחזיר דאסור, וכיצד הוא עושה ישלש את הפירות.

אמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה תנינא רבי יהודה אומר מוכרין אותו לשום חצר וכו'. קשיא לי שפיר קאמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה. ונראה לי דרב יהודה דיוקא דמתניתין קא משמע לן, דלא תימא דלרבנן אפילו בארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו קאמרי. ודכוותה אמרינן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות יז, ב) ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן רב הונא דיוקא דמתניתין קא משמע לן.
ובהכי מיתרצא לי קושיא אחריתי, דתני תנא קמיה דרב נחמן המשתין צריך שירחיק ארבע אמות ומתפלל והמתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין ואקשי ליה רב נחמן המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, וקשיא לי ואמאי לא אותביה ממתניתין דאמר רבי יהודה והלוקח כל מה שירצה יעשה ואפילו רבנן לא קאמרי וכו' כדאמר רב יוסף הכא, וניחא לי דאמר לך האי תנא דלרבנן לא תימא הא ארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו לא אלא הוא הדין דאסרי בארבע אמות. כך נראה לי.
ועוד קשיא לי היכי פשיטא ליה כולי האי לרב יוסף דלא איצטריכא לאשמועינן ואמר דרבנן נמי מודו בארבע אמות משום דלא קביעא קדושתייהו, והא אנן תנן (לעיל מגילה כה, ב) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת דאלמא רחוב קדושה יש בו וכדאמרינן בריש פירקין (לעיל מגילה כו, א) ואע"ג דלא מצלו ביה אלא באקראי בעלמא וכדאיתא לעיל (שם), אלמא אע"ג דלא קביעא קדושתיה קדוש. ויש לומר דשאני רחוב דמזומן לכך אלא דלא מצלו ביה תדיר אלא לעתים ובאקראי.
ומסתבר לי דהוא הדין דהוה מצי רב יוסף למימר ועד כאן לא קאמרי רבנן ואפילו בבית הכנסת אלא לעשותו בית המים קבוע אבל להשתין באקראי שרו, דאי לא תימא הכין רבינא דזבן ההוא תילא וזרעיה (לעיל מגילה כו, ב) נזהר היה בכל עת שלא ישתינו שם ואטו בחצר נמי לרבנן מי מצי מזדהרי כולי עלמא דלא ישתינו שם אלא ודאי שרי, אלא דחד מן תרי טעמי קאמר.
אלא דאכתי קשיא לי טובא מאי דקאמר רב יוסף ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת קבוע וכו' דמשמע מדרבנן איכא למשמע איסורא ואדרבא מדרבנן שמעינן היתר גמור ואפילו בבית הכנסת, דאם איתא דאסור למה לי תנאי לוקח יחוש לעצמו דהוא אסור. ויש לומר דמדקא מצרכי רבנן להתנות אלמא אסור דאי לא למה מתני הלוקח מה שירצה יעשה, אלא דמכל מקום צריך המוכר להתנות אף על פי שהלוקח יזהר בה ממילא כדי שלא יראה הוא כמזלזל בקדושתו ומוכרו לכל דבר. ואי נמי איכא למימר דלרבנן אין המוכר צריך להתנות בפירוש שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים אלא שאסרו למכור לאותן הדברים, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (מגילה כח, א ד"ה מתני') גבי מתניתין דועוד אמר רבי יהודה בסייעתא דשמיא. ומיהו אינו מחוור.

בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות משום ניצוצות. קשיא לי למה לי משום ניצוצות, תיפוק לי משום דתנן (ברכות כב, ב) כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות. וניחא לי דצריכא אפילו עומד ומשתין במקום עמוק עשרה טפחים דאינו צריך להרחיק מהן, וכדתניא בפרק מי שמתו (שם כה, א) לא יקרא אדם את שמע לא כנגד צואת אדם וכו' היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה ישב בצדו ויקרא קריאת שמע.

לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה. פירוש: אע"פ שהוא מותר והיינו רבותיה. ומיהו מסתברא בארבע אמות ידועות של תפלה, דאי לא קדשינהו לכולהו שבילי דנהרדעא.

ולא כניתי שם לחבירי. פירוש: אע"פ שאינו כנוי של פגם משפחה, דבההוא מאי רבותיה הא אמרינן (ראה ב"מ נח, ב) כל המכנה שם לחבירו נופל בגיהנם, ולא יש לו מחילה אלא כל ימיו הוא שורף בגיהנם.

ולא ביטלתי קידוש היום. פירוש: ביין, אע"פ שהוא מותר בפת.

לא עשיתי קפנדריא. פירוש אע"פ שהיה שביל מעיקרו דשרי כדאמרינן לקמן (מגילה כט, א).

מתני' אין מוכרין של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר"מ וכו' א"ל א"כ אפי' מעיר גדולה לעיר קטנה בגמ' מפרש פלוגתייהו:

אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אימתי שירצה יחזירו' פרש"י ז"ל דאע"ג דלר"מ אין מוכרין ב"ה אלא בראשונה ואפי' מרבים ליחיד וכ"ש להוציא לחולין כדקתני ברישא א"ה בעי לאתנויי בזביני דידיה שלא יראה כאלו המוכרים מזלזלים בקדושתה שמתרוקנין ממנה וכאלו אינם חפצי' בה ואע"פ שאינם צריכי' לה ולדבריו ז"ל הא דאמרי' בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה לא דירת חולין היא אלא דירת תפלה כדכתי' ה' מי יגור באהליך ואינו מחוור. והרב בעל המאור ז"ל כתב דכל היכא דמזבני לה ז' טובי העיר לחודייהו אי מעלו בדמי נפקא לחולין לגמרי והיינו רישא דמתני' דקתני בני העיר ובדירה הוא דקתני הכא דבעי' תנאי משום דנפקא לחולין וכי קתני מציעותא שאין מוכרין של רבים ליחיד כשמכרו ז' טובי העיר לבדם ולא מעלו בדמים שאין להם במה לעלות וכיון שמוכרין אותה להעמידה בקדושתה רשאין לעשות מן הדמי' מה שירצו ובהא בעי ר"מ שלא יורידוה מקדושתה כלל ואפי' מרבים ליחיד כיון דלא מעלו בדמיה הא כל היכא דמעלי בדמי לא בעי קדושה לב"ה ברשות לוקח וכל היכא דקאי בקדושתה לא בעי עילויא בב"ה מיהת אבל חומרא דידהו וכדקתני רישא בהדי' ומתני' מילי מילי קתני וסתמא אפי' לר"מ ולא דפליג מציעתא ארישא כלל ולא סיפא אמציעתא והשתא אתי כפשטה מאי דאמרינן בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה דהיינו דירה ממש דסיפא ארישא קאי דמיירי בנפקא לחולין זו שיטת הרב ז"ל אבל עדיין אינו מחוור חדא דקתני מציעתא סתם אין מוכרין משל רבים ליחיד ולא מפ' דלאו ארישא קאי דמיירי בדאיכא עלויא דכל בה"ג דאתי לאורויי באנפא אחרינ' דלא איירי ביה וקאי עלה לא היה לו לסתום אלא לפ' ועוד דמעיקרא ה"ל למתני סיפא דאין מוכרין ב"ה אלא על תנאי דמיירי בענינא דרישא דנפקא לחולין והדר ליתני מציעתא לכך נראה לומר דלא פליגי ר"מ ורבנן בענין ב"ה אלא בענין התנאי שמפו' בסוף משנתינו ודכ"ע נפקא לחולין ואע"ג דלא מעלו בדמי ולהכי בעי בה ר"מ תנאי דכיון דב"ה תשמיש מצוה נינהו כל שאין צריכין לה יוצאה לחולין להתנות כדי שלא נהא כמזלזלין בקדושתה ומאי דקתני מציעת' אין מוכרין משל רבים ליחיד אספרים ותשמישי קדושה בלחוד קאי דלכ"ע בעי למיקם קדושתיהו ולא הוצרך לפ' דבהכי מיירי משום דפשי' מלתא טובא דב"ה לא בעיא קדושה בתר זבינה כלל ותשמישי מצוה נזרקין והיינו דאהדרו ליה רבנן א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה כלומר ודאי קדושה בעי מיהו לא הורדה היא כשם שאין הורדה מעיר גדולה לעיר קטנה ואלו בב"ה לא בעי רבנן קדושה כלל כדמוכח שמעתין לעיל ולא שייכי נמי זביני ב"ה מעיר לעיר אלא ודאי כדאמרן ומאי דאמרינן בגמרא מרבים לרבים מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה אע"ג דלישנ' דב"ה משמע שפיר איכא לאוקומה לענין תורה ושאר דברים שבקדושה ולהאי פי' אתי מתני' כפשטא ואתי לישנא דגמ' דהיינו דיירי בה כפשטה דלא אמר היכי מצלו בה דודאי לא אשכחן בתלמוד לישנא דדירה אלא על דירה ממש ואע"ג דכתיב מי יגור באהלך אגורה באהלך עולמים לשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד:

גמרא שפיר קאמרי ליה רבנן לר"מ ור' מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד לית בה קדושה פי' לית בה קדושה כולי האי לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה לפי שאין דבר שבקדושה בפחות מי' ולא בתורה ובספרים ובתשמישי קדושה שלהם הרי אינו קורא בהם בציבור ובכמה דברים שאינם וביחיד אבל ודאי קדושה יש אפי' בב"ה דיחיד אלא א"כ התנה עליה שיהא מותר להשתמש בה חול שהכל לפי תנאו אבל מן הסתם קדושה ובלבד שיהא בקרקע שלו ולא שכור או שאול או ממשכן אצלו שאינו אוסר ומקדש דבר שאינו שלו וכן אתה דן לענין ב"ה של יחיד:

ורבנן אי איכא למיחש משום ברוב עם ה"מ שיותר כבוד יש לדברים אלו כשהקול גדול אלא דאית לך למימר דכיון דנוהגין בו קדושה דמעיקרא לא חשיבא היא הורדה וכיון דכן ה"ה מרבי' ליחיד:

והא דתנן אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו דברי ר"מ והוינן בה ולר"מ היכי דיירי בה הויא ליה רבית:

רבא אמר דכ"ע צד א' ברבית אסור פי' דכיון דאיפש' לבא לידי רבית ממש בשום צד אבל הכא רבית ע"מ להחזיר אי' ביניהו דר' יהודה אומר רבית ע"מ להחזיר מותר ורבנן סברי רבית ע"מ להחזיר אסור פרש"י ז"ל וכל הראשונים רבית ע"מ להחזיר שהתנה עמו שאם יתן לו מעותיו עד זמן קצוב שיחזיר לו הקרקע ופירות שאכל ואם לאו שיהא הכל שלו מעכשיו וזה תימא גדול מ"ט דרבנן דאסרי שהרי זה פירות אלו בתורת מקח גמור אוכל אותם בנתים מה נפשך שאם יביא מעותיו הרי מנכה לו מן החוב שיעור הפירות ונמצא שלקחם בדמיו. ומה שתירצו בתוספו' שאין לו לנכות מן החוב אלא הוא יש לו לטרוח ולהביא כל המעות ואח"כ יחזיר לו הלה ארעא ופירות אינו כלום דאכתי פירות שאכל בתורת מקח אכל ומעות הקדים ונהי דבתנאי בזה יש קנס יותר למוכר דשמא לא יזדמן לו כל המעו' לאותה שעה ואלו היה מנכה לו לשעה היה מוצא את המותר להביא לו מ"מ לענין הפירות שאנו עסוקין אכילה בתורת מקח היא וממה נפשך בין שמנכ' לו שווין וישלים המוכר עד סך הדמים בין שמחזיר לו כל הדמים ויחזור וינכה ממנו לשע' דמי הפירות שאין בין זה לזה אלא אפוכי מטרתא ויכפה וקנסא למוכר ועוד דהתם בערכין מדמינן הא למוכר בית בבתי ערי חומה דאמר דתהדר בתוך שנת' והתם לא הדרי פירי כלל אלא ארעא וכדאמרינן התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה נגאל מיד וגואל כל י"ב חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית:

שאלו תלמידיו את ר' (ישמעאל)[אלעזר] בן שמוע במה הארכת ימים אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא פסעתי על עם קדש ולא עשיתי ב"ה קפנדריא. פי' אע"פ שהיה מותר כגון שהיה שביל מעיקרו כדאי' לקמן:

ולא נשאתי כפי בלא כרכה פי' כהן היה ובשעת נשיאות כפים מברך א"ק בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל וכדאיתא במסכת סוטה בהדיא דמייתי ליה להאי ואמרי' מאי מברך אמר רב חסדא א"ק וכו' ולא ידענא מאי חסירותיה בהאי דהא משמע דהאי ברכה חובה היא לכל כהן מברך ודילמא היא גופה קמל"ן דכל כהן המברך אותה מתברך ומאריך ימים:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אין מוכרין של רבים ליחיד וכו' הרבה מפרשים נתחבטו בפירוש משנה זו ולעיקר הדברים נראה לי בה שכוונת המשנה לבאר דין שלישי במה שבארנו מענין מכירת בית הכנסת והוא מצד שכבר בארנו שאם מכרוה על דעת עלוי מותר בלא מעמד כל העיר ובלא עלוי צריך שימכרוה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בא להשמיענו עכשיו שאם מכרוה טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר ודעתם להשתמש במעות בדברים קלים שרשאים בכך ובלבד שימכרוה לצורך תשמישה הראשון ר"ל לצורך בית הכנסת ועל דבר זה הוא אומר שאין מורידין בית הכנסת של רבים להעמידה ברשות יחיד אע"פ שרוצה אותה לבית הכנסת ליחד לו מקום לתפלתו ולאסוף שם עשרה לפעמים הילכך אין מוכרין אותה ליחיד אמרו לו א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה ר"ל קהל של עיר גדולה לקהל של עיר קטנה כגון שבאו בכרך זה קהלות מפה ומפה וכל אחד מהם מיחדין בית הכנסת לעצמן או שמא מעיר לעיר ממש ובתיבה שהיא מיטלטלת אלא אף ליחיד מוכרין אותה הואיל ולצורך בית הכנסת מוכרין אותה וכן הלכה ויש בה חולקין ואף גדולי המחברים לא הביאוה בחבוריהם ובתלמוד המערב פירשו משנה זו בספר תורה והוא שאע"פ שהתירו תורה בתורה בדיעבד דוקא של רבים לרבים או של יחיד ליחיד הא של רבים ליחיד לא ולדעת חכמים אף של רבים ליחיד:

המשנה השלישית אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי וכו' אע"פ שרוב המפרשים נתבלבלו בפירוש משנה זו זה בכה וזה בכה נראה לי שבמשנה זו חזר להשמיענו חומרה יתירה על אותם שני הדינין שיצא בהם בית הכנסת לחולין והם שמכרוה טובי העיר על דעת עלוי או טובי העיר במעמד כל העיר שלא על דעת עילוי שפרשנו בהם שיצא הבית לחולין לכל מיני תשמיש ביד הלוקח ולא חזרה משנה זו לענין מכירת רבים ליחיד האמורה בשלפניה כמו שפירשו רבים עד שהוקשה להם מדרבי מאיר אדר' מאיר שמאחר שלדעתו אין מוכרין של רבים ליחיד מה צורך לתנאי והרי בקדושתה היא אלא על שני הדינין הראשונים היא חוזרת ובא ללמדנו עכשיו שמ"מ צריך שישיירו לעצמם במכירה זו שאם ירצו יחזירוהו ואע"פ שאין לבם כך כדי שיחוש הלוקח שלא לעשות בה דבר הבזוי דברי רבי מאיר ותמהו עליו בגמרא היאך מותר ללוקח לדור בה על דרך זה שהרי ריבית הוא שכל שמתנה בחזרה הרי הוא כאומר הלויני ודור בחצרי ותירץ בה מאחר שהיא על צד מכירה צד אחד ברבית הוא שאפשר שיחזירוה ואפשר שלא יחזירוה ועל שיטת רבי יהודה שאמר צד אחד ברבית מותר או שהתנה להחזיר את השכירות ועל דעת האומר ברבית ע"מ להחזיר שמותר ואין הלכה כן לא בצד א' ברבית ולא ברבית ע"מ להחזיר כמו שיתבאר במקומו וחכמים אומרים שמוכרין אותה ממכר עולם בלא שום שיור אלא שמתנין עם הלוקח שלא ישתמש בה לד' דברים אלו שהם בזויים ביותר והם מרחץ ובורסקי ר"ל מקום שמעבדין בו עורות ובית הטבילה ר"ל בתי מקואות ובית המים ר"ל בית הכביסה ורבי יהודה אומר שהם מוכרין ממכר עולם ומזכירין בה לשום חצר ר"ל שאין בה תשמיש ואח"כ יעשה לוקח מה שירצה והלכה כרבי יהודה ויש שפוסקין כחכמים וגדולי המחברים העמידו משנה זו בשבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר ועל תנאי עלוי הא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לכל תשמיש יכולין למכרה:

ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב נוהגים בו כבוד כאלו הוא קיים אין מספידין בתוכו מספד של יחיד ר"ל שהיה מנהגם שהיו מספידין על כל אדם ומ"מ מספד של רבים ר"ל של תלמיד חכם מותר ואין מפשילין בתוכו חבלים פירוש והוא הדין לשאר מלאכות אלא שגדילת חבלים צריך לחזר בהן אחר מקום רחב ופנוי ושאר מלאכות אין דרך בני אדם לצאת מביתו בעשייתן ואין פורשין בתוכו מצודות לצוד העופות או החיות ואין שוטחין על גגו פירות ליבשן ואין עושין אותה קפנדריא כאדם שרוצה לילך משביל זה לשביל שאחריו וצריך לו להקיף שורת הדרך על פני כלה ונכנס לבית הכנסת שהוא פתוח לשני השבילים ויוצא לו מיד ומ"מ פי' בגמ' שאם נכנס הוא על דעת שלא לעשות קפנדריא מותרין לעשות קפנדריא וכן אמרו שם שאם היה שביל מעיקרו מותר עלו בו עשבים לא יתלושו ופי' בגמ' לא יתלושו על דעת להאכיל לבהמתו הא לתלוש ולהניח מותר:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודינין שבאו עליה בגמרא אלו הן:

מאחר שבארנו מצד אחד ברבית על מנת להחזיר אסורין מי שהיה נושה בחבירו ועשה לו שדהו מכר ר"ל שתהא קנויה לו מעכשיו אם לא יפרענו לזמן פלוני אע"פ שאם לא פרעו לזמן שהתנה הרי הוא שלו אסור ללוקח שיאכל הפירות שמא יפרענו ויבטל הקנין ונמצא שאין הקנין קנין גמור אף בתוך הזמן והרי יש בו צד אחד ברבית והוא אם יחזיר לו מעותיו אפילו היה הלוקח אוכלם על מנת שאם יחזיר הלה מעותיו יחזיר הוא פירות שאכל אסור מ"מ כל רבית אף על מנת להחזיר וכבר בארנוה במקומה במציעא פרק נשך:

המטיל מים ורצה להתפלל ירחיק ארבע אמות ממקום שהטיל שם מים וישהה עוד כדי הלוך ד' אמות משום ניצוצות ויתפלל ומי שהתפלל והוצרך להטיל מים ישהה כדי הלוך ארבע אמות וישתין שכל ארבע אמות דמדומי תפלה בפיו אבל אינו צריך להרחיק ארבע אמות שמאחר שהמקום שהתפלל אינו קדוש מצד עצמו לא קדשה תפלתו את המקום אלא שכיון שסיים תפלתו הרי מקומו חול גמור וכבר בארנו דבר זה במס' ברכות כ"ב ב' ומ"מ ממדות חכמים שלא להטיל מים בתוך ארבע אמות של תפלה ואע"פ שמותרין בכך ראוי לתלמיד חכם לקדש עצמו אף במותר לו:

הרבה דברים היו תלמידי חכמים משתבחין במדותיהם מהם מי שהיה אומר שלא הטיל מים בתוך ד' אמות של תפלה ושלא היה מכנה שם לחבירו אף בכנוי שאין בו פגם משפחה ואין צריך לומר במה שיש בו פגם משפחה שנאמר עליו בפרק הזהב נ"ח ב' שיורד לגיהנם ושלא בטל קדוש היום על היין אלא אע"פ שהיה עני ואין לו פרוטה לקנות בה היה ממשכן ומביא יין לקדוש אע"פ שהיה אפשר לו בפת ומהם שלא היה מפסיע על ראשי עם הקדש אלא כשהיה צריך לעבור דרך לפניהם היה מעקם את הדרך וכן לא היה עושה קפנדריא בבית הכנסת אף במקום שמותר כגון שהיה שביל מעיקרו או שנכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא ומהם שהיו משכימין לבית המדרש עד שלא היה אדם קודמם בכך ושלא היה מברך לפני כהן ושלא היה אוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה ר"ל זרוע ולחיים וקיבה ואע"פ שמותר לעשות כן מ"מ ברכת כהן דוקא כשהכהן ת"ח אבל אם היה זה ת"ח והכהן עם הארץ אסור להניח לו לברך ומהם שהיה כהן והיה משבח את עצמו שלא נשא כפיו בלא ברכה וי"מ בה שאע"פ שנשא את כפיו פעם אחת כל שהלה מזדמן לו לישא פעם אחרת אף באותו היום היה חוזר ומברך וברכה זו היא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה ואין זה נראה דמאי רבותיה ודאי כך הוא הדין לברך כל זמן שנושא את כפיו כמו שביארנו אלא נראה שהיא אמורה על מה שאמרו בשעת עלייתו אומר יהי רצון שתהא ברכה זו כתקנה וכד מהדר אפיה אומר רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו וכו' והיה משבח את עצמו שהיה מוסיף בה בברכה ארוכה עד שמראה מתוך דבריו חבה יתירה ואהבה עזה לעם ומהם שהיו אומרים שלא נתכבדו בקלון חביריהם לעולם והוא מדה מגונה עד למאד וביאורה בשני פנים אחד בדבור ואחד במעשה בדבור כגון שיאמר איני בעל עבירה זו כפלוני ובמעשה כגון שהיה זה מביא בידו או בכתיפו דבר שאינו כבוד לו ונותנו לזה האחר שיביאנו אחר שזה אדם הגון ג"כ ושאין זה מכבודו ומקצת חכמים היו מעטרין עצמן במדת הענוה עד שלא היתה קללת חביריהם עולה עמהם על מטתם אלא מוחלין מיד לכל מי שציערם ואע"פ שאמרו יומא כ"ב ב' כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם ההיא כשהקילוהו מתוך תוכחתו ומתוך דברי שמים וכל שלכבוד תורה וכן שהיו ותרנים בממונם ושלא היו מקבלים מתנות וכל שכן שלא היו עומדים על מדותיהם אלא מעבירין על הכל ומהם מי שלא היה מסתכל באדם רשע כלל כל שכן שהיו נזהרין ממשאו ומתנו כדרך הנביאים והחסידים וכמו שאמר אלישע לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך ומהם מי שלא הקפיד אפילו בתוך ביתו לעולם ושלא היה הולך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין והיה נזהר עם כל זה שלא להרהר במבואות המטונפות ולא היה ישן בבית המדרש ולא היה שש בתקלת חבירו כל שכן שלא היה מקלהו בהזכרתו לקראו בכנוי כל אלו וכיוצא בהם מדות החכמים ותלמידיהם וראוי לאדם ללמוד מהם כמה שאפשר לו ובספרי המוסר לחכמים נאמר ממדות החכם צהלתו בפניו ובלבו אבלו לבו רחב ונפשו שפלה איננו חומד ולא נוטר ואינו מספר בגנות מואס בגדולה שונא את השררה אם ישחק לא ירבה ואם יכעס לא יתקצף מחלקתו נאה תשובתו נכבדת הסכמתו חזקה בריתו נאמנה אם יכעס יחמול ימשול ביצרו וירצה בדין אלהיו לא ידבר עתק למי שיזיקהו ולא ייגע במה שלא יועילהו לא יתנקם ולא יזכור רעה משאו קל ועזרתו רבה הודאתו נמצאת בעת רעה וסבלו ארוך בעת הנזק אם ישאלוהו יתן ואם יחמסוהו ימחול אם ימנעו ממנו יתנדב ואם ירחיקוהו יתקרב רך מחמאה מתוק מדבש לא יגלה סוד ולא יחשוף מסתור צרותיו רבות תלונתו מועטה כשיראה טוב יזכרנו וכשיראה רע יכסנו מלמד לסכל מזכיר למשכיל כל אדם בעיניו נכבד ממנו אב ליתום בעל לאלמנה מכבד הדלים מיסר לעשירים וראוי לכל מי שייחס עצמו בשם תלמיד חכם להתנהג על דרך אלו המדות ובדומיהם:

ש"מ אורח ארעא למשבק איניש גולפא ומשכא באושפיזי' כו':

ולא כניתי שם לחבירי כו' פי' בתוס' אפי' כינוי דלא הוי גנאי והא דאמרי' המכנה לחבירו אין לו חלק לעוה"ב הוי בכינוי של פגם כו' ע"ש הכי איתא בהדיא בפ' הזהב המכנה שם רע לחבירו אין לו חלק לעה"ב:

ולא בטלתי קידוש היום כו'. לדעת הפוסקים דמקדשין על הפת ק"ק מאי רבותיה דלא ביטל קידוש היום דמסתמא היה לו פת דאין קידוש אלא במקום סעודה וי"ל דלא בטלתי קידוש היום על היין וה"נ קאמר דהביאה לו קידוש היום דר"ל יין:

מימי לא עשיתי קפנדריא כו'. בפ' א"נ מפורש בחידושי'. ולא פסעתי על ראשי עם כו' והיינו רבותיה דאפילו ברבים צריכין לו דשרי כמפורש פ' מצות חליצה החמיר הוא על עצמו:

ואמר ולא נשאתי כפי כו' דה"א דאין הכהן צריך לברך כיון שאין זו המצוה אלא לטובתן של ישראל שתחול ברכת הקב"ה על ישראל כמ"ש ואני אברכם:

במשנה רי"א כו' והלוקח מה שירצה יעשה. עי' לעיל בר"פ שמביא ר"י ממעשה ראיה לדבריו. ועי' לקמן (כח) בתד"ה ועוד וצע"ק דל"א שם שמכרוהו לשם חצר:

גמרא כי אכלל רבה ברי' רב הונא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולא פסעתי. לישב למקומו. כצ"ל:

גמ' במה הארכת ימים. נ"ב דשכר מצוה הכתובה בתורה בהאי עלמא ליכא וכמ״ש בלח"ש דאבות:

שם ר"ה אינש גוצא. נ"ב יל"ד מה צריך להודיע גנותו. י׳׳ל שבזה יש התנצלות לר"ה דלא אהדר ליה לרב וכן למר משום דרב ארוך בדורו הוה כדאיתא בהמפלת (נדה כ"ד ב') וכן בפרק ראשית הגז (קל״ז ב') קרי ליה אבא אריכא וחשש ר"ה להשיב לו כברכתו כי אם תתקיים בו כמו שברך הוא לר"ה אזי לא יתכסה בו כל גופו ואולי לא יגיע למחצה ולשליש גופו לכן יפה השתיקה והניחו על שכר ברכה המובטח למברך בעין יפה. שכל המברך מתברך דכתיב וטוב עין הוא יברך:

תוס' ד"ה ולא כו׳ אפי' כנוי דלא הוי גנאי. נ"ב כי מראה שאינו מחשיבו לקרותו בשמו. כמ"ש במדרש שהיה דוד מתרעה על שקראו אותו בן ישי כאילו א"ל שם. וצ"ע שמצינו כ"פ בתלמוד שלא הקפידו על כך כמ"ש ב"ע חוץ מן הקרח הזה (בכורות נ"ח א') וכן בן זכאי בן כתירא דכוותייהו טובא:

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זַכַּאי: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִּי מַיִם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה וְכוּ'. נראה לי שלשה אלו הם אזהרות של כיבוד לכך זכה על ידם לזקנה שנותנת כבוד באדם שהכל יכבדוהו בקימה ובכמה דברים וכתיב נגד זקיניו כבוד.

..מָכְרָה כִּפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ, וְהֵבִיאָה לִי קִדּוּשׁ הַיּוֹם. קשה, הוא מספר אזהרות עצמו שהיה נזהר ומה שייכות כאן לסיפור זה שמכרה אמו וכו'? ונראה לי דבא להודיע מזה שהיה הוא אדוק ונזהר מאד מאד בקידוש כי לולא כך לא היתה אמו מוכרת כפה שעל ראשה כדי להביא לו יין לקדוש, אך כיון שיודעת חיבתו ותשוקתו בזה אמרה ודאי יהיה לו צער גדול אם ישאר בלא יין לקדוש היום ולכך מכרה הכפה שעל ראשה.
ואומרו 'אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי' קשה מה בא ללמדינו בזה אם היתה זקנה או עודנה קטנה בשנים? ונראה לי בס"ד הוצרך לפרש שהיתה זקנה כדי שלא יאמרו לו השומעין אם היא רצתה למכור בשביל אהבתה בך, אתה איך רצית בכך ולא חסת על כבודה שתשאר בלא כפה! לכך הקדים לומר שהיתה זקנה ולא היתה צריכא לצעיף כי מחמת זקנה אינה יכולה לצאת חוצה, והיה הצעיף מוצנע בתיבה. גם הגיד שהיא זקנה ואינה מקפדת בכך, דרוב הזקנות הולכים בלא כפה שלפעמים מניחים במקום כפה בגד אחר על ראשם יהיה מה שיהיה ולכך גם הוא לא הקפיד למנעה מלמכור אותה.

כְּשֶׁמֵּתָה, הִנִּיחָה לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן. כְּשֶׁמֵּת הוּא, הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן. נראה מחמת שהיתה יודעת שחביבה עליו מצוה זו במאד מאד לכך טרחה בחיי חיותה להמציא לו יין הרבה בשביל קדוש היום ועלה בידה כמנין ש' הרומזת לשלש סעודות שבת, שגם בסעודה שלישית דאין קדוש צריך לשתות יין בתוך הסעודה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ונרמזו שלש סעודות בשלשה קוין דשין דשבת.
והוא זכה להניח שלשה אלפים גרבי יין, כנגד שלשה אל"ף דשם 'אהיה' במלוי אלפין, שהוא בבינה הנגלית בסוד נועם שבת. ושניהם זכו למספר השלש מפני שקיימו מצוה זו כתקנה במחשבה ודבור ומעשה אך הוא שהיה בעל תורה זכה במספר השלש באלפים כי לימוד התורה רמוז באלף לשון 'אַלּוּף' (תהלים נה, יד) ומספר האלפים גם כן הוא באות אלף כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער ההקדמות.

אָמַר לֵיהּ: לָא הֲוָה לִי לְקִדּוּשָׁא, וּמִשְׁכַּנְתֵּיהּ לְהֶמְיָנָאִי וְאָתִיתִי בֵּיהּ קִדּוּשָׁא. יש להבין תיבת 'בֵּיהּ' לשון יתר. ונראה לי רוצה לומר שלא משכן הממייניה כדי למצוא מעות שיקנה יין אלא משכנו ליקח בו יין ומעשה שהיה כך היה. אי נמי לקח יין כנגד כל דמים של ערך המייניה אף על פי שהיה יכול ליקח יין בצמצום כנגד חצי דמיו והודיע דאפילו בשעת דוחקו לקח יין בהרוחה.
וגרסת עין יעקב לא הוה לי חמרא וכו' ואתיתי ביה יין קדושא, ולגרסא זו יש להקשות למה בתחלת דבריו קראו חמרא, ובסוף דבריו קראו יין? דיש חמר מדינא דנקרא בשם חמרא בסתם ואינו נקרא יין וזה יהיה בזול. וזהו שאמר 'לא הוה לי חמרא' רוצה לומר אפילו חמר מדינה, ומשכנתיה להמיינאי ואתיתי ביה יין ולא קניתי חמר מדינה שהוא בזול.

יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיטוּם בְּשִׁירָאֵי. נראה לי בס"ד בשכר שמכר המייניה אף על פי שאינו מכסה כל גופו אלא רק מכסה חלק קטן שיעור טפח יזכה להתעשר שיתכסה במעלים חשובים המכסים כל הגוף. ונראה לי רמז לו בתיבת שִׁירָאֵי על שם ההצלחה שהוא אותיות כסף זהב, והוא רמוז בפסוק י"א בשיר השירים דכתיב (שיר השירים א, יא) 'תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף', אשר בכסף וזהב הנזכרים בפסוק זה נרמז שם ההצלחה שהיא כס"ה בפ"ז, ופסוק זה הוא פסוק י"א בשיר השירים, וזהו שִׁירָאֵי מלה מורכבת שהוא 'שיר י"א'.
ומה שאמר לָמָּה לֹא אָמַרְתְּ לִי כִּי בֵּרַכְתִּיךְ: 'וְכֵן לְמַר'? נראה היה דרכם לומר 'וְכֵן לְמַר' שבשתי תיבות אלו יש להם כונה לכוין על בחינת ה'רצון' [346] שמספרו עולה כמנין 'וְכֵן לְמַר' [346] ונודע כי הטוב שיבא לאדם מכח תפלת הצדיק לא ינכו מזכיותיו בעבורו ולכך הקפיד רב על זה שלא התפלל עליו לומר וכן למר.

מָכְרָה כִּפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ, וְהֵבִיאָה לִי קִדּוּשׁ הַיּוֹם. יש להבין למה פירש שעל ראשה, הוה ליה למימר כפתה? ונראה לי בס"ד לרבותא דאל תחשוב מכרה כפה שאינה משתמשת בה שיש לה כפה יתירה מונחת בתיבה ויש לה אחרת שלובשתה על ראשה, לכך אמרה מכרה זו שעל ראשה שהיא משתמשת בה וצריכה לה.

יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיטוּם בְּשִׁירָאֵי. נראה לי בס"ד דטעם דברכו בְּשִׁירָאֵי, כי הוא דחק עצמו הרבה לכבד את השבת שהוא ראשיי לימי החול שכולם יונקים ממנו דהוא ראש והם גוף כגופא דאזיל בתר רישא לכך ברכו בְּשִׁירָאֵי, כי אותיות ראשיי נהפכים לאותיות שִׁירָאֵי.

מ"ט לא אמרת לי כי ברכתיך וכן למר. יש להעיר דהא אמרו רז"ל כל המברך מתברך ואמאי היה צריך לומר וכן למר. ואפשר דהגם שמתברך יהיה ברכה אחרת אבל אינו מוכרח שיהיה מעין ברכותיו אבל אי הוה אמר וכן למר היה מתברך זו עצמה שברכו יהא רעוא דתטום בשיראי:

ולא נשאתי כפי בלא ברכה. עמ"ש הרב גדול בדורו מהר"ם ן' חביב בתשובה כי באה בגנת ורדים א"ח ועמ"ש אנכי עפר דל בקונטריס שיורי ברכה א"ח ריש סי' קכ"ח:

חבר עיר. תלמיד חכם המתעסק בצרכי צבור: ליכא קדושה. שאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה: ורבנן. אמרי אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך ולא משכחת מכירה בבית הכנסת אלא לא חיישינן דכיון דשקיל דמי ומעלי להו בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד חוץ מד' דברים כדקתני סיפא: מתני' אלא על תנאי. ואפילו מרבים לרבים אסר ר' מאיר מכירת חלוטין דדרך בזיון הוא [כלומר אינן בעיניו לכלום]: וחכמים אומרים וכו' ממכר עולם. ליחיד ולכל תשמיש חוץ מד' דברים: לבית המים. לכביסה אי נמי לבית מי רגלים: גמ' בד' אמות של תפלה. לאחר זמן: קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא. שאין לך ד''א בהן שלא התפללו בהן עוברי דרכים: תני ישהה. כדי הילוך ארבע אמות: משום ניצוצות. שלא יטנפו בגדיו בניצוצות שבאמתו: במה הארכת ימים. באיזה זכות: כפה. צעיף: אסר ריתא. מין גמי: דתיטום בשיראי. סתום ומכוסה במעילין סתמום פלשתים תרגומו טמונין פלשתאי (בראשית כו): איכלל. כשנכנס לחופה: [שלחן]. היו פושטות בגדיהן: וכן למר. אף אתה תהא מבורך לכך שמא היה עת רצון ותתקיים אף בי: קפנדריא. מקצר הילוכו דרך בית הכנסת: ולא פסעתי על ראשי עם קודש. כשהיו התלמידין בבית המדרש על גבי קרקע ההולך על גבי מסיבתן לישב למקומן נראה כפוסע על ראשי העם: ולא נשאתי כפי. לדוכן לברכת כהנים לפי שהכהנים צריכין לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו (במצותיו וצונו) בקדושתו של אהרן במסכת סוטה (דף לט.):

רבי יהודה סבר צד אחד ברבית מותר. קשה מאי שנא מלוה סאה בסאה דאמר באיזהו נשך (ב''מ דף סג. ושם) דאסור משום דאיכא צד אחד ברבית דשמא תייקר התבואה ויש לומר דשאני הכא דלא הוי דרך הלואה אלא בתורת מכר אתא לידיה ואכתי קשה מאי שנא ממשכן לו בית משכן לו שדה דאמר התם (דף סה:) דאפי' אמר ליה לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ואכל פירות (יותר ממה שהלוה) אסור ואמר רב הונא בריה דר' יהושע דלא כר' יהודה דאי כר' יהודה האמר צד אחד ברבית מותר והכא ליכא כי אם צד אחד ברבית דשמא לא ימכרם וגם הוי הלואה מדקאמר משכן ואפילו הכי שרי רבי יהודה וי''ל דאכתי לא דמי כלל להלואת סאה בסאה דהתם ליכא צד מכר כלל אבל הכא וגבי משכן איכא צד אחד מכר: רבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. ולרבי מאיר דמתני' סבירא ליה שהיו מתנין להחזיר שכירות בית הכנסת כשחזרו ובהכי שרו כר' יהודה: לא השתנתי בתוך ד' אמות של תפלה. ואפילו היכא שיש היתר גמור כגון ששהה כדי הילוך ד' אמות: ולא כניתי שם לחבירי. אפילו כינוי דלא הוי גנאי והא דאמרינן (ב''מ דף נח:) דהמכנה שם לחבירו אין לו חלק לעולם הבא היינו בכינוי של פגם משפחה: הניחה לו ג' (אלפים) גרבי יין. כדאמרינן הזהיר בקידוש היום זוכה וממלאים לו גרבי יין (שבת דף כג:): שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים כו'. קשה. דאדרבה היה בזכות שהיה שונה לתלמיד אחד ארבע מאות זימני ונפק בת קול ואמר נאה ליך דליזכי כולי דריה לעלמא דאתי או דליחיי ד' מאה שנין אמר הקב''ה יהבו ליה הא והא (עירובין דף נד:) וי''ל דמעיקרא לא ידע כן עד לבסוף שראה שחיה כל כך.: